ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק
למ"ד · אות ד
לעולם לעד. ראובן ושמעון שותפים כחזקת שני בתים אחר גדולה ואחד קטנה ויאותו זל"ז שראובן ישכון וישכין בבית הגדולה ד' שנים ושמעון בקטנה ואחר עבור זמן הד' שנים מחליפין הבתים שראובן ישכון בקטנה ושמעון בגדולה וכתוב בשטר שבידם ודי"ן וכן יהיו מתנהגים וחוזרים חלילה כל הד' שנים רצופים ואופן הנ' וכו' עד לעולם וכו' וקנינו מיד ראובן ושמעון וכו' דלא כאס' וכו' עכ"ל ושמעון מכר חלקו בבתים לאחד מקרוביו ומת ראובן והניח בנו אחריו וכך הם מתנהגים ועמד לוי הקונה ורוצה לבטל אותה ולעשות באופן אחר וכן ראובן טוען כיון שכבר חלקו האבות ונתרצו בזה אין לנו לחדש דבר מעתה יורה המורה לצדקה כדת מה לעשות ויבא שכמ"ה:
זאת אשיב בר"פ הכותב תנן רי"א לעולם אוכל פירי פירות עד שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן ובפ"פ עד עולם ובגמרא מבעיא ליה פירי פירותי' דוקא או דילמא ע"ע דוקא או"ד תרוייהו דוקא וכו' ואת"ל תרוייהו דוקא תרתי למ"ל דאי כתב לה פ"פ ולא כתב לה ע"ע הו"א פ"פ הוא דלא אכיל אבל פירי דפ"פ אכיל להכי אצטריך ע"ע ואי כתב לה ע"ע ולא כתב הו"א ע"ע אפירות קאי ורש"י ז"ל פי' דלא אוכל פירות לעולם לא בשנה זו ולא בשנים הבאות אבל פ"פ אוכל עכ"ל דע"ע להתמדת השנים הבאות דמסתמא לא מסתלק מכל השנים הבאות אלא לאיזה זמן ורש"י שכתב בשנה זו לאו דוקא דהא אוקימנא מתני' בכותב לה ועודה ארוסה ואכתי לאו בר זכייה היא בפירות נכסיה אלא משתנשא אלא עכ"ל משיבא לידי זכיה שנה זו ויש לסלוק זה הפירות וכי. כתב לה ע"ע למימרא דלעולם מסולק מן הפירות והתוס' גרסי בפי' רש"י לא' בשנה זו ולא בשנה ב' והק' עליו דמ"ל א' מ"ל ב' וא"נ גרסי' כגירסת מ"ק שפיר כיון דבשום זמן חייב לקיים תנאו ואינו אוכל א"כ גם בשאר השנים מסתלק דמ"ש הני שני מהני שני ועוד דפירות גופייהו מודה ר"י דאינו אוכל לעולם דלא פליג אלא בפ"פ לכן פי' ע"ע אפירות שבחייה ובמותה לא יאכל פירות וכו' עכ"ל ויש להבין בכונתם ז"ל דאם נפרש דלאחר מותה אעפ"י שיורש גופא דארעא הא מיהא פירא לא אכיל אלא יורשי בית אביה אוכלין פירות לעולם באמת הדבר קשה כמו זר נחשב שהקרקע שלו ויבוזו. זרים יגיעו והיה נרא' לו' דלאח"מ ודאי דזוכה בפירות אשר תוציא השדה שנה שנה אלא דאהני לה ע"ע לזכות בפירות שכבר יצאו לעולם קודם מיתה דבעלמא קי"ל דאם אין עוד צריכין לקרקע כתלושין דמו וזוכין בהם בית אביה ואם עדיין צריכים לקרקע כקרקע דמו וזוכה בהם בעל הקרקע כמ"ש בטוש"ע ח"מ סי' צ"ה ע"ש הילכך אהני תנאה דכתב לה ע"ע דאפילו דצריכין לקרקע אינו יורש אותם אחר מותה וידו מסולקת מהם שוב מצאתי להרב מוהראנ"ח ז"ל בחי' לשם שכתב כעין זה. ע"ש והרב מוהרש"ל כתב דבדשיירא מחיים שלא יאכל אחר מיתה עכ"ל ודבר ה' בפיהו אמת דה"נ מוקי לה תלמודא התם למתני' דלא משכחת פ"פ אלא בדשיירא ועדיין לא לקחה בהם קרקע ע"ש ופשיטא ליה למוהרש"ל דפירות שגדלו אחר מותה אינו מסתלק עד שיכתוב לה בחייך ובמותיך כיון דיורש הקרקע יורש ג"כ הפירות איברא דאכתי איכא למידק דכי כתב לה נמי פ"פ ע"ע מאי הוי הא מצי למימר דקאי ע"ע אפירי דפ"פ בין בחייה בין במותה לפ"ד התוס' א"נ אשנה א' ושנים הבאות לפירש"י ומנ"ל לטפויי פירי ופירי דפ"פ והר'נהמאור ז"ל תי' דבשלמא לפירות אצטריך ע"ע סד"א כי מקנה לה פירות שבאו לעולם אבל שב"ל לא קמ"ל ע"ע אלא אפ"פ אמאי איצטריך בו ע"ע והא כלהו לא באו לעולם אלא לאו לרבויי פירא דפ"פ ור"ל דבפירות גופייהו נהי דארע' ברשותיה דמריה קיימא הא מיהא הפירות לא באו לעולם ואינו מסתלק מפירות שלא באו לעולם עד שמפרש ע"ע ואהני הך תנאה דע"ע להסתלק אפילו מפירות שב"ל אבל פירי דפירי כיון דכלהו לא באו לעולם ונסתלק מהם א"כ ע"ע למה לי אלא ע"כ לרבויי פירי דפ"פ והרמב"ן בס' המלחמות הק' עליו דהא אוקימנא למתני' בכותב לה ועודה ארוסה הא מיהא הפירות איתנהו בעולם אמטו להכי שפיר מצי לסלוקי נפשיה מנייהו אבל בפירות שעדין לא ב"ל אי לאו דכתב לה ע"ע לא מסתלק כך נלע"ד ליישב דעת הרז"ה והרמב"ן שם תירץ כיון דנחית לטופיינא דפ"פ ואמר ע"ע אכולהו קאמר לא שא"א לאומרה בלשון אחרת עכ"ל וכ"כ הר"ן שם וע"ע שם במקובצת וע"ע להמש"ל ברפכ"ג מה' אישות מ"ש בזה ומאי דכתי' בעניו' במקום אחר בס"ד נמצאת אומר דלדעת רש"י ע"ע לא מרבה אלא שנים הבאות והכל בחייה אבל לאחר המיתה לבעל הוא מ"מ במה דשיירא א"נ במה שגדלו בחייה ואפי' אינם צריכים לקרקע הכל הוא לזכות הבעל דאם מתה יירשנה אבל לדעת התוס' נהי דבמה שגדלו וצמחו אחר מותה לבעל הוא מ"מ במה דשיירא א"נ במה שגדלו בחייה אינו זוכה הבעל דלהכי אהני תנאה דכתב:
לה ע"ע וכדכתי' והנה בנ"ד לדעת רש"י פשיטא דלעולם אינו מרבה מה שלאחר מותה ואהני עד עולם למימר כל' משך זמן חיותם דוקא אבל לדעת התוס' ז"ל דע"ע משמע לטפויי לאח"מ א"כ ה"נ בנ"ד ויראה לפי' מהרש"ל ז"ל בדשיירא דוקא א"נ לפום מאי דכתי' במה שגדלו בחייה דוקא ה"נ בנ"ד דאהני ע"ע להיכא שמתו בתוך הד' שנים דלדעת התוס' אינו יכול לבטל החלוקה עד גמר הד' שנים של החלוקה דדמי לגדלו בחייה א"נ לשיירא וצריך להתיישב בדבר:
וחזיתיה להרב מוהר"א ששון ז"ל בתשו' סי' מ"ח נשאל בממונים של הק"ק שנתפשרו בענין המסים המוטלים על הצבור עם יורשי ראובן בסך מה וכתבו בשטר דפטור ע"ע ואחז"ר חזרו בהם ואייתי סמא בידיה הך דפרק הכותב ותלאה בפלוגתא דרש"י והתוס' אהני הך תנאה דע"ע להסתלק מהפירות אפילו לאחר מיתה ה"נ דכותיה ע"ש שהאריך ולע"ד לפי מאי דכתי' בדעת התוס' ורש"י לא פליגי אלא בדשיירא א"נ במה שגדלו בחייה אין מקום למ"ש הרב ושאין בין דברי רש"י להתוס' אלא כמלא נימא לענין הלכה כמדוברה: ואפשר דהרב ז"ל מפרש כמו. שצדדנו בריש כל מר' אין וכמו כן כתב הרב. מוהראנ"ח בפי' קמא ולא כן אנכי עמדי והאמת יורה דרכו ואהא דאמרי' בפ"ד ה"ז גיטיך ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות הקשו התוס' בעירובין דף ט"ו ובסוכה דף כ"ד ובקידושין דף ה' דאמאי לא הוי גט שהרי אם מת אביה יכולה היא ליכנס כדאמרי' בר"פ השות' קונם לביתך שאיני נכנס מת או מכרו לאחר וכו' עכ"ל ובקידושין לא הוזכר אלא אם מת אביה ולא אם מכרו ג"כ אמנם בגיטין דכ"א ק"ל מתרוייהו ע"ש ולפ"ז מה שתי' דכל יוצאי חלציו קרוי בית. אביה כמו גבי תמר ע"ש מתרצא שפיר קושית ממכר דכיון דקפיד שלא תלך לבית אביה דהיינו כל יוצאי חלציו מ"ל בית זו או אחרת דלא תלה תנאו בבית כי אין בית ממש קאמר אלא שלא תלכי אצל כל יוצאי חלציו של אביך קאמר לה ואין שייכות למציאות הבית וראיתי לה' מוהרש"א ז"ל בחי' לעירובין שם שכתב וממכרו דגבי נדרים לא ק"ל דאין זה כריתות דאפשר שיקנה בית אחר עכ"ל. ואשתמוטי הוא דקא משתמיט מניה דברי התוס' דגיטין הנאמרים באמת דק"ל שפיר ממכרו ובודאי דהרב מהרש"א ידע שפיר דבמה שתי' לק"מ ממכרו' וכדכתי' אלא דק"ל אמאי לא ק"ל נמי ממכרו ואה"נ דבמאי דמשנו בית אביך היינו יוצאי חלציו לק"מ מתרוייהו כמדובר ואחר כותבי זה ראיתי למהרש"א בחי' לסוכה שם שאינו מפרש דברי התוס' כדכתי' ולענ"ד ברור בדברי התוס' כדפרישנא והרמב"ן בחי' לגיטין שם הקשה מתרוייהו וניחא ליה באומר ליה בית זה' ע"ש וראיתי להרשב"א בחי' שם שכתב ע"ד התוס' שדחוק הוא ועוד מכרו לאחר מאי איכא למימר וצ"ע עכ"ל ואין משיבין את הארי החי דכוונת התוס' לענ"ד פשוטה לפניה כדכתי' בעניו' והריטב"א בחי' שם אוקמה נמי באומר בית זה ע"ש גם ה"המ בפ"ח מה' גירושין דין י"א נתעורר בקו' זו והר"ן בר"פ המגרש ע"ע ואנכי עפר לא יכולתי להלום קושיא זו דק"ל להתוס' והרמב"ן והרשב"א וה"המ והר"ן והריטב"א ז"ל מהך דנדרים דנראה דלק"מ דשאני הכא דקאמר לה לא תלכי לבית אביך לעולם כיון דא"ל לעולם ע"כ אתא לטפויי אפילו לאח"מ האב כמ"ש הם עצמם גבי פירותיהן ע"ע דאתא לרבויי לאח"מ ובין אם נפרש כפי' מהרש"ל דכל שלאח"מ פקע תנאה וזוכה הבעל אלא דאהני תנאה דע"ע לפירות דשיירא מחיים ובין אם נפרש דאהני תנאה דע"ע לפירות שגדלו בחייה תק' שפיר לדבריהם ז"ל דמאי ק"ל מהך דנדרים דבשלמא התם גבי פירות כיון דאיכא למימר אתא לטפויי פירות דשיירא מחיים או שגדלו בחייה תו לית למימר דמפירי דלאח"מ קא מסלק נפשיה כיון שהם בחזקת הבעל מדינא דהבעל יורש את אשתו ויורשיה הם הבאים להוציא מתחת ידו מכח התנאי הילכך עליהם להביא ראיה דמפירי דלאח"מ סליק נפשיה אבל בע"מ שלא תלכי לבית אביך דע"כ מ"ש לה לעולם לטפויי קא אתי למימר דאפי' מת האב הוא בתנאיה קיימא דפ"מ שלא תלכי וכ"ש לפום מאי דכתיב' בעניו' מעיקרא בכונת התוס' ושכ"מ להרב מוהראנ"ח ז"ל בחי' וכתבנו שזו היא ג"כ דעת הרב מוהר"א ששון דודאי כ"ש דק"ט מאי ק"ל להתוס' בכל הנך דוכתי ושאר רבוותא הניתנים למעלה מהך דנדרים דלא קתני בה לעולם. גם אשו'ר להרב המאירי בחי' לנדרים שכתב שבמקום אחד עמד בזה לכן נלע"ד דשמיע להו להנך רבוותא דע"כ הא דקתני לעולם הכא לאו לטפויי לאח"מ קאתי דאי הכי הא דקתני סיפא כל ל' יום ה"ז כריתות לאשמועינן רבותא טפי דאע"פ שלא נתן קצבה לדבריו אלא אמ"ל ע"מ שלא תלכי לבי"א סתמא ה"ז כריתות דכיון דלכי מיית אביה יכולה היא ליכנס ומ"ל אצל קריבות זמן אלא ע"כ ש"מ הא דקתני לעולם לאו לטפויי לאח"מ קאתי אלא לאפוקי מקביעות זמן כגון עד ל' יום וכיוצא כנלע"ד ליישב דבריהם ולפי מה שתי' ז"ל דבית אביך אכל יוצאי חלציו קאי כמו גבי תמר דא"ה לעולם דקתני למ"ל והכי הול"ל ע"מ שלא תלכי וכו' עד שלשים יום וכו' וכן לשאר רבוותא דמוקמו לה באומר לה בית זה שהיא של אביך למ"ל למתני לעולם ונלע"ד דודאי סתם בית אביך לאו אכל יוצאי חלציו קאי אלא בית אביה ממש אלא משום דקתני לעולם אמרינן דאתא למימר דקאי אכל יוצאי חלציו כיון דאשכחן נמי גבי תמר ותלינן דהאי דאמר לעולם לפרושי הוא דאמר בית אביה ר"ל כל יוצאי חלציו ואי לאו דאשכחן הכי גבי תמר א"א לומר כן דליכא למימר לעולם דקתני לטפויי יוצאי חלציו דבית אביך אינו במשמעות יוצאי חלציו אלא כיון דאשכחן גבי תמר הכי שפיר אמרינן להכי איכוון וכן מ"ש הנך רבוותא דאמר בית זה היינו משום דאמר לעולם ע"כ דכוותה על בית זה דממשיך זמנא אפי' מת האב או מכרו אלא דהדרא קושיא לדוכתה אמאי קתני סיפא עד שלשים יום בקביעות זמן הא אפי' א"ל סתמא. כיון דלא אמ"ל לעולם הוי שפיר כריתות ולקמן יתבאר עוד בס"ד ונר' דהא דתלי' איוצא חלציו קאמר או אבית זה קאמר היינו בדליתיה קמן הבעל ואמרי' דלהכי איכוון לחומרא אבל אי איתיה קמן ואמר דלא איכוון לאביה ממש או לבית אביה ולא לבית זה מהימנינן ליה מגו דאי בעי מחיל לתנאיה ואין כאן מקומו וכעת ראיתי בחי' לקידו' שיטה לא נודע מי מחברה שכ' דשאני הכא דאמר לעולם דמשמע כל זמן שהבית קיים והדר ק"ל מסיפא וכדוקיין ומשני ע"ש. שוב ראיתי להרב שער אפרים סי' קכ"ט דצ"ה שהקשה לדבריהם דדילמא שאני בין אומר לעולם ובין אומר לבית סתם וכו' ואי אמר לעולם הוי לישנא יתירה ולטפויי קאתי לכן אם מת או מכרו לאחר אסור וכו' ע"ש והרב ז"ל אי שמיע דברי התוס' דכתו' דע"ע לטפויי לאח"מ קאתי לא איבעי ליה למימר בלשון דילמא דודאי לעולם לטפויי קאתי וכמ"ש בחי' קידושין גם אשו'ר לה' נחפה בכסף ז"ל ח"מ סימן י"א דף צ"א ע"ד שכתב שהרב הגדול כמוהר"י אבולעפייא ז"ל הק' ע"ד מהך דכתו' מפי השמועה כקושיין ותי' משום דקתני בהדה ע"מ שלא תשתי יין לעולם דודאי אי אמרי' דאתא לטפויי לאח"מ גבי אל תשתי יין לא שייך לומר כן ע"ש ולע"ד אינו מוכרח דלפ"ד התוס' דכתו' דבסתמא מסתלק כל ימי חייו אבל אי אמרינן לעולם לטפויי לאח"מ א"כ כשא"ל ע"מ שלא תשתי יין סתמא ע"כ דכל ימי חייה קא מתנה עליה ובהא לא שייך לו' דמתנה עליה לאח"מ ובודאי כי קתני לעולם לא קאי אלא אמאי דסליק מניה ע"מ שלא תלכי לבי"א דוקא ומ"ש עוד להוכיח וז"ל דאל"כ קשה דאמאי קאמר מלת לעולם באחרונה וכו' עכ"ל ר"ל דהו"ל לתנא למתני חלוקת ע"מ שלא תלכי לבית אביך ברישא והדר ליתני חלוקת ע"מ שלא תשתי יין ולא ליתני בה לעולם אלא לאו לאשמועינן דהאי לעולם דקתני אתרוייהו קאי וכי היכי דגבי חלוקת יין לא שייך בה לאח"מ דמלת לעולם לא קאי אאח"מ ה"נ גבי חלוקת ע"מ שלא תלכי לבית אביך דאחר מיתת האב יכולה ליכנס והר' המחבר ז"ל שם דף צ"ג ע"ג הרבה להשיב ע"ד ז"ל דהתנא קצר בלשון הבעל וכמאן דתני לעולם בכל חלוקה דמי והאי כדאיתיה והאי כדאיתיה ע"ש ולפי מאי דכתי' בכוונת הרב ז"ל דדייק מדלא קתני חלוקת שלא תלכי ברישא ואין כאן מקום למה שהק' עליו הרב ז"ל: ועלה בדעתי לתרץ בעיקר הקושיא דשאני הכא דקתני לעולם דלא כהך דכתו' דסברי מרנן דעד עולם שאני דאמרינן דאתא לטפויי אף לאח"מ אבל לעולם לא מטפי אלא כל ימי חיי האדם לאפוקי קצבת זמן ומצאתי לרבינו ז"ל בפ' ו' מה' מעשר הי"ט שכת' וז"ל כהן שמכר שדה לישראל ואמ"ל ע"מ שהמעשר שלה שלי לעולם הרי הם שלו וכו' ואם מת הכהן הרי בנו כשאר הכהנים עכ"ל קרי בחיל שאעפ"י שהתנה עמו לעולם ונעשה כמי ששייר מקום המעשר אפ"ה אם מת הרי בנו כשאר הכהנים אלמא דמלת לעולם לא ימשך ממנה לרבות לאח"מ הן אמת דבבריית' לא קתני לעולם וצ"לד דמנ"ל לרבי' דאפי' א"ל לעולם אפ"ה אם מת אין בניו זוכים אחריו ולחלק בין היכא דאמר ע"ע להיכא דאמר לעולם והנה הראשוני' אחזו שער כיון דשיורי שייר למקו' המעשר א"כ במאי נפיק בע"הב בחלק אותו מקו' המשוייר והרמ"ה בחי' שם סי' כ"ח כתב דכיון דשייריה למקום המעשר למיפק ביה האי לוקח ידי חובתיה הוא דשייריה לא לגמרי שייריה אלא שעבודא בעלמא הוא דשייר ביה וטובת הנאה הוא דשייר לנפשיה וטובת הנאה אינה ממון להורישה לבניו אלא היכא דשייריה לבניו נמי בפירוש אבל היכא דשייר מידי לגמרי הו"ל ממון להורישו לבניו עכ"ל וע"ע במקובצת שם מ"ש בזה ולפ"ז דשאני התם דטובת הנאה אינה ממון אמטו להכי אעפ"י שאמ"ל לעולם אינו מורישה לבניו אבל במידי דממון אעפ"י שאינה בתורת ירושה היכא דאמ"ל לעולם איכא למימר דלטפויי קא אתי א"נ היכא דמתנה המגרש לעולם וכו' אמרינן לטפויי טפויי לאח"מ קאתי. עוד מצאתי להרשב"א ח"ב סי' ש"ף והביאה מרן בב"י סי' רי"ד מחו' י"ד שכתב וז"ל ומה שטען ראובן על השנות השטר התנאים לעולם פעמים דלטפויי מלתא קאתי אינה טענה וכו' אבל כאן היה צריך לומר לעולם לשופרא דשטרא וכן כשחזר ואמר לבאים מכחו והזכיר לעולם במה שנתן רשות לראובן וחזר ואמר כן גם להבאים מכחו וכו' עכ"ל דעת שפתיו ברור מללו דהיכא דליכא למתלי בשופרא דשטרא כגון הך דר"עק ודיוטא בפרק המוכר דס"ד דמייתי הרב ז"ל שם בהא ודאי אמרינן דלטפויי קא אתי אבל לעולם שכתוב בשטר דלשופרא דשטרא כתב כן לא אמרינן דלטפויי מלתא קאתי א"כ ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם מוכרח לומר דס"ל להרשב"א דלשופרא דתנאה א"ל הכי דאלת"ה מאי ק"ל מהך דנדרים דהתם לא קתני לעולם ויש לדחות דס"ל כדכתיבנא וכמ"ש בחי' קידושין ולא ס"ל כהך דחוייא דדחי הרב שם ע"ע. שבתי וראה להטור. בסי' המ"ח סי"ד שהביא תשו' הרא"ש ומרן בב"י סי' ר"ז מחו' י"ד בשם חזה התנופה ל'ו נדפסה בס' חיים שאל ח"ב סימן ל"ח בשטר שכתוב בו מעכשו ועד עול' פסיק ותני דבניו אינם יורשים זכותו אחריו מדהזכיר לשמעון ואשתו משמע דבא למעט בניהם אחריהם ע"ש נראין הדברים דלא אתי עלה הרב אלא משום שהזכיר לשמעון ואשתו הלא"ה היו זוכים בניו אחריו ולכאורה שלא כד' הרשב"א דס"ל לשופרא דשטרא כ"כ ולא לטפויי בניו אחריו קאתי ואם כנים אנחנו דחלוקין בעיסתם בין לעולם ובין ע"ע דע"ע היינו לישנא דר"י דאמר ומפירותיהן ע"ע דאמ' לטפויי אתא אפי' לאח"מ עפ"י המשוער ובצפיתינו צפינו להרב בית יעקב בתשובה סי' ו' דאייתי בידיה הך דר"י דאמר מפירותיהן ע"ע ודברי רש"י והתוס' ודברי הרב מוהר"א ששון אשר הובאה ראשית מאמר שלפ"ד לדעת התוס' אינם יכולים להוציא את שמעון וכ"ש אם שמעון עודנו חי והרב ז"ל חלוק עליו דלדעת רש"י אין קצבה לשנים אלא כל ימי חייו קאמר והרי שמעון חי וכ"ש לדעת התוס' דע"ע בין בחיים בין במות ע"ש ומינה אם שמעון מת לדעת רש"י פקע שכירותו אבל לדעת התוס' אינו נפקע השכירות ולפום מאי דברירנא לדעת התוס' לכ"ע אח"מ שמעון פקע השכירות גם מה שהקשה הרב ז"ל ע"ד התוס' ממ"ש בס' הזו"הק סדר בשלח דף נ"ג ע"ב דהא דכתיב לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם וכתיב וירא ישראל את מצרים וגו' ומשני מתין חמו להון ע"כ דלדעת התוס' דע"ע לרבויי אפי' לאח"מ לא מהני ולא מידי וכבר ביררנו דגם לדעת התוס' אין ע"ע מרבה לאח"מ אלא במאי דשיירא מחיים א"ל לפירות שגדלו בחייה אבל כל שלאח"מ אינו בכלל ע"ע אלא דאכתי לא אפרוק מחולש' דגבי מצרים תלה האיסור בראותם ועלייהו קאמר ע"ע ע"כ לטפויי אתא אפי' לאח"מ דאלת"ה עד עולם דכתב רחמנא למ"ל אי לאו דלאיסור לאח"מ נמי קאתי ויש ליישב דהיינו דקא מותיב ליה ר"י דאי כתיב לא תוסיפו לראותם חיים הו"א הכי ר"ל דאי הוה כתיב לא תוסיפו לראותם לחוד הו"א דוקא חיים הוא דאסר רחמנא אבל השתא דכתי' ע"ע ע"כ דאתא לאשמועינן אפי' לאח"מ וא"ל ר"א יאות שאלתא אלא ת"ח כתיב מן העולם ועד העולם וכו' עד דיתער ההוא עולם ויתמסרון בידיה וכו' ע"ש והרמב"ן בפירוש התורה כתב דעד עולם קאי על האזהרה להיות מצוה זו נוהגת לדורות ע"ש ודבריו ז"ל מכוונים לדברי הזוה"ק והבן ובפ' מ"ש דקנ"ג אמרי' ההיא מתנתא דכתיב בה בחיים ובמות שמואל אמר הרי היא כמתנת בריא ומאי דכתיבנא ובמות כמ"ד מעתה ועד עולם ר"ל בין בחיי הנותן בין לאח"מ יזכה המקבל וע"ש בחי' הרמ"ה דף קל"א וע"כ לא פליג רב אלא בכותב בחיים ובמות דס"ל דמתנת ש"מ היא והא דאמר לחיים סימנא לחיים הוא דקאמר הכי ובהכי תלינן למלתיה אבל בכותב בפירוש מעתה ועד עולם מודה רב דזוכה המקבל אפי' לאח"מ הנותן ועוד דע"כ ל"פ רב ושמואל אלא בש"מ אבל במתנת בריא כ"ע מודו דבמות. דקאמר היינו מעו"ע ועיין בדברי רבינו בפ"ח מהלכות זכיה דין י"ט ובפ"כ דין ו' ע"ש:
ומצאתי בפסקי תוס' שם בפ"ב דגיטין דע"ט שכת' וז"ל קונם לביתך שאיני נכנס ומת מותר ליכנס לביתו אבל לבית אביך הוי לעולם ולכן יש להוכיח שיש לכתוב בכתו' יתומה מבית אביה עכ"ל נראין הדברים דלאו משום דאמר לה לעולם הוא דמפרשינן בית אביך אכל יוצאי חלציו אלא דבית אביך לחוד משמע הכי ולא כדכתי' דמשום דתני לעולם הוא דמפרשינן הכי וראיתי להרב כנ"הג בחאה"ע סי' אות מ"ט בהג"הט שכתב משם הרב מוהראנ"ח ז"ל בנימוקיו דאפי' לאח"מ וכו' דיורשי אביה הרי הם כאביה כדכתבו התוס' בפ' המביא תניין עכ"ל ודבר זה מתורת פסקי תוס' למדנו ומוכח כן מדברי התוס' כמ"ש הם ז"ל:
גם מ"ש הכנ"הג משם הרב מהרי"ל דאשכחן שבי אלמנה בית אביך וכבר היה מת שם אביה עכ"ל הן הן דברי התוס' הנאמרים באמת ולא שלטו מאורות עיניו בדבריהם מכל האמור דלא אתו רבנן עלה משום דקתני לעולם אלא משמעות דורשין דבית אביך אכל יוצאי חלציו קאי אלא הא דקא"ל לעולם לאפו דקבע לה זמן שלשים יום או איזה זמן ודלא כדכתי':
וראיתי לה' מוהרש"ך בח"א סי' צ' עמד השואל ושאל במי שנשבע שלא ליהנות מנכסי עזבון אביו ויש לו אחים שירשו נכסי אביו ומת א' מהם ולא הניח זש"ק לירש אותו אם מותר לו ליהנות מנכסי אביו שבאו מכח אחיו דומיא דעמון ומואב טהרו בסיחון או"ד כיון דאחיו לית ליה מגרמיה כלום אלא מה שירש מעזבון אביו הנ"ל הו"ל כנכסי עזבון אביו וכבר מושבע ועומד שלא ליהנות והשיב דאכתי באיסוריה קאי ואינו נהנה מנכסי אביו אעפ"י שבאו לו מחמת אחיו דלשון נכסי עזבון אביו ירצה אפי' לכל יוצאי ירך אביו הזוכים בנכסיו ומייתי ראיה מדברי התוס' בקידושין שם שכתב דכל יוצאי חלציו קרויים בית אביו ע"ש:
וראיתי להרב עדות ביעקב סי' ק"ג דק"ל מהא דתנן בב"ק דף ק"ח האומר לבנו קונם שאתה נהנה מנכסי אם מת יירשנו וכו' עכ"ל ואני עני תמיה דה' מוהרש"ך גופיה איהו מייתי לה ממ"ש בנדרי' דף מ"ז והיא גופה הך מתני' דבב"ק ומינה רצה לזכות להנשבע והדר ביה דלשון עזבון נכסי אביו אפי' כל יוצאי ירך אביו ונסתייע מדברי התוס' בקידושין ומ"ש עוד הרב ז"ל איברא דהתוספות כך תירצו אלא דמעיקרא הקושיא אינה קו' וכבר הרשב"א תירץ תירוצים אחרים וכו' עכ"ל אתמהה דה' מוהרש"ך מסיים בה וז"ל ואפי' לדברי המפרשים וכו' ותי' תירוצים אחרים וכו' עש"ב ממוצא דבר אתה למד שגם דעת ה' מוהרש"ך וה' עדות ביעקב כדעת התוס' דס"ל דמכח בית אביך משמע להו דאיוצאי ירך אביה קאמר ולא משום דקאמר לה לעולם ולאפוקי ממאי דכתיבנא:
ועתה בנ"ד שכתוב בשטר חלוקה הלזו וכן יהיו מתנהגים וחוזרים חלילה כל ד' שנים וכו' הרי משמע דכל ימי חייהם במשמע א"כ אמאי אטפל וקאמר תו עד לעולם אלא ע"כ דלטפויי אתא דאפי' מתו שניהם או א' מהם או מכרו הרי החלוקה עומדת ולפ"ד הרשב"א שכתב דלשופרא דשטרא כתב לעולם צ"לד בנ"ד דכתי' עד לעולם מי אמרי' דבכי האי לישנא מודה הרשב"א דלא אמרי' דלשופרא דשטרא נכתב לעולם או"ד ל"ש כתוב לעולם או עד עולם דתרוייהו אמרי' דס"ל להרשב"א דתלינן למימר דלשופרא דשטרא כ"כ אלא דלפ"ז צ"ל דהרשב"א והרא"ש פלג'ן בהדייהו דאשכחן להרא"ש בתשו' שהביא הטור ומרן שכתב בשטר מעכשו וע"ע דיהיב טעמא דלא זכו בניו אחריו כיון שהזכיר שמעון ואשתו ש"מ דבא למעט בניו אחריו הא אם לא הזכיר שמעון ואשתו כיון דכתוב וע"ע בניו יורשי' זכותו וזה ודאי שלא כדעת הרשב"א לפי המשמעות הלז אבל ודאי נלע"ד דלא מפשינן פלוגתא ביני רבוותא ואמרינן דלעולם לחוד לא מטפי לאח"מ אלא תלינן דלשופרא דשטרא נכתב אבל היכא דכתוב עד עולם כלישנא דמתני' אמרי' דלטפויי מלתא קאתי ואפי' לאחר מיתה ובהכי מיירי הרא"ש אלא מדהזכיר לשמעון ואשתו ש"מ דלמעוטי קאתי ותו לא משגחינן במאי דקאמר מעכשו ועד עולם ולפ"ז בנ"ד שכתוב בשטר הלזה עד עולם מודה הרשב"א והרא"ש דלטפויי מלתא קאתי דאפי' לאח"מ החלוקה קיימת אמנם לדע' רש"י בכתובות דעד עולם לא מרבה אלא שנים הבאות וכן לדע' התוס' לפי מ"ש דלאח"מ ודאי זוכה הבעל אלא בשיירא או שגדלו בחייה ליכא למשמע מינה דאפי' לאח"מ אלא דאכתי איכא למימר דהתם שאני וכדכתי' וכבר כתבתי דמדברי הרמב"ם ז"ל בהל' מעשר אין משם לא סייעתא ולא תיובתא דהתם טובת הנאה ואינה ממון להורישה לבניו כמ"ש הרמ"ה ז"ל בחידושיו לשם ועיין לה' כנ"הג בנמוקיו להרמב"ם בפ"ו מהלכות סנהדרין משם הרב המאירי:
ומעתה בנ"ד שכתוב בשטר החלוקה עד לעולם ולישנא דקרא הוא בד"ה א' סי' כ"ח והכנותי מלכותו עד לעולם וגו' דודאי ר"ל שאין לו הפסק ש"מ דאפי' מכרו או הורישו אכתי אין לו הפסק כמתנים בדבר וזכורני כר'גע נראה לי ס' שבות יעקב ח"א בסי' קס"א שעמד בזה ואינו עכשו עמי במחיצתי מי יתן ידעתי ואמצאהו:
האמנם אלם צדק שאני חוכך בעיקר הקנין אי הוי קנין דברים ואין מועיל בו או"ד הו"ל כ"א הקנה לחבירו גוף הבית הזה לזמן המוגבל וחבירו כמות זה וצריך למיקם עלה דמלתא: