אור ברסלב
ספר משכנות הרועים כ"ף › אות לג

ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק

כ"ף · אות לג

אות לב

כת"י ראובן ושמעון מתושבי העיר הזאת העיר תונס יע"א והיו ונמצאו בעיר מאלטא והלוה ראובן לשמעון מנה וכתב לו כת"י בלשון הג'רי וזה פתרונו כת"י זה ביד ראובן שהלוה לי כו"ך הלואת חן וחסד ואחזירם לו בכל עת ובכל עיר שירצה והיה זה בזמן פ' פה מאלטא וחתם שמו והנה שמעון שב לאיתנו לעיר מולדתו הנז' וראו' עודנו עומד שם ועמד ושלח כת"י הנז' ביד מי שהרשוהו לגבות את חובו ממנו וכשתבעו המורשה ענהו שמעון כי יש לו עליו מלוה ישנה מפאת העסקים והחשבונות שהיו ביניהם עמד השואל ושאל אם שומעין לו או לא יורה המורה לצדקה ויבא שכמ"ה: זאת אשיב לא נפלאת היא ולא רחוקה מחלוקתם של אבות העולם במוציא כת"י על חבירו שחייב לו מנה והלה טוען כי פרוע הוא דהרי"ף ז"ל וסיעת מרחמוהי סברי מרנן דמהימן לומר פרעתי כיון דלא גבי ביה ממשעבדי לא מצי למימר ליה א"ה שטרך בידי מ"ב ודעת הר"זה בס' המאור וסיעתא דשמיא הם סוברים אע"ג דלא גבי ביה ממשעבדי הא מיהא חשיב כשטר לענין דלא מהימן למימר פרעתי ושפיר מצי למי' ליה מלוה שבמ"ב ואנן בדידן קבלנו עלינו הוראות מרן בש"ע ומרן ז"ל פסק כד' האומרים דנאמן לומר פרעתי כמ"ש בטוש"ע רס"י ס"ט ע"ש א"כ כיון דמצי למימר פרעתי מצי נמי למימר דדייק בחשבוניה ואשתכח דלא פש גביה ולא מידי במגו דאי בעי למי' פרעתי וזה פשוט אלא דהיכא דאתא מלוה ובריר חושבניה בהדיה דלוה דאכתי בריא בחיובא תו לא מ"ל פרעתי כיון דהני תרי טענתא סתראי נינהו דאי לא מחייב ליה א"כ עדין לא ניתנה פריעה והיכי מצי למהדר ביה ולמימר פרעתי וכה"ג כתב הרא"ש בתשו' כלל ע"ט סי"ג וה' מוהרימ"ט בח"מ סימן ל"ז דמ"א ע"ד תלה לה כיפי וכתב דהרא"ש מרוב חכמתו לא אצטריך להביא ראייה לדבריו וכן מתבאר מדברי הג"א ס"פ המקבל ופסקו מורם בסי' ע"ב סי"ח ע"ש ומדברי כלם נלמוד דאע"ג דלא טעין הכי קמי בי דינא תו לא מצי למטען פרעתי דוק ותשכח סוף סוף אי הוה מעיקרא טעין פרעתי מהימן לדידן דגרירי בתריה דמרן ז"ל ומשתבע היסת ומפטר:

איברא דבנ"ד הן ספק בידי נהי דאנן בדידן הכי נקטינן לדינא מיהו בכל ערי פראנקייא דון דייני לפי נמוס תגרי מתא דבכת"י לא מהימן לומר פרעתי אלא עד דנקיט תברא בידו מקבלה ואילך והוא כתב הנק' אצלם ריסיביד"א איכו השתא נחזי אנן היכי לדיינו דייני להאי דינא מי אמרי' דבתר השתא אזלינן והא קתבע ליה ללוה קמי דידן ודיינינן ליה כהוראת מרן דמשתבע היסת וליזיל או"ד בתר מקום החיוב אזלינן ואמרי' ליה ללוה זיל שלים ובשלהי כתובות דק"י איתא התם ת"ר המוציא שט"ח על חבירו כתוב בו בבל מגבהו מעות בבל כתוב בו א"י מגבהו ממעות א"י כתוב בו סתם הוציאו בבבל מגביהו ממעות בבל הוציאו בא"י מגביהו ממעות א"י ע"ש ובודאי כל היכא דכתיב בשטרא דהוה בבבל או בא"י כל היכא דמפיק ליה מגביהו מעות מקום השעבוד וכדאיתא התם אלא דלגבי כתו' אשה לרבנן דאמרי כתו' אשה מדרבנן מקולי כתובה זמנין אזלינן בתר מקום השעבוד וזמנין בתר מקום הגוביינא ולרשב"ג דאמר כתובת אשה מדאוריי' דינה כשאר שט"ח דעלמא דאזלינן בתר השעבוד ע"ש ואפי' הוציאו חוץ למקומו אינו נפסל ביוצא דאלת"ה אלא כתוב בו בבל הוציאו בבבל מאי למימרא כיון דמקום השעבוד והגוביינא בבבל פשיטא דמגבהו ממעות בבל וה"נ בכתוב בו א"י דמהיכא תיסק אדעתין דמאי אולמיה דמלוה לברור לו מנה יפה ולומר מכאן אני נוטל ולאפוקי הך טופיינא דמעות מקום אחר מהלוה וה"נ איפכא דמאי אולמיה דלוה להפסידו למלוה היכא דכתוב בבבל ותו ממקומו הוא מוכרע מדקתני סיפא כתוב סתם הוציאו בבבל מגביהו ממעות בבל הוציאו בא"י וכו' ש"מ דבכתוב בו בבל או א"י אזלינן בתר מקום השעבוד ואפי' הוציאו במקום אחר כדאמרן וזה ברור ומדקתני כתו' בו בבל וכו' כתוב בו א"י וכו' משמע דעיקרא דמלתא תליא מאי דכתיב ביה בשטרא בבל או א"י הוא דאזלינן בתריה אבל אי לא כתיב ביה אע"ג דידעינן היכא כתיב שטרא לא אזלינן בתריה אלא בתר מקום הגבייה ובהכי מיירי סיפא כתוב בו סתם וכו' דמיירי אע"ג דידעינן מקום השעבוד אפי"ה מגבהו במקום הגבייה ואע"ג דהרי"ף והרא"ש גרסי כתוב בבבל וכו' כתוב בא"י וכו' וכ"ה לשון הרמב"ם ספי"ז מהלכות מלוה כתוב בבבל וכו' כתו' בא"י וכו' וכ"ה לשון הטור סי' מ"ב סי"ט ואחריהם נמשך מרן בש"ע שם סי"ד גם לשון התוספת' המוציא שט"ח מרן מגביהו ממעות בבל א"י מגביהו ממעות א"י ע"ש לאו למימרא דהמקום גורם אע"ג דלא כתיב ביה בשטרא אלא כל היכא דמודים המלוה והלוה א"נ היכא דאיכא סהדי דידעי היכן מקום השעבוד תסגי ליה להגבותו ממעות אותו מקום הא ודאי ליתא דא"ה כתוב סתמא היכי משכחת לה דקתני מגבהו כמקום שהוציאו ממ"נ אי במודים היכן הוא מקום השעבוד אמאי מגבהו כמקום שהוציאו כיון דבמקום ההלואה תליא מלתא ולא כתבינן ליה בשטרא אלא משום אכחושי דמשכחת לה זמנין דמלוה ולוה פלג'ן בהדייהו ועל נצותם וליכא סהדי אבל כי כתוב סתמא ומודו להדדי דינא יתיב דאזלינן בתר מקום השעבוד אלא ודאי הכי פירושא כתוב ר"ל בשטר בבבל וכו' כתוב בשטר בא"י וכו' כתוב ר"ל השטר סתם וכו' אבל לפי גירסא הכתובה בגמרין בחלוקת הסתם דקתני כתוב בו בסתם לא דייק אלא דתנא סרכיה דאידך חלוקות דתני ברישא נקט ואזיל וכן מבואר בדברי הרמב"ם שם שכ' לא היה בשטר שם מקום והוציאו וכו' וכ"ה לשון הטור ומרן דשמעת מינה דעד השתא כשישנו כתוב מקום השטר בשטר עסקינן וכדכ': אלא דאכתי לא אתברר לן בטעמא דאמור רבנן כתוב סתם דמגבהו במקום שמוציאו דהוי כהלכתא בלא טעמא דזמנין מטי פסידא למלוה כגון דהלוהו בבבל דודאי ממעות בבל הלוהו והוציאו בא"י ומשום דלא כתיב בשטרא בבבל אמרי' ליה דמגבהו ממעות א"י וזמנין דמטי פסידא ללוה כגון שהלוהו בא"י והוציאו בבבל דמגבהו ממעות בבל ואיכא נמי לתא דרביתא ואמאי לא נישיילינהו למלוה ולוה היכן הוות ההלואה אלא משמע דאע"ג דידעי' מקום ההלואה אין מלוהו אלא במקום שהוציאו וזו היא שקשה בד"מ ותו איכא למידק בדברי רבינו שכתב שם בא לגבות ממעות המקום שיצא בו השטר וטען הלוה שהמעות שאני חייב לו מכסף פחות מזה המטבע ישבע המלוה ויטול עכ"ל דמאי שייטא דשבוע' כיון דתני תנא מגבהו במקום שהוציאו וש"מ אע"ג דידעינן דנכתב בא"י והוציאו בבבל:

וחזיתיה לרב"א במקובצת שם שכ' משם תלמידי ר' יונה ז"ל כתוב סתם כלומר שאין כתו' בשטר המקום שנכתב אזלינן בתר מקום גוביינא כי לפיכך לא רצה לכתוב המקום להודיע שאין משתעבד אלא כפי מקום גוביינא ואפי' נתברר אח"ך המקום שנכתב לא חיישינן להא כדמוכחא מלתא דלא נשתעבד לו אלא במקום גוביינא עכ"ל ועוד כתב משם הריטב"א כתוב סתם שלא הוזכר באיזה מקום נכתב וכו' והוציאו בכבל מגביהו ממעות בבל פי' ואעפ"י שידענו היכן נכתב דמשו"ה לא נכתב להך מקום שיגבה ממטבע שהוציאו במקום הפרעון עכ"ל ה"ן שני נביאים מתנבאי' בסגנון אחד אלא דתלמידי רבי' יונה בטיבותא דלוה קמשתעו דלא נשתעבד הלוה למלוה אלא לפי מקום הגוביינא והיינו דהלוה בבבל והוציאו בא"י והריטב"א ז"ל בטיבותא דמטיא למלוה קמשתעי וכשהלוהו בא"י והוציאו בבבל דמגבהו ממעות בבל. איברא דא עקא דמהני ה"ט דשעבד נפשיה היכא דהלוהו בא"י להגבותו ממעו' בבל כשהוציאו שם וש'רו חכימיא הני איסור'ייתא איסור' דרביתא יתא משום דסבר וקביל ואטו כל מאן דשקיל רביתא לאו מדעתיה דלוה קא שקיל ואפ"ה אין זו הדרך מוציאתו מידי איסור רבית. גם אשו'ר להר"ן ז"ל בפי' ההלכות משמע ליה דהיינו טעמא דכיון שלא פירש מקום ההלואה אזלינן בתר מקום היציאה דאדעתא דהכי נשתעבד כמ"ש תר"י והריטב"א:

וכתב עוד הר"ן ז"ל וממ"ש הרמב"ם ז"ל שאם טען הלוה וכו' ישבע המלוה ויטול משמע דה"ט משום דבמקום גוביינא היה דר מעיקרא ולפיכך כל שאינו יכול להתברר אם טען הלוה שאותו כסף היה פחות ישבע ויטול ולפ"ז אם מביא ראיה המלוה או הלוה שהיו דרים בשעת ההלואה במקום אחר נוטל כמקום ההלואה עכ"ל דלא אהני ליה הך סתמא שהיה דר שם מעיקרא אלא כשאין הלוה טוען כנגדו בבריא שלא היה דר שם אבל אם טען הלוה שהכסף שהלוהו היה פחות ממטבע זה ואינו יכול להתברר מקום ההלואה לא שקיל אלא עד דמשתבע ולפ"ז מאי דתלי רבינו בטענת הלוה מפחיתות הכסף ולא בשינוי מקום שבשעת הלואה משעת גוביינא משום דהי"ל להאריך בלשונו ועיקרא דמלתא בחילוף המטבעות תליא וכמ"ש ז"ל די והותר ולמדנו מדברי רבינו דאין משביעין ללוה אלא כשאין כתוב בשטר שם מקום ההלואה אבל אם כתוב בבבל או בא"י וטען הלוה שהכסף פחות ממטבע זה אין שומעין לו דאהני הך דכתוב בשטר שם מקום ההלואה אמור מעתה דעת תר"י והריטב"א והר"ן כל היכא דכתוב סתם אעפ"י שמתברר בעדים היכן היה דר בשעת הלואה אין מגבהו אלא כמקום שמוציאו דאדעת' דהכי נשתעבד ליה אבל דעת הרמב"ם לפמ"ש הר"ן דאם נתברר היכא היתה ההלואה אינו מגבהו אלא במקום ההלואה וכן חזיתי בקדש להרב בע"הת שער ד"ן הולך כשיטת הרמב"ם ונתן בט"וד למאי דאמרינן מסתמא היה דר שם מעיקרא בשעת הלואה ומסיק ומסתברא דדוקא כשאין יכול להתברר אבל אם יש עדים שנטלטל ממקומו ודאי מגבהו ממטבע שיברר שהלוה היה דר שם והרב גד"ת כתב דאפילו כותב שם המקום ויכול לברר שהלווהו ממטבע גרוע או איפכא שומעין לו דאין מן הראוי שיפסיד המלוה ע"ש ואני עני חוכך בזה כיון דמחזקינן לכת"י שכתוב שם מקום ההלואה כאומר בפי' מטבע פ' כשאון שם אלא מטבע א' וחזקה אלימתא היא כמ"ש בע"הת שם סימן ב' א"כ הו"ל כתרי ותרי ואוקי ממונא בחזק' מריה ונימא אין מן הראוי שיפסיד הלוה דון מינה במאי דקמן דהכת"י והחיוב נעשה בעיר מאלטא ושם ישפוטו הם דאין הלוה נאמן לומר פרעתי א"כ נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם הכת"י דאינו נפקע מהחיוב הלוה אלא עד דמייתי כתב קבלה מהלוה ודבר זה קיימתיהו מסברא ממאי דכתיבנא: שוב מצאתי הדבר יצא מפי המלך שלמה והוא כהן לאל עליון מר ניהו רבה הרב מוהרש"ך ז"ל ח"ג סי' מ"א הובא בכנ"הג סי' סי"ט אות כ"ג בהגב"י אחר שהביא להקת הפוסקים רבנן דמש'נו בדבורייהו דהיכא דנהוג לדון בכת"י כדינו של שטר גמור מנהגם מנהג ושרטט וכתב ולא מבעיא במקום שנהגו כן שאינו נאמן לומר פרעתי אלא אפילו נעשה העסק במקום שנוהגים לעשות כן ובמקום הפרעון אין נוהגין כן אינו נאמן לומר פרעתי דבתר מקום השעבוד אזלינן עכ"ל וגופן של דברים לא ראיתי כעת לדעת אם הרב ז"ל גמר לה מהך דכתובות וכדכתיבנא אלא דאי מהתם גמר לה למלתיה קצר במקום שאמרו להאריך דהו"ל לפרש ולומר דמיירי בכתוב בכת"י שם העיר שנעשה השטר שם דאי בסתם הא תני תנא דהולכין אחר מקום שהוציאו וכך נוטין ומטין אתמר דברי הכנ"הג שם שיצא לדון בדבר חדש היכא דהוי כלפי לייא דבמקום השעבוד המנהג דנאמן לומר פרעתי ובמקום הפרעון נוהגין דאין נאמן לומר פרעתי דהולכין אחר מקום השעבוד ונאמן לומר פרעתי ע"ש דאם איתא דה' מוהרש"ך מהך דכתובות גמרא גמיר לה לא ידעתי מה בא ללמדנו ה' כנ"הג והדבר מפורש יוצא אתיא שם שם בהך ברייתא כתוב בבבל וכו' כתוב בא"י וכו' לאפוקי סתמא דמגבהו במקום שהוציאו אלא ודאי דהרב מוהרש"ך לאו מהכא גמיר לה לשמעתתיה וכאשר דמיתי כן היה: והנה בע'תה ראתה עיני תשו' הרב ז"ל ונדונו היה בכתו' דחתימי בה תרי סהדי והבעל וכשבאת לגבות כתו' היורשים שדו בה נרגא בעדים דחתימי בכתו' וכתב ה' ז"ל דל מהכא סהדי כיון דחתום בה הבעל הו"ל כת והכתו' נעשית בפירארא הוא א' מערי פראנקייא דנוהגין לדון שהכת דינו כשטר גמור ומקום הגבייה כמדומה שהיה בעיר שאלוניקי היא עיר מושב הרב מוהרש"ך ז"ל וזה נראה ממ"ש והביאו לפני שטר כתובה וכו' ומסיק וכתב דלית דינא ודיינא דהולכין אחר מקום השעבוד גם במקום שבאה האשה לגבות וכו' עכ"ל. דעת שפתיו ברור מללו כיון דבפירארא מקום השעבוד נוהגין דאין הלוה נאמן לומר פרעתי בחוב שבכ"י אעפ"י שמקום הגבייה בשאלוניקי שלעולם דנין ע"פ דגל הקי"ל ואין מוציאין ממון בכת"י משום דמצי הלוה למימר קים לי כהרי"ף והרמב"ם דאמרי דנאמן הלוה לומר פרעתי וזה הלכה העלה הרב ז"ל שהולכין אחר מקום השעבוד לאפוקי ממונא אפי' מהיורשים ולא הוצרך הרב ז"ל שכתוב השטר בפירארא כיון דשטר כתו' הוא בכל נסחי הכתובה הכי נהיגי לכתוב שם העיר כי אין מחסור והכנ"הג דקא יליף למלתיה להיכא דהוי איפכא דה"נ מיירי בשטר כתובה א"נ בשאר שט"ח או כת"י דכתיב שם מקום השעבוד דומיא דכתו':

אלא דאיכא למידק בעיקר דברי הרב מוהרש"ך דמיירי בשטר כתובה אם כן שנה משנתו כרשב"ג דאמר כתו' אשה דאורייתא דתנן התם נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בא"י נותן לה ממעות א"י רשב"ג אומר ממעות קפוטקיא ובגמ' רמו לרבנן ממ"נ דקתני נשא אשה בא"י וגרשה בקפוטקיא נותן לה ממעות א"י וכו' אי בתר הפרעון אזלי' קשיא סיפא ואי בתר שעבוד אזלינן קשיא רישא ומשני אמר רבא מקולי כתובה שנו כאן כיון דכתובת אשה דרבנן אזלינן בה לקולא בתר מקום השעבוד ומקום הפרעון ורשב"ג ס"ל כתובת אשה דאורייתא והו"ל כשאר חוב דעלמא דבתר מקום השעבוד אזלינן ע"ש ומינה לדינו של הרב שאף על פי שנכתבה הכתובה בפירארא כיון שהפרעון בשאלוניקי מקולי כתובה שנו כאן לדון כמקום הפרעון ולא מגבינן לה ככת"י כמנהג שאלוניקי הן אמת דר"ת ואחוזת מרעהו פסקו כרשב"ג ובירושלמי גרסי מלתיה דרשב"ג בדרבנן דס"ל דכתו' אשה דאורייתא ועיין לה' שדה יהושע מה שהאריך בזה מ"מ רובא דמנכר פסקו כרבנן והי"ל לפרש ועלה בדעתי לומר דס"ל להרב ז"ל כדעת הרב המגיד והרשב"א דלא אמרו מקולי כתובה שנו כאן אלא בעיקר כתובה מנה ומאתים אבל בנכסי נדוניא שהם נצ"ב הרי הם כשאר חוב דעלמא והולכין אחר מקום השעבוד וכ"פ מור"ם בא"הע סי' ק' ס"ה ע"ש ובמרן ב"י שם. א"נ דס"ל כמ"ד השתא דכתבינן בכתובה דידן וזקף ע"ע הסך הנז' כמלוה ורשו וכו' הו"ל כשאר חוב דעלמא אלא דכל זה איננו שוה לי שהרב ז"ל מחד'ש חדשי'ם ולא הזכיר על דל שפתיו סוגיא בדוכתה ולחלק בין עיקר כתובה לנצ"ב לכן נלע"ד דפשיטא להו להרב מוהרש"ך והכנ"הג דבחלוקי מנהגי המשפטים. דלא אזלינן אלא בתר מקום השעבוד וזהו שכתב הרב ז"ל לית דינא ודיינא דאזלינן בתר מקום השעבוד והיה טעמו דאומדן דעתא הוא דאדעתא דהכי אוזפיה ואדעתא דהכי מחתני אהדדי אבל בשנוי המטבעות בין די'ן לדי'ן איכא למי' דניזיל בתר הפירעון וממוניטון של עיר התביעה הוא דמגבהו דק' דינרי כתיבי בשטרא הא לך מאה דינרי דמסקת בי אהא אשמועינן תנא דאפילו בכ"הג מגבהו במקום השעבוד והיכא דאיכא הכחשה בין הלוה והמלוה באיזה עיר נכתב דעת הרמב"ם ספי"ז מהלכות מלוה נשבע מלוה ונוטל והבע"הת שער ד"ן והר"ן חלוקים בזה וס"ל דנוטל בלא שבועה ואין זה מהענין ע"כ אבחרה דרך קצרה:

ועדין צריכים אנו למוד'עי מקום יש בראש אמי'ר יאמר מלתא דמתאמרא ע"כ לא אמרי' דאזלינן בתר מקום השעבוד אלא היכא דהמלוה והלוה תרוייהו מאנשי המקום שעושים ההלואה בכת"י כשטר גמור דכיון דאינהו גופייהו מבני מתא דקיבלו עלייהו המנהג ההוא אמטו להכי אפילו הוציאו במקום אחר נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם הכת"י שהוא מקום שבתם וקימתם אבל היכא דהמלוה והלוה ממקום שאין נוהגין כן וע"ד המקרה שם היו ונמצאו במקום שנוהגים כן ודעתם לחזור למקום שאין נוהגין כן איכא למימר דאמדן דעתא דאדעתא דמנהג מקומן הוא דמשתעבדי להדדי:

ואתה תחזה הא דתנן התם נשא אשה בא"י וגרשה בא"י נותן לה ממעות א"י נשא אשה בא"י וגרשה בקפוטקיא נותן לה ממעות א"י נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בא"י נותן לה ממעות א"י איכא למידק דבשלמא נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בא"י הא קמ"ל מקולי כתובה ולא אזלינן בתר מקום השעבוד ולאפוקי מרשב"ג אלא רישא דהנישואין והגרושין בא"י מאי קמ"ל ומצאתי לרב"א במקובצת לשם שכתב הא קמ"ל שאם הוא והיא מקפוטקיא וכל עסקיו שם ודעתו לחזור והנישואין שהיו בא"י היו דרך עראי ולא הספיקו לחזור עד שגרשה בא"י אפ"ה נותן לה ממעות א"י עכ"ל ולע"ד אכתי לא אפרוק דטפי הו"מ תנא לאשמועינן רבותא דאפי' יצאה מחשבתו לפועל וחזרו למקומן קפוטקיא וגרשה שם אפ"ה אינו נותן לה אלא ממעות א"י ומדלא תני הכי איכא למשמע דדוקא דגרשה בא"י דלא נתקיימה מחשבתו לחזור לקפוטקיא אבל אם חזר לקפוטקיא וגרשה שם נותן לה ממעות קפוטקיא ולא אזלי' בתר מקום שלא היה אלא דרך עראי וכ"ת ה"נ והא ודאי ליתא דבההיא דנשאת בקפוטקיא וגרשה בא' דנותן לה ממעות א' ודאי אפי' שהוא בא"י ותנא מילי מילי קתני ברישא דתרוייהו מבני קפוטקיא והנישואין והגירושין בא"י א"נ חזרו לקפוטקיא וגרשה שם נותן לה ממעות א' ולא מבעיא הכי אלא אפילו נישאת בקפוטקיא וגירשה בא"י נותנין לה ממעות א"י דמקולי כתובה שנו כאן:

וראיתי לרב"א שם דף ק"י ע"ב מהגמרא שכתב נשא אשה בא"י וכו' לא צריכא למתני אלא איידי דתנא נשא אשה בקפוטקיא וגירשה בא"י תנא נמי הא רש"י ז"ל במהדורא קמא ולא הרגיש רש"י קושיא זו ברישא דתני נשא אשה בא"י וגירשה בא"י וכו' מטעמא דכתיבנא לעיל עכ"ל ומינה ומדרבנן נשמע לרשב"ג דאע"ג דהאיש והאש' תרוייהו מבני קפוטקיא והנישואין היו בא"י דרך עראי או איפכא הולכין אחר מקום שעבוד ודכוותה לרבנן בשט"ח דעלמא ולא משגחי' בתר עיקר דירתם אלא בתר מקום השעבוד וראיתי להרדב"ז בחדשות סי' שס"ח דאיתשיל קמיה בשטר שנתקיים בדיין א' כפי מנהגם והוציאו במקום שאין נוהגים כן אלא בג' והנתבע מאנשי אותו מקום דשפיר שומעין לו דאמר לא אתינא אלא בב"ד של מקומי אבל אם שניהם מאנשי המקום שנוהגים כן והוציאו במ"א י"ל דהולכים אחר מנהגם עכ"ל ולא נתבאר בדבריו ז"ל היכן כתוב השטר דאם כתוב סתם ולא נתברר באיזה מקום נכתב דינא יתיב דאזלינן בתר מקום שהוציאו ואם נתברר באיזה מקום נכתב באנו למחלוקת גדולי ישראל לדעת הרמב"ם והבעה"ת והטור ומרן ז"ל הלוכן אחר מקום שנכתב ולדעת תלמידי ר"י והר"ן והריטב"א אזלינן בתר מקום שהוציאו ולא איכפת לן אם שניהם ממקום שנכתב או לא כמ"ש:

ומעתה נובין ונדון דכל כמה דלא נתקיים השטר ריע וגריע דיכול הלוה לומר מאן דכפי ומאן משוי ליה שטרא אימא קיום ב"ד דומייא דפרעתי דמקום שנהגו שאינו נאמן מאן משוי ליה שטרא מנהגא והרב מוהרש"ך ז"ל פשיטא ליה דאזלינן בתר מקום השעבוד ולא שני ליה בין היכא דהוו מאנשי אותו המקו' או דהוו ארחי ופרחי דאתו מעלמא והרדב"ז תלי זייניה במקום דירתם ולפי המתבאר מדברי רב"א במקו' מקום דירתם לא מעלה ולא מוריד ועיין בפ' ג"פ דקע"ב בהא דאמר רב לספריה כי קיימתו בשילון כתבו בשילו אע"ג דממסרן לכו מילי בהינו וכי קיימתו בהינו כתבו בהינו אע"ג דממסרן לכון מילי בשילו ופירשב"ם שכותבים בשילו מה שנמסר להם בהינו ועיין שם בתוס' שכתבו דקרובים כ"כ דאפילו בשבת הוו מכתפי אהדדי מהינו לשילו ורבותא קמ"ל דאפי"ה צריך למכתב הכי משום דלא ליחזי כשקרא אבל בעיירות הרחוקות דמסתמא המטבעות משונות בלאו ה"ט צריך למכתב מקום ההלואה כי היכי דליגבי מניה ממטבע אותו מקום כדבר האמור. שוב מצאתי להרמ"ה בחידושיו לשם שהאריך בזה ואייתי בידיה סמא הך דתניא בכתובות דכתיבנא ותלי"ת ופסקו הטור סי' מ"ג סט"ו וע"ע בתוס' ובחידושי הר"ן ז"ל ר"פ אחד דיני ממונות ואין כאן מקום להאריך: ובצפיתינו צפינו למופת הדור הרב חיד"א ז"ל בנימוקיו למרן הש"ע בס' חיים שאל ח"ב סי' ל"ח אות י"ד עמ"ש מרן בש"ע דבכת"י נאמן לומר פרעתי כתב הוא ז"ל בעיר שנהגו בכת"י דדינו כשטר דאין נאמן לומר פרעתי והלוה נתיישב בעיר דלא נהגו כך אלא דעל כת"י נאמן לומר פרעתי והלוה הוא טוען פרעתי במקום שנתיישב עתה נראה דאזלינן בתר מקום שנתחייב בו דהכת"י דינו כשטר ויש להביא ראיה מתשו' הר"ן והרדב"ז וכו' ודוק היטב מבין ריסי עיני הרב ז"ל ניכר דהמלוה והלוה הנה הנם מאנשי המקום שנהגו לדון בכת"י דינו כשטר אמטו להכי פסיק ותני דלא אהני ללוה שנוי המקום אלא דאזלינן בתר מקום שנתחייב משום דהוא עיקר מקום דירתם ואהא מייתי מהרדב"ז שכתב שאם היו שניהם מאותה העיר י"ל דשפיר מהני הקיום כפי מנהג אותו המקום כיון שעיקר דירתם שם ומה שהביא מתשו' הר"ן הוא דהאשה היא מבנות אותה העיר שקבלו עליהם לדון עפ"י ספרי הרמב"ם ומר סבר דכייפינן לגרש בטענת מאיס עלי והבעל אינו מאנשי אותו המקום וע"ז כתב מיראי הוראה אני לכוף את הבעל ע"פ סברת הרמב"ם ואע"פ שהנישואין היו באותו מקום ולענ"ד יד הדוחה נטויה דאם אמרה הר"ן למלתיה באיסור ערוה החמורה ומה גם שרוב מורה ההוראה המה ראו כן תמהו כמו שסדר המערכה רבינו הקדוש בב"י אה"ע סי'ע"ז דאמר ממון הקל לא כ"ש ועוד בה דהר"ן ז"ל מסיים בה כי הבעל היה רשאי להוציאה משם למקום אחר כיוצא בו וכו' ע"ש וכיון דכן הוא כמאן דמעיקרא הוציאה משם דמי משא"כ במלוה דאין הלוה יכול להעתיקו משם איך שיהיה ממה שנתברר מדברי ה' מוהרש"ך ז"ל והכנ"הג ז"ל ומאי דכתיבנא בעניו' לא שני לן בין שהיו מאנשי המקום ההוא בין שהיו ממקום אחר ונזדמנו שם הכל הולך אחר מקום ההלואה והשעבוד:

ברם אכתי איכא למיקם עלה דמילתא דכי נמי יהבינן ליה כל דיליה ודיינינן לכת"י כדין שטר גמור הא מיהא במוציא שט"ח גופיה אי טעין לוה פרעתי ל"מ שקיל מלוה אלא עד דמשתבע ליה והכא בנ"ד כיון דהמלוה ליתיה קמן מצי לוה למימר אשתבע ושקול אכן שמעתי אומרים דבערי פראנקיא אפילו לשבועה אין מוסרים אותו למלוה ואין הדבר תלוי כי אם בכת"י המלוה מקבלה ואילך אם כנים הדברים והדר דינא לחייב ללוה לשלם במיטבא האמנם הלב מהסם דיש פנים לומר בד"א דהולכין אחר מנהג העיר אלא במקום שהיה שם מושב לישראל קהל ועדה וב"ד ואז אם נהגו לדון עפ"י איזה מנהג הולכין אחריו אף על פי שהמנהג ההוא נתייסד עפ"י תגרי מתא כדאי הוא לסמוך עליו היכא דנהוג נהוג אבל בעיר מאלטא שלעולם לא היתה ישיבה לישראל שם ואינם מתנהגים אלא עפ"י נמוסי האדו"ם האדו"ם הזה ולעולם לא היתה שעת הכושר שם לישראל לקבוע דירה מחנה ישראל אך ורק חדשים מקרוב באו מתי מספר מאין הרגלים לכוף ללוה לדונו כמקום שנתחייב והוא לא מקום זרע ישראל המה אכן סעיפי השיבוני במ"ש בכת"י ואחזירם לו בעת שיתבע ממני באיזה עיר שתהיה דנראה כאילו קבל עליו לגבות ממנו את חובו אפילו באחר מערי פראנקייא דאית בהו מעמד ומושב לבית ישראל דנהיגי לדון בכת"י שהוא כשטר א"כ אפי' במאלטא עצמה הו"מ למגבי מניה ושם ישפוטו הם דלא אהניא ליה טענת פרעתי ותוספת נופך דהרז"ה והרשב"א ס"ל דבכת"י דינו כשטר לענין טענת פרעתי וצריך להתיישב בדבר אל ה' ויאר לנו ויראנו מתורתו נפלאות ויצילנו משגיאות ויזכנו לראות קץ הפלאות ובא האות בסדר כי יבא שילה שנת אם יתמה"מה חכה:

ומאי דדייקנא בעניו' אדברי הר"ן וסיעת מרחמוהי להכי נשתעבד למגבי מניה ממעות בבל אע"ג דההלואה בא"י הות והיינו דסתים סתומי בשטרא ולא כתיב היכן הוות ההלואה דא"ה איכא לתא דאיסורא דרביתא וכדו אשכחנא לה' גד"ת שם שער ד"ן דייק הכי ת"ל וחזיתיה להרב בית אברהם תי' יתיב דבכ"הג שרי דדילמא מגזל גזל מניה ובעי לאהדוריה וכדאמרי' בפ' א"נ גבי ההוא טופיינא דאשכח בזוזי ע"ש ואהמ"ר לא שמה מתייא דאי חיישי' שמא מגזל גזל מניה אכתי לא אפרוק דדילמא מוציאו בא"י ואכתי לא פריק ליה מגזל דאית ליה גביה אבל התם טופיינא הוא דקא יהיב ליה גם אשו"ר לה' מהרי"א בתומים שנדחק להשב ולענ"ד אכתי קושיא בדוכתה קיימא:

תוכן העניינים

ספר משכנות הרועים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה