ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק
כ"ף
אות א
כתובה נשאלתי. מהב"דו של הק"ק טראבלס זעא ע"ד עסק ראובן שמתה אשתו בחייו והניחה בן ואח"ך נשא אשה אחרת ונלב"ע ראובן והניח אחריו מהאשה הלזו יתומי' קטני' והגדול. שבהם בן י"ד שנה ואח"כ מתה ג"כ האשה אם היתומים בבית אביה וגם ילדיה היו עמה בבית אביה בעודה:
בחיים והאשה. הלזו לא נשבעה. על כתובתה ונמצאו בבית אביה קצת מלבושים של בעלה כלי כסף וזהב ונחשת ומטלטלי הבית ואין עדים בדבר שראו להאשה בשעה שהוציאה אותם מבית בעלה לרשות אביה וגם בנה הגדול אחר מות אמו לקח איזה מטלטלין ואין עד בדבר. וכשעמדו לדין אפוטרופוס של היתומים טען מאחר שאין עדים בדבר שראו לקחת החפצים הנז' מרשות האב יכולים לטעון להד"מ וטען ג"כ דאביהם לא היה אמיד דחיישי' לצררי. כי משאו ומתנו היה בהקפה ומוכר בכפרים מהלך ב' ימים וחלה שם ומת שם ולא שמעו כ"א אחר שמת ולא חיישי' להתפסת צררי וג"כ שטר כתו' תחת ידה לא חיישי' דמחלה כתובתה או מכרה. גם את השני שאול נשאל כת"ר על חנות חזקה שיש להם שטען בן האשה הא' שהיא נכסי מלוג של אמו ולא תפיס שטרא אלא בהודעת בני אדם ואפוט' טען כיון דלית ליה שטרא לא מהימן. ועוד שהיה אביו אוכל פירות ובחזקת אביו קיימא ועוד בה כששלח אביו למשכן החנות וכתב לו הרשאה על זה וא"כ היא של אמו למה הוא צריך עד שיתן אביו רשות ואפי' עדים על החנות אין מקבלים עדות על הקטנים. הן אלה קצות דברי השואל נר"ו:
זאת אשיב חזי הוית מאי דאיתשל קמיה דכת"ר פתח דבריו וראשית אמריו במה שנמצאו בבית אביה קצת מלבושים כלי כסף וזהב של בעלה וכו' הלא ידעת מאי דאיפליגו ר"א ורב ושמואל ביתומים דמלוה הבאים ליפרע מנכסי יתמי דלוה ומת לוה בחיי מלוה לר"א נשבעין יורשי מלוה שבועה שלא פקדנו אבא וגובין מיורשי לוה ור"וש דאמרי תרוייהו דאין אדם מש"ל וקי"ל דלכתחלה עבדונן כר"וש ולא מגב'נך וכן:
פסקו רופאי דרבוותא עד ח מרן בש"ע ח"מ סי' ק"ח וכן לענין כתובה בא"הע סי' כ"ו וכתב שם מרן בב"י ומשמע בהדיא בגמרא:
מרא דה"ה. בכתובה מדמותיב עלה התם מדתנן מתה יורשי כתובתה ומוקי לה כשנשבעה ומתה וכו' וכ"כ הרי"ף וכו' וכ"כ הרמב"ם וכו' וכ"כ הרא"ש וכו' עכ"ל גם אשו"ר להריב"ש סי' תצ"ב שנשאל:
על האלמנה שלא נשבעה ומתה ואתי עלה בפלוגתא דר"וש ור"א. וע"ז כתב והתם משמט דבדין זה דכתו', והחוב שוין דהתם מוקמי' מתני' דקתני מתה יורשיה מזכירין כתובתה עד כ"ה שנת אליבא דר"וש בשנשבעה ומתה משמע. לא נשבעה ומתה אין יורשין גובין כתו' וכו' עכ"ל לע"ד דלא תימא דע"כ לא אחמור ר"וש ואמרי דאין אמש"ל. אלא בשאר חוב דעלמא דקיימי לפירעון ורמו עליה רבנן דלא ליגבי אלא בשבועה וכיון דמת ולא אשתבע סברי. ר"וש דאין. אמש"ל אבל בחוב דכתובה ליגבות מחיים הוא דמסתיין לארמויי. שבוע' עלה ואם מתה ולא אשתבעה יורשיה שפיר יורשים כתו' דלא אחמור ר"וש כולי האי ומודה לר"א דבחוב כה"ג שפיר הא קמ"ל דל"ש להו לר"וש חוב בכתו' לשאר חוב דבכולהו אמרי אין אדם מש"ל כדמותיב לר"וש מהך דכתו' ס"ל דאין אמש"ל ועיין בפ' השולח דף ל"ד אהא דתנן התם אין באלמנה וכו' ואתמר עלה אלמנה איצט' ליה סד"א דגביא בלא שבועה ע"ש אמנם מדברי ה"המ פי"ז מה' אישות ה"ט שכתב ואם מתה בלא שבועה אין יורשיה נוטלים כלום דלא עדיף מחוב דעלמא דכל שמת. לוה בחיי מלוה ואת"ך מת לוה דאין היורשים נוטלים כלום וכו' עכ"ל. נראה דס"ל דבחוב דכתובה איכא למימר דאמש"ל:
וכר"א אבל בשאר חוב דקאמרי ר"וש דאין אמש"ל אלא דלא עדיף. חוב דכתו' משאר חוב דעלמא ומסיק התם דדיינא דעבד כר"א ואגבי ליורשי המלוה מיורשי הלוה לא מהדרינן עובדא ומאי דעבד. עבד כדאי' בפ' כל הנשבעין דמ"ז ומהכא דן את הדין הבע"הת ח"ב סי' ז' דאם קדמו יורשי המלוה ותפסו מיורשי לוה לא מפקינן מנייהו וטעמא טעי' כיון דדיינא דעבד כר"א מאי דעבד עבד וקי"ל בעלמא דעביד אנש דינ' לנפשיה והו"ל כמאן דאתי לבי דינא ודנו ליה כר"א וכיון דתפס תפס עכ"ל. גם הטור ח"מ סי' ק"ח סכ"א ומרן בב"י שם סכ"ב כתב שכ"כ הר"ן משם קצת רבותינו הצרפתים דמהניא תפיסה והר"ן ז"ל נקט למלתיה מהאי דאמרי' התם דדיינא דעבד כר"א עבד למימרא דמדינא הוא דעביד אינש דינא לנפשיה ודן כר"א וכמ"ש בע"הת והתוס' בפ' ג"פ דקנ"ח בד"ה ובה"א כתבו דכי היכי דלב"ש. סברי שטר העומד ליגבות כגבוי דמי הו"ל נכסי בחזקת אשה ה"נ לר"י דאמר בחזקת הבעל דאי הוו בחזקת האשה לא אמרינן בהא דאין אמש"ל אלא מוריש ומוריש ע"ש מכאן נשמע דאי האשה מוחזקת בנכסי בעלה ותפסה לא אמרי' אין אמש"ל וכמדומה שזהו שכ' הר"ן וכן דעת קצת מרבותינו הצרפתים אלא דאכתי לא דמיין דהבע"הת אתי עלה מדיינא דעבד כר"א ועביד אינש דינא לנפשיה והתוס' בעיקר דינא דר"וש קמשתעו דלדידהו נמי אם הנכסים בחזקת האשה מודו ר"וש דאדם מש"ל והיינו דק"ל להת"הד סס"י ש"ל דאמאי מוקי תלמודא להך מתניתין דפ' הכותב בגירושין ולצדדין לוקמה באלמנה שתפסה וכו' ע"ש והכוונה שהיא מוחזקת בנכסים וכדברי התוס' והוצרכתי לזה משום דלכאורה אין לו שחר דמאי דאמרי' דאם תפס לא מפקינן מניה אינו אליבא דר"וש אלא משום דדיינא דעבד כר"א עבד ותלמוד' אמלתיה דר"וש קא פריך וכן ראיתי קצת מן האחרונים ז"ל שתמהו על הת"הד בזה ולפום מאי דכתי' בעניו' וזה הלכה העלה על שלחנו הטהור שם סי"א ע"ש ומרוצת הדברים הוכח תוכיח דתפיסה מהניא אפי' בעדים כיון דמדינא הוא דעבד. כר"א. עבד וכ"מ הדבר מפורש בחי' הריטב"א ז"ל שם דף קע"ג ע"ב מהספר שכתב וז"ל דדיינא דעבד כר"א עבר אי איהו עביד דינא לנפשיה ותפס המטלט' אפי' בעדים לא מפקינן מיניה עכ"ל:
גם אש'ור לה' מאמר קדושין שם סקל"ג שכתב וז"ל ותפסוטכו'. פי' אפי' בעדים וכן מוכח מכמה תשובות עכ"ל אמנם בתשו' הרשב"א בסי' אלף ע"ב וכתבה מרן בב"י בח"אה סי' צ"ו ס"ל דלא מהניא תפיסה אלא במקום שיש לו מגו וכבר עלתה ארוכה בכה"ג שם סי' ק"ח וסי' צ"ו ע"ש ואין לנו עסק בנסתרות דבנ"ד מפורש יוצא בדברי השואל דתפיסת ה בדליכא עדים וראיה וחזיתיה להרשב"ץ ח"ב סי' קנ"ח דפסיק ותני דתפיסה מהניא והרי הנכסים בחזקת יורשי האלמנה לפרעון כתובתה ע"ש. ומעתה ת'ם אני לא אדע מה שראיתי למרן בב"י סי' רנ"ב שכתב ע"ד התשו' הזו וז"ל ועוד אעיקרא דדינא פירכא שכ' דמטלטלין שתפסה ומתה עד שלא נשבעה על כתובתה שהם של יורשיה ואיני יודע מנין לו זה דכל שלא נשבעה משמע ליה דלא מהניא ליה. תפיסה ויורשי הבעל מוציאין מיד יורשיה עכ"ל והוא פלא דבסי' ק"ח תני תנא משם בע"הת והר"ן בשם רבותינו הצרפתים דתפיסה מהניא כדכתי' וכבר תמה עליו הכנ"הג שם אות מ"ו בהגב"י והניחו בצ"ע גם בסי' ק"ח סוף אות ל"ב תמ'ה תמ'ה יקרא ע"ע ואם דעת מרן ז"ל לחלק בין חוב דכתו' לשאר ב"ח דבשאר ב"ח מהניא תפיסה אבל בחוב של כתובה לא מהניא תפיסה ודמיא למאי דאפליגו אמוראי בריש פ' אלמנה ניזונת מתפיסת האלמנה במטלטלין דשביק בעלה דאיכא מאן דס"ל דמהניא לה תפיסה כיון דתפסה בעוד בעלה בחיים והיינו דקרי לה אתתא ולא ארמלתא אבל אי תפסה לאחר מות בעלה לא מהניא לה תפיסה והיינו אידך דרבא דר"פ אלמנה ניזונת ואחריו נמשך הרמב"ם בפי"ח מה' אישות הי"א ע"ש וס"ל למרן דכי היכי דלענין תפיסת המטלטלין ס"ל להרי"ף והרמב"ם דלא מהניא תפיסה אלא בדתפסה בחיי בעלה ה"נ דכוותה לענין מיתה אלמנה עד שלא נשבעה דבעינן שתפסה בחיי בעלה דוקא דלכי תפסה מחיים הו"ל היא מוחזקת בנכסים ויורשי הבעל מוציאין מיד יורשי האלמנה דבכה"ג לא אמרי' אין אמש"ל והרשב"ץ תלי זייניה שתפסה האלמנה מטלטלין לאח"מ בעלה אהא אתמוהי קמתמה אלא לישנא דכת' הרב מנין לו זה אכתי לא אפרוק חדא דמרן גופיה אהדר לאשכוחי פתרי דבחוב דכתו' נמי סברי מרנן ר"וש דאין אמש"ל וכדכתי' לעיל והשתא מסברא דנפשיה מותיב להרשב"ץ למימר דאפי' תפיסה לא מהניא ותו דהא איכא מרבוותא דס"ל דמהניא תפיסה אפי' לאח"מ ועו"ק לע"ד ממ"ש מרן ב"י גופיה בסי' ק"ז ס"י בשם מ"כ על אלמנת שמעון שתפסה מקצת מטלטלין לכתובתה ואח"ך נפטרה גם היא וירשו אותה בניה וב"ח של שמעון רוצה לגבות מאותם הנכסי' ויורשיו אומרי' מאמנו ירשנו ולא מאבינו נראה דאין לראובן על בני שמעון ממה שירשו מאמם כלל לפי שהתפיסה שתפסה אמם היא תפיסה גמורה וכו' ונחלקו הגאונים י"א אלמנה שלא נשבעה על כתו' אין לה כלום ולא ליורשיה אחריה ור' משולם הסכים עם האומר שיש לה מחצה וגם רבינו האיי וכו' מוקי הלכתא כר"י דאמר יחלוקו וכו' ע"ש הרי קמן דדעת מרן דין האלמנה בכתו' ושאר ב"ח כחדא שריין:
ובצפיתינו צפינו למור"ם בהגה עמ"ש בסי' ק"ח דאם תפסו יורשי המלוה אין מוציאין מידם לא הגיה לשום לשום חולק יורה יורה דמודה ואזיל כותיה דמרן ז"ל ואילו בחא"הע ר"סי צ"ו בשם י"א דמהניא תפיס' וי"ח דמ"ט לא גלה רז זה בח"מ ויותר קש' שבדעת י"א שציין כן משמע בטח"מ סי'. ק"ח דמאי משמע דקאמר וקול הט'ור קרי בחיל דתפיסה מהניא וכן בסברת היש חולקין שציין עוד ועיין בטוח"מ סי' ק"ח והדבר ק' דהטור שם לא הביא שום חולק בדבר וכמדומ' שלזה נתכוון הש"ך במה שרמז ועיין בא"הע סי' ע"ש ואם נפשך לחלק בין חוב דכתו' לשאר חוב וכדכתי' לא ידענא מנא ליה למור"ם דדעת הי"א היא דעת ראב"ן המובא במרדכי בפ' אלמנה ניזונת סי' נ"ר. ובפ' מ"ש סי' תר"ל ודעת. הי"ח היא דעת מוהר"ם אשר הובא בפ' כל הנשבעין ומייתי למלתיה מדר"וש וזיכה לבעל אחותה להוציא מיד הבת המוחזקת בנכסים וא"נ הלכת' כר"א וכו' שקיל פלגא ע"ש דעת עליון דמלתיה דר"א ור"וש בין בשאר ב"ח בין חוב דכתובה ומה שיש לעמוד בתשו' המרדכי. מה שהביא שם בשם ס' ה"מ דפסק דמהניא תפיסה ובפ' ח"ה האריך בתשו' שם וכבר עמדו ע"ז גדולי האחרונים והכנ"הג בח"מ ובא"הע והרב גד"ת שם ואין להאריך והעיד ה' גו"ר בא"הע כלל ה' סי' כ"ו סוגיא דעלמא אזלא דתפיסה מהניא לאלמנה שמתה ולא נשבעה ע"ש ועיין לה' מטה יוסף ח"אה סס"י ד' ולה' בני משה סי' ח' ולה' חוט המשולש למהר"ש דוראן סי' ח"י שכתב שראבי"ה ורבינו ברוך ורבי' שמחה ובע"הת ורבים אחרי' פסקו שמה שתפסה תפסה וטעמ' משום דר"א סבר אמש"ל ופליג אדר"וש וקי"ל דדיינא דעבד כר"א עבד ונטו לדעת זו כמה גאוני עולם וכו' עכ"ל קנצי למילין סיפא דמלתא דא תהא למיקם שמעת' רווחא דלא מפקינן מידי יורשי האלמנה הלזו ואפי' מאי דתפס בנה אחר מותה וכ"ש דאיכא מ"ד דתפיסה דידיה דבן עדיפא דאמו לא מהניא לה תפיסה אלא בשבועה ואיהו לא בעי שבועה כמבואר בדברי הרבנים אשר הובאו בכנסיה שהיא לש"ש ויתר שאר אחרונים ז"ל:
ודע דדברי השואל סתר' אי נינהו דמעיקרא שרטט וכתב שהוליכה עמה לבית אביה כלי כסף וכו' חזון למועד דגברא דאמיד הוא והדר קאמר דהאי גברא לא אמיד ואזורו מוכיח עליו סחור סחור מדחי אל דחי ואם הכוונה לומר דאכתי לא פלט ולשליש ולרביע עדין לא הגיע מסכי שטר כתו' כל כהאי הו"ל לפרש ולא לסתום ומאי דפשיט ליה עוד דהאידנא לא חיישי' לצררי קושטא דהכי ס"ל להרא"ש ז"ל בתשו' הובאה בטור א"הע שם הא מיהא האי מלתא תליא באשלי רברבי ועיין לה' עדות ביעקב סי' כ"ה מיהו אע"ג דאיכא מאן דפליג הא מיהא האי טעמא חזי לאצטרופי ומאי דכתב דשטר כתו' תחת ידה לא חיישי' דמחלה כתובתה או מכרה דע לך הידיד דלאו מלתא דפשיטא היא ובבעלי תריסין תליא ודעת הרמב"ם דפסק דאלמנה שאין שטר כתו' יוצא מתחת ידה אינה גובה כלום כמ"ש בפי"ז מה"א הכ"א דכל כמה דלא נקטא שטרא דכתו' בידה לאו בת גביה היא ולשם הלכה ד' כ' וז"ל וכן התקינו וכו' שלא תגבה עד שתשבע בנ"ח שלא הניח אצלה כלום ולא מכרה לו כתו' ולא מחלה אותה עכ"ל הבט ימין וראה אעפ"י שדעתו ז"ל דאין מגבי'. לאלמנה כתובה אלא כשכתובה בידה ואעפ"כ סבר לה מר שמשביעין אותה שלא מכרה ושלא מחלה וע"ז כתב הטור סי' צ"ו ונראה שאם כתובתה בידה א"צ לישבע ע"ז שאלו מחלה או מכרה היתה מחזרת לו הכתובה עכ"ל ולע"ד קשה דאם כוונתו ז"ל לחלק יצא בדברי הרמב"ם דע"כ ל"ק דנשבעת ג"כ של"מ ושל"מ אלא כשאין כתו' בידה אבל אם כתו' בידה א"צ לישבע של"מ ושל"מ הא ודאי דמנא ליה הכי בדעת רבינו כמו שהוכחנו' דכ"כ דלא נקטא שטרא דכתובה בידה לאו בת גוביינא היא והיותר מבואר בדבריו שם פי"ב הי"ח לענין מזונות האלמנה ופי"ח הכ"ג דאם נקטא שטרא דכתו' בידה נמי משתבעא של"מ ושל"מ והביאו הטור שם סי' צ"ג ועיין להכנ"הג שם אות ט"ו בהג"הט ואם דעתו ז"ל לחלוק ע"ד רבינו וס"ל דכל שכתובה בידה אצ"ל של"מ ושל"מ הכי הול"ל ונראה דכיון דשטר כתו' בידה וכו' דר"ל כיון דע"כ בנקטא שטרא דכתובה בידה מיירי הא לא"ה לאו בת גוביינא כדברירנא אצ"ל דשטרא בידיה מאי בעי והטור שם סי' ק' סי"ג כ' ובמקום שכותבין כתובה אינה נגבית אא"כ שטר כתו' בידה ומה הלשון אומרת אם שטר כתו' בידה וכו' דמשמע דאיכא זמני דגביא כתובה אע"פי שאין שטר כתובה בידה דהתם הוא דצריכה לישבע של"מ ושל"מ אבל אם יש שטר כתו' בידה אינה צריכה לישבע והיותר ק' לענ"ד דכי נמי נקטא שטרא דכתו' בידה מאי הוי מאי אולמיה שטר כתובה משאר שטרי חוב דאפליגו בהו רבוותא שדעת ה' בעל העיטור כיון דשטרא לפירעון קאים ולא למחילה הו"ל כטוען שטר אמנה שאין מזקיקין בעל השטר לישבע על טענה זו אמנם ד' הרמב"ן דשניא טענת אמנה דקא עקרא לשטרא אבל טענת מחילה לא קא מעקרא לשטרא הילכך מזקיקו לשבועה כמ"ש הבע"הת שער כ"א וכיון דמצינן למימר דהרמב"ם ס"ל כדעת הרמב"ן לא הו"ל להטור למכתב הכי ואדרבא אשכחן להטור גופיה בח"מ סי' פ"ב סי"ו דאייתי פלוגתא דהרב העיטור והרמב"ן ומסורת הוא בידינו שסברא אחרונה שמביא הפוסק להורות נתן כי היא ישרה בעיניו והטור שם הביא סברת הרמב"ן באחרונה ועוד בה דמקבלה ואילך מדברי גדולי' המורים נו"ן דכשכותבים הפוסקים סברא אחת ואח"ך כותבים אבל פ' וכו' ש"מ שדעתו נוטה לסברא שכתב עליה אבל וא"כ גבי כתובה אמאי פשיטא ליה להטור דכששטר כתובה בידה א"צ לישבע שלא מחלה ושל"מ:
ואחר כתבי זה מצאתי לה' מוהרלנ"ח סי' ק"ט שהאריך בזה והסכימה דעתו דעת עליון שהטו' אזיל ומודה כדעת הרמב"ן דטענת מחלת לי טענה מעלייתא היא ומזקיקתו למלוה לישבע שש אנכי ואין לחלק ולומר דשאני התם דהלוה טוען טענת בריא שאתה מחלת לי אבל גבי כתובה כיון דאינה טענת בריא אלא טענת ספק שמא מחלה לא טענינן כיון דנקטא שטר כתו' בידה דהא ודאי ליתא חדא דמלתא דפשי' היא דכל טענות שמא דטענינן ליתומים חשיבא כטענת בריא וא"צ להאריך בראיות וכל עיקר שבועת המשנה דהבא ליפרע מנכסי יתומים דלא יפרע אלא בשבועה היינו משום טענת היורשים דשמא פרע אבוהון אע"ג דנקיט מלוה שטרא בידיה וא"כ להנך רבוותא דסברי מרנן דטענת מחילה חשיבא כטענת הפירעון ודא ודא חדא היא א"כ כי היכי דמשביעין בטענת פירעון ה"נ בטענת מחילה ותו דהמלוה הבא לטרוף ממשעבדי כ' הטור ח"מ הי' קטו דמשביעין אותו של"פ ושל"מ כלשון רבינו פט"ו מה' מלוה והתם ודאי הלוקח לא קטעין בודאי דפרעו ומחלו אלא אנן. הוא דקא טענינן ליה ואפ"ה מזקיקין אותו לשבועה של"פ ושל"מ ועלה בדעתי הקצרה לומר דמחילה מלתא דלא שכיחא היא משו"ה אי טעין איהו. גופיה מחלת לי אע"ג דלא. שכיחא רמינן עליה שבועה וכן נמי הטורף מן הלקוחות כיון דאיתיה ללוה קמן ואי בעי למטען מחלת לי מזקיקו לשבועה ה"נ יהבינן ליה ללוקח דאתי מחמתיה מאי דהוה מצי איהו למטען אבל גבי יתמי סובר הטו' מרחמוהי דמלתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי כמ"ש בטוח"מ סי' ק"ח ס"ז כיון דמחילה מלתא דלא שכיחא היא ושטר כתו' נקטה בידה סבר לה מר דלא משביעינן לה אלא שאני חוכך בזה דהטור של"מ. ושל"מ בחדא מחתה מחתינהו ובשלמא מחילה א"ל דלא שכיחא אלא מכרה מא"ל דהא אפשר דאצטריכו לה זוזי משו"ה זבנתה לכתוב' בטובת הנאה וזוזי אנסוה שבתי וראה הא דאמרי' התם בפ' נערה דבעי מניה רב ימר סבא מרב נחמן מכרה כתו' לבעלה יש לה כתו' בנין דכרין או אין לה כב"ד א"ל רבא ותבעי לך מוחלת וכו' פירש"י מוחלת שהוא דבר מצוי יותר מן המכר וכ"כ התוס' שם משם ר"י ע"ש אלמא דמכרה ומחלה לאו כהדדי נינהו ואדרבא מחי' שכיחא טפי ממכי' ועיין במקו' לשם מה שהאריך ומרן בב"י שם כתב ע"ד הטור הללו ואינו מוכרח שכבר אפשר כתבה לו שטר מכר או מחילה ולפיכך לא חשש ליקח מידה שטר כתובה עכ"ל ולפום מאי דנתבאר מדברי הרמב"ן אע"ג דלא קטעין דכתב לו מלוה שטר מחי' מ"מ בטענת המחי' גרידתא סגי ומזקיקו לידי שבועה ואע"פי שדעת רבינו ישעיה שהביא הטור ח"מ ססי"ב דחוב. דבשטר לא מהניא ביה מחילה עד דמהדר ליה שטרא ע' הא אוקימנא לה במערכת אות מ' מדין מחי' דוקא במחילה גרידתא אבל ע"י קנין ש"ד דאלימא מלתא דקנין ומרן ז"ל כתב ע"י שטר מכי' או מחי' לאפוקי נפשיה מפלוגתא:
ותבט עיני להב"ח שם אתמוהי קמתמה ע"ד רבי' ב"י דהיכי מחזקינן לאינשי ברשיעי דקי"ל דאסור לאדם שישהא עם אשתו בלא כתו' דקי"ל כר"מ בגזרותיו כדאיתא בר"פ אע"פי ע"ש ואנכי הרואה דלא על מרן בלבד תמיהתו אלא על האמוראים דאמור רבנן מוחלת כתו' אין לה כתו' ב"ד וכו' מוחלת כתובתה אין לה מזונות כדאיתא בפ' נערה דף נ"ג דתק"ל דהיכי מצי לשהות עמה בלא כתו' ובשלמא לשיטת רש"י שם דמפרש דאין לה מזונות לאח"מ הבעל דוקא אבל בחייו יש לה מזונות מצינן למימר דכתב לה עיקר כתובה אבל לדעת הרמב"ם דס"ל דאפי' בחיים אין לה מזונות כמ"ש בפי"ז מה' אישות היכי משכחת לה דאין לה כתוב' ואפי' עיקר ומצי לקיימה דאי אית לה עיקר כתו' מתזנא מניה דבעל שפיר דע"כ הא דקאמר אין לה מזונות היינו דקא תבעה מניה למיזן לה ואי איהו לא בעי וכי אתו לדינא אמרינן לה דאין לה מזונות והדבר קשה ער דמהדרו רבנן לאשתעויי דינא דמזונות ליכפו ליה מיכף למעבד לה כתובה וממילא מתחייב במזונות:
גם אשו'ר לה' העיטור בדיני מחילה דצ"ג סע"ב דאייתי פלוגתא דאמוראי בירוש' במוחל שט"ח לחבירו ולא אהדר ליה שטרא דחד אמר מחול וחורינא אמר לא מחיל ומותיב עלה הרב העיטור ממוחלת כתובתה ומוקי לה בשהחזירה הכתו' ע"ש ותק"ל דהיכי מצי לקיימה בלא כתו' דעבד אמימרא דרבנן אלא דבהא איכא למימר דה' העיטור סובר דכותב לה עיקר כתובתה והא דקאמר תלמודא אין לה מזונות מפרשה כדעת רש"י דהא דאין לה מזונות היינו לאח"מ אבל בחייו יש לה' מזונות ע"י עיקר כתובתה שכותב לה להשהותה עמו וזה חזיתי ואספרה לתשו' הגאון הרי"ף סי' מ"ב שאול נשאל דאיך יתכן באשה שמחלה כתו' לבעלה והיא יושבת תחתיו והרי אמרו אסור לשהות עם אשתו בלא כתו' והשיב כך דעתינו נוטה שזו המוחלת כתובתה שדברו רז"ל אינה ביושבת תחתיו אלא כשמת או לאח"מ מוחלת ליורשיו אבל אם מחלה כשהיא יושבת תחתיו יש לה להשאיר לעצמה עיקר כתובה שלא תאסר על בעלה שה' כר"מ דאמר כל הפוחת לבתולה מק"ק ולאלמנה ממנה ה"ז בעילתו בעילת זנות עכ"ל מדברי רבי' הגדול נלמוד דס"ל כפירש"י והא דקאמר תלמודא אין לה מזונות היינו לאח"מ דבחייו כיון דצריך להשאיר לעצמה עיקר כתו' אמאי אינה ניזונת ושלא כדעת הרמב"ם דס"ל אפי' בחיים אין לה מזונות וכדכתיבנא ורבינו גופיה בפ"י מה' אישות הלכה יו"ד כתב כלשון רבו שהמוחלת כתו' חוזר וכותב לה עיקר כתובה אם רצה לקיימה לפי שאסור לו לאדם לשהות עם אשתו אפי' שעה א' בלא כתו' א"כ לדידיה ז"ל היכי משכחת לה דמקיימה אצלו בלא כתו' והלכה ומורין כן דא"צ ליתן לה מזונות דבכ"הג לא מצי אמרת דאי עבר ועבד איסורא וקיימה אצלו בלא כתו' אין לה עליו מזונות דע"כ בדתבעה מניה מזונות בב"ד דאי לא תבעה מנא ידעי' דמחלה כתו' ואפי' עיקר כתו' כי היכי דנימא ליה דאין לה עליו מזונות ואדרבא נכפייה למכתב לה כתובה וסבור הייתי לומ' דהכא ב"ע שלוותה ואכלה והשתא קא תבע' מניה בב"ד נהי דב"ד כופין אותו למכתב לה עיקר כתו' הא מיהא מאי דלוותה כבר ואכלה אמרו רבנן דלא מחייב לשלומי דבאותן הימים אין לה עליו מזונות וגם הרשב"א ז"ל בתשו' ח"ד סי' ע"ו הביא תשו' הרי"ף ז"ל הלזו:
ואתה דע לך לך דמאי דדייקינן ע"ד הרב העיטור דמוקי להך דמוחלת כתו' כשהחזירה הכתו' דאי הכי היכי מצי משהה לה ואמינא בכותב לה עיקר כתו' ודקאמר אין לה מזונות היינו לאח"מ קושטא קאי דהכי אשכחנא ליה להרב העיטור בדיני כתו' דע"ה סע"ב שהביא תשו' הרי"ף הלזו בקיצור קצת ותמצית דבריו כדברי הרי"ף בתשו' אשר הובאת לך ובדף ע"ו ע"ד שם אייתי להך דמוחלת כתובתה והך דאין לה מזונות ופי' הא דאין לה מזונות היינו לאח"מ דאי בחייו וכו' אסור לשהות עם אשתו בלא כתו' ובמוכרת כתו' לא שאמר לה ותתגרש אלא אם תתאלמן עכ"ל ולשיטת הרי"ף בתשו' דכתב הוא ז"ל לא איבעי ליה למשכוני נפשיה לאוקומי בהכי אלא בשיירה לעצמה עיקר כתו' והרב כ' זה משם תשו' הר"ח ן' יהודה ז"ל:
וראיתי להתוס' בפ' החובל דפ"ט ע"ב בד"ה כך מוכרת וכו' שכ' ואע"ג דאינה יכולה למחול כתו' לבעלה כר"מ יכולה היא למכור ואע"ג דאסור להשהותה בלא כתובה לר"מ הכי קי"ל מ"מ השמיע לנו בברייתא את הדין אם אירע כן שמכרתה לבעלה לא הפסידה כתו' בנין דכרין א"נ בשמכרה התוס' איירי עכ"ל ויש מן הדיוק בדבריהם דתלו מלתא בדידה דאינה יכולה למחול כר"מ ומהנראה שאין הדבר תלוי בדידה אלא שאם פיחת לה או כתבה לו התקבלתי קי"ל כר"מ דה"ז בעילת זנות ומה גם שתי' אם אירע כן ותנא אי עבר ועבד קתני ובירוש' פ"ב דמגילה הלכה ה' אהא דתנן התם היה כותבה וכו' אמרי עלה הא דאמרו פורים מותר בעשיית מלאכה דלא ניחא ליה לאוקומה למתני' דאי עבר וכתב ולדבריהם ז"ל דתלו איסו' בדידה שאינה יכולה למכור דאיכא למידק מאי דאמרי' בפרק האשה שנפלו דפ"א ע"ב א"ר יוסף כיון דאמור רבנן לא ליזבין אע"ג דזבין לא הוי זביניה זבינא וכבר הארכתי בזה בס' זוטא חיים וחסד במערתא דדייני בס"ד ואין כאן מקום להאריך ומאי דאתינן עלה עכ"ל דס"ל כדע' רש"י והרי"ף והרב העיטור דהא דאין לה מזונות היינו לאח"מ וע"ע שם בתוס' בד"ה כל לגבי וכו' שכ"כ ע"ע:
וחזיתיה לרב"א במקו' לכתו' שם דקל"ה ע"ב מהספר דק"ל מאי דקשיא להרי"ף בתשובה וכדכתי' ושהרא"ה תי' במוחלת בשעת מיתה והביא דברי הרב בעל העיטור והך דאין לה מזונות עכ"ל דלאח"מ קאמר ומשם הריטב"א כתב כדברי התו' דברייתא אשמועי' דאם מחלה מחילתה מחילה וסיים בה וכ"ש שיכול לתקן איסורו שיחזור ויכתוב לה עיקר כתוב' וע"מ שאין לה עליו מזונות עכ"ל כיון דכי מחלה כתובה פקע מינה חוב דמזונות כי הדר וכתב לה עיקר כתובה הו"ל כמי שהתנה עמה בשעת נישואין ע"מ שאין ליך עלי מזונות דקי"ל תנאי שבממון הוא וקיים כמ"ש בטוש"ע א"הע סי' ס"ט ע"ש ולפ"ד ז"ל נסתלקה ג"כ תמיהתנו על רבינו דס"ל שאין לה מזונות אפי' מחיים שכן כותב לה ואפי' שלא מדעתה שכבר מחלה לו כתובתה ופקעה חיוב דמזונות אלא לתקוני איסורו שאסור לשהות עמה שלא בכתובה אמרינן ליה לכתוב לה הכי דאי מדעתה כותב לה מאי אין לה מזונות דקאמ' והא מדנפשה מחלה אלא ודאי אפי' שלא מדעתה וכדכתי' וחזי הוית להר"ן ז"ל בפי' ההלכות בפרק נערה שם דאייתי ג"כ לתשו' הרי"ף הלזו וכ' עליו ולפ"ז הא דאמרי' אין לה מזונות לאח"מ הוא כפירש"י ז"ל עכ"ל וכדכתי' בעניותי' ות"ל וכתב עוד דא"צ וכו' אלא אי עבד הכי שקלינן וטרינן אם יש לה מזונות או לא וקרובים דבריו לדברי הריטב"א ז"ל הניתנים למעלה ובהכי נמי נתיישבו דברי הרמב"ם כמדובר. אמור מעתה מה שתמה הב"ח ע"ד מרן הב"י עין רואה כמה פתרי תריצי מפי רבוותא אתמרו בה ומצינן למימר דשיירה לעצמה עיקר כתובה ולא חש למשקלה לכתובה מידה כיון דנקיט בידיה שטר מכר ומחילה:
ומה שתי' החל"ם ז"ל דעיקר השבועה על התפסת צררי אלא דמגלגלין עליה של"מ ושל"מ ולפ"ד ז"ל השבועה דשל"מ ושל"מ אינה אלא ע' גלגול ועיקר השבועה ע"כ על התפסת צררי ולא ידעא מאי אולמיה דטענת צררי מטענת של"מ ושל"מ ואי משום דנקטא שטרא דכתו' בידה הרי כמה תשו' בדבר ועוד בה דהא איכא מרבוותא דשבועת צררי נמי אינה מהעיקר ועיין בתשו' ה' דרכי נועם חא"הע סי' נ"א ומ"ש עליו מורנו הרב מהר"ם אלפאסי בס' משחא דרבותא בנימוקי א"ה סי' צ"ו:
ואתה תחזה דמאי דפשיטא ליה לה' ח"לם שדעת הרמב"ם דשבועה דשל"מ ושל"מ אינה אלא ע"י גלגול אנא זעירא חזיתיה לה' מוהרח"ש בס' בני שמואל בתשו' סי' ל"ז דלא כתב סברא זו אלא בדרך אפשר וז"ל וכ"ת לדעת הרמב"ם שצריכה לישבע ע"ז אלא בגלגול שבועה דצררי עכ"ל. גם הרב מוהראנ"ח ח"א סס"י א"ך מצדד אצדודי לומר הכי בדעת רבי' ולא פסיקא ליה ע"ש.. וכעת מצאתי להגאון מוהרא"ם ח"ב סי' ז"ך דפשיטא ליה דלא משביעין של"מ ושל"מ אלא ע"י גלגול דצררי ולא חיישי' במחילה ע"ש ותשובה זו הובאה בתשו' הרב מוהריב"ל ח"ב סי' נ"ו וקרא עליה ערער בכתוב' ב"דכ דחיישי' למחי' ע"ש דס"ל להרמב"ם דאי ב"דכ אין כתו' יוצא מתחת ידם אין נוטלין כלום דחיישי' שמא מחלה אלמא דאפי' היכא דליכא למיחש לצררי שהרי אמן מתה בחיי בעלה אפ"ה חיישי' לשמא מחלה ואין בניה זוכין בסכי כתו' ואנא:
בעניותי' כבר כתי' דלישנא דהטור שכתב ונראה שאם וכו' לא דייק טפי וברירנ' מאי דנלע"ד ואכתי פש גבן לברורי דלפום מאי דסבור רבנן ז"ל דאפי' הרמב"ם לא מצריך שבועה דשל"מ ושל"מ אלא ע"י גלגול א"כ הטור דפליג עליה ס"ל דאפי' ע"י גלגול לא משבעינן לה ואתמהה דכח הגלגול יפה ויפה עד שיכול לגלגל עליו שלא נמכר לו בע"ע כדאיתא בפ"ק דקידושין דף כ"ח ופסקה רבינו פ"א מה' טוען הלכה י"ב והטור ח"מ סי' צ"ד ס"ג ומי גרעה טענת מכירת ומחילת כתובה מטענת נמכר לו בעבד עברי: ובצפיתינו צפינו לה' קמ"ר ח"א סי' צ"ז ע"ג שכתב וז"ל עוד שמענו דלסברת רבינו מגלגלין עליה של"מ ושל"מ לפחות אמנם הטור נראה דס"ל דאף מדין גלגול אין מגלגלין עליה של"מ ושל"מ ונראה דהטור ז"ל לטעמיה אזיל שפסק בח"מ סי' צ"ד דאין מגלגלין שמא על שמא כי גם דאיכא רגלים לדבר שמכרה או מחלה ולפ"ז אין מקום למ"ש הרב"י וכו' והדר ק"ל מדברי הטור דמגלגלין עליה שלא תפשה ואנא עניא לא ידענא מאי שמא על שמא איכא הכא כיון דכל מאי דטענינן ליתמי חשיבא טענת בריא כדברירנ' בעניו' א"כ הו"ל טענת בריא וכיון דרבנן שדו גודא רבה על הבא ליפרע מנכסי יתמי שלא יפרע אלא בשבו' ש"מ דכי תקון רבנן שבועה על המלוה קבעוה ואחשבוה כטענת בריא מעלייתא והויא דמיא לשבועה דסוטה דרחמנא שויא לטענת בעל כטענת בריא ורמי עלה שבועת האלה כדאיתא בקידושין דכ"ח ובחידושי הרמב"ן ז"ל בס' אוריין תליתאי:
וכן בקודש חזיתי לה' קמ"ר ז"ל שם ע"ג שכ' משם הרב נתיבות משפט דף ש"ג שעיקר השבועה היא על התפסת צררי וע"י גלגול מגלגלין עליה של"מ ושל"מ ועיקר ראייתו היא מהאי דאמרינן בפ' השולח דל"ה ההיא דאתיא לקמיה דר"ה א"ל מאי אעביד ליך דרב לא מגבי כתו' לארמלתא תא אמ"ל מידי הוא טעמא אלא דלמא נקיטנ' מידי מכתו' חי ה' צבאות אם נהניתי מכתו' כלום אר"ה מודה רב בקופצת וכו' ואם יש לחוש שהיא מחלה אכתי לא סגי בהכי אלא ודאי שעיקר השבועה היא שלא התפיסה צררי וע"י גלגול נשבעת של"מ ושל"מ הילכך כיון דקפצה ונשבעה עיקר השבועה אין להשביעה עוד עכ"ל קושטא קאי דרש"י פי' כן דהך שבועה דקפצה ונשבעה תסגי לה ותו לא משבעינן לה ונלע"ד דאעפ"כ איכא למימר דלאו ראיה היא דאה"נ דנשבעה כדבעי לה למעבד ושל"מ ושל"מ אלא דתלמודא לישנא קלילא נקט ולא אתא לאשמועינן אלא דבקפצה ונשבעה מודה רב דמגבי' לה כתו' ועוד בה דכי נשבעה שלא נהניתי מכתו' כלום דבר שהיה בכלל שלא מכרה לו כתו' דאי מכרה הא קא מתהניא מדמי מכירה ומחי' נמי חשיבא כמכר וכדאמרי' בכמה דוכתי בגמ' מתנה דינה כמכר דאי לאו דעבד ליה נייחא וכו' ועיין למרן הב"י ז"ל ח"מ ריש סי' ס' ולקמן במערכת אות מ' מדין מתנה מאי דכתי' בעניו' בס"ד:
יברא דחזינן. לרבוותא דמקהו אקהתה בהאי שמעתתא דאמר ר"ה מודה רב בקופצת וחשיבא ליה שבועה מעלייתא היא ואילו בפ' הגוזל דף ק"ו אהא דאר"ה משמיה דרב מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ונשבע ואח"ך באו עדים פטור שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו בעלים שבועה שוב אין מקבלין ממון ואותביה רב אחא. לר"כ דקאמר האי שמעתא ממתני' ומשני ר"נ אליבא דרב כאן בקפץ כאן בשלא קפץ דקפץ לא חשיבא שבועה ולא קרינן ביה ולקח בעליו כאן בשלא קפץ וכו' אלמא אם קפץ ונשבע לא חשיבא שבועה לר"ה משמיה דרב א"כ היכי קאמר ר"ה הכא דרב מודה בקופצת דא"ה הדרא קו' רב אחא מהך מתני' לרב והרמב"ן ז"ל בחי' לשם הביא כפירש"י וכ' שכן משמע כירושלמי אבל ר"ח כתב מודה רב בקופצת ונשבעה מעצמה שכיון שעברה ונשבעה משביעין אותה שבו' כתקנה ע"ד ב"ד ומגבי' לה כתו' ובפ' הגוזל גרסי' כאן בקפץ וכ' ר"ח שם ש"מ מאן דקפץ ונשבע אינה שבועה והא דגרסינן בגיטין מודה רב בקופצת ונשבעה לא שנחשבת כשבועה אלא רב דלא הוה מגבי כתו' לארמלתא בקופצת מודה דמשבעה ומגבי לה כתו' אלו דברי ה' מיהו אינו ראיה וכו' ובירוש' פ"ד שומרין מצאתי הטוען טענת גנב אינו חייב עד שיכפור בב"ד מה אנן קיימין אי בהדא דקאים וחייב לחבירו שבו' אפי' נשבע חוץ לב"ד חייב אלא כי אנן קיימין כאן דחמי אזלין בעיין למשבעיניה והוא קפץ ונשבע ודברים הללו נוטים לדברי ר"ח ז"ל שכ"ז שלא חייבוהו ב"ד עדיין לישבע כשנשבע ע"ד ב"ד הוא נשבע ואינו חוזר לישבע פעם אחרת עכ"ל ודברים הללו אינם מובנים דבירוש' קאמר דכשלא חייבוהו ב"ד אלא שבועה ומשלם כפל ועוד מאי נוטים כדברי ר"ח דקאמר לכן נלע"ד צריך להגיה כ"ז שלא חייבוהו ב"ד עדיין לישבע כשנשבע לא ע"ד ב"ד הוא נשבע ולהכי חוזר ונשבע פעם אחרת ואז ודאי כדברי ר"ח והרשב"א ז"ל בחי' שם כ' דמסתברא כדברי ר"ח ומסיק וכיון שכן כי קפצה ונשבעה מאי הוי דהא לא נשבעה כדינה בנ"ח וכו' הילכך הא בקופצת נמי כיון שלא נשבעה כתקנה לא מגבי' לה בהאי שבו' אלא משביעין אותה כתקנה ומגבי' לה עכ"ל ולשיטת רש"י צריך לומר נמי דכשנשבעה נשבעה כתקנה ותלמודא לישנא קלילא נקט וכדכתי' וראיתי להריטב"א בחי' לשם שכ' ומודה רב בקופצת והוא שנשבעה ע"ד ב"ד דפשי' הוא דבלא"ה לאו כלום הוא ומדאמרת אם נהניתי מכתו' כלום משמע דבלשון זה נשבעה וסגי בהכי ואומר רבי' נר"ו דמהא שמעינן דמי שגזל את חבירו וחייב לו ממון אינו יכול לישבע שלא נפרע דאותו ממון שגזל עולה לו לפרעון וקא יליף שפיר מהך דקפצה ונשבעה דבהך לישנא סגי לה וכ' ע"ז הריטב"א ול"נ דמכאן אין ראיה דהכא לישנא קלילא נקט ואיירי דנשבעה בשבועה בפי' שלא נהנית מבעלה בדבר שיש לה לקבלה בפירעון כתו' עש"ב קצת והביא ג"כ דברי הירוש' דפ"ד שומרין והך דפ' הגוזל וכתב למדנו דהתם נמי כיון דההיא שבועה הוא שמחייבו בכפל אם קפץ ונשבע אפילו בב"ד לאו שבועה היא ואינו חייב ואפשר לומר דדוקא בהא משום דשבו' מחייבו כפל אבל שבועה דמודה במקצת אם קפץ ונשבע פטו' ובמקו' שם פ' הגוזל הביא דברי הרשב"א ור"ח ועוד כ' משם הרמ"ה וז"ל וש"מ דמאן דמשבע ליה לחבריה וכו' בב"ד ואשתבע ליה מקמי דלחייבוהו ב"ד שבועה לא מפטר בהאי שבוע' אלא חייב לאשתבועי ליה זמנא אחריתי אפומא דבי דינא וכן הלכה מכל הני מילי דכתיב' נעה גם נדה ראיית הרב נתיבות משפט ז"ל ואנו אין לנו אלא דברי הרמב"ם ז"ל דמעיקר השבועה ג"כ שלא מחלה ושלא מכרה ושלא כדעת הרב ב"ח ז"ל והנמשכים אחריו וכעת אין פנאי להאריך עוד בזה:
ומה שנשאל עוד כת"ר בענין חזקת החנות דקא טעין בן האשה א' דנכ"מ דאמו הוא דקא ירית לא ידענא מאי מספק"ל לכת"ר דכי יהבי' ליה לבן האשה הא' דהחנות הלז היא מנכ"מ דאימיה הא מיהא מכי מייתא בחיי בעלה הוא ניהו הזוכה בירושת' בין בנצ"ב בין בנ"מ כמ"ש בטוש"ע א"הע סי' צ' זה הנלע"ד כעת לבוא בדרך קצרה ואבחרה לשון ערומים ומה גם בסובלי תלאים מתנינן לה ואני תפלה לצד עלאה אל אלהי הצבאות יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות ויזכנו לראות קץ הפלאות ובא האות בסדר למחר יהיה האות שנת יפה בעתו לפ"ק ושלום על דייני ישראל כי"ר:
אות ב
כתובה אמת אגיד כד הוינא זוטר לגברי רברבי הראשון אדם מלך שבסנה' מ"ר דרו'ר בשמ'ים ראש עט"ר דין אבא למלכא רב הוא ועמו השר גבר בגוברין נג'ר ובר נג'ר התייר הגדול ומורי גם הוא דוד מלך ישראל חלקם בחיים לעולם שכולו טוב כיר"א צוו עלי לחוות דעתי קלה כמות שהיא בדין עסק הבא לפניהם בראובן בן יעקב שנשא אשה מבני קהלא ק"ק פורטוגיזיס יצ"ו ולפי תקנתם תנאי היה הדבר שאם ח"ו אירע העדר מהחתן ויניח אחריו זש"ק אזי הבחירה או האפוט' אם רצו מגבין לה כתוב' משלם ואם רצו לחלק בנכסי' אשר ישאירו אחריו ונכסי' שהכניסה בנדונייתה ומכוון התקנה על מה אדניה הטבעו כי מתקני התקנה הולכים בזה אחר תועלת הזרע והענין שאם סכי כתו' אלף זוז בד"מ ונכסי דמיתנא אלף זוז דמדינא גובה כתו' משלם והיורשים ישארו בידים ריקניות ע"כ תקנו שיחלוקו האלמנה והזרע אמנם אם היו הנכסים מרובים לא תטול אלא סכי כתובתה ויוצאת והיה הנשאר זוכה בו הזרע והנה בע'תה ראובן נלב"ע בחיי יעקב אביו וחל"ש והניח אחריו בת אחת קטנה והנכסים אינם מספיקים לסכי כתו' ומן הראוי שהזרע בורר לו דרך היפה לחלוק ואמנם הבת קטני קטנים ולא העמידו אפוטרופוס בעבורה ועוד שלפי מנהגם בזה שלא לכוף לאלמנה שתטול כתו' עד שתתבע כתו' בב"ד בין במקום שתטול כתו' משלם בין במקום שחולקים כאשר משפט כתוב ולמקצת ירחין חזר הדין ויפגע גם בבת ההיא וחל"ש ואז עמדה האלמנה ותבעה מהב"ד שתגבה סכי כתו' משלם אחרי כלות הזרע ויעבור והנה איננו ויעקב זקנה טוען נגד האלמנה כי עתה יורש כח נכדתו וכשם שהיא היתה יכולה לכוף לאמה שתחלוק אף הוא הבא מכחה מצי כייף לה ותרי אריוותא גזרו גזירה גזירת מלך היא לשום שפלים למרום ויר'ם תולעים עשו את שאינו זוכה כזוכה לשנות פרק זה ולסדרו ולערכו לפניהם כשלחן הערוך ואני עני מקבלה ואילך מלתא דמתאמרא מפי סופרים אמוראי נינהו וקים לי בגואי דלית לי מגרמי כלום ולא בינת אדם לי מה מני יהלוך האמנם אלם צדק באמת אמרו אין מסרבין לגדול שני גדולי הדור ואומר עם קנ'י ותפלתי על חכ'י ואתנפל לפני חונן לאדם דעת יחננו להבין אמרי בינה ולכוין להלכה על דבר אמת משפטי ה' אמת קשט אמרי אמת כיר"א: זאת אשיב בהורמנותייהו דרבנן כת"ר מנייהו אחוה דעי ואומר חלותי היא דבר זה נפתח בגדולים הלא אב א' הרא"ש המעוז בתשו' כלל נ"ה סי' י' והובאה בטוא"הע סי' קי"ח סל"ה בלשון מתוקן טפי וז"ל ילמדנו רבינו קהל מולינא הסכימו שכל אלמנה שתבא לחלוק עם בנים שיהיו יד היתומים ע"הע או יפרעו כתובת אמן או יחלוקו עמה לעולם יד היתומים על העליונה לתועלתם וכו' עכשו מת ראובן והניח בנים ובנות והיה עליו שט"ח לשמעון וכו' והיתומים לא גלו דעתם וכו' אבל אומדן דעת הוא שקודם היו רוצים לחלוק כיון שהכתו' יתרה על הנכסים עכשו מתו היתומים ובא שמעון להפרע השט"ח וכו' וטען שמעון שיפרעו לו חצי הנכסים עמדו היתומות ואמרו אין אנו רוצים לחלוק עם אמנו אלא שהיא תטול כתובתה ושמעון אומר כיון שהיתומים לא גלו דעתם אלא סמכו על התנאי אנן סהדי דניחא להו כדי שיפרעו חובת אביהם טענו היתומות אנו במקום אחינו עומדות וכי היכי שהם יכולים לוותר כך אנו יכולות לוותר. תשובה מ"ש שהברירה ביד היתו' וכו' דבר ידוע הוא שלא יעקר ד"ת ממקומו עד שיאמרו היורשים אנו רוצים לחלוק ולא שייך אומדן דעת לפי שכך היא התקנה וכו' וכ"ז שלא סלקוה נעמידנה על ד"ת והרי מתו הבנים ולא סלקוה והבנות שעמדו במקום אחיהם לירש אמרו שאינם רוצים לסלק אמן ומי יסלקנה ועוד אדרבא אומדן הדעת יותר הוא שהבנים היו חפצים שתטול אמן הממון בכתו' ממה שיטלם הב"ח אחר וכו' עכ"ל מדברי רבינו הגדול הללו למדנו שאם הבנות היו רוצות לחלוק עם אמם בנכסי דמיתנא שומעין להן אעפ"י שבשעה שמת אביהם לא היו בני נחלה דברתא במקום ברא לא תירות והבנים לא גלו דעתם מ"מ כיון דהשתא מיהא בני נחלה נינהו בדידהו תליא מלתא אעפ"י שעוקרים ד"ת להם לבדם נתנה האר'ש ולדבריהם שומעין דכל תנאי שבממון קיים וע"ד כן נשאת אלא שאם רוצות לוותר במקום שהבנים אחיהם לא גלו דעתם דניחא להו בחלוקה דבריהם נשמעין שאמרו כהלכה להעמיד הדבר על ד"ת ולא אמרי' בכה"ג מכי מיית האב ונפלו נכסי קמי בנים ואנן סהדי דטפי הוה ניחא להו לחלוק חשבינן הני נכסי כמאן דפליגן דמי אלא שהדבר תלוי ועומד עד עת בא דברו של יורש לחלוק או לוותר וכיון דהשתא בשעת תביעת האלמנה סכי כתו' ומטא זמן גבייה מימר קאמרי שתגבה כל סכי כתובתה לא סלקוה והבנים אזלו לעלמא והני אחריני נינהו ש"מ שדעת רבינו ז"ל דבתר שעת גבייה תליא מלתא ובתר דידה דהאי שעתא אזלי' א"כ בנ"ד כיון דבשעת הגבייה כבר הבת מתה ולא גלתה דעתה אז היורש הבא מכחה עומד במקומה לכל אשר יחפוץ יאמר כי הוא זה וכשם שהבנות בחיי אחיהן כמאן דליתנהו דמיין ואפי' הכי כשמתו האחין עמדו האחיות במקומן לחלוק או לוותר ה"נ אחר שנסתלקה הבת ולא גלתה דעתה היכן נוטה לוותר לאמה או לחלוק דכוותה יעקב האיש הלזה יהבינן ליה כח הבת מורישתו לוותר או לחלוק ותו איכא למימר דמשטחיות דברי הרא"ש נר' דהבנים גדולים היו ובני דעה נינהו והדעת נוטה להיותם רוצים וחפצים בחלוקה אם לא נודע להה השט"ח אלא שאם היה ידיעה להם בשט"ח היו מוותרים לאמם ממה שיטול הב"ח חדא משום אקרובי דעתא לגבי אמן טפי מב"ח ועוד דאי מייתא אם ולא נשאת אינהו ירתי לה דאין הב"ח גובה מהם דמאמן קא ירתי והם לא סלקוה ור"ל דשפיר בני דעה ובני סלוק נינהו אמטו להכי שומעין להבנות דאתו מחמתייהו שנראה שג"כ כך היתה דעתם של הבנים שגדולים היו ובני סלוק נינהו ולא סלקוה א"כ מי יסלקנה אבל בנ"ד שהבת קטני קטנים במספר ירחים דלאו בת סלוק היא פשיטא דכה"ג אזלינן בתר אומדנא ואמרי' ודאי דלכי גדלה לא תרצ' אלא לחלוק ממה שתטול אמה כל הנכסי' ויבוזו זרים יגיע אביה ונותרה בת ציון בעירום ובחוסר כל אתיא ריקם ריקם דבר זה כמו זר נחשב וכיון דהוברר הדבר והשכל מחייבו שהבת רוצה בתקנת עצמה מתקנת אמה שקרוב הדבר להיות נשאת לאיש אחר כי הרבה שחרות עושה כי ודאי אומדנא גדולה היא וחשבי' לנכסי כמאן דפליגן בשעת מיתת האב ראובן וכמ"ש הרא"ש ז"ל שהבנות אעפ"י שלא היו ראויות לנחלה ואין להם פה לדבר לוותר או לחלוק השתא דהבנות אזלו מעלמא הבנות דקיימי השתא יהבינן להו כל מה דהו"מ אחיהן למעבד ואם נפשך לחלק ולומר דע"כ ל"ק הרא"ש התם אלא משום דהבנות תביעתם מכוונת להלכה להעמיד הדבר על ד"ת אמטו להכי סבר לה מר דשמעינן להו אבל היכא שתביעתן היא לחלוק ולסלק האלמנה בחצי הנכסים דהוי נגד ד"ת אימור דבכה"ג לא אמרה הרב כלל ולא צייתינן להו והכא בנ"ד היורש הבא מכח הבת תביעתו היא לחלוק נגד ד"ת דילמא כל כה"ג לא משגיחינן ביה הא ודאי לאו מלתא היא מכמה טעמי חדא דהרי הרא"ש שרטט וכ' והבנות העומדות במקום אחיהן לירש לא סלקוה וכו' עכ"ל יציבא מלתא מוכיח תוכיח דעת עליון שאם הבנות דאתו מחמת אחיהן היו רוצים לסלקה בחצי הנכסים יפה כחם ויפה ויהבינן להו כל כח דאתו מחמתייהו כמו שמבואר בדברי השואל ועוד בה מדמסיים למלתיה הרא"ש וז"ל ועוד דאמרן דעת הוא שהבנות היו חפצים שתטול אמן הממון בכתובתה ממה שיטלם הב"ח עכ"ל דר"ל דבלאו ה"ט דהבנות במקום אחיהם קיימי והם לא סלקוה אלא שאפי' היו רוצים היורשים לסלק את אמן ולחלוק אפי"ה אין שומעין להם שהרי הם במקום אחיהם עומדים והרי אמדן דעת הוא שהבנים היו חפצים שתטול אמן הממון ומשעת מיתת אביהן הוברר הדבר שבכך היו חפצים וחשבי' לה כאילו כבר גבתה משעה הא' דאזלינן בתר אמדן דעתא דיותר רוצה הבת שתחלוק ממה שתטלנו אמה ונ"ד נראה דעדיף מנדון שנשאל עליו הרא"ש והחוש יעיד על זה ואין להאריך כנלע"ד ואם דל הוא: ואין לחלק עוד דשאני נדון הרא"ש דהיורשים רוצים לוותר לאמן שתטול כל סכי כתו' הם בנות ראובן עצמו ושפיר עומדות במקום אחיהם וככחם דמי אבל בנ"ד דהיורשי' מכח הבת קאתו והו"ל כח כחו וא"ל דשאני לן בין כחו ובין כח כחו ודמיא הא מלת' להא דאבע"ל בפ'. כיצד הרגל די"ט בעי רב אשי כח כחו לסומכוס ככחו דמי או"ל מי גמיר הלכה ומוקי לה ככח כחו או"ד לא גמיר הלכה כלל ע"ש וכיון דסלקא בתיקו מאיזה דין ומאיזה טעם יזכו היורשים בטענתם כיון שהיא תובעת להעמיד הדבר על ד"ת בכח כחו ונראה פשוט דהא מלתא נמי לאו בת סמכא היא חדא דבהאי מלתא ליכא לתא דכח כחו דכלהו לא אתו אלא מכח היורש הא' ולעולם כל יורש הנשאר אחר יורש הא' בחריקיה קאי וכאילו הוא עצמו היורש הא' וכאילו הוא התובע וכך הוא סדר הנחלות הקרוב קרוב הוא קודם ולכי מסתלק היורש הא' ונתקרב הרחוק וכאילו לא היה היורש הא' בעולם והוא עצמו הנקרא יורש הא' דהשתא ואין לו שייכות כלל עם כח כחו דמספקינן ביה בגמ' ועוד בה דאפי' מי שרוצה להתעקש ולומר אידי ואידי חד שיעורא אף אתה אמור לו צא ולמד מ"ש במקו' לשם וז"ל בעי ר"א וכו' אבל לרבנן דסומכוס דס"ל דאית להו הלכתא בצרורות ח"נ אבל לסומכוס דלית ליה הלכתא דצרורות ח"נ אלא ס"ל צרורות נ"ש מבעיא לן דילמא מוקי להלכתא בח"נ בכח כחו עכ"ל עין רואה דמאן דאית ליה צרורות ח"נ לא שני ליה בין כחו לכח כחו דכולה חדא מלת' היא ולא מבעיא לרב אשי אלא אי גמיר לה סומכוס אי לא אבל אי לא גמיר הוי כח כחו ככחו ומשלם נ"ש אלמא דלעולם כח כחו ככחו דמי אפי' בשאר מילי וכ"ש לפום מאי דכתי' בעניו' דהכא בנ"ד כולה חדא מלתא ויורש הבת במקום הבת קאי בחריקה וכיון דכבר נתבאר דאזלינן בתר שעתא דנפלו נכסי קמי יורשים ומההיא שעתא קיימי נכסי לחלוקה ולאו בתר שעת גבייה ואמרי' כיון דבההיא שעתא ליכא זרע של קיימא תטול כך סכי כתו' וכדברירנא ולכאורה היה נראה להביא ראיה דלעולם אזלינן בתר שעת מיתה ולא בתר שעת גבייה ממ"ש הרב בית דוד בח' א"הע סי' פ"ה מהספר שנשאל בענין תקנת התוס' של הכתובה שבעיר יאמנא מתנים שאם יעדר הבעל ונשאר לה ממנו זש"ק שלא תגבה התוס' עלה ונסתפק באם הניח אחריו זש"ק ואיננו כי לקח אותו אלהים אי אזלינן בתר שעת מיתת הבעל והאיכא זש"ק או"ד בתר שעת גביית כתו' אזלינן והא ליכא ומסיק הרב דבתר שעת מיתת האב אזלינן ולא תטול התוס' אע"ג דבשעת גביית כתו' ליכא זש"ק א"כ בנ"ד נמי ניזיל בתר שעת מיתת הבעל ואנן סהדי דניחא ליה להיורש לחלוק ולזכות בחצי הממון וכאילו כבר חלקו הנכסים וזוכה בחצי הנכסים יעקב זקנה הבא מכחה וכדכתי' ונלע"ד דלא שמה מתייא דשאני נדון הרב דכשהניח זש"ק נעקר ופקע חובת התוס' ממילא ע"פי תנאי ואינו מחוסר ברירה ובחירה מהזרע דלאו בדידהו תליא מלתא לדעת מה בפיהם לקרב או לרחק ספיר גזרתם אלא בתנאה תליא מלתא ועיקר התנאי בהנחת זש"ק ולכשהניח זש"ק ממילא פקע מניה כלילא דהאי תוס' והרי היא מסולקת ממנו לאלתר וכמו שהוכיח ה' ז"ל מנוסח מתקני התקנה ע"ע וכן מתבאר מתוך דברי הרא"ש שם שכתב אבל בעיר הזאת וכו' ממילא כל חצי העזבון של היורשים וב"ח גובה ממנו וכו' ע"ש אבל בנ"ד דהדבר תלוי ועומר בבחירת הזרע ואינה מסולקת אלא עד שעת גביית כתובה ונראה מה יהיו דבריו ושיח אמריו לוותר או לחלוק איכא למימר בכ"הג פשיטא דלא אזלינן אלא בתר שעת גביה וכיון דבשעת גביה ליכא זש"ק תו לא משגחינן במאי דהוה זש"ק בשעת מיתת האב הא מיהא לעיקר דינא העיקר כדכתיבנא דהאב יורש נכדתו כדת וכהלכה לכל מילי ואזלינן בתר אומדן הבת דודאי היתה רוצה לחלוק וכדברירנא מדברי הרא"ש ז"ל הניתנים למעלה וגם ראיתי את הלח'ש מ"ש הרב עדות ביהוסף ח"ב סי' מ"ד שיצא לדון בדבר חדש מתשו' הרא"ש הלזו במאי דאיתשיל קמיה בכלה וחמותה במאי ניחא ליה טפי נכדה היורש אי ניחא קמיה שתטול זקנתו כל סכי כתובתה ולא ישאר מהעזבון אלא סך מה לאמו ממה שיחלוק עם זקנתו ויתיפה כח אמו לגבות יותר ממה שישאר בעזבון אחר שלא תטול זקנתו כל סכי כתובתה ופשיט לה מר דניחא ליה שתטול זקנתו כל סכי כתו' משלם וטעמא טעים דאמו תגבה כתו' ותצא לחוץ ותנשא לאיש זר משא"כ בזקנתו שעדיין מצפה היורש שירשנה וגמר לה מר מתשו' הרא"ש הלזו דאזלינן בתר אומדנא עש"ב והדברים מוכיחים דק"ו בנ"ד שודאי שדעת הבת היתה רוצה לחלוק עם אמה בנכסים ולזכות במחצית הנכסים לעצמה ממה שתוותר לאמה שעל הרוב וקרוב הדבר שתנשא לאחר ויתרוקן כחה מנכסי אביה ותמחול על התנאי המזכה לה אמור מעתה משעת מיתת האב הוברר הדבר כאילו גלתה דעתה בפירוש שכך היא רוצה לחלוק ולא לוותר דלאו בשופטני עסקינן זה הנלע"ד ודנתי בקרקע לפני מי שגדול עט"ר רבי אב'א והרב מורי הר'ן את דיננו ונשאו ונתנו בדבר כפעם בפעם ושוב נמנו עמהם לדין מאריה דאתרא ה' מוהר"י הכהן ז"ל וה' מוהר"ם ברוך קארבאלייו ז"ל וה' שמריה קאטריואס ז"ל וה' מוהר"א כ'ייט ז"ל וה' דניאל לומברוזו ז"ל ועמדו על המבחן כדבעי למעבד ועלו בהסכמה לחלוק האב עם כלתו וכך נעשה מעשה בשנת אשרך ישראל לפ"ק. הגדתי היום ויהי בנסוע הארון ז' כורתי ברית האמורים בפרשה ונתמנה לראש בית אב במ'דין פורטוג'יזיס יצ"ו שארנו קרובנו ה' מוהר"י אלחאייך ז"ל ובשנת תקמ"ו בא מעשה לפניו כיוצא בזה ודן את הדין לגבות לאלמנה כל סכי כתובתה הפך מה שדנו ב"ד של כת הקודמים ולפי הנשמע שגם מורי ה' חק נתן זיע"א וה' מוהרש"א ז"ל בעל ס' משחא דרבותא הסכימו עמו זכר כלם לברכה עד הן היום בא מעשה לפנינו אנן יד עניי ולא ידענא מאי נדון בו ותרתי בלבי שדעת הרבנים תלתא סרכין נו"ן דהרא"ש ס"ל דלא אזלינן בתר אומדנא לעקור ד"ת עד שיאמר בפי' שרוצה לחלוק וכל שלא פי' בפירוש נעמיד הדבר על ד"ת ומ"ש דאומדן דעת הוא וכו' ר"ל כלפי מ"ש השואל שטען שמ' שאומדן דעת אחיהן לחלוק ולפרוע חובת אביהן אהא קא מהדר להו לדידי ודאי לא שייך כאן אומדנא כדי שיעקר ד"ת אלא אפילו לדידכו דאזילתו בתר אומדנא אמינא דאדרבא אומדן דעת הוא כלפי לייא מסתברא ומה שהוכחנו מדברי הרא"ש דכשם שהאחיות עמדו במקום אחיהן. ה"נ יורש הבת עומד במקום הבת נראה לי דס"ל להני רבוותא במותב תלתא דשניא דא דמתקני התקנה תלו הדבר בבחירת הזרע דוקא ולא ביורשים וכיון דתלו הדבר בזרע כל דליכא הזרע הדרי' לד"ת אבל בנדון הרא"ש נהי דהבנות במקום הזכרים כמאן דליתנהו דמיין היינו לענין נחלה לבר אבל ס"וס מכלל זרע לא נפקי וכיון דזרע מקרו שפיר זיכה להם הרא"ש ז"ל אלא דלפ"ז ק' מ"ש בתנאי הכתובה שאם יניח אחריו זש"ק שיחיה ל' יום וכו' דאי לאו משום יורש הבא מכחו הני ל' יום מאי עבידתייהו אבל משום יורש ניחא ואע"פי ששנינו קטן בן יום א' נוחל ומנחיל האיכא הראב"ד בפ"א מהלכות נחלות דין י"ג דס"ל דדוקא כשכלו לו חדשיו והרמב"ם דס"ל דאפילו לא כלו לו חדשיו הצ"ע ה"המ ועיין במרן בב"י סס"י רמ"ו והרב"ח שם כתב דאין להוציא נכסים מחזקתם ע"ש אי לזאת מתקני התקנה לא מחתי נפשייהו אספיקא דדינא להנחיל כחו ליורשיו ולהפקיע כח אמו בכתו' ונמנו וגמרו לתקן כס' הראב"ד דאי לא חיה שלשים יום אינו מנחיל ליורשיו זכות אלא אי אמרת בשעת גביה תליא מלתא ולכי מיית זרע תגבה משלם מאי נ"מ לשיהיה בן ל' יום איכא למימר דמשום אפוטרופוס נגעו בה ואע"ג דאפי' לבן יום א' מצינן לאוקומי אפוטרופוס ואפי' על העובר כמ"ש הרשב"א ח"ב סימן קכ"ט מ"מ כך נראה להם לתקן דאי בתוך שלשים יום גלה דעתו לחלוק או לוותר לא עשה ולא כלום אבל לאחר ל' יום מאי דעבד עבד ואע"ג דאינו יכול לכופה שתגבה כתו' כמדובר הא מיהא משכחת לה שתבעה ל' יום אלא דלענין אם איבדה מזונותיה כשתבעה בתוך ג"ח איפליגו בה רבוותא בתראי כמ"ש במערכת המ"ם בס"ד זה הנלע"ד ליישב הוראת הב"ד ג' המה מטיבי סע'ד נו"ן וכן חזיתי להרב מגן גבורים בתשו' סי' פ' שהביא תשו' הרא"ש הלזו ובדף קל"ד ע"ב נפק דק להבחין בין זרע לשאר יורשים ע"ש ונתוועדנו אנחנו צעירי צאן קדשים ב' ב"ד שבעיר פעמים רבות על רזא דנא ועלתה הסכמתנו לדון כסברת ב"ד קמא דלעניותי' מסתבר טעמיימו ומהא דאמרינן בפ' אלמנה לכ"ג דף ס"ו ע"ב המכנסת שום לבעלה וכו' מכרו שניהם ר"ל הבעל או האשה זה היה מעשה לפני רשב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות ופירש"י דאם מתה היא מוציא מיד הלקוחות וכתבו התוס' כשמתה האשה הוא יורש כחה והיא היתה יכולה למחות מחיים עכ"ל רצה להוכיח יד'ין ה' ערך השלחן נר"ו שהיורש עצמו אע"פ שהוא לא היה יכול למחות שהוא עצמו המוכר אפי"ה כיון דאשתו בחייה היתה יכולה למחות חוזר ונעור ויורש את כחה ה"נ דכוותה כיון שהיורש בא מכח תבת שהיתה יכולה לחלוק גם הוא יכול לחלוק ולסלק כלתו בחצי הנכסים א"ד נר"ו ואע"פ שהרא"ש שם חלוק ע"ד רש"י כמו שהאריך שם וכמ"ש רבינו הטור א"הע סי' צ' ע"ש וע"ש במור"ם סימן ג' ובחל"ם סקמ"ד הא מיהא מטעמא אחרינא פליג עליה דרש"י חדא דאם נתקיים המכר שנה א' שוב אינו בטל ומהך דכתו' ע"ש אבל לענין שיורש כחה מודה אי לאו מהנך טעמי ונומיתי לו נר"ו דהתם כיון שהוא יורש מ"הת דין הוא שירש כחה שהיתה יכולה למחות וזה מכלל הירושה אבל בנ"ד שאינו אלא מכח התקנה והיא נגד ד"ת אימא לך אין בו אלא חידושו וכ"ש אי נחתינן לדקדק דלא תקנו אלא לזרעו ולא להיורשים כמו שנאמר דודאי אין ראיה מהך דכתו' אמנם יציבא מלתא לעניו' כדברירנא ונהי דעיקר התקנה היא לתועלת הזרע דוקא הא מיהא אחר שנתקנה לזרע כל הבא מכחו יורש כחו ומעין דוגמא זו כתב הרב בית דוד ז"ל שם עוד דקדק מ"ר נר"ו מתשו' הראש הלזו שכתב הסכימו קתל מולינא שכל אלמנה שתבא לחלוק עם בנים וכו' ומשמע ליה נר"ו שעיקר התקנה אינה אלא לבנים דוקא ואפי"ה פסיק ותני הרא"ש דהבנות במקום אחיהן עומדות ה"נ אע"פ שעיקר התקנה א"א לזרע מכי מיית הזרע הבאים מכחו יורשים את כחו א"ד נר"ו ולפי"ז אם לא הניח אלא בנות אינם רשאים לחלוק ולא נתקנה תקנה זו אלא לתועלת הבנים דוקא ואינו נראה כן מסיום דבריו ז"ל שכתב אבל בעיר הזאת אין התקנה כך אלא אם כתו' מרובה מחצי הנכסים ממילא על חצי העזבון של היורשים וכו' עכ"ל מרוצת דבריו ז"ל הוכח תוכיח דאין הפרש בתקנות אלא לענין זה אבל לענין שהיורשים זוכים בחלוקה שוים הם הא אין לך דמלת בנים כוללת בנים ובנות:
אות ג
כתובה ראובן מק"ק פורטוגיזיס יצ"ו נשא את רחל ופגעה בו מדת הדין עודנו באבו בחיי יעקב אביו ואמו והניח בת א' ויהי כמשלש חדשים נלב"ע יעקב אביו וחלש ולמקצת ירחין חזר הדין ויפגע גם בבת ההיא ויעקב אין לו בן אחר ועמדו בני אחיו של יעקב ותבעו מהאלמנה של ראובן לחלוק בנכסי ראובן כפי משפט תקנת הק"ק יצ"ו ועמדו הב"ד וגזרו אומר עפ"י התורה שזכו היורשים בחלוקת הנכסים מכח זכות הבת שהיתה יכולה לחלוק וכמו שנת' לעיל בס"ד אז עמדה אלמנת יעקב הזקן ותבעה לפני הב"ד לשתגבה כתובתה מנכסי בנה שהירושה חוזרת לקבר יעקב אביו של ראובן ותטול ממנו סכי כתובתה משלם כיון שזכתה בנכסים. מכח בעלה הרי תם ונשלם הזרע ויחזור הדבר שתגבה כל סכי כתובתה כמשפט התורה והתקנה והיורשים טענו שהם יורשים מכח הבת ולא מכח יעקב בעלה דמדינא הכל לזכות האלמנה אלא שע"פ התקנה זכתה הבת ואינהו קאתו מכח הבת יורה המורה לצדקה ויבא שכמ"ה:
זאת אשיב רישא דכל רישין מקום יש בראש לתור ולדרוש דא"נ אמרינן דהיורשים מכח יעקב אחיהם קאתו והרי יש עליו כתו' אשה אם גובה מחצי העזבון הלז יען כי הבת הזוכה בחצי העזבון הלז מתה בחיי זקנה. יעקב והו"ל הנך נכסי ראוי ותנן בפרק יש בכור דף נ"א ע"ב הבכור וכו' ואינו נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק ולא האשה בכתו' וכו' ובגמרא והאמר שמואל ב"ח גובה את השבח א"ר מקולי כתובה שנו כאן ע"כ ופירש"י והך אשה נמי ב"ח היא מקולי כתובה א' מקולי כתובה עכ"ל ומפשטא דשמעתא מוכח דשבח וראוי דא ודא חד הוא אלא משום דממלתיה דשמואל פריך דמיירי בשבח ולפום מאי דמשני מקולי כתו' שנו כאן ה"ט גופיה אתייא לרבויי השבח ושאני בכור דמיעטיה קרא דכתיב בכל אשר ימצא לו שימצא לאב בשעת מיתתו וכן מאי דקתני סיפא וכלן אינם נוטלין בשבח ולא בראוי ואתמר עלה בגמרא בשבח לאתויי שבחא דממילא ובראוי לאתויי נכסי דאבי אבא ע"ש בפירש"י ה"נ כתובת אשה אינה גובה אפילו שבח דממילא ולא בנכסי דאבי אבא אבל ב"ח דגובה את השבח ה"ה דגובה נמי בראוי בין דשאר יורשים בין דאבי אבא:
וראיתי להרא"ש ז"ל שכתב וז"ל תוס' הבכור וכו' ושמעינן מינה הא דתנן במתניתין ולא האשה בכתובתה ה"ה ב"ח דלא גבי ראוי והא דקתני אשה משום שבח דב"ח גובה שבח ולא אשה והיינו דלא דייקינן בגמרא אראוי מ"ש כתובה כדדייקינן. אשבח עכ"ל וכלשון הזה מצאתי להרמב"ן ז"ל בפסקיו לבכורות שם שנדפסו בס' הלכות יו"ט לגאון ירושלים תוב"ב תנא ירושלמאה רבינו הגדול מוהריט"א ז"ל ואנכי לא ידעתי מהיכא שמיע להו לרבנן ז"ל מהך תוספתא דב"ח אינו גובה ראוי ואדרבא מדקתני כמה גוונים דאינם נוטלים בראוי ואילו ב"ח לא קתני ש"מ דב"ח גובה ראוי ואפשר משום דנזקי ממונא הוא וגובים מהמשועבדים והרי הם כשאר הב"ח דעלמא וקתני בה דאין נוטלין בראוי א"כ מ"ל חוב הבא מחמת נזקין לחוב הבא מחמת הלואה וש"מ הא דתנן ולא האשה בכתובה ל"ד אשה אלא ה"ה שאר ב"ח דהא לא קתני נמי הנך דתני בתוס' אלא ע"כ כתו' אשה וה"ה לשאר ב"ח והא דלא קתני ב"ח משום שבח דאיתיה בב"ח וליתיה באשה אלא דאכתי איכא למידק תנא דתוספתא אמאי תנא כרוכלא חשיב ותני ולא תני בליש' קלילא הבכור וב"ח דכייל כל מיני חוב ואפשר משום דנקט הנך דנפק"ל מקראי כדאיתא בירושלמי דגיטין דמייתו בתר הכי ז"ל ומצאתי בחידושי הרמב"ן פרק י"ן במ"ד לדף קכ"ח דף פ"ז ע"א מהספר דאייתי התוס' הלזו וכתב עלה וז"ל ומזו הברייתא נלמוד הכי מפורש הכי תנן במתניתין ולא האשה בכתובתה ה"ה לב"ח ולנזקקין אראוי וכו' עכ"ל יש במשמע דבריו ז"ל דמנזיקין גמר לה שו"ר להרמב"ן בס' המלחמות בפ"ק דמציעא אמ"ד לדף י"ב דאייתי להאי סוגיא דבכורות וכתב עלה וז"ל וראוי לאו משום מקולי כתובה הוא אלא אפי' ב"ח לא גבי ביה דהכי קתני עלה בתוס' ואיתיה נמי מפורש בירוש' פ' הנזיקין וכו' עכ"ל ולשון הירוש' הוא המובא בדברי הרמב"ן עצמו בפ"ק ובפסקיו לבכורות דקאמר התם כרמו פרט לראוי כבמוחזק ר"א בשם ר' איסא כשחפר אביו בור והזיק בחיי אביו ונפלו נכסים אחר מיתת אביו הייתי אומר ישתעבדו נכסים לאותו נזק לפום כן צריך כרמו פרט לראוי כבמוחזק ע"כ וכגון שראובן חפר בור בחיי אביו והזיק ואין לו ממה לשלם ומת אביו דהיינו ראובן ואח"ך מת יעקב הייתי אומר שבחיי ראובן היו משועבדים נכסי יעקב שראוי לירש לאותו נזק ת"ל כרמו פרט לראוי כבמוחזק ש"מ אע"ג דמזיק ב"ח דידיה הוא מיעטיה קרא לראוי שלא נשתעבדו לו למלוה ולניזק דמי יעקב אביו וכן מפורש בדבריו בחי' לפ' י"ן שם וראיתי לה' שדה יהושע שם שכ' בתוך דבריו וז"ל ואח"ך נפלו לו נכסים אחר מיתת אביו מכח אביו דאילו מכח של בנו החופר השתא ממאי דהו"ל ר"ל ממה שהיה לו לחנוך בן ראובן לא מחייב דאין הבן חייב לפרוע משלו את חובת אביו כ"ש ממאי דנפלו ליה בתר הכי אלא בדנפלו ליה מכח אביו כגון שמת אחי אביו בלא בנים ונפלה ירושה לפניו מכח אביו וכו' ע"ע צל"ד אמאי לא פי' נמי דאינו משתעבד לניזק והא נמי פשי' הוא דודאי ירושה דאח מכח אבא דאבא דנכסי אח דמת בלא בנים האב קודם לנחלו ומכחו יורש אחיו והבן מכח אבא דאבא קא ירית ולקמן יתבאר בס"ד שו"ר לה' מעדני יו"ט שנרגש בדברי הרא"ש הללו וכתב מדקתני התוס' המתנה אינה נגבית מהראוי ומתנה וב"ח כי הדדי נינהו עכ"ל ואשתמיט ליה דברי הרמב"ן בחי' שכ' ב"ח ונזקין ודבריו בס' המלחמות דמסתמיך ואזיל אירושלמי וכדכתי': עוד כ' הרמב"ן והרא"ש ז"ל שם והיינו דלא דייקינן בגמרא אראוי מ"ש מכתו' עכ"ל ולענ"ד קשה דמהיכא פשיטא ליה לתלמודא בעלמא דב"ח גובה בראוי ולדוק. עלה מ"ש כתובה ובשלמא גבי שבח אשכחן לשמואל דאמר ב"ח גובה את השבח אהא דייק שפיר אבל גבי ראוי דלא אשכחן מ"ד גובה לא מצי למידק:
וכתבו עוד ז"ל דמשנה שלימה היא דתנן נפל הבית עליו ועל אביו וכו' ואמרי' מאן יורשי האב בניו דאמרי במקום אבי אבא קאמנא אלמא ב"ח לא גבי ראוי עכ"ל ואע"ג דהתם בגמרא דחו לה ואוקמוה מאן יורשי האב אחי ומורישיו אחוה דאבוה אבל לעולם דב"ח גובה מנכסי יעקב שמת ראובן בחייו התם דרך דחייה הוא דממתניתין ליכא למשמע מינה דלענין דינא אמרי' תחת אבותיך יהיו בניך דמצינן לאוקומה באחי ואחי דאבוה אבל לקושטא דינה דשלחו מתם שריר וקיים ואע"ג דק' בד"מ וכ"כ רשב"ם שם בסוף דקנ"ח ולשם וכן מבואר בדבריו ז"ל בס' המלחמו' שם וז"ל והכי מוכח בהדיא בגמרא דילן בפרק מ"ש וכבר פי' זה רבינו שמואל ז"ל עכ"ל אלמא דמסתמיך ואזיל אשיטת רשב"ם וכדכתי' וכ"כ הרב מעדני יו"ט ז"ל שם עוד ראיתי להרמב"ן בפ' מ"ש בחי' לשם שכתב הא דאמרי' וזו היא שקשה בר"מ ואתינן לפשיט' ממתני' ודחינן ק"ל לפשוט מהא דתנן בפרק יש בכור ולא בראוי כבמוחזק בכתובה וה"ה לב"ח כדפרישנא וכו' א"נ פירושא כגון דאחוה ודאחי אבוה דהוא ראוי וכו' אבל בנכסים דאבוי לא סא"ד וכו' עכ"ל ולפ"ז ראוי דאבות סא"ד. דב"ח גובה מהם דהוו כמוחזקים ביד הבן ומשתעבדי לב"ח דבן וסיפא דמתני' דקתני וכולן אינם נוטלין בראוי כבמוחזק ואמרי' עלה לאתויי נכסי דאבא היינו אע"ג דשפיר חשיבי מוחזקים לגבי הבן אעפי"כ אין הבכור נוטל והנך נוטלין אע"ג דב"ח גובה מהם ובשאר ראוי שוה בעל חוב לבכור וכל הנך דתנן התם ע"ש בפירש"י. והרמב"ן ז"ל כתב עוד שם והתם נמי אמרינן וכו' דסיפא לאתויי נכסי דאבא דאבא וכו' והשתא סד"א דסיפא משום שבח תנא לה עכ"ל לענ"ד לא הבינותי זה דשבח כבר תנא ליה תנא ואהדריה לשבחא דאתייא ממילא ע"ש ונראה דר"ל דסא"ד למימר דלא אצטריך תנא למהדר למלתיה אלא משום שבח לאשמו' שבחא דאתיא ממילא וסרכיה דנקט ברישא ולא בראוי נקיט ואזיל וראיתי להתוס' בפ' מ"ש בד"ה ולימרו ליה וכו' דק"ל דילמא ה"ט משום דאין ב"ח גובה וכו' כדאמרי' בפ' יש בכור ולא האשה בכתובתה וכו' אבל אין להביא ראייה מדאמרי' בסמוך מאי לאו יורשי דאב בנים וכו' פי' בני הבן וקאמר ב"ח אינו נוטל לאו היינו משום דאינו נוטל בראוי אלא טעמא משום דאמרינן מכח אבא דאבא קאתינא עכ"ל ולפ"ד ז"ל הא דאמר בפרק יש בכור דסיפא לאתויי נכסי דאבא אבא בשלמא לגבי בכור ניחא דטובא קמ"ל אע"ג דמכח דאבא דאבא קאתינא לא שקיל חלק בכורה אבל לגבי כתובת אשה אדרבא בדאתי מכח דאבא דאבא סברא הוא שלא תטול ורבותא טפי דאפי' בשאר ראוי דלא אתי מכח דאבא דאבא אעפ"כ אינה גובה ומאי קמ"ל תנא דתני בכולן אינם נוטלים בראוי כבמוחזק אמור מעתה דהתוס' והרמב"ן חלוקים בעיסתן בפי' אנא מכח דאבא דאבא קאתינא דלדעת התוס' דוקא בראוי כה"ג הוא דאין ב"ח גובה ממנו אבל בשאר ראוי דלא קאתי מכח אבא דאבא שפיר גבי ב"ח אבל לדעת הרמב"ן לא מבעיא בראוי דשאר יורשים דפשי' דאינו בחזקתו דאינו משתעבד לב"ח ומ"ה לא גבי מניה אלא אפי' בראוי דאב דמסתמא איהו ירית ליה וחשבינן להנך נכסי דאבוה כמאן דאיתנהו ברשותיה דבן וחל ממילא עלייהו שעבוד דב"ח סד"א דגבי מנייהו קמ"ל דאינו גובה דמצו אמרי אנן מכח אבא דאבא קאתינא איברא דאכתי איכא למיקם לדעת הרמב"ן והרא"ש ז"ל דאמאי לא מייתו סייעתא למלתייהו דב"ח אינו גובה מהראוי מהך דפ' אע"פ דלא תני ב"ח בהדי הנך דתנאי כתו' כמ"ש התוס' שם בפרק מ"ש ע"ש וזו היא שקשה לס' רבינו אפרים שהביא הרא"ש בפרק יש בכור שם דס"ל דב"ח גובה מהראוי דא"ה אמאי לא תני לה התם בפ' אע"פ וכדדייקי מינה התוס'. שוב מצאתי להרב גד"ת שער מ"ג ח"ד סי' ט"ו שנתעורר בזה לדעת הרא"ש מלוניל שסובר שב"ח גובה מהראוי ע"ש מה שתירץ כיון דנקט שבח כ"ש ראוי ע"ש ועלה מן האר'ש פלוגתא דרבוותא בענין ב"ח אם גובה מהראוי או לא אלא דבגובה מן הראוי גופיה איכא מ"ד דוקא בשאר מורישים אבל מבן הבן אינו גובה דאמר מכח אבא דאבא קאתינא ודעת הרא"ש מלוניל דבן הבן גובה והרי"ף ז"ל העתיק המשנה כצורתה וכן הך דשלחו מתם והרמב"ם בסוף פ"ה מה' נחלות כתב וז"ל יורשי האב אומרים מת הבן תחלה ולא הניח כלום ואבד החוב וכו' עכ"ל מדקדוק דבריו אלו יראה דס"ל דלאו מטעמא משום דאמר מכח אבא דאבא קאתינא אלא משום דאין ב"ח גובה ראוי ועכ"ל דהא דקתני מתני' עליו ועל אביו רבותא קמ"ל דאע"ג דחשיבי כמוחזקין ביד הבן קצת אפי"ה אין ב"ח גובה מהם דסו"ס ראוי הוא וכדכתי' משם הרמב"ן וכתב המ"מ ומסקנא דגמרא דבכל יורשים כן אפי' בבן ואב שמתו ואין ידוע איזה מהם מת תחלה אין בני הבן היורשים את הזקן פורעין את חובת אביהם עכ"ל ממ"ש אפי' בבן ואב ש"מ דס"ל כדעת רבינו שהוא סובר כדעת הרמב"ן והיינו דאשמועינן תנא גבי בכור דאינו נוטל אפי' בנכסי אבא דאבא דסד"א כמוחזקים ועיין לרבינו בפי' המשנה ובפי"ו מהלכות אישות הלכה ה' כתב וכן התקינו שלא תגבה האלמנה אלא מהקרקע ולא מהשבח ששבחו נכסים אחר מיתת הבעל עכ"ל ממה שלא כתב ג"כ שאינה גובה מהראוי כלישנא דמתני' דבכורות נראה דס"ל משום דראוי אפילו ב"ח אינו גובה ולא משום מקולי כתו' וכן דקדק ה' מהראנ"ח בראשונות קט"ו ע"ש והטור סו' סי' ק"ד גבי נפל הבית עליו ועל אביו כתב בפי' דאין ב"ח גובה מהראוי כד' ה' אביו ז"ל ומרן ז"ל בש"ע כתב וז"ל אבינו מת ראשון וירש את מורישיו בקבר וכו' עכ"ל ממה שלא תלה הדבר משום דאתי מכח אבא דאבא ש"מ דבכל ראוי אין ב"ח גובה ולכך ציין עליו מורם ז"ל שהרי אין ב"ח גובה מהראוי וכמו שהכריח הש"ך ע"ש איך שיהיה אנן בדידן דבתר מרן הש"ע גרירי ונתבאר שדעתו לפסוק כמ"ד דב"ח אינו גובה בראוי גם לפ"ד ה"המ שכתב שם בה' אישות דלא אמרו מקולי כתובה אלא בתנאי ב"ד אבל נכסי צ"ב דינם כב"ח וגובה את השבח ע"ש הא מיהא לפי מה שנתבאר בדעת הרמב"ם ומרן בש"ע קם דינא אלמנת הזקן גובה מהיורשים שזכו בחלוקה עם אלמנת בנה ומה גם שהנכסים מ"הת בחזקת היורשים אחר שזכו בהם מחמת התקנה קושטא קאי שענין הלזה סובל האריכות ועיין בתשו' מוהרח"ש מא"הע סי' כ"ח כ"ט ומ"ש מוהר"י חנדאלי בס' פני יהושע סי' כ"ג כ"ד וה' תורת חסד סי' צ' והמש"ל פכ"א מה' המלוה בתשו' מה שהאריך בפרט זה ובה' נחלות בפ"ה שם ובתשו' הרדב"ז ח"א שבשני ובח"המ סי' ק"ז בהגהב"י וה' כרם שלמה חח"מ סי' כ"ח וה' אדמת קדש סי' ס"ו ובס' אורים ותומים סי' ק"ד שם וע"ע בתשו' ה' מטה יוסף ח"א ח"מ סי' יו"ד וה' נאמן שמואל סי' ס"ג והרב משאת משה ח"א חא"ה סי' כ"ד וכעת זכינו לתשו' הכנ"הג וב"ח ח"המ סי' ע"א האריך למעניתו כמדתו ורוח מבינתו והיה בדעתי להאריך עוד בזה אלא שאין הפנאי מסכים עמי ה' יעזרנו על דבר כבוד שמו להבין ולהשכיל ללמוד וללמד לשמור מאד ולעשות כיר"א ועיין עוד בה' פרי הארץ חח"המ סי' י"א דע"א וה' דבר משה חא"הע סי' ע"ב תשו' ד' מכתם לדוד חאה"ע מסו' י"ג עד סי' ט"ו ובה' נתיבות משפט דף ובה' פרי האדמה ח"א דף ס"ד ע"ש ותמהני מה' מהר"י עייאש ז"ל שבח"א ח"המ סי' ג"ן ובח"ב סי' יו"ד פשיטא ליה בדעת מרן בש"ע דב"ח גובה מהראוי וציין ועיין בש"ך וכבר נתבאר שדעת הש"ך כדעת מרן לדעת מור"ם דס"ל אינו גובה וקצר הרב במקום שהיה לו להאריך:
אות ד
כתובה פנויה שנתעברה ואמרה מאיש פ' הוא וילדה בן או בת ורוצה להנשא כיצד כותבין שם החתן הבן ההוא או שם הכלה אם בת היא הבאים מהפנויה הלזה ובודאי כי שם החתן או הכלה הללו כותבים אותם בשם שקראו להם בנערותיהם אמנם אין מזכירין שם אביהם הנטען ואפי' אם הוא מודה שבא עליה כדי שלא להחזיקן ברשות הבועל ההוא אלא כותבין ואם פ' בן אבי אם של הפנויה ההיא כמ"ש בא"ח סימן קל"ט לענין עליית ס"ת ע"ש ועיין לה' בית דוד ז"ל בחלק א"הע סי' מ' מה שהאריך בזה והמסתעף אליו:
אות ה
כתובה אלמנה שבאה לפני ב"ד לגבות סכי כתובתה אי אמרינן לה זיל וקיים שטר כתו' וחות לדינא עיין למור"ם ז"ל סי' ק' ס"ו ובהרב ב"ש שם ולה' כנ"הג בחא"הע שם בהג"הט אות ל"ב ובח' ח"מ סי' מ"ו בהג"הט אות ד' מ"ש משם מוהריק"ו ז"ל שורש י"ט ומוהרי"ו סי' קי"ג וה' המבי"ט ח"ב סי' ק"ב ומ"ש מהרי"א ז"ל בפסקים סימן רכ"ט ורל"ב ואח"ך כתב משם הרדב"ז ז"ל ח"ב סימן קי"ו שעכשו נהגו שלא לקיים הכתובה ע"ש ותשו' הרדב"ז הלזו ה"ה במודפסות סי' תק"א ע"ש שכתב כמה טעמי ועיין להרב עדות ביעקב סי' ז"ן ולה' המגיה בס' מש"ל בפי"ד מה' אישות דין ד' ובמוהריק"ש ז"ל ח"ג סי' ס"ג ע"ש האמנם בתוס' יתר על סכי כתובתה שנוהגים שלא להוסיף יותר ממה שגבלו ראשונים וכותבין והודה החתן הנז' שהכניסה לו סך כו"ך בתורת נצ"ב וכו' יראה דהוי כדין שאר שט"ח ונ"מ כשבאו לגבות מהיתומי' הב"ד רמיא עלייהו לברר וצריך להתיישב בדבר:
אות ו
כתובה קי"ל אם יש מעות ללוה לא יוכל לדחות למלוה אצל מטלטלין או מקרקעי אלא פורע לו חובו מיד מעות בעין וכ"ש אם החוב מדמי מכירת סחורות דחייב לשלם לו מעות בעין כמ"ש הריטב"א ז"ל ופסקו מרן בש"ע סימן ק"א ע"ש ועיין בסימן ק' מזה ולענין גביית כתו' מן היתומים אם מנהג ק"ק פורטוגי"זיס אשר הנם פה עמנו הי"ו שהכלה מכנסת לחתן מעות בעין כפי השג יד אביה אם מעט אם הרבה נראה שצריך לגבותה מעות בעין כשאר ב"ח והש"ך כתב שם בפשי' משם מוהרשד"ם ז"ל בשם מוהרד"ך ז"ל ע"ש ועיין בספר חינוך בית יהודה סי' קי"ט וקכ"ב ומוהר"י באסאן סי' ס"ו והרדב"ז ז"ל בחדשות סי' שפ"ג והרב פרח מט"א ח"א סי' ל"ח וה' אנג'יל בסי' טו"ב וה' משפטים ישרים סי' יו"ד וי"א וה' פמ"א שם הביא דברי הרדב"ז בסי' קט"ו שאם כתוב בכתובה מעות בעין שצריך למכור מטלטלין וליתן לה מעות בעין ע"ש ובסי' ע"ג הביא דברי הריבש זל דלא עדיף כתו' אשה מב"ח וע"ע לו בסי' צ' ועיין לה' עדות ביעקב סוף סי' מ"ו ובהרשב"ש סי' כ"ב ורט"ו והרב עדות ביהוסף ח"ב סי' כ"ט ול' ובס' פני יהושע חנדאלי סי' כ"ג וע"ע בה' כנ"הג וה' יד אהרן בח' א"הע סי' ק' דרך ארוכה:
אות ז
כתובה יעקב נלב"ע והניח אחריו אלמנתו ונכסי עזבונו וראובן בנו נשוי ומת ראובן ובאו כלה וחמותה לגבות כתובתם מנכסי יעקב שלא הספיק לכלתו לגבות מנכסי ראובן אי נכסי יעקב בנכסי יתמי קיימי או בחזקת אלמנתו על דבר זה נשאל מוהר"ם הובא במרדכי פ' נערה ועיין בתשו' הרשב"ץ ז"ל ח"א סימן יו"ד ובח"ב סימן קכ"א ולהקת הפוסקים אשר אסף איש טהור הכנ"הג א"הע סי' צ"ג והנה בע'תה נראה בעליל ס' חדש ממש נהרות דמשק ובח' ח"מ סי' א' ל'ו עלתה ארוכה לסי' בנ"ד ע"ש:
אות ח
כתובה הא דאמרינן בכ"ד בגמרא כתובה לא ניתנה ליגבות מחיים כתו' בהגהת המרדכי בפ' האשה שנפלו והרשב"א משם ה' העיטור שהביא רבי' ירוחם נכ"ג ח"א דה"מ בעיקר הכתו' מנה או מאתים אבל לא בנדוניא שהכניסה לבעלה ואין זה דעת הרשב"א שהביא רבינו ירוחם שם ועיין בב"י א"הע סי' צ"ג ומוהרלנ"ח סי' ל"ו וה"המ בפי"א מה' אישות וה' מוהרש"ך ז"ל ח"ב סימן קס"ו ומוהר"י הלוי סי' י"ו ומהר"ם איסרלאס סי' צ"ג שעל כל הכתוב בשטר הכתו' אמרי' דלא ניתנה ליגבות מחיים ואף גם את זאת יש מחלוקת אחרת בין עמודי עולם דאיכא מ"ד דדוקא לגבי יבם אבל לגבי ב"ח אמרינן דניתנה לגבות מחיים ובנכסים שהכניסה נצ"ב או נכ"מ אין ב"ח גובה מהם אפי' לא תפסה אותם כמ"ש בטוש"ע ח"מ סי' צ"ז:
ואם יש הכחשה בין האשה והב"ח שהאשה אומרת המטלטלין אלו שלה והב"ח אומר שהם של הבעל או שאומר איני יודע כבר נתבאר פרטי דינים אלו בטור חשן משפט ואבן העזר שם ולענין בגדים שעשה לה הבעל אחר שנשאה נתבאר בח"מ שם דיש חילוק בין בגדי שבת לבגדי חול ע"ש וראיתי להכנ"הג ז"ל בתשו' הנדפסות מחדש בח"ב סי' ט"ל שהביא דעות בס' הרי"ף וכעת נדפסו תשו' הרי"ף וס' זו הלא היא כתו' בסי' רנ"ח וכל השייך לענין העמיק הרחיב הרב כנ"הג בתשו' הלזו ע"ע:
אות ט
כתובה פעם א' נמצאתי בז' ברכות בא' שנשא גרושה מן האירוסין וכשקראו הכתו' מצאתי שכתוב בה א"ל לפ' בתולתא ושומא הייתה בלבי דחיישינן דילמא מיית האי בעל והו"ל אלמנה ותנשא לכהן והיה רע בעיני הדבר עד שמצאתי להרב זקן אהרן ז"ל סוף סי' מ"ב שכתב שאין לפקפק משמיה דגאון בתיקון שטרות שלו והטעם דגירושין קלא אית להו ע"ש ואע"ג דאמרי' עבידי אינשי דמקדשי ומגרשי בצנעא היינו היכא דגרשי ארוסה שעדיין לא הוחזקה בא"א אבל בנשואה דהוחזקה בא"א קלא אית לה ולפ"ד למדנו דבנ"ד שהיא גרושה מן האירוסין דלית קלא חיישינן שמא ישתקע הדבר ושם גירושין וכשתתאלמן קרו לה אלמנה ולא גרושה ומנסבא לכהן. שוב מצאתי להרשב"ץ ז"ל בח"ב סי' קפ"ג דכתב דבשאר גירושין לא חיישי' דקלא אית להו אבל במגורשת מן האירוסין דלית לה קלא חיישינן. והילכך כותב מתרכתא ושכן הוא ז"ל נוהג. ובה שעתא כאן נמצא וכאן היה נהירו דעיינין רב רחומאי ה' ר' משה סוזין נר"ו שד"ר אר"ץ ירושלים תובב"א וערער שלא להגיה או לעשות שום גלוי וצריך להחליף כתובה אחרת כמ"ש ה' בית דוד ז"ל ונומיתי דלא אמרה הרב ז"ל אלא כשטעה בשמות או בזמן או בעיר אבל בנ"ד אינו אלא גלוי מלתא לאפרושי מאיסורא לכשישתקע הדבר ב"מ והסכימו עמי חבירי הי"ו ולמקצת ירחין גמרו בדעתם הבעל ואשתו לעלות ההרה ההר הטוב לשכון כבוד בארצנו ת"ו ונשתדלתי עד שגליתי אזן בכתו' דמתרכתא מן האירוסין היא דודאי בכ"הג איכא למיחש טובא ואני תפלה שלא יבא לידי מדה זו כיר"א ועיין במוהר"ם סי' ס"ו ובה' יד אהרן שם:
אות י
כתובה כתו' אשה וב"ח. ראובן היתה עליו כתו' אשה וב"ח מאוחרים ועמדו הב"ח לפני ב"ד וטען שאין לו ממה לפרוע בלתי כ"א גוייתו ואדמתו ועמדו הב"ד ושמו את הקרקע אשר לו והכריזו עליו כדת מה לעשות וכשרצו לעשות להוריד הב"ח בקרקע נועצו לב יחד איש וביתו ועמד וגירש את אשתו לגבות הקרקע בכתובתה ויצא פ' נקי מנכסיו ושאל השואל אי מהני לרמאי רמאותיה או לא ויבא שכמ"ה:
זאת אשיב תמן תנינן בערכין דכ"ג המקדיש שדהו והיתה עליו כתו' אשה ר"א אומר לכשיגרשנה ידיר הנאה ורי"א א"צ וכו' פשיטא דמעשיו קיימין אע"ג דמוכחא מלתא דלקנוניא נתכוונו וידים מוכיחות הויין וכן בערב לאשה בכתו' אע"ג שצריך להדיר מ"מ מעשיו קיימין אע"ג דאומדנא דמוכח דקנוניא עבוד וכדאמרי' התם בגמ' בעובדא דמשה בר עצרי דקאמר מר אביי ליכא דלינסביה עצה לר"ה דליגרש לדביתהו וכו' אלמא אע"ג דקנוניא גמו' היא אין אחר מעשה כלום ולכתחלה קאמר אביי דלינסביה עלה דליגרשה ש"מ דשפיר מצי עביד לכתחלה הכי אלא דלענין להשיאו עצה לכתחלה אמרי' בס"פ ג"פ דקע"ד אהא דרמינן לאביי ממלתיה דאיהו דאמר בדינא דואחריך לפ' דקי"ל דאין לשני אלא מה ששייר הא' דהמשיא עצה לא' למכור נק' רשע ערום ומשנינן בנו שאני וצו"מ שאני ומדפליג להו בתרתי ש"מ דבנו אע"ג דלאו צו"מ וצו"מ אע"ג דלאו בנו אלא שראיתי להרמ"ה ז"ל שכ' בסי' קל"ח שכתב דדוקא עד דאיכא תרתי אבל בחד מהנך לא תסגי ליה ומקרי שפיר רשע ע"ש וצ"ע לדינא במשיא עצה למכור במקום ואחריך אם היה מקבל המתנה הא' בנו וצו"מ אי איכא לתא דנק' רשע ערום כהך דערבא דכתו' וכעת לא ראיתי לא' מהמחברים שכתב דין זה וצריך לדעת בין הנושאים. לדאתן עלה נהי דלינסביה עצה למעבד הכי מקרי רשע אי לאו בבנו וצו"מ הא מיהא מעשיו קיימים דלהכי מקרי ערום כמ"ש רשב"ם ז"ל שם ואכתי איכא למימר משום דבידו להדירה וכשיבא להדירה יתברר האמת דאי קושטא הוא תידור הנאה ואי קנוניא הם פורשין מעצמן דמריהט' דשמעת' מוכח דקודם גרושין ידירנה מדפרכיה רבא והא ידירנה הנאה קתני ואהדר ליה אביי אטו כל דמגרש בב"ד יגרש וכו' דאכתי איכא לתקנתא דכי אתיא למתבע הכתו' ידירנה הנאה אלא ש"מ דאין לו להדירה אלא קודם גירושין אבל אחר גירושין אין אחר מעשה כלום וכן דקדק הרא"ם ז"ל שם ולפ"ז אם עבר וגירש ולא הדירוהו הנאה אע"ג דלקנוניא איכוין מה שעשה עשוי ותו לא מדירינן ליה דאין אחר מעשה כלום אמנם הרא"ש ז"ל חלוק בדבר ודחה ראיית הרמ"ה ז"ל אלא כל זמן שתבא לגבות כתו' מחמיה ידירנה הנאה עיין במקובצת לשם היא באה אגב סיפא לשי' הרמ"ה ז"ל ע"ע ולפ"ד ז"ל לא אהני לרמאה רמאותיה:
ומעתה נובין ונדון לגבי ב"ח היכי לידיינו דייני דהתם בערכין אמרו ההוא גברא דזבינהו לנכסיה וקא גירשה לדביתהו שלחה ר"י בריה דרבא לקמיה דר"פ ערב תנן הקדיש תנן לוקח מהו א"ל תנא כרוכלא ליחשוב וליזיל נהרדעי אמרי דתנן תנן דלא תנן לא תנן אמר ר"מ מ"ט דנהרדעי בשלמא הקדיש משום רווחא דהקדש ערב דכתו' נמי מצוה הוא דעבד ולא מידי חסריה אלא לקוחות מכדי מידע ידעי דכל חד וחד איכא עליה כתו' אשה אמאי ניזל וליזבן אינהו דאפסידו אנפשייהו ע"כ והנה במלתייהו דנהרדעי דקאמרי מרי דתנן תנן דלא תנן לא תנן אמעוט כולהו אנפי ב"ח ומתנה אבל לטעמא דיהיב רב משרשיא נהי דב"ח נמי איכא טעמא דמידע ידעי ואינהו דאפסידו אנפשייהו אבל במתנה דליכא ה"ט אי אמרי' דלא תנן לא תנן ל"ש ב"ח ל"ש לוקח ל"ש מתנה אבל אי אמרינן טעמא דהקדיש וערב נהי דב"ח מכללא אתייא הא מיהא מתנה אינה בכלל ומצאתי בירוש' פ"ה דנזיר דאייתי להך מתניתין דערכין וקאמר דמודה ר"י בערב שצריך לידור והדר מבעיא ליה מה אמר ר"י במתנה מכיון שנותן מתנה בעין יפה הוא א"צ להדיר נשמעינה מן הדא קריבתיה דר' חגאי הוה בעל חייב קרטם אתא מרי חובא וטרף אתא עובדא קמי דרב אחא אמר צריך להדיר רי"א א"צ להדיר אמרין חברייא קומי ר"א ור"י יאות אמר ר"א דאין חזר הוא עליה לא אתי מרי חובא וטריף וכו' ונפק עובדא כר' אחא ע"כ ועוד מצאתי להירושלמי הלז בס"ף ג"פ ועיין במפרשיו ועיין להרי"ף ז"ל בפ' ג"פ גבי ההוא ערבא וכו' שם דף קע"ד דאייתי להך סוגייא דערכין ופסק דתנן תנן דלא תנן לא תנן ע"ש ועיין בתשו' הגאונים בס' שערי צדק שער ד' ח"ד סי' ג' דף נ"ד ע"א בד"ה והלכתא כרב וכו' ע"ש וצריך להתיישב בדבר ועיין להכנ"הג ז"ל ח"ב סי' צ"ט מ"ש משם הרשב"א ז"ל בתשו' כ"י ע"ש:
אות יא
כתובת בנ"ד כת' הרב מוהריק"ש בהגהותיו לש"ע א"הע סי' קי"א דאם מת בן האשה הא' בחיי אביו ואח"ך מת האב דאין בני הבן נוטלין כתו' בנין דכרין ושכ"כ בתשובה ע"ש והיא ל'ו נדפ'סה בס' אהלי יעקב סי' ס"ח ודייק לה מלשון התקנה דאמר אינון משמע אינון דוקא ע"ש ולענ"ד אין א' מהפוסקים סובר כן מדלא השמיעונו חידוש כזה וכמ"ש הרי"ף בפ' האשה שהלך בעלה וכו' מ"ד רב יהודאי גאון וז"ל ודאי אי איתנהו לה"מ דרב יהודאי גאון לא הוה שתיק גמרא מנייהו עכ"ל וכלל זה השתמשו בו גדולי ישראל מוהרשד"ם בחא"הע סי' קכ"ד שכתב ע"ד התוס' שכ' דבזה"ז אין כופין את האשה לעלות לא"י דאין לחוש לזה כיון ששאר הפוסקים כתבו הדין סתם ולא חילקו משמע דאין לחלק וכ"כ בפסקיהם ה' מוהרא"ם והר' כמוהאר"י ן' חביב שדין מחודש שאנו רואים שלא כתבוהו הפוסקים נראה ודאי דלא ס"ל וכו' עכ"ל וכ"כ בקיצור סוף סי' ס"א ע"ש ובסו' סי' שפ"ה כתב דאם באנו לחוש לסברת היחידים לא הנחת חיים לעולם וכו' עכ"ל ומוהריב"ל ח"א סי' י"ג די"ג ע"ד וח"ג סי' מ"א ומוהראנ"ח ז"ל בתשו' ח"א סי' א' דף ב' ע"ב בד"ה היוצא וכו' שהסכים לכלל זה ע"ש וכ"כ ה' משפט צדק ח"ב סי' ע"ו דף קכ"ז ע"א ומשם מוהרשד"ם ז"ל ושאר הפוסקים ע"ש: