ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק
מ"ם · אות ח
מחילה נשאלתי מהב"ד של עיר ג 'ירבא והוא הח' הש' הדיין המצויין כה"ר נחום הכהן נר"ו ומאן דעמיה וזה נוסח שאלתם שאלה יורנו מורינו רבי' נר"ו ה"ר יוסף פרץ יצ"ו הוציא כת"י של ה"ר מעתוק טכ'טוך יצ"ו שנתן ביד ה"ר דוד חי פרץ נ"ע וזה נוסחו כ"ט ידי אנא ביד חי פרץ יצ"ו פתמאניין רייאל נתאע ארוזא אלדי רייאל בתלת ריישאת ורבע תונסי דפ'עהום עלייא כיף כ'לוצת מן השביה נעטיהום לו נציב פ"י נציב הצעיר מעתוק טכ'טוך וכעת טען ה"ר מעתוק אמת שהכת"י הוא אבל באמת יש לי דו"ד עליו שאני שלחתי לו מעיר מאלטא שלא יפרע בעדי שו"פ וכשכתבתי לו הכת"י לא ידעתי שבתורת מתנה נתנם עד שמצאוני הר"י איספינוזא והר"א הכהן מתאונן ומיצר א"ל מה לך מתאונן א"ל יען שה"ר דוד חי פרץ לקח ממני כת"י בעד סך פ' רייאליס די רוזא אמ"ל והלא בתורת מתנה ומחי' נתנם בפנינו ואנו כותבים לך שטר עדות ע"ז וכתבו לו ודין אנחנו עדים ח"מ מעידים בתורת עדות גמו' איך כשנשבה ה"ר מעתוק טכ'טוך בעיר מאלטא שלח אגרת לחותנו הר"ד חי פרץ שלא יאמר שהוא קרובו שלא יפסיקו עליו ממון הרבה ואח"כ עמדו הק"ק של ליגורנא יע"א ופרעו בעדו סך תשע מאות רייאל די רוזא ועדיין סך ק' רייאל די רוזא תשלום סך שפסקו לפדיונו ואז אמרנו אעח"מ להר"ד חי פרץ מה יהיה בתשלום הסך הנז' ואמר הר"ד חי הנז' אני פורע מכיסי סך פ' גרושוס די רוזא בתורת מתנה לצורך פדיון חתני הנז' ואז מוצא שפתיו שמר ופרע הסך הנז' זהו מה שנעשה בפנינו ומ"ש בח' אדר א' ש' תקמ"ו וקיים ותוספת ביאור שהר"ד חי הנז' מחל ג"כ הסך שפרע וזה נשמט מלעיל וקיים יעקב בכ"ר דוד איספינוזא ואברהם הכהן בן הר"א הכהן די לארא עכ"ל העדים הנז' וה"ר יוסף אחוה דמיתנא הר"ד חי נ"ע טוען שלא אמר דוד אחי שנתן בתורת מתנה אלא בשביל שאחרים זולתו יתנו ג"כ בתורת מתנה ומחי' אבל הוא בדעתו שלא יתן בתורת מתנה מה שנתן בעדך וכת"י שלקח מידך מוכיח יורנו מורנו הרב המורה הדין עם מי ויבא שכמ"ה:
זאת אשיב דורשין תחלות נובין ונדון. בטענת ה"ר יוסף ודבריו אלה שבאו כספר החתום כי לא פורש בדברי השואל שמה שטוען ואומר שאחיו הנעדר נ"ע לא נתן בתורת מתנה אלא בשביל שיתנו אחרים זולתו כמ"ש בשאלה ואנחנו לא נדע מאי קאמר אם הכוונה שכך אמ"ל אחיו דוד שע"מ כן נתן לעין רואי ולבו בל עמו אלא לגנוב דעת זולתו ולעולם לא נתכוון לשם מתנה אלא בתורת הלואה והעד ע"ז שאח"כ לקח ממנו הכת"י. ושכן א"ל דוד אחיו הנז' או"ד מאומדן דעתו ה"ר יוסף הוא מה שטוען כן ולא. קבל שמועה זו מאחיו רק מלבו יוציא מלין ומעתה אם כנים הדברים שאחיו דוד לא הגיד לו מאומה אלא שרעיונו העולה על רוחו שכך היה דעתו והעד ע"ז מה שלקח ממנו הכת"י פשיטא דלאו כ"כ לאפוקי ממונא מאומדן דעתא ואפי' הב"ד לא מפקי ממונא מכח אומדנא כמ"ש בטוש"ע סי' רצ"ו ולעיל במערכת אות א' מדין האומדנא בס"ד ואם טוען שכך אמ"ל אחיו דוד באנו למחלוקת בכיוצא בזה שנחלקו גדולי ישראל נו"ן ז"ל באומר לחבירו שכך א"ל אבא שאתה חייב לי מנה דלהרמב"ם וסיעת מרחמוהי כל כהאי טענת ס' מיקרי ואין נשבעין עליה אפי' היסת כמ"ש בפ"א ופ"ד מה' טוען. והראב"ד שם בהשגות ולשם חלוק עליו וס"ל דמקרייא טענת ודאי ומזקיקתו לשבועה דאוריי' אם הנתבע מודה במקצת ע"ש והטור סי' ע"ה הביא דעות הללו ומ"ש בש"ע ואין כאן מקו"ל שכבר עמדנו ע"ז בס"ד דבנ"ד כי יהבינן ליה כל דיליה וחשבינן לטענתו טענת ודאי נראה דמגן שוייא דניחזי אנן אי איתיה לדוד קמן וקטעין הכי אי מהימנינן ליה בטענתיה הלזו או לא. בריש כל מרא'ין איכא למיקם עלה דמלתא אי טעין ואמר שכך היה בדעתו ולא למתנה אכוין ולא הוציא מחשבתו בביטוי שפתים וגלוי דעת אלא מחשבת לבו ובהגוזל בתרא דקי"ו ב' גרסי' ת"ר שיירה שהיתה מהלכת במדבר ועמד גייס וטרפה ועמד א' והציל וכו' ואם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו ומוקמינן לה בשותפין וכגון זה שותף חולק שלא לדעת חבירו אמר פליג לא אמר לא פליג וכ"פ הרמב"ם בפ"ה מה' שותפין דין ז' ע"ש והטור סי' קכ"א ע"ש אלמא דבעינן אמירה ממש ואל תשיבני ממ"ש המרדכי שם והעתיקו מרן בב"י סוף סי' קס"א פסק ראבי"ה דאם אין עדים בדבר שאמר כן נשבע שלא נתכוון להציל אלא לעצמו וזוכה עכ"ל מוכח דס"ל דבכונת הלב סגי ולא בעינן שיבטא בשפתיו ובאמת הדברים מתמיהין דשיחת כל הפוסקים ולישנא דגמרא באמי' תליא מילתא ולא בנתכוון לבד וכבר תמה עליו מרן בס' בד"ה דבעינן אמירה דוקא אבל במתכוין לא מהני דדברים שבלב אינם דברים ועוד דהיכי קאמר דנשבע הא הו"ל טענת ספק ואין נשבעין עליה ומכח זה פי' כוונת המרדכי דלישנא דנתכוון לאו דוקא אלא דהיינו לו' דאמר לעצמי אני מציל ואם היה שם השותף וטוענו טענת ודאי ישבע ואם לאו מ"ע חרם סתם עכ"ל אלמא דבעינן אמירה ממש גם מור"ם כשהעתיק דברי המרדכי שם כתב וז"ל ואם אמר שהציל לעצמו ואין לו עדים נשבע וכו' עכ"ל והוא מוסכם לפי' מרן בבד"ה כמדובר וכתב הרש"ך נשבע על כך שאמר בפניהם עכ"ל ר"ל דאז הו"ל טענת השותף שלא אמר טענת ודאי מ"ה נשבע כמ"ש מרן בבד"ה שם ומ"ש הטור פי' שנתכוון להציל לעצמו וכו' לאו למימרא דתסגי ליה בכוונת הלב דרמ"א קרי בחיל שאמר ועיין בדבריו סימן קע"ו סכ"ח כמו שציין הוא ז"ל ואחז"ר מצאתי להרדב"ז ח"א סוף סי' קל"ו שכתב במילתא דלא הו"ל למידע נשבעין עליה ע"ש:
וראיתי להרב"ח שם שכתב ליישב דברי ראבי"ה דלא אמר ראבי"ה אלא כשלא היה שם השותף התם הוא דלא בעי' אמר אבל נתכוון לחוד סגי דלמי יאמר כן אם לא היה שם שום אדם ולשותף נשבע בטענת ס' אבל אם היה שם אדם אמרי' בגמרא דבעי' אמר עכ"ל אהמ"ר לע"ד דבריו אינם מובנים מכמה אנפי חדא דראבי"ה קאי אמאי דאמרי' בגמרא אמר פליג וכו' והיינו בדאיתיה לשותף שיאמר לו ודינו של ראבי"ה בדליתיה לשותף ק' לשמוע וע"ק דכי איתיה נמי ולא אמר אמרה ראבי"ה באין לו עדים הול"ל ואין השותף עמו ועוד דמרן ז"ל אתי עלה מדין דברים שבלב אינם דברים ולפ"ד ז"ל מה יענה פי צדיק בטענה זו וע"ק דכי איתיה נמי ולא אמר אמאי לא מצי למימר נתכוונתי להציל לעצמי ונשבע על כך כיון דלדידיה דשותף נשבע אפי' על טענת ס' והיכי קאמר בגמ' לא אמר לא פליג ואם דעת הרב לומר דכל היכא דאיתיה לשותף בהדיה ולא אמר ליה מסתמא לא נתכוון להציל לעצמו ואפי' בשבועה לא מהימן כגון דא צריכא רבה וע"ק מ"ש ולשותף נשבע בטענת ס' וכו' דאין שבועה זו בכלל השבו' שנשבעין השות' בטענת ס' ע"ש סי' צ"ג ואם ר"ל ע"י גלגול שבועת השות' מאי אולמיה דהאי גלגול משאר גלגול וכעת צל"ע דבריו ועיין בתשו' הרב דבר משה ח"ב סי' ז"ן שהאריך:
האמנם אלם צדק אנן בדידן בתרייהו דמרן ומורם גרירנא דס"ל עד שיאמר בפי' ולא בכוונה לחוד ודברים שבלב אינם דברים ואע"ג דלענין מתנה ס"ל למורם דהויין דברים כמ"ש בסי' ר"ז בס"ד ע"ש ובנ"ד מתנה הויא והאיכא מ"ד דברים שבלב אינם דברים במתנה הויין דברים אי מהא לא איריא חדא שהכנ"הג שם אות ל"ח כתב שבתשו' הרמתה העלה דרוב בנין ורוב מנין חלוקים בדבר ע"ש ועוד בה דשאני התם שהמקבל בא להוציא מיד הנותן אמטו להכי סברי מרנן דברים שבלב הויין דברים ולא מפקינן ממונא מניה דנותן אבל בנ"ד כלפי לייא שבכח דברים שבלב אתי לאפוקי ממונא מיד הנתבע בהא פשיטא לענ"ד דכ"ע מודו דלא הויין דברים ואע"ג דהתובע נקיט כת"י הנתבע בידיה אפי"ה נקרא מוציא ול"מ כת"י אלא אפי' נקיט שטרא בידיה נמי מקרי מוציא כמ"ש מרן בב"י סי' ר"ן ע"ש ואין להאריך עוד בביטול טענה זו דבנ"ד לפי מה שהוא עשה מעשה מצות נתינה ואמר לעדים שהוא נותן בלשון מתנה ושמר מוצא שפתיו וקיים נדרו ואחר שגמר ונתן ובאו ליד הגבאי יביע אומר יוסיף אומץ שמחל לו בסך שנתן מה יועיל ומה יוסיף מה שחשב בלבו ולא זו בלבד אלא גם אפי' אם אמר כן בפי' מאן ציית ליה דלשתבע ולישקול וכ"ש דאמדן דעת גמור הוא דלשם מתנה גמורה אכוין ועת צרה היא ודברי אמת ניכרים דשקר קטעין שלא אמר כן אלא כדי שיתנו ג"כ אחרים זולתו דצ"לד זולתו מאן נינהו שכבר אנשי הק"ק ליגורנא פרעו תשע מאות גרושוש ולא נשאר לתשלום קצבת מה שפסקו עליו אלא ק' גרושוש היאמן כי יסופר שיתן מכיסו פ' כדי שזולתו יתנו כ' הס כי לא להזכיר אלא הדברי' מוכיחין תוכחת מגולה כשמש בצהרי' דמעיקרא גמר ויהיב לשם מתנה גמו' משום מצוה רבה כגון דא מצות פדיון שבוים ונוסף גם הוא חתנו בן גילו אלא דהשתא אהדורי קמהדר ויצריה אלבישיה ותוהא על הראשונות ועמד ונטל ממנו הכת"י פשי' דלא אהני לרמאה ברמאותיה ולא משגיחנן ליה ולא בכת"י דנקיט ביה ותלי ביה זייניה אמור מעתה כיון שנתברר דאפי' דאיתיה לדוד חי קמן וקטעין הכי לא מהנייא ליה טענתיה ולא מידי כ"ש יורש דאתי מחמתיה והאי כת"י חספא בעלמא הוא כיון דאתו סהדי ואסהדו דמעיקרא לשם מתנה גמורה גמר ויהיב וה"ר מעתוק בה שעתא לא שמיע ליה והעולה על רוחו דלשם הלואה הוא דיהיב ומ"ה כתב לו הכת"י והשתא דאיגלאי מילתא ע"פ ב' עדים דלשם מת' אכוין ובפי' איתמר דלשם מתנה הוא דיהיב האי כת"י כמאן דליתיה ולא בכת"י בלבד אמרי' אלא אפי' בשטר אם נכתב בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב לו הך שטר אינו מעלה ואינו מוריד והנתבע פטיר ועטיר כמ"ש הטור סי' מ' ומרן בש"ע סי' פ"א ס"ך ע"ש והכא בנ"ד שה"ר מעתוק היה בשביה במאלטא והר"ד חי פרע בעדו הפ' רייאל לפדיונו ולא נודע לו שבתורת מתנה נתנם לו ותבע ממנו כת"י בחשבו שבתורת הלואה פרע בעדו הו"ל מודה בחזקת שהוא חייב וכשהגידו לו העדים שבתורת מתנה נתנם לו איגלאי מילתא דאינו חייב למפרע והו"ל הך הודאה שנתחייב לו בכת"י כמאן דליתה דמייא דעיקר הך דינא מעובדא דהנך גנאי דבפ"ק דגיטין דף י"ד גמרינן לה והתם בקנין ומעמד ג' הואי ואפי"ה כשנתברר שטעה דחשבי' ע"פ עדים אמרי' דקנין בטעות הוא וחוזר ה"נ כיון דנתברר בעדים שבתורת מתנה נתנם לו א"כ הך הודאה דבכת"י בטעות הואי וחוזר ואין לנו לבדות חילוקים מדעתינו ומפני שאנו מדמין נעשה מעשה להוציא ממון מחזקתו אלא שעדיין הלב מהסם בה דשאני הך עובדא דגנאי שנתברר הדבר שטעה בחשבונו בהעדאת עדים כדאוקמוה הגאונים וכתב עלה הרי"ף שם דטעמא תריצא הוא וכ"כ התוס' בשם ר"ח ע"ש אבל הכא נראה דלא חשיב הך עדות מעליא דרח' אמר מפיהם ולא מפי כתבם עיין בטוש"ע סי' כ"ח ומה שעמדתי ע"ז במ"א בס"ד ושאני שטר דמשום נעילת דלת הקילו בו ושטרי מחאה ומודעא נמי תקנת חכמים היא דבכל דהו מבטל החזקה ושלא להיות האנס זוכה בשל אחרים וכיוצא וכמ"ש התוס' בפ' חזקת דט"ל בר"ה מחאה וכו' ע"ש ובמקו' לשם כתב דהיינו הא דקמ"ל אע"ג דמילתא דפשי' דזכין לאדם שלא בפניו כמו שהק' התוס' שם ע"ש ולפי האמור ניחא דהיינו הא דקמ"ל אע"ג דבעלמא קי"ל מפיהם ולא מפי כתבם הכא תקנת חז"ל היא לכתו' ע"ש אלא דבנ"ד נראה דלא מהנייא עדותן אלא עד שמוסרין דבריהם לב"ד וב"ד יכתבו ויתנו לו ולא שמעצמן כותבין ונותנין ועוד לכאורה אפי' מסרו עדותן לב"ד לא מהנייא שאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ואם קבלו אין דנים ע"פ אותה עדות כמ"ש בסי' כ"ח ואיכא למ"ד דתו לא מצו להעיד דעבידי לאחזוקי שקרייהו כמ"ש שם אלא דאי מיהא לא איריא דדוקא בתובע אבל בנתבע שבא להפטר מחובו מקבלין שלא בפני בע"ד וכבר עמדתי ע"ז במקומו בס"ד ובנ"ד בא להפטר הוא אלא סו"ס מטעמא דמפיהם ולא מפי כתבם נראה דלא חשי' שטר כלל וכ' מור"ם בסי' ס"א ס"ב שטר שלא ניתן ליכתב ואיכא למימר שהעדים טעו אין דנין ע"פ אותו שטר דהוי מפי כתבן ע"ש ובסי' ט"ל ס"ג כתב עוד דכל שלא אמר כתבו וחתמו אע"פ שכתבו בשטר אינו אלא כפנקס בעלמא וכד דייקנא פורתא אשכחנא דבנ"ד שטרא מעליא היא מכמה אנפי חדא ל"ק הטור ש"ע במודה בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו ח"ל דפטור דבעינן עד שיתברר ע"פ עדים שטעה וכהך עובדא דגנאי כמדובר אלא משום דהתם החוב בשטר הוה ובגנאי דע"י קנין הוה דאלימתא מלתא דשטר או דקנין אבל בנ"ד שהחוב בכת"י שאין בו לא זמן ולא לשון מהימן למימר כסבור הייתי שבתורת הלואה פרע עלי ועכשו שנתברר לי מפי מגידי אמת שלשם מתנה גמר ויהיב בודאי דנאמן מגו דאי בעי למימר פרעתי לדידן דקי"ל דבחוב שבכת"י נאמן לומר פרעתי כדעת מרן הש"ע סי' ס"ט ע"ש ועוד בה כיון שהעידו שאחר שפרע הר"ד חי סך הפ' רייאל אמר שמחל לו הסך הנז' הו"ל כשטרי מחילה דאצ"ל כתובו אלא העדים מעצמן כותבים וחותמים ונותנים כמ"ש מרן בש"ע סי' פ"א סכ"ט וכ' הש"ך שם דטעמא דבהודאה בעינן שיאמר להם כתובו כמ"ש לעיל סי' ט"ל משום דלא להוי עלויה מלוה בשטר בלי שיצוה עליו לכתוב אבל בענין מחילה א"צ ע"ש ועיין בדברי מורם סי' ט"ל ובהש"ך שם מעתה קם דינא שה"ר מעתוק פטיר ועטיר מהסך הנז' אלא שאם ירצה היורש להטיל עליו ח"ס שבשעה שכתב הכת"י להד"ד חי עדיין לא הוגד לו שהר"ד חי בתורת מתנה נתנם לו ושמחל לו על הסך הנז' זהו מה שעלתה מצודתי וקצרות השגתי וה' יעמידנו על דבר אמת הלא בה דברי זעיר שם החו"פ מתא תונס יע"א בסדר שתי אותותי אלה בקרבו משנת ויפרך וירבך ע"ה עוזיאל אלחאייך סילט"א: