אור ברסלב

ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק

יו"ד

טי"ת

אות א

יבום קי"ל היבמה הולכת אחר היבם כמ"ש בטוש"ע א"הע ריש סי' קס"ו נשאלתי על דין עסק רש"ל תלתא אחי הוו איתן מושבם בעיר ארג'יל יע"א היא ארץ מולדתם ולוי הוא הקטן קבע דירתו עם כל אנשי ביתו בפה מתא תונס יע"א שנות מספר הסמוך לעשרים שנה וראובן הגדול נדבה רוחו אותו אותה נפשו לשכון כבוד בארצנו תובב"א ועלה האיש מעירו ארג'יל ויצאה אשתו עמו ותהי עליו שם יד ה' וחיל"ש ובר וברתא לא שבק ותצא נעמי מדחי אל דחי סורה וגלמודה ויקר מקרה ותבא פה העיר מתא תונס יע"א ותבעה את לוי הדר פה מתא ותען ותאמר לו עליך המצוה לכנוס או לפטור ולוי השב ישיב מה לי ולך כי באת אלי הלא שמ שמעון אחי יפת הגדול לו משפט הגאולה ליבם או לחלוץ ועוד בה כי אני א"א ליבם דתלו בי טפלי בנים וב"ב ומה מני יהלוך אלא מצות חליצ'אבל שמ' אחי אפשר שמייבם יען בן אין לו ולעולם מצות יבום קודמת לדידן אף היא תשיב אמריה העזה פניה ותאמר לו מה לי עוד לעצבי'ם עצב'י בסמי'ם רוש ולענה מדינה ומדינה סכנת דרכים לא אוסיף עוד להבט ארץ מולדתי ע"כ אחת היא על כן אמרתי כנוס או פטור יורה המורה לצדקה ויבא שכמ"ה:

זאת אשיב בראש כל מראי'ן תשו' מ"ש מרן בב"י בשם הריטב"א בסי' קס"א וז"ל ומ"ש שיש לו אשה ובנים מ"מ אינו מאותן שכופין להוציא אלא דכל שיש יבם אחר שאין לו אשה בו המצוה יותר ובו משיאין עצה ומבקשין אע"פי שאינו גדול לדעת מורי הרא"ה וכו' עכ"ל ופשיטא לענ"ד דכשאין לו בנים חשיב כמי שאין לו אשה ובו המצוה אע"פי שאינו גדול וכן מתבאר מדברי ה' משפט צדק ח"ב סי' א' דף ג' סו' ע"א דמייתי לדברי הריטב"א הללו למי שלא קיים מצות פ"ור אע"ג דיש לו אשה ע"ש אלא דבנ"ד דשמעון הגדול יושב בארץ מולדתו אי כייפי' ליבמה שתלך אחריו או"ד כיון דלוי איתיה קמן כייפי' ליה או לייבם או לחלוץ בפ' כיצד דף כ"ד שנינו מצוה בגדול ליבם ובגמ' מפיק לה מדכתי' הבכור ע"ש מכאן אמרו מצוה בגדול ליבם דאורייתא היא ובפ' החולץ דט"ל תנן התם הקטן שתלה בגדול ואמר המתינו לו עד שיבא ממד"ה אין שומעין לו מדקתני ואמר המתינו לו עד שיבא ולא קתני שתלך אחריו למקום שהוא שם ש"מ דאין היבמה הולכת אחר היבם אלא כשהיבם יושב במקום דירתו והיבמה היתה במקום אחר בכ"הג היבמה הולכת אחר היבם אבל אם היבם יצא ממקום דירתו ודעתו לחזור אינה חייבת לילך אחריו אלא אדרב' המצוה עליה דידיה רמיא לבא למקום דירתו משו"ה לא מצי למתני אומר שתלך היא אצל היבם דפשי' דאין שומעין לו בזה אלא אפי' אומר המתינו לו עד שיבא אין שומעין לו וסברא זו לא נפלאת היא ולא רחוקה וכבר הולידה והחזיקה הנמק"י בשם הרא"ה ושכן הוא בירוש' כמ"ש בס"פ ז"ב והביאו מרן בב"י שם סי' קס"א ופסקו מור"ם ז"ל שם אלא דאיכא למימר דממתני' לא תידוק דא"נ אמרי' שאפי' שהיבם אינו בארץ מולדתו וקביעות דירתו היא הולכת אחריו לעולם להתירה ה"מ כשאין מצוי אצלה אח אחר דמצי שפיר להתירה אבל כשישנו לאח אחר בהא ודאי אמרינן דא"צ לחזר אחר האח הגדול והפוגע בה מתירה לאלתר דמשום מצוה בגדול לא רמינן עלה דתטרח ותזיל וכל עצמה לא באה אלא להתירה והאיכא אח אחר דמתירה שפיר ומינה נמי דלא כייפינן לגדול לבא ממד"ה להתירה דהאיכא אידך אח אחר דמתירה. איברא דהדין דין אמת דא"צ לילך אחריו כשהוא במד"ה ומיכף נמי כייפינן ליה ליבם גדול כמ"ש הנמק"י בשם הירושלמי כמדו' שוב אחז"ר ראיתי להרב פנים מאירות ח"ב סי' א' דט"ו ע"ד דהוא ז"ל נמי אייתי לדברי הנמק"י ודייק ממתני' כדוקיין וכבר כתבתי מאי דנלע"ד ואה"נ בתר דשמעינן להאי דינא דכל שאינו במקום דירתו אפי' בדליכא אחר אין היבמה הולכת אחריו אלא דכייפינן ליה שיבא ויקיים מצותו אמטו להכי שפיר דייקא ממתני' דלא קתני שאומר לה שתלך אחריו דאדרבא עליה דידיה ליהדר לבא אחריה למקום דירתה איברא דאיכא למימר לדעת הירושלמי דכייפינן ליבם לבא במקומה א"נ כשאמר המתינו אין שומעין לו וכייפי' לחלוץ הא דכייפי' לדידיה נכפייה לגדול דייתי כי היכי דלעביד מצוה בגדול דמדאורייתא כדכתי' ועוד בה דילמא גדול בעי ליבומי דהא תנא סבר מצות יב"ק כמתבאר מהגמרא התם ומה"ט פי' הריטב"א בחי' כמ"ד מצות יב"ק כיון דסתם לן תנא כוותיה ע"ש איך שיהיה בין ייבם בין יחלוץ מצוה בו שהוא גדול ונכפייה דייתי וליכא למימר דמתני' בדלא ידעינן היכא קאי משו"ה כייפינן לקטן אבל אה"נ היכא דידעי' ביה היכא קאי כייפינן ליה דייתי לכנוס או לפטור דא"ה לא הו"ל למסתם לן דאין שומעין לו סתמא כיון דנ"מ טובא לענין דינא אלא פשיטא מתני' אפי' בדידעי' היכא קאי מתניא והנה במאי דאפליגו ר"י וריב"ל בביאת קטן וחליצת גדול הי מנייהו עדיפא דמ"ס ביאת קטן עדיפא ומ"ס חליצת גדול עדיפא ופריך למ"ד ב"ק עדיפא ופריך למ"ד ב"ק עדיפא מדתנן תלה בקטן עד שיגדיל נינטר דילמא גדיל ומייבם ונהדר ולטעמך דאמרת ח"ג עדיפא חלה בגדול עד שיבא ממד"ה אמאי אין שומעין נינטר דילמא אתי וחליץ ור"ל וכ"ש אי מייבם וכ"כ הרשב"א שם בחי' אלא כל שהויי מצוה לא משהינן ומדמדמה שיהוי מצוה לגבי קטן דהיינו קטן ממש כמ"ש רש"י בפי' המשנה למי שהוא במד"ה ש"מ דלגבי שהוי מצוה ל"ש לן בין אשתהי זמן מרובה בודאי כגון קטן ממש לשהויי מצוה דאפשר שאינו זמן מרובה דאפשר דעביד ואתי כל שעתא ושעתא הוא אהא מהדר שפיר כיון דעל שהויי מצוה לזמן מרובה אין שומעין לו ולא משהינן כ"ש בקטן דודאי משהינן לזמן מרובה דודאי לא משהינן איברא לפום מאי דמייתי תו תלמודא אית דאמ' וכו' ובחליצת קטן וגדול פליגי ואותביה מדקתני תלה בגדול עד שיבא ממד"ה אין שו"ל ואי ס"ד ח"ג עדיפא אמאי איש"ל נינטר דילמא אתי וחליץ ומהדר ליה ולטעמך תלה בקטן עד שיגדל נינטר עד דיגדיל ומייבם אלא כל שהויי מצוה לא משהינן דמאי מהדר ליה בשלמא גבי קטן כיון דקטן ממש שפיר לא משהינן מצוה כולי האי אבל במי שהוא במד"ה דלאו בודאי לזמן מרובה משהינן למעבד מצוה חליצה בגדול והדרא קו' לדוכתה אלא ודאי דס"ל לתלמו' כל דאיכא שהויי מצוה בין לזמן מרובה בודאי בין שאינו לזמן מרובה בודאי לא משהינן ומה"ט גופיה אין ממתינין לו עד שנכופנו לבא ליבם או לחלוץ אע"ג דמצוה בגדול דשהויי מצוה הוא:

וראיתי לה' ת"הד סי' ל"ה שהביא סוגיא הלזו ויצא לידון בדבר חדש וז"ל ומ"מ מוכח התם דדוקא בראוי להסתפק שתעבור המצוה אזי לא משהינן לה אבל כשאין ראוי להסתפק לא ותדע דאמאי נקט תנא ובגדול עד שיבא ממד"ה ליתני עד שיבא ממדינה למדינה בא"י דלא משהינן אלא דוקא נקט בקטן עד שיגדיל ובגדול עד שיבא ממד"ה לא משהינן משום דשמא ימות הקטן והגדול לא יבא לעולם ממד"ה ותעבור המצוה לכך לא משהינן אבל ממדינה למדינה שקרוב הדבר שיבא משהינן עכ"ל. ואנכי לא ידעתי מהיכן מוכיח מהתם דדוקא בדראוי להסתפק שתעבור המצוה הוא דלא משהינן אבל בלאו הכי משהינן ואי משום דוקייא דמתני' דדייק מדקתני מד"ה ולא קתני ממדינה למדינה בא"י הא ליתא דא"ה הול"ל תדע וכו' דהוא סיומא דמילתיה ולא הול"ל ותדע וכו' דמשמע דזו ראיה לבר מאי דמוכח מהתם ואפשר דדייק ה' ז"ל כדוקיין מלישנא דא"ד דמאי דמוכיח מקטן עד דגדיל שאני קטן שהוא זמן מרובה אבל במי שהוא במד"ה שאינו לזמן מרובה אלא עכ"ל דמתני' בחדא מחתא מחתינהו וכי היכי דבקטן דאי"של משום דזמן מרובה וחיישי' לשמא ימות ותעבור המצוה דכוותיה נמי גבי גדול בשוהה לזמן מרובה ושמא לא יבא לעולם ממד"ה ותעבור המצוה אבל בשאין ראוי להסתפק שתעבור המצוה שפי' משהינן וכ"ת מאן לימא לן דח"ג עדיפא ומתני' דומיא דקטן קתני בדראוי להסתפק אהא קאמר ותדע מהיכא פשיטא ליה מדנקט מד"ה ולא נקט ממדינה למדינה בא"י והנה מאי דפשי' ליה להרב ז"ל דמד"ה הוא מקום רחוק וחיישינן שלא יבא וכו' כ"ה דעת התוס' ברפ"ק דגיטין אהא דתנן התם המביא גט ממד"ה וכו' דמשמע רחוק כמו האשה שהלך בעלה למד"ה וכמו פרעתי בפני פ' ופ' והלכו למד"ה ע"ש וראיתי לה' מוהראנ"ח בח"א סי' ע"ח אחר שהביא דברי הת"הד הללו כתב וז"ל ואע"פ שמדברי הרמב"ם נראה שהוא חלוק בדבר זה שכתב תלה בגדול שהוא בעיר אחרת אין שומעין לו דנראה שכל שהוא בעיר אחרת בעלמא אע"פ שאינו במד"ה אמרי' שהויי מצוה לא משהינן וכו' ע"ש ובאמת אנכי הרואה דרבינו ז"ל בפ"ז מה' גירושין כתב המביא גט ממקום למקום וכו' ואחריו נמשך מרן ז"ל בש"ע סי' קמ"ב אמנם הטור שם כתב ממד"ה ע"ש ובהאשה שהלך בעלה למד"ה וכו' כתב רבינו בפי"ט מה"גי דין ט"ו למד"ה וכן הוא לשון הטור והש"ע סי' י"ז ס"ד ע"ש וכן בפרעתי בפני פ' ופ' והלכו להם למד"ה כן הוא לשון הגמ' בשבועות רמ"א וכן הוא לשון רבי' ברפט"ו מה' מלוה והטוש"ע סי' מ' ס"ג ע"ש ובר"פ כ' דייני גזירות תנן מ"ש בעלה למד"ה וכו' ומייתי עלה פלוגתא דרב ושמו' בפוסקין מזונות לא"א וכג' חדשים הראשו' כ"ע מודו דאין פוסקין ורבי' בפי"ב מה' אישות דין ט"ו כתב למדינה אחרת ע"ש והטוש"ע סימן ע' ס"ה כתב מד"ה ע"ש והמתבאר בדברי מרן בב"י דע"כ במקום רחוק אבל במקום קרוב פוסקין לה מיד ע"ש וכן הא דתנן התם דק"ז מ"ש בעלה למד"ה ועמד אחר ופרנס וכו' דבינו שם דין י"ט לא כתב אלא הלך בעלה וכו' ובודאי דסמיך ואזיל אמ"ש דין ט"ו למדינה אחרת ובדף ק"ט תנן מ"ש למד"ה ואבדה דרך שדהו וכו' ורבינו בפט"ו מה' טוען דין י"א העתיק לשון מד"ה ואחריו נמשך מרן בש"ע סי' קמ"ח אמנם הטור שם העלים לשון המש' והעתיקו ללשון אחר ע"ש הן אמת דבהך לא נפ"ל מידי לענין דינא אם הלך למקום קרוב או רחוק ובפ' כיצד דכ"ה תנן המביא גט ממד"ה וכו' ורבינו בפ"י מה' גרושין דין י"ד כתב סתם שליח גט ח"ל ואחריו נמשך הש"ע סי' י"ב אבל הטור שם כ' כלשון המשנה ובפ' נערה רמ"ח תניא מש"ב למד"ה ומתה אשתו וכו' ורבי' בספי"ד מה' אישות כתב היה במדינה אחרת וכו' וכן הוא לשון מרן בש"ע סי' פ"ט והטור כתב למד"ה כלישנא דברייתא ע"ש ורבינו שם דין ך' כתב מי שנשבית אשתו והוא במד"ה וכו' וכן בפי"ח דין כ"ד כתב האשה שהלכה היא ובעלה למד"ה וכו' ובפי"ב דין ח"י כתב יש מן הגאונים שהורו שאין פוסקין מזונות לאשה שהלך בעלה למד"ה וכו' וכן שם בפח"י בדין י"ו כתב או שהיה היבם במד"ה וכו' אבל ממ"ש עוד בדין י"ט שנתחלף הדבר באשה שהלך בעלה למד"ה אין הוכחה דלישנא דמתני' קתני שנתחלף להם ע"ש ובפי"ג מה' יבום דין י"ו כתב מ"ש וכו' למד"ה כלשון הבריית' ובפ"ד מה' פיסולי המוקדשין דין י"ד כתב מד"ה כלישנא דבריית' ובפ"ט מה' תרומות דין ג' כת' במדינה אחרת ולישנא דמתני' במד"ה גיטין דכ"ח א"כ אין ראיה מלשון רבינו דזמנין קרי ליה מד"ה וזמנין קרי ליה מדינה אחרת או עיר אחרת כמדובר אלא שה' מוהראנ"ח דייק טפי דאם איתא לדברי ה' מוהרי"א דדוקא למד"ה שהוא מקום רחוק הוא דאין שומעין לו ומש"ה מתני' דייקא למתני מד"ה למימר דאם הוא ממקום קרוב שומ"ל למעבד מצוה דאורייתא דמצוה בגדול וכ"ש שהוא ייבם כדכתי' א"כ איך רבינו כתב למדינה אחרת מש"ל למעקר מצוה בגדול דא"נ בשאר מילי לא דייק רבינו כ"כ למנקט הכי ולמנקט הכי שאני הנך דלא נ"מ טובא לענין דינא אבל הכא הו"ל למידק טפי אלא ש"מ שהרמב"ם חלוק בזה אס' ת"הד וס"ל דכל שהויי מצוה ל"ש לזמן מרובה ל"ש לזמן מועט לא משהינן אעפ"י שנעשית בגדול דטפי עדיף מחליצת גדול אע"ג דקי"ל דחליצת גדול עדיפא והטור בסי' קס"א נקט לשון רבינו וכתב וכן אם היה הגדול בעיר אחרת וכו' אף על פי שברוב המקומות נקט לשון מד"ה כמו שהעתיקו לפי דעת ה' מוהראנ"ח נראה דבא לאפוקי מס' הת"הד דממדינה למדינה ש"ל וכן נראה דעת המרדכי בפרק החולץ דף ז"ך שכתב תלה בגדול וכו' כתב המימון וכו' וכן אם היה היבם בעיר אחרת וכו' עכ"ל ולכאורה ק' דמה בא להשמיענו מדברי המימון מאי דלא שמעינן ממתני' וגמרא ע"כ נלע"ד דאתא לאפוקי מס' הרב ת"הד ז"ל דמד"ה דוקא אבל ממדינה למדינה ש"ל אלא מד"ה לאו דוקא וכמו שכתב המיימוני ז"ל:

וראיתי להב"ח שם בסי' קס"א עמ"ש הטור וכן אם היה הגדול במדינה אחרת וכו' כתב וז"ל ואע"ג שבמשנה נקט מד"ה לאו דוקא מד"ה אלא לכל מקום רחוק קרו ליה מד"ה וכו' עכ"ל נראה דמה שהרגיש הרב בכאן טפי משאר דוכתי משום דבהנך לא נ"מ מידי לענין דינא אבל הכא נ"מ טובא לענין דינא וכדכתי' אך מה שרצה לפרש דהיינו דוקא כשחלוקים בלשון נקראים מקום רחוק וכל שאין חלוקים בלשונותם מקרי מקום קרוב ומשהינן וגמר למלתיה מהך דסימן ע"ה ע"ש הרואה יראה דלא שמה מתייא ולקמן יתבאר בס"ד:

ואתה דע לך דבפ' הכותב דפ"ח אהא דתנן התם שלא בפניו כיצד הלך לו וכו' איפליגו ר"א שר הבירה ורבא בבא ליפרע שלא בפני הלוה ורבא ס"ל דמגבין לו שלא יהא כל א' לוה ממון מחבירו והולך לו למד"ה וכתב עלה הרי"ף ז"ל דאי מצי לשדורי ליה ומודעי ליה מודעינן וכתב הטור בסי' ק"ו בשם הרמ"ה שאם הוא קרוב שיכול השליח לילך תוך קל"ח ימים מודיעין ליה וכו' וא"א הרא"ש ז"ל כתב ונ"ל כדי שילך השליח ויחזור תוך ל' יום שהוא זמן ב"ד וכו' עכ"ל וזהו דעת מרן בש"ע כמש"ש ע"ע נמצאת אומר דבמד"ה רחוק טפי מקל"ח ימים בהליכה והחזרה אבל קל"ח ימים בהליכה וחזרה מקום קרוב קרי ליה הרמ"ה והרא"ש לא פליג עליה אלא משום דזמן ב"ד שלשים יום וטפי לא וע"ע במ"ק דכ"ג דלזמן ל' יום קרו ליה זמן קרוב ע"ש ואע"פ שמרן בב"י כתב ע"ד הרמ"ה שט"ס הוא בדברי הרמ"ה כבר הושג מהרב"ח ובהיותי בזה הענין ראיתי תשו' א' להרשב"א בח"ב סימן שנ"ט והובאה בב"י בקיצור שאול נשאל בהא דאר"ן כדי שלא יהא יושב במד"ה מד"ה דוקא קאמר כלומר מקום רחוק אבל במקום קרוב לא או"ד ל"ש והשיב כשהוא רחוק יותר ממהלך יום א' וכו' הילכך כל שהוא קרוב מהלך יום א' וכו' אבל כל שהוא רחוק יותר ממהלך יום א' הרי זה מקום רחוק לענין זה וכו' ובסו"ד הביא דברי הירושלמי דפ' הכותב משנה ח' דמשלחין ג' אגרות שלשים יום לכל אגרת ע"ש ובח"א סי' אלף פ"ד כתב ומסתברא שאם היה במקום רחוק כדי שילך השליח ויודיענו תוך שלשים יום שולחין אחריו ג' אגרות וכו' עכ"ל והיינו כפי שיטת הירושלמי ובהך דח"ב שכתב כל שהוא יותר ממהלך יום א' חשיב רחוק סיים בזה וכן כתב הרמב"ם וכו' הן אמת שהרמב"ם כתב שאם יבא השליח במהרה שולחין לו וכו' ולא נתן רבינו קצבה בדבר ומרן בב"י הביא משם תשו' הרשב"א שכתב וז"ל ובתשובה אחרת אחר שכתב הירושלמי כתב כלשון הזה וה"ר משה שכתב מודיעין אותו אם אפשר להודיעו מהרה אולי לגו שלשים יום קרי ליה מהרה ואם למהר יותר איני יודע למה עכ"ל וזה ודאי שלא כדברי אותה תשו' דח"ב אשר הובאת לך דס"ל יום א' ומסיים בה וכ"כ הרמב"ם ע"ש גם הרא"ש בפ' הכותב שם כתב והאי אפשר לשדורי ולאודועי שכ' רב אלפס ירצה לפרש האי אפשרות בכדי שילך השליח ויחזור תוך שלשים יום וכו' עכ"ל וכ"כ הטור שם בשם הרא"ש אמור מעתה דעת הרי"ף לפ"ד הרא"ש שלשים יום וכד' הרמב"ם לפי דברי הרשב"א כמדובר ומ"ש הרל"ם ע"ד רבינו שכתב במהרה שהרא"ש פי' שלשים יום ע"ש אינו מדברי הרא"ש אלא מתורתו של הרשב"א וכדכתי' איך שיהיה תני תנא כיצד הלך לו למד"ה וכו' ורבינו כתב למדינה אחרת וקאמר דמהלך שלשים יום בהליכה ובחזרה דהיינו ט"ו יום וכ"ש לפי מ"ש הרל"ם ע"ש א"כ תבנא לדיננא דמהלך ט"ו יום חשיב מקום קרוב ורבינו קרי מדינה אחרת בדין תלה בגדול ובדין הנפרע שלא בפניו וחד שיעורא לתרוייהו אמור מעתה כיון דמפה למתא ארג'יל יע"א מהלך ט"ו יום למרבה אין כופין את הקטן לחלוץ ודחינן לה משום דח"ג דאורייתא וכ"ש דאפשר שהוא מייבם דעדיף טפי כיון שאין לו בן ומשיאין לה עצה שתלך כיון שהוא שקט על שמריו בארץ מולדתו ואין לומר כיון דכל עיקר מה שהוטל על היבמה לילך אחר היבם אינו אלא משום שהוא בא להתירה וכיון דאיכא את המתירה תו לא רמיא עלה לילך אחר הגדול לקיים מצוה בגדול דהאי מצוה לאו על דידה קיימא אלא על האחין ומשום אח גדול לקיים מצוה בגדול שדינן עלה גודא רבה כי היכי דתטרח ותיזיל הא ליתא דא"ה כי פריך תלמודא ננטר ליה לקטן עד דגדיל או לגדול עד דאתי וחליץ לישני וכי משום דלקיים מצוה בגדול תתעגן ותיזיל וכ"ש שמזונותיה משל עצמה והיכי מעגנין לה ומפסידין אותה מזונות כי היכי דלקיימו מצוה בגדול ואמאי איצטריך לטעמא דשהויי מצוה לא משהינן:

וראיתי להנמק"י שכתב אעפ"י שאחיך במד"ה גדול ממך כיון שאתה גדול האחים אשר לפנינו עליך המצוה דשיהוי מצוה לא משהינן ולא נעגן אותה עכ"ל ולא ידעתי מהיכן גמר לה דמשום עגון נגעו בה ובגמרא לא אמר אלא משום שהוי מצוה ולא אדכר לחשש עגון כלל דאכתי איכא למיקם עלה דמלתא דשאני הך הבא ליפרע שלא בפניו דליכא טעמא דשיהוי מצוה אבל בנ"ד דאיכא שהוי מצוה מאין הרגלים לשהויי מצוה עד שמודיעין לו דתבעי ליה שלשים יום בהליכה ובחזרה ואע"פי שהת"הד סי' רס"ט בסו"ד כ' וז"ל ומ"מ אשכחן דמאחרין כמה מצוות כדי לעשות כתקנן ובהכשר ובהידור וכו' ע"ש היינו לאחר הפדיון עד יום ל"א ומשכחת לה נמי ג' ימים כגון י"ט שחל להיות ביום חמישי דה"נ מאחרין עד יום א' וכמ"ש הרב עצמו בסי' ל"ה גבי ברכת הלבנה שמאחרין עד ד' ימים אבל טפי לא:

והנה מאי דפשיטא ליה לתלמודא דשהויי מצוה לא משהינן ומה"ט דחינן למצות חליצה בגדול דהוי דאורייתא לא ידענא מהיכא נפ"ל לתלמודא וראיתי לה' פנים מאירות שם די"ו ע"א שכתב דנפ"ל מהא דכתב רש"י בפ' בא מהמכילתא הא דכתי' ושמרתם את המצות א"ת המצות אלא את המצוות כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה אלא אם באה לידך מצוה עשה אותה מיד וע"כ אתי אפילו לקיים את המצוה יותר מן המובחר אין ממתינין דאי למצוה גופה להקדים פשיטא דהא כבר ילפינן דזריזין ומקדימין למצות מאברהם אלא ע"כ אתי ללמוד דמצוה הבאה לידך עשה אותה מיד ואפי' להמתין על המצוה לעשותה יותר מן המובחר אין ממתינין עכ"ל ומתוך דבריו ז"ל שהוא סובר דהך דרשה דא"ת. היא דרשה גמורה וזה אינו דא"ה מאי דכתי' כי בעצם היום הזה הוצאתי וכו' מאי שיאטיה לגבי חימוץ המצוה אלא עכ"ל דאינה דרשה גמור' ואסמכתא בעלמא היא ומה שהביאו רש"י בפירושו אע"פי שאינו פשוטו של מקרא תי' הרב קרבן חגיגה סי' כ"ה. מדהו"ל למכתביה בהדי מצות המצוה ונטריה עד מצות יו"ט ללמדך וכו' ע"ש והאי ודאי אינה דרשה גמורה וביומא דל"ג אהא דאמרינן דישון מזבח הפנימי קודם להטבת ה' נרות יהיב טעמא רבה משום דאין מעבירין על המצות ופירש"י הפוגע במצוה לא יעבור ממנה ונפ"ל במכילתא מושמרתם את המצות קרי ביה את המצוות לא תמתין לה עד שתחמץ ותיישן עכ"ל והתם במצות שקולות דמה לי דישון המזבח מ"ל הטבת נרות אבל למעבד מצוה יותר מן המובחר לא שמעינן לה וא"א לדברי הרב ז"ל הו"ל לרש"י לפרש מאברהם גמרינן לה אלא עכ"ל דמאברהם לא גמרינן אלא כשיש מצוה לפניו שמצותה כל היום זריזין מקדימין לעשותה בבקר ומצאתי להרדב"ז בחדשות סי' תקכ"ט דפשי' ליה דהך דרשה דמכילתא אינה אלא אסמכתא בעלמא ע"ש והרב החסיד בקונט' ארעא דרבנן אות א' סי' א' בסי' ט"ו הביא תשו' הרדב"ז הלזו ע"ש ודע דהא דאין מעבירין על המצות ושהויי מצוה לא משהינן תרי מילי נינהו דהא דאין מעבירין מיירי כשיש ב' מצות לפניו כגון דישון המזבח והטבת הנרות ובעי למעבד תרוייהו אבל אי לא למעבד' לא גמרי' מניה אלא נעביד לתדיר לחודיה כמ"ש התוס' ביומ' שם בד"ה אין מעבירין וכו' ע"ש ובפ"ק דמגילה דף ו' אמרי' דר"א סבר דאם נתעברה השנה קורא באדר הסמוך לשבט בכל שנה ושנה וקאמר תלמודא מסתבר טעמא דר"א דאין מעבירין על המצות ופרשי משבא לידך תקדים לעשות כדתניא במכילתא ושמרתם את המצות אם באה מצוה לידך אל תחמיצנה עכ"ל וכבר דחו התוס' שם מהאי סוגיא לדברי התוס' דיומא ע"ש מיהו בקריאת מגילה בין שקורא באדר א' או ב' ליכא שום יותר המובחר אבל אה"נ אי איכא למעבד הך ביותר מהמובחר לא אמרו אין מעבירין אלא אדרבא מהדרינן ומשהינן לה עדיף טפי וע"כ הא דאמרי' גבי מ"ש הגדול במד"ה אין ממתינין לו דשהויי מצוה הוא היינו דוקא כשהוא שוהה זמן רב ומעתה מ"ש הרדב"ז בראשו' סי' י"ג מי שהוא חבוש ונתן לו השר יום א' להתפלל ודעת חכמי הדור לברור לו יו"הכ או יום פורים משום מקרא מגילה ופרסומי נסא דבעינן עשרה וכו' והרב חלק עליהם וכתב אבל מה שראוי לסמוך עליו הוא דאנן קי"ל דאין מעבירין על המצות הילך המצוה א' שתבא לידו שאי אפשר לעשותה והוא חבוש בבית האסורים קודמת ואין משגיחין אם המצוה שפגעה בו היא קלה או חמורה וכו' ע"ש נלע"ד דמודה הרב ז"ל שאם היה יו"הכ או פורים קרוב לנתינת הרשות ימתין לעשות המצוה מן המובחר וכמ"ש הרב תה"ד סי' רס"ט אשר הונף ואשר הורם ולפי האמור בדעת הרדב"ז מתרצא שפיר מה שהק' עליו הרב מוהר"ץ אשכנזי סי' ק"ו מהך דפ' התכלת דהתם ליכא אלא שהות דחד יומא מוספין דהאידנא ותמידין דלמחר דאי אמרינן תדיר עדיף כל כהאי גוונא שפיר משהינן ולית בה משום אין מעבירין על המצות וכדכתי' בעניו' איברא דאכתי פש גבן מאי דפשיטא להת"הד דמד"ה דומיא דקטן שהוא לזמן מרובה אבל ממדינה למדינה לית לן בה אבל לזמן מרובה חיישינן שמא ימות הקטן ותעבור המצוה נראה מדבריו דלא חיישינן למיתה אלא כשהוא לזמן מרובה אבל לזמן מועט לא הרב בית יעקב סי' קמ"ב דק"ד ע"ד תמ'ה תמ'ה יקרא מהא דתניא האומר לאשתו ה"ז גטיך שעה אחת קודם מיתתי אס' לאכול בתרומה מיד ומדאמרינן בריש נדרים האומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר מההיא שעתא הוי נזיר מידי דהוה האומר לאשתו ה"ז גטך שעה א' קודם מיתתי וכו' ע"ש והא ודאי פשיטא דאינו עובר מדאורייתא. דלא קבל נזירות עליו עדין אלא דאיתיה באיסור בל תאחר היכא דעברו עליו ג' רגלים וכ"כ הרשב"א בחידו' לשם וכן בקדש חזיתי לה' המאירי בחי' לנדרים בס' בית הבחירה לשם ע"ש אלא שמלשון הרמב"ם בפ"א מח' נזירות ה"ז נזיר מיד ואם איחר נזירותו עובר בבל תאחר ואין לוקין על לאו זה עכ"ל לא משמע הכי מ"מ מ"ש ה"ז נזיר מיד לאו למימרא דאסור בחרצן ושאר חיובי נזיר אלא לומר דחייב לקבל הנזירות עליו מיד ועיין בס' הרב המאירי והרא"ש שם וכתב הרא"ש דאפי' למ"ד שמא ימות לא חיישינן הכא דלזמן מרובה דלהוי נזירות חיישינן ע"ש וכ"כ ה' המאירי דהכא ממשיך זמן רב דימי נזירות ע"ש:

אפס כי עז מ"ש עוד הרב ועיין ביבמות פרק ד' אחין בסוגיא דילמא אדמייבם חד מיית אידך וע"ש בתוס' עכ"ל דאדרבא מהך סוגיא דקאמר למיתה דתרי לא חיישינן ע"ש בתוס' וע"ע לה' מוהר"ץ אשכנזי סימן מ"א דף ך' ע"א מ"ש בזה ומה שהקשה עוד ה' בית יעקב מהא דאמרינן שלא יאמר לה' קרבן ופי' המפ' דשמא ימות קודם שיסיים דבריו ונמצא מוציא ש"ש לבטלה וכו' ע"ע כבר בא חכם הרז'ים מוהרח"א ז"ל בס' פתח עינים בחי' ליומא ובס' מדבר קדמות בתחלת פ' בראשית והטיח דברים כלפי פי' זה והוכיח מרבני ישראל דהטעם שמא יחזור בו ע"ש ומעובדא דר"פ כן יאיר שהביא הרב בית יעקב אהמ"ר אין ראיה כלל גם מפ' הזרוע דק"ל לק"מ דהתם מי יימר דאתי כהן חבר אבל הכא זמן ממילא אתי וע"ע לה' שע"ה בפ"ד מה' סוכה דין י"ו מה שעמד בסוגייא דמיתה שכיחא ע"ש מכל מאי דאמרן נתברר לדינא דלזמן מועט לא חיישינן למיתה כמ"ש התוס' ולהמשך ל' יום חשיב זמן מרובה וחיישי' למיתה כי הך דנזירות והיכא דהוו תרי אע"ג דממשיך זמן יותר משלשים יום לא חיישינן אבל למד"ה דהויא דומיא דקטן עד שיגדיל אה"נ דחיישינן ולא משהינן המצוה אע"ג דאידך חליצת גדול עדיפא: והרב פנים מאירות שם הק' עוד מהא דאמרי' בפ' הישן דכ"ה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה שהעוסק בקבורת המוטלים עליו ומטמא להם היא מצוה קלה אעפ"י שע"י טומאה מתבטל ממצוה חמורה דהקרבת ק"פ כמו שמבואר שם ובפירש"י שם ולע"ד לא שמה מתיא דהתם ב' מצות לפניו ואי עביד להך תו לא מצי עביד לאידך אמטו להכי שפיר אמרי' דיעשה הקלה הבאה לפניו וממילא תדחה אידך אע"פ שהיא חמורה אבל ביש לפניו מצוה א' ומשהה לעשותה מן המובחר אה"נ דמשהינן כל היכא דליכא למיחש שמא תעבו' המצוה. איברא בהא דאבעייא לן בפ' התכלת מוספין דהאידנא ומוספין דלמחר הי מנייהו עדיף אמאי לא פשיט מהך דהעוסק במצוה קלה פטור ממצוה | חמורה אם לא שנא' דמצות הקרבת הקרבן מצוה א' היא מוסף או תמיד ולהכי מבע"ל אי אמרי' תדיר עדיף משהינן ליה למחר וכדכתי'. שו"ר לה' צמח צדיק סימן קכ"ז שהביא דברי הת"הד הללו ופלפל בחכמה ובמקצת נתכונתי לדעתו ת"ל וה' עבודת הגרשוני סי' י"ב העתיק כל תשו' וחלק עליו וס"ל דמשהינן לקיים מצות חליצה בגדול ע"ש והרב נאמן שמואל סי' ס"ד האריך בזה ומ"מ בנ"ד שהאח הגדול יושב בארץ מולדתו בזה לא נחלק אדם מעולם שצריכה היבמה לילך אחריו ודברי הרב צ"צ וה' פנים מאירות וה' נאמן שמואל כשאין יבם יושב בעירו וס' פני יהושע שהזכיר הרב יד אהרן לא ראיתיו עד הנה וכיון דאיכא אח. גדול ואין לו בנים דקרוב הדבר לייבם ומצות יבום קודמת וא"נ אינו מייבם הא מיהא הא מקיים מצות חליצה בגדול אכתי עלי דידה רמיא לילך אחריו ול"מ מהכא להתם דאינו אלא מהלך ט"ו ימים אלא אפילו רחוק הרבה כמ"ש התייר הגדול מהר"י אבן מיגאס ז"ל בתשו' סי' מ"ה ואין לנו לכוף לקטן לחלוץ ודחינן ספק הקרוב לודאי מצות יבום ומצות חליצה בגדול משום טרחא דידה וכבר נתבאר דבכ"הג לא חשיב שהוי מצוה ובדוק ובחון בתשו' הרבנים הניתנים למעלה דכלהו מיירי שהיבם אינו יושב בארץ מולדתו והכי נמי מיירי מתני' דתלה בגדול עד שיבא כדכתי' והנלע"ד כתבתי אם יסכימו אחי וריעי הי"ו:

אות ב

יגבה שטר מתנה שכתוב בו שראובן יגבה לאחר פטירתו כו"ך אי האי לישנא מהני או לא והנה בכל הלשונות שהביא הטוש"ע סימן רנ"ג לא הוזכר לשון יגבה אלא דנראה דהוי כלשון יטול ובאומר יטול פליגי בה רבוותא דאיכא מ"ד דהא דמהני היינו דוקא בש"מ שאין דעתו מיושבת עליו אבל בבריא לא מהני ואיכא מ"ד אפי' בבריא מהני ע"ש ואנן בדידן נקטינן כלשון י"א בתרא שפוסק מרן בש"ע ז"ל הן היום השמש יצא על הארץ נראה בעליל תשו' הרשב"א ז"ל ח"ד וראיתי לו בריש סי' רי"ד שעמד בשטר מתנת בריא שכתוב בו יגבו הקהל נר"ו וקיים המתנה עש"ב:

אות ג

יהיה ש"מ שצוה יהיה לראובן מנה מנכסי אי האי לישנא מהני או לא דע שהש"ך ז"ל בריש סי' ס"ו סק"ב הביא לשון הריטב"א ז"ל שכתב וז"ל בתוך דבריו הילכך האומר שטר וכו' וכ"ש יהיה לעניים זכו לגמרי וכו' עכ"ל אע"ג דלאו להאי מלתא איתשיל מ"מ לישנא דרבוותא דייק טפי ועיין בכ"הג סי' רמ"ג אות ס"ו בהגהב"י וסי' רמ"ח אות ד' וסי' רנ"ג אות כ"ח בהגהב"י והש"ך ריש סי' ר"ן ומרן בש"ע סי' רנ"ג כתב אהך לישנא דה"ד בש"מ מהנו ולא בבריא דקי"ל כי"א בתרא אלא שמתוך דברי הכנ"הג רצה לומר דיהיו כמו הנחה ע"ש ובהנחה פסק מרן דהוי לשון מתנה ועיין לעיל במערכת אות ה"א סי' מ"ז מה שציינתי שם וע"ע במוהרח"ש ח"א סוף סי' ב' שכ' יהיו לפ' וכו' ע"ש ויש לעורר עליו דבלישנא שכותב ליתא אלא וכו' ע"ש ועיין בתשו' הרב מוהרימ"ט ז"ל ח"מ סי' ה' דפשיטא ליה דלשון יהיה לשין מתנה הוא ומסייע למלתיה מקרא וגמרא ע"ע ומדברי מרן שבס' אבקת רוכל סי' מ' שכתב דלשון יהיה לשון מתנה וכו' נראה דפשיטא ליה אפי' בבריא מהני ועדיף מיטול דאיכא למ"ד דוקא בש"מ דהיא קולא לגביה כמ"ש בסי' רנ"ג ע"ש וה' המסכים ע"ד מרן ז"ל כתב ברוך הנותן ריח טוב בפירוש המלות וכנים דבריו וכו' משמע דמטבע הלשון כך יורה יורה אמנם ממ"ש להביא ראיה מדלא קא מבעי תלמודא אלא ביהיה וכו' משמע דיהיה ביטול וכו' עכ"ל א"כ לפי"ז באנו מתאאר למחלוקת בבריא ואיכא למימר דלא פסיקא ליה למרן דיהיה לשון מתנה אלא לגבי ש"מ דכי איתשיל מרן בשכ"מ הוא דאיתשיל אלא דאין לשונו מוכח הכי וכדכתי' וע"ע במוהרח"ש שם שכתב דלשון יהיה מתנה משמע ע"ש וכ"כ הרב מוהריק"ש בפשי' בהגהותיו סי' רנ"ג וע"ע לה' פרי עץ חיים סי' מ"א והכנ"הג סי' רל"ב אות ל' בהגהב"י:

אות ד

יורשים קי"ל דאין מוציאין ממון מנכסי יתומים אלא בראיה ברורה כמ"ש בסי' ק"י ע"ש ובכמה דוכתי ואם מוציאין מחזקתן בס"ס דבר זה נפתח בגדולים חבל נביאים וציינתים במע' אות ס' סי' י"ב ע"ש:

אות ה

יורש אם האלמנה או הב"ח רוצים לקבל הקרקע או המטלטלים בשומא ששמו להם אע"פ שלא הספיקו לפירעון החוב או הכתובה היורשים מצו לסלקם במעות ושאר עזבון מורישם להם לבדם ולית מאן דימחא בידייהו שו"ת הרשב"ץ ח"א סי' יו"ד וח"ב סי' קנ"א ע"ע עוד מי הנקרא מוחזק דפסק דהיורשים הם המוחזקים ועיין בטור א"הע סי' ק"ב ועיין עוד בכנ"הג ח"מ סי' ק"ב בהגהב"י אות ז' ובה' בית דוד חא"ה סי' ס"ז וע"ע בשו"ת ה' כרם שלמה ז"ל בח"המ סי' ך' ע"ש:

אות ו

יורש אף על גב דקי"ל הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר ואם השטר נמצא בטל בטלה החזקה כמ"ש בש"ע סי' קמ"ז ס"ד היינו דוקא במחזיק עצמו אבל לא ביורש ונידון בחזקה ועיין בשו"ת פרח מט"א בח"א סי' ע"ג שנשאל על יורש ראובן שהיה מוחזק בה כמה שנים וערערו עליו יורשי לוי שאשת לוי מכרה לשמעון וראובן קנה משמעון אחיו וא"ל אחוי לי שטרא דגבתה אשת לוי קרקע זו בכתובתה והוציא יורש ראובן כל כחותיו בב"ד ולא נמצא אתו וזיכהו ה' ז"ל ע"ש:

אות ז

ירושה המעביר נחלתו מבנו ולשון המועיל ולשון שאינו מועיל ה"ה בשו"ת מוהריט"ץ ז"ל סי' צ"ב ע"ש:

אות ח

ירושה מי שנשא אשה ולא בא עליה כדרך כל הארץ אם מחמת עצמה או שאין גבורת אנשים ומתה אין הבעל יורשה מוהר"ש גאון ז"ל בתשו' בס' משפטים ישרים סי' ל"ז ע"ש:

נט ירושה. מי ששדך בתו ונדר לה בנדונייתה כו"ך ונלב"ע והניח אחריו בת נשואה וטוענת שתחלוק עמה בכל אשר ימצא והמשודכת טוענת שתטול תחלה מה שנדר לה אביה דהו"ל כמחייב עצמו בחוב דעלמא ואח"כ יחלוקו הדין עם הנשואה ועיין במוהרש"ח ז"ל בספר משפטים ישרים סימן מ' ומתבאר שם מפני שלא נטל קנין להתחייב במה שנדר אבל אם קבל בק"ס זכתה הבת ועיין במוהרי"ק ז"ל בתשו' סי' א' אמנם מוהריב"ל ז"ל בח"ג סי' ג"ן לא כתב כן וצריך להתיישב בדבד וכבר ראיתי לה' החבי"ב ז"ל בח' א"הע סי' כ"א בהג"הט אות א' ובח"מ סימן רפ"ו שעמד בזה על כל הדעות באריכות ע"ש:

אות י

ירושה ראובן עלה האיש מעירו לשכון כבוד בארצנו צבי היא לכל הארצות תובב"א והעלה בנו עמו ונפטר ראובן תוככי ירושלים ת"ו וחילי"ש וכפי תקנת בני א"י ת"ו בני ח"ל אין להם חלק ונחלה בנכסי מורישם שמת על אדמת הקודש ובני א"י ת"ו נתנו חלק המגיע לאותו הבן הנמצא שם עם אביו בא"י ת"ו וכשחזר הבן לארץ מולדתו תבעו ממני חלקם שאלו מאשר בא לידו מנכסי מורישו והבן משיב מה אפסדית להו דאי לא הוינא התם לא הוו יהבי לי מידי בני א"י ת"ו דנכסי ח"ל לבני א"י ת"ו עפ"י תקנת הקדמונים נו"ן זיע"א כהפקירא דמו ואנא מהפקרא קא זבינא ועדין לא נתברר הדין להיכן הדעת נוטה יען כי א' מהוורשים גבר עמית בתורה ידיו רב לו נר"ו וכעת נראה בעליל ס' שמחת יהודה ז"ל וראיתי לו בסי' נ"ח שנשאל בזה מהרב המופלא מוהר"ח מודעי ז"ל והשיב דהדין עם הבן וזכה בחלקו זכייה גמורה ואין עוד מלבדו ע"ש:

אות יא

ירושת הבעל לאשתו מומרת. שלחו מתם על דין עסק ראובן שהיה לו קרקע חצי חצר א' ונלב"ע וחל"ש והניח אחריו אלמנתו ובת א' ושאר עזבונו ועמדה האלמנה וקנתה הקרקע חצי חצר האחר ונשאת הבת ואח"ז יצאה מהכלל רח"ל והאלמנה הנז' נלב"ע וחל"ש ואין עדים בדבר שנשבעה שבועת האלמנה והפת אשר לה הירושה מכח אביה או מכח אמה כבר יצאה מהכלל ולאו בת ירושה היא וקרובי הבעל אומרים להם משפט הירושה כיון שלא נשבעה על כתובתה ויורשי האלמנה אומרים כיון שנכתב שטר המקנה בשמה זכתה בקרקע ההוא ואחיה יורשה ובעל המומרת אומר אע"פ שאין אשתו בת ירושה איהו קאי בחריקה ויורש זכותה עמד השואל ושאל דבר מי יקום עפ"י התורה יורה המורה לצדקה ויבא שכמ"ה:

זאת אשיב על אחרון ראשון ארישא קאי מ"ש הב"י א"הע סי' צ' וז"ל מ"כ שהשיב אבי העזרי שהבעל יורש את אשתו המומרת עכ"ל והדברים סתומי' אם ר"ל אפי' נבעלה לגוי שאסורה לבעל אפי"ה ירית לה אע"ג דלאו בת חזרה היא או"ד כשלא נבעלה דוקא דמצי שפיר מהדר לה אמטו להכי שפיר ירית לה אבל כשנבעלה שאסור' לבעל ותו לא קיימא לחזרה איכא למי' דלאו אשתו קרינן בה ולא ירית לה או"ד סבר לה מר כדעת ר"ח דביאת נכרי אינה אוסרת האשה על בעלה מידי דהוה אביאת בהמה כמ"ש התוס' בפ' בן סורר ומורה דע"ד בד"ה והא אסתר וכו' ע"ש וכיון שכן ל"ש לן בין נבעלה לגוי ללא נבעלה בכל גוונא בעל ירית לה כיון דאי הדרא בה לדת יהודית שפיר מצי לאהדורי ולפ"ז נמי דלדעת התוס' דפליגי שם על ר"ת וס"ל דביאת גוי אוסרת ממילא מומרת שנבעלה לגוי און הבעל יורשה איברא דמ"ש הט"ז שם משם הרמב"ם וז"ל הנושא אשה שהיא אסורה לו הואיל ויש לו בה קידושין אם מתה תחתיו יורשה עכ"ל ופי' הטור כגון איסורי לאוין ע"ש אלמא אע"ג דבאיסורא קיימא מכי נשאת לו אעפ"כ אם מתה תחתיו יורשה וכ"ש מומרת דמעיקרא בהיתר אתת לידיה אלא שהיא קלקלה מעשיה ונאסרה עליו כשנבעלה שפיר ירית לה שוב מצאתי להב"י סי' רפ"ג שהביא משם ה' צדוק כהן הובא במרדכי בפ"ק דקידושין דמומר אינו יורש את אביו ולראבי"ה נראה דכמו שמוריש לבניו ה"נ מוריש את אביו ונראה דלראבי"ה אפי' לדברי הגאון נראה דהאב יורש את בנו המומר דאמאי קנסינן לאב וכן בעל יורש את אשתו מומרת אפי' מת מורישה לאחר שהמירה דתה זכה הבעל בירושתה וכן פסק ראבי"ה הלכה למעשה וכתב מרן ע"ז בפ"ד ויש לתמוה דהא כיון דהמירה דתה פקע מינה דין אישות שהרי אסור לשהות עמה ואיך יירשנה ואפשר כיון שאם תחזור לדת האמת ויתברר שלא נבעלת לאחר ברצון מותר להחזירה ולא פקע מינה דין אישות עכ"ל ולא ידעתי מה יענה מרן ז"ל בנושא אשה מחייבי לאוין הואיל ויש לו בה קידושין אע"ג דאסור לקיימה וכל ימיו בעמוד והוצא קאי אפי"ה אם מתה יורשה ועו"ק דבמרדכי שם כתוב לאמר וז"ל ונראה לראבי"ה וכן בעל יורש אשתו המומרת אפי' אם מת מורישה לאחר שהמירה זכה הבעל בירושת' ואע"פי שאינה ראויה לקיימה והוי איסור דאורייתא משנבעלה לגוי מוהיא לא נתפסה שאף הגוי במשמע וכו' עכ"ל דמה"ט מקנא לה ע"י כדאיתא בסוטה דכ"ה עכ"ל ושלא כדעת ר"ת דס"ל דביאת גוי אינה אוסרת אלא כדעת התוס' שחלקו עליו קרי בחיל דאפי' נבעלה לגוי והיא אסורה לו מדאורייתא ומה שהכריח מרן דכיון שהמירה פקע ממנה דין אישות הרי המרדכי מסיים בה וז"ל אע"ג דאיסור דאורייתא הוא מקרייא שארו בר דלגבי טומאה דגלי קרא וכו' עכ"ל והנה מאי דפשיטא ליה דגבי טומאה גלי קרא היינו ממ"ד בפ' האשה רבה ד"צ ע"ב אהא דתנן ולא זה וזה מטמאין מנ"ל דכתיב כי אם לשארו וכו' ואמר מר שארו זו אשתו וכתי' לא יטמא בעל בעמיו וכו' יש בעל שמטמא ויש בעל שאינו מטמא הא כיצד מטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מטמא לאשתו פסולה ע"כ אלמא אי לאו דגלי קרא דלא יטמא בעל שפיר הוה מטמא לה אע"ג דאסורה לו וקרינן בה שארו מינה דגבי נחלה דליכא מיעוטא וכתיב ונתתם נחלת שארו לו שפיר קרינן בה שארו אע"ג שהיא אסורה לו וירית לה איברא דבפ' כיצד דכ"כ אהא דתנן מי שיש לו אח מ"מ וכו' ואחיו לכל דבר אתמר עלה למאי הלכתא ליורשו וליטמא לו דאם כהן הוא ולו אח ממזר מטמא לו ופריך פשיטא אחיו הוא ומשני סד"א הואיל וכתיב כי אם לשארו וכו' ואינו מטמא לאשתו פסולה ה"נ וכו' אינו מטמא לאח פסול קמ"ל ופריך ואימא ה"נ ומשני התם לאפוקי קיימא ופירש"י הילכך לאו אשתו היא הכא אחיו הוא ע"כ מהאי לישנא משמע כיון דלאפוקי קיימא לא קרינן בה שאר וכך לי לענין ירושה כמו לענין טומאה ובצפייתנו צפינו בתוספת' בפ"ב דיבמות דקתני אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ואינו מטמא לה וכו' ע"ש וגי' זו קיימו אותה הרשב"א והריטב"א בחי' שם בפ' כיצד ובפ' האשה רבה ע"ע כי באו בדרך ארוכה ולא ע"ט האסי"ף תני תנא דשנייא ענין ירושה מענין טומאה דאע"ג דאינו מטמא לה הא מיהא יורשה וכדברי ראבי"ה דשאני גבי טומאה דגלי לן קרא וכדפי' ולא גמרי' מינה לשארו דנחלה דבשלמא גבי טומאה דכהן מוזהר ועומד לנפש לא יטמא ולגבי שארו שרי רחמנא ומדכתי' לא יטמא בעל דשמעינן מינה דאינו מטמא לפסו' ואהדריה קרא לאיסורא משא"כ גבי ירושה דתליא בה אישות כל זמן שלא גירשה אע"ג דלאפוקי קיימא שפיר ירית לה אמנם הא דמייתי ראבי"ה ממומרת שמתה בעלה ירית לה מקוצר דעתי לא הבינותי דהתם לאו לאפוקי קיימא דאי נתפשה ליכא לתא דאיסורא משא"כ במומרת דאסורה לבעל וצע"ד ולפ"ז עלו דברי ראבי"ה כראי מוצק ע"פ התוס' וגמרין כדכתיבנא וחזי הוית לתרי אריוותא הרב האיי גאון והרב שרירא גאון הובאו בס' הפרדס דכ"ו ע"ב סברי מרנן דבעל המומרת לא ירית לה כיון דאשתמדה תו לא מקריא שארו וע"ש וה"נ חזי הוית לרב פלטויי גאון הובא בס' שערי צדיק בשער ד' ח"ד דפסיק ותני דבעל לא ירית לאשתו המומרת כותייהו דרבנן וכטעמייהו ע"ש ולא ידענא במאי ניחא להו ליתובי דעתא בהך תוספתא וגמרין ואתה דע לך דבעיקר ירושת המומר למורישיו כמה דיות נשתפכו ועיין להרב מוהרד"ך בית נ"ג מה שהאריך בזה וה' לח"ר סי' ר"ך והרדב"ז ח"א סי' קצ"א ובחדשות סימן תקצ"ו והרב מוהר"י אדרבי סי' רע"ג וש"מ וה' מוהרש"ך ח"א סי' קל"ו וה' נחלת יהושע סי' כ"ה וה' משפטים ישרים סי' ח' והרב תורת חסד סימן רנ"ח וה' עדות ביהוסף סי' ב' וה' בני משה סי' נ"ח והרב עדות ביעקב סי' ע"ב שלישית ולא באנו להאריך אלא לקצר:

ולעיקר הלכה פשיטא ופשי' דכל הני דשוו רבנן בדבורייהו מכי מייתא מומרת ובעל קאים למירת אבל בעוד רשעים בחייהם והרשעה כלה נצבה חיה רעה שגל כלב חי מאין הרגלים לבעל לבא לרשת משכנות לא לה ואם נפשך לומר דנהי דהשתא מיהא לא ירית לה הא מיהא מוקמינן להו נכסי דמיתנא כנ"מ דבעל אכיל פירי נלע"ד דנ"ד לא מוקמינן ליה לבעל בנכסיה כלל חדא עין רואה תלתא סרכין גאוני ארץ רב פלטוי ור' האיי גאון ורב שרירא זיע"א כחדא שריין הם אמרו בעל לא ירית לאשתו מומרת אע"ג דקשיא לן בגווה וכדכתי' מי יבא אחרי המלכים האלהים האדירים האלה ולהפקיע ירושה דאוריי' בלי שום פלוג' ולהחזיק ביד הבעל דאיכא מ"ד דירושת הבעל אינה אלא מדרבנן ועוד בה בצירוף דעת רשב"ם ודעמיה דמי שנתן דעתו לגרשה שוב אינו יורשה כמ"ש בטוש"ע סי' ר"ץ ובנ"ד איכא סהדי דבעלה כבר כתב לה גט כריתות בעודה ביהדות לכשהרגיש אורחותיה אורחות עקלקלות ובעוד שלא קיבלה את גיטה יצאה מן הכלל רח"ל ולשלשה לו בא מודעת זאת בכל הארץ כי בנמוסי הגוים אין המומר מוריש מורישיו וא"כ בעל זה שבא לזכות מכחה דעת ה' מוהרשד"ם ח"מ סי' שכ"ב כיון דבדיניהם אין להם זכות לירש הבא מכחה הרי הוא כמותה ואומרים לו כך דנים בדיניהם ע"ש שהאריך ה"נ דכוותה כנלע"ד הקצרה אם יסכימו עמי אחי ורעי יושבי על מדין יצ"ו:

ע"ה עוזיאל אלחאייך יצ"ו:

אות יב

ירושת הבעל שאלה ראובן פסק על אחותו בנדונייתה סך מעות מדודים ועוד צרכי נדונייתה ובעת נישואין לא הספיק להשלים להחתן כל סך המדודים וכן מהחפצים של הנדונייא והסכים עם החתן להיות שומת החפצים ההם כ"וכ ושארית המדודים שהם כ"וכ ונשאת ואחר הנישואין היו בין החתן ובין האח עסקים וחשבונות וביררו החשבונות שביניהם ונמצא שהאח מחויב להחתן בכלל שארית המדודים ושומת החפצים שנשארו מהנדונייא המה יעלו כ"וכ ופרעו יד על יד ונמצא שעדיין מחוייב לו ק' פרחים ואחר עבור שנה מספר ירחים פגעה הדין בכלה ונלב"ע וחל"ש וזכה הבעל בירושתה כדת של תורה ועמד ותבע מאחיה סך מה שנשאר עדיין מחוייב לו ויענהו כיון שלא באו לידו דלא זכה בהם בחיי אשתו מקרו ראוי ואין הבעל יורש בנכסי אשתו בראוי כבמוחזק והבעל השב ישיב כי יהבינן לך כל דילך דהני נכסי חשיבי ראוי ואין הבעל זוכה בהם אנא הנך זוזי דשקלנא מעיקרא מנכסי המדודים ושומת החפצים והיה הנשאר מפאת מה שתיית חייב לי עמד השואל ושאל להיכן הדין נוטה יורה המורה לצדקה ויבא שכמ"ה:

זאת אשיב בראש כל מראי'ן חזי הוית מאי דפשיטא ליה לאחי הכלה כל כמה דלא מטו לידיה דבעל הנך זוזי דפסק ליה להחתן ראוי מקרו ואין הבעל זוכה בהם בזכ'ותנו זכ'ינו להאי מלתא דבאשלי רברבי תליא ותל שהכל פונין לו סוגייא בדוכתה בפ' נערה דף מ"ז ת"ר כתב' לה פירות וכסות וכלים. שיבאו עמה מבית אביה לבית בעלה מתה לא זכה הבעל בדברים הללו משום ר"ן אמרו זכה הבעל ופירש"י כתב לה פסק לה האב בנדונייתה שתכנס לבעלה מטלטלי כגון פירות תלושים כסות וכלים. וכתבם לה מן האירוסין ומתה באירוסין לא זכה הבעל דעת עליון דלא פליגי רבנן ור"ן אלא במתה ועודה ארוסה דאכתי לא אחתנון אהדדי אבל בנשואה כ"ע מודו דזכה הבעל אע"ג דאכתי לא מטו לידיה ור"ן סבר דאפי' בארוסה כיון דכתבן עליו הבעל בכתובה כמ"ש הוו ליה כמאן דמטו לידיה ובעי תלמודא למימר דפלוגתא דרבנן ור"ן תליא בפלוגתא דרבנן וראב"ע דפליגי בכתב לה יתר על תקנת חכמים מנה וק"ק ונתארמלה דרבנן ס"ל בין מן הנשואין בין האירוסין גובה את הכל וראב"ע סבר דמן האירוסין אין לה אלא תקנת חכמים שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ורבנן דר"ן כרבנן דראב"ע ודחי דר"ן נמי מצי סבר כראב"ע ושני ליה מדידיה לדידה או מדידה לדידיה דמדידה לדידיה ראב"ע נמי מודה דמשום חתוני הוא והא אחתניה להו אבל מדידיה לדידה אומדן מלתא הוא דלא כתב לה אלא משום חיבת נישואין ולא אאחתוני גרידא זהו דעת רש"י בפירוש השמועה וכתבו התוס' דלמאי דמוקי בקונטריס הך ברייתא מן האירוסין הא דקתני לקמן הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל וכו' מתה אביה יורשה אתיא כרבנן ומיהו בנישואין כ"ע מודו והק' על שיטה זו מה שהקשו ודעת ר"ת דאפי' בנישואין פליגי והלכה כרבנן דר"ן דלא זכה הבעל דאתו כראב"ע דאפסיקא הלכתא כוותיה בפרק אע"פי ודקאמר ע"כ לא קאמר וכו' דחייה בעלמא הוא עש"ב וה' בעל המאור הביא דעת ר"ת וכתב שהוא פירוש נכון ורש"י פירשה כשמתה ועודה ארוסה ואין הדברים נראין כן והרי"ף ז"ל השמיטה ולא כתבה בהלכות ע"ש ולפ"ד ז"ל אין הכרע בדעת הרי"ף ז"ל אי ס"ל כדעת רש"י או כדעת ר"ת והרמב"ן ז"ל במלחמות כתב ע"ז שמדברי רבינו נלמוד שהוא מפרשה כדברי רש"י כשמתה מן האירוסין והיינו כת"ק ולפיכך לא הוצרך לכותבה שהרי כ' ברייתא דתני לקמן אע"פי שכתובה בבית בעלה מתה אביה יורשה וכו' הרי כתבה רבינו מפורשת להאי דת"ק דר"ן ועוד שפסק הלכה כראב"ע והאי נמי בהך שייכא כיון דמן האירוסין מתה ועתה אכתוב לך כמה מעלות טובות יש לפירש"י ורבי' אלפאסי ז"ל על פי' רבינו יעקב וכו' וכך דעת הגאונים עכ"ל והשיב תשו' שלימה על כל מה שהק' ר"ת לפירש"י עש"ב וכן מצאתי להרשב"א שם בחי' שנתחוורו אצלו פירש"י ז"ל והצילו מכל הטענות שטען עליו ר"ת ע"ש גם הר"ן בפירוש ההלכות כתב לה"ט שהשמיט הרי"ף ושדברי רש"י נראין עיקר וכן בקדש חזיתיה להריטב"א הובא במקו' שם שהרבה להאריך להשיב ע"כ השגות שהשיג ר"ת על רש"י ויחס דעת הרי"ף לדעת רש"י ממה שהביא הך ברייתא ולא הביא מזה המחלוקת דרבנן ור"ן וסיים וכתב וכיון דאפריקו להו קושי' דר"ת נקטי' כפי' רש"י וכלהו רבוותא דריהטא דשמעתא הכי רהטא דמדמינן לה לפלוג' דרבנן וראב"ע ותו לא מידי וכת' עוד במקובצת שם בשם גיליון התוס' בסגנון הלזה ע"ש:

נמצאת אומר שהרמב"ן והרשב"א והר"ן והריטב"א וגליון תוס' הניתנים למעלה יעידון יגידון שדברי רש"י שרירין וקיימים וגם היא מיוחסת להרי"ף ושכן ד' הגאונים וכלהו רבוותא כמ"ש הרמב"ן והריטב"א והג"א הוסיף בה דעת ראבי"ה ור"י הלבן ע"ש והרמב"ם בשי' רבו הרי"ף אמרה והעתיק הך בריי' בריש פכ"ב מה' אישות דמינה שמיע' להו לרבוותא דס"ל כדעת רש"י כמדובר ודעת הרא"ש לדעת הטור דס"ל כר"ת מיהו בקיצור פיסקי הרא"ש שם סי' ט' לא משמע הכי ומרן הב"י כתב דמשמע ליה לרבינו כיון דכתב כן מסתמא הוא מסכים לפיר"ת ולי אין משם ראיה שיהיה סבור כן דא"כ לא הוה שתיק למימר וכדבר ר"ת מסתבר עכ"ל ואחר אשר הרא"ש נמשך אחר לשון הרי"ף שהביא הך ברייתא דמינה שמיעא להו לרבוותא דמה"ט לא חש להביא פלוגתא דרבנן ור"ן איכא למשמע מינה דס"ל כדעת רש"י ואעפ"י שהעתיק דברי ר"ת איכא למימר דלאו להלכה קבען ואנן בדידן דגרירי בתריה דמרן ומשלחן גבוה קא זכי' הא קחזינן דבסי' נ"ז העתיק לשון הרמב"ם דפכ"ב מהלכות אישות דמניה שמיע ליה להטור דהרמב"ם שלא כדעת ר"ת אלא אע"פ שלא באה לידו הירושה נמשך אחר דעתו ז"ל דהרא"ש נמי ס"ל כהרי"ף והרמב"ם וא"נ דעת הרא"ש כדשמיע ליה להטור פשו להו תרי מגו תלת הרמב"ם והרי"ף ומה גם העדאת הרמב"ן שכן דעת הגאונים והעדאת הריטב"א דהכי ס"ל כלהו רבוותא והרמב"ן קלסה ותלה לה כיפי וכמה מעלות טובות וכדכתיבנא ומור"ם כ'שם דיש חולקי' משם הטור בשם ר"ת ואנו אין לנו אלא דעת מרן בשלחנו הטהור והרב מוהר"י עייאש במנהגים דף קי"ב ע"ד סי' ס"ג ובס' בני יהודה סי' נ"ב העד העיד בנו האיש אדוני הארץ שכך עשה מעשה רבו מוהר"ש צרור ז"ל ושכן דעת ב"ד שאחריו חריו והאדם יראה לעינים דברים כהוייתן טעמן ונימוקם ולעמוד על הדברים בשרשם בצביונן וקומתם ומי ומי שחותמו אמת יעמידנו על דבר אמת ולהיות מודים על האמת הלא כ"ד החותם בס' הוא ישלח מלאכו בשנת הטו"ב והיש"ר לפ"ק ושלום על דייני ישראל על ישראל ועל רבנן כי"ר:

אות יג

ירושה טופס שטר ודי"ן עמד בפנינו אנו ח"מ החו"ן ה"ר יעקב יצ"ו בכ"ר החו"ן ה"ר דוד עוזיאל נ"ע ואמ"ל הוו עלי עדים כשרים ונאמנים איך שאני מדיר הנאה מנכסי לבני ה"ר דוד יצ"ו מכל מה שאניח אחרי תחת כיפת הרקיע באופן שלא יזכה בני מעזבוני ממה שאניח תחת כיפת המרום הן כסף ושוה כסף מקרקעי ומטלטלי כי אם דוקא בסך חמשה גרושוש לזכות בהם בתורת ירושה וזולת זה אין לו לבני אחרי לזכות בעזבוני שום זכיה אפילו שו"פ כלל ועיקר ואם באולי יעמוד ה"ר בני דוד הנז' ויחרחר ריב ומדון נגד שאר ירתאי בתראי לתבוע מהם איזה תביעה וטענה בעולם הוא או ב"ך הרי הם מעכשו כל דבריהם וטענותיהם בטלים ומבוטלים לא שרירין ולא קיימין והרי הם כאבני תהו על אדני בהו דלית בהון שום ממשא כלל והכל דלא וכו' ודלא וכו' אלא וכו' כתי' חז"ל ומ"ש בעא"מ לחדש סיון המקודש שנת התקס"ה ליצירה והכל שו"ב וקיים ע"כ הטופס הנז' והעדים דחתימי עדים תרי סופרי מתא יצחק הכהן ס"ט הצעיר שלמה הכהן ס"ט ע"כ כל הטופס בחותמיו עמד השואל ושאל אי האי שטרא שטרא מעליא הוא ופקע מניה אחסנתא דאבוהי או לא ויבא שכמ"ה:

זאת אשיב תא שמע הא דתנן בפ"ט דב"ק דף ק"ח האומר לבנו קונם שאתה נהנה לי מת יירשנו בחיי ובמותי מת לא יירשנו וכו' דכי אמר סתמא אע"ג דכל כמה דהוה חי המדיר חייל נדריה ואיתסר הא מיהא מכי מיית נפקי נכסי מרשותיה דרחמנ' וזכי ליה לבריה וממילא פקע ליה נדריה אבל אי פריש ואמר בחיי ובמותי דההיא שעתא דהוו נכסי ברשותיה אפקעיה לבריה מנכסיה אמטו להכי לא יירשנו וכדקתני בחיי ובמותי איכא למשמע מינה דדוק' כי אמר בהאי לישנא דנדרא חייל מהשתא ומשו"ה ממשמש ואזיל אף כי אחרי מותו אבל אם לא אמר אלא במותי דבההיא שעתא נפקי ליה נכסי מרשותיה אם מת יירשנו ורישא רבותא קמ"ל לא מבעיא כי אמר במותי אם מת יירשנו דלא חל הנדר כלל אלא אפי' אמר סתמא דחייל נדרא מהשתא וסד"א כיון דחל בחייו תו לא פקע נדריה אפילו לאחר מותו ואם מת לא יירשנו קמ"ל דכל כמה דלא פריש ובמותיה נמי אם מת יירשנו וההוא עובדא דסוף פרק השותפין ההוא גברא דאסרינהו לנכסיה על בריה ואמ"ל אי הוי בר ברך צורבא מרבנן מה תהיה עליו וכו' דמאי כולי האי הא אמרת כי אמר סתמא אם מת יירשנו כבר אוקמוה התוס' והרא"ש ז"ל שם בדאמר בחיי ובמותי וה"נ הא דמייתי התם הא דקתני לביתי אי אתה נכנס וכו' אוקמה הרא"ש שם בדאמר בחיי ובמותי ע"ש ויש להר"ן דרך אחרת בפי' שמועה זו ואין כאן מקום להאריך מהכא משמע דכל כמה דלא אמר בחיי ובמותי אלא במותי גרידא אם מת יירשנו ובפ"ד דנדרים דמ"ב אהא דתנן המודר הנאה מחבירו לפני שביעית אינו יורד לתוך שדהו ואוכל ואינו אוכל מן הנוטות ובשביעית וכו' אבל אוכל מן הנוטות וכו' ופירש"י אינו יורד לתוך שדהו לאכול מפירות שביעית דאסור בדריסת הרגל עכ"ל לא היה צריך לזה דבלא"ה אסור הוא באכילת פירות ואפילו בנוטות כיון דאדריה לפני שביעית ורש"י הוכרח לפרש כן מדקתני אינו יורד לתוך שדהו ולא תני לישנא קלילא אסור בפירות שביעית ותו לא אצטריך ליה לתנא למתני אינו אוכל מן הנוטות ותנא גופיה הוצרך לומר כן משום דבסיפא דנדר בשביעית לא מתסרי פירי הא מיהא אינו יורד לתוך שדהו משום דריסת רגל ושמא ישהא לאחר אכילה כדאיתא עלה בגמרא וכן הוא בירושלמי עלה ומה"ט פסק רבינו ז"ל בפ"ה מה' נדרים כהאי טעמא ולא כאידך טעמא דיהיב תו בגמרין ועיין במ"ש מרן הכ"מ שם ושיטת רש"י הלזו היינו שמעתיה דרב ושמואו בדאמר נכסים אלו ואית דמפרשי דמ"ש רש"י שם דאם הגיעה השביעית הותר הנדר דמהפקירא קא זכו היא ג"כ שיטת הרא"ש ז"ל שם והיינו מלתיה דר"י ור"ל באומר נכסי ולא אמר אלו וכדמסיק דל"פ ר"י ור"ל אדרב ושמואל. ועיין בפי' הר"ן באריכות ומדנקטי רב ושמואל מלתייהו ובשביעית נדר וכו' וכן הוא לשון רש"י בפירושא דמתני' משמע דדוקא דנדר בשביעית גופה שכבר אפקירה רחמנא אבל המדיר את חבירו קודם שביעית מליהנות לו בשנה שביעית איכא למימר כיון דהשתא מיהא ברשותיה קיימי מצי ליסרינהו אפי' בתר דנפקי מרשותיה ודקאמר תלמודא התם דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו ופירש"י דכיון דבשעה שאסר סר הויין ברשותיה אפי' לכי הגיעה שביעית ונפקי מרשותיה אפי"ה אוסרן עליו וע"ע שם דמ"ז במאי דבעי אבימי ופשיט מהך מתני' דאפי' בסתם אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו ע"ש בפירוש הר"ן באורך ולישנא דלכשיצא מרשותו לא משמע הכי אלא אפילו המדיר דלכשיצא גרידא ודכוותה אם לא אמר אלא במותי אם מת לא יירשנו וכירושלמי אהך מתניתין דב"ק הכי איתא א"ר ירמיה חמי איך תנינן הכא האומר לבנו קונם שאת נהנה לי אם מת יירשנו בחיי ובמותי אם מת לא יירשנו והא תני בחיי אם מת יירשנו ובמותי אם מת יירשנו בחיי ובמותי אם מת לא יירשנו מה בין אהן דמר חדא לאהן דמר תרתי ע"כ ע"ש מה שכתב הר"ב שדה יהושע מסוגייא זו משמע דלא שני ליה בין דאמר במותי גרידא לאמר בחיי ובמותי דבתרוייהו אם מת לא יירשנו דאע"ג דבאמר במותי לא חל נדריה מחיים כלל אפי"ה מכי מיית חייל נדריה ולא יירשנו אמטו להכי סלקא ליה בתיובתא ולא משני שני לן בין דאמר במותי גרידא בין דאמר בחיי ובמותי דבהכי חל נדריה מהשתא ותו לא פקע ומעתה אני תמיה עמ"ש הרב ב"ח בטור י"ד סי' רי"ו והעתיקו הש"ך שם סקי"ט עמ"ש הטור ש"ע שהאוסר דבר שהוא שלו על חבירו אע"פ שיצא מרשותו הלא הוא באיסורו עומד וכו' כתבו ז"ל ודוקא כשמתחיל האיסור ועודו ברשותו אבל אם אוסרו קודם לכשיצא מרשותו אינו יכול לאוסרו ופשוט הוא עכ"ל דהא במותי נמי לא חייל איסורא בעודנו ברשותו ומכי מיית ונפק מרשותיה אכתי מתסר ולא יירשנו וראיתי לה' מוהרי"א ליב בפי' ירושלמי שכתב ואפשר דלא שני ליה דמגו דחייל בחייו חייל נמי במותו ע"ש אלמא דלא שני לן בין דאמר במותו גרידא בין דאמר בחיי ובמותי ומסיים הרב פני משה בפרישתו שם אלא הך בריי' לאו דסמכא היא עכ"ל ומצאתי בחי' ה' נמק"י בס' אשה ה' במה דשייך לדף מ"ז שכתב וז"ל וכתב הריטב"א ז"ל ומיהו נראה בירושלמי בריש פ' הגוזל דדוק' שאוסרו מעכשו ולכשיצא מרשותו אבל לא לאוסרו לאחר מותו או לכשיצא מרשותו בלבד ע"כ ומהאי לישנא משמע דשמיע ליה ז"ל דתלמודא דידן סבר דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו אע"ג דכל כמה דהוא ברשותו לא אסריה עליה וכדוקיין מיהו בירושלמי נראה דדוקא באסרו מעכשו וכו' ואע"ג דלשיטת הירו' כמות שהיא לא משמע הכי וכדתרגמוה סבי ה' שדה יהושע וה' מוהרי"א ליב וה' פני משה מ"מ אהריטב"א סמכינן דקמאי ז"ל בקיאי בירושלמי טפי מבתראי ואכתי איכא למימר דהריטב"א ז"ל לא שביק מאי דמשמע ליה מגמרין משום מאי דנראה מהירושלמי וכיון דמשמעות דורשין ודאי דלדינא סמכינן טפי אמאי דמשמע מתלמו' דידן ויציבא מלתא דתרי אריוותא הב"ח והש"ך אישתמיט מנייהו דברי הירוש' הללו ומאי דשמיע ליה להריטב"א מגמרין וכדכתי' בעניותין ובפלוגתא דר"י ורבנן שם דמ"ג במדיר נכסיו על חבירו והיו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל דרבנן סברי מניח על הסלע או על הגדר והוא נוטל ור"י אוסר ואיתמר עלה טעמא דר"י משום דנדרו קדם להפקרו ורבנן סברי דאפ"ה מכי אפקריה מצי זכי ביה מודר ודמי לאומר לבנו קונם שאתה נהנה לי שאם מת יירשנו דלכי מיית נפקי ליה נכסי מרשותיה והתם נמי אי אמרי' מדיר קונם הנאה אף לאחר שהפקיר תו לא מצי להניח' על הסלע ולהפקירו לאתהנויי מנייהו המודר כמ"ש הר"ן שם דדמי לאומ' לבנו בחיי ובמותי ואיתמר עלה בירושלמי אהך מתניתין דשביעית דרשב"ל דאמר התם דכשהגיע השביעית שרי ליה מריה לאכול מפירות המדיר בנדר בשביעית דקדם הפקירו לנדרו דאתי כר' יוסי ור"י וכו' אמר מודה ר' יוסי דהפקר תורה שהוא מותר ע"ש ונראה לר"י נמי ירושה אינה כשביעית דבירושה כיון דהוה מצי למפקר כולי נכסיה או דיהבינהו לאחריני לאו הפקר תורה הוא אבל שביעית דמדאורייתא הפקירא הוא כל מה דמדיר חשיב הפקירו קודם לנדרו ואפי' נדר קודם שביעית אבל רבנן דר' יוסי דס"ל דאפילו בהפקירא דידיה הפקר וכבר קדמו נדריה שפיר מצי זכי ביה מודר א"כ ה"ה והטעם בנודר הנאה במותו דחייל נדריה ולא יירשנו ושלא כדעת שני גדולי הדור הרב"ח והש"ך כנלע"ד הקצרה ובין אמר בחיי ובמותי ובין אמר במותי גרידא לא יירשנו ואפקעינהו לנכסיה מניה:

ואכתי פש גבן לברורי הא דתנן התם בהגוזל בסיפא דמתניתין ויתן לבניו או לאחיו ואם אין לו לוה וב"ח באין ונפרעין ע"ש ופי' בניו או אחיו אפליגו בה רבוותא ודעת התוס' והרמב"ם בפ"ה מה' נדרים והרשב"א הובא במקו' לשם דבניו של בן המודר ואחיו בני המדיר ומרן בש"ע שם סי' רכ"ג פסק כדברי הרמב"ם ז"ל זה הבן האסור בירושת אביו אם נתן ירושת אביו לאחיו ולבניו ה"ז מותר ומרן בב"י סי' רי"ו כתב דבבניו ואחיו אפי' שיתנם להם ממש מותר כיון שהודיעם שממון זה אסור לו מפני כך נותן להם והן ג"כ בניו ואחיו שיש להם שייכות בממון זה הילכך אין לו עליהם טובת הנאה ושרי ע"ש ועיין בהרב ש"ך סי' רכ"ג סק"ד ומסופקני אם המודר בניו קטנים אי מצי לזכות להם ע"י אחר להודיעם שזה הממון אסור לו כיון דהנהו לאו בני ידיעה נינהו:

אות יד

יתומים אם היתומים היו קטנים אע"פ שעברו הרבה שנים גובין בשטר זה הרב מוהרשד"ם חח"מ סי' שס"ז ומוהר"י אדרבי סי' ק"ט כנ"הג ח"המ מה"ק סימן ס"א בהג"הט אות י"ד ועיין בהרשב"ץ ח"א סימן ב"ן:

אות טו

יתומים מלתא דלא שכיחא לא טענינן ליורשים כך הסכמת הש"ע סי' ק"ח וסי' ר"ץ ובכמה דוכתי וכן דעת הרשב"ץ ז"ל בח"א סי' ב"ן יעוש"ב ובשו"ת משאת משה ח"ג סימן י"ז:

אות טז

יתומים הלכה רווחת דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים כלל כמ"ש בסי' ק"י ועיין בחי' הרמ"ה ז"ל בפ' י"ן סי' קצ"ו כמה פרטי דינים ע"ש ומנהג עיר ארג'יל יע"א לגבות מיתומים קטנים וה' מוהר"י עייאש זיע"א בס' בית יהודה סימן י"א החזיק בראיות דיכולין לקיים מנהג זה והגם שיש לעמוד על ראיותיו ז"ל מ"מ מה נענה בתריה דטרח ודחיק ומוקי לאשר מנהג ב"ד יפה ע"ע:

אות יז

יתומים מי שקנה סחורה וכתב בפנקסו ופרע מקצת והלך לו למד"ה וחלה לשם ואמר עם א' כסתה כלימה פני שלא פרעתי לפ' תשלום חובו ונלב"ע אין זה כדאי להוציא מן היתומי' מוהריט"ץ סימן טו"ב וע"ע שם אי עדיף אומדנא מעד א' או עדות המחייבתו שבועה עדיפא ע"ש:

אות חי

יתומים קי"ל דאין מקבלין עדות אפילו בפני יתומי' קטנים דהוי כשלא בפני בע"ד כמ"ש בטוש"ע סי' כ"ח וסימן ק"י ולענין קיום שטרות אם מקיימין לפני יתומים קטנים נתבאר שם ועיין בס' הרב כרם שלמה ח"המ סי' י"ט ומנהגינו פה מתא לקיים השטרות בפני יתומים קטנים:

אות יט

יתומים קי"ל אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים עד שיגדלו כמ"ש בטוש"ע סי' ק"י ותרי טעמי איכא במלתא חדא דחיישינן להתפסת צררי ועוד ועוד דילמא אית לאבוהון תברא א"כ אף במקום שאין לחוש לצררי הא איכא טעמא אחרינא ועיין בתשו' מרן הנ"מ הנק' אבקת רוכל סי' קל"ה ע"ש:

אות כ

יתומים שאלה מעשה ברוכל א' דרכו של איש לחזר על בתי נכרים אשר לפנים מן החומה ולעתותי ערב שב אל ביתו ויקר מקרהו יום ה' אך יצא יצא הלך לדרכו כפעם בפעם ובין הערבים ראה אותו יהודי א' במבואות הנכרים ולעת ערב איחרו פעמיו ולא שב אל ביתו ולא הכיר את מקומו וקול הקריה הומה לא ידעו מה היה לו אדהכי והכי עמד ראובן בכח השררה יר"ה וסגר דלתי ביתו באמרו כי חייב לו סך מה ויהי בבקר והביא שר ושופט העיר והוציא את כל אשר ימצא לו והניחם ביד שליש ע"י סופרי עש"ג במדה ובמשקל ועוד ידו נטויה לקחת את כל אשר יאמר כי הוא זה שלי ע"י סימנים ע"י עש"ג ואז עמדו קרובי הרוכל ההוא לקבול בב"ד יצ"ו נגד ראובן באמרם אליו שכל מה שלקח הוא אשר לא כדת ויהי כמשיב באמת שהרוכל חייב לי דמי המטלטלין אשר תפסתי כמו שהוא מבואר בפנקסי וגם יש לי עדים הסרסור וא' ממשרתי הבית שהוא חייב לי ועדיין לא הגיע זמן הפירעון ועדיין הדבר שקול וביום ב' שלח שוטר א' לשר העיר יצ"ו לאמר כבר נמצא היהודי ההרוג אשר אתם מבקשי' ואז עמד שר העיר נר"ו ושלח מיחידי סגולה לקחתו ומצאו אותו מחותך לשמונה חלקים והראש אך למחסור ואולם קרוביו הכירוהו ע"י סימנים ואף את כליו וקברוהו הן עתה יורה המורה ושכמ"ה יען כי נמצא לרוכל הזה ב' בנות קטנות כדת מה לעשו':

תשובה אם באנו להטפל בשריותא דהאי אתתא הלא כל האר'ש אר'ש רחבת ידים כיד ה' הטובה עלינו בס"ד ולא על דבר זה באנו בשאלה אמנם את זו אגיד מ"ש הרמב"ם בפ"ו מה' נחלות ופסקו מרן ז"ל בח"מ סי' רפ"ד וז"ל מי שטבע או שנהרג ולא הכירו פניו אבל היו סי' מובהקים בגופו וכו' יורדים לנחלה וכו' עכ"ל והכא בנ"ד כבר נתקבל העדות הסי' שהיו לו וכמ"ש אצלי בפסק שכתבתי בשריותא ולהתירה מכבלי העיגון הלא הוא כמוס עמדי בס"ד ואע"ג דלאו סי' מובהקים מ"מ גרועים מיהא לא הוו והו"ל סי' אמצעיים דלענין להשיא את אשתו לא חשיבי הא מיהא לענין ממון מהנו ומעלו וכמ"ש הכ"מ והסמ"ע וה' כנ"הג ז"ל והוא פשוט ביותר וא"כ כיון שהבנות יורדות לנחלה וקמו להו נכסים בחזקתייהו מאן חשיב מאן ספין לאפוקי ממונא מיתומים קטני' ואע"ג דקא טעין דאית ליה סהדי ואכתי לא מטא זמניה מ"מ הלכה רווחת שאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד וקטן כמי שאינו בעולם דמי כמ"ש בסי' כ"ח וסי' ק"י יעו"ש:

איברא כד דייקנא אשכחנא תברא למאי דכתיבנ' דעכ"ל דלא כתבו באם היו לו סימנים בגופו שיורדין לנחלה אלא לכשיעידו על הסי' עדים כשרים להורדת נחלה אבל בעדות קרובים לא מהנו להורדת נחלה נהי דמהנו לנשואי אשה מ"מ בשאר עדות לא מהנו וכן אתה מוצא דע"א מהני להתיר את האשה ואעפ"כ להורדת נחלה לא מהני כדאיתא בכתו' דק"ז מיהו חזי' דהאי מלתא באשלי רברבי תליא הריב"ש ז"ל בסי' שנ"ה הו'רה גבר דע"א לא מהני להורדת נחלה מיהו הרשב"ץ בח"א מסי' ע"ג עד סי' פ"ג האריך בראיות להוריד בצירוף האומר ואע"ג דה' כנ"הג בסי' רפ"ד כתב בשם רבו ז"ל העד העיד על דברי הריב"ש שהם סולת נקיה נראה כיון דבימיו לא נראית תורת הרשב"ץ כתב כן ואין לנו עסק ביני אריוותא וכן גמל"ת וא"כ חזר הדין כיון דלא נחתי לירושה אכתי לא חשיבי נכסי יתומים קטנים ולא חשבינן ליה אלא כמי שהלך ואינו מצוי בעיר דמקבלים עדות שלא בפניו כמ"ש שם סי' כ"ח סי"ו ע"ש וכמדומה שע"ז סמך מוהר"ש חקון בתשו' נ' מייתי לה ה' כנ"הג ז"ל בהגהב"י אות ע' לשם שכתב אם הב"ד אינו נראה וקרוב שמת וכו' פשיטא דבכ"הג מקבלין עדות שלא בפניו עכ"ל אמור מעתה דלכאורה בנ"ד שורת הדין לקבל עדות ואם אמת היה הדבר נחתינן לנכסי הרוכל ואכיל ראובן וחדי:

ותבט עיני להרב המבי"ט ז"ל בח"ב סי' קנ"ד שכתב על מה שהשיג הראב"ד ז"ל לשם בה' נחלות וז"ל י"א דכתובה אינה גובה שאיני קורא בה לכשתנשאי תטלי וכו' עכ"ל וכתב עליו הרב ז"ל וז"ל מפני שמדברי רבינו שתלה הטעם שבממון הקלו א"כ ה"ה לגבות כתובה שהיא ממון אלא כיון דתנאי ב"ד לכשתנשאי דמשמע דמורין לה שתנשא דוקא משו"ה לא גביא א"כ מוכח דבשאר ב"ח גובה כיון דבממון הקלו וחשבינן ליה לגבי ממון כמת ודאי:

וכתב עוד דמה שהקלו בממון היינו דאדרבא דטבא עבדינן ליה שלא עזבונו בלא קרנא ויאבד העושר ההוא ע"כ הוא שיהיה בחזקת מורישם אבל להוציא מהם כתובת אשה לא אם כן לפ"ז לאו משום תנאי ב"ד אלא דלא הקלו בממון אלא לתועלתם ולא להוציא מהם א"כ ה"ה לשאר חוב דעלמא דלא גבו והיינו דנ"מ בין ב' טעמים אלא דאכתי א"ל דלא נ"מ מידי דטעמיה דהרב ז"ל דכתו' אשה אינה גובה משום דטעמא טעים דכתו' לא ניתנה ליגבות מחיים אבל שאר חוב דעלמא גובה ממה נפשך דאי דיינינן ליה לומר דעודנו חי אלא שנתעלם מן העין הלכה רווחת דנשבע על שטר שבידו וגובה כמ"ש רס"י ק"ו יעו"ש ואם כבר מת דינא נמי הכי הוא:

עוד כתב ומיהו ביתומים קטנים אפי' למ"ד שאיני קורא בה לכשתנשאי דהרי אם נשאת לא תצא דליכא משום חנא וכו' ר"ל בשלמא בגדולים כיון דתנאי ב"ד לכשיהיו לה צד נישואין תטלי והרי יש לה צד נישואין אבל ביתומים דקי"ל דאין נזקקין לנכסיהם ושאני אשה דמשום חנא הכא שהדבר תלוי ביד הב"ד ליזקק לנכסי קטן ואם שלא ברשות ב"ד שתנשא פקע מינה כלילא דחנא והו"ל כשאר ב"ח דעלמא ולא גביא מנכסי יתומים קטנים והבן ואין ללמוד מדבריו ז"ל לנ"ד דלא גבי מיתומים קטנים דנ"ד שאני דאיכא למימר עודנו חי ומה"ט אין היורשים יורדים לנחלה דשאר מלוה ניתנה לגבות מחיים וכתובה שאני:

ברם דאכתי איכא למיקם עלה דמלתא ולומר דלא גבי ממ"ש ה' המבי"ט בח"א סי' קל"ה שנשאל על שהלך למקום א' ולשם לא הגיע ולמקומו לא חזר והוגד ע"י גויים שנמצא א' הרוג בדרך דן ידין הרב ז"ל דמדאוריי' אתתא דא שריא דכיון דבישוב הוא ולא חזר לביתו כפעם בפעם וגם לא נודע איה מקומו רוב מי שנשמע עליו דבר זה א' מני אלף שימצא אח"ך שהוא חי ומדאורייתא אזלינן בתר רובא כמו שהאריך ע"ש ואין ללמוד מזה להורדת נחלה דנזיל בתר רובא ונחתינן ליורשים לנכסיה דשאני לן איסורא מממונא וכדאיתא בר"פ המוכר פירות דאיתמר המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר מכר טעות דבתר רובא אזלינן ורובא לדדייה זבני ושמואל אמר יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך דכי אזלינן בתר רובא באיסורא בממונא לא ע"כ וא"כ יפה דן ויפה הורה דאתתא שריא דבאיסו' ס"ל דאזלינן בתר רובא אבל לענין ממון לא אזלי' בתר רובא דקי"ל כשמואל בדיני ואע"ג דבפ"ק דסנהדרין אמרינן ק"ו מד"ן לד"מ ובד"ן אזלינן בתר רובא ואפי' ברובא דליתיה קמן כמו רוב נשים לט' ילדן כבר כתבו התוס' לשם דרובא לדדייה זבני לא חשיב כהנך רובא ומשו"ה לא אזלינן בהו לממונא אלא דלפ"ז ק' דהתם בהמוכר מותבי' עליה דשמואל מהמוכר עבד לחבירו ונמצא גנב וקאמר לאו משום דרובא הכי איתנהו ומשני לא דכלהו הכי איתנהו משמע דרובא לא מהני בשום ענין דא"ל מדלא משני דהך רובא חשיב טפי כמו רוב נשים לט' ילדן וראיתי בש"מ לשם שתי' דה"נ קאמר דהאי רובא חשיב טפי ומקרי ככלהו עש"ב ומעתה מאחר העד העיד בנו האיש משה ספרא רבא דישראל הוא ז"ל דא' מני אלף שיצא עליו קול וימצא חי האי רוכל חשיב טפי כמו רוב נשים לט' ילדן דמודה ואזיל שמואל דאפילו בממון אזלינן בתר רובא חשי' כהאי וכגון דא צריכא רבא עד אשר יסכים עמי האיש אדוני הארץ ומרי גם הוא המשי"ח וסיעת מרחמוהי הי"ו:

ועוד מן הדא ממ"ש רשב"ם ז"ל לשם יכול לומר לו וכו' דבממונא לא אזלינן בתר רובא אלא אחר טענה טובה ועוד כתב לשחיטה מכרתיו לך וכו' ואפי' לסומכוס דאמר ממון המוטל בס' יחלוקו ה"מ כגון שור שנגח את הפרה וכו' אבל הכא וכו' אזלינן בתר אותו הטוען יפה דעת עליון דמודה שמואל דהיכא דליכא טענה טובה לנתבע אזלינן בתר רובא ובהכי ניחא כמי הא דאמר שמואל בהמדיר המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים וכ"כ התוס' בד"ה על בעל יעו"ש וכן בהך שור שנגח את הפרה דפריך מינה ומשמע ודאי דלשמואל ניחא ולכאורה ק' כיון דחד מנייהו לית ליה טענה טובה אמאי לא אזלינן בתר רובא דרוב פרות יולדות ולא מפילות כבר כתב רשב"ם ז"ל דמדלא קתני ואיני יודע אלא קתני ואינו ידוע מש' דקאי אב"ד ואין עדי' בדבר אבל קושטא דכל א' קא טעין בריא וכו' ע"ש שמעת מינה הא דלא אזלינן בתר רובא ומפקינן היינו כשטוען טענה טובה וכן הא דבעי למימר דרב ושמואל כתנאי דרב כרבי אחא דמחייב אפי' גמל האוחר ושמואל כת"ק אפי' בשור המועד ליגח לפי הס"ד דרובא וחזקה כי הדדי נינהו אע"ג דהתם לית ליה לנתבע טענה טובה אלא דשמיע ליה דחזקה מהניא כרובא בטענה יפה:

וראיתי לה' מח"א ז"ל בה' שומרים סי' כ"א שכתב ע"ד רשב"ם והתוס' הניתנים למעלה וז"ל וא"ל מההיא דמייתי להוכיח משור שנגח וכן מגמל האוחר ואע"ג דהתם לית ליה לנתבע טענה טובה ואנכי לא ידעתי איך לשון רשב"ם לא שזפתו עין רואה גם בהך דגמל האוחר כבר כתבתי מאי דנלע"ד ודבריו צ"ע וגם לא דק בלישניה ודוק ותשכח ואין כאן מקום להאריך בזה ועיין מ"ש מר"ן הב"י בסי' רפ"ה בשם הר"י בן הרא"ש ובשו"ת מוהר"ש הלוי בח"המ סי' א"ב ומאחר שנתבאר לפי ע"ד דבכ"הג נחתינן לנכסיה וקרינן בהו שפיר נכסי דיתמי הדרן למאי דקמן ולומר דלא גבי ב"ח את חובו כדאמרי' בפ' שום הדיינים דאין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ היתה רבית אוכלת בהם ונתבאר בטו' סי' ק"י שאפי' במלוה בשטר ואפי' היה כתוב בשטר כל תנאי שבעולם אין נזקקין וכ"ש בנ"ד דאפי' כת"י לוה לית ליה ואי משום פנקסו שכתוב בו וקי"ל דחנוני דנשבע על פנקסו ונוטל ע"ש בסי' צ"א הא ליתא דאם כן כל א' יעשיר את בנו שכותב בפנקסו שחייבים לו הזולת אלא ודאי שאני הך דחנוני שא"ל בע"ה תן לפועלי וכמ"ש בתשו' הרא"ש כלל פ"ו ועיין בתשו' הרשב"ץ ח"א סי' ל"ב ובפנקס לוה עצמו דקי"ל דיש לדון ע"פ פנקסו של אדם ואפי' להוציא מיתומים קטנים כמ"ש הש"ע סי' צ"א אוקמה הסמ"ע דהתם שיש רגלים לדבר שמ"ש בפנקס הוא אמת וכמו שנת' בלשון הש"ע והש"ך מוקי לה בתוך זמנו דלא נקשי מר"ס ק"ז ע"ש ועיין לה' ב"ד ח"מ סי' כ"ו באורך קצת ובאמת שבדברי הרש"ך מוכיח בתשו' הרא"ש ז"ל שם שכתב דמעיקרא כתב דהוי כמו תוך זמנו ואח"ך החליט דהוי תוך זמנו צא ולמד מנדונו של הרא"ש דיש רגלים לדבר מכמה הוכחות ועכ"ז צירף כל הטעמים שלא להוציא באומרו ומכל הנך טעמי דכתי' לעיל ע"ש והכא בנ"ד דליכא שום חדא לטיבותא מאין הרגלים להוציא מיתומים קטנים מחוט עד שרוך נעל:

ואם אמור יאמר הא איכא סהדי דידעי דעסק זה של שמ' ושעדין לא הגיע זמן הפירעון הא ודאי ליתא דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד וקטן כמי שלא בפניו דמי כמ"ש הש"ע סי' כ"ח ואין לומר דחיישינן שמא לכשיגדילו היתומים מייתי להו סהדי וכה"ג מקבלין כמ"ש בסי' ק"ס ס"י שאם כבר פרע למוחזק מקבלים קודם שיבא המערער שאם יבא המערער הו"ל נוגעין בדבר ע"ש בהגה דשאני התם דלא נודע המערער ועוד דיתומים שאני וכמ"ש הטור שם בסי' ק"י ע"ש ומורי הרב נר"ו חלק דשאני התם דבריא היזקא שיש שם מערער בודאי אבל בנדון דסימן כ"ח דילמא מייתי ואת"ל דמיירי בגוסס דרוב גוססים למיתה הא מיהא איכא מיעוטא דלא מייתי וכיון דכן הוא מוקמי' לה אדינא דאין מקבלין ש"ב בע"ד ועיין לקמן באות ק' מדין קבלת עדות סימן בס"ד ואל תשיבני ממ"ש מור"ם ז"ל דבדבר הברור ומוכיח שאין בו חשש מקבלין אפי' שלא בפני בע"ד ע"ש והכא כיון דקיהיב סימנא מוכיח מתוך הפא'תורא כי הוא זה אלא דאית לך למימר דילמ' קנאם ראובן במעות בעין דמיהם בם השתא ניקום ונקבל העדאת העדים דעדיין לא פרע שלא הגיע זמן הפירעון הא ודאי בורכא היא דמור"ם ז"ל שם קאי אמ"ש מרן בכל מקום שאמרנו וכו' והיינו כהך דצוה תנו שדה או מנה ושאר מילי דאיתנהו התם וכמו שביאר הסמ"ע אבל בנ"ד אין שום הוכחה אלא עפ"י עדים וכבר נתבאר דאין מקבלים עדותם עד אשר יגדילו הנערים:

ואם לחשך אדם לומ' דנהי דלא יהבינן לשמעון מידי מצי אמר שמ' שיניחום ביד שליש עד אשר יגדלו הנערים דדילמא כלי קרנא ודמי למ"ש הש"ע סי' ע"ג דאם הלוה מבזבז בנכסיו ועדין לא הגיע זמנו ובא המלוה לב"ד לעכב נכסיו דשומעין לו וכתב מור"ם וכן בכ"מ שנראה לב"ד וכו' ע"ש והרי ידים מוכיחות הויין דאי ממתינים להם עד שיגדלו אכלי להו יתמי זוזא זוזא אף אתה אמור לו דשאני התם דשטרו בידו ומלוה ברורה אלא שמחוסר זמן הוא אבל הכא דליכא שטר ולא כת"י לא דיינינן ליה וכ"כ הטור סי' כ"ח משם הראב"ד ז"ל וכתב מרן הב"י ז"ל שכן כ' הרא"ש וריב"א ע"ש ועיין בהסמ"ע והש"ך ז"ל לשם ועיין ברי"ו שהביא דבריו הרב ב"י וד"מ שם סימן ק"י ועיין בש"ך לשם ועיין במוהרשד"ם ח"מ סי' י"ד ומ"ש עליו ה' מוהר"ש הלוי ז"ל סי' ל"ד וה' פמ"א ח"א סי' כ"ח וה' אנגי'ל סי' ע"ב וה' מוהרח"א ח"א סי' מ"ז:

וראיתי להכנ"הג סימן ע"ג בהגהב"י אות מ"ה שכתב בפשיטות משם הת"י סי' ק"ט דאין לעכב ביד מי שהם ע"ש ואילו בסי' ק"ח בהגהב"י אות מ' כתב בשם מהר"ם מטראני והרדב"ז ז"ל דמעכב ע"ש ולא זכר שר דעת הת"י דהוא ז"ל נמי בחוב שבשטר הן היום נראה בעליל שו"ת אהלי יעקב למוהריק"ש ז"ל ושם בסי' ל"ה פשיטא ליה דמעכבין וכ"ש אם הממון ביד אחר וטעמו כי היכי דמשתעבדנא לך ה"כ משתעבדנא לב"ח דאתי מחמתך עש"ב ונראה דלהלכה הכי נקטינן ודאי דהאי דינא ליתיה אלא בדנקט מלוה בידיה שטרא מעליא וכתיב עלויה הנפק אבל בלא"ה אע"ג דאית ליה סהדי דההלואה אכתי לא מטי זמן גוביינא לא אמרי' לקבל סהדותייהו ומעכבין נכסי עד כי גדלי להו יתומים כמ"ש הטור משם הראב"ד בס"ס כ"ח ועיין בסמ"ע וש"ך ואפי' למאי דמסיק הרב אהלי יעקב כדעת הרב המאירי ז"ל דאי טעין הב"ח דילמא מייתי להו סהדי באורך הזמן קבלו עדותם ותהיה בידי עד אשר יגדלו היתומים דשומעים לו ע"ש אפי"ה מודה דאין מעכבין וכ"ש לדידן דגרירנא בתריה דמרן ז"ל דפסק שם בסי' כ"ח דאין דנין ע"פ עדות שנתקבלה שלא בפני בע"ד כמ"ש הב"י באורך ובס' בד"ה ע"ש דאין שומעין לו דוק ותשכח ועיין לה' כנ"הג סי' ע"ג בהגב"י אות ל"ז וצ"ע ועיין למופת דורנו הרב מוהרח"א נר"ו בס' חיים שאל ח"א סי' ע"ד אות ט"ל: ולענין מה שקדם ותפס כבר ידעת מ"ש הטור רס"י ק"י אם תפס וכו' בענין שהחזיק בו ולטעון לקוח הוא בידי מותר לו לתפסו ובש"ע כתב דמהניא לו תפיסתו ובדברי הטור נחלקו רבנן סבוראי דמרן הב"י ז"ל ק"ל לשונו ולפיכך השמיט תיבת מותר ולא העלה אותה בשלחנו הטהור והב"ח ז"ל אוקמא לאפוקי מס' שהביא הבע"הת בשם איכא מ"ד ע"ש והש"ך יצא לידון בדבר חדש דלפום מאי דקי"ל דטעמא דאין נזקקין משום חשש צררי ואם תפס וקי"ל בגויה דלא תפס דשרי ליה מריה לתפוס מיהו אם בא לב"ד והודיע שתפס מפקי' מניה וכעובדא דרבא בר שרשום ע"ש ואין דבריו ז"ל מבוררים לע"ד דהתם שאני דלא מצי אמר לקוח הוא בידי דנפק קלה עלויה דארעא דיתמי למר כדא"ל ולמר כדא"ל אבל הכא מיירי ביכול לומר לקוח הוא בידי ולהחזיק בו ע"ש ודוק היטב וצ"ע דבריו אמנם בנ"ד כ"ז לא נ"מ כלום כיון דכל תפיסתו מעיקרא היתה ע"י עש"ג שכתב תחלה על השליש הישראל שהושלשו אצלו וגם אח"ך כשחזר ולקח מיד הישראל השליש חזרו וכתבו עליו שקבל מיד השליש סך כ"וכ מה תועיל תפיסה זו דודאי לא מצי להחזיק בו ולטעון לקוח הוא בידי וא"כ אין זו תפיסה אלא חטיפה וסגירת הבית שיש בה הסחורה לא מעלה ולא מורדת ל"מ בנ"ד שסגרו הבית ע"י גוים אלא אפי' סגרו אותה ב"ד כל עוד שלא שמו לב"ח הסחורה לאו גוביינא היא ועיין בטור בסי' ק"ד ס"ה מ"ש בשם אביו הרא"ש ז"ל אלא דיש לדקדק דמאותה תשובה משמע דבעינן השומא וגביה ע"י ב"ד והיא מוצאת מכלל ע"ג סי' ג' ולשם מייתי הטור בסעיף יו"ד משם אביו הרא"ש ז"ל דאפי' הגביה ע"י ב"ד מהני במטלטלי ועיין בזה להרב בית דוד ח"מ סס"י יו"ד והדברים פשוטים ונכונים לע"ד ועיין להב"ח ז"ל ס"ו וס"י והאורו"ת סק"ה ובה' פרח מט"א ח"ב סי' כ"ו ע"ש:

אות כא

יתומים האומר נכסיו ליתמי ראובן ומת ונמצאו שם זכרים ונקבות מי הוא הזוכה דעת הרא"ש בתשו' והביאה הטור בסי' רמ"ו ס"ה דלשון יתומים כולל ז"ון קטנים וגדולים וכתב מרן הב"י שהרשב"א בסי' תתקס"ג חלוק עליו עכ"ל וחיליה מדאמרינן בפרק מ"ש דקמ"ג דאע"ג דאמר לבני לשון רבים והו"ל ברא וברתא אמרי' דלא זכה אלא הבן דאשכחן דכתיב בני לשון רבים על היחיד ע"ש אלמא לאוקומי דינא דירושה דאוריי' דחקי' ומפ"ל בהכי כ"ש לשון קרא דלית לן לספוקי בהאי מלתא כלל ואע"ג דיש להשיב מי יבא אחרי המלך ועיין לה' מוהרש"ך ח"א:

וראיתי לה' מח"א שם סימן מ"ד שחלק על מרן הב"י לומר דל"פ הרשב"א והרא"ש דשאני נדון הרשב"א דמיירי בראוי ליורשו ואע"ג דלשון זה משמע בין בנים בין בנות וכו' עכ"ל והרואה תשו' הרשב"א שכתב וכ"ש הכא דלית לן לספוקי בהאי מלתא כלל עכ"ל תמ'ה תמ'ה יקרא על הרב ז"ל ומרן הש"ע פסק שם כדעת הרא"ש ולא הזכיר לד' הרשב"א כלל גם מור"ם לא הגיה עליו כלום ע"ש ועיין לה' כנ"הג שם באות ח' בהג"הט שלא נתברר בדבריו שחולק על הרא"ש ג"כ במ"ש דיתומים ל"ש קטנים ל"ש גדולים ע"ש וכן בני ביתו כולל ז"ון ועיין ב"ח שם סק"ג והרב מש"ל פ"ו מה' זכייה דין י"ד וה' מח"א הלכות זכיה סימן מ"ג:

אות כב

יתומים קי"ל ב"ד טוענין ליתומים כל מה דמצי אבוהון למטען כמ"ש בטוש"ע מסי' ק"ח ואילך ע"ש ואם האב עצמו אינו נאמן בטענתו אלא עד שיביא ראיה לדבריו אם טוענים היתומי' אילו היה אביהם קים היה מביא ראיה לדבריו עיין לה' מוהר"ש גאון בס' משפטים ישרים סי' ט"ל מה שהאריך בזה:

אות כג

יתומים קי"ל דאין נפרעין מיתומים קטנים אלא בהלואה דחוב שהם על א' מג' תנאי' הא' תוך זמנו הב' מת בנידויו הג' הודה בשעת מיתתו כמ"ש בטור וש"ע סי' ק"י ע"ש וסי' לדבר אשר תנ"ה והבן מי שמכר קרקע לפירעון חובותיו ואחר שמת נתגלה הדבר שאין במכר ההוא ממש חזקה דלא פרעינהו עיין תשו' ה' פני משה ח"א סי' ס"ו ריש דקנ"ח ובס' בני חיי סימן ק"ח ומה שהארכתי לעיל במערכת אות א' בס"ד:

אות כד

יתומים ראובן נלב"ע וחל"ש והניח אחריו ב' בנים קטנים א' כבר ט' כבר עשר וא' כבר שית כבר שבע ואלמנתו ובא שמעון לפני ב"ד יצ"ו ובידו שט"ח מקויים ובנאמנות עליו ועל ב"ך בין בכלו בין במקצתו בין בתוך זמנו בין לאח"ז עד שימצא פירעונו כתוב ע"ג או קרוע קב"ד או שוברו יוצא כנגדו וזמנו בכ"ח אדר שהוא זמן תחלת הפירעון ונלב"ע ראובן בתחלת אלול ולפי סדר הפירעון עברו כ"ב חדשים ומכלל הח' חדשים מח' אדר עד תחלת אלול ימי חליו אשר חלה ומת בתוך חליו ומכללם עוד מועד'י ר'גל לבני ברית ולשאינם ב"ב וטען שמעון דא"נ דלא מצינא למגבי דעבר זמנו מקרי והילדים רכים ואיכא למיחש לשובר הא מיהא בעינא מנייכו רבנן לעקל מעזבונו כנגד מה שהוא חייב כי חש בראשו פן יקרה אסון לנכסי המת מכמה טעמים ולא ימצא ממה לגבות את חובו או לפחות שימשכנו איזה קרקע מקום בטוח כפי הנראה לב"ד והפירות יזכו בהם היתומים והקרן קיימת עד אשר יגדילו הנערים כ"א כפי שניו ויגבה ממנו חלקו כדת של תורה עמד השואל ושאל אם שומעין לו או"ל ושכמ"ה:

תוכן העניינים

ספר משכנות הרועים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה