אור ברסלב

ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק

מ"ם · אות ז

אות ו

מחילה קי"ל מחילה איצ"ק כמ"ש בטור ש"ע סי' י"ב ע"ש וכתב הטור שם בשם ה"ר ישעיה דמה שצריך הקנין דוקא במידי דמצי למהדר ביה כגון וכו' במחול לך ותפיס שטרא אבל במחול לך ולא תפיס שטרא איצ"ק וא"א הרא"ש ז"ל לא חולק עכ"ל אמילתיה דנ"מ קאי דאסיקנא פשרה צריכה קנין ועיין בפרישה ועיין מ"ש מרן ז"ל בב"י ואני תמיה מהא דאמר שמואל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וקי"ל דאין אותיות נקנים אלא בכתו"מ כדאי' בהספינה דמ"ו ונתבאר בטוש"ע סי' ס"ו ע"ש וכיון דשטרא ביד לוקח א"כ היכי מחיל ומאי אהניא ליה מחילתו כיון דלא אהדר ליה שטריה ומריש הוה אמינא דה"ר ישעיה ז"ל סבר לה כדעת הרי"ף וסיעת מרחמוהי ז"ל דאם הקנה המוכר את השטר ללוקח באג"ק תו לא צריך כתו"מ ועיין בש"ע שם בסי' י"א ומור"ם שם א"כ משכחת לה דמכר השטר באג"ק ואכתי שטרא ביד המוכר וחזר ומחלו ללוה ואהדר ליה שטרא בהא קאמר שמואל דאם מחלו מחול וכד דייקנא אשכחנא דא"א לומר כן מכמה אנפי חדא דא"כ לא מתוקמא מלתיה דשמואל דאמרו דאם מחלו מחול אלא כשמכר לו את השטר בקנין אגב קרקע אבל אם מכרו בכתי' ומסי' דשטרא נפק מתותי ידיה דמלוה אם מחלו אינו מחול והו"ל לשמואל לפרש דבריו ולא למסתם סתומי ועוד בה מהא דאמרי' בקידו' דמ"ז המקדש בשט"ח רמ"א מקודשת וחכ"א אינה מקודשת ובעי תלמודא למימר דפליגי בדשמואל דר"מ דאמר מקודשת לית ליה דשמואל וס"ל דאינו יכול למחול ורבנן ס"ל כשמואל דמצי מחיל אמטו להכי אינה מקודש' דלא סמכא דעתא דמימר אמרה דילמ' הדר ומחיל ע"ש והא התם ע"כ בדמסר לה השטר בשעת הקידושין מיירי דבהכי מקדשה ואפ"ה למאן דאית ליה דשמואל אינה מקודשת משום דאכתי מצי מחיל ואמאי והא מכיון דשטר נפק מתותי ידיה תו לא מצי מחיל וליכא למימר דהתם נמי בדהקנה לה השטר אג"ק ואכתי שטרא ברשותיה קאי וקידשה בההיא הקנא' דאג"ק חדא דעיקר קנין אג"ק בק"ס וק"ס מדין חליפין וקי"ל דאין אשה נקנית בחליפין כדאיתא התם דף ו' ע"ש ועוד דלפ"ז לא מתוקמא הך ברייתא דחכ"א אינה מקודש' אלא בקידשה בשט"ח בקנין אג"ק דאכתי שטרא תותי ידיה דמלוה אבל בקידשה בשט"ח ע"י כתו"מ אפי' לרבנן מקודשת כיון דתו לא מצי מחיל וברייתא סתמא מתנייא וחכ"א אינה מקודשת ותו דמעיקרא בעינן למימר דפליגי בפלוגתא דר' ורבנן דר' סבר אותיות נקנות במסירה וכו' אלמא דאיירי הברייתא במסר לה השט"ח בשעת הקידושין וה"נ כי הדר ואמר דפליגי בדשמואל ע"כ דאכתי כדקאי קאי במסר לה השט"ח ולא דהשתא נייד ומוקי לה בדלא מסר לה השטר אלא דהקנה לה השטר באג"ק ואם נאמר עוד דה"ר ישעיה ז"ל מפריש בטעמ' דמלתיה דשמואל דאמר וחזר ומחלו מחול דאמרי' דייק בחושבניה ולא פש ליה גביה ולא מידי וזו היא שיטת הגאון ור"ח כמ"ש הרי"ף עלה בפ' הכותב ע"ע א"כ אין זו מחילה אלא הודאה בעלמא דקא מודה ואזיל דלא מחייב ליה ולא כלום ולא איכפת לן במאי דלא אהדר ליה שטרא דלא מדין מחילה קאתינן עלה אלא מדין הודאה. לענ"ד אין זה נכון חדא דהרי"ף אותביה להאי פירושא כמ"ש שם ועוד בה דלשון הטור שכתב וא"א הרא"ש לא חילק בזה אינו נוח לי דהרא"ש בפ' הכותב בשי' הרי"ף רהיט ואזיל א"כ ודאי דלא ס"ל כהרי"ש ז"ל ומאי לא חילק שכתב הטור ז"ל דלהרא"ש מדין מחילה ממש קאמר ואעפ"כ מחול אע"ג דלא אהדר ליה שטרא ונלע"ד לומר דדעת הרי"ש ז"ל דע"כ ל"ק דמצי למהדר ביה אלא היכא דהמלוה אכתי שטרא לגביה וברשותיה קאי אמטו להכי ס"ל דאכתי אגיד ביה ולא מהניא ביה מחילה דמחיל אבל מכי נפק שטרא מתותי ידיה והו"ל הך חוב דאית ליה גביה כשאר חוב בלא שטרא דודאי מחי' מחילה כיון דלא תפיס שטרא בידיה הילכך המוכר שט"ח שכבר נמסר השט"ח ללוקח ולא פש גביה דמלוה אלא כח החוב שפיר מצי מחיל ועוד נהי דלדעת הר"יש דכד תפיס שטרא צ"ק משום דבלא קנין מצי למהדר ביה ממחילתו הא מיהא כל כמה דלא הדר ביה מחילתו שרירא וקיימת ונ"מ להיכא דהלוה אית ליה עדית והמלוה המוכר המוחל אית ליה זבורית דחייב המוחל לשלם ללוקח למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה עיין בתו' כתובות דפ"ה באורך א"נ דמת המלוה המוחל ולא אהדר ביה עיין בתו' דף צ"ב ומאי דכתיבנא בעניותינו במקום אחר בס"ד והשתא א"ש דחכ"א אינה מקודשת דאית להו דשמואל ולא סמכא דעתה משום דדילמא מחיל ולא הדר ביה ממחילתו אע"ג דמדינא מצי הדר ביה כיון דלא אהדר ליה שטריה. עוד נראה ליישב דעת הר"יש דהא דקאמר שמואל אם חזר ומחלו מחול אע"ג דלא תפיס שטרא בידיה דלהדוריה ליה שמחל לו בקנין דבהא מודה הרי"ש ותו לא מצי למהדר ביה אף על גב דתפיס שטרא בידיה וה"ט דרבנן דאינה מקודשת דלא סמכא דעתה משום דילמא אזיל ומחיל ליה בקנין דתו לא מצי למהדר ביה ואין זה דוחק במלתיה דשמואל דאמר מחלו מחול דר"ל מחי' כקנין ובמאי דפליגי הרב העיטור והרמב"ן במוציא שט"ח על חבירו והלה טוען מחלת לי חוב זה דב"העי סבר דהו"ל כטענת שטר אמנה או רבית ואין שומעין לו ולהרמב"ן חשיבא כטענ' פרעון כיון דלא עקר שטרא ועדיפא מפרעון דאפילו כתוב בו נאמנות לא מהני נגד טענת מחילה כמ"ש בע"הת והטור סי' פ"ב סי"ז ע"ש וכן העלה מרן בש"ע סי"א ע"ש משמע דהני רבנן לא ס"ל כהרי"ש דלדידיה כיון דשטרא נקוט בידיה מצי למהדר ביה א"כ א"נ טעין מחלת לי מאי אהני ליה הא מצי למהדר אלא ש"מ דלא ס"ל כס' הרי"ש ודוחק לומר דמחלת לי בקנין קאמר הו"ל לפרושי מלתייהו כיון דעיקר ס' זו היא מחודשת ולא שיערוה גדולי המורים ואם איתא דהכי ס"ל נמי לא הוו אמרי למלתייהו בסתמא גם אשו'ר לרבינו בפכ"ג מה' מלוה דין י"א דטעמא טעים אמאי דקאמר בפרק ג"פ דף קס"ח הרי שבא ואמר אבד שטרי אע"פ שהעדי' אומרים כתבנו ונתננו וכו' אין כותבין לו את השטר וכו' דהיינו טעמא דחיישי' שמא פרעו או מחלו ע"ש ש"מ דס"ל לרבינו אע"ג דלא אהדר ליה שטרא מחילתו מחי' דלא כהרי"ש אלא דמהכא לא מוכח מידי חדא דאיכא למימר שמחל לו בקנין דאין כאן עקר דינא לבאר ועוד דשאני התם דאבד השטר וכיון דלא נקיט שטרא בידיה מודה הרי"ש דתו לא מצי למהדר ביה ואחז"ר להרב מוהר"ם גאלאנטי ז"ל בתשו' סי' צ"ו שהביא משם רב א' דרבי' ס"ל כהרמב"ן דטענת מחי' כטענת פרעון שמא פרעו או מחלו ע"ש וה' כנ"הג סי' פ"ב אות מ' בהג"הט דחה ראיה הלזו ממאי דכתי' בעניותנו ע"ש עלץ לבי ויגל ודאמרו' בגטין דף ע"ה זרוק לי חובי והפטר ונאבד פטור כתבו התוס' במציעא דקי"ב דאין להוכיח מכאן דמחילה איצ"ק דאיכא למימר דמיירי בקנין עכ"ל ולפ"ז גם להרי"ש איכא למימר דס"ל דמחי' איצ"ק הא מיהא מוקים לה דמיירי בקנין כמ"ש התוס' אי אמרינן מחי' צ"ק ה"נ להרי"ש אי מיירי בחוב שבשטר נמי איכא לאוקומי בקנין והרא"ש שם מייתי ראיה מהך דזרוק לי חובי דמחי' איצ"ק וכתב דלא מיירי בקנין אלא בדבור בעלמא ע"ש ולדידיה אפילו בחוב שבשטר דאיהו ז"ל פליג אס' הרא"ש כמ"ש הטור אבל אין להוכיח מדבריו הללו דפליג אס' הרי"ש מדמוקי להך דזרוק חובי בדבור בעלמא דאימור מוקי לה בחוב שאינו בשטר אמטו להכי לא כתב הטור שאביו ז"ל חולק אהרי"ש רק כתב שאביו ז"ל לא חילק וראיתי להמש"ל ברפי"ו מה' מלוה שכתב דלסברת הרי"ש צ"ל דהתוס' בסנהדרין אייתי להך דזרוק חובי וכו' ואגב שיטפיה כ"כ דהתם לא הביאו ראיה זו אלא במציעא שם וכמדובר ועמ"ש התוס' שם במציע' וסנהד' מי ששהתה כ"ה שנה בבית אביה דמחלה כתוב' ע"ש לק"מ דהתם אוקי לה בשלהי פ' הנושא דאין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה אבל ביוצא מתחת ידה גובה כתובתה לעולם ע"ש ומוסכמת מכל הפוסקים ועיין בטוש"ע א"הע סי' ק"א ודלא כר"א דפליג התם בגמ' ע"ש ועיין בפ' אע"פי דף ז"ן בפלוגתא דר' יהודה ור"י ומאי דאיתמר עלה במחילה בע"פ ומה שהאריך הרב מוהר"ם שי"ף ז"ל בחידושיו לשם במוחל בע"פ למלוה שבשטר ואין כאן מקומו להאריך:

וחזיתיה:

להרב העיטור בדיני מחילה דף צ"ג סוף ע"ב שכתב וז"ל ירושלמי הדין דמחל שטרא לחבריה ר"ח ורב מנא ח"א מחלו מחול וחרינא אמר לא מחל עד דחזר ליה שטרא והא דידן דברי הכל היא דהא ליתיה שטרא בידיה דליהדר ליה והא דירוש' ליתא בגמרא דידן ולקולא ומוחלת כתובתה כגון שהחזירה כתובתה עכ"ל ונלע"ד דר"ל דלא תימא דמלתיה דאמר מחלו מחול לא אתייא כמ"ד לא מחל עד דחזר ליה שטרא דהא שטרא כבר הוא ביד הלוקח והיכי מחיל ליה ולא אהדר ליה שטרא והו"ל מלתא דשמואל בפלוגתא דהני אמוראי תליא והרב כבר אייתי מלתיה דשמואל שם דצ"ב ע"ד ואהא קאמ' ז"ל והא דידן ר"ל מלתיה דשמואל דאנן עסקינן בה דברי הכל היא וה"ט דע"כ ל"ק חרינא לא מחל עד דחזר שטרא לחבריה אלא היכא דאיתיה לשטרא בידיה דמלוה אבל הכא במוכר שט"ח לחבירו כיון דכבר מסרו ללוקח וליתיה גביה מודה הך מ"ד דמחל מחל ודברי העיטור הללו נעלמו מהרב שדה יהושע בספ"ק דגיטין שכתב ע"ד הירושלמי הללו וכבר טרחתי להסביר זה עם המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו ולא עלה בידי עכ"ל ות"ל כבר כתבתי בעניותי' להסביר הדברים ומ"ש הרב העיטור הוא כדכתיבנא ג"כ וטעמו ונמוקו עמו כיון דנפק שטרא מתותי ידיה דמלוה תו לא פש גביה אלא כמלוה ע"פ ושפיר מצי מחיל ודאמרי' בסו"פ נערה המוחלת כתו' לבעלה אין לה כתו' ב"ד צ"ל כשהחזירה לו השטר של כתובה כ"כ הרב העיטור כמדובר וראיתי לה' חל"ם בא"הע סי' ק"ה סקי"ד שכתב ומשמע אפי' לא החזירה לו הכתובה מהני מחי' עכ"ל וכ"כ הרב"ש שם סקי"ב ע"ע ונעלם מעיניהם דברי הרב העיטור ומה שתלה הדבר בפלוגתא דהמרדכי והרמב"ם עיין בחל"ם שם ולא הבינותי דמה יענו שפתי צדיק בדברי הש"ס בסו"פ נערה אשר הובאו לעיל במוחלת כתו' לבעלה האם פליג הרי"ש אמלתא דאתמר בגמרא ולא ידעתי על מה עשה ככה שלא קבע דבריו ז"ל במ"ש הש"ע במוחלת כתו' לבעלה כמ"ש שם לעיל ונטריה עד הכא בלשון הרמב"ם עוד כתב החל"ם להביא ראיה ממ"ש מרן בש"ע סי' צ"ו ס"ב דמשביעין את האלמנה שלא מחלה כתובתה אע"פ ששטר כתו' בידה ע"ש והחל"ם שם סקי"א כתב דהתם מדין גלגול שבועה נגעו בה ע"ש ולע"ד ק' דאי לא מהניא מחילה משום דאכתי תפוסה בשטר כתו' אין לנו להשביעה אפי' בע"י גלגול ואעיקרא הך מלתא דמשבי' את האלמנה שלא מחלה בפלוגתא דהרמב"ם והטור תליא כמ"ש בסי' צ"ו ע"ש ובמרן בב"י ותו נלע"ד דקו' מעיקרא ליתא דחיישינן שמא מחלה כתו' לבעלה על ידי קנין דמהניא מחי' בכ"הג אפי' בתפוסה בשטר הכתו' וכמו שנא' ובהא ניחא נמי הך דפרק נערה אלא דה' העיטור משני לה שפיר בהחזירה כתו' כדכתי' וראיתי להמרדכי בפ"ק דסנהדרין שכתב משם ראב"ן וז"ל אבל מחילה בלא ב"ד וזמנין לא בעיא קנין וכו' אם מחל לחבירו חוב שיש לו עליו הן בשטר הן בע"פ וכו' הואיל והחוב ביד הלוה זכה במה שיש בידו וכו' וכן מדשמואל דאמר שמואל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול והא מחילה בלא שום קנין היא דאי בעי קנין ל"מ מחיל שכבר הקנהו לליקח ומסר לו השטר גם כתב השטר עליו כדתנן וחכ"א בין שכתב ולא מסר בין מסר ולא כתב לא קנה עד שיכתוב וימסור אלא ודאי הוה מחילה בלא קנין וטעמא מאי משום דאמרינן דק בחושבניה ולא פש ליה גביה ולא מידי והוי כאילו הודה שאינו חייב לו כלום אלמא בלא קנין הוי מחילה וכ"ש דאם לא מכרו לאחר דמצי מחיל וכו' עכ"ל דעת שפתיו ברור מללו דאי אמרינן דבעינן קנין במחילתו עכ"ל דה"ט משום דהמכר הא' מכר מעליא הוא אמטו להכי בעי קנין השתא במחילתו למעקר הך מכירה אהא קאמר כיון דהמכר שריר וקיים תו לא מצי למעקר ליה ולמחול אפי' ע"י קנין דהוי מוחל חוב שאינו שלו ולא אהני ליה ולא מידי והיכי קאמ' חזר ומחלו מחול אלא ע"כ ה"ט משום דאמרי' דק בחושבניה וכו' והו"ל כמודה שאינו חייב לו והויא מכירה מעיקרא כמאן דליתיה ומשו"ה לא בעיא קנין דהודאה הוא דקא מודה ליה דלא פש גביה ולא מידי ואנכי לא אכחד דה"ט דכת' ראב"ן דדק בחושבניה וכו' זו היא דעת הגאון שהביא הרי"ף בפ' הכותב והוא ז"ל חלק עליו ומסיק דה"ט דמצי מחיל משום דעיקר מכירת שטרות א"א מדבריהם ע"ש וכדכתי' לעיל בעניו' ת"ל וכבר עמדנו בעניו' במע' אות ש' מדין שטרות בשיח סוד שרפי קדש בס"ד איברא דאיכא למידק בדברי ראב"ן כיון דעיקר טעמא דשמואל דמצי מחיל משום דאמר דייקנא בחושבני ולהכי לא בעינן קנין א"כ באומר בריא לי דאכתי חייב לי לא מצי מחיל אפילו בקנין משום דמכר מעליא הוא ואין הקנין מועיל לאפקועי הך מכירה אבל אם לא מכר השט"ח פשיטא דמחיל אע"ג דקים ליה בגוויה דאכתי מחייב ליה דממונא דידיה הוא ולישנא דכ"ש שכ' ראב"ן לכאורה בלתי מדוקדק דבמוכר דוקא דאומר דייקנא בחשבוני אבל בלא"ה לא מצי מחיל אבל כשלא מכרו אפי' בדאכתי מחייב מצי מחיל ואין חלות ללשון כ"ש איברא דאיכא מ"ד דלאו דוקא באומ' דייקנא וכו' אלא ה"ק מגו דאי בעי מחיל מהימן למימר דייקנא כדכתי' התם בס"ד ולפ"ז א"ש לשון הכ"ש ע"ש ומדברי רבינו נלמוד דשפיר מצי לאוקומי מלתיה דשמואל במוחל בקנין ונלע"ד שד' הרב העיטור נהי דבמוחל ע"י קנין מודה חרינא דמחל ומחול הא מיהא כיון דבירושלמי לא אדכר מלתיה דקנין אלא בהחזרת השטר ניחא ליה ז"ל לשנויי מלתיה דשמואל בהחזרת השטר גופיה אלא דשאני לן בין היכא דאיתיה לשטרא גביה להיכא דליתיה:

אמור מעתה פלוגתא דהרא"ש והרי"ש ז"ל פליגי בה אמוראי בירושלמי והוא פלא דאיך נעלם מעיניהם דברי הירושלמי הללו ולעולם הרא"ש והטו"ר שגורות בפיהם שמועות בע"הע ואיך העלימו עין מדברי העיטור הללו גם על מרן בב"י כזאת וכזאת יש לתמוה ודע דמסיק הרב העיטור וז"ל והא דירוש' ליתיה בגמרא דידן ולקולא עכ"ל ר"ל כיון דליתיה בגמרא דילן אזלינן ביה לקולא לנתבע א"כ אפילו בדתפיס שטרא בידיה ולא אהדרי מחלו מחול כהך מ"ד ולפ"ד הללו תו לא צריכנא לאוקומי הך דמוחלת כתובתה בהחזירה שטר כתובתה דלפום גמרא דידן דליתה להאי מימרא ועבדינן לקולא מחילתו מחי' אע"ג דשטר כתו' בידה ואפילו תפסה אח"כ לא מהניא דלאו ספיקא דדינא הוא אלא כיון דבגמרא דילן ליתא להאי סברא לכתחלה עבדינן בה לקולא כהך מ"ד דירושלמי:

וראיתי להש"ך בסי' רמ"א סק"ד שהביא דברי ה' העיטור דמביא דברי הירוש' דפליגי בזה ופסק לקולא ולפי"ז הוי ספיקא דדינא ודוק עכ"ל ולא הבינותי דהרב העיטור מוכיח מדליתיה להאי דינא בגמרא דילן אמטו להכי עבדינן בה לקולא ולאו משום ספקא דדינא ולפ"ד אם תפס התובע אהנייא ליה תפיסתו ועיין מ"ש הרב ז"ל בסי' כ"ה סק"ב ע"ש ואנא זעירא לא כן אנכי עמדי אלא שדעת ה' העיטור דמדינא קאתי עלה דלקולא ונ"מ דלא מהנייא תו תפיסת התובע כדכתי' בעניו' וע"ע להש"ך סימן ס"ו סקע"ד דרמי ומותיב לסברת הרי"ש מהך דשמואל ואייתי בידיה דברי ה' העיטור ז"ל ע"ש והטוש"ע סי' פ"א סכ"ט כתב המודה לחבירו בפני עדים קבלתי ממך כו"ך מחוב שיש לי עליך אצ"ל אתם עדי ל"ש מלוה בשטר ל"ש מלוה בע"פ וכו' וה"ה נמי במוחל חובו בפני עדים שאצ"ל אתם עדי שהמחילה כפירעון וכו' עכ"ל והם דברי הבע"הת שער מ"ב כמ"ש מרן בב"י ע"ש אלמא דבע"הת לא ס"ל כהרי"ש דצריך להחזיר השטר ואי לא אהדר ליה שטרא לא מצי מחיל דאי ס"ל כוותיה צ"ל להם כתובו כיון דמצי למהדר ביה צריך לאמלוכי ביה אלא ש"מ דבע"הת קאי בשיטת ראב"ן והרא"ש והטור והעיטור לפום מאי דכתיבנא בעניותין דמכי מחל לחבריה תו לא מצי למהדר ביה והתם כתב הרב"ח דאשמועינן הכא אע"ג דתפיס שטרא אצ"ל להם אתם עדי עכ"ל וכ' עליו הש"ך שם סקע"ב ונ"ל דלא קאי אלא אמודה וכו' אבל במוחל הא כתב הטור סי' י"ב בשם הרי"ש דהמוחל ותפיס שטרא צ"ק וכן הבאתי לקמן סי' רמ"א דבעל העיטור ס"ל דהוי ס' דדינא עכ"ל ולא הבינותי דהטור שם כתב ע"ד הרי"ש וא"א הרא"ש לא חילק אלמא דלא ס"ל הכי ומי הגיד לו להרב ז"ל דהבע"הת קאי בשיטת הרא"ש ולדחוק בדבריו דלא קאי אלא אמודה לחוד ואדרבא הוא ז"ל תמה על הסמ"ע בסימן י"ב סקי"ו עמ"ש הסמ"ע סקכ"א ע"ש ממ"ש רמ"א ז"ל סי' רמ"א:

וראיתי להב"ח סי' י"ב שכתב וז"ל ס"ל להרי"ש דהלכה כב"ש דשטר העומד ליגבות כגבוי דמי כדעת רוב הפוסקים עכ"ל וכ"כ בא"הע סוף סי' ט' לדעת הרא"ש ז"ל ע"ש ולפ"ד ז"ל ק"ט כיון דהרי"ש טעמא טעים דס"ל כב"ש א"כ הרא"ש דפליג עליה כמ"ש הטור עכ"ל דס"ל דכב"ה קי"ל להלכה והרב"ח מוקי לשמעתתיה דהרא"ש גבי קטלנית דס"ל כב"ש ותו איכא למידק דהרא"ש בתשו' כלל מ"ד וס"ד סי' ד' תמ'ה תמ'ה יקרא על מה שנוהגין להגבות השטרות שעברה עליהם השמיטה ע"ש שהאריך וה' מוהריק"ו שורש צ"ד נתן ט' לדבר דס"ל כב"ש דשטר העומד ליגבות כגבוי דמי כמ"ש המרדבי ע"ש ש"מ דהרא"ש ס"ל דהלכה כב"ה דאמר לא כגבוי דמי ואילו לדעת הרב"ח בא"הע שם מוקי לדעת הרא"ש דס"ל כב"ש ומה מאד יתפלא הרואה להב"ח גופיה בסי' ס"ז עמ"ש הטור דתשו' הרא"ש הלזו הביא תשו' הרב מוהריק"ו וכתב עלה ותימה רבה איך יעלה על דעת לומר דקי"ל שהלכה כב"ש ואנן קי"ל כב"ה ע"ש שהאריך וכבר נתעורר בזה הכנ"הג סי' י"ב במה"ב אות ז' ע"ש ולא זכר שר האלף דברי הרב"ח בא"הע הניתנים למעלה גם לא דקדק עליו מדברי הרא"ש וכדכתי' בעניו' ועוד יש להעיר בדברי הרב"ח דלמ"ל למשכוני נפשיה למימר דהרי"ש ס"ל כב"ש דע"כ ל"פ ב"ש וב"ה אלא בהך דמתו בעליהן עד שלא שתו שכיון שכבר קינא לה בעלה ונסתרה ועד שלא שתו מתו הבעלים דהו"ל ס' שמא זנתה ואין לה כתו' בהא הוא דקאמ' בה לאו כגבוי דמי אבל בעלמא מודו ב"ה לב"ש דכגבוי דמי כמו שהכריחו התוס' שם בסוטה דכ"ה ע"ב בד"ה וב"ה סברי וכו' ע"ש א"כ מצי אתי הרי"ש כב"ה דדוקא גבי סוטה דספק זנתה כדאי' בכתו' דפ"א ע"א ובהחולץ דל"ח ע"ב ע"ש הוא דס"ל לב"ה דלאו כגבוי דמי:

איברא דאנא נפשאי אתמוהי קמתמה דא"ה הא דאמרי רב ושמואל בס"פ כל הנשבעין דאין אדם מוריש שבועה לבניו ואותבוה מדתניא יפה כח הבן וכו' ומשני ר"י הא מני ב"ש היא דאמר שטר העומד ליגבות כגבו"ד ע"ש דאכתי לא אפרוק דבשאר שטרות דעלמא מודו ב"ה לב"ש דכנ"ד והדרא קו' לדוכתה לרב ושמואל ותו ק' שעיקר קו' התוס' בסוטה שם מדר"י דאמר בהמקבל דעל היתום להביא ראיה שהשביחו דארעא כמאן דגביא דמיא והיכי שביק ב"ה ועביד כב"ש ע"ש ולאו מכללא איתמר דב"ש במקום ב"ה אינה משנה אלא דאשכחן לר' יוחנן גופיה דס"ל כב"ה ולא כב"ש דבפרק השולח דף ל"ז סבר ר"י למימר בשטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט מ"ט דכגבוי דמי ותניא כוותיה וכי אתא עובדא לקמיה א"ל משמט א"ל ר"א והא מר הוא דאמר אינו משמט וכו' והתניא כוותיה דמר א"ל דילמא ב"ש היא דאמר כג"ד ע"ש אלמא דר' יוחנן פסיק ותני כב"ה דמשמט ותק"ל מאידך דר' יוחנן דפ' המקבל דהורה להלכה כב"ש והשתא ליכא לשנויי דשאני כתו' סוטה משום ס' זנתה כמדובר וע"ק דר"י גופיה דמעיקרא סבר דאינו משמט מאי דעתיה דשביק ב"ה ועביד כב"ש ובהחולץ שם סבר אביי דס' מוציא מידי ודאי לב"ש מהך דנפל הבית עליו וכו' דב"ח מוציא חצי הנכסים מהיורשים שהם ודאים ואהדר ליה רבא דטעמא דב"ש משום דס"ל שטר העו"ל כגבוי דמי ומסייע למלתיה מהך מתני' דסוטה ע"ש ולאביי לעולם לאו כגבוי ושאני כתובה משום חינא כמ"ש התוס' בכתו' שם בד"ה ושמעינן להו לב"ש וכו' ע"ש ואילו התם בפרק המקבל קאמר אביי אמלתיה דר"י דאמר על היתומים להביא ראיה דארעא לגוביינא קיימא אף אנן נמי תנינן ש' ס' זה קדם וכו' ש"מ דס"ל דשטר העו"ל כג"ל ואע"ג דהתוס' בהחולץ וכתו' שם כתבו שנויא אחרינא דבתר. דשמעה מרבה סברא הא מיהא לפום מאי דמשנו מעיקרא תק"ל מהך דהמקבל ותו יש לברר מאי האי דקאמר ר"י לר"א בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה מה דמות לדמיון אזה כין דהאי דינא תלוי ועומד בשטר העומד ליגבות אי חשיב כגבוי או לא ובפלוגתא דב"ש וב"ה. א"כ כי קאמר מעיקרא משמט היינו לומר דכגפוי דמי וכב"ש וכי הדר ביה למימר דמשמט היינו כב"א דאמר לאו כגבוי דמי. ונראה דמעיקרא סבר דלכ"ע כג"ד ולא נחלקו אלא בכתו' סוטה כדכ' התוס' שם בסוטה והדר קאמר ב"ש וב"ה בכלהו מילי פליגי וס"ל לב"ה דלאו כגבו"ד אמטו להכי משמט והך דהמקבל לאו. משום שטר העו"ל כג"ד נגעו בה אלא כיון דכולה ארעתא ב"ח שקיל לה דלגוביינא קיימא ארעא ושבחא ויתומים נמי כי מייתו ראיה דאינהו השביחו לאו' מגופיה דארעא שקלי אלא תביעת ממון בעלמא דומיא דט' זה קדם וכו' דממ"נ קוצץ האילן ע"ש בפירש"י ואינו ענין לכגבוי דמי כלל דאלת"ה תקשי לאביי דאמר ס' מוציא מידי ודאי מהך מתני' דאילן דמנה מסייע לר"י וכי הדר ביה סבר דב"ש וב"ה פליגי בכולהו שטרי וס"ל דלאו כגבוי דמי ולהכי משמט שפיר והך ברייתא דילמא ב"ש היא ר"ל דילמא דתליא בפלוגתא דב"ש וב"ה וההיא ב"ש היא ודקאמר ליה בשביל שאנו מדמין ר"ל לפרש דלא פליגי ב"ה וב"ש אלא בכתובת סוטה אבל בשאר שט"ח מודו דכגבוי דמי ולהכי אינו משמט ולא נעשה מעשה להוציא ממון מהלוה משום דאיכא למימר דתליא בפלוגתא דב"ש וב"ה וקי"ל כב"ה דלאו כגבו"ד ומשמט אך ק' לאביי דס"ל דלכ"ע אינו כגבוי ול"פ אלא בכתובה דלב"ש חשיב כגבוי משום חינא א"כ הך דבריי' דקתני אינו משמט ומסייע מינה לר"י דאמר הכי אמאן תרמייה בשלמא לר"י כי הדר ביה מוקמה כב"ש אלא לאביי דלא כמאן אתייא בין לתי' קמא שכ' התוס' בכתו' בין לתי' ב' דתק"ל מקמי דשמעה מרבה כמאן מוקי להך דקתני אינו משמט לכן נלע"ד דר"י מעיקרא סא"ד דהך ברייתא אתייא אפי' אליבא דב"ה וע"כ ל"פ אלא בשטר שאין בו אחריות נכסים דלב"ה לאו כגבוי דמי דלא חשיב כ"כ דקאי לגוביינא אבל כשיש בו אחריו' נכסים אפי' לב"ה כג"ד והיינו דמפליג תנא בין שטר שיש בו אח"ן לשאין בו אח"ן אבל לב"ש לא שאני לן בין אית ביה אח"ן בין לדלית ביה אח"ן דבכולהו ס"ל דכגבוי דמי והך עובדא דקריביה דר"א בשטר שיש בו אח"ן משו"ה א"ל רב אסי והא מר הוא דאמר בכ"הג דאינו משמט א"ל וכי בשביל שאנו מדמין לחלק בין שטר שיש בו אח"ן לשטר שאין בו נעשה מעשה דילמא לא שנא וכדס"ל לרב ושמואל התם ואהדר ליה והא מתני' מסייעא. ליה למר דשאני לן בין שטר שיש בו אחריות נכסים לאין בו וע"כ ב"ה היא לב"ש שטר העו"ל כג"ד א"ל דילמא ב"ש היא ר"ל דלב"ה אפי' שטר שיש בו אח"ן לאו כג"ד ומשמט ולכ"ש שטר שיש בו אח"ן בג"ד ואינו משמט אבל שטר שאין בו אח"ן מודו להו לב"ה דלאו כג"ד וקי"ל כב"ה וכתובה דסוטה דסברי ב"ש נוטלת משום דשטר העומד ליגבות כ"ד אב"א בכתו' שיש בה אחריות נכסים וב"ה דפליגי משום דאית בה ספק זנתה והיינו לפום מאי דסא"ד ר"י דמודו ב"ה לב"ש בשטר שיש בו אח"ן דכג"ד אבל לפום מאי דמהדר ליה דפליגי ב"ה אפי' בשטר שיש בו אח"ן מ"ה פליגי שפיר בכתו' אפי' שיש בה אחריות נכסים בלא טעמא דס' זנת' ואביי דס"ל דאפי' לב"ש לאו כג"ד וכתו' שאני משום חינא הוה ס"ל כדר"י מעיקרא דשאני שטר שיש בו אח"ן דאלים טפי וכג"ד והיינו דמפליג תנא בין אית ביה אח"ן לדלית ביה אח"ן ואליבא דפ"ע דל"פ אלא בכתו' דלב"ש אלמוה דלהוי כגבוי משום חינא ולתי' בתרא שכ' התוס' דבתר דשמעה מרבה סברה ולב"ש כג"ד וצב"ה פליגי בה איכא למימר דאכתי קאי בשיטתיה דלב"ה כשיש בו אח"ן כג"ד ותנא דשביעית דמפליג בין שטר שיש בו אח"ן לאין בו אתיא ככ"ע וכדס"ל לר"י מעיקרא א"נ ב"ה פליגי אפי' כשיש בו אח"ן והך בריי' היא וכדהדר ביה ר"י ומתני' דסוטה לפום מאי דהוה ס"ל ד"י ואביי למי דב"ה מודו כשיש בו אח"ן אב"א ככתו' שאין בה אח"ן וב"ש דאמרי גובה משום חינא אב"א אפי' כדאית בה אח"ן ולב"ה משום דגריעותא דס' זנאי אינה גובה ולמאי דאהדר ביה וס"ל דב"ש וב"ה פליגי בשטר שיש בו אחריות נכסים אבל כשאין בו אח"ן אפילו לב"ש לאו כגבוי דמי כדמפליג תנא דשביעית ומוקי לה ר"י כב"ש אב"א מתני' דסוטה בכתו' שיש בה אח"ן אב"א משום חינא ואפי' אין בה אח"ן והך בריי' דשביעית דמפליג בין יש בו אח"ן לאין בו רב ושמואל פשיטא להו דב"ש היא ולדידהו שאני לן בין יש בו אח"ן לאין בו ומתניתין דסוטה אב"א בכתו' דאית בה אח"ן אב"א בדלית בה ומשום חינא אבל לב"ה לא שאני לן וכדבעי למימר ר"י ותלמודא דמסייע ליה לר"י מינה משום דס"ל דלב"ש דאמר כג"ד ל"ש להו בין אית ביה הח"ן לדלית ביה א"כ ע"כ האי תנא דמפליג ב"ה ואהדר ר"י דילמא ב"ש היא וע"כ ל"פ ב"ש וס"ל כג"ד אלא בדאית ביה: וראיתי למוהר"ם שיף ז"ל בחי' לגטין שם שכתב וז"ל תניא כוותיה דר"י וכו' אף שי"ל דאתיא כב"ש מ"מ תניא ברייתא כוותיה עכ"ל ולא הבינותי אי ר"ל וס"ל לר"י דהלכה כב"ש בהא תק"ל וכי שביק ר"י ב"ה ועביד כב"ש כמו שהקשו התוס' בהמקבל שם או דר"ל דשאני לן בין שטר שיש בו אח"ן לאין בו וכדמפליג ר"י וברייתא כוותיה דקא מפליגא בהכי ולא מפשינן פלוגת' דב"ש וב"ה אלא דבהא כ"ע מודו וכדכתי' וצ"לד כעת ומעתה הדדי בי להך דהמקבל דחזיתיה להרי"ף שכתב וה"מ דשויא ליה לההיא ארעא ניהליה דמלוה אפותיקי וכו' כ"כ הרמב"ם בסככ"ג מה' מלוה לפי שאינם יכולים לסלקו בדמים וכאלו היא מכורה אצלו כיון שלא פדאה האב ולא צוה לפדות' ושכ"כ הראב"ד ז"ל ע"ש ובמקו' לשם כ' משם הראב"ד דמוקי לה כשעשאה האב אפותיקי מפורש דתו לא מלו יתמי לסלוקי ליתמי בזוזי ע"ש ולפ"ד ז"ל מתרצא שפיר קו' התוס' דסוטה ולר"י נהי דאפי' שיש בו אח"ן ס"ל דלאו כג"ד הא מיהא בעשאה אפותיקי מפורש דכמכורה בידו דמי ס"ל דשפיר דמי ס"ל דשפיר מקרי גבוי לכ"ע ועדיף טפי משטר שיש בו אח"ן ומסיים לו את השדה דבהנך ס"ל לב"ה דלאו כג"ד אלא שראיתי לרבינו בפ"ט מה' שמיטה הלכה ו' שכתב ואם סיום לו שדה בהלואתו אינו משמט עכ"ל וכבר הק' עליו הרמב"ן כמ"ש מרן בכ"מ משם הר"ן ומה שתי' דס"ל דלא מדחינן אלא מאי דאידחי בגמרא בהדיא אבל סיים לו שדה כיון דלא אידחי לא מדחינן ליה עכ"ל לענ"ד ק' דמאן שם ליה דע"כ הך ברייתא ב"ש היא מדקתני סיפא ולא עוד אלא אפי' כתב לו כל נכסי אחראין וכו' והיינו בדלא סיים והיינו כב"ש א"כ מי הגיד לו לרבינו. דרישא דקתני סיים לו שדה מודה בה ב"ה וע"ק א"כ גבי הך דפ' המקבל למ"ל לאוקו' בשעשאה אפותוקי מפורש לוקמה בדסיים לו הך ארעא וסגי למהוי כגבוי אפילו בלא עשאה אפותיקי מפורש מיהו הא ודאי לא ק"מ דבסיים נמי אע"ג דחשיב כגבוי מ"מ מצו יתמי לסלוקי. בזוזי וכיון דכן הוא גובין את השבח עד דמייתו ב"ח ראיה דאשבח אבוהון כמ"ש המ"מ שם וע"ע בחי' הריטב"א ז"ל בגיטין משם הר"ף אחיו של הרא"ה ויש בדבריו טעות הניכר ובנקל יש לתקנו ע"ש שוב מצאתי להבע"הח שער מ"ה ח"א סי' יו"ד שכתב ע"ד רבינו הללו ומסתברא ואולם באתרא דלא מסלקי עכ"ל ולפ"ד ז"ל לע"ד קשה אי ר"ל דרבינו מפרש הא דקתני סיים לו שדה באתרא דלא מסלקי אבל באתרא דמסלקי לא אלא דמשמט היכי קתני סיפא ול"מ אלא אפי' כתב ופו' אינו משמט ואם הכונה דל"מ באתרא דלא מסלקי דאינו משמט אלא אפי' כתב וכו' א"כ ליתני אלא אפי' באתרא דמסלקי אינו משמט ולמ"ל לתנא למתני הקצוות הרחוקות כיון דב"ה היא ונלע"ד דרבינו האי דינא גמר מהך דהמקבל דמוקי לה בהכי ומינה שמעינן דבכ"הג אינו משמט כיון דכמכורה היא בידו וחביבא ליה לרבינו לישנא. דבריי' ונקט לה בסיים לו שדה כלישנא דבריי' זה נלע"ד לדעת בע"הת וחזיתיה למרדכי בפ' הבע"י סי' נ"ב אבעיא להו לג' ולא היו לו בנים וכו' ונראה דאלו הדברים עשאום חכמים כבירור דעת ולא מטעם ספק לדונם המע"ה שאם תפסה בס' לא הויא תפיסה וכו' ותו דקי"ל דכל שטר העו"ל כג"ד כב"ש גבי ס' דתנן מתו בעליהן וכו' והא דפרכינן שמא לא זכה להבנות וכו' לא משום ס' פריך הכי שלא תגבה כתובה מס' זו דודאי גביא כב"ש וכו' עכ"ל והדבר תמוה דמהיכא פשיטא ליה דהלכה כב"ש ואדרבא אשכחן דרב ושמואל דלא ס"ל הכי ור"י ור"ל מעיקרא הכי הוה ס"ל והדר בית ר"י משום דההיא ב"ש היא ולא קי"ל כוותיה גם מ"ש כ"ש גבי ספק דתנן וכו' אין לו שחר שמהודאי כ"ש בס' אדרבא מגרע גרע אם לא להגיה בדבריו ואפילו גבי ס' דתנן וכו' והתם ס' זנאי ואפ"ה סברי ב"ש דכג"ד מיהו קו' א' אכתי בדוכתה קיימא ומה מאד אני תמיה על הרב מוהריק"ו שורש צ"ב שכ' בפשיטות דקי"ל כב"ש דשטר שיש בו הח"ן אינו משמט ואייתי סמא בידיה דברי המרדכי הללו דפוסק כב"ש והוא פלא נגד הכלל דב"ש במקום ב"ה אינה משנה ועוד דרב ושמואל ור"י לא ס"ל הכי וכבר צווחו בו קמאי דקמאי והשל"הג בפרק המקבל שם כתב דכל המחוסר מעשה באותו ענין ואין בידו לעשותו לא אמרינן כיון דמדינא הוא כך חשיב כאילו נעשה דהכי אשכחן גבי שטר העו"ל דלא אמרי' כגבוי דמי כדאמרי' בפ"ד דסוטה וכו' דכל מלתא דלא הוי בידו לעשותה כגון גביית השטר שאין בידו לגבותו שהוא צריך לדיינים ולא בידו הוא דמי ימר דמזדקקי ליה ב"ד או לא חשבינן כגבוי וכו' משמע דקי"ל כדברי ב"ש דשטר העו"ל כג"ד וכו' עכ"ל ולכאורה דברי הרב סתראי נינהו דברישא פסיק ותני דשטר העומד ליגבות לאו כג"ד ומייתי מהך דסוטה והיינו דהתם מוקמינן לפלוגתייהו דב"ש וב"ה בהכי וקי"ל כב"ה וכי היכי דלא תקשי משאר מילי דאמרינן בהו כעשוי דמי אהא משני שפיר דבידו לעשות הדבר שאני משא"כ בשטר דבעי למיקם בב"ד ומי ימר וכו' א"כ איך הדר ביה ואמר משמע דקי"ל כב"ש דשטר העו"ל כג"ד אלא דר"ל דמהך דקאמר תלמודא שטר כיון דלגוביינא קאי כמאן דגביה דמי משמע דס"ל דקי"ל כב"ש ושכן נראה דעת מוהריק"ו והדר אותביה ומסיק והא דאמרינן הכא האי שטר כיון דלגוביינא קיימא וכו' לא. היה חסר. כאן שום מעשה דמיירי שעשה השדה אפותיקי והוי ב"ח מוחזק בו וכו' ם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש כדכתי' לעיל בס"ד וכתב עוד ודכוותיה למאי דמסיק המרדכי בשטר העו"ל כג"ד לא פסק כן אלא בכתובה דס"ל גבי שטר כתו' מקרייא להחזיק דאלים כח מעכ"ד וכמוחזקת היא וכו' ומשום האי סברא דהאשה חשו' כמוחזקת בנכסי הבעל גבי כתובה שהיא תנאי ב"ד משו"ה פסק כב"ש אבל ודאי גבי נדוניא ושאר שטרות דעלמא ס"ל כב"ה דשטר הע"ל לאו כג"ד וכו' עכ"ל ואנכי לא ידעתי במאי נחה דעתו במאי דמותיב מעיקרא דב"ש במקום ב"ה אינם משנה ומנ"ל להמרדכי לחדש דבר מעתה. ולמימר מסתבר טעמייהו דב"ש ופסקינן כוותייהו דהא ודאי ב"ש פליג בכל שטרי דעלמא וס"ל דכג"ד כדאי' בפ' כל הנשבעין וכתו' ובהשולח שם הנותנים למעלה אלא שהמרדכי ס"ל דבהא קי"ל כב"ש ומי גלה לו רז אשר לא שיערוהו הרמב"ם והסמ"ג כמ"ש הוא ז"ל גופיה לעיל מניה דפסקו כב"ה לגבי סוטות דאינם נוטלות כתו' ועוד דפשטן של דברי המרדכי לא משתמען מלוהי בהכי אלא סתמא קאמר דקי"ל כב"ש וכל כי האי הו"ל לפרושי ולא למסתם לן סתומי ומוהריק"ו אילן גדול מצא ונתלה בו לקיים המנהג שלא נהגו לדון בשמטה דסמכו על ס' המרדכי ומה שתי' הרב של"הג דכתו' חשיבא כמעשה ב"ד דאמרי' ביה כגבוי דמי:

איברא דהכי איתא בפרק המביא תניין דף ח"י אמ"ש דכתובה כמעשה ב"ד לענין שנכתבים ביום ונחתמין בלילה וטעמא משום דקא מחתנו אהדדי גמר ומשעבד נפשיה משעת כתיבה אף ע"ג דלא אחתים ע"ש בפירש"י וכתב הרמב"ן שם בחי' דלאו משום תנאי ב"ד הוא אלא משום הנאה דמחתני אהדדי וטעמא דכתו' דאינה נשמטת משום דליתה בלא יגוש בפירש"י שם ומה"ט פוגמת וזקפה הרי היא חוב ומשמטת כדאיתא התם ונ"ט לדבריו א"כ הא דתניא אין הכתו' נשמטת משום דהוי מעשה ב"ד אליבא דב"ש היא דאמרי כג"ד ולב"ה דפליגי עליה בכתו' ואמרי דלאו כגבוי דמי משמטת ורב ושמואל ס"ל כב"ש כדאיתא בסוגיא דהשולח התם ואינהו דאמרי דאין הכתובה נשמטת אלא עד שתפגום כדאיתא התם והא דתנן וכל מעשה ב"ד אין משמיטין היינו כשעמדו לדין וגזרו איש פ' אתה חייב כ"וך אבל חוב שבכתובה דאינו משמט דאינה יכולה לנגוש וכל היכא דליכא לא יגוש אינו משמט ומצאתי להר"ן בפי' ההלכות בר"פ אעפ"י אהא דאמרי' התם תצאי כתובה ככתובה לשביעית דפ' הרי"ף שאם פגמה וזקפה משמטת הכל תוספת וכתובה כתב ע"ז הר"ן וז"ל ורש"י פירש לשביעית לומר דכשם שאין שביעית משמטת עיקר כתו' מפני שהוא תנאי ב"ד אא"כ זקפה ופגמה והה"נ לתוס' ולא נהירא וכו' ע"ש הא קמן דרש"י ס"ל דטעם הכתובה דאינה משמטת מפני שהיא תנאי ב"ד א"כ מצינו חבר לס' המרדכי לדעת השל"הג שכתב שהוא תנאי ב"ד אלא דאכתי לא אפרוק דאי סא"ד מפני שהוא תנאי ב"ד אמרי' כגבוי דמי א"כ לב"ה משמטת וכדכתי' אלא ודאי דאינו ענין לכגבוי דמי אלא דאלמוה רבנן לתנאה דידהו דלא לשמיט. ותו דאין דין שמיטה נוהג אלא בחוב דאיהו אחייב נפשיה אבל חוב דכתובה דרבנן שדיוהו עלויה לאו בתורת שמיטה הוא כ"כ הרב מוהר"י בן מיגש ז"ל הובא במקומו שם בכתו' ע"ע דקרי ליה מעשה. ב"ד ומפרש. למתני' דשביעית דקתני וכל מעשה ב"ד אינם נשמטים אכתובה קאי וסמא בידיה מפ' ב' אוחזין ע"ש אבל לאו מטעמא דכג"ד דא"א למימר הכי כדכתי' והרב"ח בסי' ס"ז כתב להשיג על ה' מוהרי"קו דמסתייע מדברי המרדכי דאין כוונת המרדכי לומר דקי"ל כב"ש אלא דאליבא דב"ש אמרה וכו' ואחר המ"ר א"א לפרש כן דברי המרדכי דהדר ומפרש דכב"ש קי"ל ומשמע דשאני. כתובה דהוי מעשה ב"ד כדברי השל"הג כבר כתיב' מאי דנלע"ד ומ"ש משום חינא כבר כתבנו בעניותנו:

ומצאתי ברפ"י דשביעית דמייתי בירוש' פריך דשטר אמאי משמט יעשה כמלוה על המשכון ומשני אמרי' בשטר שאין בו אחריות ובכ"מ דאמר אחריות לאו טעות הוא והדר אייתי עובדא קומי ר' יוחנן בשטר שאין בו אחריות משמט אמר מפני שאנו למדין מן ההלכה אנו עושין מעשה כלומר מן הדין אינו משמט לפי מה שחילק בין יש בו אח"ן לאין בו אח"ז דהא כשיש בו אחריות כגבוי דמי דקסבר ר"י אחריות ט"ס היא בשטר מלוה ומ"מ לא רצה לעשות מעשה עכ"ל ומכאן ראיה למאי דכתי' בעניו' דר"י לא פליג אדשמואל דאמר אחריות ט"ס היא ולפ"ד הירושלמי דמוקי לה כר"מ דאמר לא אמרי' אחריות ט"ס וביש בו אח"ן נעשה כמלוה על המשכון ועכ"ל דס"ל כגבוי דמי כב"ש א"נ למאי דס"ל דאחריות ט"ס בין יש בו אח"ז בין אין בו אינו משמט דאמרי' כג"ד אלא דלא רצה לעשות מעשה בשטר שא"ב אח"ן לומר שאינו משמט וקשה דהיכי שביק לב"ה ועביד כב"ש דאמר שטר הע"ל כג"ד ולק"מ דהירוש' מפרש לטעמא דהמלוה על המשכון אינו משמט דכתיב את אשר יהיה לך את אחיך תשמט ירך פרט שיש לאחיך בידך כמ"ש הר"ש שם ולפ"ז לאו מטעמא דכג"ד אלא גזירת הכתוב כל שיש לאחיך בידך אינו נשמט והא דפליג תנא בין שטר שיש בו אח"ן לאין בו משום דס"ל אחריות לאו ט"ס הוא וכיון שאין בו אח"ן לא קרינן ביה של אחיך בידך:

וכעת נמצא אתי הירושלמי דשביעית והכי איתא התם ניחא שלא בשטר שנעשה כמלוה על המשכון ולא יהיה משמט אמר ר"י תפתר בשטר שאין בו אח"ן וכר"מ והא עובדא קומי ר"י בשטר שא"ב אח"ן והורה משמט אמר מפני שאנו למדין מן ההלכה נעשה מעשה ופירש הרב מוהר"א ז"ל דר"מ ס"ל אין אחריות ט"ס ואח"ך כתב ה"ג אתא עובדא קומי ר"י בשטר שיש בו אחריות נכסים והורה משמט אמר מפני וכו' כלומר אעפ"י שיש לתרץ המתני' הכי מן הסברא דמ"מ שא"ב אחריות מ"מ למעשה אני חושש לא מפני שאנו למדין מן הסברא יש לנו לעשות מעשה אלא למעשה חיישינן עכ"ל ולע"ד לא הבינותי דמדקאמר וכר"מ דאמר אחריות לאו ט"ס ש"מ לרבנן דר"מ דאית להו אחריות ט"ס אפי' בשטר שא"ב אחריות אינו משמט ובודאי דר"י כרבנן ס"ל א"כ כי אתא עובדא בשטר שיש בו אח"ן אפי' לר"מ אינו משמט דיעשה כמשכון כדפריך תלמודא אבל לגירסא לשטר שא"ב אחריות וכדגריס הר"ש אע"ג דר"י ס"ל כמ"ד אחריות ט"ס והך מתניתין ר"מ הו"ל למימר דאינו משמט אלא שלא רצה לעשות כמ"ש הר"ש דדילמא הלכה כר"מ דאמר אחריות לאו ט"ס הוא אבל בשטר שיש בו אחריות דהו"ל כמשכון אליבא דכ"ע אינו משמט ומה היה חושש להוראה ומה ראה על ככה להגיה בירושלמי ולנטות מן הדרך של הגאון הר"ש ז"ל ונראה דטעמו להשוות המעשה הלז כפום מאי דאתמר בגמרין דאמר דעובדא בשטר שיש. בו אחריות והא דקאמר דלמעשה חיישינן ר"ל דילמא מתני' ב"ש היא דאמר כג"ד ואנן קי"ל כב"ה דלאו כג"ד הילכך כי כתי' ביה בשטר אח"ן משמט וכדאי' בגמרין ולאו משום אחריות ט"ס וכשאין כתוב בו אחריות נכסים כראוי איהו ונראה דלגירסת הר"ש ופי' צ"ל דהא דלא בעי למעבד עובדא בשמעתיה דסבר אחריות ט"ס ואינו משמט איכא למי' דלא פסיקא ליה למפסק דאחריות ט"ס א"נ משום דאיכא למימר מתני' ב"ש היא וכדקאמר בתלמוד דידן אמנם בדברי הרב מוהר"א שכתב אע"פ שיש בו אחריות וכו' ומתני' הכי מן הסברא וכו' נראה פשוט כוונתו כדכתי' נהי מסבר' אוקים לה כר"מ ובשטר שאין בו אח"ן ומינה ביש בו אח"ן אינו משמט מ"מ הא איכא לאוקומי נמי כב"ש ולהוראה פשיטא דכב"ה ראוי להורות ואיתא התם עוד בירושלמי דר' ירמיה מוקי לה למתני' בלוה שאין לו קרקע ולא שאני לן בין כתוב בשטר אח"ן לשלא כתוב כיון דלית ליה ארעא אבל בדאית ליה ארעא הו"ל כמשכון ואינו משמט כדס"ל להמקשה ואי ק"ל דקי"ל כב"ה דאמר שטר העו"ל לאו כג"ד ושאני משכון משום דקונה ב"ח משכון כדר"י וכדאמרי' בגמרין פרק השולח וה"נ למאי דסא"ד דר"י דמתני' כשאין כתוב בו אחריות ור"מ היא דאמר לאו ט"ס הוא א"נ בשטר שיש בו אחריות דלר"מ אינו משמט ולרבנן דאמ' אח' ט"ס בין שטר שיש בו אח"ן לאין בו אח"ן אינו משמט דאחריות ט"ס וכי ס"ל כב"ש דאמר שטר העו"ל כג"ד ולא כב"ה כבר כתבתי מאי דנלע"ד ובהכי נמי מייתבא דעתיה דרבי ירמיה:

והתוס' שם בפרק השולח הקשו אהך דשטר שיש בו אח"ן דאינו משמט מהך דאונס קנס ופיתוי ותי' דכשכתוב בפי' אלים טפי ע"ש תדע דהא בעלמא קי"ל אח' ט"ס וכדמסיק בפ"ק דמציעא די"ד ע"ש ומוסכמת היא מכל הפוסקים כמ"ש בטוש"ע סי' ט"ל ע"ש ואילו לגבי שמיטה ס"ל לר"י דשאני לן בין יש בו אח"ן לאין בו ותנא דכוותיה מוקמה כב"ש דאמר שטר העו"ל כג"ד וכי לא כתיב ביה אח"ן מאי הוי כיון דקי"ל אח' ט"ס ותו דמריה דהאי דינא אחריות ט"ס מר ניהו שמואל ואיהו מפרש הא דתנן מלוה בשטר היינו שיש בו אחריות נכסים ושלא בשטר שא"ב אח"ן וכיון דמר הוא דאמר אחריות ט"ס מאי אולמיה דהאי שטרא מהאי שטרא דאצטריך תנא לפלגינהו ולחד קרי ליה מלוה בשטר ולחד קרי ליה שלא בשטר ודוחק לומר דמוקמי' למתני' בשטר בלוה דלית ליה ארעא דלכ"ע לאו כג"ד דא"ה מאי אולמיה דמלוה בשטר ממלוה שלא בשטר ומאי קמ"ל מתני' דתני להו אלא בודאי מידי הוא טעמא משום דאכתי קרינן ביה לא יגוש כיון דמחוסר גוביינא הוא וצריך דינא ודיינא וכדכתי' לעיל ויראה שדע' הרב ז"ל כיון דתנאי ב"ד הנך מנה ומאתים אלימי טפי משט"ח דעלמא דלוה הוא דמדעתיה קא משעבד נפשיה ברם תנאי ב"ד דבלא דעתיה נמי משתעבד משו"ה אלים טפי ואע"ג דאפי' בהא פליגי אדברי ב"ש ס"ל להמרדכי דבהא מיהא פסקינן כב"ש למהוי כגבוי ואני תמיה כיון דבא לידי מדה זו למפסק בהא כב"ש מה לחדש דבר מעתה לומר דחשיב כמעשה ב"ד בפשי' מצי למימר דטעמייהו דב"ש משום חינא כדכתבו התוס' לדעת אביי כמ"ש לעיל ועיקר טעמא דמעשה ב"ד לענ"ד אינו מבורר דמעשה ב"ד לא מקרי אלא כשעמד בדין ופס' וכתבו מעשה ב"ד ביד המלוה ודוקא המגרש קודם השמיטה דאז אינה נשמטת כדאי' בגיטין דף ח"י ועיין בטוש"ע סי' ס"ז ס"ח י"ו י"ז ואין להאריך:

וחזיתיה להריטב"א ז"ל בחי' בפרק השולח שם דכתב וז"ל והאי דאמר דילמא ב"ש היא דאמר שטר העו"ל כג"ד ותימא א"כ לב"ש אין לך מלוה בשטר משמטת עכ"ל ולענ"ד לא הבינותי דהא איכא שטר שאין בו אח"ן דמשמט לר"י אליבא דב"ש ונראה דהכי ק"ל כיון דמידי הוא טעמא משום דס"ל לב"ש שטר הע"ל כג"ד א"כ מה"ט מ"ל יש בו אח"ן לאין בו דבכלהו שטרי אמרי' כג"ד א"כ אין לך מלוה שבשטר שמשמטת אהא תי' נהי דאית להו לב"ש כג"ד בעלמא מיהו גבי שמיטה גזרת הכתוב היא דלא חשבינן ליה כגבוי אלא כשיש בו אח"ן דהרי הם כגבויים הנכסים כבר וכתב עוד וז"ל אבל רש"י פירש דלא אמרי' כג"ד אלא כשיש בו אח"ן ויש טעם לדבר וכו' עכ"ל ולפ"ד ז"ל הא דאמר ב"ש בכתו' דנוטלות משום דכג"ד מיירי ביש בו אח"ן א"נ משום חינא או משום דהוי כמעשה ב"ד כדברי התוס' דכתו' והמרדכי הניתנין למעלה וכן הא דמוקמינן בשלהי כל הנשבעין הא דתניא יפה כח הכן וכו' דב"ש דאמר שטר הע"ל כג"ד צ"ל דאית ביה אח"ן וה"נ הא דתנן נפל הבית עליו וכו' ומוקמי לה בהחולץ כב"ש דאמר שטר הע"ל כג"ד צ"ל בדאית ביה אח"ן כיון דלדעת רש"י לא אמר ב"ש כג"ד אלא ביש בו אח"ן והרב ז"ל טעמא טעים וכעת לא ראיתי עוד להאריך בענין הלזה ובמקומו יתבאר איה"ב בעה"י:

הדרינן למאי דאתינן עלה במ"ש הרב"ח בדעת רבי' ישעיה דס"ל דהלכה כב"ש ק' לשמוע ועו"ק לדברי הרב"ח דהרי"ש ס"ל כב"ש א"כ בירושלמי דגיטין דמייתי להאי מלתא דהרי"ש בפלוגתא דאמוראי עכ"ל דפליגי בפלוגתא דב"ש וב"ה דמ"ס כג"ד ומ"ס לאו כג"ד זו היא שקשה והכנ"הג שם סי' י"ב כ' ועיקרן של דברי' שאף הר"ש סובר דהלכה כב"ה דלאו כנ"ד ומ"מ כיון דלא נתן לו השטר יכול הוא לומר שמשטה הוא ולא מחל מחילה גמורה עכ"ל ולענ"ד נראה דאיכא נפקותא לענין דינא בחוב שבכת"י ומחל לו ולא החזיר לו הכת"י דלדעת הב"ח דטעמיה דהרי"ש משום דס"ל כב"ש דשטר הע"ל כג"ד א"כ דוקא חוב שבשטר דמשתעבדי ליה מקרקעי דלוה וטריף והוי כגבוי וכמ"ש רש"י בסוטה ושאר הנך דוכתי אבל בכת"י דלא גבי ממשעבדי דמה"ט סברי מרנן דנאמן הלוה לומר פרעתי כמ"ש בסי' ס"ט ע"ש א"כ ודאי דמחילתו מחי' אע"ג דלא אהדר ליה הכת"י אבל לדעת הכנ"הג דמשום דמורה שמשטה הוא ולא מחיל מחי' גמו' ל"ש לן בין שט"ח לכת"י ותו נמי איכא נפקות' לדינא דלפי טעם שכתב הרב"ח מדינא אינו מחול אבל לדעת הכנ"הג כיון דמדין השטאה אתינן עלה בעינן עד דטעין המוחל ונשבע דלהשטאה אכוין ועוד דעיקר טענת משטה אני בך משום דאמ"ל כשם שהשטית בי לתבוע ממני מה שאיני חייב לך כך השטיתי בך לומר לך הן אבל כשהוא מעצמו מוחל מה השטאה שייך הכא וכן מבואר בטוש"ע סי' פ"א ע"ש הן אמת שה' כנ"הג דקדק בדבריו וכתב כיון שלא נתן לו השטר הורה שמשטה בו ר"ל נראה לעינים דמשטה הוא ואכתי לא אפרוק מחולשא דדילמא מעיקרא גמר ומחיל והשתא אהדורי הוא דקא מהדר ביה ולחייביה שבועה דלהשטאה אכוין והדר גבי לשטריה והרמב"ם בפ"ה מה' מכירה כתב לפיכך אם אומר בלב שלם אני גמרתי ואמרתי לעשות דבר זה א"צ דבר אחר כלל עכ"ל משמע דס"ל כל שלא אמר כן יכול לומר שלא אמר אלא דרך שחוק והתול שמע מינה כי תפיס שטרא ולא אהדריה מצי אמר משטה אני בך מ"מ לכי טעין הכי מי מהימנינן ליה בלא שבועה כיון דמודה דמחל או בדאיכא סהדי דמחל עקימת שפתיו דאמר משטה הויא מעשה דליהימניה בלא שבועה ולפי' ה' כנ"הג בדברי הרי"ש לק"מ מהך דהמוכר שט"ח דשאני התם כיון דליתיה לשטר גביה תו לא מחזי כהשטאה מדלא אהדריה:

ועמ"ש מרן בש"ע סי' י"ב ס"ח מחילה איצ"ק כ' הסמ"ע סקכ"א וה"ד דלא נקיט המוחל השט"ח בידו דבתפיס שטרא כיון שאינו מחזיר לו מיד לא מהני ביה אפי' מחילה גמו' בלא קנין ועיין לקמן סי' רמ"א עכ"ל ולא ידעתי מי הזקיקו לפרש כן בדעת מרן ואדרבא מסי' רמ"א תיובתיה דשם כת' מור"ם אפי' אם היה לו שטר או משכון אפי"ה הויא מחי' גמורה עכ"ל ולשם כ' הסמ"ע סק"ז וצריך הנותן להחזיר השטר או המשכון אחר שמחל לו חובו עכ"ל והדבר קשה דמורם העתיק לתשו' מוהר"ם שהביא המרדכי ושם מבואר דא"צ להחזיר גם לשון וצריך אין לו שחר והכי הול"ל ודוקא כשהחזיר לו השטר או המשכון ולולי דבריו דסי' י"ב היה נראה דר"ל דאין המוחל יכול לעכב השטר או המשכון אצלו אבל בסי' י"ב פסיק ותני דבלא החזיר לו לא מהניא מחילה וכבר האריך בזה הכנ"הג שם:

והרב דרכי נועם בח"המ סי' ג' כתב דהרא"ש ל"פ אדרי"ש שלא כתב אלא וא"א הרא"ש לא חילק בזה ולא כתב שחלק עליו משמע ליה דהרא"ש גופיה ס"ל כהרי"ש והאריך ובאמת כי נמצא אצלי הערות ותמיהות בדבריו ז"ל וכעת חמו'תי ראיתי אור ה' דבר משה ח"ב סימן ד' ורב דעמיה הם המדברים פלפלת כל שהוא בדברי הרב ד"ן ובכלל דבריהם דברינו ת"ל גם אשו'ר להרב כהונת עולם בתשו' סוף סימן ז' דף יו"ד ע"ב הרבה להשיב ע"ד הסמ"ע מדברי מורם וכדוקיין ע"ש וכמו שהשיגו הש"ך וראיתי להרב קרית מלך רב ח"ב בהלכות זכיה פ"ג דין א' שפי' בכונת הסמ"ע דסי' רמ"א דצריך להחזיר לו השטר ר"ל שיכוף אותו הלוה להחזיר לו השטר וכתב דבסי' י"ב חסר מדברי הסמ"ע לדעת רבינו ישעיה וע"ל סי' רמ"א ר"ל דלא קי"ל כוותיה ותבט עיני להרב משאת משה ח"ב סי' ס"ב דקס"ב ע"א שפי' דברי הסמ"ע דסי' רמ"א דחייב להחזיר השטר ללוה דמחי' גמו' היא ע"ש וצ"ע שלא נרגש מדבריו בסי' י"ב סקכ"א וכדכ' והעלה הרב משאת משה שם דדעת רי"ש יחידית היא ות"ל שכונתי לדעתו במה שהביא משאר דוכתי ובהך דהמוכר שט"ח וכו' ע"ש ת"ל:

ע וממ"ש הרא"ש בתשו' ופסקה הטוש"ע סימן ע"ז בשנים שלוו בשטר א' ומחל לא' מהם שאם הם עפ"ק נמחל גם לחבירו חלק שלו ע"ש אין להוכיח דס"ל להרא"ש דלא כהרי"ש דמשמע דאכתי מלוה תפיס שטרא בידיה דהתם כיון דמחל כל תביעה מסתמא כשכתב לו שטר ע"ז ובקנין ובהא מודה אפילו הרי"ש עיין בתשו' הרא"ש ואת"ל במוחל גרידא וכמו שהעתיק מרן בש"ע שם כיון דמידי הוא טעמא דכל כמה דלא מהדר שטרא ללוה מורה דמשטה הוא בלוה וכמ"ש הכנ"הג ה"מ היכא דמחל כל החוב בפי' דשטרא חספא בעלמא הוא אבל בנ"ד דהמלוה בדעתו לגבות חלק חבירו דלא מחל אלא לראובן א"כ אכתי צריך לשטרא בידיה בכ"הג לא מחזי דלהשטאה איכוין משו"ה מחי' מחילה מעליא אפי' להרי"ש כנלע"ד איברא דעלה ע"ד הקצרה לומר דהסמ"ע משמע ליה בדעת מרן בש"ע דס"ל כהרי"ש מדלא אשמועינן אפילו חוב שבשטר א"צ קנין לאפוקי מסברת הרי"ש וכן הבין בדעת מורם ממ"ש בסי' רמ"א ויש אומרים ה"ה חוב שבשטר וכו' דודאי לסב' מור"ם דמחילתו מחילה צריך המלוה להחזיר השטר כדכתי' וכדמשמע להו לכמה מגדולי אחרונים וכל זה איננו שוה לי ובפשיטות כתב הסמ"ע בסי' מ' סק"ג וז"ל וה"ה אם הודה בע"פ שקבל החוב שבשטר או שמחל לו הויא מחי' עכ"ל:

ולענין דינא כיון דהויא פלוגתא דאמוראי בירוש' ולא אתמר הלכתא כמאן ובגמרין לא אדכר מאן דמחלק בהכי וכ"ש לדעת הרב"ח דמוקי לס' הרי"ש כב"ש ואפי' לדעת ה' כנ"הג דמשום השטאה הרב עצמו לא פסק כן וגדולי רבני האחרונים רובא דאיתיה קמן ס"ל שלא כדעת הרי"ש וקרו לה סברא יחידאה היא ולא קי"ל כוותיה דהרי"ש וכן ראוי להורות וכ"ש להוציא מיד הנמחל ואפי' אם תפס מוחל לא מהנייא ליה תפיסתו וכייפינן ליה למהדר שטרא ללוה דהלוה נתן שכר הסופר ודידיה הוא וזו היא דעת הרב בני חיי בסי' י"ב ותמה על הרב ד"ן במ"ש שהרא"ש אינו חולק רק שלא חולק גם בפי' דברי הסמ"ע שכתב וצריך להחזיר השטר וכו' דחה הפירוש שי"ל ר"ל בתנאי שיחזיר ע"ש ועד אחרן מופת דורינו הרב מוהרח"א ז"ל בס' ברכי יוסף סי' י"ב עמד וימודד אר"ש רחבת ידים כמדתו לכל רוח מבינתו וגם הוא ז"ל פירש בכוונת הסמ"ע דסי' רמ"א כמדובר דמחוייב להחזיר לו השטר אלא שזה כתב הסמ"ע לדעת מור"ם אבל איהו לא ס"ל הכי ע"ש ולענ"ד קשה דממ"נ אם יפרש הכי בדברי מרן בש"ע מאין הרגלים לפרש כן ואם דעת עצמו אין זה מדרך תורתו של. הסמ"ע ומה יענה צדיק זה במ"ש הסמ"ע בסימן מ' סק"ג אשר הוצגנו:

תוכן העניינים

ספר משכנות הרועים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה