אור ברסלב
ספר משכנות הרועים יו"ד › אות ל

ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק

יו"ד · אות ל

אות כט

ישן המבייש את הישן ומת בתוך שנתו אם חייב לשלם ליורשיו דמי בשתו או לא:

דע פלוגתא דרבוותא היא כמ"ש בטור סי' ת"ך סכ"ו ובש"ע שם סל"ה ולעמוד בעיקרן של דברים תא ואחזינך דגרסי' בפ' החובל דפ"ו ביישו כשהוא ישן ומת מהו ולא איפשיטא ובפ' הנחנקין דפ"ה אמר ר"ש ביישו כשהוא ישן ומת פטור וכך היא גי' של רש"י שם ותמיהא לי מלתא אדרבה התם בהחובל אפשוט בעיין דטעמא משום כסופא דידיה ולא משום פגם משפחה ולא משום זילותא מדתניא קטן פעמים שהוא חייב כשהוא מכלימו ליה ומכלם והא ודאי דלא כר"ש דפרק הנשרפין וכבר התוס' הקשו זה וכתבו דמשו"ה גריס ר"ח וביישו חייב וביוצא ליהרג קאי אעפ"י דמסיק בהנחנקין במקויים שבעמך פרט להיוצא ליהרג דפטור מהכאה וקללה וא"כ בבושת נמי לא לחייב דבכלל קללה בושת הוא וכבר ראיתי לה' חידושי ה' שם בסנהדרין שתי' שלא מיעט הכתוב במקויים שבעמך אלא ממלקות אבל דמי בושתו חייב לבניו שמתביישין ג"כ עכ"ל וא"כ לפ"ז טעמא משום בושת משפחה הוא ובהחובל פשיט דמשום כסופא הוא והתוס' בהחובל ק"ל דלגי' רש"י דגריס ברי"ש ביישו ישן ומת חייב דהוי טעמא דבושת משפחה מדפשיט דמשום כסופא הוא וכתבו דר"ח גריס וביישו חייב וביוצא ליהרג קאי מש' דלגי' ר"ח ניחא ואכתי לגי' ר"ח ע"כ משום בושת משפחה לפ"ד מהרש"א והדרא קושית התוס' לדוכתה ועוד דמאי פריך מבושת להכאה וקללה דהנך פטירי ממלקות אבל מדמי בושת לא ונראה דסוגיא דהחובל מבעיא ליה דמשום כסופא לחוד אע"ג דליכא בושת משפחה או"ד משום בושת משפחה לחוד ואע"ג דליכא כסופא ופשיט דמשו' כסופא לחוד חייב אבל משום בושת משפחה לחוד לא מחייב דקטן דמכלימו ליה ולא מכלם פטור עליו וה"ט דישן ומת דליכא אלא בושת משפחה דמת מתוך שנתו דפטור עליו אבל ביוצא ליהרג איכא בושת דידיה ודמשפחתו אע"ג דבושת דידיה אפקריה רחמנא מ"מ כיון דאיכא נמי בושת משפחה מ"ה חייב וזה שדקדק הרב חי' הלכות ז"ל וכתב שמתביישים ג"כ ודוק דלא מיעטיה רחמנא אלא ממלקות ולא מממון משום דשייך גבי בניו נמי ומעיקרא לא קסא"ד לפלוגי בהכי ומעתה צ"לד לתלמוד' דהנחנקין דפריך ממילתיה דר"ש לפי' גי' רש"י ולא סייעיה מבריי' דר' משום דאמילתיה דר"ש גופיה אאידך מילתיה דרב ששת דאמר ר"ש כבוד שמים עדיף ונעשה הבן שליח להלקות את אביו קפריך וא"כ ק' דר"ש היכי פליג אסתמא דברייתא דר' ולפ"ז מ"ש התוס' בפ' החובל ובהנחנקין דפריך בפשי' ממילתיה דר"ש ק' דהא דפריך בפשיטות ממילתיה דר"ש לאו משום דהלכתא נינהו אלא משום דאמלתא דידיה פריך מדידיה וכבר ראיתי למורינו ה' זרע יצחק ז"ל בחי' שהק' זה משמיה דמהראנ"ח ז"ל ומה שתי' הרב ז"ל דחוק הוא כמו שיראה המעיין לכן יראה לענ"ד דראייתם היא מדפריך בפשיטו' דבודאי לאו משום דר"ש מריה דדינא הוא דהא ר"ח נמי מאי דוחקיה דאוקמה במסרבין בו לצאת ואינו יוצא לוקמה באינו מסרב ואמ' טעמא מאי משום דגברא קטילא הוא וביישו כשהוא ישן פטור דלא שמעינן ליה לר"ח דאמר איפכא וכנראה דרש"י שם הרגיש בזה וכ' דבנו אינו נעשה שליח לב"ד לכופו לצאת וכו' עכ"ל ודעת התוס' דמהא לא ארייא דהשתא נמי אשמועינן דביישו כשהוא ישן ומת פטור אלא ע"כ דר"ח נמי קסבר דחייב א"כ ע"כ דהא דפריך בפשיטות מדר"ש לאו משום דדידיה אלא כהלכתא פסיקתא ומיהו אכתי ק' לר"ש מבריי' דר': וראיתי בכתבי הקודש להרב מוהר"י מוהדר ז"ל בספרו זרע יעקב בחי' לפ' החובל שהרגיש בזה במאי דק' לעניו' וכדכ' מוה"ר בשם מוהראנ"ח ז"ל ותי' וז"ל מ"מ כיון דפריך מניה ולא מצינו מאן דפליג עליה ק"ל שפיר עכ"ל ואחהמ"ר אין לדברים הללו שחר א' הרואה וא' השומע וצ"ע ואם נתכוון למאי דכתיבנא קיצר במקום שאמרו להאריך:

ועל מאי דקשה לעניו' לפיר"ת דגריס ביישו חייב וביוצא ליהרג קאי מדאמרינן בהנחנקין במקויים שבעמך ופטור מהכאה וקללה וכמ"ש הרב ח"ה ז"ל תי' ה' ז"ל דל"ק אלא אם נאמר דר"ת מפרש כפירש"י דבמ"מ יליף הכאה מקללה דה"נ איכא למילף בושת מקללה דמאי שנא אבל לפירש"י אידך שכתב שם דהיקש ממש דכתיב הכאה סמוך לקללה אע"פי שיש הפסק פסוק א' לק"מ עכ"ל הרב ז"ל ולפי"ז לא עלתה ארוכה לקושיין אף לפירש"י תניין וקושטא קאי דבכלל הכאה וקללה איכא נמי בושת כמו שנת' בדברי רבינו פ"ב מה' חובל ע"ש לדאתן עלה דדעת התוס' דבעיין איפשוט דמשום כסופא ומינה דבייש ישן ומת דלית כסופא פטור וכהך בריי' דתני רבי וכן היא ד' הרא"ש ז"ל בפסקיו שכ"כ בפשי' וא"כ ק' על הרמב"ן ז"ל במלחמות דמסתייע מהאי דסלקא בדוכתה בבעיא ובהנחנקין אפשוט דחייב מדרב ששת ואדרבא ס' ר"ש זו היא שקשה מברייתא דרבי ונהי דהתוס' כת' כן בתחלת דבריהם ובהנחנקין מ"מ בסו"ד כתבו דאיפשוט דמשום כסופא והיינו דק"ל ז"ל: וראיתי לה"ה ז"ל שם בפ"ג דין ג' עמ"ש רבינו ז"ל ואם מת מתוך שנתו וכו' אין גובין וכו' ואם תפסו היורשים אין מוציאין מידם עכ"ל כ' הוא דבעיא דלא איפשיטא ויש מ"ש דאפשיטא וכו' ולא פשטוה וכו' משום דבעו למפשטה ממשנה או מבריי' ולא ממימרא וכו' ואנן קי"ל כר"ש דחייב וכו' עכ"ל זו היא דעת הרמב"ן במלחמות בפ' מי שמתו ודעת התוס' בתחלת דבריהם ובהנחנקין ומיהו מ"ש דבעו למפשטה ממשנה או מברייתא וכו' ק' דאדרבא פשטוה מברייתא הפך ממלתיה דר"ש וברייתא תיובתיה דר"ש ומה יענו הרמב"ן וה"ה בזה אבל דעת רבינו ז"ל נראה דגריס כגירסת ר"ת בד"ה ה"ק וכו' אם בייש היוצא ליהרג חייב וכך מטין דבריו קצת בפ"ה מהלכות ממרים דין י"ב ע"ש וצ"ל כדכתי' בדעת התוס' שאני ביישו ומת למבייש היוצא ליהרג ומ"ה ביוצא ליהרג פשיטא לן וכמבייש ומת מספק"ל אלא דאכתי ק' דהא אפשוט מבריי' דרבי ואי לא גריס לה אמאי דמכלימו ליה ולא מכלם כתב רבינו דפטור דמ"ש מביישו ומת וכמו שהק' הלח"מ ז"ל ומה שעלה בדעתי ליישב דברי רבינו ז"ל מצאתי להרי"ם בחידושי כ"י לשם ואעתיק תוכן דבריו כי היכי דתסתיים שמעתא מפומיה וכ"ש דהוא ז"ל הוסיף בה דברים הראוים אליו:

אמר מר דרבינו ז"ל ק"ל בפשטא דשמעתא דאמאי לא מייתי תלמודא הך ברייתא דר' אלא ללישנא בתרא ולא לל"ק דתפשוט משום כסופא ולא משום זלותא ועוד הוק"ל דמנ"מ בין ל"ק לל"ב מ"ה מסתבר ליה לרבי' דזלותא משום דידיה נמי היא קטן דלא מכלם לית ביה משום זלותא דכיון דלאו בר בושת הוא משא"כ בבושת משפחה דלאו משום בושת דידיה אלא בושת דבני משפחה אע"ג דלא מכלם הא איכא בושת דמשפחה ולהכי פשיט שפיר מהך ברייתא דהיכא דליכא כסופא וזלותא לדידיה בושת משפחתו נמי ליכא אבל ל"ק דעיקר בעיין מי אמרי' דדמי ישן ומת לקטן דלא מכלם כיון דליכא כסופא זלותא דמשפחה נמי ליתא דמחמת דידיה קאתיין או"ד שאני קטן דלאו בר בושת הוא מצד עצמו אבל ישן בר בושת הוא אלא דשינה אנסתו ולהכי ליכא למפשט מידי מהך בריי"דרבי וסלקא בבעיא ובהכי ניחא דהתוס' בהחובל כתבו דנפשטה ובהנחנקין כתבו דלא נפשטה דבהחובל אל"ק קיימי ובהנחנקין אליבא דל"ב קיימי דודאי אפשיטא מהך בריי' דרבי ופסק רבינו כל"ק דמשום זלותא ואע"ג דבממונא אזלינן לקולא כל שהוא קולא לנתבע מ"מ כיון דלל"ב אפילו תפסו היורשים מוציאין מידם הו"ל נתבעים ולל"ק שפיר תפסי מ"ה פסקי' בספק דלהוי קולא דמאן דתפס דהו"ל השתא נתבע זה תמצית דברי הרב ז"ל ע"ש שהאריך:

והנה מה שהקשה דאמאי לא פשיט נמי לל"ק מהך ברייתא אין זה הכרח דודאי איכא למימר דקאי אתרי לישני ומ"ש לתרץ דברי התוס' אהדדי אחה"ר אין זה נכון דהתוס' בהחובל כתבו דמעיקרא דבעיין לא אפשוט התם ואפשיטא בהנחנקין והדר הק' דמשמע דאפשוט איפכא וק' לר"ש וזה ודאי מכחיש דברי ה' ז"ל דוק ותשכח עיין בזה בדברי הרא"ש ז"ל שם ועוד כתב דרך אחרת וקרוב לדברי הכנ"הג סי' ת"ך בהג"הט אות ל"ג וכתב שכ"כ מוהראנ"ח והש"ך ע"ש והוסיף וכתב דנ"מ בין תרי לישני לגר דלית ליה משפחה ע"ש גם אני בעניו' כתבתי דנ"מ למבייש למי שמשפחתו מלכים ויועצי ארץ והוא חדל אישים הילק ובילק כיצד שמין אי בתר דידיה אזלינן בר פחתי' הוא ואי בתר משפחתו אזלינן ה'ן לו שיעור למעלה אך מה שהק' הכנ"הג על ה"ה דהיכא אשכח מ"ד דקי"ל כר"ש וכו' אשתמוטי קא משתמיט מניה דברי הרמב"ן בס' המלח' בפרק מ"ש וכמ"ש בעניו' לעיל ומה שהק' עליהם מהך בריי' דר' כבר כתבתי זה פעמים שלש דל"ג לה כמ"ש הלח"מ ז"ל א"נ לר"ש נהי דביישו ישן חייב דבר בושת הוא ובני משפחתו מתביישים על בושתו אבל קטן דלא מכלם כיון דאיהו לאו בר בושת הוא לית להו בושת לבני משפחתו וכדכתי' ודוק:

קושטא קאי דאפליגו רברבתא בכ"הג דאיכא בעיי בגמרא דלא אפשוט ודעת רבוותא דאע"ג דלא אפשוט בדוכתה אפשוט בדוכתא אחריתי ת"ש הא דאבע"ל בפ' ג' דברכות נשים בב"המ דאוריי' או דרבנן למנ"מ להוציא אחרים י"ח. אני טרם אחלה לדבר את זה אגיד כי לעולם הוק' לענ"ד דאמאי ל"ק תלמו' דנ"מ דאכלה שיעורא דאורייתא ומספק"ל אי מברכה או"ל אי מחייבא מדאוריי' הו"ל ספיקא דאוריי' וחוזרת ומברכת וכמו שפסק מרן בא"ח סי' קפ"ד ס"ד ועמ"ש המג"א ז"ל שם ואי לא מחייבא אלא מדרבנן הו"ל ספיקא במלתא דרבנן וא"צ לחזור ולברך כשאר ברכות שאינם של תורה וליכא למימר דפשיטא ליה לתלמודא דא"נ נשי לא מחייבי אלא מדרבנן צריכים לחזור ולברך דוגמא מאי דאמרי' בעלמא עשאוה כשל תורה כהלכת גוברין דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון אבל להוציא האנשים האלה שלימים הם שפיר פשיטא ליה דאי לא מחייבו אלא מדרבנן לא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא הא ודאי בורכא היא דמעיקרא היכי מצו רבנן לתקוני חומרא דאתי לידי קולא ולהחמיר בספקן לחזור ולברך דילמא ברכה לבטלה היא דאזהרתיה מלא תשא והשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ואע"ג דהתוס' בר"ה דל"ג בד"ה הא ר"י וכו' כ' דברכה לבטלה לא הויא מדאורייתא וקרא אסמכ' בעלמא הוא ע"ש היינו דאהנייא להו להביאם לידי חיוב בר"המ ולהזכיר את השם בדבר שאינם בני חיובא אבל לתקן נמי ברכה לספקן אין זה מתקבל כלל ועוד דלדעת רבינו דס"ל דאיסור ברכה לבטלה מדאורייתא כמ"ש בה' תפלה ובס"פ ה' דשבועות ועיין מ"ש מוהרח"א ז"ל בספר מ"ק בפ"ד וי"ג מה' תפלה מאי איכא למימר ועוד דאפי' לדעת התוס' דס"ל קרא אסמ' בעלמא הא מיהא לתא דאוריית' אית ביה וכמו שכ' הרב מ"ק ז"ל שם ועיין מה שהאריך בפרט זה ה' מוהר"ש חיון ז"ל בתשו' סימן מ"ב והרב משאת משה ז"ל ח"א סימן א' ע"ש ולקמן יתבאר בס"ד:

ופשיט ליה רבא דחייבות מדאורייתא מדתניא אשה מברכת לבעלה ודחי לה רבינא דמהא לא אריא דמצי לאוקומה בדאכל בעל שיעורא דרבנן ואשה אכלה שיעורא דאורייתא ואתי דרבנן ומפיק דרבנן:

ולענין פיסקא דדינא אפליגו רבוותא הנה דעת הרי"ף ז"ל דקי"ל כרבא דפשיטא ליה דנשים חייבות בבר"המ דאורייתא וכפשטא דבריי' דקתני אשה מברכת לבעלה דמיירי אפילו בדאכל הבעל כדי שביעה דמדאורייתא חייב ואע"ג דקתני בהדה קטן ובקטן ליכא מ"ד דמחייב מדאורייתא ע"כ מיירי בעונה אחרי הבן מה שהוא אומר וכאותה ששנינו גבי הלל בסוכה דל"ח והכי מוקמי' לה בגמרא ירוש' ע"ש ולא חיישינן לדיחוייא דרבי' וכדכתי' בארוכה בדרוש אחר בס"ד:

וחזיתיה להרב המאור ז"ל שכתב דבעייא דלא איפשיטא והא דתנן אשה מברכת וקטן אוקימנא לה בדאכלו שיעורא דרבנן ואתי דרבנן ומפיק דרבנן ובירוש' גרסי' ניחא אשה וכו' אבל קטן לא כן אמר ר"א בשם ריב"ן כל שאמר בקטן כדי לחנכו תפתר בעונה אחריו אמן כההיא דתנן וכו' עכ"ל ולא ידעתי מה לו לדרך הירוש' כיון דלפום גמרין מתוקמא שפיר בדאכל אב שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן גם רש"י כ' בפ"ג שאכלו דאפי' הגיע לחינוך אינו מחוייב בדבר דמצוה על אביו לחנכו ודבריו קשים וכמו שהק' התוס' כדכתי' בד"א בס"ד גם צ"ע לשונו שכתב וא"ת בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמרי' הכי וכו' דאהיכא קאי דאדרבא סוגייא דמי שמתו מוכחא להדיא דקטן מוציא את אביו בשיעורא דרבנן וצ"ל לדעת רש"י ז"ל דלא סגי ליה דלא מוקמי' ליה בעונה אחריו וכדאוקימנא לה בירושלמי אלא דלפ"ז ק' טובא דא"כ מאי קאמר התם בפרק מ"ש וליטעמיך קטן בר חיובא הוא דהא אפי' למאי דמוקי לה רבינא בדאכל שיעורא דרבנן אכתי לא מתוקמא דאין שום מצוה עליו אלא על אביו לחנכו וא"כ אין הכרח מקטן לאוקומא בדאכל שיעורא דרבנן ועו"ק דאם איתא דסבר גמרין נמי להך דירוש' מאי דוחקיה דאוקמה בדאכל שיעורא דרבנן ונצטרך לחלק מהך דכזית דגן דפ"ג שאכלו לוקמא באב ואדון ובעל עונים אחריהם וכהך מתני' דסוכה:

ובצפיתינו צפינו להר"ן ז"ל בפי' ההלכות בפ' לולב הגזול לשם שכתב וז"ל ואתא למפשטה מהא דאשה מברכת לבעלה וכו' דהך מתני' לאו בעונה אחריהם מה שהן אומרים היא כעונה דמתניתין אלא דשומע ושותק עכ"ל דעתו ז"ל דלא מצי לאוקומא בהכי כיון דסתמא מתנייא וס"ל דקטן כיון דמחוייב מדבריהם שפיר מפיק למאן דאכל שיעורא דרבנן אבל לדעת רש"י וה' המאור כיון דלגבי קטן ע"כ דמוקמי' לה בעונה ואפילו לרבינא א"כ הדרא קו' לדוכתה דלוקים כולה בריי' בהכי ונראה דדעתם ז"ל כיון דסתמא קתני לא מצי לאוקומא בהכי ותנא דבריי' היא גופה קמ"ל דבר חיובא דלא אכיל. אלא שיעורא דרבנן מצי מפיק ליה עבד ואשה אפי' בדשתיק ואגב תנא נמי קטן דאורחי' למנקט ליה בהדייהו וסרכיה נקיט ואזיל אלא הא מיהא טעמא דקטן דלאו בר חיובא אפי' מדרבנן ע"כ לאו בשותק הוא אלא בעונה אחריו אמן ולא מצי למתני בעונה משום דהא קמ"ל דע"כ אשה ועבד אפילו בדשתיק שפיר מפיק ודוק:

ועל מאי דדייקנא במלתיה דרש"י ז"ל דאהיכא קאי דע דבפ"ק דברכות דט"ו ובמגילה די"ט אמרי' דלר"י קטן שהגיע לחינוך מוציא אחרים י"ח אבל רבנן ס"ל דאינו מוציא והק' התוס' דבאיזה קטן עסיקינן דבהגיע לחינוך מ"ט דמ"ד אינו מוציא דמהך דפ' מ"ש משמע דמדרבנן מוציא ע"ש והר"ן ז"ל בפי' ההלכות תי' משם הרמב"ן ז"ל דס"ל לרבנן דאינו בדין שיוציא אחרים אפי' בהגיע לחינוך דלאו מצוה דידיה אלא דאבוה דאיהו לא מחייב במצות כל עיקר וכו' עכ"ל וזו היא דעת רש"י ז"ל בקו' ותירוצא ודוק: עוד כתב הר"ן ז"ל משמיה דהרמב"ן ז"ל וז"ל ומ"ש בן מברך לאביו בבן גדול איירי ודאמרי' תבא עליו מארה היינו משום שאינו יודע לברך והא דאוקים לה התם בדאכל שיעורא דרבנן היינו משום דקתני אשה מברכת לבעלה מוקמינן לה הכי לומר שאין הנשים חייבות בבר"המ מדאורייתא עכ"ל ואנכי לא ידעתי נהי דבן סתמא קאמר ואיכא לפרושי דבגדול איירי מ"מ הרי בגמרא דפ' מ"ש קאמר ולטעמיך קטן בר חיובא הוא וכו' והיינו דהכריחו לרבינא לאוקומא בדאכל שיעור' דרבנן דוקא אלמא דפשי' ליה דבן דקתני ברייתא בקטן מיירי דוקא דומייא דאשא ועבד:

ותבט עיני להרמב"ן ז"ל בס' מלחמות דפ' מ"ש שכת' דל"ג ולטעמיך קטן בר חיובא הוא וכו' ע"ש הן הן הדברים שכת' הר"ן ז"ל במגילה משמו ולפ"ז נחה שקטה האר"ש תמיהתי' גם על רש"י דאפשר דקאי בשיטת הרמב"ן והשתא דאתית להכי לא איצטריכנא תו לאוקמתא דירושלמי דמוקי לה בעונה אחריו דלא אתמר בגמרין ותו לא מידי:

עוד כתב הרב הנז' ומה שדחה הרב המאור דמאי דמחייב מדאוריי' אע"ג דלא אכל אלא שיעורא דרבנן מפיק למאן דאכל שיעורא דאורייתא דברי הבאי הם שכלל גדול אמ' כל שהוא מחוייב בדבר וכו' מדאוריי' הוא דאין מוציאין מן החיוב על הפיטור וכו' עכ"ל ואני בער ולא אדע אתמוהי קמתמה כיון דדברי הרז"ה ז"ל הם מוסכמים מהתוס' ור"י הזקן ורבו רבינו יונה ואחריהם כל ישרי לב איך מלאו לבו ליחסם קורא עליהם שם דברי הבאי אתמהה ומאי דק"ל מהך דכ"ש מחוייב בדבר וכו' שניא היא דהתם קאי למאן דלא אתי לכלל חיובא כלל דומיא דחש"ו דקתני במתני' ובהנך ודאי דאין מוציאין מן הפיטור על החיוב אבל הכא בר חיובא הוא ומחוייב בדבר קרינן ליה אלא דשיעורא הוא דבציר מניה מ"ה שפיר מפיק והיינו דאמרי' עלה התם בר"ה דתני אהבה כר' זירא כל הברכות אעפ"י שיצא מוציא וטעמא דלחם ויין משום דא"א בלא הנאה כדכתבו רבוותא ואם נאמר דהרב ז"ל בשיטת רש"י והר"ן ז"ל דכתבו דמידי הוא טעמ' משום דברכות הנהנין אין בהן תורת ערבות כלל דלא ליהני ולא לבריך וכדכתיבנ' בד"א בס"ד ניחא דבברכת הנהנין כיון דלאו בכלל ערבות נינהו מקרי שאינו מחוייב בדבר להוציא אחרים י"ח ועדיין צ"ע דבריו ז"ל:

עוד כתב הרב ז"ל ועוד דמסקנא עד כמה מזמנין בכזית או בכביצה אסקה אביי והיא מסקנא דשמעתא דבקראי פליגי וכו' וש"מ דמדאורייתא וכו' כן הוא בפסחים וכו' עכ"ל וכבר כת' התוס' בפ' ג' שאכלו דמ"ט בד"ה ה"מ וכו' ובפסחים דמ"ט בד"ה ואכלת וכו' דלא הוו אלא אסמכ' בעלמא והק' ז"ל מהך דכזית דגן שהק' מינה הרב ז"ל וניחא להו כשיטתייהו דשאני איש שראוי לבא לכלל חיוב ע"ש בדבריהם:

עוד כתב הרב הנז' ז"ל וה"נ אסקה רב זביד בפ' יו"הך דף ע"ט ומוכח מניה דכותבת הגסה שאמרו פחות' מכביצה והיא מסקנא דשמעתא התם עכ"ל והתוס' ז"ל שם בד"ה ולא ברך וכו' ע"ש בלכתם ילכו דרך הקודש דאינו אלא מדרבנן והך דשמעתין כ"ש דבכזית דגן מוציא אחרים י"ח דרכו קס'תם קס'ת גבורים חד'ים דשאני גדול דבר חיובא הוא ומה שיש לדקדק בדבריהם ז"ל שם דמעיקרא מייתו ראיה מהך דג' שאכלו דבכזית צריך ברכה לאחריו ובסו"ד כתבו דאפי' בלא אכילה מוציא אחרים י"ח וא"כ אין ראיה מברכת עצמו לבא להוציא אחרים שאכלו שיעור שחייב לברך עליו אבל בברכת עצמו אפי' דבר"י קי"ל דבעי עד כביצה וכבר קרא עליהם ערער ה' מהר"ם בן חביב ז"ל בקונטריס יו"הכ ע"ע והתי' לזה מבואר דנהי דמצי מפיק אחרים מ"מ כיון דבברכת הנהנין צ"ל שאכלנו בעי שיעורא דאכילה דמחייבא מיהא מדבריהם ומצי מפיק אחריני י"ח אע"ג דאינהו מחייבו מדאורייתא דאלת"ה תק"ל אמאי צריך כזית תסגי ליה אפי' בבציר מהאי שיעורא ועוד דלמ"ל דגן דוקא אפי' בירק נמי סגי כיון דאכילה הוא וכמו שהק' ה' חי' הלכות ז"ל בפ"ג שאכלו ע"ע אלא ודאי דבעינן מיהא דאכיל שיעורא דרבנן ועיין בס' שיח יצחק שם ע"ש:

עוד כתב הרב ז"ל וממילא שמעינן דנשים חייבות בבר"המ מדאוריי' וכו' וא"ת בן לאביו תפתר כשהגיע לכלל שנותיו לפום גמרין וכו' עכ"ל הנה הנם הדברים שכתב הר"ן בפ"ב דמגילה משמיה דהרב ז"ל וכבר כתיב' לעיל בעניו' מה שיש להרגיש ע"ש:

עוד כתב הרב ז"ל ואל תתמה שיש כיוצא בזה בתלמוד בעיות דלא נפשטו במקומן ובמ"א מתבאר עיקרן בפ' השולח דמ"ז אהא דתנן התם אין פודים את השבויין יתר מכדי דמיהן מפני ת"הע ואיבע"ל התם משום דוחקא דצבורא הוא א"ד משום דלא ליגרבו וליתו ולא איפשיטא בדוכתא ואיפשטא מהך דכתובות דף נ"ב נשבית והיו מבקשין עד יו"ד בדמיה אינו פודה וכו' עכ"ל דעת עליון דמתני' דהשולח רשב"ג דקתני בה מפני תקון העו' כלישנא דרשב"ג בברייתא וכיון דאשכחן לרשב"ג דאע"ג דליכא למיחש משום דוחקא דצבורא קאמר אין פודין ש"מ משום טעמא דלא ליגרבו וליתו ואיפשוט בעיין דהשולח:

וראיתי להתוס' שם בהשולח ובפרק נערה לשם שהק' מהך דקתני פודה עד יו"ד בדמיה והיינו מת"ק דרשב"ג דס"ל דבעיא דהשולח אליבא דרבנן דרשב"ג היא אם כן תפשוט מינה דטעמא משום דוחקא דצבורא הוא ולכך כל שפודה משלו מצי פודה אפילו ביותר מכ"ד והך דלוי בר דרגא דפרקה לברתיה ברצון חכמים עבד ותי' שאני אשתו שהיא חשיבא כגופו ובפדיון עצמו ליכא מ"ד דבעינן שיעורא דכתיב וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ובהא ודאי לא קמבע"ל אלא באחרי' ובתו לאו כגופו היא ומ"ה מבע"ל ולא איפשיטא ורשב"ג דפליג את"ק ס"ל דאף באשתו אמרו דאין פודין יותר מכדי דמיהן דמידי הוא טעמא משום דלא ליגרבו וליתו בגופו ואשתו כגופו לא תקנו רבנן דאין פודין וכו' וכ"כ הרא"ש בפ' נערה ומטי בה משמיה דהר"ם הלוי ז"ל ובפ' השולח ע"ש אבל דעת הרי"ף ז"ל כדעת הרמב"ן ז"ל דבגיטין כתב למתניתין כצורתה והשמיט הבעיא ובפ' נערה הביא ברייתא דת"ק ורשב"ג וכתב דה' כרשב"ג דעתו ז"ל דודאי טעמא דרשב"ג דלא ליגרבו וליתו ומ"ה גם אשתו נמי דבעל הוא דפודה וליכא דוחקא דצבורא אלמא דטעמיה דרשב"ג משום דלא ליגרבו וס"ל דהבעיא אליבא דתנא דמתני' דהוא רשב"ג קאי ואפשיטא מאידך דרשב"ג והך דלוי ב"ד דפרקה לברתיה שלא ברצון חכמים עשה וכ"כ הרשב"א והר"ן בחידושיו ובפי' ההלכות והריטב"א בחי' לשם בפ' השולח ע"ע וזו היא דעת רבינו בפ"ח מהל' מ"ע הלכה י"ב ובפי"ד מה' אישות דין י"ט ע"ש ומה שיש לדקדק בדבריו יתבאר לקמן בס"ד:

וראיתי להטור בי"ד סי' רנ"ב שכתב אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן מפני שהאויבים נותנים את נפשם עליהם וכו' והיינו טעמא דלא ליגרבו וליתו וכדעת הרי"ף ורבי' ודעמייהו ז"ל ואח"ך כתב ואשתו כגופו ופודה וכו' וק' לענ"ד כיון דטעמא הוא דלא ליגרבו וליתו מסיק א"כ עכ"ל דס"ל דאפשוט בעיין מהך דפ' נערה ואיך כתב דאשתו כגופו ארכ' בה אתרי רכשי ועוד דדרכו דרך הקדש ללכת בדרך אביו הרא"ש ז"ל איברא דודאי דעת התוס' והרא"ש ודעמייהו בעייא דפ' השולח אליבא דת"ק דרשב"ג קיימא דאית להו דבאשתו פודה אפי' ביותר מכ"ד ומ"ה ק"ל מרבנן דרשב"ג וכמש"ל וכ"כ הח"ה בפ' נערה ועיין בחי' הרשב"א והריטב"א בהשולח ע"ש וא"כ בשאר קרובים הוא דקא מבע"ל דקי"ל כרבנן דרשב"ג וכיון דלא איפשיטא חיישינן לתקלה דליגרבו וליתו הילכך שב ואל תעשה עדיף כמ"ש הר"ן בפי' ההלכות בהשולח ע"ש אלא שמ"ש בסו"ד וז"ל ועוד דגמ' פשט לה מההיא דלוי וכו' עכ"ל לא קאי אהך טעמא אלא אדלעיל מניה קאי וכמ"ש מ"ה בס' ז"י ז"ל ע"ש וכן הביא בפשיטות הרב"ח ז"ל בי"ד לשם לדברי הר"ן ז"ל וכן פי' הרב פרח מט"א בח"ב סי' ח' ע"ש ועיין מה שפלפל ות"ל נתכווננו לדעתו קצת העלם דבר מעיני מורינו הרב ז"ל ומעתה דברי הטור שכת' לטעמא דלא ליגרבו וליתו לאו משום דס"ל דאפשוט בעיין כדעת הרי"ף ורבינו ז"ל אלא שדעתו דמספקא חיישי' לתקלה ושוא"ת עדי"ף כדעת הר"ן ז"ל וכמדובר וכבר ביאר דעתו בא"הע סי' ע"ח ע"ש אלא דשם דמיירי בעיקר פדיון האשה הביא דעות החולקים ובי"ד נקט בקצרה וברור ובי"ד כתב מרן הב"י שם זה פשוט למ"ד בעיין אפשוט ואפי' למ"ד לא אפשוט שב וא"ח עדיף עכ"ל וכבר כתבנו זה משמיה דהר"ן ז"ל אלא שלא היה צ"ל למ"ד דאפשיטא וכו' דודאי הטור כדעת אביו הרא"ש קאי דבעיין לא אפשוט וכדכתיבנא: וחזי הוית לה' שע"ה ז"ל בה' אישות לשם שהק' לשיטת הרשב"א ודעמיה דלפ"ד אינו פודה דקאמר רשב"ג אינו רשאי מטעמא דלא ליגרבו וליתו א"כ מאי פריך בפרק נערה לשם מהך דפרקונה יותר מכתובתה דודאי כ"ש בכדי דמיה רשאי אע"ג דיתר מכתו' דליכא למיחש למידי והיינו הך דקתני אם כנגד כתוב' חייב לפדותה מתנאי ב"ד וביותר מכתו' וכ"ד כיון דליכא למיחש לא משום דוחקא דצבור' ולא משו' דליגרבו רשאי לפדותה ע"ש ולעד"ן לתרץ דע"כ פודה דקאמר ת"ק פי' חייב לפדות כיון דתנאי ב"ד הוא בין לת"ק בין לרשב"ג אלא דלת"ק איישר חיליה דתנאי ב"ד אפילו בעשרה בדמיה חיובא רמיא עליה לפדותה מדין תנאי ב"ד ורשב"ג פליג עליה בהא דנהי דחייב לפדותה מיהו כיון דחיישי' לתקון העולם אינו פודה יותר מכ"ד אבל בכ"ד חייב מתנאי ב"ד דפשי' דת"ק ורשב"ג בחיוב פדיה קיימי ולא ברשאי ומת"ק נשמע לדרשב"ג ודוק היטב ובזה נתבארו דברי התוס' בפ' נערה שכ' אין פודין ארישא קאי ודבריהם סתומים אכן נראה דלא תימא אסיפא קאי דא"ה מאי פריך מפרקונה יותר מכתובתה דילמא רשב"ג כיון דאסיפא קאי דחד פדיון תקנו לה בפ"ב דברצונו פודה דחיישי' לת"הע אינו רשאי לפדות' יותר מכ"ד אבל בפ"א דמתנאי ב"ד לא חיישי' לת"הע ובפ"ב ביותר מכתובתה ובכ"ד רשאי לפדות' משום הכי כתבו דארישא קאי דמשום ת"הע אפי' בפ"א אינו חייב לפדות' דאחיוב דת"ק מודה היכא דהוי בכ"ד אפילו ביותר מכתובתה חייב לפדות' ותלמודא דקים ליה דקאי ארישא ומותיב משום דלא מסתבר ליה לחלק בת"הע בין פ"א לפ"ב ואע"ג דתנאי ב"ד בפ"א לא איכפת לן משום ת"הע וטובא איכא דדינא נינהו ומשום ת"הע עקרוה חכמים וראיתי לה' ח"ה ז"ל שכתב וז"ל היינו לפירש"י דלת"ק אינו פודה כלל אבל לפי' ר"ח ז"ל יש לקיים דקאי נמי אסיפא דאם רצה פודה יותר מכ"ד וכדי כתובתה ורשב"ג סבר אינו פודה עכ"ל וצלע"ד דלא פליגי רש"י ור"ח ז"ל אלא בחיובא דלרש"י ז"ל אפי' בכ"ד אינו חייב בפ"ב ואם רצה אפי' ביותר מכ"ד ולר"ח אפי' בפ"ב חייב לפדות בכ"ד וביותר מכ"ד ברצונו תליא מלתא כדקתני רצה פודה וכו' ושפיר קאמר רשב"ג דאינו רשאי לפדות פ"ב ביותר מכ"ד וזה פשוט לכן נראה דהעיקר כדכתיבנא. ושוב מצאתי בחידושי מהר"ם שיף ז"ל לכתובות שכתב קרוב לדברינו שש לבי ויגל ת"ל: עוד ראיתי להשע"ה ז"ל שכתב ע"ד ה' ח"ה ז"ל שדבריו תמוהים כמו שיראה המעיין ע"ש ואפשר דכוונתו ז"ל למאי דכתיבנא בעניותנו ומה שתי' לקו' הלח"מ עפ"י מ"ש הרשב"א עיין בזה בקונטריס מים חיים להפר"ח ז"ל בחי' לגטין שכ"כ ע"ש:

ודע שהתו' הק' לפי' ר"ח דתק"ל לתלמודא מדרבא לדרבא דהכא סבר דבפ"ב אם רצה פודה עד י' בדמיה הא בכדי דמיה חייב ובאידך קתני עד כתוב' דוקא ועכ"ל דתרי קולי אית להו ותלמודא נקט מלתיה בדרשב"ג ע"ש והא דל"ק לרבנן נמי דהוא קאמר אפי' עד י' בדמיה ובאידך קתני עד י' בכתובתה דוקא משום דודאי דהך עשרה דקתני התם ודהכא לאו דוקא ודרך הפלגה נקטו רבנן. שוב ראיתי לה' ח"ה ז"ל שכ"כ אמור מעתה אפשוט ספקו של הפר"ח ז"ל לשם אי הוי י' בדוקא או לא ומשמע ליה מדקדוק לשון רבינו ז"ל דלאו דוקא ע"ש ולפי המשוער זו היא נמי דעת התוס' ודוק: עוד כתב הרמב"ן ז"ל במלחמות לשם ואחרת באותו הפרק דמ"ב מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה או"ל ולא אפשיטא כלל ובמס' כריתות דכ"ד אמרו קסבר מעוכב ג"ש אוכל עכ"ל ויש לדקדק בדבריהם דהתם בכריתות לא איצטריך למימר הכי אלא לרבנן דרשב"ג דאמרי אם היה רבו ב' כהן אוכל בתרומה ומותבינן ליה לר"ל דאמר דהוו הפקר דאמאי אכלי הו"ל זרים כיון דקנו עצמן ב"ח אבל לרשב"ג הא קסבר חוזרים לבעלים הראשונים ובמסכת חולין דט"ל בד"ה אם היה וכו' כתבו דקסברי רבנן וכו' ע"ש ונראה לומר דודאי לרשב"ג נמי עכ"ל כן דהתם בחולין ובבתרא דקל"ח אמרינן דאם שתק ולבסוף צוח כ"ע ל"פ דאוכל בתרומה אם רבו ב' כהן דאהדורי קמהדר ביה ותק"ל היכי מצי אכיל כיון דהפקר הוא קנה עצמו לב"ח אלא ודאי עכ"ל דרשב"ג נמי סבר דמעוכב ג"ש אוכל בתרומה ובכריתות דפריך לר"ל מדרבנן וקא' דלרשב"ג ניחא ואמאי כיון דבשתק מודה דאכיל א"כ לא הוו הפקר וק' לר"ל נמי מדרשב"ג איכא למימר דהתם לא חש לאתויי כל מה דאתמר עלה דשתק וצוח וכו' ופריך מפשטא דבריי' מדרבנן והשיב למאי דאוקמה תלמודא בחולין משום דמילתיה דר"ל עכ"ל דבתר דשתיק הוא דומיא דזיכה לו ע"י אחר ודוק התם בסוגיא דהתם אבל פשיטא דלרשב"ג נמי ע"כ דקסבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה ול"פ אדרבנן:

מעתה ת'ם אני לא אדע מה שראיתי למרן הכ"מ בפ"ט מה' תרומות דין ה' עמ"ש רבינו שם המשחרר וכו' וכל עבד שיצא לחירות ועדין הוא מעוכב ג"ש וכו' ה"ז אסור לאכול בתרומה עכ"ל כתב וז"ל ואמרי' התם דת"ק סבר מעוכב ג"ש אוכל בתרומה ויש מקו' לומר דרשב"ג פליג עליה בהא וכיון דמספק"ל כמאן הלכתא פסק לעיל בסמוך לחומרא עכ"ל דבר המלך קשה לשמוע דכבר הוכחנו דע"כ דרשב"ג סבר כמי כרבנן בהא מחלוקת שתק ולבסוף צוח כמדובר ואפשר שדעתו ז"ל מדחזינן בכריתות דפריך מרבנן וקאמר הניחא לרשב"ג ומסקי' דלרבנן מעוכב ג"ש אוכל בתרומה ש"מ דלרשב"ג לא ס"ל ודאמרינן בדשתק ולבסוף צוח היינו דהוו הפקר וכדר"ל אבל אם היו בהם עבדים ס"ל דלא אכלי בתרומה משום דהוו הפקר וקנו עצמם לב"ח והו"ל זרים ודקא' כ"ע ל"פ ר"ל דלא אמרי' דאהדורי הוא דקמהדר ביה וז"ש יש מקום לומר וכו' ודו"ק:

שו"ר לח"ה ז"ל בפ"ד מר' זכייה דין ג' שכ' בפירוש שתק ולבסוף צוח כ"ע ל"פ דקנה פי' ואם היה רבו ב' כהן אוכל בתרומה וכו' עכ"ל וכ"כ בהדיא מהריק"ו ז"ל בשורש קנ"א ע"ש והאי ודאי כדכתיבנא וצ"ע לדעתם ז"ל מה יענו לדברי רבינו דבה' תרומות פסק המעוכב ג"ש אינו אוכל בתרומה דהוי דלא כמאן ווה שהזקיקו למרן ז"ל לומר דיש מקום לומר דרשב"ג פליג וכו' וצל"ע דבריהם ז"ל ומ"ש מרן ז"ל הכ"מ ע"ד רבינו שכתב ה"ז ספק וכו' מסוגיא דחולין דבר ה' בפיהו אמת וכ"כ ה"ה שם אך מ"ש עוד ואמרי' התם דת"ק סבר מעוכב ג"ש אוכל בתרומה וכו' לא נתבאר זה שם אלא בכריתות ולר"ל דאמר הפקר ועמ"ש התוס' שם:

וזה חזיתי ואספרה להמש"ל ז"ל בה' תרומות שכתב וז"ל בדברי מרן הגדילו התערובות דבפלוגתא דת"ק ורשב"ג אין שם זכר למעוכב ג"ש דלא שייך כלל והרב כ' כאן גבי מעוכב ג"ש בעיא דלא אפשיטא ועוד יתבאר בסמוך וזה לא כלל ועוד הוסיף כיון דמספק"ל כמאן וכו' וכל אלו הדברים הם תמוהים עד מאד עכ"ל א' הרואה דברי הרב אשר. בתוכה יתמ'ה הנה מ"ש אין שם זכר למג"ש אפשר דק"ל דהש"ס דלא:

איצטריך למימר הכי אלא אליבא דאמר הפקר וא"כ קנו עצמם העבדים לב"ח ואכלו זרים בתרומה מ"ה אמרי' קסברי דמג"ש אוכל בתרומה אבל בסוגייא דהשוחט דלא הוזכרה מלתיה דר"ל ול"פ אלא דלת"ק קנה ב' ואם רבו ב' כהן אוכל בתרומה. דאהדורי קמהדר ולרשב"ג לא קנה ב' וחוזר לא' ואה"נ אם היה רבו א' כאן חוזר ואוכל בתרומה. ולא שייך כאן מעוכב כלל ועוד שמרן ז"ל כתב ע"ד בעיא דלא אפשיטא ור"ל ומה"ט פסק רבינו דאינו אוכל משום חומרא דתרומה כיון דלא. אפשי' וכתב עוד ועוד יתבאר לקמן והוסיף וכו' כיון דמספ"ל הלכתא כמאן וכו' דמה ענין פלוג' דת"ק ורשב"ג דלא אמרו בה דבר דהתם לאו במג"ש אלא אם אוכל מרבו א' אם כהן הוא או מרבו ב' אם היה כהן וע"ז כתב המש"ל שהם דברים תמוהים עד מאד זה נ"ל בכוונת ה' ז"ל שיש לתמוה עוד כיון. דרבינו פסק בהלכה זו"מ כר"ל א"כ עכ"ל דס"ל דמעוכב ג"ש אוכל ומאי מספק"ל תו הכא דע"כ בעיא דהשולח לאו אליביה קיימא וכמ"ש התוס' שם ועיין בה"ה ז"ל והכ"מ והמש"ל והלח"מ ז"ל לשם ועיין בקונ' להפר"ח ז"ל ויש קצת גמגום בדבריו. שהכניס בעיא המעוכב ג"ש לענין קנס דלא שייכא להאי מלתא דר"ל כלל ודוק:

עוד כתבו התוס' שם בהשולח דאיכא למימר דשאני הפקר והך בעייא איירי בחציו עבד וחציו ב"ח ודבריהם תמוהים וכבר תמה עליהם מהרש"ל ז"ל ועיין להח"ה ז"ל:

עוד כתב הרמב"ן במלחמות ובפ' אין בין המודר דל"ז אבעיא להו אי כהנים שלוחי דרחמנא נינהו או"ד שלוחי דידן ולא אפשיטא ובקידושין ובמ"א אמר ר"ה בריה דר"י הני כהני ש"ד נינהו ולא אפשיטא מנה בדוכתה ע"ש גם התוס' בהחובל ובהנחנקין לשם מתוקמא דלא אפשיטא בדוכתה אע"ג דבמ"א פשי' ליה לתלמודא משום דבעי למפשט ממתני' או מבריית' ולא ממימרא וכמ"ש ה"ה ז"ל בפ"ד מהלכות זכיה וכתבתיו לעיל:

וראיתי להתוס' בקידושין דכ"ג בד"ה כדאמר ר"ה וכו' שכ' א"נ י"ל דהתם קמבע"ל הני כהני שלוחי דרחמנא וכו' או"ד הוו נמי שלוחי דידן וכו' עכ"ל וק' לענ"ד דא"כ מאי פריך הש"ס ביומא די"ט אהא דקתני במתני' ואתה שלוחינו אמלתיה דר"ה דאמר שלוחי דרחמנא דל"ק כלל דהא דקאמר ש"דר ר"ל נמי ולא דלאו שלוחי דידן כלל ומ"ה שפיר קרו ליה שלוחנו ומאי דוחקיה דתלמודא דאוקמה אשבועה ועיין בהריטב"א ועצמות יוסף ז"ל לשם ועיין להמש"ל בפ"ד מהלכות תרומות ומה שהאריך בס"ד איך שיהיה הא איכא שנוייא אחרינא דלא תפשוט מר"ה:

נסעה ונלכה אל ארש'י דרך הקודש ארש קדמה דדעת הרב המאור דבעיא דלא אפשיטא וזו היא דעת הרמב"ם ברפ"ה מה' ברכות שכתב ונשים וכו' ספק מן הדבר אם הם חייבים מן התורה וכו' עכ"ל כמש"ל ולשם בספ"ה הלכה ט"ו וט"ז כתב הך ברייתא דאשה מברכת לבעלה וכו' בד"א שיצאו י"ח בזמן שאכלו ולא שבעו שהן חייבין מד"ס וכו' עכ"ל והראב"ד ז"ל כ' עליו אין הדברים כתיקנם וכו' דקי"ל אכילה כזית וכביצה דאוריי' שהרי מוציאין. אחרים כדי. שבען ולא אמרו דברים הללו אלא לרב עוירא וכו' ובריי' דקתני בן מברך לאביו וכן אשה ועבד במקרין אותו. ועונה אחריהן מה שהם אומרי' ואיתא ביהושל בירושלמי וכו' עכ"ל דעתו ז"ל דרבינא דמוקי לה בדאכל כזית הוינו לרב עוירא אבל לדידן דקי"ל כזית נמי דאורייתא כדמשמע הך דפ' ג' שאכלו שאם אכל כזית דגן מוציא אחרים י"ח דחי' לפשיטות דרבא ולעולם אימא לך דנשים מדרבנן והאי. דקתני מברכת לבעלה בעונה אחריהם מה שהן אומרים וכדאי' בירוש' לגבי. קטן וכדכתי' ומודה לרבינו. בחדא דנשים ספק אם הם מ"הת ומש"ה לא השיג בר"פ כשכתב רבינו שהנשים ס' אבל במ"ש. דכזית מדבריהם אשתפוך חמימיה השיג יד וק"ק שלא השיג בריש ה' ברכות שכתב רבינו ואינו חייב מ"הת אא"כ שבע וכו' אבל מד"ס אפי' אכל כזית מברך אחריו עכ"ל ואפשר משום דהתם לא נ"מ מידי אע"ג דנ"מ לס' ברך או לא ברך מ"מ רבינו לא. כתב הנפקותא אבל הכא שכתב הנפקותא שאשה ועבד וקטן מוציאות לאיש גדול שאכל כזית השיג ישג: אלא דהא ק"ל דהראב"ד ז"ל קרי בחיל דסובר כד' רבינו דנשים הן הן היו בס' וכדכתי' והטור סי' קפ"ו משם הראב"ד כתב שחייבות מ"הת ע"ש דא"כ אמאי אצטריך לאוקומה באשה מברכת לבעלה ועונה אחריה עפ"י הירושלמי והרב ב"י ז"ל כתב דהרשב"א ז"ל בחידושיו כתב שכן כתב הראב"ד דנשים חייבות מדאורייתא ע"ש וזה ודאי הפך דבריו בהשגה:

שוב מצאתי לו בהשגותיו על הרז"ה בספר. תמים דעים סי' ח"מ שהשיג עמ"ש הרז"ה דבעיא לא אפשיטא זהו לרבינא אבל סוגיא דשמעתא כדפשט לה רבא דהא אמרי' בגמרא תפלה ובר"המ מ"ע שלא הז"ג. ואיכא ספרים דגרסי' הכי בר"המ פשיטא מ"ד כיון דכתיב בתת ה' לכם בערב בשר לאכול וכו' אימא מ"ע שהז"ג קמ"ל ולזו הסוגיא ודאי ל"ש אכל כזית ל"ש אכל כדי שביעה עבד ואשה מוציאין אותו וקנין כשעונה אחריו מה שהוא אומר כדפי' בירוש' וכזית דאורייתא הוא וכן הוא הלכה והרב לא הביא לא הבעיא ולא תשובתה כ"א הסוגיא וכ"כ רבי' האיי ז"ל ואין דבריו נראין עכ"ל ומה שהק' על הרב שלא הביא הסוגיא ותשובתה הדבר פשוט כיון שהביא דתפלה ומזוזה ובר"המ מ"ע שלהז"ג וכל מ"ע שלהז"ג נשים חייבות כבר ביאר דדעתו דמדאורייתא ואי הוה מייתי בעייא ומאי דאתמר עלה הוה מעלה ארוכה דלא קי"ל הכי וכבר נודע דצדיק דרכו לקצר אלו קצר'ים קצ'ר אמיץ וברור הא למדת דיפה צדקו יחדו הרשב"א והטור משם הראב"ד ולא חשו לדבריו אלו הנאמרים בפרק השג יד החזקה:

וראיתי למרן ז"ל שכתב וההיא דפ"ג שאכלו וכו' דפ' להוציא וכו' למי שאכל שיעורא דרבנן וההיא דבן מברך וכו' והוא עונה וכו' וכן כתב רש"י ותוס' והר"ן וכו' עכ"ל אי קאי ארישא דמילתיה דאפי' אכל כזית דגן אינו מוציא אלא למי שאכל כזית דוקא שכ"כ רש"י והתוס' והר"ן כבר כתבתי לעיל בארוכה דאין כן דעתם והרב בעצמו בס"ד בד"ה ודעת התוס' וכו' כתב שדעת התוס' אפי' אכל כדי שביעה ואי קאי על מה דסליק מניה דבן בעונה כבר כתבתי דלא נזכר זה כלל בדבריהם:

ואכתי איכא למידק לדעת רבינו דבעי למימר דלא מצי למיפק אחריני אלא עד דהוי בר חיובא דאוריי' השתא בהאי אכילה אבל אי בהאי אכילה לא אכל דמחיי' עליה מדאוריי' לא מצי מפיק מדקתני מי שלא ראה מאורות מימיו אינו פורס על שמע דמשמע הא ראה ונסתם פורס ע"ש והשתא לר"י דסבר בהחובל פטור מכל מצותי האמורות בתורה אם ראה ונסתם מאי הוי: וראיתי להתוס' בר"ה דף ל"ג בד"ה הא ר"י וכו' שכתבו דסומא אע"ג דלר"י. פטור מכל. מצות ה"מ. מדאורייתא אבל. מדרבנן מחייב מדאשכחן. דאם ראה מאורות. ונסתם פורס על שמע וה"ט:

כיון דמדרבנן חייב מוציא אחרים ושאני אשה דאין במינה חייב ועוד שלא יהיו כעכו"ם וכו' עש"ב ואע"ג דאמרי' בפ' מ"ש. דלא אתי. דרבנן ומפיק דאורייתא צ"ל שאני אשה וקטן דאין. במינם בר חיובא ולפ"ז מה שהוצרכו התוס' בפ"ג שאכלו לומר:

דגדול שהוא בר חיובא מ"הת כי אכיל כדי שביעה מחויב בדבר קרי' ביה ולפ"ז בסומא. דלאו בדידיה תליא מלתא. לבא לכלל חיובא לא מצי. מפיק אחרים וא"כ תק"ל מדקתני מי שלא ראה מאורות אינו פורס על שמע דמשמע דאם ראה פורס וכדדייקי התוס' בר"ה לשם:

ותבט עיני להתוס' במגילה די"ט בד"ה ור"י וכו' שהקשו מדאמרי' בפ' ע"פ דר"י ור"ש דהוו אמרי אגדתא ומפקי אחרים דהוו תרי רבנן ומפקי חד דרבנן ואמאי בקטן לגבי מגילה משום דהוו תרי דרבנן אינו מוציא אחרים ותי' דסומא עדיף מקטן שהרי כבר נתחיי' מדאוריי' משא"כ בקטן עכ"ל ודבריהם תמוהים וסתומים דר"י ור"ש היו סומים מעיקרא ולעולם לא ראו מאורות מימיהם ואימתי נתחייבו מ"הת ואי ר"ל דקאי עמ"ש בהרואה ונסתם הוא דמחייב דכשהוא רואה. דמחייב מיהא מדאורייתא ועוד דר"י ור"ש יוכיחו וכמדובר וראיתי להתוס' לשם דכ"ד בד"ה מי וכו' שכתבו לת' קו' דר"י ור"ש דסומא עדיף מקטן שהוא גדול ובר דעת ע"ש ולפ"ז יש לפרש כונתם שכ' שכבר נתחייב מדאורייתא ר"ל שהוא גדול והגיע לשנות החיוב אלא לפי שהוא סומא לא מחייב מדאורייתא ואם אפשר להעמיס דבריהם בר"ה שכ' יש במינו חייב ר"ל מאחר שהגיע לכלל שנותיו יש במינו חייב מדאורייתא משא"כ קטן ואשה ואהני ה"ט אפי' לק"ש שהיא מדאוריי' וא"כ הדרא קו' עמ"ש בש"ס דגדול משום דמצי אכיל כדי שביעה ומתחייב מ"הת וא"כ ק"ו מסומא דלא אתי. וכדכת' לכן נלע"ד דלא מהני ה"ט דיש במינו שהוא חייב אלא להעדיף סומא מאשה וקטן במילי דרבנן אבל במילי דאורייתא לא והך דק"ש לא קשיא דהתו' לשיטתייהו אזלי דס"ל דק"ש מדרבנן כמ"ש בר"פ ואלו נאמרין בד"ה ק"ש וכו' ע"ש ואע"ג דבד"ה ור' וכו' ספוקי מספק"ל ע"ש לא שבקינן פשיטותא מקמי ספיקא וה"נ כתבו להדיא במנחות דמ"ג בד"ה ואי זו זו ק"ש דאסמכתא בעלמא היא דק"ש מדרבנן עכ"ל ע"ש:

איברא דאכתי איכא למיקם עלה דרב יוסף דיינא הוה כדאיתא בפ' המגרש דפ"ה וקי"ל דסומא פסול לדון וזכורני שה' מהרח"ש ח"ג מתשובו' הוכיח דמעיקרא לא הוה סומא עש"ב ויש ליחס דעת התוס' לזה:

שוב מצאתי להרא"ש ז"ל בתשו' סוף כלל ד' דהוכיח דק"ש דרבנן מדאשכחן לר"י דפוטר סומא מכל מצות והק' קו' התוס' איך פורס ותי' דמדרבנן מיהא מחייב וכיון דק"ש דרבנן מצי מפיק. אחריני עש"ב ומעתה דברי התוס' כהוגן דהא דבעינן עד דאתי לכלל חיובא ובדידיה תליא מלתא דעביד דאתי כהך דאכילה כדי שביעה היינו דוקא למלתא דאורייתא ואע"ג דלר"י סומא לא מצי אחריני אלא בדאכל. שיעורא דאורייתא ואחריני אכול שיעורא דרבנן ודוק:

איברא דאיכא למידק דלר"א דקאמר ק"ש דאורייתא כדאיתא בפ' מי שמתו דכ"א ע"ב לדידיה מה יתרץ קו' התוס' בדיוקא דברייתה דקתני. מי שלא ראה מאורות איגו פורס על שמע מופח דבראה ונסתם פורס ע"ש והא לר"י סומא פטור והך טעמא שכתבו התוס' לא מהני אלא למ"ד דרבנן וכדס"ל להתוס' וכדכתי' וא"כ קשיא להתוס' והרא"ש מר"א:

ואנכי חזו"ן הרביתי להרב החסיד בקונט' ארעא דרבנן אות תס"א שכתב שהמרדכי במגילה פ"ב כתב שנשאל רב טוסיה ז"ל איך סגי נהור פוטר בני ביתו מקידוש היום דהיפי אתו דרבנן ומפיק דאוריי' והשיב דכיון דיכול לבא לידי חיוב אם נתפקח יכול. להוציא אחרים י"ח דהא בפ"ג שאכלו אמרי' לעולם אינו. מוציא אחרים י"ח עד שיאכל כזית דגן ואע"ג דכזית וכביצה אינם אלא מדרבנן מוציא אחרי' שאכלו כדי שבועה. דאורייתא הואיל ויכול לבא לידי חיוב דאורייתא אם יאכל עד שישבע. עכ"ל. ולענ"ד קשה דמה ראיה ודמות:

יערוך סומא. דאין בידו. לתקן לגדול שיש בידו לתקן וכדאמרי' בפסחים דף י' יע"ש... נהי דמסומא ל"ק דבעינן שיכול לבא באותה שעה לכלל חיוב דמשכחת לה באותה שעה מתפקח אבל קטן מחוסר זמן הוא אלא אקושיין דלא דמו אהדדי קושיא שו"ר. להמרדכי שם שדחה ראיה זו מטעמא דכתיבנא שש אנכי גילה אחר גילה ולפ"ז איכא למימר דלר"א דאמר דק"ש מדאוריית' מתרצי' דאתי לכלל חיובא ובהך דבר"המ דהוי דאורייתא וכן קידוש היום ברם קושטא הוא דהמרדכי סבור דק"ש מדרבנן כמ"ש שם לעיל מיניה ולפ"ז איכא למימר דרבינו טוביה ז"ל ס"ל כר"י דסומא פטור וכדעת רבינו ירוחם שהביא מרן הב"י א"ח סי' תע"ג. וזה דבר השמ'טה מהרדב"ז בחדשות סי' ט"ל שכתב שלא מצא חבר לרבינו ירוחם דהא איכא רבינו טוביה ז"ל. וע"ש במרדכי שחלק עליו מהא דלא קי"ל כר"י אלא כר"מ ועיין להפר"ח סי' ס"ז וסי' ג"ן סקי"ד בארוכה ע"ש:

ומעתה אשו'רה נא ואראה. מאי דק"ל להרב החסיד ז"ל וז"ל. ולא ידעתי לפ"ז למה הוצרכו התוס' במגילה. וכו' לתת טעם בסומא מפני שהוא גדול וכו' ת"ל שיכול לבא לכלל חיוב דאורייתא כמ"ש בפרק ג' שאכלו וכו' עכ"ל דמי גילה לו רז זה דהתוס' ס"ל כדעת רבינו טוביה דחשיב לסומא דאתי לכלל חיוב שיכול להתפקח שלא הוזכר בדבריהם אלא גבי גדול דמצי אכיל כדי שביעה דבדידיה תליא מלתא ולא בסומא דאין בידו לתקן אלא אם ירחמוהו מן השמים וכ"ש דהמרדכי ק"ל עלה וכדכתי' בעניותנו בס"ד ואם נתכוון למאי דכתי' דע"כ לר"א דקאמר ק"ש דאורייתא צ"ל כדעת רבינו טוביה קצר במקום שהי"ל להאריך ועוד כיון דמלתא דחיקא היא ולר"א הוא דדחקינן נפשין ועיילי' שופיתא בקופונא דמרא אבל לדידהו דס"ל ק"ש מדרבנן לא צריכינן להאי וצע"ד ז"ל ועו"ק על הרב ז"ל כיון שהביא דברי התוס' דר"ה שכתבו שם טעמ' דעדיף סומא מאשה משום דיש במינו מחוייב מדאוריי' אמאי הוצרך להרחיק נדוד להק' מהתו' דמגילה דלמה הוצרכו לתת טעם וכו' ת"ל טעמא דרבי' טוביה ז"ל תק"ל אמלתיהו דתוס' ר"ה וגם בזה צלע"ד ז"ל:

ואתה דע לך דמ"ש התוס' דגדול אתי לכלל חיובא:

ומוציא אחרים מדין ערבות נגעו בה כמ"ש שם וק"ל דלמ"ל טעמא דאתי לכלל:

חיוב ת"ל. משום ערבות גרירא וכ"ה דעתו בפ' מ"ש דלא כתב אלא לטעמא דערבות ולא הזכיר לטעמא דאתי. לכלל חיובא וכתבתיו לעיל וכ"ה הלשון בפ' ג' שאכלו ע"ש ולענ"ד לק"מ דליתנהו בערבות אלא גברי דבני חיובא לאפוקי מאן דלא אתי לכלל חיובא דלאו בני ערבות וזה:

ודאי תוכן דברי הרא"ש ודוק:

והשתא נחזי אנן בסומא לר"י אי בר ערבות הוא או לאו בתורת ערבות או"ד כיון דבמינו חייב ובר דעת בר ערבות שפיר הוא והנה לדעת רבינו טוביה דיהיב טעמא דאתי לכלל חיוב אם נתפקח ודאי ליכא למימר דבר ערבות הוא דהא מדמה ליה להך דפ' ג' שאכלו אע"ג דהתם בר ערבות הוא אבל לדברי התו' נהי דכתבו דגדול ובר דעת היינו לאלומי חיליה מקטן ואשה אבל כתורת ערבות צ"ע:

ודע דמדברי התו' דמגילה ור"ה יש להוכיח דערבות איתיה אפי'. במילי דרבנן וכבר כת' דק"ש לדעת התוס' מדרבנן וכן מגילה כמו שהק' בדבריהם שם והיכי מצי מפקי אהדדי כיון דכל עיקר הטעם מדין ערבות נגעו בה ומצאתי כתוב בגי' קונטריס ארעא דרבנן אות תפ"ט וז"ל ונ"ל להכריע כדעת מהר"א יצחקי ז"ל דבמידי דרבנן לית ביה ערבות ממ"ש התוס' במגילה די"ט בד"ה ור"י וכו' דף כ"ד בד"ה אבל וכו' וד"ה מי שלא ראה וכו' שכתבו דתרי דרבנן אינו מוציא לחד מדרבנן ע"ש ואי איכא ערבות מאי איכא בין תרי מדרבנן לחד הא מ"מ מחוייבי דרבנן. נינהו וערבים זה לזה וכל שהוא ערב מוציא את חבירו אף מי שאינו מחוייב בדבר כמ"ש בגמ' דר"ה אבל ודאי דס"ל דבדרבנן ליכא ערבות כנ"ל עכ"מ. ולפום מאי דכתי' אין כאן הוכחה דליכא ערבות אלא היכא דחייובייהו שקולים הם א"נ אע"ג דלגבי האי מלתא חד מדאוריי' וחד מדרבנן אלא דמצי אתי לכלל חיובא אבל היכא דלא דמיין אהדדי בחיובייהו ולא עביד דאתי לכלל חיובא ליכא בהו ערבות וקטן אע"ג דאתי מ"מ מחו"ז הוא. וכדכתי' ואדרבא איפכא איכא לאוכוחי וכדכתי' בעניותנו:

עוד מצאתי כתוב בגי' הנז' אות תס"א אשר הובא הלא בראשי עמ"ש ולא ידעתי לפי זה למה הוצרכו התוס' במגילה וכו' וז"ל ואני לא ידעתי למה לא ידע דבר פשוט כזה דהתוס' לא נגעו בה מטעם המרדכי כלל ועיקר כמו שיראה הרואה בדבריהם אלא מטעם ערבות שכל ישראל ערבים זה לזה ובפי' כתבו דאפי' לא אכל מוציא אלא שצריך לאכול מעט כדי שיאמר. שאכלנו וכו' ע"ש אך ק"ל בדבריהם ז"ל דכפי מ"ש שם במגילה בסוף ד"ה ור"י מכשר בסומא דתרי דרבנך מפיק חד דרבנן משום דכבר נתחייב מדאורייתא א"כ ק"ל עמ"ש שם דכ"ד בד"ה מי שלא ראה וכו' דכתבו דכיון שהוא גדול ובר דעת ע"ש וחד תירוצא די וגם יש להקשות בדברי המרדכי דקטן נמי יבא לחיוב דאורייתא והוא ודאי משא"כ בסומא עכ"מ:

ואתה תחזה דמה שהק' דברי התוס' אינו ענין לדברי המרדכי ת"ל כבר כתבתי בטוב טעם ומה שהק' דברי התוס' מדי"ט לדף כ"ד דתרי טעמי ל"ל לא ידעתי מה צייר בדעתו בהבנת דבריהם שכתב שכבר נתחייב מדאוריותא דאימת איחויבמוכבר ביארת דבריהם שכוונתם שכבר בא לכלל שנותיו שנתחייב מדאורייתא והיינו לאחרים בדבור א' נאמרו ומה שהק'י על המרדכי מקטן דאתי לכלל חיובא כבר כתבתי דשניא מחו"ז ממי שעומד עכשו להתפקח וזה פשוט:

ומצאתי בתוספתא בפ"ה דברכות דקתני הכל חייבין בברכת המזון וכו' נשים ועבדים וקטנים פעורין ואין מוציאין את הרבים י"ח ולא ידעתי. מאי אדון בה אם נפרש הא דקתני פטורין לגמרי קאמר ואפי' מדרבנן הא. איפכא תנן נשים ועבדים וקטנים חייבות בבר"המ ולא קמבע"ל לרבינא מדאוריי' או מדרבנן דוקא וע"ק סיפא מאי קמ"ל דאין מוציאין וכו' כיון דפטירי. משום דכללא הוא דכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אתרים. י"ח איברא דכה"ג אשכחן דקתני בתוספתא דר"ה בפ"ב גבי שופר נשים ועבדים וקטנים פטורין ואין מוציאין את אחרים י"ח ע"כ אע"ג דגבי שופר ליכא למ"ד דחייבות אפי' מדרבנן ואפי' לר' יוסי רשות הוא דקאמר כדאיתא התם בר"ה דף ל"ג ע"ש ואפ"ה קתני בהאי לישנא וה"נ תניא בפ"ב דמגילה הכל חייבין במק"מ וכו' נשים ועב"וק פטורים ואין מוציאין את הרבים ע"כ ואפשר דה"ט משום דקתני התם גווני טובא איכא דחייב ומוציא ואיכא דחייב ואינו מוציא קתני דפטור ואינו מוציא מיהו אכתי קו' קמייתא בדוכתה קיימא ואם נפשך לומר דהא דקתני פטורים מדאורייתא הוא דפטירי אבל. מדרבנן חייבים והיינו דתנן במתני' חייבים ר"ל מדבריהם. ומשו"ה אצטריך למתני סיפא דאין מוציאין את הרבים י"ח דלא תימא כיון דחייבות מיהא מדרבנן מחוייבים בדבר קרינן להו הא נמי קושיא חדא דהו"ל למתני חיובא כלישנא דמתני' ועוד דא"כ הא דקתני טומטום ואנדרוגינוס חייבין ואין מוציאין וכו' ע"כ דחייבין מן התורה קאמר והא ליכא למימר דבשלמא אנדרוגינוס איכא למימר דהאי תנא סבר לה מר כמ"ד בריה בפ"ע וכל כמה דלא מיעטיה רחמנא רמי עליה חיובא אלא טומטום מאי איכא למימר הא לכ"ע ספיקא הוא אלא ע"כ. דהא דקתני טומטום ואנדרוגינוס חייבים מדבריהם קאמר ומשום דהוו ספיקא דאורייתא אזלי' בהו לחומרא וא"כ כי קתני גבי נשים ועבדים וקטנים פטורים אפי' מדבריהם ומתניתין איפכא קתני וליכא למימר דמדבריהם קאמר והא כדאיתיה והא כדאיתיה דכל כהאי הו"ל לתלמודא א לפרש ולא לסתום סתומי:

שבתי וראה בהג"א בפ"ק דמגילה משם א"ז וז"ל ונשים חייבות בבר"המז מן התור' אבל אינם מוציאות את האנשים שאינם יכולים לומר ברית עכ"ל כל הנוגע בו ית'מה דנהי דאמרי' דקאי בשיטת הרי"ף ואחוזת מרעהו ז"ל דבעיין דפ' מ"ש אפשיטא מהך דפ"ג שאכלו דנשים בבר"המ דאורייתא מ"מ ודאי דמוציאות את הרבים י"ח דהיינו הא דקא מבע"ל לרבינא דנ"מ להוציא את הרבים ע"ש ונלע"ד דדעת הרב הנז' דרבינא דפשיטא ליה דאי הוו מדאורייתא מוציאין את הרבים י"ח משום דס"ל כמ"ד ואפי' לא אמר ברית ותורה יצא י"ח אבל לדידן דקי"ל דאם לא אמר ברית ותורה לא יצא י"ח נהי דחייבות מ"הת דהוי מ"ע שלהז"ג מ"מ להוציא אחרים י"ח לא דאינם יכולים לומר ברית והאיש השומע אם לא אמר ברית לא יצא י"ח אלא דקשה לפ"ז למ"נמ אי מדאורייתא או מדרבנן כיון דלהוציא אחרים י"ח לא מצו מפקו דלא מצו למימר ברית ותורה והיה נראה לומר דסובר הא"ז וז"ל דנשים ליתנהו בערבות כדעת התוס' ודעמייהו ז"ל ונ"מ אם אשה אכלה כזית ואחרת אכלה כדי שביעה שאינה מוציאה את חברתה אע"ג דמציא אתיא לכלל חיובא דאורייתא כשאוכלת כדי שביעה מ"מ לא מהני ה"ט אלא משום דאיתנהו בערבות וכמ"ש לעיל וצ"ל נמי דקסבר א"ז ז"ל דכזית וכביצה דרבנן וכדעת התוס' וכמו שנתבאר:

ואי.. ק"ל א"כ תרץ לי ברייתא דקתני אשה מברכת לבעלה היכי מצי נפיק כגון שאינה יכולה לומר ברית ותורה תירץ דמוקי לה בעונה אחריה מה שאומרת ובהגיע ברית ותורה ההוא אמר ולא הוא דאינה בבריתו א"נ דנ"מ אם חייבת מ"הת אם נסתפקה אם כבר ברכה או לא וכדק' לעניו' מראש מקדמי אר'ש ורבינא דלא קאמר דנ"מ להאי דינא איכא למימר דהיא גופה קמ"ל דאי הויא מדאורייתא שפיר מציא מפקא אחריני דלברית ותורה לא חיישינן דקאי בשיטת מ"ד אם לא אמר ברית ותורה יצא י"ח ובכלל דברי הרמב"ן ז"ל שם אייתי הך בעיא דפ' החובל דכתיבנא לה ברישא וסבר לה מר אע"ג דלא אפשייטא בעיין בפ' החובל הא מיהא אפשוט שפיר בפ' הנשרפין ע"ש:

תוכן העניינים

ספר משכנות הרועים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה