אור ברסלב

ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק

מ"ם

למ"ד

אות א

מחילה לנו יש לדעת לוה שטען על המלוה אתה מחלת לי חובך אי חשיבא טענה ונ"מ שאם היא מלוה ע"פ נשבע הנתבע שמחל לו ונפטר ואם היא מלוה בשטר מזקיקתו למלוה לישבע שלא מחל או"ד טענת מחילה לא חשיבא טענה וכדאמרן מרן בעלמא לא שרי אינש זוזי בכדי זאת אשיב מדברי הרמב"ם בפי"ד מה' מלוה הלכה י"א שכתב וכן הורו רבותי שהכופר במלוה ע"פ ובא עד א' שלוה הרי זה ישבע שבועת התורה חזר ואמר כן היה לויתי ופרעתי או מחל לי וכו' ה"ז מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם עכ"ל אלמא דטענת מחי' טענה מעליא היא אלא מכיון דכפר בעיקר ההלואה דהוי כאומר לא פרעתי ולא מחלת לי משו"ה משלם וכן מתבאר עוד במ"ש בפ"א מה' טוען הלכה ג' על הטוען מטלטלין על חבירו וכפר וכו' או שאמר אמת שהיה לך אצלי אבל מחלת לי וכו' בכל אלו פטור משבועת התורה אבל חכמי הגמרא תקנו שישבע הנתבע בכל אלו שבועת היסת ויפטר וכו' עכ"ל שמעת מנה דעת עליון דטענת מחי' טענה גמו' היא ופוטרתו להנתבע מדינא דאורייתא ומתקנת רב נחמן על ידי שבועת היסת סוף דבר דל"מ בטוען הלה טענת מחלת לי בטענת בריא דמפטר אלא אפי' בטענת ספק טענינן דדילמא מחל ללוה חוב זה ומזקיקתו למלוה לישבע שלא מחל תדע דגבי מלוה הבא לטרוף מהלקוחות כת' רבי' בפכ"ב מהלכות מלוה הלכה יו"ד ואח"כ וכו' ומשביעין את הטורף בנק"ח שלא נפרע חוב זה ולא מחלו עכ"ל והתם בטענת דילמא היא דחיישינן לקנוניא ואע"ג דלוה לא טעין ולא מידי ואדרבא מודה ואזיל ואפי"ה משו' חשש מחי' מזקיקין אותו לישבע בנק"ח וכן יש להוכיח מדבריו ז"ל בפי"ב מה' אישות ה' ח"י שכתב יש מן הגאונים שהורו וכו' ואם לא תוציא שטר כתובה אין מזונות שמא וכו' מחלה לבעלה כתו' וכו' עכ"ל וכן לענין גביית הכתובה נתבאר מדברי רבינו ז"ל שם בפי"ו ה"ד וז"ל וכן התקינו וכו' שתשבע בנק"ח וכו' ושלא מחלה אותה לבעלה וכו' עכ"ל מכל הני מילי דכתיבנא מוכח דדעת רבי' דטענת מחי' טענה אלימתא היא ובמלוה ע"פ פוטרת המלוה ומהתקנה ואילך לישבע היסת ובמלוה בשטר מזקיקין התובע לידי שבועה בנק"ח לגבות את חובו בין בטענת בריא שהנתבע טוען בין שהב"ד טוענים מחששת מחילה:

והטור סי' ע"ה ס"ד כתב או שאמר אמת היה לך בידי וכו' פטור משבועה מ"הת אבל חכמים חייבוהו לישבע עכ"ל וכן הוא עור שם סי' פ"ז ס"ח ע"ע הראת לדעת דהטור ז"ל מוכח ודאין דטענת מחי' טענה היא לפטור הנתבע ממלוה ע"פ בשבועת היסת ומעתה ת'ם אני לא אדע מ"ש בטוא"הע סי' צ"ו עמ"ש הרמב"ם גבי שבועת אלמנה דמשביעין אותה ג"כ שלא מחלה כתו' לבעלה כתב הרב ע"ז ונראה דאם שטר כתוב' בידה א"צ לישבע דאילו מכרה או מחלה לא היה שטר כתו' בידה ע"ש דמ"ש משאר חוב דמזקיקים בעל השטר לישבע על טענת מחי' ומלוה ע"פ פוטרת הנתבע וכזאת וכזאת ק' לע"ד על ה' בני שמואל בתשו' סי' ל"א שכתב שלא כ' רבינו דנשבעת על המחי' אלא מדין גלגול דשבועת צררי ע"ש וכ"כ הח"לם שם סקי"א דלפי דבריהם ז"ל קשה ממ"ש בה' טוען פ"א ופי"ד מה' מלוה הניתנים למעלה דפסיק ותני רבינו דבטענת המחילה גרידתא מזקיקין בעל השטר לישבע וע"ק דלדעתם ז"ל א"כ הטור דפליג על הרמב"ם יסבור ול'ו ידע דאפי' ע"י גלגול א"צ לישבע על טענת המחילה והדבר קשה דע"י גלגול משביעין אפי' על טענה שלא נמכרת לי בע"ע כדאי' בפ"ק דקידושין דכ"ח ופסקה הרמב"ם והטור ח"מ סי' צ"ד ע"ש וע"ק מדברי הטור עצמו שכתב משביעין על טענת מחלת לי וכדכתיבנא ועלה בדעתי לומר דדע' הטור שאני דכל הנך דקא טעין הנתבע בריא אבל בטענת ס' לא חשיבא טענה להזקק לתובע לישבע ואע"ג דהטור ס"סי קי"ד ס"י גבי בע"ח הבא לטרוף מהלקוחות דהמלוה נשבע שלא נפרע וכולל בשבועתו שלא מחלו אלמא אע"ג דאין שבועה זו אלא בטענת שמא דילמא מחל ואדרבא הלוה אזיל ומודה דחייב לו שאני התם כיון דהלוה איתיה קמן והוה מצי למטען טענת מחלת לי אע"ג דהשתא מסתייה דלא קטעין הכי אלא אדרבא אזיל ומודה סו"ס כיון דחיישי' לקנוניא יהבו ליה רבנן ללוקח כל מה דהוה מצי למטען הלוה אמטו להכי כולל בשבועה שלא מחל ובטוען בריא הנתבע מזקיקתו שבועה אפי' בלא כולל אבל גבי אלמנה דליתיה לבעל דהוא הלוה קמן גריעא טענ' מחילה כיון דנקטא שטרא דכתו' בידה וא"צ לישבע אלא ע"י גלגול כך נראה ליישב דעת הטור:

וע"פ מ"ש הרב בני שמואל והרב חל"ם בדעת הרמב"ם אפשר ליישב דעתם עפ"י מאי דכתי' אלא שהרמב"ם והטור חלוקים בעיסתם שלדעת הרמב"ם גבי ב"ח הטורף ס"ל דיהבינן ליה ללוקח חיליה דלוה דמחמתיה קאתי וכאילו טעין בריא מחלת ללוה חוב זה ומשו"ה לא הוצרך רבינו לכתוב וכולל בשבועתו אבל גבי אלמנה דליתיה לבעל קמן ס"ל דא"צ לישבע על המחי' אלא בגלגול שבועת צררי כך נלע"ד ליישב לדעתם ז"ל כי עפ"י הדברים האלה נראה ליישב דעת מרן בש"ע שהוא ז"ל העתיק דברי רבינו בסי' ע"ה ובסס"י צ"ח גבי הטורף מהלקוחות כלשון רבינו ולא כתב כולל בשבועתו וכו' כלשון הטור ואילו באה"ע סי' צ"ו כתב לס' הרמב"ם בשם י"מ שכתב ע"ש דמ"ט דמרן ז"ל דבכל הנך פסיקא ליה כדעת רבינו והכא תני לה בשם יש מי שאומר אלא הוא הדבר אשר דברנו דשאני הכא דליתיה לבעל קמן כלל ואע"פ שהב"י ז"ל השיג על דברי הטור ז"ל לאו למימ' דפליג עליה בעיקר דינא אלא דאתא למימר דאי מהא לא ארייא וזה לך האות ואינו מוכרח שכבר אפשר וכו':

איברא דאכתי אית לן לברורי דדילמא ע"כ לא קאמרי הרמב"ם והטור דטענת מחי' היכא דטעין בבריא הנתבע טענה אלימתא היא אלא היכא דמצי למטען פרעתי וקטעין מחלת לי דאמרינן מגו דאי הוה בעי למיטען טענה אלימתא טענת פרעון דשטרא להכי הוא דקאי וקטעין טענת מחי' דלאו להכי קאי שטרא ש"מ דקושטא קאמר אבל היכא דלא מצי למטען פרעתי ומשכחת לה בכמה אנפי וקטעין מחלת לי אי סברי מרנן אפי' בכ"הג חשיבא טענה ופוטרת הנתבע ממלוה ע"פ ומזקיקתו למלוה בשטר בשבועה או לא אשכחנא דהאי מלתא באשלי רברבי תליא שהבע"הת בשער כ"א ח"ב סי' ב' כ' ויש לנו לעיין בהיכא דטעין לוה שטרא מחילא הוא שמחלת לי חוב זה אי אמרי' כיון דמחי' מלתא אחריתי היא ולא קא עייל בכלל נאמנות פירעון דכתב ליה והשתא לא מכחיש לשטרא כלל הילכך מהימן לוה ומשתבע ושקיל מלוה דכי היכי דשטרא קאי לפירעון ה"נ קאי למחילה וכו' או"ד כיון דקא בעי לבטולי לשטרא ומחילה מלתא דלא שכיחא ל"ד לפרעון דקאי להכי ולאו כל כמיניה לוה לחיובי להאי לאשתבועי ונוטל שטרו שלא בשבועה כלל וע"ז מצאתי בעל העיטור שעשה מחילה כשאר טענות וכטענת רבית וכו' ע"כ ומפני שנסתפקתי בהכרעה זו שאלתי את פי הרמב"ן והשיב לי כי הסכמתו שהמאמין לחבירו בעד פירעון בלבד האמינו אבל לומר לו מחלת לא וכו' אבל בטענה שאתם באים לפוטרו משום דשטרא לאו למחילה קאי אינה טענה נכונה שלא אמרו אלא כטוען בעיקרי השטר לפוסלו כגון אמנה ורבית אבל כל שלא עקר לשטרא כגון מחילה וכו' משביעים ליה וכו' ע"ש ממוצא דבר אתה למד דדעת בעל העיטור נגד סברת הרמב"ן דהוא ז"ל ס"ל דטענת מחי' טענה קלישתא היא ודמייא לטענת אמנה ורבית דמעקרו לשטרא ודעת הרמב"ן והבע"הת דטענה אלימתא היא ואפי' היכא דלא מצי למטען פרעתי כגון שהשטר בנאמנות אפ"ה טענת המחי' מזקיקתו למלוה לישבע ומסתבר לן נמי דהרמב"ם נמי מודה לס' הרמב"ן והבע"הת דמה לנו לאפושי פלוגתא ביני רבוותא ולמי' דהרמב"ם ס"ל דוקא היכא דמצי למטען פרעתי אבל היכא דלא מצי למטען פרעתי טענת המחי' אינה מזקיקתו לשבועה ודעת הרמב"ן והבע"הת אפי' היכא דל"מ למטען פרעתי בשטר בנאמנות מצי למטען טענת מחי' וטפי עדיף לן לומר מש'ה מש'ה לא פסיק טעמא בינייהו וראיתי למרן הב"י סי' ע"א שכתב בשם תשובת הרשב"א ונשנית סי' פ"ב סי"ו דס"ל דטענת מחי' כטענת רבית ואינה מזקיקתו לשבועה ע"ש והיא כדעת הרב בעל העיטור והכנ"הג במ"ב שם ולשם ציין שתשו' זו בח"ב סי' של"ה ובאמת דהתם לאו בפירושא איתמר אלא מכללא אתמר דמסיק ותני אין משביעין אלא על טענת הפירעון וביאר עליה מרן ז"ל דמחילה נמי מרעא לשטרא כטענת רבית ואמנה ולקמן יתב' בס"ד והטור בסי' פ"ב סי"ו הביא ב' הסברות הרב בע"הע ואח"כ דעת הרמב"ן ומרן שם בש"ע פסק כדברי הרמב"ן ע"ש:

והנה כע'תה עת לדבר לדע' הגדולי' הללו דס"ל דטענ' מחילה טענה מעלייתא היא ואפי' היכא דל"מ למטען פרעתי א"כ פרנס לי הא דקי"ל חזקה דלא פרע אינש גו זמניה ואפסיקא הלכתא ברפ"ק דב"ב דף ה' דמגבינן אפי' מיתמי ושלא בשבו' נהי דלפירעון לא חיישינן משום חזקה הא מיהא ניחוש דילמא מחל מלוה לאבוהון ובשל ובשלמא לדע' הטור לפום מאי דברירנא דהיכא דליתיה ללוה קמן לא רמינן עליה דמלוה שבועה אפילו ע"י גלגול ניחא אלא לדעת הרמב"ם דס"ל דמשביעין לאלמנה שלא מחלה מאי איכא למימר דאמאי מגבינן מיתמי בלא שבועה איברא לדעת הרב בני שמואל וחל"ם דס"ל דדעת הרמב"ם דלא משביעי' לאלמנה אלא ע"י דשבועת צררי א"ל דמשו"ה לא רמינן שבועה על מלוה שבתוך הזמן כיון דליכא שבועה אחריתי אלא מחי' אין לן על מי לגלגל וגבי שטר נאמנות אע"ג דליכא שבועה על הפירעון הא מיהא לוה קא טעין בריא:

ואתה דע לך עמ"ש הטור שם בסימן קי"ד ומשביעין למלוה בנק"ח שלא נפרע כלום וכולל בשבועתו שאין זה שטר אמנה וכו' ולא מחלו והעלינו בעניותין דשבועה זו אינה אלא על ידי גלגול ואתמהא דהכא ליכא שום טענת ודאי לא בפירעון ולא במחילה וכלהו טענת שמא הוא ואיך מגלגלים טענת שמא על טענת שמא והרי הטור פסק בסי' צ"ד דאין מגלגלין שבועת שמא על שמא וכזאת קשה לפי מה דשמיע לרבנן ה' בני שמואל וה' חל"ם דשבועת של"ם ושל"ם מדין גלגול נגעו בה ועיקר שבועה היא שבועת צררי ושבועת צררי גופה אינה אלא משום שמא אתפסה צררי ולאו טענת בריא היא ואיך מגלגלין שמא על שמא והנלע"ד דכל דתקון רבנן שבועה כאותה ששנינו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וכן אלמנה אינה נפרעת אלא בשבועה אע"ג דטענת שמא היא אחשבוה רבנן כטענת בריא דכל מאי דהוה מצי אבוהון למטען אנן טענינן להו וכאילו אבוהון קא טעין וכ"כ התוס' בר"פ האשה שנתאלמנה ובמקו' שם באורך והמ"מ פי"א מהלכות מלוה וה"נ דכוותה גבי טורף מהלקוחות כיון דתקנת חכמים היא עשו הספק כודאי אלא דהפרעון שכיח ושטרא קאי להכי וכן גבי אלמנה דעביד אינש דמתפיס לאשתו צררי כדי שלא תתבזה אשתו בב"ד כמ"ש התוס' בפ' השולח דף ל"ד ע"ב בד"ה אי לאלמנה וכו' ובפ' מ"ש דקנ"ח בד"ה וכה"א וכו' הוה לה הך שבועה כשבועה על טענת בריא ומחי' ומכירה וכיוצא הו"ל בגלגול על טענת ודאי ואולם מ"ש הטור שם סי' קי"ד דכולל בשבועתו שאינו שטר אמנה קשה דטענת שט' אמנה מעיקרא שטרא ובהא אפילו הרמב"ן דפליג על ה' העיטור מודה דאינה מזקיקתו לשבועה כמ"ש בע"הת שם: וכדו חמו'תי ראיתי אור להמרדכי רפ"ק דב"ב אמאי דאמר ר"ל התם חזקה דלא פרע וכו' כתב וז"ל רבי' מאיר הק' אמאי אין נאמן אדם לומר דפרעתיך תוך זמנו מגו דאי בעי טעין מחלת לי ופסק מכאן דטענת מחילה גרועה היא ואינו נאמן לישבע אפי' מלוה ע"פ וה"נ דלא משבעינן לשכנגדו שלא מחל עכ"ל הנה מאי דק"ל למהר"ם דאמאי לא מהימן לומר פרעתי מגו דאי בעי למימר מחלת לענ"ד דודאי אפילו לדעת הרמב"ן דס"ל דטענת מחי' וטענת פרעון כחדא שריין הא מיהא מודה ואזיל דטפי שטרא קאי לפרעון מדקאי למחילה והיכי אמרי' דאי בעי טעין מחלת לי דטענה גרועה היא מפריעה ואיך הוכיח מכאן דטענה גרועה היא לא לגבי מלוה להצריכו לשבועה ולא לגבי לוה לפוטרו מהתובע ממלוה ע"פ ושלא כדעת הרמב"ן ובעל התרו' ושכן היא דעת הרמב"ן לפי מה ששיערנו בעניו' ונלע"ד דס"ד דמהר"ם נהי דטענת פרעון אלימא טפי מטענת מחילה הא מיהא היכא דלא מצי למטען פרעתי כיון שהוא בתוך זמנו הויא לה טענת מחי' חשיבא טפי אהא פריך דלהימניה במגו דמחילה ומשני טענת מחי' גרועה היא והא דלא ק"ל למהר"ם אמאי דאמרי' והלכתא כר"ל ואפי' מיתמי אע"ג דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה חזקה לא פרע אינש גו זמניה דאמאי גבי בלא שבועה ולא טעני' ליתמי טענת פרעון במגו דמחי' נראה משום דבשלמא אבוהון דקא טעין בבריא טענת פרעון מהימני' ליה במגו דמחי' אבל למטען להו טענת ספק פרעון במגו דמחילה דתרוייהו טענת ספק נינהו בכ"הג לא טענינן ליתמי מאי דלא הוה מצי אבוהון למטען אלא בטענת מגו: האמנם מדברי הריב"ש ז"ל בתשו' סימן תצ"א מוכח דס"ל דטענינן ליתמי מאי דהוה אבוהון מצי למטען אע"ג דאבוהון לא הוה מהימן בהך טענה אלא במגו כי נשאול נשאל האדון הזה במלוה שמת והוציאו יורשיו שטר על יורשי הלוה ונמצא שכבר עברה עליו השמיטה אי מגבינן ביה או לא והשיב הרב דשטר מעליא הוא דטעני' ליתמי כל מה דהוה מצי אבוהון למטען ואי הוה אבוהון טעין שהתנה עם הלוה ע"מ שלא תשמיטני בשביעית הוה מהימן במגו דאי בעי אמר פרוזבול היה לי ונאבד ע"ש מוכח דדעת עליון דטעני' ליתמי טענה שהיא מחמת מגו וא"כ לדידיה דהרב ז"ל תק"ל מהך דר"ל וכדוקיין ואפשר דשאני התם דכיון דפותחין לו שמא פיובל פרוזבול היה לך ונאבד וה"ט משום דחזקה לא שביק אינש התירא ואכיל איסורא והאי חזקה אלימתא ופוטרתו אפי' משבועה כמ"ש התוס' שם וכמו שהאריך הריב"ש ז"ל אמטו להכי חשיבא בטענת ודאי ומסייעת למריה דשטרא דלא לאורועיה אבל בטענת פרעון תוך זמן דהיא מנגדת החזקה לא טענינן ליתמי מגו דמחי' דמחי' גופה לאו טענה אלימתא היא לאורועי שטרא וס"ד דמהר"ם נהי דאנן לא טענינן ליתמי בכ"הג מ"מ אי טעין איהו גופיה אמאי לא מהימן בפרעון תו"ז במגו דמחי' וחדית לן מוהר"ם דמכאן מוכח דטענת מחילה גרועה היא ואינה מזקקת לשבועה:

איברא דאי קשיא הא ק' מדאמרי' בפרק המוכר את הבית דף ע' בשטר כיס היוצא על היתומים דייני גולה אמרי גובה מחצה דכל עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון וטענינן ליתמי בחלק הפקדון החזרתי במגו דנאנסו ע"ש בפרשב"ם אלמא טענינן ליתמי בטענה דלא מהימן. אלא בטענת מגו דהחזרתי גרידא לא מהניא דשפיר מצי למימר ליה שטרך בידי מ"ב אלא במגו דנאנסו כדאי' התם:

ותבט עיני לה' מוהרימ"ט בראשונות סימן ט"ל דפסיק ותני דלא טענינן ליתמי מאי דלא הוה מצי למטטן אבוהון הך טענה אלא במגו והדר ק"ל מהך דשטר כיס דטעני' החזרתי במגו דנאנסו וניחא ליה דהתם הטענה היא להחזיק נכסי היורשים בחזקתם שאם לא היו טוענים להם כן היו צריכים לפרוע משלהם עכ"ל ולפ"ד ז"ל דכל אפוקי ממונא מיתמי טענינן להו אפי' טענה דלא הוה מהימן אבוהון אלא בטענת מגו ומרעינן לשטרא א"כ תק"ל דכשמת לוה גו זמניה אמאי מגבינן מיתמי בלא שבועה ולא טענינן להו טענת פריעה במגו דמחילה וכדק"ל למהר"ם גבי לוה גופיה וא"נ טענת מחילה גריעתא היא הרי טענת נאנסו נמי מלתא דלא שכיחא כמ"ש התוס' שם מכמה רבוותא ואפי"ה טענינן להו החזרתי במגו דנאנסו דהיא מלתא דלא שכיחא:

שוב מצאתי וראיתי להרב שם בסי' ס"ב דק"ל הכי ומשני דטענת מחי' גריעא היא דלא עביד אינש דמחיל לממוניה ולפ"ד ז"ל צריך לחלק בין טענת מילתא דלא שכיחא לטענת גריעא היא ומאי דמסיק הרב ז"ל דלא טעני' טענת מחי' אלא היכא דמצי למטען טענת פריעה ק' לענ"ד דמה יענו שפתי צדיק בשטר שיש בו נאמנות דס"ל להרמב"ן והבע"הת דמצי למטען מחלת לי אע"ג דלא מצי למטען טענת פריעה דליהי מניה והנלע"ד דסובר ה' ז"ל דשאני נאמנות דעביד אינש דפרע אלא מכיון דלהאמינו לא מהימנינן ליה משו"ה חשיבא טענת פריעה טענה מעלייתא ולמהימניה למגו טענת מחי' לישבע בע"הש וליגבות את חובו אבל טענת פרעון תוך הזמן כיון דהיא מנגדת החזקה לא חשיבא טענה כלל דליהימניה במגו טענת מחילה:

והרב ז"ל בתר דאייתי פלוגתא דה' בע"הע והרמב"ן כתב ומדברי כלם נלמוד שאין טענת המחילה מועלת אלא לענין שבועה אבל אינו יכול להפטר מן החוב בטענה זו בשום ענין עכ"ל ואנא זעירא לא הבינותי דכבר כתבית יהבית בשם הרמב"ם בה' מלוה וה' טוען וסיעת מרחמוהי דבמלוה ע"פ אם טוען מחלת לי נשבע היסת ונפטר ונהי דרבינו מיירי בדמצי למטען טענת פריעה וכדכתיבנא הא מיהא היכא דמצי למטען טענת פריעה שפיר מצי למטען טענת מחי' ובמלוה ע"פ נשבע ונפטר ואיך מחליט הדבר דבשום ענין לא חשיב' מחי' להפטר וראיתי להכנ"הג סי' ק"ח אות מ"ו בהג"הט שהביא תשו' רבו הלזו ותשו' הריב"ש ותי' כדכתי' בעניו' שש אנכי אלא שלא נתעורר במה שדקדקנו בעניותין. עד בשחק נאמן וסהדי במרומים שאחר כתבי זה מצאתי להכנ"הג סימן ע"א אות כ"ב בהג"הט שעמד בזה שמח לבי ויגל וראיתי להש"ך סימן ע"ה סקכ"ב שכתב בסוף דבריו דאינו נאמן לטעון מחלת אלא במגו ואע"ג דלקמן סי' פ"ב סי"א דיכול הלוה לטעון מחלת לי אע"ג שיש שטר ביד המלוה היינו לענין להשביעו למלוה וכו' עכ"ל רהוט דבריו משתמעי דלפטור הנתבע במלוה ע"פ לא מהניא היכא דלית ליה מגו וכדעת הרב מוהרימ"ט וכבר כתיבנא מאי דנראה לענ"ד:

והנה דעת מוהרימ"ט והש"ך דטענת מחי' לא מהניא אלא היכא דאית ליה מגו דפריעא או דמתנה או דחזרה והילך תשו' המרדכי שם באותו פ' באותו מקום ושוב מצאתי תשו' ר' מאיר בענין אחר וכתב כל היכא דא"ל מגו חוץ ממקום עדים ומקום חזקה בעיא לן ולא איפשיטא וא"כ נאמן לומר מחלתי במגו דאי בעי אמר פרעתי ושאני הכא דאינו נאמן לומר מחלת לי דליכא מגו דלמ"ל להד"ם או פרעתיך וכן פי' המיימוני בפי"ד דהלכות מלוה ובפכ"א דה' טוען ונטען עכ"ל ויש לדקדק דמדברי תשו' זו מוכח דס"ל דטענת מחילה כל היכא דמצי למימר פרעתי ואית ליה מגו טענה מעלייתא היא וסמוך ונראה קרי בחיל דטענת מחי' טענה גרועה היא לא להפטר מהחוב ולא להצריך שבועה ואי ס"ל דהני תשו' פלגן בהדייהו והכי לישנא שכ' ושוב מצאתי תשובה בענין אחר וכו' דר"ל כדברות הראשונות א"כ אכתי לא ידענא הי מנייהו נקטינן לדינא גם מ"ש וכן פי' המיימוני וכו' משמע דשמיע ליה דלא כתב רבינו נשבעים על טענת מחילה אלא משום דהוה מצי למטען החזרתי ופרעתי וכדדייקנא ברישא בעניותין ומ"מ לא הוה ליה למכתב וכן פירש המיימוני דלאו בפירושא אתמר אלא דהכי בעינן לפרושי מלתיה דהמיימוני ואיכא למימר דהכי נמי קאמר וכן פי' דברי המיימוני ר"ל דהכי מוקמינן למלתיה להשוות דעתו לדעת המיימוני:

איברא דמדברי רבי' בפי"ט מה' אישות הל' י"ב שכתב אין הבנים יורשים כתובת אמן ולא הבנות ניזונות בתנאים אלו עד שיהא שטר כתובה יוצא מתחת ידם אבל אם אין שם שטר כתובה אין להם כלום שמא מחלה אמן כתו' עכ"ל והראב"ד לא חלק עליו אלא במזונות הבנות אבל בכתו' ב"ד מודה ואזיל לדעת רבי' ועיין להמ"מ והתם לא שייכא טענת צררי דהאשה מתה בחיי בעלה ובעלה יורשה משום חשש מחי' אין הבן זוכה בכתו' אמו וזה ודאי שלא כדעת מהר"ם ז"ל ומכאן קשה ג"כ לדעת הרב בני שמואל והח"לם ז"ל שכתבו שדעת הרמב"ם שאין משביעין על המחילה אלא ע"י גלגול צררי וכעת מצאתי בתשו' הגאון מהרי"ז ז"ל בשניות סי' ז"ך דהכי פשיטא ליה וגזר אומר דכתובת בנין דכרין גובין אעפ"י שאין שטר כתובת אמן בידם ושלא כדעת הרמב"ם ז"ל וכבר תמה עליו הרב מוהריב"ל ז"ל בח"ב סי' כ"ו ועיין להרב מוהרימ"ט ז"ל בח"המ סי' קנ"א מה שנדחק ליישב דברי הגאון ז"ל:

ודעת מור"ם ריש סי' ע' שכתב בשם המרדכי דכל מקום שיכול לומר פרעתי יכול לומר מחלת לי אע"פ שהמחילה טענה גרועה היא עכ"ל והוא לשון המרדכי בשאלה השנית וברי"סי ע"ח גבי מלוה בתוך הזמן דלא מהימן לומר פרעתי כתב מור"ם דה"ה שלא יכול לומר מחלת לי עכ"ל וה"ט משום דכיון דל"מ למי' פרעתי דבתוך זמנו הוא ובסי' פ"ב סי"א כתב ויכול לטעון מחלת לי אעפ"י שיש בו נאמנות וכו' עכ"ל ולכאורא קשה כיון שיש בו נאמנות דתו לא מהימן לומר פרעתי היכי מצי למטען מחלת לי כיון דלית ליה מגו דפריעה ואם כנים אנחנו במה שחלקנו בין היכא דלא מצי למימר פרעתי משום דהוי נגד חזקה דגבי נאמנות מצי שפיר למימר פרעתי אלא דלא מהימני' ליה דהא איהו הימניה למלוה ולפ"ז נוחין דברי מור"ם דלא סתרי אהדדי והטור והש"ע שכ' רי"סי ע"א ס"ז אבל אתה מחלתו לי או נתתו לי במתנה וכו' עכ"ל ולא נקט או פרעתיו לך נראה דס"ל דא"נ מיירי בדלא מצי למימר פרעתי מצי למימר מחלת לי ובפרישה והסמ"ע כתב דלרבותא נקטו הני דלא מבעיא טענת פרעון דלהכי קאי שטרא דנאמן אלא אפי' אמחילה דלאו להכי קאי שטרא אפ"ה נאמן ומסתמיות דבריו הללו יראה דס"ל בדעת הטור ש"ע דטענת מחילה לחודה מהניא אפילו היכא דלא מצי למימר פרעתי והיינו רבותא דקמ"ל דבלא"ה פשיטא דכל טענה דלא מעליא במגו דטענה מעליא מהניא אהא קמ"ל דטענת מחי' גרידא טענה מעליא היא וכן דעת ה' מוהראנ"ח בתשו' כמ"ש הש"ך שם ולראיה היה נראה להביא ראיה לכת הסוברים דהא דכתב רבינו דמשביעין של"מ ושל"מ היינו ע"י גלגול שבו' צררי ואי משכחת לה דליכא למיחש לצררי כגון דמת פתאום למאן דס"ל דלא חיישי' ביה לצררי א"צ להשביעה תדע מדמגבינן כתובת בנין דכרין ולא ניחוש דילמא מחלה כתו' לאביהן נהי דלצררי לא חיישי' וכדכתי' הא מיהא אכתי איכא למיחש למחילה אלא ש"מ דכל היכא דליכא למיחש לצררי תו לא חיישי' למחילה אלא דגבי אלמנה כיון דנשבעת על הצררי מגלגלין עליה נמי של"ם ושל"ם דאי מהא לא אריא דשאני כתו' ב"ד דתנאי ב"ד הוא ואי אמרת דחיישי' למחילה א"כ עקרת לתנאה דבכולהו חיישי' לדמחלה ודוחק גדול לאוקומיה לתנאה כשהבעל מודה של"ם ושל"ם אלא ודאי כדאמרן דתנאי ב"ד שאני אלא היכא דלא נקטו כתובת אמן במקום שכותבים מוקמינן להו אדין תורה ואמרי' דבכה"ג לא תקנו ב"ד. ומדברי רבינו ז"ל גבי כתו' ב"ד דפסק דכל שאין כתובת אמן בידם אינן גובין משום דטענינן להו שמא מחלה לאביהם וה"ל כמלוה ע"פ דאי טעין מחלת לי נאמן אלא בדלוה קמן רמינן עליה שבועת היסת אבל בדליתיה ללוה קמן מוקמינן לה אדאורייתא דפטור משבועה וגבי כתו' דליכא חששא דצררי ומשום טענת מחי' גרידא מפטרי היורשים ומכאן תשו' יוצאת למ"ש ה' מהרימ"ט והש"ך ז"ל דלא מהניא טענת מחילה אלא להשביע בעל השטר ולגבות את חובו ולא ליפטר ואין לומר דדעתם ז"ל כדעת הגאון מוהרא"ם ז"ל דס"ל דשפיר גובי' כתו' אמן אע"ג דלא נקיטי כתובת אמן בידם כיון דליכא למיחש לצררי וכדכתיבנא שכבר נתבאר שהוא הפך דעת הרמב"ם ז"ל והראב"ד ז"ל ועוד דאינהו ז"ל בדעת רבינו קא משתעו ע"ע:

וכגון דא צריך למו'דעי דמרן בש"ע סי' ע"ה ס"ד וסי' פ"ו ס"ח פסק כדברי הרמב"ם דטענת מחי' מהניא לשבועה ולפטור כלשון הרמב"ם ובא"הע סי' קי"א פסק נמי כלשון הרמב"ם דאם אין כתו' אמן בידם אינם גובים ובב"י ח"מ סי' פ"ב הביא פלוגתא דרבוותא בטוען אמנה ורבית אי מזקיקין אותו לשבועה והכריע כדע' הרמב"ם וה"ה ושאר רבוותא דאין מזקיקין ובטענת מחילה הביא דברי הבע"הת והעיטור שהביא הטור שם בקיצור ובש"ע הביא ב' הסברות בשם יש מי שאומר וכללא הוא דדעתו ז"ל לפסוק כי"א בתרא כמו שתופס הרמב"ם כל היכא דאתמר בגמרא א"ד וא"ד דרבי' פוסק כא"ד בתרא ודעת יש מי שאומר היא דעת בעל העיטור והרשב"א דאינהו ז"ל סברי מרנן דטענת מחילה כטענת רבית ואמנה דקא מעקרו לשטרא ואתמהא. גם בדברי מור"ם ז"ל יש להעיר דאיהו ז"ל ס"ל דהיכא דמצי למימר פרעתי מ"ל מחלת לי ולדעת מרן בש"ע דפסק כדעת הרב העיטור דטענת מחילה הויא כטענת רבית ואמנה דבהני אפי' היכא דהומ"ל פרעתי לא מהימן א"כ אמאי שתיק רב ולא אמר ולא מידי:

וכעת ראיתי לה' האורו"ת ז"ל בסי' פ"ב בתומים סק"ז דק"ל לסברת החומר דטענת מחילה טענה מעלייתא היא א"כ במלוה תוך זמנה אמאי גובין מהיורשים בלא שבועה ולא טענינן להו דילמא מחל ואנן בעניו' כבר כתיב' מה שעלה במצודתנו ומאי דניחא ליה ז"ל דמחילה מלתא דלא שכיחא היא ולא טענינן ליתמי כבר כתבתי דרש"י והתוס' פשי' להו דשכיחא מחי' טפי ממכירה והיותר ק' בדבריו ז"ל דעיקר קו' זו היא לס' הרמב"ן ובע"הת דאמרי תרוייהו דטענת מחילה מזקקת לשבועה והם ז"ל מכת הסוברים דטענינן ליתמי מלתא דלא שכיחא עיין בס' המלחמות שם גבי הך דשטר כיס וכתבתיו לעיל גם בע"הת ריש שער ה' ובש"ך סי' ק"ח סק"ח שכתב משם הריטב"א שזוהי דעת הרמב"ן א"כ לדידהו הדרא קו' לדוכתה ומאי דק"ל מדמשביעינן ביעינן האלמנה שלא מחלה לאו משום דפשיטא ליה דהרמב"ן מארי דהאי דינא ס"ל כדעת הרמב"ם שמשביעין יעין אותה של"מ דדילמא ס"ל כדעת הטור אלא ר"ל דא"נ ס"ל כדעת הרמב"ם איכא למימר דע"י גלגול הוא דמשביעין לה ומה שתי' עוד הרב דהאשה דעתה קרובה אצל בעלה ויש לחוש למחילה לא הבנתי דבריו דאם כוונתו ז"ל להשוות דעת הרמב"ן לד' הרמב"ם אכתי לא אפרוק דהרמב"ן ס"ל דבכל ב"ח אי טעין לוה מחלת לי נאמן להשביע את המלוה ולדידי ק' דאמאי לא טענינן ליתמי אם מת לוה תוך הזמן וס"ל דמשביעין את האלמנה של"ם ושל"ם א"כ מאי משני הרב ז"ל דשאני אשה דמקריבא דעתה לגבי בעלה ומ"ש עוד הרב ז"ל דעיקר השבועה של"ם ומגלגלין עליה שלא התפיסה ושלא תפסה מלבד דדבר זה לא נמצא לשום פוסק דס"ל דשבועת צררי היא ע"י גלגול ושבו' דשלא מחלה היא העיקר עוד בה דבהדיא אמרינן בפ' השולח דף ל"ד ההיא דאתת לקמיה דר"ה אמ"ל מה אעביד לך דרב לא מגבי כתו' לארמלא א"ל מידי הוא טעמא אלא משום דילמא נקטי' מידי חי ה' צבאות אם נהניתי מכתובתי כלום אר"ה מודה רב בקופצת ונשבעה ופירש"י כיון דנשבעה מגבינן לה כתובתה וכן הוא בירושלמי התם ואם איתא דעיקר השבועה היא על המחילה ותפיסת צררי אינם אלא ע"י גלגול מאי אהניא לה הך שבועה והרי עיקר השבו' שלא מחלה אכתי לא אשתבעא א"כ איך הגבי ר"ה כתו' בשבו' הלזו ובשלמא לדעת הרמב"ם איכא למימר דשבועת המחי' אינה אלא ע"י גלגול ועיקר השבועה התפסת צררי אמטו להכי דכיון דעל עיקר השבו' דצררי אשתבעא תסגי לה האי שבועה ותגבה כתו' אלא לפ"ד הרב ז"ל דעיקר השבו' על המחילה דמיא לשלא נשבעה אלא ודאי דליכא למי' הכי ודברי התוס' שלנו קיימין ומ"ש עוד הרב ז"ל דבגוף הכתו' א"א דמחלה דאסור לשהות בלא כתו' ע"ע תק"ל אמאי דאמרי' בפרק נערה דל"ו מוחלת כתו' יש לה מזונות או לא יש לה כתו' ב"ד או לא דהיכי משכחת לה במוחלת דקיימא גביה באיסור דמשהי לה בלא כתובה ודבר זה נשאל עליו הרי"ף בתשו' סי' מ"ב והתוס' בפ' החובל דפ"ט ע"א בד"ה כל לגבי בעלה ודאי מחלה וכו' וע"ב בד"ה כך מוכרת כתובתה לבעלה וכו' ובמקו' פ' נערה שם והר"ן בפי' ההלכות שם והרב העיטור בדין כתובות הן הביאו תשו' הרי"ף ז"ל הלזו בקיצור ועיין מה שהארכתי לעיל במערכת אות:

אות ב

מחילה המוחל לחבירו בקרב לבו אם חייב לקיים מחשבתו עיין בש"ע סי' רי"ב וחולין מקדשים לא גמרינן ע"ש ובגטין די"ח אמרי' כיון דלא קביל עליה אחולי אחיל גביה ע"ש וכן טענו חטים והודה לו בשעורים פטור אף משעורים מדלא תבעיה אחולי אחיל גביה כך פי' קצת מרבוותא ואלמנה ששהתה כ"ה שנה בבית אלמנותה מחלה כתובתה ע"ש סי' קכ"ה ובריש פרק חזקת ג"ש למ"ד ארעא ולא פירי דאחולי אחיל גביה ע"ש ועיין לה' מוהרימ"ט ח"מ סי' נ"ט ולקמן במערכת אות ש' מדיני שתיקה מ"ש בעניותינו סי' בס"ד:

אות ג

מחילה דאין לשון מחילה מועיל בפקדון או בדבר שהוא בעין אלא לשון נתינה ובחוב שהלוה כבר מוחזק בו הוא דמהני לשון מחילה כמ"ש בטוש"ע סי' ע"ג ורמ"א וסי' ס"ו ובסמ"ע שם סקט"ו ובמה שהארכתי לעיל בס"ד וצריך לדעת בחוב אם אמ"ל נתון לך מהו. וראיתי להרב הלבוש בסי' רמ"א דפשיטא ליה דמהני ע"ש גם הרב גו"ר כלל ה' סי' א' כתב כן מדעתא דנפשיה אמנם הרב מוהר"ש צרור ז"ל בספר פרי צדיק סי' ס' פקפק בדבר ולא זכר שר דברי הרב גו"ר אשר הובאו כבר:

אות ד

מחילה קי"ל שט"ח המאוחרים כשרים כמ"ש בטוש"ע סי' מ"ג ובמחיל' מאוחרת כתב הרב כנ"הג שם אות י"ד בהג"הט משם מהר"א ששון ז"ל דמחילה היא ע"ש והרב בני יעקב דף כ"א אע"פ שחלק ע"ד מ"מ לא מלאו לבו לחלוק על זקנו ע"ש. גם אש'ור להש"ך סי' נ"ד סקי"א אעפ"י שדחה ראיות הרב מוהרא"ש ז"ל מ"מ לדינא הסכים לדעתו:

אות ה

מחילה שנים שנתקשרו בחיוב בשטר להתחתן זה עם זה ועמדו ובטלו החיתון וקרע אחד מהם את השטר וא"ל חבירו גם אני אלך ואקרע את השטר כשם שקרעת אתה ואח"ך חזר בו א' מהם אין בקריעת השטר מועיל למחילה אא"כ אמ"ל בפי' שמחל ואם טען הא' שכך אמ"ל והלה כופר ישבע היסת שמחל לו ויפטר הרב מוהר"י אבן מיגש ז"ל בתשו' הנדפסות מחדש סי' נ"ח ועיין בפ"ק דקידושין דף י"ו דקאמר תלמודא ולימא ליה באפי תרי זיל וכו' והיינו מדין מחילה ע"ש בתוס' וברפ"ק דסנהדרין דף ה' בד"ה צריכה קנין וכו' ובתשו' הרב מוהרח"ש ז"ל ח"ב סי' ך' ונלע"ד ראיה נכונה דקריעת השטרות אין בה מועיל מדקי"ל דמקבל מתנה שהחזיר השטר לא נתבטלה המתנה ומ"ל החזירו ומ"ל קרעו ועיין בהכנ"הג סימן רמ"ג אות י"ז בהג"הט:

אות ו

מחילה ראובן נשתדך עם בת יתומה ונדר לה מוהר כמשפט הבנות וקצבו זמן מוגבל לפרק הכונס גם עשו קנס סך מה למתחרט אשר יעלה עפ"י הדין כמנהגנו פה מתא יע"א ועמד ראובן המשודך והפקיד ביד משודכתו איזה חפצים וצמידים על ידיה ופשט לו את הרגל עיר ועיר ועברו זמן זמנם זמניהם כלה קציר וכל הקצים כלו ועדיין לא בא ועמדו הב"ד וכתבו לחכם שבכפרי' אם המצא ימצא ראובן להזמינו לפני הב"ד או יפרע סך הקנס ואם לאו יכנס לחופה ועמד לפני חכם שבכפר ושאל ממנו להרחיב לו איזה זמן ואם באולי יעבור הזמן ולא יבא להכנס לחופ' הרי הוא מוחל לה מעכשו כל אותם חפצים שיש לו אצלה ואע"פ שהמחילה אינה צריכה קנין לאלומי מלתא קנינו מידו והנה בע'תה עבר קיץ כלה חורף ולא בא אל ביתו עמד השואל ושאל אם זכתה הבת באותם החפצים והצמידים או לא. יורה המורה לצדקה ויבא שכמ"ה:

זאת אשיב בדרך קצרה שיבור לו האדם מודעא היו דברינו כי ראש המדברים בענין זה הוא הרא"ש המעוז ז"ל בתשו' בכלל צ' סי' י"ו והובאה בטור ח"מ סוף סי' ע"ג בלשון צח כי שאול נשאל במי שמשכן חפץ אצל חבירו וכשבא לפדותו אמ"ל אתה מחלתו לי השיבו כי לא היה הדבר ע"י קנין ע"ז השיב הרא"ש דאי מהא לא אריא דמחילה אצ"ק אלא הא מיהא דלא שייך לשון מחי' אלא בחוב שיש לו אצל חבירו אבל מי שיש לו לאדם חפץ אצל חבירו וא"ל אני מוחל לך החפץ אינו כלום עד שיאמר לו אני נותנו לך עכ"ד: וראיתי להרב"ח ז"ל שכתב ע"ז א"כ לפי"ז כ"ש בקרקע דלא מהני לשון מחילה וקשה לזה הא דאמרי' בפ' חזקת דמ"א דרב ענן שקל בידקא בארעיה אזל הדר גודא בארעיה דחבריה אתא לקמיה דר"ן א"ל וכו' אמ"ל והא אחיל דאתא וסייע בגודא בהדאי א"ל מחילה בטעות היא ואת גופך וכו' כי היכי דאת לא ידעת הכי נמי איהו לא ידע והו"ל מחילה בטעות וכו' אלמא אי לאו דמחילה הויא זכה בה שפיר וע"ע מה שתי' ולענ"ד א"ץ למה שתירץ הרב ז"ל דע"כ ל"ק הרא"ש ז"ל דלשון מחילה בדבר שהוא בעין לא מהני אלא כשהחפץ הוא ביד הנפקד דאתא לידיה בתורת שמי' אמטו להכי כיון דאכתי ברשותיה דמריה קאים סבר לה מר דל"מ ביה לשון מחילה אבל כשהוא בונה ומכניס בשלו וקא מחיל ליה פשיטא דמהני דהו"ל כמי שמסר לו החפץ בידו ואמ"ל מחול לך דפשיטא דמהני ואפילו בעקימת שפתים כי אמ"ל לך חזק וקני קנה וכמו שפי' רשב"ם שם ע"ע ומעין דוגמא הא דתנן בהחובל דף צ"ג קרע כסותי חייב ע"מ לפטור פטור ואוקמינה לה כיון דאתא לידיה בתורת שמירה לא מיפקע חיוביה בדבורא בעלמא אבל כי אתא לידיה בתורת קריעה מעיקרא פטור ע"ש בפירש"י ז"ל ומה שהארכתי בזה בקונט' חיים וחסד במערת שורי'ם בדרוש רב חמא ז"ל בס"ד ועיין לה' גו"ר ז"ל ח"המ כלל ג' סי' מ"ו ומ"ז שהביא דברי הב"ח ותירץ בענין אחר:

איברא דבעיקר דינו של הרא"ש והטור נראה שאין זה דעת רבינו ז"ל דבפ"ה מה' מכירה די"א כתב וז"ל יש דברים שאצ"ק וכו' וכן המוחל לחבירו חוב או פקדון שיש לו בידו וכו' עכ"ל אלמא דס"ל דחוב ופקדון כי הדדי נינהו ובתרוייהו מהני לשון מחילה ועלה בדעתי קלה כמות שהיא דפקדון דכתב רבינו דומיא דחוב דהיינו שהפקיד אצל בע"ה מעות בלתי קשורים או קשורים בקשר שאינו של קיימא או אצל חנוני דבכ"הג שרי להו מרייהו להשתמש בהם כמ"ש בטוש"ע סי' רצ"ב ס"ז ע"ש וכיון דשרו ליה רבנן להשתמש בהם קמו ליה ברשותיה ואיכא מ"ד דמה"ט חייבין אפילו באונסין כדאי' בפרק המפקיד דמ"ג הא מיהא לר"ן דההיא הנאה הוי כש"ש ואם נשתמש בהם הוי כלוה ע"ש לפי"ז אע"פ שלא נשתמש בהן עדיין חשבינן להו כחוב לגביה להאי מלתא דמהני בהו לשון מחי' ורבינו שני מיני חוב קאמר חד דאתי לידיה בתורת הלואה וחד דאתי לידיה בתורת פקדון ע"ד שנתבאר וכ"הג אמרי' ברפ"ק דסנהדרין אהא דתנן התם הודאות והלואות אע"ג דתרוייהו ענין הלואות אמר תנא מיני הלואות קאמר חד עדי הלואות וחד עדי הודאות ע"ש:

אלא שראיתי להסמ"ע שם ובסימן רמ"א סק"ו שכתב בפשיטות דמעות בעין ל"מ להו לשון מחילה ונדחק בלשון מור"ם דלא שלל אלא חפץ משמע דבמעות ל"ש אתו לידיה בתורת חוב או בתורת פקדון מהני בהו מחילה ואחריו נמשך הרב"ח ולא ידעתי דמה יענה למ"ש רבי' בה' מכירה אשר הונף ואשר הורם ועיין להט"ז ומ"ש עליו הרב המגיה ובהש"ך מ"ש בזה:

וראיתי להגאון מוהריק"ו שורש צ"ד ענף רמ"ד שהשיג על מי שסובר שאם היו לו לאדם חפצים אצל חבירו ואמ"ל אני מניח אותם החפצים לך דמהני כמו מחי' וע"ז תמה עליו דבדבר שהוא בעין לא שייך ביה לשון מחילה וכתב שכן יש לדקדק מדברי רבינו בפ"ג מה' זכייה דין ב' שכתב מחל לחבירו חוב שיש לו עליו או נתן לו הפקדון וכו' מדכתב גבי חוב לשון מחילה וגבי פקדון לשון נתינה משמע דס"ל דבדבר שהוא פקדון ברשותא דמריה איתיה ול"מ לשון מחילה אלא נתי' ע"ש:

וראיתי להרל"ם שהביא תשו' הרא"ש הלזו ודקדק מלשון רבינו דס"ל כוותיה וכמו שדקדק מוהריק"ו אע"פ שלא הזכיר על דל שפתיו תשו' הרא"ש ולא דברי הטור גם הרל"ם לא הביט מ"ש בתשו' מהריק"ו שדקדק כן מדברי רבינו כמדובר והביאה מרן בב"י סי' רמ"ה והיה העלמ'ה והדר ק"ל ממ"ש בפ"ה מה' מכירה וכדוקיין ותי' דרבינו בה' מכירה לא נחית לעיקר דין דהקנאה כיצד הוא נקנה אלא לענין שאצ"ק אבל בה' זכייה דעסיק בדין הקנאה דייק שפיר בלישניה ונקיט מחי' בחוב ונתינה בפקדון וסוגייא בדוכתה עדיפא ע"ש:

והמש"ל ז"ל לא הזכיר דברי הרא"ש והטור שהביא הרל"ם אלא תשו' מהריק"ו ומה שדקדק מדברי רבינו כמדובר ע"ש ורואה אני שאין דקדוק זה כלל שהרי כ' רבי' בפ"א מה' טוען דין ב' וז"ל הטוען מטלטל על חבירו וכו' או שא"ל אמת שהיו לך אצלי אבל מחלת לי בהם או נתתם לי או מכרתם לי וכו' עכ"ל הדי דשתף הרב ז"ל מחי'. בהדי מכי' ונתינה ובמטלט' שהם בעין ע"ש וראיתי למוהרשד"ם בח"מ סי' שצ"ו שבתוך דבריו הביא מה שתי' הרל"ם משם שואלו דבר ז"ל והשיב ע"ז הרב זה היה אפשר לומר אם היה צריך אבל בכאן א"צ לזה דשפיר קאמר בין בחוב בין בפקדון משום דפקדון הויא דומיא דחוב דליתיה בעיניה אף פקדון דליתיה בעין דנשרף או נאבד וקמ"ל אע"ג דכשבא לידו בא בתורת פקדון והוה סא"ד דלא שייך ביה לשון מחילה קמ"ל דשייך שפיר דע"כ לא אמרי' דלא שייך לשון מחילה בפקדון ה"מ כשהפקדון בעין אבל כשאינו בעין הוי דומיא דחוב ושייך ביה שפיר לשון מחי' עכ"ד ז"ל ולפ"ד ז"ל יכולני לפתור דמ"ש רבי' בה' טוען גבי מטלטלין מחלת לי או מכרתם לי וכו' לצדדין קאמר נאבדו או נשרפו דליתנהו בעין ודמיהן אית לך גבאי והא מחלת לי בהם או אכתי איתנהו בעין ונתתם לי או מכרתם לי דבליתנהו בעין כיון דלא קיימי אלא לדמי שייך שפיר בהו לשון מחילה וכמ"ש הרב מוהרשד"ם ז"ל וכדכתי' אלא שאני חמיה על ה' מוהרשד"ם כיון דלא מתרצו דברי רבינו אלא באוקמתא דנאבד או נשרף ודאי אין לך דוחק גדול מזה ואיך כ' אבל בכאן א"צ לתי' זה וכו' דהרואה יראה דאין לך דוחק יותר לפרש דברי רבי' באוקמתא ותו קשה דניחזי אנן האי נפקד היכי דמי אי דמפקיד ונפקד מודו דנאבד או נשרף א"כ מאי בעי תו נפקד לגביה ואלא במפקיד מכחישו במאי עסי' אלימא בש"ח א"נ בש"ש כיון שנשרף אין לך אונס גדול מזה ואי בשואל דחייב נמי באונסין אין דרך רבינו ז"ל לכתוב פקדון על השואל אלא עכ"ל דמיירי בהתנו עמו להתחייב ומודה ומחלה לו מחול א"נ לפוטרו משבועת השומרים דהיא שבו' דאורייתא ובודאי שזו היא דרך רחוקה ודחוקה בדברי רבי' וכעת מצאתי להרב מקור ברוך סוף סימן נ"ח שעמד ע"ד רבינו דה' מכירה וה' זכייה וה' טוען והניחם בצ"ע: ובפרק מי שאחזו דע"ד אהא דאפליגו רבנן ורשב"ג באומר לאשתו ה"ז גיטך ע"מ שתתן לי אצטליתי ונאבדה רבנן סברי אצטליתו דוקא קאמר רשבג"א תתן לו את דמיה מייתי עלה הא דבעי ר' אסי מר"י הרי זה גיטך ע"מ שתתן לי ק"ק זוז וחזר ואמ"ל מחול לך מהו וכו' הק' ה' מוהראנ"ח בתשו' סימן קל"ד דרי"ט ע"ג כיון דמצדד אצדודי בפלוגתא דרבנן ורשב"ג אמאי לא נקט בע"מ שתתן לו אצטליתו דקיימי בה רשב"ג ורבנן ונייד מאצטלית ונקט ק"ק זוז ע"ש הן אמת דעיקרא דמתני' התם באומר לה ע"מ שתתן ק"ק זוז והדר מייתי רשב"ג מעשה בצידן בא"ל ע"מ שתתן אצטליתי ועוד דבגמ' פריך מאי תנא דקאמר ומעשה אהא משני שפיר דחסורי מחסרא וכו' ואיכא למימר דרב אסי נקט ס' הבעיא דידיה במאי דתני מתניתין בהדייא ולא במאי דמחסר אלא דחיליה דהרב ז"ל כיון דצדדי הבעיא קיימי אליבא דרשב"ג ורבנן טפי הו"ל למנקט אצטלית דפליגי בה רבנן ורשב"ג:

והרב מוהר"ם שיף ז"ל בחי' לשם תי' וז"ל ונ"ל דלשון מחילה לא שייך בדבר שהוא בעין והול"ל נתונים לך מהו עכ"ל ולא ידעתי מה היה חסר לרב אסי אם היה אומר וחזר ואמ"ל נתונים הם לך ולמנקט האצטלית דקיימי בה רשב"ג ורבנן ואם דעת הרב ז"ל דתלמודא מלתא אגב ארחיה קמ"ל האי דינא דבדבר שהוא בעין לא שייך בו לשון מחילה קשה לשמוע ובעיקר דבריו אני תמיה דאצטלית דקיימי בה רשב"ג ורבנן היא בנאבדה ובנאבדה ליכא מ"ד דלשון מחילה ל"מ וכמ"ש ה' מוהרשד"ם ז"ל ואם במתחייבת לתת לו אצטלית הא ודאי מהני לשון מחילה וראיה מהך דתניא התם האומר לחבירו קונם כי אתה נהנה לי אם אי אתה נותן לבני כור חטים וב' חביות של יין וחזר ואמר מחולים לך אמרו חכמים אף זה א"צ להפר ע"פ חכם אלא אומר הריני כאילו התקבלתי ע"ש אלמא אע"ג דחטים דבר שהם בעין מהני בהו לשון מחילה וטעמא דע"כ לא קאמרי הרא"ש והטור והרשב"ם לדעת הרל"ם והרב מוהרשד"ם דלא שייך לשון מחי' בדבר שהוא בעין אלא בחפץ שהוא של בעליו והפקירו אצל חבירו דמעיקרא דידיה הוא אבל בכ"הג שהוא להתחייב באיזה חפץ אם אמ"ל מחול לך פשיטא דמהני כיון דאינו בעין וליכא מאן דפליג בהא ואם הכונה באצטלית שהיא שלו והרי היא בעין יתקיימו דבריו ז"ל ועיין בה' המבי"ט ז"ל ח"א סי' ר"ה וסי' שי"ד שלא נסתייע מדברי הרא"ש והטור גם הרב מוהרשד"ם ז"ל לא הביא דברי מוהריק"ו ז"ל הללו וע"ע בסמ"ע סי' ס"ו סקט"ו ולקמן ית' עוד בס"ד:

ובפ' הבית והעליה דף קי"ז אהא דתנן מי שהיה כותלו סמוך לגנת חבירו ונפל וא"ל טול אבנך וא"ל הגיעוך אין ש"ל ר"ל בע"כ של בעל הגנה משקבל עליו אמ"ל טול יציאותיך ואני אטול את שלי אין שו"ל ע"ש והרי אותם האבנים הם חפץ בעין והיכי מהני בהו לשון הגיעוך שהוא גרוע מלשון מחול לך אלא ש"מ דדוקא היכא דאתו לידיה דנפקד בתורת שמירה או בתורת משכונה אבל היכא דאתו לידיה שלא בתורת מפקיד אלא ממילא ע"י נפילה וכיוצא מהני בהו לשון מחי' וכההיא גודא דבנה רב ענן בארעא דחבריה דסא"ד כיון דמעיקרא כי אתא לידיה בתורת מחי' הוא דאתא לידיה ממה שסייעיה בבנין הגודא ורב נחמן מודה ואזיל בהא אלא דאתי עלה דטועה בדעתו המסייע מריה דארעא ועיין בחי' הרמ"ה בפ' חזקת סי' מ"ג ומ"ד ע"ש אלא דלענין אם בא לחזור בעל הגנה דאין שומעין לו דזכה לו חצירו אלא משום דאיכא למי' אשתמוטי קמשתמיט מניה ובעי' דפנינהו מדקתני הילך יציאותיך ע"ש אבל כל אימת דלא חזר בו קנה שפיר בלשון מחילה ולאו מדין חצר ועיין במקובצת לשם ובדברי רבינו בפ"ג מה' שכנים ובמ"א הארכתי בזה במערכת אות פ' מדין פועל בה"ר שו"ר למוהרי"ף שנרגש בהך דרב ענן:

והנה הגאון מוהריק"ו ז"ל רצה להוכיח דבר זה דאין לשון מחי' מועיל בדבר שהוא בעין ממאי דאמרי' בפ"ק דקידושין דף י"א תנא וקונה את עצמו וכו' ובשטר ופריך שטרא למ"ל ולימא באפי תרי זיל ומשני זאת אומרת ע"ע גופו קנוי לו משמע כיון דגופו קנוי לו לא מהני ביה לשון מחילה דדוקא למאי דסא"ד מעיקרא דאין גופו קנוי ואין לו עליו אלא שעבוד בעלמא הוא דשייך למימר ליה באפי תרי זיל אבל לא כשגופו קנוי לו דדמי לממון שהוא בעין דלא שייך ביה לשון מחילה כדפרישית עכ"ל ונראה לע"ד דמדברי רש"י שם לא משמע הכי אלא דאם אין גופו קנוי הו"ל כחוב לגביה דעבד ובחוב שייך מחילה אבל אם גופו קנוי לא שייך לשון מחי' אלא לשון שחרור כמו עבד כנעני דגמר מאשה וה"ט דבשלמא חוב ממון שניתן לחזרה מדעת המלוה שייך ביה לשון מחי' אבל דמי העבד לא ניתן להחזרה מדעת רבו אלא על שעבוד גופו ניתן הממון והרי גופו קנוי לו ומכור לו לעבודתו לז'. שנים ובכ"הג לא שייך לשון מחי' ומצאתי און לי מתשו' הרשב"א ח"ג סי"ד שנשאל במוחל משכונה שיש לו על חבירו אי מהני בו מחילה והשיב כל שאין גופו קנוי לו מחי' מהניא ביה כדאמר בפ"ק דקידו' ע"ע גופו קנוי כלומר דמכירה ליומיה הוא כעבד דעלמא דאי לא לימא ליה באפי תרי זיל ואע"פ שמגרע פדיונו ויוצא מ"מ כיון שאין לאדון עליו שום ממון אלא עבודת ש"ש המקח של עצמו הוא ובעי גט שחרור כעבד וכו' עכ"ל וכן בקדש חזיתי לו בחי' לשם שהק' ז"ל דהיכן מצינו קנין מעשה ידיו שאינו יכול למחול בע"פ ותי' משם הרמב"ן ז"ל דב' קנינים בעבד א' קנין ממון הוא מעשה ידיו וא' קנין איסור וכו' לפיכך אמ' שאף ע"ע יש לו לרבו קנין איסור שהרי מתירו בשפחה כנענית ואין קנין איסור נפקע בלא גט בין באישות בין בעבדות ולכן הרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול אלא שצריך גט שחרור וכו' ע"ש ואי הוה ס"ל כדעת מוהריק"ו מאי ק"ל הרי מעשה ידיו הוו כמעות בעין דל"מ בהו לשון מחי' וגם לפי מה שתי' דמעשה ידיו ודאי איתנהו למחי' אלא שאתה בא לאוסרו בשפחה כנענית אין קנין איסור נפקע בלא גט שחרור כמו גבי אישות:

ולעין אם המלוה תפוס במשכון ואמ"ל ללוה הריני מוחל לך החוב ורצה לחזור בו שלא להחזיר המשכון כיון שגופו של משכון קנוי למלוה מדר"י דאמר ב"ח קונה משכון ואע"ג דהתם במשכנו שלא בשעת הלואתו הא מיהא אהני להיות קנוי לו קצת שאין החוב נמחל בדברים בעלמא וכדאמרינן בפ"ק דקידושין המקדש במלוה שיש לו על אחרים ע"י משכון שהיא מקודשת וע"ש בפירש"י ותוס' שם וכ"ה לשון רבי' בפ"ה מה' אישות דין כ"ד ע"ש ומצאתי בשיטה לא נודע שם מחברה בקידושין במ"ד לדף י"ו אהא דאמר רבא זאת אומרת ע"ע גופו קנוי שכתב וז"ל ומבעיא לן מלוה שיש עליה משכון ומחל לו הלואתו אם יכול לחזור בו כל כמה דתפיס ביה במשכון מי אמרינן גוף המשכון קנוי למעותיו או"ד לא דמי דעבד זכי ביה בתורת מכירה ומשתמש בגופו משא"כ במשכון שאינו אלא ערבון על מעותיו ואם מחל מעותיו פקע ליה שעבודו ומה"ט בתרא מסתברא ליה למורי נר"ו שאינו יכול לחזור בו עכ"ל ולפ"ד ז"ל מוציאין משכונו של לוה מיד המלוה בע"כ של מלוה וכן ראיתי להמרדכי בפ"ק דסנהדרין סי' תרפ"א שכתב שנשאל רבינו מאיר על המוחל חוב לחבירו ותפס במשכון והשיב דמחי' מעליא היא ומהך דע"ע אי לאו דגופו קנוי סגי בדאמר ליה זיל ע"ש בדברי הרב ז"ל שכתבנו וכן פוסק מורם סי' רמ"א ב' וכתב הסמ"ע ז"ל וצריך להחזיר לו המשכון ר"ל שכופין את המלוה להחזיר לו משכונו וכדכתי' בעניו' ועיין במה שהארכתי בזה לעיל סי':

אלא שכעת ראיתי להריטב"א בחי' לקידושין במ"ד לדף ח' אהא דאמרי' התם קידשה במשכון דאחרים מקודשת כדר"י דאמר ב"ח קונה משכון שכתב וז"ל פירוש לענין שאינו נעשה מטלטלי אצל בניו וכו' וה"ה דלא סגי ללוה במחילת החוב עד שיחזיר לו משכונו כדאיתא לקמן בפרקין עכ"ל ולשם גבי הא דאמרי' הכא זאת אומרת ע"ע גופו קנוי וכו' כתב וז"ל ואגב ארחין שמעי' מהכא דמחילה אצ"ק מיהו כשיש בה קנין הגוף דמלוה על המשכון לא סגי ליה במחי' כדכתיבנא לעיל וכדבעינן למימר לקמן כך קבלתי פי' שמועה זו מפי מורי רבינו נר"ו עכ"ל הא מיהא ס"ל דבקנין מועיל שהקנין מקנה לו החפץ שהוא ממושכן אצלו וכ"ש אם החפץ בידו ומחל לו עליו הלוה דודאי קנה אותו וע"כ ל"ק הרא"ש דלא שייך לשון מחי' בדבר שהוא בעין אלא במחי' גרידתא אבל ע"י קנין פשיטא דמהני דאלימא מלתא דקנין כדאמרי' בר"פ הכותב גבי דין ודברי' אין לי בנכסיך דאי קנו מידו מגופה של קרקע קנו מידו וגדולה מזו כתב הרשב"א בתשו' והביאה מרן בב"י סי' י"ב וסי' רמ"א והיא ל'ו נדפסה בח"ג סי' ה' דאע"ג דלשון מחי' לא שייך בקרקע אם קנו מידו קנה ע"ש וע"ע בח"ב סי' ש"א דאע"ג דקי"ל דקרקע אינו נקנה אג"ק אפ"ה קנין מהני שה שהקנין מתקן הענין ע"ש וכן מצאתי לו בחי' בפ' חזקת דף מ"ג אהא דאמר התם הב"ע בכתב לו ד"וד אין לי וכו' כמו שהובא במקו' לשם ומעתה ת'ם אני על הרב פרישה בסי' מ"ג שעמ"ש הרא"ש דבחפץ שהוא בעין לא שייך בו לשון מחילה כתב הוא ז"ל וז"ל נראה דאפי' קנו מידו ע"ז לא מהני עכ"ל ודבריו אלו הפך דברי הרשב"א דס"ל דאפי' בקרקע דחשיב טפי בעין ס"ל דמהני קנין ובחפץ הוכחתי מדברי הריטב"א דמהני ע"י קנין וכן מצאתי להריטב"א בפרק חזקת שכתב בפירוש דבקרקע מהני לשון מחי' היכא שקנו מידו כמ"ש הכנ"הג סי' רמ"א אות מ"ג בהגהב"י ע"ש וראיתי לה' מוהרשד"ם ח"מ סי' רע"ח שהביא תשובת הרשב"א שהביא מרן בב"י ואח"כ כתב וז"ל ולעד"ן שתשובת הרא"ש חולק ודעתי שאפי' קנין אינו מועיל וכו' והדר ק"ל מהך דפ' הכותב ותי' ע"ש ואהמ"ר אינו מתקבל וכבר הושג מהרב פרח מט"א ח"ב סי' צ"א ובהס'כמה עלה דשוים הם בס' זו שהקנין מועיל וכן העלה ה' מוהרח"ש בח"ב סוף סי' ך' וכתב דאי איכא מאן דפליג אילי אלא בקרקע דלא שייך ביה תפיסה אבל במטלטלין טלין דשייך בהו תפיסה פשי' דהרא"ש ומהרי"קו ודעמייהו מודו דמחי' ע"י קנין מהניא בהו ע"ש וע"ע להרב ז"ל סי' ס"ג דף צ"ו הולך ואור כדברים האלה ע"ע וכן העלה ה' תורת חסד סוף סי' רע"ז ע"ש ובהגה"ה לשם וע"ע לה' זרע אברהם ח"המ סי'. ולה' אורים גדולים לימוד קל"ט והרב דבר משה ח"מ סי' ה' דף ג' וכעת מצאתי להרשב"ש ז"ל סי' רע"ז שבתוך דבריו הביא תשו' הרא"ש ז"ל שהביא הטור ע"ש ועיין בס' בית אברהם ז"ל ואין כאן מקום להאריך נאמן הדיין שנתכוונתי קצת מדברי האלהים האדירים האלו ת"ל. וע"ע במוהר"י חנדאלי ז"ל דף קי"ט:

ולענין דינא נראה דקי"ל כמ"ד דע"י קנין מהני שפיר לשון מחילה כדברירנא וכ"ש דתפוסה היא איברא שאני מסופק במ"ש בשטר ואעפ"י שמחי' אצ"ק לאלומי מלתא קנינו וכו' ולפי האמור מחילה בלא קנין מגן שויא לדבר שהוא בעין כמו שנתברר וכבר ראיתי להרב תורת חיים ח"ג סי' ס"ג שגם הוא ז"ל עמד ע"ד הרא"ש דס"ל דאין המחילה מועלת בדבר שהוא בעין ע"ש:

אות ז

מחילה קי"ל מחילה איצ"ק כמ"ש בטור ש"ע סי' י"ב ע"ש וכתב הטור שם בשם ה"ר ישעיה דמה שצריך הקנין דוקא במידי דמצי למהדר ביה כגון וכו' במחול לך ותפיס שטרא אבל במחול לך ולא תפיס שטרא איצ"ק וא"א הרא"ש ז"ל לא חולק עכ"ל אמילתיה דנ"מ קאי דאסיקנא פשרה צריכה קנין ועיין בפרישה ועיין מ"ש מרן ז"ל בב"י ואני תמיה מהא דאמר שמואל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וקי"ל דאין אותיות נקנים אלא בכתו"מ כדאי' בהספינה דמ"ו ונתבאר בטוש"ע סי' ס"ו ע"ש וכיון דשטרא ביד לוקח א"כ היכי מחיל ומאי אהניא ליה מחילתו כיון דלא אהדר ליה שטריה ומריש הוה אמינא דה"ר ישעיה ז"ל סבר לה כדעת הרי"ף וסיעת מרחמוהי ז"ל דאם הקנה המוכר את השטר ללוקח באג"ק תו לא צריך כתו"מ ועיין בש"ע שם בסי' י"א ומור"ם שם א"כ משכחת לה דמכר השטר באג"ק ואכתי שטרא ביד המוכר וחזר ומחלו ללוה ואהדר ליה שטרא בהא קאמר שמואל דאם מחלו מחול וכד דייקנא אשכחנא דא"א לומר כן מכמה אנפי חדא דא"כ לא מתוקמא מלתיה דשמואל דאמרו דאם מחלו מחול אלא כשמכר לו את השטר בקנין אגב קרקע אבל אם מכרו בכתי' ומסי' דשטרא נפק מתותי ידיה דמלוה אם מחלו אינו מחול והו"ל לשמואל לפרש דבריו ולא למסתם סתומי ועוד בה מהא דאמרי' בקידו' דמ"ז המקדש בשט"ח רמ"א מקודשת וחכ"א אינה מקודשת ובעי תלמודא למימר דפליגי בדשמואל דר"מ דאמר מקודשת לית ליה דשמואל וס"ל דאינו יכול למחול ורבנן ס"ל כשמואל דמצי מחיל אמטו להכי אינה מקודש' דלא סמכא דעתא דמימר אמרה דילמ' הדר ומחיל ע"ש והא התם ע"כ בדמסר לה השטר בשעת הקידושין מיירי דבהכי מקדשה ואפ"ה למאן דאית ליה דשמואל אינה מקודשת משום דאכתי מצי מחיל ואמאי והא מכיון דשטר נפק מתותי ידיה תו לא מצי מחיל וליכא למימר דהתם נמי בדהקנה לה השטר אג"ק ואכתי שטרא ברשותיה קאי וקידשה בההיא הקנא' דאג"ק חדא דעיקר קנין אג"ק בק"ס וק"ס מדין חליפין וקי"ל דאין אשה נקנית בחליפין כדאיתא התם דף ו' ע"ש ועוד דלפ"ז לא מתוקמא הך ברייתא דחכ"א אינה מקודש' אלא בקידשה בשט"ח בקנין אג"ק דאכתי שטרא תותי ידיה דמלוה אבל בקידשה בשט"ח ע"י כתו"מ אפי' לרבנן מקודשת כיון דתו לא מצי מחיל וברייתא סתמא מתנייא וחכ"א אינה מקודשת ותו דמעיקרא בעינן למימר דפליגי בפלוגתא דר' ורבנן דר' סבר אותיות נקנות במסירה וכו' אלמא דאיירי הברייתא במסר לה השט"ח בשעת הקידושין וה"נ כי הדר ואמר דפליגי בדשמואל ע"כ דאכתי כדקאי קאי במסר לה השט"ח ולא דהשתא נייד ומוקי לה בדלא מסר לה השטר אלא דהקנה לה השטר באג"ק ואם נאמר עוד דה"ר ישעיה ז"ל מפריש בטעמ' דמלתיה דשמואל דאמר וחזר ומחלו מחול דאמרי' דייק בחושבניה ולא פש ליה גביה ולא מידי וזו היא שיטת הגאון ור"ח כמ"ש הרי"ף עלה בפ' הכותב ע"ע א"כ אין זו מחילה אלא הודאה בעלמא דקא מודה ואזיל דלא מחייב ליה ולא כלום ולא איכפת לן במאי דלא אהדר ליה שטרא דלא מדין מחילה קאתינן עלה אלא מדין הודאה. לענ"ד אין זה נכון חדא דהרי"ף אותביה להאי פירושא כמ"ש שם ועוד בה דלשון הטור שכתב וא"א הרא"ש לא חילק בזה אינו נוח לי דהרא"ש בפ' הכותב בשי' הרי"ף רהיט ואזיל א"כ ודאי דלא ס"ל כהרי"ש ז"ל ומאי לא חילק שכתב הטור ז"ל דלהרא"ש מדין מחילה ממש קאמר ואעפ"כ מחול אע"ג דלא אהדר ליה שטרא ונלע"ד לומר דדעת הרי"ש ז"ל דע"כ ל"ק דמצי למהדר ביה אלא היכא דהמלוה אכתי שטרא לגביה וברשותיה קאי אמטו להכי ס"ל דאכתי אגיד ביה ולא מהניא ביה מחילה דמחיל אבל מכי נפק שטרא מתותי ידיה והו"ל הך חוב דאית ליה גביה כשאר חוב בלא שטרא דודאי מחי' מחילה כיון דלא תפיס שטרא בידיה הילכך המוכר שט"ח שכבר נמסר השט"ח ללוקח ולא פש גביה דמלוה אלא כח החוב שפיר מצי מחיל ועוד נהי דלדעת הר"יש דכד תפיס שטרא צ"ק משום דבלא קנין מצי למהדר ביה ממחילתו הא מיהא כל כמה דלא הדר ביה מחילתו שרירא וקיימת ונ"מ להיכא דהלוה אית ליה עדית והמלוה המוכר המוחל אית ליה זבורית דחייב המוחל לשלם ללוקח למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה עיין בתו' כתובות דפ"ה באורך א"נ דמת המלוה המוחל ולא אהדר ביה עיין בתו' דף צ"ב ומאי דכתיבנא בעניותינו במקום אחר בס"ד והשתא א"ש דחכ"א אינה מקודשת דאית להו דשמואל ולא סמכא דעתה משום דדילמא מחיל ולא הדר ביה ממחילתו אע"ג דמדינא מצי הדר ביה כיון דלא אהדר ליה שטריה. עוד נראה ליישב דעת הר"יש דהא דקאמר שמואל אם חזר ומחלו מחול אע"ג דלא תפיס שטרא בידיה דלהדוריה ליה שמחל לו בקנין דבהא מודה הרי"ש ותו לא מצי למהדר ביה אף על גב דתפיס שטרא בידיה וה"ט דרבנן דאינה מקודשת דלא סמכא דעתה משום דילמא אזיל ומחיל ליה בקנין דתו לא מצי למהדר ביה ואין זה דוחק במלתיה דשמואל דאמר מחלו מחול דר"ל מחי' כקנין ובמאי דפליגי הרב העיטור והרמב"ן במוציא שט"ח על חבירו והלה טוען מחלת לי חוב זה דב"העי סבר דהו"ל כטענת שטר אמנה או רבית ואין שומעין לו ולהרמב"ן חשיבא כטענ' פרעון כיון דלא עקר שטרא ועדיפא מפרעון דאפילו כתוב בו נאמנות לא מהני נגד טענת מחילה כמ"ש בע"הת והטור סי' פ"ב סי"ז ע"ש וכן העלה מרן בש"ע סי"א ע"ש משמע דהני רבנן לא ס"ל כהרי"ש דלדידיה כיון דשטרא נקוט בידיה מצי למהדר ביה א"כ א"נ טעין מחלת לי מאי אהני ליה הא מצי למהדר אלא ש"מ דלא ס"ל כס' הרי"ש ודוחק לומר דמחלת לי בקנין קאמר הו"ל לפרושי מלתייהו כיון דעיקר ס' זו היא מחודשת ולא שיערוה גדולי המורים ואם איתא דהכי ס"ל נמי לא הוו אמרי למלתייהו בסתמא גם אשו'ר לרבינו בפכ"ג מה' מלוה דין י"א דטעמא טעים אמאי דקאמר בפרק ג"פ דף קס"ח הרי שבא ואמר אבד שטרי אע"פ שהעדי' אומרים כתבנו ונתננו וכו' אין כותבין לו את השטר וכו' דהיינו טעמא דחיישי' שמא פרעו או מחלו ע"ש ש"מ דס"ל לרבינו אע"ג דלא אהדר ליה שטרא מחילתו מחי' דלא כהרי"ש אלא דמהכא לא מוכח מידי חדא דאיכא למימר שמחל לו בקנין דאין כאן עקר דינא לבאר ועוד דשאני התם דאבד השטר וכיון דלא נקיט שטרא בידיה מודה הרי"ש דתו לא מצי למהדר ביה ואחז"ר להרב מוהר"ם גאלאנטי ז"ל בתשו' סי' צ"ו שהביא משם רב א' דרבי' ס"ל כהרמב"ן דטענת מחי' כטענת פרעון שמא פרעו או מחלו ע"ש וה' כנ"הג סי' פ"ב אות מ' בהג"הט דחה ראיה הלזו ממאי דכתי' בעניותנו ע"ש עלץ לבי ויגל ודאמרו' בגטין דף ע"ה זרוק לי חובי והפטר ונאבד פטור כתבו התוס' במציעא דקי"ב דאין להוכיח מכאן דמחילה איצ"ק דאיכא למימר דמיירי בקנין עכ"ל ולפ"ז גם להרי"ש איכא למימר דס"ל דמחי' איצ"ק הא מיהא מוקים לה דמיירי בקנין כמ"ש התוס' אי אמרינן מחי' צ"ק ה"נ להרי"ש אי מיירי בחוב שבשטר נמי איכא לאוקומי בקנין והרא"ש שם מייתי ראיה מהך דזרוק לי חובי דמחי' איצ"ק וכתב דלא מיירי בקנין אלא בדבור בעלמא ע"ש ולדידיה אפילו בחוב שבשטר דאיהו ז"ל פליג אס' הרא"ש כמ"ש הטור אבל אין להוכיח מדבריו הללו דפליג אס' הרי"ש מדמוקי להך דזרוק חובי בדבור בעלמא דאימור מוקי לה בחוב שאינו בשטר אמטו להכי לא כתב הטור שאביו ז"ל חולק אהרי"ש רק כתב שאביו ז"ל לא חילק וראיתי להמש"ל ברפי"ו מה' מלוה שכתב דלסברת הרי"ש צ"ל דהתוס' בסנהדרין אייתי להך דזרוק חובי וכו' ואגב שיטפיה כ"כ דהתם לא הביאו ראיה זו אלא במציעא שם וכמדובר ועמ"ש התוס' שם במציע' וסנהד' מי ששהתה כ"ה שנה בבית אביה דמחלה כתוב' ע"ש לק"מ דהתם אוקי לה בשלהי פ' הנושא דאין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה אבל ביוצא מתחת ידה גובה כתובתה לעולם ע"ש ומוסכמת מכל הפוסקים ועיין בטוש"ע א"הע סי' ק"א ודלא כר"א דפליג התם בגמ' ע"ש ועיין בפ' אע"פי דף ז"ן בפלוגתא דר' יהודה ור"י ומאי דאיתמר עלה במחילה בע"פ ומה שהאריך הרב מוהר"ם שי"ף ז"ל בחידושיו לשם במוחל בע"פ למלוה שבשטר ואין כאן מקומו להאריך:

וחזיתיה:

להרב העיטור בדיני מחילה דף צ"ג סוף ע"ב שכתב וז"ל ירושלמי הדין דמחל שטרא לחבריה ר"ח ורב מנא ח"א מחלו מחול וחרינא אמר לא מחל עד דחזר ליה שטרא והא דידן דברי הכל היא דהא ליתיה שטרא בידיה דליהדר ליה והא דירוש' ליתא בגמרא דידן ולקולא ומוחלת כתובתה כגון שהחזירה כתובתה עכ"ל ונלע"ד דר"ל דלא תימא דמלתיה דאמר מחלו מחול לא אתייא כמ"ד לא מחל עד דחזר ליה שטרא דהא שטרא כבר הוא ביד הלוקח והיכי מחיל ליה ולא אהדר ליה שטרא והו"ל מלתא דשמואל בפלוגתא דהני אמוראי תליא והרב כבר אייתי מלתיה דשמואל שם דצ"ב ע"ד ואהא קאמ' ז"ל והא דידן ר"ל מלתיה דשמואל דאנן עסקינן בה דברי הכל היא וה"ט דע"כ ל"ק חרינא לא מחל עד דחזר שטרא לחבריה אלא היכא דאיתיה לשטרא בידיה דמלוה אבל הכא במוכר שט"ח לחבירו כיון דכבר מסרו ללוקח וליתיה גביה מודה הך מ"ד דמחל מחל ודברי העיטור הללו נעלמו מהרב שדה יהושע בספ"ק דגיטין שכתב ע"ד הירושלמי הללו וכבר טרחתי להסביר זה עם המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו ולא עלה בידי עכ"ל ות"ל כבר כתבתי בעניותי' להסביר הדברים ומ"ש הרב העיטור הוא כדכתיבנא ג"כ וטעמו ונמוקו עמו כיון דנפק שטרא מתותי ידיה דמלוה תו לא פש גביה אלא כמלוה ע"פ ושפיר מצי מחיל ודאמרי' בסו"פ נערה המוחלת כתו' לבעלה אין לה כתו' ב"ד צ"ל כשהחזירה לו השטר של כתובה כ"כ הרב העיטור כמדובר וראיתי לה' חל"ם בא"הע סי' ק"ה סקי"ד שכתב ומשמע אפי' לא החזירה לו הכתובה מהני מחי' עכ"ל וכ"כ הרב"ש שם סקי"ב ע"ע ונעלם מעיניהם דברי הרב העיטור ומה שתלה הדבר בפלוגתא דהמרדכי והרמב"ם עיין בחל"ם שם ולא הבינותי דמה יענו שפתי צדיק בדברי הש"ס בסו"פ נערה אשר הובאו לעיל במוחלת כתו' לבעלה האם פליג הרי"ש אמלתא דאתמר בגמרא ולא ידעתי על מה עשה ככה שלא קבע דבריו ז"ל במ"ש הש"ע במוחלת כתו' לבעלה כמ"ש שם לעיל ונטריה עד הכא בלשון הרמב"ם עוד כתב החל"ם להביא ראיה ממ"ש מרן בש"ע סי' צ"ו ס"ב דמשביעין את האלמנה שלא מחלה כתובתה אע"פ ששטר כתו' בידה ע"ש והחל"ם שם סקי"א כתב דהתם מדין גלגול שבועה נגעו בה ע"ש ולע"ד ק' דאי לא מהניא מחילה משום דאכתי תפוסה בשטר כתו' אין לנו להשביעה אפי' בע"י גלגול ואעיקרא הך מלתא דמשבי' את האלמנה שלא מחלה בפלוגתא דהרמב"ם והטור תליא כמ"ש בסי' צ"ו ע"ש ובמרן בב"י ותו נלע"ד דקו' מעיקרא ליתא דחיישינן שמא מחלה כתו' לבעלה על ידי קנין דמהניא מחי' בכ"הג אפי' בתפוסה בשטר הכתו' וכמו שנא' ובהא ניחא נמי הך דפרק נערה אלא דה' העיטור משני לה שפיר בהחזירה כתו' כדכתי' וראיתי להמרדכי בפ"ק דסנהדרין שכתב משם ראב"ן וז"ל אבל מחילה בלא ב"ד וזמנין לא בעיא קנין וכו' אם מחל לחבירו חוב שיש לו עליו הן בשטר הן בע"פ וכו' הואיל והחוב ביד הלוה זכה במה שיש בידו וכו' וכן מדשמואל דאמר שמואל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול והא מחילה בלא שום קנין היא דאי בעי קנין ל"מ מחיל שכבר הקנהו לליקח ומסר לו השטר גם כתב השטר עליו כדתנן וחכ"א בין שכתב ולא מסר בין מסר ולא כתב לא קנה עד שיכתוב וימסור אלא ודאי הוה מחילה בלא קנין וטעמא מאי משום דאמרינן דק בחושבניה ולא פש ליה גביה ולא מידי והוי כאילו הודה שאינו חייב לו כלום אלמא בלא קנין הוי מחילה וכ"ש דאם לא מכרו לאחר דמצי מחיל וכו' עכ"ל דעת שפתיו ברור מללו דאי אמרינן דבעינן קנין במחילתו עכ"ל דה"ט משום דהמכר הא' מכר מעליא הוא אמטו להכי בעי קנין השתא במחילתו למעקר הך מכירה אהא קאמר כיון דהמכר שריר וקיים תו לא מצי למעקר ליה ולמחול אפי' ע"י קנין דהוי מוחל חוב שאינו שלו ולא אהני ליה ולא מידי והיכי קאמ' חזר ומחלו מחול אלא ע"כ ה"ט משום דאמרי' דק בחושבניה וכו' והו"ל כמודה שאינו חייב לו והויא מכירה מעיקרא כמאן דליתיה ומשו"ה לא בעיא קנין דהודאה הוא דקא מודה ליה דלא פש גביה ולא מידי ואנכי לא אכחד דה"ט דכת' ראב"ן דדק בחושבניה וכו' זו היא דעת הגאון שהביא הרי"ף בפ' הכותב והוא ז"ל חלק עליו ומסיק דה"ט דמצי מחיל משום דעיקר מכירת שטרות א"א מדבריהם ע"ש וכדכתי' לעיל בעניו' ת"ל וכבר עמדנו בעניו' במע' אות ש' מדין שטרות בשיח סוד שרפי קדש בס"ד איברא דאיכא למידק בדברי ראב"ן כיון דעיקר טעמא דשמואל דמצי מחיל משום דאמר דייקנא בחושבני ולהכי לא בעינן קנין א"כ באומר בריא לי דאכתי חייב לי לא מצי מחיל אפילו בקנין משום דמכר מעליא הוא ואין הקנין מועיל לאפקועי הך מכירה אבל אם לא מכר השט"ח פשיטא דמחיל אע"ג דקים ליה בגוויה דאכתי מחייב ליה דממונא דידיה הוא ולישנא דכ"ש שכ' ראב"ן לכאורה בלתי מדוקדק דבמוכר דוקא דאומר דייקנא בחשבוני אבל בלא"ה לא מצי מחיל אבל כשלא מכרו אפי' בדאכתי מחייב מצי מחיל ואין חלות ללשון כ"ש איברא דאיכא מ"ד דלאו דוקא באומ' דייקנא וכו' אלא ה"ק מגו דאי בעי מחיל מהימן למימר דייקנא כדכתי' התם בס"ד ולפ"ז א"ש לשון הכ"ש ע"ש ומדברי רבינו נלמוד דשפיר מצי לאוקומי מלתיה דשמואל במוחל בקנין ונלע"ד שד' הרב העיטור נהי דבמוחל ע"י קנין מודה חרינא דמחל ומחול הא מיהא כיון דבירושלמי לא אדכר מלתיה דקנין אלא בהחזרת השטר ניחא ליה ז"ל לשנויי מלתיה דשמואל בהחזרת השטר גופיה אלא דשאני לן בין היכא דאיתיה לשטרא גביה להיכא דליתיה:

אמור מעתה פלוגתא דהרא"ש והרי"ש ז"ל פליגי בה אמוראי בירושלמי והוא פלא דאיך נעלם מעיניהם דברי הירושלמי הללו ולעולם הרא"ש והטו"ר שגורות בפיהם שמועות בע"הע ואיך העלימו עין מדברי העיטור הללו גם על מרן בב"י כזאת וכזאת יש לתמוה ודע דמסיק הרב העיטור וז"ל והא דירוש' ליתיה בגמרא דידן ולקולא עכ"ל ר"ל כיון דליתיה בגמרא דילן אזלינן ביה לקולא לנתבע א"כ אפילו בדתפיס שטרא בידיה ולא אהדרי מחלו מחול כהך מ"ד ולפ"ד הללו תו לא צריכנא לאוקומי הך דמוחלת כתובתה בהחזירה שטר כתובתה דלפום גמרא דידן דליתה להאי מימרא ועבדינן לקולא מחילתו מחי' אע"ג דשטר כתו' בידה ואפילו תפסה אח"כ לא מהניא דלאו ספיקא דדינא הוא אלא כיון דבגמרא דילן ליתא להאי סברא לכתחלה עבדינן בה לקולא כהך מ"ד דירושלמי:

וראיתי להש"ך בסי' רמ"א סק"ד שהביא דברי ה' העיטור דמביא דברי הירוש' דפליגי בזה ופסק לקולא ולפי"ז הוי ספיקא דדינא ודוק עכ"ל ולא הבינותי דהרב העיטור מוכיח מדליתיה להאי דינא בגמרא דילן אמטו להכי עבדינן בה לקולא ולאו משום ספקא דדינא ולפ"ד אם תפס התובע אהנייא ליה תפיסתו ועיין מ"ש הרב ז"ל בסי' כ"ה סק"ב ע"ש ואנא זעירא לא כן אנכי עמדי אלא שדעת ה' העיטור דמדינא קאתי עלה דלקולא ונ"מ דלא מהנייא תו תפיסת התובע כדכתי' בעניו' וע"ע להש"ך סימן ס"ו סקע"ד דרמי ומותיב לסברת הרי"ש מהך דשמואל ואייתי בידיה דברי ה' העיטור ז"ל ע"ש והטוש"ע סי' פ"א סכ"ט כתב המודה לחבירו בפני עדים קבלתי ממך כו"ך מחוב שיש לי עליך אצ"ל אתם עדי ל"ש מלוה בשטר ל"ש מלוה בע"פ וכו' וה"ה נמי במוחל חובו בפני עדים שאצ"ל אתם עדי שהמחילה כפירעון וכו' עכ"ל והם דברי הבע"הת שער מ"ב כמ"ש מרן בב"י ע"ש אלמא דבע"הת לא ס"ל כהרי"ש דצריך להחזיר השטר ואי לא אהדר ליה שטרא לא מצי מחיל דאי ס"ל כוותיה צ"ל להם כתובו כיון דמצי למהדר ביה צריך לאמלוכי ביה אלא ש"מ דבע"הת קאי בשיטת ראב"ן והרא"ש והטור והעיטור לפום מאי דכתיבנא בעניותין דמכי מחל לחבריה תו לא מצי למהדר ביה והתם כתב הרב"ח דאשמועינן הכא אע"ג דתפיס שטרא אצ"ל להם אתם עדי עכ"ל וכ' עליו הש"ך שם סקע"ב ונ"ל דלא קאי אלא אמודה וכו' אבל במוחל הא כתב הטור סי' י"ב בשם הרי"ש דהמוחל ותפיס שטרא צ"ק וכן הבאתי לקמן סי' רמ"א דבעל העיטור ס"ל דהוי ס' דדינא עכ"ל ולא הבינותי דהטור שם כתב ע"ד הרי"ש וא"א הרא"ש לא חילק אלמא דלא ס"ל הכי ומי הגיד לו להרב ז"ל דהבע"הת קאי בשיטת הרא"ש ולדחוק בדבריו דלא קאי אלא אמודה לחוד ואדרבא הוא ז"ל תמה על הסמ"ע בסימן י"ב סקי"ו עמ"ש הסמ"ע סקכ"א ע"ש ממ"ש רמ"א ז"ל סי' רמ"א:

וראיתי להב"ח סי' י"ב שכתב וז"ל ס"ל להרי"ש דהלכה כב"ש דשטר העומד ליגבות כגבוי דמי כדעת רוב הפוסקים עכ"ל וכ"כ בא"הע סוף סי' ט' לדעת הרא"ש ז"ל ע"ש ולפ"ד ז"ל ק"ט כיון דהרי"ש טעמא טעים דס"ל כב"ש א"כ הרא"ש דפליג עליה כמ"ש הטור עכ"ל דס"ל דכב"ה קי"ל להלכה והרב"ח מוקי לשמעתתיה דהרא"ש גבי קטלנית דס"ל כב"ש ותו איכא למידק דהרא"ש בתשו' כלל מ"ד וס"ד סי' ד' תמ'ה תמ'ה יקרא על מה שנוהגין להגבות השטרות שעברה עליהם השמיטה ע"ש שהאריך וה' מוהריק"ו שורש צ"ד נתן ט' לדבר דס"ל כב"ש דשטר העומד ליגבות כגבוי דמי כמ"ש המרדבי ע"ש ש"מ דהרא"ש ס"ל דהלכה כב"ה דאמר לא כגבוי דמי ואילו לדעת הרב"ח בא"הע שם מוקי לדעת הרא"ש דס"ל כב"ש ומה מאד יתפלא הרואה להב"ח גופיה בסי' ס"ז עמ"ש הטור דתשו' הרא"ש הלזו הביא תשו' הרב מוהריק"ו וכתב עלה ותימה רבה איך יעלה על דעת לומר דקי"ל שהלכה כב"ש ואנן קי"ל כב"ה ע"ש שהאריך וכבר נתעורר בזה הכנ"הג סי' י"ב במה"ב אות ז' ע"ש ולא זכר שר האלף דברי הרב"ח בא"הע הניתנים למעלה גם לא דקדק עליו מדברי הרא"ש וכדכתי' בעניו' ועוד יש להעיר בדברי הרב"ח דלמ"ל למשכוני נפשיה למימר דהרי"ש ס"ל כב"ש דע"כ ל"פ ב"ש וב"ה אלא בהך דמתו בעליהן עד שלא שתו שכיון שכבר קינא לה בעלה ונסתרה ועד שלא שתו מתו הבעלים דהו"ל ס' שמא זנתה ואין לה כתו' בהא הוא דקאמ' בה לאו כגבוי דמי אבל בעלמא מודו ב"ה לב"ש דכגבוי דמי כמו שהכריחו התוס' שם בסוטה דכ"ה ע"ב בד"ה וב"ה סברי וכו' ע"ש א"כ מצי אתי הרי"ש כב"ה דדוקא גבי סוטה דספק זנתה כדאי' בכתו' דפ"א ע"א ובהחולץ דל"ח ע"ב ע"ש הוא דס"ל לב"ה דלאו כגבוי דמי:

איברא דאנא נפשאי אתמוהי קמתמה דא"ה הא דאמרי רב ושמואל בס"פ כל הנשבעין דאין אדם מוריש שבועה לבניו ואותבוה מדתניא יפה כח הבן וכו' ומשני ר"י הא מני ב"ש היא דאמר שטר העומד ליגבות כגבו"ד ע"ש דאכתי לא אפרוק דבשאר שטרות דעלמא מודו ב"ה לב"ש דכנ"ד והדרא קו' לדוכתה לרב ושמואל ותו ק' שעיקר קו' התוס' בסוטה שם מדר"י דאמר בהמקבל דעל היתום להביא ראיה שהשביחו דארעא כמאן דגביא דמיא והיכי שביק ב"ה ועביד כב"ש ע"ש ולאו מכללא איתמר דב"ש במקום ב"ה אינה משנה אלא דאשכחן לר' יוחנן גופיה דס"ל כב"ה ולא כב"ש דבפרק השולח דף ל"ז סבר ר"י למימר בשטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט מ"ט דכגבוי דמי ותניא כוותיה וכי אתא עובדא לקמיה א"ל משמט א"ל ר"א והא מר הוא דאמר אינו משמט וכו' והתניא כוותיה דמר א"ל דילמא ב"ש היא דאמר כג"ד ע"ש אלמא דר' יוחנן פסיק ותני כב"ה דמשמט ותק"ל מאידך דר' יוחנן דפ' המקבל דהורה להלכה כב"ש והשתא ליכא לשנויי דשאני כתו' סוטה משום ס' זנתה כמדובר וע"ק דר"י גופיה דמעיקרא סבר דאינו משמט מאי דעתיה דשביק ב"ה ועביד כב"ש ובהחולץ שם סבר אביי דס' מוציא מידי ודאי לב"ש מהך דנפל הבית עליו וכו' דב"ח מוציא חצי הנכסים מהיורשים שהם ודאים ואהדר ליה רבא דטעמא דב"ש משום דס"ל שטר העו"ל כגבוי דמי ומסייע למלתיה מהך מתני' דסוטה ע"ש ולאביי לעולם לאו כגבוי ושאני כתובה משום חינא כמ"ש התוס' בכתו' שם בד"ה ושמעינן להו לב"ש וכו' ע"ש ואילו התם בפרק המקבל קאמר אביי אמלתיה דר"י דאמר על היתומים להביא ראיה דארעא לגוביינא קיימא אף אנן נמי תנינן ש' ס' זה קדם וכו' ש"מ דס"ל דשטר העו"ל כג"ל ואע"ג דהתוס' בהחולץ וכתו' שם כתבו שנויא אחרינא דבתר. דשמעה מרבה סברא הא מיהא לפום מאי דמשנו מעיקרא תק"ל מהך דהמקבל ותו יש לברר מאי האי דקאמר ר"י לר"א בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה מה דמות לדמיון אזה כין דהאי דינא תלוי ועומד בשטר העומד ליגבות אי חשיב כגבוי או לא ובפלוגתא דב"ש וב"ה. א"כ כי קאמר מעיקרא משמט היינו לומר דכגפוי דמי וכב"ש וכי הדר ביה למימר דמשמט היינו כב"א דאמר לאו כגבוי דמי. ונראה דמעיקרא סבר דלכ"ע כג"ד ולא נחלקו אלא בכתו' סוטה כדכ' התוס' שם בסוטה והדר קאמר ב"ש וב"ה בכלהו מילי פליגי וס"ל לב"ה דלאו כגבו"ד אמטו להכי משמט והך דהמקבל לאו. משום שטר העו"ל כג"ד נגעו בה אלא כיון דכולה ארעתא ב"ח שקיל לה דלגוביינא קיימא ארעא ושבחא ויתומים נמי כי מייתו ראיה דאינהו השביחו לאו' מגופיה דארעא שקלי אלא תביעת ממון בעלמא דומיא דט' זה קדם וכו' דממ"נ קוצץ האילן ע"ש בפירש"י ואינו ענין לכגבוי דמי כלל דאלת"ה תקשי לאביי דאמר ס' מוציא מידי ודאי מהך מתני' דאילן דמנה מסייע לר"י וכי הדר ביה סבר דב"ש וב"ה פליגי בכולהו שטרי וס"ל דלאו כגבוי דמי ולהכי משמט שפיר והך ברייתא דילמא ב"ש היא ר"ל דילמא דתליא בפלוגתא דב"ש וב"ה וההיא ב"ש היא ודקאמר ליה בשביל שאנו מדמין ר"ל לפרש דלא פליגי ב"ה וב"ש אלא בכתובת סוטה אבל בשאר שט"ח מודו דכגבוי דמי ולהכי אינו משמט ולא נעשה מעשה להוציא ממון מהלוה משום דאיכא למימר דתליא בפלוגתא דב"ש וב"ה וקי"ל כב"ה דלאו כגבו"ד ומשמט אך ק' לאביי דס"ל דלכ"ע אינו כגבוי ול"פ אלא בכתובה דלב"ש חשיב כגבוי משום חינא א"כ הך דבריי' דקתני אינו משמט ומסייע מינה לר"י דאמר הכי אמאן תרמייה בשלמא לר"י כי הדר ביה מוקמה כב"ש אלא לאביי דלא כמאן אתייא בין לתי' קמא שכ' התוס' בכתו' בין לתי' ב' דתק"ל מקמי דשמעה מרבה כמאן מוקי להך דקתני אינו משמט לכן נלע"ד דר"י מעיקרא סא"ד דהך ברייתא אתייא אפי' אליבא דב"ה וע"כ ל"פ אלא בשטר שאין בו אחריות נכסים דלב"ה לאו כגבוי דמי דלא חשיב כ"כ דקאי לגוביינא אבל כשיש בו אחריו' נכסים אפי' לב"ה כג"ד והיינו דמפליג תנא בין שטר שיש בו אח"ן לשאין בו אח"ן אבל לב"ש לא שאני לן בין אית ביה אח"ן בין לדלית ביה אח"ן דבכולהו ס"ל דכגבוי דמי והך עובדא דקריביה דר"א בשטר שיש בו אח"ן משו"ה א"ל רב אסי והא מר הוא דאמר בכ"הג דאינו משמט א"ל וכי בשביל שאנו מדמין לחלק בין שטר שיש בו אח"ן לשטר שאין בו נעשה מעשה דילמא לא שנא וכדס"ל לרב ושמואל התם ואהדר ליה והא מתני' מסייעא. ליה למר דשאני לן בין שטר שיש בו אחריות נכסים לאין בו וע"כ ב"ה היא לב"ש שטר העו"ל כג"ד א"ל דילמא ב"ש היא ר"ל דלב"ה אפי' שטר שיש בו אח"ן לאו כג"ד ומשמט ולכ"ש שטר שיש בו אח"ן בג"ד ואינו משמט אבל שטר שאין בו אח"ן מודו להו לב"ה דלאו כג"ד וקי"ל כב"ה וכתובה דסוטה דסברי ב"ש נוטלת משום דשטר העומד ליגבות כ"ד אב"א בכתו' שיש בה אחריות נכסים וב"ה דפליגי משום דאית בה ספק זנתה והיינו לפום מאי דסא"ד ר"י דמודו ב"ה לב"ש בשטר שיש בו אח"ן דכג"ד אבל לפום מאי דמהדר ליה דפליגי ב"ה אפי' בשטר שיש בו אח"ן מ"ה פליגי שפיר בכתו' אפי' שיש בה אחריות נכסים בלא טעמא דס' זנת' ואביי דס"ל דאפי' לב"ש לאו כג"ד וכתו' שאני משום חינא הוה ס"ל כדר"י מעיקרא דשאני שטר שיש בו אח"ן דאלים טפי וכג"ד והיינו דמפליג תנא בין אית ביה אח"ן לדלית ביה אח"ן ואליבא דפ"ע דל"פ אלא בכתו' דלב"ש אלמוה דלהוי כגבוי משום חינא ולתי' בתרא שכ' התוס' דבתר דשמעה מרבה סברה ולב"ש כג"ד וצב"ה פליגי בה איכא למימר דאכתי קאי בשיטתיה דלב"ה כשיש בו אח"ן כג"ד ותנא דשביעית דמפליג בין שטר שיש בו אח"ן לאין בו אתיא ככ"ע וכדס"ל לר"י מעיקרא א"נ ב"ה פליגי אפי' כשיש בו אח"ן והך בריי' היא וכדהדר ביה ר"י ומתני' דסוטה לפום מאי דהוה ס"ל ד"י ואביי למי דב"ה מודו כשיש בו אח"ן אב"א ככתו' שאין בה אח"ן וב"ש דאמרי גובה משום חינא אב"א אפי' כדאית בה אח"ן ולב"ה משום דגריעותא דס' זנאי אינה גובה ולמאי דאהדר ביה וס"ל דב"ש וב"ה פליגי בשטר שיש בו אחריות נכסים אבל כשאין בו אח"ן אפילו לב"ש לאו כגבוי דמי כדמפליג תנא דשביעית ומוקי לה ר"י כב"ש אב"א מתני' דסוטה בכתו' שיש בה אח"ן אב"א משום חינא ואפי' אין בה אח"ן והך בריי' דשביעית דמפליג בין יש בו אח"ן לאין בו רב ושמואל פשיטא להו דב"ש היא ולדידהו שאני לן בין יש בו אח"ן לאין בו ומתניתין דסוטה אב"א בכתו' דאית בה אח"ן אב"א בדלית בה ומשום חינא אבל לב"ה לא שאני לן וכדבעי למימר ר"י ותלמודא דמסייע ליה לר"י מינה משום דס"ל דלב"ש דאמר כג"ד ל"ש להו בין אית ביה הח"ן לדלית ביה א"כ ע"כ האי תנא דמפליג ב"ה ואהדר ר"י דילמא ב"ש היא וע"כ ל"פ ב"ש וס"ל כג"ד אלא בדאית ביה: וראיתי למוהר"ם שיף ז"ל בחי' לגטין שם שכתב וז"ל תניא כוותיה דר"י וכו' אף שי"ל דאתיא כב"ש מ"מ תניא ברייתא כוותיה עכ"ל ולא הבינותי אי ר"ל וס"ל לר"י דהלכה כב"ש בהא תק"ל וכי שביק ר"י ב"ה ועביד כב"ש כמו שהקשו התוס' בהמקבל שם או דר"ל דשאני לן בין שטר שיש בו אח"ן לאין בו וכדמפליג ר"י וברייתא כוותיה דקא מפליגא בהכי ולא מפשינן פלוגת' דב"ש וב"ה אלא דבהא כ"ע מודו וכדכתי' וצ"לד כעת ומעתה הדדי בי להך דהמקבל דחזיתיה להרי"ף שכתב וה"מ דשויא ליה לההיא ארעא ניהליה דמלוה אפותיקי וכו' כ"כ הרמב"ם בסככ"ג מה' מלוה לפי שאינם יכולים לסלקו בדמים וכאלו היא מכורה אצלו כיון שלא פדאה האב ולא צוה לפדות' ושכ"כ הראב"ד ז"ל ע"ש ובמקו' לשם כ' משם הראב"ד דמוקי לה כשעשאה האב אפותיקי מפורש דתו לא מלו יתמי לסלוקי ליתמי בזוזי ע"ש ולפ"ד ז"ל מתרצא שפיר קו' התוס' דסוטה ולר"י נהי דאפי' שיש בו אח"ן ס"ל דלאו כג"ד הא מיהא בעשאה אפותיקי מפורש דכמכורה בידו דמי ס"ל דשפיר דמי ס"ל דשפיר מקרי גבוי לכ"ע ועדיף טפי משטר שיש בו אח"ן ומסיים לו את השדה דבהנך ס"ל לב"ה דלאו כג"ד אלא שראיתי לרבינו בפ"ט מה' שמיטה הלכה ו' שכתב ואם סיום לו שדה בהלואתו אינו משמט עכ"ל וכבר הק' עליו הרמב"ן כמ"ש מרן בכ"מ משם הר"ן ומה שתי' דס"ל דלא מדחינן אלא מאי דאידחי בגמרא בהדיא אבל סיים לו שדה כיון דלא אידחי לא מדחינן ליה עכ"ל לענ"ד ק' דמאן שם ליה דע"כ הך ברייתא ב"ש היא מדקתני סיפא ולא עוד אלא אפי' כתב לו כל נכסי אחראין וכו' והיינו בדלא סיים והיינו כב"ש א"כ מי הגיד לו לרבינו. דרישא דקתני סיים לו שדה מודה בה ב"ה וע"ק א"כ גבי הך דפ' המקבל למ"ל לאוקו' בשעשאה אפותוקי מפורש לוקמה בדסיים לו הך ארעא וסגי למהוי כגבוי אפילו בלא עשאה אפותיקי מפורש מיהו הא ודאי לא ק"מ דבסיים נמי אע"ג דחשיב כגבוי מ"מ מצו יתמי לסלוקי. בזוזי וכיון דכן הוא גובין את השבח עד דמייתו ב"ח ראיה דאשבח אבוהון כמ"ש המ"מ שם וע"ע בחי' הריטב"א ז"ל בגיטין משם הר"ף אחיו של הרא"ה ויש בדבריו טעות הניכר ובנקל יש לתקנו ע"ש שוב מצאתי להבע"הח שער מ"ה ח"א סי' יו"ד שכתב ע"ד רבינו הללו ומסתברא ואולם באתרא דלא מסלקי עכ"ל ולפ"ד ז"ל לע"ד קשה אי ר"ל דרבינו מפרש הא דקתני סיים לו שדה באתרא דלא מסלקי אבל באתרא דמסלקי לא אלא דמשמט היכי קתני סיפא ול"מ אלא אפי' כתב ופו' אינו משמט ואם הכונה דל"מ באתרא דלא מסלקי דאינו משמט אלא אפי' כתב וכו' א"כ ליתני אלא אפי' באתרא דמסלקי אינו משמט ולמ"ל לתנא למתני הקצוות הרחוקות כיון דב"ה היא ונלע"ד דרבינו האי דינא גמר מהך דהמקבל דמוקי לה בהכי ומינה שמעינן דבכ"הג אינו משמט כיון דכמכורה היא בידו וחביבא ליה לרבינו לישנא. דבריי' ונקט לה בסיים לו שדה כלישנא דבריי' זה נלע"ד לדעת בע"הת וחזיתיה למרדכי בפ' הבע"י סי' נ"ב אבעיא להו לג' ולא היו לו בנים וכו' ונראה דאלו הדברים עשאום חכמים כבירור דעת ולא מטעם ספק לדונם המע"ה שאם תפסה בס' לא הויא תפיסה וכו' ותו דקי"ל דכל שטר העו"ל כג"ד כב"ש גבי ס' דתנן מתו בעליהן וכו' והא דפרכינן שמא לא זכה להבנות וכו' לא משום ס' פריך הכי שלא תגבה כתובה מס' זו דודאי גביא כב"ש וכו' עכ"ל והדבר תמוה דמהיכא פשיטא ליה דהלכה כב"ש ואדרבא אשכחן דרב ושמואל דלא ס"ל הכי ור"י ור"ל מעיקרא הכי הוה ס"ל והדר בית ר"י משום דההיא ב"ש היא ולא קי"ל כוותיה גם מ"ש כ"ש גבי ספק דתנן וכו' אין לו שחר שמהודאי כ"ש בס' אדרבא מגרע גרע אם לא להגיה בדבריו ואפילו גבי ס' דתנן וכו' והתם ס' זנאי ואפ"ה סברי ב"ש דכג"ד מיהו קו' א' אכתי בדוכתה קיימא ומה מאד אני תמיה על הרב מוהריק"ו שורש צ"ב שכ' בפשיטות דקי"ל כב"ש דשטר שיש בו הח"ן אינו משמט ואייתי סמא בידיה דברי המרדכי הללו דפוסק כב"ש והוא פלא נגד הכלל דב"ש במקום ב"ה אינה משנה ועוד דרב ושמואל ור"י לא ס"ל הכי וכבר צווחו בו קמאי דקמאי והשל"הג בפרק המקבל שם כתב דכל המחוסר מעשה באותו ענין ואין בידו לעשותו לא אמרינן כיון דמדינא הוא כך חשיב כאילו נעשה דהכי אשכחן גבי שטר העו"ל דלא אמרי' כגבוי דמי כדאמרי' בפ"ד דסוטה וכו' דכל מלתא דלא הוי בידו לעשותה כגון גביית השטר שאין בידו לגבותו שהוא צריך לדיינים ולא בידו הוא דמי ימר דמזדקקי ליה ב"ד או לא חשבינן כגבוי וכו' משמע דקי"ל כדברי ב"ש דשטר העו"ל כג"ד וכו' עכ"ל ולכאורה דברי הרב סתראי נינהו דברישא פסיק ותני דשטר העומד ליגבות לאו כג"ד ומייתי מהך דסוטה והיינו דהתם מוקמינן לפלוגתייהו דב"ש וב"ה בהכי וקי"ל כב"ה וכי היכי דלא תקשי משאר מילי דאמרינן בהו כעשוי דמי אהא משני שפיר דבידו לעשות הדבר שאני משא"כ בשטר דבעי למיקם בב"ד ומי ימר וכו' א"כ איך הדר ביה ואמר משמע דקי"ל כב"ש דשטר העו"ל כג"ד אלא דר"ל דמהך דקאמר תלמודא שטר כיון דלגוביינא קאי כמאן דגביה דמי משמע דס"ל דקי"ל כב"ש ושכן נראה דעת מוהריק"ו והדר אותביה ומסיק והא דאמרינן הכא האי שטר כיון דלגוביינא קיימא וכו' לא. היה חסר. כאן שום מעשה דמיירי שעשה השדה אפותיקי והוי ב"ח מוחזק בו וכו' ם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש כדכתי' לעיל בס"ד וכתב עוד ודכוותיה למאי דמסיק המרדכי בשטר העו"ל כג"ד לא פסק כן אלא בכתובה דס"ל גבי שטר כתו' מקרייא להחזיק דאלים כח מעכ"ד וכמוחזקת היא וכו' ומשום האי סברא דהאשה חשו' כמוחזקת בנכסי הבעל גבי כתובה שהיא תנאי ב"ד משו"ה פסק כב"ש אבל ודאי גבי נדוניא ושאר שטרות דעלמא ס"ל כב"ה דשטר הע"ל לאו כג"ד וכו' עכ"ל ואנכי לא ידעתי במאי נחה דעתו במאי דמותיב מעיקרא דב"ש במקום ב"ה אינם משנה ומנ"ל להמרדכי לחדש דבר מעתה. ולמימר מסתבר טעמייהו דב"ש ופסקינן כוותייהו דהא ודאי ב"ש פליג בכל שטרי דעלמא וס"ל דכג"ד כדאי' בפ' כל הנשבעין וכתו' ובהשולח שם הנותנים למעלה אלא שהמרדכי ס"ל דבהא קי"ל כב"ש ומי גלה לו רז אשר לא שיערוהו הרמב"ם והסמ"ג כמ"ש הוא ז"ל גופיה לעיל מניה דפסקו כב"ה לגבי סוטות דאינם נוטלות כתו' ועוד דפשטן של דברי המרדכי לא משתמען מלוהי בהכי אלא סתמא קאמר דקי"ל כב"ש וכל כי האי הו"ל לפרושי ולא למסתם לן סתומי ומוהריק"ו אילן גדול מצא ונתלה בו לקיים המנהג שלא נהגו לדון בשמטה דסמכו על ס' המרדכי ומה שתי' הרב של"הג דכתו' חשיבא כמעשה ב"ד דאמרי' ביה כגבוי דמי:

תוכן העניינים

ספר משכנות הרועים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה