ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק
למ"ד
אות א
לא תיהוי באעבורי אחסנתא. תנן בפ' י"כ דקל"ג הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו רשב"ג אומר אם לא היו בניו נוהגים כשורה ז"ל ופירשב"ם אין רוח חכמים וכו' במעשיו אלא חרון אף גורם להן שכועסים עליו דקא עקר נחלה דאוריי' עכ"ל מריהטא דמתני' משמע ה"מ בכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו דקא עקר נחלה דאורייתא לגמרי אבל בכותב לאחד מבניו דקא מקיים נחלה דאוריית' במקצת לא אמרי' ביה אין רוח חכמים נ"ה דאלת"ה הו"ל לתנא לאשמועי' רבותא טפי דאפי' לכתוב לבן בין הבנים דלא עקר נחלה דאורייתא לגמרי אפ"ה אין רו"ח נ"ה וכ"ש בכותב לאחרי' עקר נח"ד לגמרי אלא ש"מ כדאמרן דדוקא לאחרים ומיהו בהא איכא למימר דהא דקתני לאחרים והניח את בניו דגורם חרון אף לחכמים להודיעך כחו דרשב"ג דאם אין בניו נוהגים כשורה וכתב נכסיו לאחרים אע"ג דבעלמא דבר הגורם חרון אף לחכמים דקא עקר נחלה דאורייתא בכ"הג שרי ליה מריה ולא עוד אלא דזכור לטוב:
איברא דבמאי דאיפליגו בהא רבנן וריב"ב שם דק"ל בכותב לבן בין הבנים לשון ירושה דריב"ב סבר דבריו קיימין ונפק"ל מדכתי' ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל למי שירצה מבניו ואם איתא דמתני' אפי' בכותב לבן בין הבנים אמרי רבנן אין רו"ח נ"ה מי איכא מאן דנקיט הורמנא מבי מלכא עלאה ואמרו רבנן דאית להו חרון אף וכעס לגביה דעביד כדאורייתא וכ"ש לדעת מוהראנ"ח ח"א דסבר לה מר דאיסורא נמי איכא ושרי למקרייה עבריינ' ומספק"ל אי משמתינן ליה וכייפינן ליה למהדר עובדא ומסייע למלתיה מדברי הרמב"ן והמרדכי ורבי' ירוחם ע"ע ומעין דוגמא כתבו התוס' בחגיגה די"ז ובמציעא עא דנ"ה דכל מלתא דמפרשא בד"ת להיתרא לא מצו רבנן למגזר בה לאסור איסר ע"ש אלא ודאי מתניתין דייקא בכותב לאחרים והניח את בניו דבכה"ג גורם חרון אף וכעס לחכמים דקא עקר נח"ד לגמרי ומאי דבעינן עלה אי רשב"ג מפרש מלתייהו דרבנן ומודו דאם אין בניו נוהגים כשורה ז"ל או"ד אפי' בכה"ג אמור רבנן אין רו"ח נ"ה ובעי למפשט דרבנן פליגי מדאמר שמואל לרב יהודה שיננא לא תהוי באעבורי אחסנתא אפילו מב"ב לב"ט דקא מזהר ליה דלא ליקו באעבורי אע"ג דאיהו לא עביד ולא מידי והקולר תלוי בצואר דקא יהיב לב"ט מנתא דב"ב דקעבר אמימרא דרבנן ומאן שמעת ליה דקאמר אין רו"ח נ"ה רבנן דלרשב"ג אדרבא ז"ל ואיישר חיליה מאן דקאי באעבורי אחסנתא כהאי אלא ש"מ דס"ל לשמואל דרבנן פליגי אדרשב"ג וכרבנן אמרה למלתיה אלא דבכותב לאחרים והניח את בניו אין רו"ח נ"ה ואיסורא נמי איכא כמ"ש ה' מוהראנ"ח אבל לגבי בן בין הבנים נהי דלא קרינן ביה אין רו"ח נ"ה הא מיהא לא אריך למעבד הכי דלא ידעי' מאי זרעא נפיק מיניה אמטו להכי אמ"ל שמואל לר"י ל"ת וכו' ואפי' וכו' אע"ג דליכא לתא דאיסורא כיון דלא שפיר עבד לא תהוי ועיין פי' רשב"ם ושמיע ליה לתלמודא דמלתיה דשמואל בין בכותב נכסיו בריא בין בהיותו ש"מ דאי לאו מהיכא פשיטא ליה לתלמודא מדשמואל דרבנן פליגי ארשב"ג דילמא בבריא מודו רבנן לרשב"ג אבל בש"מ כיון דנחית לירושה אפי' רשב"ג מודה דאין רו"ח נ"ה אלא לאו ש"מ דשמיע ליה לתלמודא דשמואל לא שני ליה בין בכותב והוא בריא בין בכותב והוא ש"מ: ובב"ר סדר חיי שרה פרשה ט"ו דרש התם רבי חלבו וכל טוב אדוניו בידו זו דייתיקי שכתב לו שטר על כל נכסיו הקשה ה' יפה תואר כיון דאברהם אע"ה קיים כל התורה אפי' ערובי תבשילין היכי עביד הכי והא אמר שמואל לר"י דל"ת באעבורי אחסנתא והוא ז"ל תי' דשמואל לא אמרה למילתיה אלא בש"מ אבל בבריא או בריא המקנה לאחר מיתה אבל המזכה מתנה בחייו לית לן בה דלא גרע מכל נותן מתנה לזרים בחייו דאין בזה נדנוד עבירה עכ"ל והא דלא קשה להו להרב והרא"ם והחזקוני ממשנה שלפנינו דאמור רבנן אין רו"ח נ"ה ושרי למקרייה עבריינא כדכתי' צ"ל דס"ל דהתם בכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו אבל בכותב לבן בין הבנים דליתיה באין ר"ה נ"ה שפיר דמי מיהו שמואל אפי' לבן בין הבנים קמזהר לר"י דל"ת וכו' הא ק"ל ז"ל מדשמואל דאיך שבקיה לחסידותיה וכדכתיבנא ומאי דחדית לן היפ"ת בבריא ליתיה בדשמואל כפי מה שהוכחנו בעניו' א"א לומר כן ונמצא כמוס עמדי כתוב לאמר על דברי היפ"ת ואשכחן תנא ירושלמאה דמסייע ליה בפ' ב' דייני גזירות משנה א' הרי שהיה נתון במ"ה ואמר ינתנו אלו לבני בנותיו בכלל ואי בשעת מיתה אמר ינתנו אלו לבני אין הבנות בכלל ונראה דטעמו כיון דבשעת מיתה איתא למלתא דשמואל דלא תהוי באעבורי וכו' ואמר בני סתמא לא מחזקינן להאי גברא דקעבר אמימרא דרבנן ואמדינן דעתיה דלאו לבנות בכלל ע"כ מההעתק. איברא דבפרק מ"ש דף קמ"ג איתא התם ההוא דשדר פסקי דשראי לביתיה א"ר אמי הראוי לבנים לבנים הראוי לבנות לבנות וכ' רשב"ם ירושלמי פרק ב' דייני גזירות וכו' עכ"ל ונראה דאתא לאשמועי' דגמרין וירושלמי דא ודא חד הואי דגמרין באומר כן והוא בריא ודא"ר אמי הראוי לבנים לבנים וכו' ילמוד סתום הירוש' מהמפורש בגמרין וילמוד סתום מגמרין מהמפורש בירושלמי דדוקא בבריא הוא דאמרי' הבנות בכלל והשת' שני' הגמרין והירושלמי כחדא שריין ובטעמא דשני ליה בין אומר והוא בריא לאומר בשעת מיתה לפ"ד הי"פת הא איכא טעמא רבה דבש"מ כיון דאמר שמואל לא תהוי באעבודי דאוקי לה ז"ל בש"מ כל דאמר סתמא לא מחזקינן ליה דקעביד איסורא ומאי דבעי תלמודא לקמיה באומר נכסי לבני והוו ליה ברא וברתא ופירש רשב"ם שאמר כן בשעת מיתה ע"ש דאי בבריא הא אמרת הראוי לבנים לבנים הראוי לבנות לבנות אלא עכ"ל בש"מ ומספק"ל אי קרו אינשי לחד ברא בני או לא דאי לא קרו עכ"ל דהבנות בכלל ועבר אמימרא דשמואל אלא דמה שעשה עשוי וכן מוכח מדברי התוס' דק"ל דכי קרו לחד ברא בני א"כ מה הוצרך לומר נכסי לבני פשיטא שהוא לבנו עכ"ל דאי שמיע להו ז"ל דבבריא עסקינן מאי ק"ל דודאי דטובא אצטריך ליה ליזכי בנכסי אבוהי מהשתא ולא עד דמיית אבוי ואפילו בכותב לו מהיום ולאח"מ הא קני לה לארעא מהשתא ואי עבר האב ומכר הבן מוציא מיד הלקוחות גם במה שתי' ז"ל דאצטריך שאם מצא דייתיקי או מתנה שלא יהיה בה כלום ע"ש ע"כ דמיירי בש"מ דהא דקי"ל דייתיקי מבטל דייתיקי ה"מ בש"מ אבל מתנת בריא מאי דהוה הוה ותו לא מצי למהדר בה וזכה מקבל מתנה אלא ש"מ דהתוס' שמיע להו דבש"מ הוא דקא מבעיא ליה והיינו משום מאי דאתמר בירושלמי וכדכתי' ומריש הוה אמינא משום דשמיע להו דלשון אומר בש"מ הוא דמשתעי דעקימת שפתים הויא מעשה אלא דמהא לא אריא דאשכחן במתני' דף ק"ס גבי האומר אם ילדה אשתי זכר וכו' ומוקי לה רשב"ם לחד לישנא בבריא ולאידך בש"מ ומשום דמאן מזכה ליה לעובר ע"ש:
וחמו'תי ראיתי או'ר להרמב"ן בחידושיו לשם שכ' דברי התוס' הללו מפי השמועה וכתב ע"ז ולא נהיר דאף בבריא הדין כן עכ"ל ולענ"ד ק' דמה מענה בפה צדיק לתרץ הירושלמי וגמרין והיו לאחדים היא שעמדה לרשב"ם והתוס' לאוקומא בש"מ ועוד דבמתנת בריא ל"מ למהדר ביה כדכתי' שוב מצאתי בשיירי המקו' שם שכתב משם הרשב"א דמותיב ומשני כדברי התוס' והדר כתב דיש לפרש דאפי' בבריא שכ' כן אפשר שכתב נכסיו לאחר מתנת בריא אם לא יחזור בו עכ"ל וכן היא דעת התוס' שם בפרק י"ן דקל"ה ע"ב בד"ה איזו מתנה וכו' וכ"כ הרמב"ן בחי' שם משם ר"ח ולפ"ז מ"ש הרמב"ן דאף בבריא הדין כן ר"ל שאם כתב מתנת בריא אם לא יחזור בו ועיין בטוש"ע ס"סי נז"ר ולפי המשוער דטעמא דהירושלמי דמפליג בין האומר ינתנו לבני בבריא לאומר בש"מ לפ"ד הרב יפ"ת דלא אמר שמואל לא תהוי וכו' אלא בש"מ ודייקנא עלה בעניו' בגופא דשמעתין וכן בקדש חזיתי להתוס' על התורה שק"ל על אאע"ה שנתן ליצחק אע"ה וניחא להו כמ"ש הרב החזקוני וגם הגאון הרב מוהרא"ם משני ליה באנפא אחרינא ואין גם א' יסבור ול'ו ידע לשנויי כמ"ש היפ"ת א"כ לדידהו צריכין אנו למודעי טעמא דירוש' דמפליג בין ש"מ לבריא ותו ק' לדעת הרמב"ן והרשב"א לחד שנוייא דהבעייא בבריא א"כ מאי מבע"ל מי קרו אינשי לברא בני והרי כבר מלתא אמורה הראויין לבנים לבנים וכו' וניחזי אנן הנך נכסי ויהבינן לכל חד וחד מאי דחזי ליה ואיכא למימר דהכא במאי עסקינן בברא דנסיב וברתא דנסיבא דאמרי' התם לכלתיה הוא דלא שביק אינש דכלתיה רמייא עליה דבריה ויהיב לברתיה דרמיא על אחרים מבע"ל דאי לא קרו אינשי לחד ברא בני כלתיה מדחייא מקמה ושקלא ברתא מאי דחזי לה ואי קרו לחד ברא בני בהא שקיל לכלהו נכסי מיהו אכתי קו' א' בין על התוס' והרב החזקוני והרא"ם דלא משנו כיפ"ת מ"מד דלא ס"ל הכי דא"ה מ"ט דהירוש' דמפליג בין בריא לש"מ אכתי בדוכתא קיימא:
ותחז בציון עיני לרב"א בשיירי המקו' שם שכתב משם רבי' יהונתן ז"ל הו"ל ברא וברתא אין הבנות בכלל דבחיי אביהן אדם רוצה לכבד את בנותיו כדי שיהיו חביבות לבעליהן אבל בשעת מיתה אינו רוצה לעקור נחלה דאוריי' עכ"ל ונראה דקאי אמאי דמסקינן דלחד ברא קרו אינשי בני וק"ל מדאמרי' לעיל הראויים לבנים לבנים הראויים לבנות לבנות אהא משני התם בחיים אמדן דעתיה דרוצה אדם לכבד בנותיו וכו' והיינו הך דר' אמי אבל הבעיא והמסקנא באומר בש"מ דאמרי' לא חשיד האי גברא דרוצה לעקור נחלה דאוריי' מדבריו מוכח דס"ל כדעת היפ"ת דבש"מ דאיכא עקירת נחלה דאוריי' משו"ה דחקינן למימר דבני לחד ברא קרא ליה הכי אבל בבריא דליכא איסור אמרי' דניחא ליה לכבדן ולחבבן בעיני בעליהן וכ"ה לשון הנמק"י ז"ל ע"ש:
וחזיתיה להרמ"ה ז"ל בחי' שם סוף סימן מ"ג שכתב גבי ההוא דאמר נכסי לבני וכו' ואי ק"ל כיון דגבי מי ששלח ממד"ה קי"ל אע"ג דאמר לבני הבנות בכלל כדאיתא בירוש' א"כ בשעת מיתה נמי אמאי אין הבנות בכלל אדרבא גבי ש"מ כיון דמדאורייתא ברא ירית ברתא לא ירתא כי אצטריך למימר לבני לטפויי מלתא קאתי כדר"עק דדייק לישנא יתירה עכ"ל ולא ידענא היכי שמיע ליה מלתא דהירוש' אי פליג אתלמודא דידן וס"ל כפשטיה דבין הראויים לבנים בין הראויות לבנות פלגן בהדייהו ודלא כר' אמי והיכי שביק גמרין ועביד כירושלמי ואי שמיע ליה דלא פליגי וכדכתב ז"ל א"כ אמאי מסייע מלתיה מירושלמי ולא מגמרין כיון דפשיטא ליה דהבעיא בש"מ ותק"ל בפשיטות דמאי חזית דסמכת למאי דקרו לברא בני הכא אדרבא אמרינן לטפויי אתא וכדדייקנא אשכחנא דהרמ"ה ז"ל לשיטתי' אזיל דבסי' מ"א כתב דר' אמי דאמר הראוי לבנים לבנים זכו דוקא במילי דלא חזו אלא לבנים או לבנות דמאי דחזי להאי לא חזי להאי אבל במאי דחזי להאי וחזי נמי להאי בנים ובנות לישקלו כחדא והיינו הך דירושלמי דאמר הבנות בכלל במלתא דשויא לתרוייהו ופסק דשיראי שאני דאית בהו דחזי להאי לא חזי להאי אהא ק"ל שפיר דבאם בש"מ אתסרי דינא ואדרבא טפי מתרצינן למלתיה האי דאמר לבני לטפויי אתא כיון דמדאורייתא ברא ירית ברתא לא ירתא ואתו עלה מאי דק"ל להתוס' והרמב"ן והרשב"א לפום מאי דמסיק תלמודא דברתא לא ירתא משו"ה נקט סמא בידיה מלתא דהירוש' במלתא דשוייא לתרוייהו בההוא דאמר נכסי לבני דמכללא דנכסי במלתא דחזיא לתרוייהו אבל בשעת מיתה מסתמא לתורת ירושה נחית ותירץ הא דאצטריך למימר נכסי לבני דילמא עבד תפקדתא לבנתיה משום דבש"מ דייתיקי מבטל דייתיקי א"נ כשהיה בריא וכתב לבנותיו לאח"מ אם לא אחזור בי כמ"ש הרמב"ן והריטב"א ובחייו דאזלינן בתר אומדנא לחבבן בעיני בעליהן ומוקמינן ליה דהא מעביר מברא לברתא דאנסי' לגברא ובשעת מיתה דחינן להאומר משום דאינו רוצה לעקור נחלה דאוריית' יראה דקי"ל לרבנן ז"ל כדעת היפ"ת אלא דאיכא למימר דשאני הך דפיסקי דשיראי דלאו כל נכסיה קא משדר להו אלא הני פסקי דשיראי ולא קרינן בהו העברת נחלה משו"ה אזלינן בתר אומד דהבנות אע"ג דנסיבן יטלו הראוי להן כדי לחבבן בעיני בעליהן אבל בשעת מיתה אפי' בכ"הג דפיסקי דשיראי אמרינן דעתיה דלא אכוון לעקור נחלה דאוריי' הילכך אפילו בראויין לבנות לא יטלו אלא הבנים אע"ג דלאו כל נכסי קיהיב דבגמרין אמר פיסקי דשיראי ובירושלמי קאמר ינתנו אלו וכו' ומדקאמר אלו ש"מ דאיכא אחריני דבשעת מיתה אין דבריו בכלל:
גם אשו'ר להרא"ש ז"ל בתשובה כלל סימן ג' והובאה בטור סימן רמ"ז בדרך קצרה דבתר דיהב טעמא לפלוגי בין האומר בריא לש"מ וכתב ע"ז יש לחלק בש"מ מלאחר מיתה לבחייו דבחייו כשהוא נותן מתנה הכל בכלל אבל בש"מ הבא להנחיל לאח"מ אנו אומדין דעתו שאינו רוצה להעביר הנחלה מן הבנים לבנות כי עבירה היא בידו דאמר שמואל לרב יהודה לא תיהוי באעבורי אחסנתא וכו' עכ"ל מ"ש עבירה היא בידו עד אמר שמואל ל"ת וכו' ויש לדקדק והא שמואל לא קאי בנותן אלא אמאן דקאי התם באעבורי דלא הוייא אלא ממשנת חסידים וכמ"ש הרמב"ם בפ"ו מה' זכיה והעתיקו הטור סי' רפ"ב ונראה משום דמשמואל הוא דשמעינן במתני' דקתני והניח את בניו ונתן לאחרים אין רו"ח נ"ה ואיסורא נמי איכא ולא תידוק מינה דדוקא בכותב כל נכסיו לאחרים מדקתני והניח את בניו הוא דאיכא איסור דאין רו"ח נ"ה דקא עקר כחלה דאורייתא לגמרי אבל כותב לבנו ולאחרים לית לן בה והכא כי אמר בש"מ ינתנו אלו לבני נימא דהבנות בכלל דהא ברא נמי קא ירית וכדכתי' אריש דינא אהא קא מייתי מדשמואל דמברא לברתא כ"ש דאסור וממדת חסידות דלא תהוי קאי התם אלא אומדין דעתו כיון דבא להנחיל את בניו לא איכוון להנחיל אלא למי שהנחילתו התורה וזה ג"כ דעת הרמ"ה שכתב אבל בש"מ מסתמא לתורת ירושה הוא דנחית כדכתי' לעיל וממרוצת דבריו מוכח דדעתו נוטה לדעת היפ"ת דבבריא ליכא לתא דאיסורא אמנם מדברי הרב מוהראנ"ח בתשו' שם שנשאל בבריא שרוצה ליתן נכסיו לבת בנו שמת ולהעביר הנחלה מהבן ופסק אין רו"ח נ"ה ואיכא נמי דשרי למקרייה עבריינא וכו' ע"ש וה' מוהריב"ל ס"ג סי' ל"ג נשאל בשידך את בתו ופסק לה לצורך פרנסתה ועד שלא נשאת מת והניח בנות אחרות ופסק דאחזוקי אינשי ברשיעי דעבר אמימרא דשמואל לא מחזקינן ע"ש דעת שניהם שוה דאפי' בבריא איתא לדשמואל וכדוקיין בריש אמיר:
אמנם דעת הרא"ש ושאר רבוותא דכתי' לעיל נראה דלא ס"ל הכי אלא כס' היפ"ת ומרבנן בתראי נו"ן תהו על ס' הרב יפ"ת מהך דפרק נערה דר"פ אעסק לבריה ויהודה בר מרימר לא בעא למיזל עמיה א"ל ר"פ מאי דעתיך משום דאמ"ל שמואל לר"י לא תהוי באעבורי אחסנתא וכו' אלמא אפילו בבריא איתא לדשמואל ולע"ד נראה דמיהודה בר מרימר דלא אזל לק"מ דאיהו גלי דעתיה משום דעיולי דידיה היינו עשוי ומר"פ נמי ל"ק דשפיר קאמר ליה אדרבא מצוה קעביד ואי ק"ל הא קשיא מעיקרא היכי ס"ד ר"פ דהא דלא בעא למיעל יהודה בר מרימר משום דאמר שמואל לר"י ל"ת וכו' דהתם בש"מ הוא דאתמר הא נמי לא קשיא דה"נ דמצי למימר ליה דשמואל לא קאמר אלא בש"מ אלא דעדיפא מינה קא' ליה דאפי' לדידך דמתרצה להחמיר אפי' בבריא ומשום סייג ומשמרת למשמרת לקדש עצמך אפילו במותר לך הכא שאני דלדבר מצוה קא עביד להעניק לבתו:
וחזי הוית להכנ"הג סימן רפ"ב אות ט' שכתב דלא אמר שמואל דאין רו"ח נ"ה אלא בכותב לאחרי' והניח את בניו אבל בנותן לאחד מבניו לא וכמ"ש כבר בעניו' והכרחתי דבר זה משמעתא גופה תלי"ת ובאות יו"ד כתב לחלק במלתא דשמואל בין כתב והוא בריא לש"מ ע"ש וכבר כתיב' דשרים ונכבדים קיימי בס' זו ותמהני איך מאורות עיניו לא שלטו בתשו' הרב מוהראנ"ח והרב מוהריב"ל ח"ג הניתנים למעלה דלא שמיע להו כלל לחלק בהכי גם לא נתעורר ליישב הך עובדא דירושלמי אמרה כמדובר וכעת ראיתי להרב שמע יעקב סדר בא דפ"ד שעמד בקצת מזה והנלע"ד הקצרה כתבתי:
אות ב
לשון המסופק בשטר. הלכה רווחת דבכל דוכתא אמרי' המע"ה ומה"ט נמי אמרי' דכל לשון שהוא מסופק בשטר יד בעל השטר ע"הת כיון דבעל השטר הוא המוציא א"כ עליו להביא ראיה בפירוש לשון השטר תנא דמסייע ליה וזה פשוט איברא דמרן בב"י סי' מ"ב מחו' ג' יצא לדון בדבר חדש ומטי לה משמיה דרבי' ירוחם שכ' משם רבי' סעדיה גאון דבשטרות שלנו שנהגו לכתוב דלא כאס' ודלא כטופסי דשטרי בכל לשון מסופק יד בע"הש על העליונ' ושכ"כ הרמב"ן בשם א' מרבותיו משם רבי' סעדיה גאון ושכ"כ הנ"י והריב"ש סי' שמ"ה עכ"ל ושורש דבר זה מקור נפתח בפ' חזקת דמ"ד ע"ב גבי מקני מטלטלי אגב מקרקעי דקני קרקע וקני מטלטלי ואמר ר"ח והוא דכתב ליה דלא כאס' ודלא כטו"ד ורשב"ם פי' דכתב ליה בשטר השעבוד דלגמרי משעבד להו למטלטלי בהדי מקרקעי דלא כאסמכתא כיון דאין זו מכירה גמורה וכו' אלא שעבוד בעלמא ודמי לאסמכתא וכו' הילכך צריך לכתוב לו לאלומיה שטריה דלא כאסמכתא ודלא כט"ד דשטר הוא עשוי להעתיק וכו' ואין בו ממש עכ"ל ולפי' זה ליכא למשמע מינה כלל האי מלתא דרבי' סעדיה גאון ז"ל אלא משום דהשעבוד מלתא קלישתא היא הוצרכו לאולמיה לשטרא בהכי אלא דלפי' ז"ל בשלמא מאי דכתבי דלא כאסמכתא ניחא משום דמחזי כאסמכ' אלא הך כט"ד אי ניחוש למה שנהגו להעתיק א"כ בכל שטר נמי ניחוש ואפשר דהאי נמי לאלומיה לשטרא למימרא דלגמרי משעבד להו לנכסיה וכן מצאתי להרב של"הג בשם ר"יו שכתב ודלא כט"ד לומר דבכל לב הוא מקבל עליו דבר זה עכ"ל והרמב"ן ז"ל בחי' בד"ה והא דאקשי' וכו' פי' דלא כאסמכתא כפירוש רשב"ם דהו"ל שעבוד נכסי כאילו הם ערב וכל ערב אסמכתא הוא אבל מאי דצריך למכתב דלא כט"ד לא שמעתי בו טעם ברור אבל אני מרבותי שמעתי שאומרים משם הגאון רבי' סעדיה וכו' עכ"ל ונראה אע"ג דמחזא חזי ליה כפירוש רשב"ם מ"מ אין זה מספיק למכתב בשטרא קנין השעבוד דוקא וכדוקיין וגם מ"ש ריא"ז אינו טעם ברור ולכן נחה דעתו בדברי הגאון ולפ"ד הגאון לאו דוקא גבי שטר הקנאה דשעבוד אלא דבכל שטרי כתבי הכי למשוי ליה לבעל השטר ידו על העליונה והא דנקט לה ר"ח הכא אינו אלא כמתחיל הדבר ומסיים כמ"ש הרמב"ם שם והרשב"א ז"ל הובא במקו' לשם אחר שהביא דברי הרמב"ן הללו כתב ואני שמעתי ממורי רבי' יונה לפי שהורגלו כותבי שטרות לכתוב כן אעפ"י שלא אמר לו הלוה שיש לו קרקע לשעבד עליו מטלטלי וכו' וזה נכון עכ"ל ולא גלה דעתו בפי' ודלא כט"ד והרמ"ה שם בחי' לשם סי' קנ"ד כתב בתו"ד דלא כאסמכתא מדקי"ל בעלמא דלא גמר ומקני ודלא כט"ד דאורחא דסהדי למכתביה ול"צ לאמלוכי ביה אלא כיון דאמ"ל כתובו לי שטרא ל"צ לאמלוכי ביה וחיישי' דילמא האי הקנאה נמי הכי הויא ואמטו להכי צריך למכתב דלא כט"ד למימרא דאמליכו בהו זהו תוכן דבריו ז"ל ופשיטא דבעלמא הכי קי"ל אי אמר כתבו לא צריך לאמלוכי ביה א"כ מ"ט דבהאי שטרא דהקנאה בעי' למהדר ולאמלוכי ביה ומאי אולמיה דבתרייתא מדאמר להו כתובו ודאי בדקנו מיניה לשעבד ליה מטלטלי אגב מקרקעי ואמאי תו צריך לאמלוכי ביה איך שיהיה רשב"ם ור' יונה והרמ"ה והרשב"א כנראה דלא ס"ל כס' הגאון גם הבע"הת שער מ"ג ח"א סי' ו' אחר שהביא דברי הרמב"ן משם הגאון ולסוף כתב פירשב"ם ומסיק ומלתא צ"ע והטור סימן קי"ג ס"ה פרושי מפרש לה כפי' רשב"ם אעפ"י שעיניו ראו דברי הרמב"ן שהביא הבע"הת משם הגאון לא ערב אל לבו למפסק כוותיה ור"יו גופיה נ"ד ח"א פי' דלא כט"ד כפי' הרמ"ה שכת' אלא שהוא קצר בלשונו לכאור' ק' דתבריה מר לגזיזיה דשם בח' ה' הביא דברי הגאון כמ"ש מרן משמו. אכן אחר התבוננות נלע"ד דהני רבוותא ל"פ אסברת הגאון דבשאר שטרי דכתיב בהו ודלא כט"ד מהני דכל לשון מסופק יד בע"הש ע"הע ואם לא כתב הדר דיניה דיד בע"הש ע"הת מיהו לעיקר גמר הקנאה והחיובים ל"צ למכתביה אלא ליפות כח בע"הש שתהיה ידו ע"הע ואי הגאון אמרה למילתיה אדר"ח דמיירי בשטר הקנאת שעבוד ודאי דפליגי הנך רבוותא עליה בהא אבל בשאר שטרות דעלמא אה"נ דאזלו ומודו לס' הגאון ובהכי אתנח לן דברי רי"ו דבח"א דמיירי בהקנאת שעבוד פירשה כדעת שאר רבוותא ובח' ה' דמיירי בשאר שטרות דעלמא פסיק ותני לדברי הגאון והכי נמי איכא למימר לשאר רבוותא דבשאר שטרות כי כתיב בהו דלא כט"ך בכל לשון מסופק יד בע"הש ע"הע אבל בשטר הקנאת שעבוד ס"ל דצ"ל דלא כט"ד ולא ניחא להו למימר דהא דקאמר ר"ח וצריך למכתב דלא כט"ד דלא קאי אשטר הקנאת שעבוד דמיירי ביה תלמודא אלא כמתחיל דבר ומסיים כמ"ש הרמב"ן שם וז"ל לך האות דמרן בב"י העתיק דברי הגאון משם רבי' ירוחם והנ"י והרמב"ן ובסי' קי"ג אזיל ומודה דצ"ל ודלא כט"ד כמ"ש הטור שם דודאי כל הנך רבוותא לא יכחישו במציאות דמנהג הסופרים למכתב בשטרי דלא כט"ד ולא אמרי' דפליגי אסברת הגאון אטו שטרי הקנאת שעבוד נקטו ואזלי כמו שטרי דעלמא בשלמא לשיטת הגאון כיון דבכל שטרי כתבי הכי הכא גבי שטר הקנאת שעבוד אע"ג דלא שייכא כמ"ש הרמב"ן סרכי דשאר שטרי נקיט ואזיל דלעולם המיעוט נגרר אחריו ולא איפכא אלא ודאי דל"פ אלא בשטר הקנאת שעבוד דלדעת הגאון ל"צ למכתביה אלא דלאו כאסמ' דקושטא קאי דמחזי כאסמכתא כמ"ש רשב"ם אבל דלא כט"ד אינו אלא כמתחיל הדבר ומסיים ולשאר רבוותא דבשטר הקנאת שעבוד צריך למכתביה דהוא מעיקר השטר וזה מדוקדק בדברי ר"יו דבח"א גבי הקנאת מטלטלי אג"ק כתב ומשעבד מטלטלי אגב מקרקעי צריך למכתב דלא כאסמכתא ודלא כט"ד שאם לא כן שמא הסופר כתב שלא במצות המשעבד עכ"ל וכדברי הרמ"ה שכתב הכא דהכא נקט לתרוייהו בלישנ' דצריך וטעמ' טעים דחיישי' וכו' ואילו בח' ה' כתב דלא כט"ד שכותבי' בשטרות וכת' הרמב"ן משם רבי' סעדיה גאון וכו' נראה פשוט דקאי אשאר שטרות דעלמא אבל שטר שעבוד צריך וצריך הוא לאותו דבר ולולא שהרמב"ן נראה מדבריו שהגאון אמרה למלתיה אמאי דקאמר ר"ח איכא למימר דגם הגאון נמי לא אמרה למלתיה אלא בשאר שטרי דעלמא אבל בשטר הקנאת שעבוד מודה ואזיל כפי' רבוותא ותו לא צריך לדחוקי נפשין ולמימר דר"ח דנקיט ט"ד אלא כמתחיל הדבר ומסיים כמ"ש הרמב"ן ומ"מ מר ניהו רבה קים ליה טפי במילי דהגאון ופשיט' ליה דאהא דר"ח קאי אמטו להכי אצטריך ליה למשכוני נפשיה ולמימר בדעת הגאון דר"ח מתחיל ומסיים גם הבע"הת מסתמיך ואזיל כדע' הגאון אדברי הרמב"ן ואהא מייתי פי' רשב"ם דבשטר הקנאת שעבוד בעי ובעי למכתב ודלא כט"ד והיינו דמסיק ומלתא צריכה עיון דהיינו בשטר הקנאת שעבוד אי לא כתיב ביה דלא כט"ד לדעת הגאון שטרא מעליא הוא אבל לדעת שאר המפרשים ולפמ"ש שם סי' משם הרמב"ן ז"ל ומיהו צריך למכתב דלא כט"ד עכ"ל משמע דלא ס"ל כדעת הגאון אבל בשאר שטרי דעלמא לאו מלתא דצ"ע היא דפשיטא לענ"ד דסבר לה מר כדכתי' בעניו' והריב"ש ז"ל סי' שמ"ה דרמ"ח ע"א מיירי בענין שמסופק בשטר אהא מסתמיך ואזיל דברי הרמב"ן משם הגאון וכדכתי' בדעת רי"ו ומרן בש"ע שכתבה בשם הרבה מהמפרשים אעפ"י שהמולידה והמחזיקה הוא הגאון אלא שהרמב"ן והר"ן והנ"י והריב"ש העלוהו בתו"ד וקרי להו הרבה מהמפרשים אמנם למ"ש בענ"ד אין גם א' שיחלוק על סברא זו והיינו דקאמר מרן הרבה מהמפרשים אבל בשטר שעבוד מטלט' אג"ק כבר ביאר דעתו מרן בר"סי ס' וקי"ג שכ' והוא שכתב דלא כאס' ודלא כטו"ר ומרן בב"י שם הביא דברי הבע"הת שלא ככתבן וסדרן ובשם הרמב"ן בפי' דלא כט"ד מה שלא כתב אלא כמ"ש בסי' ה' וצריך לכתוב דלא כט"ד כדכתי' דפשיטא דא"נ הגאון ז"ל פליג בהא וס"ל דלא צריך למכתב דלא כט"ד נקטינן ככל הנך רבוותא ודברי מרן בש"ע סי' מ"ב וס' וקי"ג שלמא בינייהו:
וראיתי לאבי התעודה הרב מהרימ"ט ז"ל בח"א סימן קכ"ב שהשיג על מוהר"ם מונסון דס"ל דכל היכא דכתיב בשטרא דלא כט"ד בכל לשון מסופק יד בע"הש על העליונה לפי שראה שכ' הרמב"ן משם הגאון ורב תנא הוא ופליג שמדברי הרמב"ן שהביא הבע"הת נראה דהרמב"ן לא נראו לו דברי הגאון כמ"ש בע"הת בשמ"ג ע"ש וכבר כתבתי פי' זה כתבו הבע"הת משם רשב"ם ולא משם הרמב"ן ולא כתב משם הרמב"ן אלא וצריך לכתוב דלא כט"ד וכדכתי' וכמדומה שהרב ז"ל נמשך אחר לשון מרן בב"י כמ"ש בתחלת דבריו לכמ"ש בטור סימן קי"ג וכו' והתימא במ"ש ולא נראו לו דבריו כמ"ש הבע"הת בשמ"ג דהיכן ראה שם שהרמב"ן לא נראו לו דברי הגאון אלא דכתב וצריך למכתב דלא כט"ד והיינו דבענין שטר הקנאה דודאי דעת הרמב"ן דצריך למכתביה ודלא כדעת הגאון אבל בשאר שטרות דעלמא מהיכא שמיע ליה דפליג ע"ד הגאון גם מה שנסתייע מדברי הרב מוהריב"ל שהביא דברי הריטב"א דמפרש למלתיה דר"ח במלתא אחרינא לפמ"ד ל"פ רבוותא על סברת הגאון אלא בהקנאת שעבוד דוקא וליכא לסיועי מדברי הריטב"א דבשאר שטרות נמי פליג אסברת הגאון וכללא הוא אפושי פלוגתא לא מפשינן ומ"ש עוד מדברי הרשב"ץ מפי' הכתו' דמפרש דלא כט"ד דלא כהגאון ושכ"ל לרבינו יונה ע"ש הנה נא הואלתי לדבר וכבר כתבתי דברי רבינו יונה שהביא הרשב"א במקו' והרשב"ץ ודאי שצריך לפרש כן דהוא ז"ל מפרש ואזיל נוסח הכתובה דנוסח הכתובה שם כתוב לאמר שעבוד מטלטלי אג"מק ע"ש ולמ"ד בשטר שעבוד מטלטלי אג"מק ליכא מאן דפליג דצריך למכתב הכי אלא הגאון אמרה למלתיה אדר"ח וכדכתי' ואת"ל דהגאון פליג בהא ודאי דנקטי' כרבוותא מיהו בשאר שטרי דעלמא כי כתיב בהו דלא כט"ד אהני להיות יד בע"הש ע"הע ונוסח הכתו' ופי' עיין הרשב"ץ ח"ג סי' ש"א:
גם אש'ור להרב מוהראנ"ח ח"א סימן כ"א שהביא דעת החולקים ומכללם הרשב"ץ בפי' הכתובה גם הרב תפארת שמואל בנמוקיו סי' מ"ב וגם הרב מוהרש"ח בס' בני שמואל בחי' לסי' מ"ב שהפליגו להרחיק סברת הגאון דרובא פליגי עלה והדר ק"ל מדברי רבינו ירוחם כדוקיין וניחא ליה דהתם משם רבי' סעדיה גאון קאמר לה וליה לא סבי' ליה והעיקר כמו שסתם בח"א ע"ש וחזר ושנה משנתו בתשו' סי' ז' דף ל' ע"ג ואנא דאמרי שלום על דייני ישראל דבשאר שטרות דלאו שטרי שעבוד מטלטלי אג"מק ליכא מאן דפליג אסברת הגאון ואעידה לי עדים נאמנים הרב מוהרש"ך ח"א סי' קי"א וה' משפט צדק ח"ב סי' נ"א שכתבו דליכא מאן דפליג על סברת הגאון ע"ש ולפי הנראה כולהו רבוותא פליגי עליה אלא דלפום מאי דכתי' דבשאר שטרי כ"ע מודו לסברת הגאון והכנ"הג סי' מ"ב אות כ"ה בהגהב"י אסף איש טהור חבל הנביאי' דס"ל כדעת הגאון ה' מוהריב"ל וה' מוהרשד"ם והרב מוהר"ש הלוי והרב משפט צדק והרב מוהר"ם מונסון ומור"ם והלבוש והסמ"ע ע"ש ואע"פ שבסי' מ"ג אות ל' בהגהב"י כתב דרוב הפוסקים חלוקים עליו כבר הדר ביה מההיא דבמהדורא בתרא סי' מ"ב בהגהב"י כתב דרוב הפוסקים סוברים כס' הגאון גם בתשו' הרמתה ח"א סי' ל"ד כתב דבנ"ד רוב הפוסקים ס"ל לההוא דינא דרבי' סעדיה גאון ע"ש ולדעתי אין צריך לראיה באו חשבון מה שהביא במה"ק ומה"ב עין רואה כי רבים הם:
וראיתי להרב מוהר"א חסון בס' בית שלמה סי' מ"ח דק"ע ע"ב דרמי ומותיב דברי ה' מוהריב"ל אהדדי דבסי' ע' כתב דיד בע"הש ע"הת ובסי' ש"ז אלקפטא נקיט ביד ס' הגאון ודוחק לומ' שלא היה כתוב כט"ד ע"ש אין זה מהדוחק אלא שלא ניתן ליאמר דהתם הר' מיירי בכתובה ולית כתובה דלא כתיב בה הכי כיון דכתיב בה שעבוד נכסי מטלטלי אג"מק לכ"ע צ"ל דלא כט"ד וכדכתי' ובעיקר הקושיא נראה דלק"מ דמה ענין לשון המסופק בשטר לספק הנופל בעיקר נוסח התקנה דהאי ספקא לאו מחמתיה דלישנא דשטרא קא אתיא כי היכי דנימא יד בע"הש ע"הע וזה פשוט וכ"כ הוא ז"ל אלא שאני חוכך לומר דבשטרי כתובה דאית בהו שעבוד מטלטלי אג"מק דלדעת רובא דאיתיה קמן ועד אחרן מרן בש"ע ר"סי ס' וקי"ג דצריך למכתב דלא כט"ד וכדיהבו רבנן טעמא למלתייהו א"כ בכל לשון המסופק בשטר כתובה הדר דיניה דיד בעל השטר ע"הת דכיון דמאי דכתיב דלא כט"ד לגופיה אצטריך לקיומי מלתא דהקנאת שעבוד ומנ"ל להר' מוהריב"ל לומר דבשטר כתו' נמי אמרי' דאהני האי לישנא דלא כט"ד לישוייה ליד בעל הכתו' ע"הע דלישמע מינה תרתי לקיומי ההקנאה ולישוויי ידו. על העליונה הן אמת דאי מלתיה דהגאון אמרה אהא דר"ח דקאי בשעבוד נכסי וס"ל דלעיקר הקנאה דשעבוד לא צריך למכתב כהאי לישנא אלא היכא דהלשון מסופק א"כ יפה דן הרב ז"ל דבשטר כתובה כיון דכתי' בה דלא כט"ד אמרי' בכל לשון מסופק יד בעל השטר ע"הע אבל לשאר רבוותא דס"ל דבשטר הקנאת שעבוד היא העולה לקיומי שטרא מאן לימא לן דאצולי מצלא נמי למהוי ידו ע"הע ועיין בתוס' פרק האומר דף ס"ג ע"א ד"ה כגון וכו' וע"ע לה' ט"ז חלק ח"מ סי' קצ"א ס"ה: העולה מן המקובץ דלפמ"ד בעניו' דבשאר שטרי דעלמא לבר משטרי הקנאת שעבוד כ"ע מודו לס' הגאון דלא כתי' דלא כט"ד אלא לשוייה לבעל השטר ידו ע"הע בכל היכא דאיכא לספוקי בלישנא דשטרא ואפי' לדעת הסוברים דתליא בפלוגתא דרבוותא ל"מ מוחזק לומר קים לי כמו שהעלה הכנ"הג שם במ"ב ובתשו' הרב שם ובסי' קנ"ט דל"מ הנתבע למימר קי"ל כיון דבהאי מלתא גופה פליגי ע"ש מיהו אנן בדידן דנקטי' כפסקי מרן בש"ע לא נפק"ל מידי ומרן ז"ל העלה על שלחנו הטהור סברת הגאון ויחסה להרבה מהמפרשים איכו השתא דא תהא למיקם ומינה אל תזוע:
אות ג
לשון חיזוקי סופר מה שנהגו הסופרי' לכתוב וכך אמ"ל כתבו וחתמו בכל לשון של זכות וייפוי כח ובסוף השטר כותבין וקנינו מידו וכו' דלא וכו' ודלא וכו' אלא בחומר ובחוזק שטרי דנהיגי בישראל וכתי' חז"ל ע"כ נובין ונדון אי חזינן שום ריעות' בהך מלתא דשטר דלא מהניא לענין דינא אי האי לישנא דכתיב ביה בכל לשון של זכות וכו' כחומ' וכחוזק וכתי' חז"ל מהני לקיומיה למלתא וכאילו נעשה כדינו במ"ש כתי' חז"ל או"ד מאן לימא לן דאינהו סהדי גופייהו ידעי מהו תיקון רז"ל וכדאמרי' בעלמא לאו כ"ע דינא גמירי ע"כ זאת אשיב הלא בראשי אפי' ב"ד דאפסיקא הלכתא בפ' י"ן דקל"ח דלב"ד טועין לא חיישי' כתב הרשב"א סי' אלף קמ"ט מסתברא דא"א כן דאנן סהדי דרוב הדיינים היושבים עכשו בדין אינן בקיאין וכו' ונשאל אותם אם יודעים אם לאו וכו' ובודקין וחוקרין וכו' ע"ש ואם אמרה הרב בב"ד כ"ש בסופרים או בשאר סהדי ואפי' לפי מה שהגיה הרב מהריב"ל ז"ל בח"א סי' ק"ו בתשו' הרשב"א סופרים במקום דיינים ע"ש נקוט מיהא דבסופרי' וכ"ש שאר סהדי דליכא מאן דפליג וכבר קראתי ערער ע"ד הרב ז"ל במערכת אות ב' סי' בס"ד:
איברא דבנ"ד נלע"ד דלא תליא מלתא בידיעה דסהדי אלא כיון דהנתבע קביל עליה למהוי האי שטרא כחו' וכחו' וכתי' רז"ל כל כמה דמצינן לקיומיה למהוי כתי' רז"ל אע"ג דסהדי גופייהו לא ידעי מהו תקון רז"ל אנן מקיימינן ליה כאילו נעשה כתי' רז"ל ומצאתי תשו' לר"ה גאון ז"ל כי באה במישרים נ"ד ס"ה ח"א מאן דמקבל למכתב שטרא בכל לישנא דזכותא אע"ג דלא ידע ספרא לאחזוקי כראוי כיון דכתיב ביה ואחריות שטרא דנא קבילת עלי כשטרי דנהיגי בישראל דלא וכו' ודלא וכו' קאי לכל כללי דתחלת עניינא אבל תנאים כגון נאמנות בהלואה או ביטול מודעא במתנה לא מחשבינן עד דמפרשי עכ"ל נשמע מן הדא דדעת הגאון ז"ל אע"ג דספרא לא ידע לאחזוקי כראוי לא מרעינן ליה לשטרא ומחזיקי' ליה נמי כמי שנעשה כשטרי דנהיגי בישראל ונ"מ דאי שטרא דהקנאה הוא וכדבעי ליה למעבד לקיומי ההקנאה לא עבד דהיינו תחלת עניינא שכת' הגאון אהא קאמר כיון דקביל עליה למכתב שטרא בכל לישנא דזכותא כחומ' וכחו' וכו' מקיימים ההקנאה כאילו נעשית כראוי לה ואח"ך ראיתי למרן בב"י סי' ס"א וחזר ושנאה סי' מ"א מחו' כ"ג משם הריטב"א משמיה דהגאון ז"ל ועלה על מפת השלחן סי' ס"א וס"ה ופי' הסמ"ע דקאי לכל כללי המסתברי' לומר שהיה דעתו עליהן שבזולתן לא היה נגמר ענין השטר ע"ש וכדכתי' דאם הוא ענין ההקנאה ואינה כתו' כראוי ולא נגמר ענין השטר אהני הך דקביל עליה למכתב לישנא דזכותא לקיומי ההקנאה והש"ך פי' בע"א ולענין דינא ל"פ ע"ש וכ"כ רבני האחרונים ז"ל וכדו חמו'תי ראיתי אור להמרדכי. בפרק מ"ש סי' תרי"ז שכתב מה ששאל רבינו שמחה את רבינו ברוך על שטרא שלא היה כתוב בו קנין הפירות. כראוי שלא הקנה לו קרקע לפירותיו וכו' והשיב הר"ב אחר שכתוב בשטר המתנה וכו' וקבלו עליהן האחריות ככל שטרי קנין העשויין כתי' חז"ל מעתה נמצא שהעדים מעידים שנעשה כתי' חז"ל וזהו תי' חז"ל להקנות קרקע לפירות ילמד עליון מתחתון ולא נאמר הכא יד בע"הש ע"הת ומאחר שחתמו העדים ע"ז אפי' אם נשאול אותם ויאמרו לא כן היה לית לן בה דלא אתי ע"פ ומרע ליה לשטרא וכיון שהגידו אינם חוזרים ומגידין עכ"ל מדבריו למדנו דאזיל ומודה לדעת הגאון דהאי לישנא דקביל עליה לכתוב כשטרי דנהיגי בישראל וכתי' חז"ל היינו תקנתייהו לתקוני ההקנאה לפי מאי דסליק בדינא גם הרא"ש ז"ל בתשו' הובאה בטור סי' רמ"א סי"ד כתוב למ'ר צריך לדקדק אם כתוב בשטר תנאי כפול או בסוף השטר וקנינא מיניה בחומר כל תנאים וקניינים העשויים כתי' חז"ל וכו' התנאי קיים וכו' עכ"ל ובתשו' עוד להרא"ש ז"ל הביאה רמ"א סי"ז בענין מתנה ע"ת וכתב לפיכך אם התנאי כפול וכו' או אם כתוב בשטר התנאים הללו נעשו כדין התנאים המקיימין וכו' אז התנאי קיים עכ"ל ופשיטא דאפי' אם איתנהו לסהדי דשטרא קמן ואמרי דלא הוה הכי לא משגחי' בהו וקרי כאן כיון שהגיד שוב א"ח ומגיד כמ"ש רבי' ברוך ז"ל הרי מצינו חבר טוב לרבי' ברוך ולרבינו שמחה דקיבלה מניה ופסק' מרן בש"ע שם סימן רמ"א סי"ב ותשו' רבינו ברוך ציינה בסי' רי"ב והרב המפה העלה שם על השלחן הטהור איברא דבמאי דכתיבנא בעניותינו דהרא"ש מודה לרבי' ברוך דאפי' אם יאמרו העדים לא כן היה הענין לית לן בה דכיון דהגיד שוב אינו חוזר ומגיד לכאורה נראה דהרא"ש פליג בהא ממ"ש בתשו' הביאה הטור בסי' מ"א סכ"ד דאם העדים לפנינו ויעידו שלא בצווי כתבוהו אלא משום שופרא דשטרי כמו שרגילין הסופרי' לכתוב בכל השטרות אע"ג דכתיב ביה וקנינא מניה ע"כ דכתיב לעיל אין סומכים על הנאמנות וכו' ואין כאן חוזר ומגיד דאיכא למימר אשאר מילי דשטרא חתימי וכדאיתא וכו' עכ"ל ונראה דלא דמי דהתם הנאמנות מלתא באפי נפשה היא ולא מעיקרא דשטרא משו"ה כי יהבי אמתלא למלתייהו מקולן של סופרים מצו למימר ע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו כדאיתא בירושלמי וליכא לתא דחוזר ומגיד אבל הכא דהשטר בטל דההקנאה אינה כלום וקא מסהדי דקיבל עליה כחומר וכחוזק וכתי' חז"ל ודאי דאי הדרי בהו למעקר שטרא לא מהני והיינו נדון רבינו ברוך והרא"ש ז"ל בענין התנאים הניתנים למעלה:
וחזיתי להכנ"הג סי' ס"ו בהג"הט אות ט' שכתב משם ה' מוהרע"י ושה' מוהרח"ש הסכים עמו שאם כתוב בשטר בכל לשון של זכות וייפוי כח הוי כאילו נכתב בשטר וקני איהו וכל שעבו' עכ"ל ובאות ז"ך משם תשו' ה' מהרי"ל ואם כתוב בשטר בכל לשון של זכות וייפוי כח וכחומר כל שטרי קנה עכ"ל ובהגב"י אות כ"ג כתב אם כתוב בשטר בכל לשון של זכות וייפוי כח אעפ"י שלא פירש אג"ק מהניא מדין קרקע לכ"ע מוהרח"ש הובאו דבריו בס' משפט צדק ח"ב סי' י' עכ"ל ובסי' מ"א אות כ"ב בהגהב"י כתב שאם כתוב בשטר בכל חזוקי סופרים הרי הוא כמ"ש וחתום בכל לשון ויפוי כח משפט צדק סי' י"ז וממ"ש מוהר"א ששון בתשו' כ"י כתבתיה לעיל נראה שחולק ע"ז עכ"ל ונראה פשוט דל"פ אלא בהאי לישנא דבכל חזוקי סופרים אי מהני כאילו כתוב בכל לשון ש"ז ויפוי כח אבל אי כתיב בהאי לישנא אזיל ומודה הרב מוהר"א ששון ז"ל עין רואה הני רבוותא קמאי ובתראי דון דייני דאע"ג דספרא לא ידע לאחזוקי שטרא כראוי מהני האי לישנא דכחומר וכחו' שטרי דנהיגי בישראל וכו' לקיומיה לשטרא והיא סברת רבי' האיי גאון ז"ל ותלתא דמרחמי קבעוה להלכה הר' העיטור די"ב סוף ע"ד והריטב"א ורבי' ירוחם ז"ל ועד אחרן מרן בב"י ומדברי רבי' ברוך והרא"ש ז"ל למדנו עוד דהאי לישנא מהני למשוי מי שאינו זוכה כזוכה ומהדרי' בתר תקנתא דמריה דשטרא ולקיומי ההקנאה וה"נ שאר שטרות כל חד לפום חורפיה ויכל בשליש דא"כ אתו סהדי דשטרא ואמרי דלא הויא הך הקנאה כדינה לית לן בה דלא אתי בע"פ ומרע לשטרא וכיון שהגידו וכו' כמ"ש רבי' ברוך והרא"ש ז"ל לפי מאי דכתיבנא בעניו' וסיע'תא דשמיא גאוני בתראי דמייתי הר' כנ"הג ז"ל ואתה תחזה:
ומעתה תם אני לא אדע מה שראיתי להרב מוהרשד"ם ח"מ סי' ש"ט דאיתשיל קמיה בנותן מתנה מעות ומט' וחובות והכל בק"ג להיות לו לזכות ולראיה כהוגן וכתי' רז"ל ובכל חזוקי סופרים והשיב הרב ז"ל דהאי מתנה בטילה ומבוטלת היא דאם החובות בשטר כיון דלא הוה בכת"ום לא מהני ומכמה טעמי לשאר ענייני המתנה ומסיק וכת' וז"ל ואע"ג שכתוב והעידו שנעשה השטר בכל תי' חז"ל מי יתן ויודיעו לו אלו העדים מהו תי' סופרים ומלתא שהרבה מהחכמים אינם יודעים איך ידעו הם עכ"ל ואתמיהה איך אשתמיט מניה תשו' הגאון ז"ל היא באה:
בהרב העיטור ובמישרים דפשיטא ליה דאע"ג דספרא לא ידעי לאחזוקי שטרא כראוי ומיהו בהא איכא למימר דשניא דא דהגאון בדקביל עליה למכתב בכל לישנא דזכותא דכל שטרי דנהיגי בישראל בהא לא אכפת לן בספרא דא"נ לא ידע לאחזוקי שטרא הא איהו קביל עליה למהוי האי שטרא כחוזק שטרי דנהיגי בישראל ודיינינן ליה כחומר תיקון רז"ל מדקביל עליה אבל בנדון הרב מוהרשד"ם לא העידו העדים דקביל עליה למהוי הך שטר מתנה כחו' ותיקון רז"ל אלא שהעידו על עצמו בעיקר המתנה ותו לא ואתו סהדי ומסהדי דהאי מתנתא כחומר ותי' רז"ל אהא הוא דקאמר הרב ז"ל מי יתן ויודיעו לי וכו' אבל כל היכא דקביל להיות השטר נידון כשטר העשוי כחומר תי' חז"ל יורה יורה כס' הגאון ז"ל ואחז"ר זכיתי ומצאתי בתשו' להרב שם בסימן כ"ח שהביא דברי מרן בב"י סי' ע"א שכתב שהריטב"א כתב משמיה דהגאון וז"ל הרב שם דף ך' סוף ע"ב ועוד טעם ב' וגדול הוא שהרי כתוב בתחלת השטר הוו עלי עדים וכתבו בכל לשון של זכות ויפוי כח עכ"ל וכ' הריטב"א הביאה הב"י סי' ע"א וכו' ובשטר זה שאנו עומדים עליו כתוב שצוה ואמר כתבו בכל לשון ש"ז וייפוי כח וכו' נמצא שהטעות בא מן הסופרים שהרי הוא אמ"ל שיכתבו בכל לשון של זכות וייפוי כח עכ"ל הא קמן דהרב ז"ל תלי זייניה במאי דקביל עליה למכתב בכל לשון של זכות וייפוי כח ואם טעה הסופר לא מרעינן לשטרא משום טעות הסופר ודיינינן ליה כשטר מעליא דכתי' כתי' חז"ל אבל התם מיירי דסהדי אדנפשייהו קא מסהדי דכתבו שטרא מעליא כתי' רז"ל וכיון דתלו תיקון רז"ל בדידהו שפיר שדי נרגא בסהדי עלץ לבי ויגל שכיונתי לדעת הרב ז"ל למאי דאיהו ז"ל ה"ק והיתה שומא בלבי על הרב כנ"הג ז"ל שכתב ס' כל הנך רבנן דהאי לישנא מהני וכדכתיבנא ולא נרגש מתשו' הרב מוהרשד"ם ז"ל בסי' ש"ט דפליג ושמועות הרב ז"ל שגורים בפיו ושם בסי' ס"ו בהגהב"י אות כ"ו ציין לתשו' מוהרשר"ם ז"ל הלזו למלתיה ובאות ז"ך הביא תשו' ה' מהרי"ל דלכאורה פלג'ן בהדייהו אלא ודאי פשיטא ליה בדעת הרב כדכתי' בעניו': איברא דאכתי לא איפרוק הך תשו' דסי' ש"ט דאי נמי לא כתיב במתנה כתי' ומסי' כיון דסהדי קא מסהדי דנעשה כתי' רז"ל נימא דזהו התי' דעביד כתי' ומסי' כמ"ש רבינו ברוך דאהני האי לישנא לתקן ההקנאה כמדובר ומה שרצה לחלוק השוין דרבינו שמחה לא ס"ל הא דרבינו ברוך דלא קטיל קני באגמא הוא אתמהה אטו כל מאן דלא ידע מלתא ק"ק באגמא הוא ואדרבא מדאשתיק ש"מ אודויי אודי ליה וכדא' בכ"ד בגמ' ולא אריך לאפושי פלוגתא ביני רבנן:
ועלה בדעתי לחלק דרבינו ברוך מיירי כשכתוב בשטר ההקנאה שנתן לו כח בהקנאת פירות הקרקע דדרך ההקנאה כתובה אלא דאינה עולה לפ"ד דא"ל בקרקע לאכול פירות בהא הוא דקאמר רבינו ברוך דכיון דהעדים העידו שנעשה כתי' רז"ל זהו תי' רז"ל ומתרצינן לדבורייהו דסהדי שנתן לו כח בקרקע לאכילת פירות אבל כת"ומ היא הקנאה דאית בה מעשה רב כל כהאי לא סמכינן אסהדי דעבוד כת"ום דדילמא אינהו גופייהו לא גמירי וכמ"ש מי יתן ויודיעו לי וכו' ומ"ש הרב כנ"הג משם מוהרע"י ומוהרח"ש דמהני התם בשצוה לעדים וא"ל כתבו וחתמו בכל לשון של זכות וייפוי כח כמ"ש הרב גופיה בסי' כ"ח שוב מצאתי תשו' אחרת להרב ז"ל בסי' רע"א דמייתי לסברת רבינו ברוך ולא ישרה בעיניו והפליג בדברים כלם ס' כל הפוסקים חלוקים עליו ואפי' להרב רבינו ברוך התם שאני דליכא אלא הקנאה א' בשטר ועלה קא מסהדי דנעשים כתי' רז"ל אבל אם כתוב בשטר ענין אחר מצינן למימר דלאו על האי הקנאה קא מסהדי דנעשית כתי' רז"ל ע"ש ולפ"ד ז"ל אי כתוב בשטר ב' הקנאות וכתוב בו כתיקון רז"ל ושני ההקנאות ההם אינם מכוונים להלכה אין גם א' בהם מועיל דאמאי תרמייה והי מנייהו מפקת וצריך להתיישב בדבר ומצאתי און לי להרב לחם רב תלמידו שגם הוא נשאל בשטר הקנאה שלא נכתב כראוי והביא לתשו' רבו שבסי' כ"ח וקיים השטר ואיך לא שת לבו למ"ש בסי' ש"ט דנראה דסותרת לחבירתה אלא ודאי דשמיע ליה כדכתי' ונדון הרב ז"ל מהני בדברי המקבל עליו ומצווה לעדים דא"ל כתבו וחתמו בכל לשון ש"ז וי"כ דוק ותשכח גם נכדו הרב בני שמואל בתשו' סימן ל"ד תלי זייניה אזיל ומודה ע"ד זקנו שבסי' כ"ח: וחזי הוית להרמב"ן ז"ל בחידושיו לפרק חזקת במ"ד לדף מ"ב ע"ב אהא דאמרי' התם הא מתנתא טמירתא וכו' שכתב ואיכא מ"ד דהנך שטרי דילן כיון דכתבי' בהו בכל לשון של זכות אינהו כתבי ומפרסמי להאי מלתא לשייפה כחו הוא ולא סבירא לן עכ"ל ופשטא דמלתא מוכחא דהנותן הוא דקאמר להו לסהדי כתבו בכל לשון של זכות דמיפה כח המקבל בנוסחי דשטרי דידן נמי. ואינהו כתבי דמתנת פרהסיא הוות וכדעת רבינו ה"ג ז"ל א"כ איך יחלוק הרמב"ן על הגאון והאיכא דאמר מסברא דנפשיה ואי משום דלא אהדרו סהדי ואמרי דהכי הוה ועבוד כדבעי ליה למעבד מאי נ"מ הא קי"ל חזקה שליח עושה שליחותו וכמ"ש הרשב"א במיוחסות סי' ס"ז והביאה מרן בב"י סי' קצ"ה וכדכתי' בעניו' במערכת אות מ' מדיני מתנה והנמק"י שם כ' בשם הרי"ו ז"ל שאם אמר הנותן לעדים כתבו כל יפוי הרי העדים בכלל שיכתבוהו כראוי ויכתבוהו בשוקא ובברא מ"מ נכון הדבר שישאלו את פיו בפי' והרמב"ן כתב דאע"ג דהנך שטרי דילן כתיב בהו בכל לשון של זכות לא מהני מידי אם לא פורש בשטר כתקנת חכמים כמ"ש ר"ח וכתב הר"י ז"ל דכיון שכותבי' הסופרים כתי' וכדפי' והנותן רוצה שיעידו עליו נמצא שהוא נותנה בלב שלם ונראה מדבריו שכן ראוי להורות בדיעבד עכ"ל ונראה דדעת הרמב"ן דלא מהני האי לישנא דבכל לשון של זכות וייפוי כח לחודיה אלא בעי' נמי עד דקביל עליה האי שטרא כחו' כל שטרי וכת' דהכי קביל עליה למהוי כמה דנהיגי כתי' רז"ל אבל הך לישנא קלישא הוא:
ותבט עיני אל ה' מוהרח"ש ח"ב סי' י"ו שהביא תשו' להרב נאמן שמואל במתנה ויש בכלל חובות ומדודים ולא כתי' בה כת"ום לחובות שבשטר ולא אג"ק והעלה להלכה דברי ר"ה גאון ואפי' לבע"הח דס"ל דאם יאמרו העדים שכתבו בלא צווי הלוה דנאמנים ה"מ בנאמנות שאינו מענין לדחות עניינא אבל האי לישנא דרגילי הסופ' למכתב בכל שטרי בכל לשון ש"ז ויפוי כח וכו' כחומר וכחו לא מהימני וכדברי הגאון וכדכתיבנא תלי"ת ובהסכמת ה' מוהרח"ש שם כתב בדף מ"ט ע"א החזיק בסברתו ולשם סי' כ"א הובאה תשו' למוהרמ"י והסכמת ה' ז"ל שהביא הכנ"הג סי' ס"ו אות ט' בהג"הט דכתי' לה לעיל וה' מוהרמ"י שם דצ"ב ע"א קיים המתנה מדברי רבינו ברוך הנאמ' באמת ובהסכמתו שם דף צ"ג ע"ג ורמז שם למ"ש בסי' י"ו בתשו' אשר הובאת לך עוד לו להרב ז"ל תשו' אחרת הובאה בס' משפט צדק סוף סו' יו"ד בשטר מתנה והשטרות בכלל אע"ג דא"צ כת"ומ ולא אג"ק כיון דכתיב ביה האי לישנא מוקמינן ליה לשטרא וזכה המקבל בשטר ע"ש גם הרב מש"ץ שם סוף סי' י"ו הכשר שטר מתנת מעות כיון שכתוב בשטר ככל חיזוקי סופ' דחשיב כאילו כתיב בו כחו' וכחוזק וכו' שוב מצאתי למרן בב"י סימן רמ"ב שהביא דברי הרמב"ן והנמק"י הניתנים למעלה וכתב כתבתי דלא פליג הרמב"ן אלא באינך שטרי שכתב הרמב"ן ז"ל דלא כתיב בהו אלא בכל לשון של זכות וייפוי כח לחוד אבל בשטר שכתוב בו כחומר וכחוזק רז"ל מודה הרמב"ן דהא קביל עליה למהוי הך שטרא כשטר העשוי כתי' רז"ל וזכיתי ומצאתי להרב מוהר"ש חיון ז"ל בס' בני שמואל בתשובה סי' י"ב שכ"כ שש אנכי וע"ע להרב כנ"הג סי' ר"נ אות מ"ח בהג"הטו מ"ש בענין זה: ובצפיתינו צפינו להרב תורת חסד סימן רי"ז שנשאל בשטר מתנה שאינו כתוב כהלכתו בסדר ההקנאות וקיימו מתשו' רה"ג ז"ל ומתשו' רבי' ברוך ושרבי' שמחה ג"כ הולך ואור כס' רבי' ברוך וכדכתיבנא והדר ק"ל מדכתב מוהרשד"ם סי' רע"א וכ' דים מי שרצה להליץ ליישב דברי מוהרשד"ם כדכתי' בעניו' ואע"פ שהרב ז"ל גמגם בזה אני במקומי עומד ובנקל יש להשיב ומה גם דהרב ז"ל תנא דמסייע לן וכדכתיבנא הא מיהא להלכה שר המסכי'ם דהאי לישנא מהני לקיים דברי ההקנאות:
והנה בעת'ה ראו ראיתי שהדבר יצא מפי עליון בעל פני משה ז"ל כמ"ש הרב פמ"א ז"ל ח"ב סוף סי' ט' דאדרבא איפכא מסתברא דכשהעדים אומרים שנעשה כתי' רז"ל סמכינן עליה טפי ממאי דאמר איהו ע"ש ולא הבינותי דא"כ אכתי ניחזי אנן אי הני סהדי השטר ידעי לכוין אמרא או לא וכמו שכתב הרב בסי' ש"ט אבל כי מסהדי דאמר להו כתבו בכל לשון של זכות וכו' הא איהו קביל עליה למכתב כדחזי ואי אינהו לא גמירי יתקיים לפני מי שגדול בהוראה וכן בקודש חזיתי להרב גו"ר כלל ד' סי' ה' דף קל"ב שהאריך בענין זה והביא מוהרשד"ם ומ"ש עליו הרב פני משה ותשו' אחרת למוהרשד"ם סי' כ"ח וחילק בין הנושאים ומסיים וכתב נקוט מיהא דלשון שנכתב בשמן של עדים לא מהני וכו' אמנם אם השטר מה שאמר הנותן בלשון צוואה כגון דאמר כתבו וחתמו בכל לשון של זכות ויפוי כח אז כשהעדים מעידים שקנו. מידו לעשות שטר בכל ייפוי כח לית דיינא דיגרע כחו של שטר בשביל איזה דבר שחסרו בו וכו' ע"ע במה שהאריך בטו"ט ודעת והרב דבר משה ח"מ סי' צ"א העמיק הרחיב בדברי ה' פני משה וסיעת מרחמוהי ז"ל ויצא לחלק לזכות כללות עה"ק תובב"א והרב כרם שלמה חאה"ע סוף סימן ז"ך דרך לו בדרך קצרה ותפס במושלם לקיים שטר שאינו כתוב כהוגן מדברי הגאון ומייתי לתשו' ה' לח"ר ומ"ש בשם רבו מוהרשד"ם אמנם בח"מ סי' ס"ו ס"ז האריך למעניתו וזו הלכה העלה דדברי מוהרשד"ם סימן כ"ח שרירין וקיימין ע"ש וע"ע להר' נאמן שמואל סי' ק"ב דף קמ"א וסי' ק"י דף קס"ב סי' מ"א ואנן בדידן נקטינן בפסקי מרנא הש"ע וכוותיה דמור"ם היכא דלא פליג אדברי מרן וחזינן למור"ם שהעתיק תשו' הגאון בסימן ס"א קם דינא דהכי נקטינן ובשטרי דידן כות' עמד בפנינו א"ע ח"מ וכך אמ"ל הוו עלי עדים וקנו ממני בק"ש וכתבו בכל לשון של זכות וי"כ ובכל אופן המועיל ותנו ביד פ' להיות בידו לראיה ולזכות וכו' וקנינו מיד פ' עכמ"ד ומפו"ל דלא וכו' ודלא וכו' אלא כחו' וכחו' שט"ח או מתנה או מכר וכיוצא דנהיגי בישראל וכתו' רז"ל והיה זה בזמן פ' ושטר זה ברישא משתעי במילי דקאמר להו לסהדי ובסיפא מלתא דקא מסהדי אהאי מלתא דפתח בה ברישא והשתא אתקיים אפילו לדעת הרמב"ן כמ"ש מהכת האחרונים נו"ן אלא שאני תמיה על מרן שלא העלה סברא זו בש"ע ואשכחן גבי מ"ש בשטר דלא כטופסי דשטרי לשוויי ליה לבעה"ש ידו על העליונה וסברא זו היולדה והמחזיקה הוא רבי' סעדיה גאון ז"ל ולפי שהעתיקוהו הרמב"ן והר"ן ונ"י ורבינו ירוחם כת' בש"ע סי' מ"ב ס"י דין זה בשם הרבה מהמפרשים אע"פ שדעתו ז"ל הרמב"ן תנא הוא ופליג כמ"ש בסי' קי"ג והכא ס' זו של הגאון קיימוה וקבלוה הרב העיטור והריטב"א ורבינו ירוחם א"כ מ"ט לא העלה אותה על השלחן הטהור וראיתי להרב מוהר"ש הלוי ז"ל בתשו' חי"ד סימן א"ך דכללא כייל דכל היכא דמרן מייתי בב"י איזה סברא ואינו מעלה אותה בש"ע משום דלא פסיקא ליה ע"ש ולא ידעתי בנ"ד היכי מצי פליג על סברת הגאון ותלתא כחדא מסכימים לסברתו כמדובר ושם בסתר ומ"ט לא פסיק ליה ומה גם דאיידי דחביבא ליה סברא זו חזר ושנאה בסי' ע"א ואם הרב מוהר"ש הלוי אמרה למלתיה על סברת הת"הד דבכמה דוכתי אשכחן דמרן פליג עליה אבל על ס' גאון מפורסם ושלשת הרועים הדו'ר וקבלוה חלילה לומר כן וחזיתיה להכנ"הג בי"ד סי' ל"ה אות מ"ד בהגהב"י דארחיה דמרן לסברת המרדכי והא"ז והגה"מיי שקדמו לו בזמן הרבה כותב בש"ע סברתם בסתם אבל הפוסקי' הקרובים אליו בזמן כמו מוהרי"א ובני גילו כותב סברתם בשם יש מי שאומר ע"ש וכ"ש סברא זו שקיימוה וקבלוה ואשרוה כדחזי תלת רישי דדהבא אפ' יחלוק עליה בקול דממה דקה והיה העלמ'ה ולא זו אף זו דבסימן רמ"ב העתיק דברי הנ"י והרמב"ן והשמיט מדברי הרמב"ן וכן פירש ר"ח וה"ט כי היכי דלא נטעי בדבריו דר"ח קאי אהאי מלתא וכדכתי' במערכת אות מ' מדיני מתנה גם מ"ש הכנ"הג עוד שם שדרך הרב הש"ע להשמיט כמה דינים שהביא בב"י מפני שלא מצאם בשאר הפוסקים אבל בב"י מביאם כי הוא מאסף לכל מחנות הסברות כי זה משפט הס' ומעשהו עכ"ל ובנ"ד לא יגהה מזור דסברא זו מהגאון ומוחזקת חזקה אלימתא בחזקת כמו שנאמר והנכון אצלי דמרן ז"ל כבר יצא י"ח מדין זה במ"ש בסוף סי' רמ"א גבי משפטי התנאים דהיכא דכתיב בשטר כחומר וכחוזק וכתי' רז"ל התנאי קיים ומשום דארחיה דמרן ז"ל סרכיה דהטור ז"ל נקיט ואזיל והטור ז"ל כתב לתשובה הלזו לכך התם רהוטי רהוט מרן ז"ל אבתריה וקבעה להלכה שם והגאון והרא"ש ז"ל אמרו דבר אחד לענין דינא:
אות ד
לעולם לעד. ראובן ושמעון שותפים כחזקת שני בתים אחר גדולה ואחד קטנה ויאותו זל"ז שראובן ישכון וישכין בבית הגדולה ד' שנים ושמעון בקטנה ואחר עבור זמן הד' שנים מחליפין הבתים שראובן ישכון בקטנה ושמעון בגדולה וכתוב בשטר שבידם ודי"ן וכן יהיו מתנהגים וחוזרים חלילה כל הד' שנים רצופים ואופן הנ' וכו' עד לעולם וכו' וקנינו מיד ראובן ושמעון וכו' דלא כאס' וכו' עכ"ל ושמעון מכר חלקו בבתים לאחד מקרוביו ומת ראובן והניח בנו אחריו וכך הם מתנהגים ועמד לוי הקונה ורוצה לבטל אותה ולעשות באופן אחר וכן ראובן טוען כיון שכבר חלקו האבות ונתרצו בזה אין לנו לחדש דבר מעתה יורה המורה לצדקה כדת מה לעשות ויבא שכמ"ה:
זאת אשיב בר"פ הכותב תנן רי"א לעולם אוכל פירי פירות עד שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן ובפ"פ עד עולם ובגמרא מבעיא ליה פירי פירותי' דוקא או דילמא ע"ע דוקא או"ד תרוייהו דוקא וכו' ואת"ל תרוייהו דוקא תרתי למ"ל דאי כתב לה פ"פ ולא כתב לה ע"ע הו"א פ"פ הוא דלא אכיל אבל פירי דפ"פ אכיל להכי אצטריך ע"ע ואי כתב לה ע"ע ולא כתב הו"א ע"ע אפירות קאי ורש"י ז"ל פי' דלא אוכל פירות לעולם לא בשנה זו ולא בשנים הבאות אבל פ"פ אוכל עכ"ל דע"ע להתמדת השנים הבאות דמסתמא לא מסתלק מכל השנים הבאות אלא לאיזה זמן ורש"י שכתב בשנה זו לאו דוקא דהא אוקימנא מתני' בכותב לה ועודה ארוסה ואכתי לאו בר זכייה היא בפירות נכסיה אלא משתנשא אלא עכ"ל משיבא לידי זכיה שנה זו ויש לסלוק זה הפירות וכי. כתב לה ע"ע למימרא דלעולם מסולק מן הפירות והתוס' גרסי בפי' רש"י לא' בשנה זו ולא בשנה ב' והק' עליו דמ"ל א' מ"ל ב' וא"נ גרסי' כגירסת מ"ק שפיר כיון דבשום זמן חייב לקיים תנאו ואינו אוכל א"כ גם בשאר השנים מסתלק דמ"ש הני שני מהני שני ועוד דפירות גופייהו מודה ר"י דאינו אוכל לעולם דלא פליג אלא בפ"פ לכן פי' ע"ע אפירות שבחייה ובמותה לא יאכל פירות וכו' עכ"ל ויש להבין בכונתם ז"ל דאם נפרש דלאחר מותה אעפ"י שיורש גופא דארעא הא מיהא פירא לא אכיל אלא יורשי בית אביה אוכלין פירות לעולם באמת הדבר קשה כמו זר נחשב שהקרקע שלו ויבוזו. זרים יגיעו והיה נרא' לו' דלאח"מ ודאי דזוכה בפירות אשר תוציא השדה שנה שנה אלא דאהני לה ע"ע לזכות בפירות שכבר יצאו לעולם קודם מיתה דבעלמא קי"ל דאם אין עוד צריכין לקרקע כתלושין דמו וזוכין בהם בית אביה ואם עדיין צריכים לקרקע כקרקע דמו וזוכה בהם בעל הקרקע כמ"ש בטוש"ע ח"מ סי' צ"ה ע"ש הילכך אהני תנאה דכתב לה ע"ע דאפילו דצריכין לקרקע אינו יורש אותם אחר מותה וידו מסולקת מהם שוב מצאתי להרב מוהראנ"ח ז"ל בחי' לשם שכתב כעין זה. ע"ש והרב מוהרש"ל כתב דבדשיירא מחיים שלא יאכל אחר מיתה עכ"ל ודבר ה' בפיהו אמת דה"נ מוקי לה תלמודא התם למתני' דלא משכחת פ"פ אלא בדשיירא ועדיין לא לקחה בהם קרקע ע"ש ופשיטא ליה למוהרש"ל דפירות שגדלו אחר מותה אינו מסתלק עד שיכתוב לה בחייך ובמותיך כיון דיורש הקרקע יורש ג"כ הפירות איברא דאכתי איכא למידק דכי כתב לה נמי פ"פ ע"ע מאי הוי הא מצי למימר דקאי ע"ע אפירי דפ"פ בין בחייה בין במותה לפ"ד התוס' א"נ אשנה א' ושנים הבאות לפירש"י ומנ"ל לטפויי פירי ופירי דפ"פ והר'נהמאור ז"ל תי' דבשלמא לפירות אצטריך ע"ע סד"א כי מקנה לה פירות שבאו לעולם אבל שב"ל לא קמ"ל ע"ע אלא אפ"פ אמאי איצטריך בו ע"ע והא כלהו לא באו לעולם אלא לאו לרבויי פירא דפ"פ ור"ל דבפירות גופייהו נהי דארע' ברשותיה דמריה קיימא הא מיהא הפירות לא באו לעולם ואינו מסתלק מפירות שלא באו לעולם עד שמפרש ע"ע ואהני הך תנאה דע"ע להסתלק אפילו מפירות שב"ל אבל פירי דפירי כיון דכלהו לא באו לעולם ונסתלק מהם א"כ ע"ע למה לי אלא ע"כ לרבויי פירי דפ"פ והרמב"ן בס' המלחמות הק' עליו דהא אוקימנא למתני' בכותב לה ועודה ארוסה הא מיהא הפירות איתנהו בעולם אמטו להכי שפיר מצי לסלוקי נפשיה מנייהו אבל בפירות שעדין לא ב"ל אי לאו דכתב לה ע"ע לא מסתלק כך נלע"ד ליישב דעת הרז"ה והרמב"ן שם תירץ כיון דנחית לטופיינא דפ"פ ואמר ע"ע אכולהו קאמר לא שא"א לאומרה בלשון אחרת עכ"ל וכ"כ הר"ן שם וע"ע שם במקובצת וע"ע להמש"ל ברפכ"ג מה' אישות מ"ש בזה ומאי דכתי' בעניו' במקום אחר בס"ד נמצאת אומר דלדעת רש"י ע"ע לא מרבה אלא שנים הבאות והכל בחייה אבל לאחר המיתה לבעל הוא מ"מ במה דשיירא א"נ במה שגדלו בחייה ואפי' אינם צריכים לקרקע הכל הוא לזכות הבעל דאם מתה יירשנה אבל לדעת התוס' נהי דבמה שגדלו וצמחו אחר מותה לבעל הוא מ"מ במה דשיירא א"נ במה שגדלו בחייה אינו זוכה הבעל דלהכי אהני תנאה דכתב:
לה ע"ע וכדכתי' והנה בנ"ד לדעת רש"י פשיטא דלעולם אינו מרבה מה שלאחר מותה ואהני עד עולם למימר כל' משך זמן חיותם דוקא אבל לדעת התוס' ז"ל דע"ע משמע לטפויי לאח"מ א"כ ה"נ בנ"ד ויראה לפי' מהרש"ל ז"ל בדשיירא דוקא א"נ לפום מאי דכתי' במה שגדלו בחייה דוקא ה"נ בנ"ד דאהני ע"ע להיכא שמתו בתוך הד' שנים דלדעת התוס' אינו יכול לבטל החלוקה עד גמר הד' שנים של החלוקה דדמי לגדלו בחייה א"נ לשיירא וצריך להתיישב בדבר:
וחזיתיה להרב מוהר"א ששון ז"ל בתשו' סי' מ"ח נשאל בממונים של הק"ק שנתפשרו בענין המסים המוטלים על הצבור עם יורשי ראובן בסך מה וכתבו בשטר דפטור ע"ע ואחז"ר חזרו בהם ואייתי סמא בידיה הך דפרק הכותב ותלאה בפלוגתא דרש"י והתוס' אהני הך תנאה דע"ע להסתלק מהפירות אפילו לאחר מיתה ה"נ דכותיה ע"ש שהאריך ולע"ד לפי מאי דכתי' בדעת התוס' ורש"י לא פליגי אלא בדשיירא א"נ במה שגדלו בחייה אין מקום למ"ש הרב ושאין בין דברי רש"י להתוס' אלא כמלא נימא לענין הלכה כמדוברה: ואפשר דהרב ז"ל מפרש כמו. שצדדנו בריש כל מר' אין וכמו כן כתב הרב. מוהראנ"ח בפי' קמא ולא כן אנכי עמדי והאמת יורה דרכו ואהא דאמרי' בפ"ד ה"ז גיטיך ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות הקשו התוס' בעירובין דף ט"ו ובסוכה דף כ"ד ובקידושין דף ה' דאמאי לא הוי גט שהרי אם מת אביה יכולה היא ליכנס כדאמרי' בר"פ השות' קונם לביתך שאיני נכנס מת או מכרו לאחר וכו' עכ"ל ובקידושין לא הוזכר אלא אם מת אביה ולא אם מכרו ג"כ אמנם בגיטין דכ"א ק"ל מתרוייהו ע"ש ולפ"ז מה שתי' דכל יוצאי חלציו קרוי בית. אביה כמו גבי תמר ע"ש מתרצא שפיר קושית ממכר דכיון דקפיד שלא תלך לבית אביה דהיינו כל יוצאי חלציו מ"ל בית זו או אחרת דלא תלה תנאו בבית כי אין בית ממש קאמר אלא שלא תלכי אצל כל יוצאי חלציו של אביך קאמר לה ואין שייכות למציאות הבית וראיתי לה' מוהרש"א ז"ל בחי' לעירובין שם שכתב וממכרו דגבי נדרים לא ק"ל דאין זה כריתות דאפשר שיקנה בית אחר עכ"ל. ואשתמוטי הוא דקא משתמיט מניה דברי התוס' דגיטין הנאמרים באמת דק"ל שפיר ממכרו ובודאי דהרב מהרש"א ידע שפיר דבמה שתי' לק"מ ממכרו' וכדכתי' אלא דק"ל אמאי לא ק"ל נמי ממכרו ואה"נ דבמאי דמשנו בית אביך היינו יוצאי חלציו לק"מ מתרוייהו כמדובר ואחר כותבי זה ראיתי למהרש"א בחי' לסוכה שם שאינו מפרש דברי התוס' כדכתי' ולענ"ד ברור בדברי התוס' כדפרישנא והרמב"ן בחי' לגיטין שם הקשה מתרוייהו וניחא ליה באומר ליה בית זה' ע"ש וראיתי להרשב"א בחי' שם שכתב ע"ד התוס' שדחוק הוא ועוד מכרו לאחר מאי איכא למימר וצ"ע עכ"ל ואין משיבין את הארי החי דכוונת התוס' לענ"ד פשוטה לפניה כדכתי' בעניו' והריטב"א בחי' שם אוקמה נמי באומר בית זה ע"ש גם ה"המ בפ"ח מה' גירושין דין י"א נתעורר בקו' זו והר"ן בר"פ המגרש ע"ע ואנכי עפר לא יכולתי להלום קושיא זו דק"ל להתוס' והרמב"ן והרשב"א וה"המ והר"ן והריטב"א ז"ל מהך דנדרים דנראה דלק"מ דשאני הכא דקאמר לה לא תלכי לבית אביך לעולם כיון דא"ל לעולם ע"כ אתא לטפויי אפילו לאח"מ האב כמ"ש הם עצמם גבי פירותיהן ע"ע דאתא לרבויי לאח"מ ובין אם נפרש כפי' מהרש"ל דכל שלאח"מ פקע תנאה וזוכה הבעל אלא דאהני תנאה דע"ע לפירות דשיירא מחיים ובין אם נפרש דאהני תנאה דע"ע לפירות שגדלו בחייה תק' שפיר לדבריהם ז"ל דמאי ק"ל מהך דנדרים דבשלמא התם גבי פירות כיון דאיכא למימר אתא לטפויי פירות דשיירא מחיים או שגדלו בחייה תו לית למימר דמפירי דלאח"מ קא מסלק נפשיה כיון שהם בחזקת הבעל מדינא דהבעל יורש את אשתו ויורשיה הם הבאים להוציא מתחת ידו מכח התנאי הילכך עליהם להביא ראיה דמפירי דלאח"מ סליק נפשיה אבל בע"מ שלא תלכי לבית אביך דע"כ מ"ש לה לעולם לטפויי קא אתי למימר דאפי' מת האב הוא בתנאיה קיימא דפ"מ שלא תלכי וכ"ש לפום מאי דכתיב' בעניו' מעיקרא בכונת התוס' ושכ"מ להרב מוהראנ"ח ז"ל בחי' וכתבנו שזו היא ג"כ דעת הרב מוהר"א ששון דודאי כ"ש דק"ט מאי ק"ל להתוס' בכל הנך דוכתי ושאר רבוותא הניתנים למעלה מהך דנדרים דלא קתני בה לעולם. גם אשו'ר להרב המאירי בחי' לנדרים שכתב שבמקום אחד עמד בזה לכן נלע"ד דשמיע להו להנך רבוותא דע"כ הא דקתני לעולם הכא לאו לטפויי לאח"מ קאתי דאי הכי הא דקתני סיפא כל ל' יום ה"ז כריתות לאשמועינן רבותא טפי דאע"פ שלא נתן קצבה לדבריו אלא אמ"ל ע"מ שלא תלכי לבי"א סתמא ה"ז כריתות דכיון דלכי מיית אביה יכולה היא ליכנס ומ"ל אצל קריבות זמן אלא ע"כ ש"מ הא דקתני לעולם לאו לטפויי לאח"מ קאתי אלא לאפוקי מקביעות זמן כגון עד ל' יום וכיוצא כנלע"ד ליישב דבריהם ולפי מה שתי' ז"ל דבית אביך אכל יוצאי חלציו קאי כמו גבי תמר דא"ה לעולם דקתני למ"ל והכי הול"ל ע"מ שלא תלכי וכו' עד שלשים יום וכו' וכן לשאר רבוותא דמוקמו לה באומר לה בית זה שהיא של אביך למ"ל למתני לעולם ונלע"ד דודאי סתם בית אביך לאו אכל יוצאי חלציו קאי אלא בית אביה ממש אלא משום דקתני לעולם אמרינן דאתא למימר דקאי אכל יוצאי חלציו כיון דאשכחן נמי גבי תמר ותלינן דהאי דאמר לעולם לפרושי הוא דאמר בית אביה ר"ל כל יוצאי חלציו ואי לאו דאשכחן הכי גבי תמר א"א לומר כן דליכא למימר לעולם דקתני לטפויי יוצאי חלציו דבית אביך אינו במשמעות יוצאי חלציו אלא כיון דאשכחן גבי תמר הכי שפיר אמרינן להכי איכוון וכן מ"ש הנך רבוותא דאמר בית זה היינו משום דאמר לעולם ע"כ דכוותה על בית זה דממשיך זמנא אפי' מת האב או מכרו אלא דהדרא קושיא לדוכתה אמאי קתני סיפא עד שלשים יום בקביעות זמן הא אפי' א"ל סתמא. כיון דלא אמ"ל לעולם הוי שפיר כריתות ולקמן יתבאר עוד בס"ד ונר' דהא דתלי' איוצא חלציו קאמר או אבית זה קאמר היינו בדליתיה קמן הבעל ואמרי' דלהכי איכוון לחומרא אבל אי איתיה קמן ואמר דלא איכוון לאביה ממש או לבית אביה ולא לבית זה מהימנינן ליה מגו דאי בעי מחיל לתנאיה ואין כאן מקומו וכעת ראיתי בחי' לקידו' שיטה לא נודע מי מחברה שכ' דשאני הכא דאמר לעולם דמשמע כל זמן שהבית קיים והדר ק"ל מסיפא וכדוקיין ומשני ע"ש. שוב ראיתי להרב שער אפרים סי' קכ"ט דצ"ה שהקשה לדבריהם דדילמא שאני בין אומר לעולם ובין אומר לבית סתם וכו' ואי אמר לעולם הוי לישנא יתירה ולטפויי קאתי לכן אם מת או מכרו לאחר אסור וכו' ע"ש והרב ז"ל אי שמיע דברי התוס' דכתו' דע"ע לטפויי לאח"מ קאתי לא איבעי ליה למימר בלשון דילמא דודאי לעולם לטפויי קאתי וכמ"ש בחי' קידושין גם אשו'ר לה' נחפה בכסף ז"ל ח"מ סימן י"א דף צ"א ע"ד שכתב שהרב הגדול כמוהר"י אבולעפייא ז"ל הק' ע"ד מהך דכתו' מפי השמועה כקושיין ותי' משום דקתני בהדה ע"מ שלא תשתי יין לעולם דודאי אי אמרי' דאתא לטפויי לאח"מ גבי אל תשתי יין לא שייך לומר כן ע"ש ולע"ד אינו מוכרח דלפ"ד התוס' דכתו' דבסתמא מסתלק כל ימי חייו אבל אי אמרינן לעולם לטפויי לאח"מ א"כ כשא"ל ע"מ שלא תשתי יין סתמא ע"כ דכל ימי חייה קא מתנה עליה ובהא לא שייך לו' דמתנה עליה לאח"מ ובודאי כי קתני לעולם לא קאי אלא אמאי דסליק מניה ע"מ שלא תלכי לבי"א דוקא ומ"ש עוד להוכיח וז"ל דאל"כ קשה דאמאי קאמר מלת לעולם באחרונה וכו' עכ"ל ר"ל דהו"ל לתנא למתני חלוקת ע"מ שלא תלכי לבית אביך ברישא והדר ליתני חלוקת ע"מ שלא תשתי יין ולא ליתני בה לעולם אלא לאו לאשמועינן דהאי לעולם דקתני אתרוייהו קאי וכי היכי דגבי חלוקת יין לא שייך בה לאח"מ דמלת לעולם לא קאי אאח"מ ה"נ גבי חלוקת ע"מ שלא תלכי לבית אביך דאחר מיתת האב יכולה ליכנס והר' המחבר ז"ל שם דף צ"ג ע"ג הרבה להשיב ע"ד ז"ל דהתנא קצר בלשון הבעל וכמאן דתני לעולם בכל חלוקה דמי והאי כדאיתיה והאי כדאיתיה ע"ש ולפי מאי דכתי' בכוונת הרב ז"ל דדייק מדלא קתני חלוקת שלא תלכי ברישא ואין כאן מקום למה שהק' עליו הרב ז"ל: ועלה בדעתי לתרץ בעיקר הקושיא דשאני הכא דקתני לעולם דלא כהך דכתו' דסברי מרנן דעד עולם שאני דאמרינן דאתא לטפויי אף לאח"מ אבל לעולם לא מטפי אלא כל ימי חיי האדם לאפוקי קצבת זמן ומצאתי לרבינו ז"ל בפ' ו' מה' מעשר הי"ט שכת' וז"ל כהן שמכר שדה לישראל ואמ"ל ע"מ שהמעשר שלה שלי לעולם הרי הם שלו וכו' ואם מת הכהן הרי בנו כשאר הכהנים עכ"ל קרי בחיל שאעפ"י שהתנה עמו לעולם ונעשה כמי ששייר מקום המעשר אפ"ה אם מת הרי בנו כשאר הכהנים אלמא דמלת לעולם לא ימשך ממנה לרבות לאח"מ הן אמת דבבריית' לא קתני לעולם וצ"לד דמנ"ל לרבי' דאפי' א"ל לעולם אפ"ה אם מת אין בניו זוכים אחריו ולחלק בין היכא דאמר ע"ע להיכא דאמר לעולם והנה הראשוני' אחזו שער כיון דשיורי שייר למקו' המעשר א"כ במאי נפיק בע"הב בחלק אותו מקו' המשוייר והרמ"ה בחי' שם סי' כ"ח כתב דכיון דשייריה למקום המעשר למיפק ביה האי לוקח ידי חובתיה הוא דשייריה לא לגמרי שייריה אלא שעבודא בעלמא הוא דשייר ביה וטובת הנאה הוא דשייר לנפשיה וטובת הנאה אינה ממון להורישה לבניו אלא היכא דשייריה לבניו נמי בפירוש אבל היכא דשייר מידי לגמרי הו"ל ממון להורישו לבניו עכ"ל וע"ע במקובצת שם מ"ש בזה ולפ"ז דשאני התם דטובת הנאה אינה ממון אמטו להכי אעפ"י שאמ"ל לעולם אינו מורישה לבניו אבל במידי דממון אעפ"י שאינה בתורת ירושה היכא דאמ"ל לעולם איכא למימר דלטפויי קא אתי א"נ היכא דמתנה המגרש לעולם וכו' אמרינן לטפויי טפויי לאח"מ קאתי. עוד מצאתי להרשב"א ח"ב סי' ש"ף והביאה מרן בב"י סי' רי"ד מחו' י"ד שכתב וז"ל ומה שטען ראובן על השנות השטר התנאים לעולם פעמים דלטפויי מלתא קאתי אינה טענה וכו' אבל כאן היה צריך לומר לעולם לשופרא דשטרא וכן כשחזר ואמר לבאים מכחו והזכיר לעולם במה שנתן רשות לראובן וחזר ואמר כן גם להבאים מכחו וכו' עכ"ל דעת שפתיו ברור מללו דהיכא דליכא למתלי בשופרא דשטרא כגון הך דר"עק ודיוטא בפרק המוכר דס"ד דמייתי הרב ז"ל שם בהא ודאי אמרינן דלטפויי קא אתי אבל לעולם שכתוב בשטר דלשופרא דשטרא כתב כן לא אמרינן דלטפויי מלתא קאתי א"כ ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם מוכרח לומר דס"ל להרשב"א דלשופרא דתנאה א"ל הכי דאלת"ה מאי ק"ל מהך דנדרים דהתם לא קתני לעולם ויש לדחות דס"ל כדכתיבנא וכמ"ש בחי' קידושין ולא ס"ל כהך דחוייא דדחי הרב שם ע"ע. שבתי וראה להטור. בסי' המ"ח סי"ד שהביא תשו' הרא"ש ומרן בב"י סי' ר"ז מחו' י"ד בשם חזה התנופה ל'ו נדפסה בס' חיים שאל ח"ב סימן ל"ח בשטר שכתוב בו מעכשו ועד עול' פסיק ותני דבניו אינם יורשים זכותו אחריו מדהזכיר לשמעון ואשתו משמע דבא למעט בניהם אחריהם ע"ש נראין הדברים דלא אתי עלה הרב אלא משום שהזכיר לשמעון ואשתו הלא"ה היו זוכים בניו אחריו ולכאורה שלא כד' הרשב"א דס"ל לשופרא דשטרא כ"כ ולא לטפויי בניו אחריו קאתי ואם כנים אנחנו דחלוקין בעיסתם בין לעולם ובין ע"ע דע"ע היינו לישנא דר"י דאמר ומפירותיהן ע"ע דאמ' לטפויי אתא אפי' לאח"מ עפ"י המשוער ובצפיתינו צפינו להרב בית יעקב בתשובה סי' ו' דאייתי בידיה הך דר"י דאמר מפירותיהן ע"ע ודברי רש"י והתוס' ודברי הרב מוהר"א ששון אשר הובאה ראשית מאמר שלפ"ד לדעת התוס' אינם יכולים להוציא את שמעון וכ"ש אם שמעון עודנו חי והרב ז"ל חלוק עליו דלדעת רש"י אין קצבה לשנים אלא כל ימי חייו קאמר והרי שמעון חי וכ"ש לדעת התוס' דע"ע בין בחיים בין במות ע"ש ומינה אם שמעון מת לדעת רש"י פקע שכירותו אבל לדעת התוס' אינו נפקע השכירות ולפום מאי דברירנא לדעת התוס' לכ"ע אח"מ שמעון פקע השכירות גם מה שהקשה הרב ז"ל ע"ד התוס' ממ"ש בס' הזו"הק סדר בשלח דף נ"ג ע"ב דהא דכתיב לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם וכתיב וירא ישראל את מצרים וגו' ומשני מתין חמו להון ע"כ דלדעת התוס' דע"ע לרבויי אפי' לאח"מ לא מהני ולא מידי וכבר ביררנו דגם לדעת התוס' אין ע"ע מרבה לאח"מ אלא במאי דשיירא מחיים א"ל לפירות שגדלו בחייה אבל כל שלאח"מ אינו בכלל ע"ע אלא דאכתי לא אפרוק מחולש' דגבי מצרים תלה האיסור בראותם ועלייהו קאמר ע"ע ע"כ לטפויי אתא אפי' לאח"מ דאלת"ה עד עולם דכתב רחמנא למ"ל אי לאו דלאיסור לאח"מ נמי קאתי ויש ליישב דהיינו דקא מותיב ליה ר"י דאי כתיב לא תוסיפו לראותם חיים הו"א הכי ר"ל דאי הוה כתיב לא תוסיפו לראותם לחוד הו"א דוקא חיים הוא דאסר רחמנא אבל השתא דכתי' ע"ע ע"כ דאתא לאשמועינן אפי' לאח"מ וא"ל ר"א יאות שאלתא אלא ת"ח כתיב מן העולם ועד העולם וכו' עד דיתער ההוא עולם ויתמסרון בידיה וכו' ע"ש והרמב"ן בפירוש התורה כתב דעד עולם קאי על האזהרה להיות מצוה זו נוהגת לדורות ע"ש ודבריו ז"ל מכוונים לדברי הזוה"ק והבן ובפ' מ"ש דקנ"ג אמרי' ההיא מתנתא דכתיב בה בחיים ובמות שמואל אמר הרי היא כמתנת בריא ומאי דכתיבנא ובמות כמ"ד מעתה ועד עולם ר"ל בין בחיי הנותן בין לאח"מ יזכה המקבל וע"ש בחי' הרמ"ה דף קל"א וע"כ לא פליג רב אלא בכותב בחיים ובמות דס"ל דמתנת ש"מ היא והא דאמר לחיים סימנא לחיים הוא דקאמר הכי ובהכי תלינן למלתיה אבל בכותב בפירוש מעתה ועד עולם מודה רב דזוכה המקבל אפי' לאח"מ הנותן ועוד דע"כ ל"פ רב ושמואל אלא בש"מ אבל במתנת בריא כ"ע מודו דבמות. דקאמר היינו מעו"ע ועיין בדברי רבינו בפ"ח מהלכות זכיה דין י"ט ובפ"כ דין ו' ע"ש:
ומצאתי בפסקי תוס' שם בפ"ב דגיטין דע"ט שכת' וז"ל קונם לביתך שאיני נכנס ומת מותר ליכנס לביתו אבל לבית אביך הוי לעולם ולכן יש להוכיח שיש לכתוב בכתו' יתומה מבית אביה עכ"ל נראין הדברים דלאו משום דאמר לה לעולם הוא דמפרשינן בית אביך אכל יוצאי חלציו אלא דבית אביך לחוד משמע הכי ולא כדכתי' דמשום דתני לעולם הוא דמפרשינן הכי וראיתי להרב כנ"הג בחאה"ע סי' אות מ"ט בהג"הט שכתב משם הרב מוהראנ"ח ז"ל בנימוקיו דאפי' לאח"מ וכו' דיורשי אביה הרי הם כאביה כדכתבו התוס' בפ' המביא תניין עכ"ל ודבר זה מתורת פסקי תוס' למדנו ומוכח כן מדברי התוס' כמ"ש הם ז"ל:
גם מ"ש הכנ"הג משם הרב מהרי"ל דאשכחן שבי אלמנה בית אביך וכבר היה מת שם אביה עכ"ל הן הן דברי התוס' הנאמרים באמת ולא שלטו מאורות עיניו בדבריהם מכל האמור דלא אתו רבנן עלה משום דקתני לעולם אלא משמעות דורשין דבית אביך אכל יוצאי חלציו קאי אלא הא דקא"ל לעולם לאפו דקבע לה זמן שלשים יום או איזה זמן ודלא כדכתי':
וראיתי לה' מוהרש"ך בח"א סי' צ' עמד השואל ושאל במי שנשבע שלא ליהנות מנכסי עזבון אביו ויש לו אחים שירשו נכסי אביו ומת א' מהם ולא הניח זש"ק לירש אותו אם מותר לו ליהנות מנכסי אביו שבאו מכח אחיו דומיא דעמון ומואב טהרו בסיחון או"ד כיון דאחיו לית ליה מגרמיה כלום אלא מה שירש מעזבון אביו הנ"ל הו"ל כנכסי עזבון אביו וכבר מושבע ועומד שלא ליהנות והשיב דאכתי באיסוריה קאי ואינו נהנה מנכסי אביו אעפ"י שבאו לו מחמת אחיו דלשון נכסי עזבון אביו ירצה אפי' לכל יוצאי ירך אביו הזוכים בנכסיו ומייתי ראיה מדברי התוס' בקידושין שם שכתב דכל יוצאי חלציו קרויים בית אביו ע"ש:
וראיתי להרב עדות ביעקב סי' ק"ג דק"ל מהא דתנן בב"ק דף ק"ח האומר לבנו קונם שאתה נהנה מנכסי אם מת יירשנו וכו' עכ"ל ואני עני תמיה דה' מוהרש"ך גופיה איהו מייתי לה ממ"ש בנדרי' דף מ"ז והיא גופה הך מתני' דבב"ק ומינה רצה לזכות להנשבע והדר ביה דלשון עזבון נכסי אביו אפי' כל יוצאי ירך אביו ונסתייע מדברי התוס' בקידושין ומ"ש עוד הרב ז"ל איברא דהתוספות כך תירצו אלא דמעיקרא הקושיא אינה קו' וכבר הרשב"א תירץ תירוצים אחרים וכו' עכ"ל אתמהה דה' מוהרש"ך מסיים בה וז"ל ואפי' לדברי המפרשים וכו' ותי' תירוצים אחרים וכו' עש"ב ממוצא דבר אתה למד שגם דעת ה' מוהרש"ך וה' עדות ביעקב כדעת התוס' דס"ל דמכח בית אביך משמע להו דאיוצאי ירך אביה קאמר ולא משום דקאמר לה לעולם ולאפוקי ממאי דכתיבנא:
ועתה בנ"ד שכתוב בשטר חלוקה הלזו וכן יהיו מתנהגים וחוזרים חלילה כל ד' שנים וכו' הרי משמע דכל ימי חייהם במשמע א"כ אמאי אטפל וקאמר תו עד לעולם אלא ע"כ דלטפויי אתא דאפי' מתו שניהם או א' מהם או מכרו הרי החלוקה עומדת ולפ"ד הרשב"א שכתב דלשופרא דשטרא כתב לעולם צ"לד בנ"ד דכתי' עד לעולם מי אמרי' דבכי האי לישנא מודה הרשב"א דלא אמרי' דלשופרא דשטרא נכתב לעולם או"ד ל"ש כתוב לעולם או עד עולם דתרוייהו אמרי' דס"ל להרשב"א דתלינן למימר דלשופרא דשטרא כ"כ אלא דלפ"ז צ"ל דהרשב"א והרא"ש פלג'ן בהדייהו דאשכחן להרא"ש בתשו' שהביא הטור ומרן שכתב בשטר מעכשו וע"ע דיהיב טעמא דלא זכו בניו אחריו כיון שהזכיר שמעון ואשתו ש"מ דבא למעט בניו אחריו הא אם לא הזכיר שמעון ואשתו כיון דכתוב וע"ע בניו יורשי' זכותו וזה ודאי שלא כדעת הרשב"א לפי המשמעות הלז אבל ודאי נלע"ד דלא מפשינן פלוגתא ביני רבוותא ואמרינן דלעולם לחוד לא מטפי לאח"מ אלא תלינן דלשופרא דשטרא נכתב אבל היכא דכתוב עד עולם כלישנא דמתני' אמרי' דלטפויי מלתא קאתי ואפי' לאחר מיתה ובהכי מיירי הרא"ש אלא מדהזכיר לשמעון ואשתו ש"מ דלמעוטי קאתי ותו לא משגחינן במאי דקאמר מעכשו ועד עולם ולפ"ז בנ"ד שכתוב בשטר הלזה עד עולם מודה הרשב"א והרא"ש דלטפויי מלתא קאתי דאפי' לאח"מ החלוקה קיימת אמנם לדע' רש"י בכתובות דעד עולם לא מרבה אלא שנים הבאות וכן לדע' התוס' לפי מ"ש דלאח"מ ודאי זוכה הבעל אלא בשיירא או שגדלו בחייה ליכא למשמע מינה דאפי' לאח"מ אלא דאכתי איכא למימר דהתם שאני וכדכתי' וכבר כתבתי דמדברי הרמב"ם ז"ל בהל' מעשר אין משם לא סייעתא ולא תיובתא דהתם טובת הנאה ואינה ממון להורישה לבניו כמ"ש הרמ"ה ז"ל בחידושיו לשם ועיין לה' כנ"הג בנמוקיו להרמב"ם בפ"ו מהלכות סנהדרין משם הרב המאירי:
ומעתה בנ"ד שכתוב בשטר החלוקה עד לעולם ולישנא דקרא הוא בד"ה א' סי' כ"ח והכנותי מלכותו עד לעולם וגו' דודאי ר"ל שאין לו הפסק ש"מ דאפי' מכרו או הורישו אכתי אין לו הפסק כמתנים בדבר וזכורני כר'גע נראה לי ס' שבות יעקב ח"א בסי' קס"א שעמד בזה ואינו עכשו עמי במחיצתי מי יתן ידעתי ואמצאהו:
האמנם אלם צדק שאני חוכך בעיקר הקנין אי הוי קנין דברים ואין מועיל בו או"ד הו"ל כ"א הקנה לחבירו גוף הבית הזה לזמן המוגבל וחבירו כמות זה וצריך למיקם עלה דמלתא:
אות ה
לישנא יתירא. קי"ל דבשטרות אמרי' דרשינן לישנא יתירא לטפויי אתא עיין כנ"הג סי' ס"א ועיין לקמן אות ש' סי' קט"ו ובמקו' לבתרא במ"ד לדף ס"ט בד"ה ואע"ג וכו' ושם הובאו דברי הרשב"א אשר נראים כסותרים מתשו' א' ובתשו' הרב משאת משה ח"ג סי' דף צ"ב ע"ג ע"ש ומוהרח"ש ז"ל ח"ג בקונטריס עוללות הכרם סי' י"ג וי"ד וס' כרם שלמה סי' ל"ה וע"ע להכנ"הג הנדפסות מחדש בס' בעי חיי ח"א דף ל"ז ע"ד ובתשו' מוהראנ"ח ח"א סי' א"ך:
לפנים אמרי' בכמה דוכתי משום לפנים משורת הדין הוא דעבד ומרן הב"י בסי' י"ב בח"מ הביא חלוקים דרבנן אי כייפינן על לפנים משורת הדין ומור"ם ז"ל הביא ב' הדעות ועיין בה' ב"ח ז"ל שם ס"ד מה שהאריך בזה ועיין בתשו' הרב שבות יעקב ח"א סי' קס"ח וצמח צדיק סי' פ"ט ובדרשותי: