ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק
ה"א · אות ח
הודאה הלכה רווחת דחוב שבשטר אינו נקנה בק"ס אלא ע"י כתיבה ומסירה כמו שנתב' בסי' ס"ז נסתפקתי אי מהני הודאת המלוה שיודה בפני עדים דחוב הכתו' בשטר על ראובן הוא מנכסי שמעון וימסור לו השט"ח מי אמרינן כיון דהשתא מודה ואזיל לוי דנכסי שמעון נינהו קנינהו בהודאתו ומצי כייף לראו' לגבות הימנו או"ד כיון דבשעת ההלואה לא נשתעבד ראו' אלא ללוי מצי אמ' לשמ' לאו בע"ד דידי את ובלא כתי' ומסי' לא תיסגי ליה:
ואען ואומר שראיתי להתוס' בפ' מ"ש דף קמ"ח בד"ה ש"מ וכו' אהא דאמרי' התם ש"מ שאמר הלואתו לפ' הלואתו לפ' ופריך והא מילתא דליתיה בבריא דק"ל דהא איתא בבריא בהודאה כדמוכח בהך דאיסו' גיורא דכת' הודיתא לבריה אנכסי דהו"ל בי רבא ובודאי לאו משום דש"מ הוא דאהניא ליה דאיסו' גר הוה ומתנת ש"מ כירושה שויוה רבנן וגר לאו בר אורותי הוא כדאיתא התם דף קמ"ט אלא ש"מ מדין הודאה זכה ע"ש מוכח להדיא דבהודאה שפיר מצי מקנה ואין לומר דהתם במלוה ע"פ מיירי ונכסי דאיסו' בלא שטר הוו בי רבא אבל חוב שבשטר לא מהני אלא בכת"ומ הא ליתא חדא דכיון דמהניא הודאת בע"ד לשווינהו להנך נכסי של זוכה מ"ש מלוה ע"פ ממלוה בשטר ועוד דא"ה מאי ק"ל להתוס' משו"ה נקט תלמודא טעמא משום דשייכא בין במלוה ע"פ בין במלוה בשטר עיין סי' ס"ו סי"ט ובתשו' מוהר"ם אלשיך ז"ל סי' ד' ע"ש ולמימ' דר"ן שאמ' ש"מ שאמ' הלואתו לפ' וכו' אפי' במלוה בשטר מיהו הא ודאי לק"מ דקו' להמקשה דלא אשכח דאיתיה בבריא דהא איתא בהודאה ודילמא במלוה ע"פ הוא דקאמר ר"ן עיין פי' רשב"ם:
איברא. דאיכא למידק בדבריהם דמאי ק"ל מהך דאיסו' דהתם פקדון הוו בי רבא משו"ה בהודאה גרידתא מקנה אבל הלואה דלהוצאה ניתנה מאן לימא לן דמהניא הודאה ולפי' ז"ל דמ"ל ש"מ שהודה שיש לפ' מנה בידו ואנו מוחזקין בו שאין לו אי קני לגמרי או"ד במתנת ש"מ הוא דקני ולכך אם עמד חוזר ע"ש א"ש קצת. דמיירי במלוה דלגבי דקני לו זוכה לגמרי כהך דאיסו' אע"ג דיש לחלק בין מלוה דלגביה למלוה דלגבי אחריני: אמור מעתה דעת התוס' ז"ל דהודאה מהניא אפי' לחוב שבשטר כדכתי' ונר' שזו היא דעת הרדב"ז ז"ל שהביא הכנ"הג בסי' ס"ו בהגה"ט ס"ו אות ס"ב ע"ש ולעת עתה אין תשו' הרב אצלי לראות הדברים כהוייתן:
ואולם מדברי ה' התרומות ש' נ"א ח"ח שנשאל על כיוצא בזה בראובן שהוציא שט"ח על שמ' שנכת' ע"ש לוי ואומר דלוי שלוחו הוה והודה לוי ע"ז כת' בשם איכא מ"ד דלא מהני הודאה והך דאיסו' מתנת ש"מ הוה וכו' וזה ודאי שלא כדברי התוס' הנאמרי' באמת ודעת דאיכא מ"ד נשגבה לא אוכל לה דאיסו' הוה וליתיה במתנת ש"מ דליתיה בתורת ש"מ כדאיתא התם וכדכת' התוס'. וכ"כ הראב"ד הובא במקו' לשם והתימה מה' התרומות שחלק עליו ולא השיגו מזה ועיין לה' גד"ת שם ואי לא מסתפינא הו"א דכוונת האיכא מ"ד לומ' דלא מהני הודאה אלא בש"מ וכעובדא דאיסו' גיורא דהוה ש"מ מיהו באיסור גיורא ודאי לאו משום דש"מ אהניא ליה דהא ליתיה בירושה אלא משום דהוו פקדון בי רבא וכדכתי' וכה"ג אמרי' בקידושין דף ל"ח כזבולון ן' דן ולא כזבולון ב"ד ובע"ז דמ"ד כהמן ולא כהמן ע"ש והכי דייק לישנא שכת' ול"מ הודאה בש"מ כהודאה דאיסו' גיורא ר"ל כהודאה דידיה ולאו מטעמיה:
ודעת ה' ז"ל דכיון דמודה לוי דההוא ממונא מראובן הוה ושלוחיה הוה מפקינן דהא איגלאי מילתא השתא דמשעת הלואה דראובן הוה ההוא ממונא ולא הצריכו כת"ומ אלא במי. שבא לגבות עתה שלא זכה בו עד עתה שום זכות וכו' אבל הודאה אין עניינה הקנאה וכו' עכ"ל. וכן פסק הטור בסי' ס' ס"ט ועיין בפרישה וסמ"ע ואנכי לא ידעתי מה יענה להך הודיתא דאיסו' גיורא דנכסי דאיסו' הוו מעיקר' ומהשתא קמזכה להו לבריה בהודיתא ונר' דעת הרב ז"ל דודאי. כל היכא דמודה ואזיל דנכסי דפ' מהימן כיון דאינו חב לאחרים במ"ש יש לנו להאמינו וכו' אלא דבמילתיה דר"ן דנקט הלואתו לפ' האי לישנא משמע לשון הקנאה מדל"ק של פ' דמשמע לשון הודאה ואע"ג דמחזקי' דנכסי דידיה הוו כיון דלחובתו ואינו חב לאחרים יש לנו להאמינו אבל מדנקט לפ' דהוא לשון הקנאה מתמה שפיר דהאי. הקנאה ליתיה בבריא ולעולם לדינא ל"ש ליה בין דידעי דמעיקרא של הזוכה הוו נכסי או לא והשתא איפשוט בעיין דלשון הודאה מהני בשט"ח ותו לא צריך אלא עדי הודאה ומסירה איברא דמדברי הרש"ך שם סי' ס' ס"ק ל"ב לא משמע הכי שכת' להכריע כד' איכא מ"ד ואייתי בידיה דלא הוזכר בשום פוסק קנין לשט"ח אלא בכתי' ומסי' ואע"פי שי"ל שהם מדברים כשיודעי' שמתחילה לא היו הנכסים של בע"השט ע"ש נשמע מן הדא דעת עליון כל היכא דידעי' דנכסי הוו של בע"השט לא מהני ביה הודאה ומסיק לחוד וצע"ד דבהך דאיסו' גיורא לא משמע הכי וכדכתי':
ולענין דינא נר' להוכיח מדברי האיכא מ"ד ודעת ה' התרומות ז"ל דל"ש בידוע דהנכסי' של הזוכה ל"ש עתה הוא שזיכה לה מהשתא תדע דנדונם הוא דראו' טוען דלוי שלוחו ועיקר ההלואה מראו' אלא שהאמינו לכותבה בשמו ופסק דלמ' דדייק לה מדלא קאמר אמילתיה דר"ן דאיתיה בבריא בהודאה וכו' דמאי קו' שאני התם דלמ' הודאה אלא בשעיקר החוב היה מנכסי הזוכה ור"ן מיירי במזכה לו מעכשיו מדקאמר הלואתו לפ' והא ליתא בבריא וה' ג"כ הוצרך לשנויי לה אלא ש"מ דלא שני להו למ"ד דלא מהני אפילו בגוונא דקושטא קאי דהכי הוה עובד' ולמ"ד מהני אפי' בידוע שאין עיקר החוב היה של הזוכה ומעתה יפה דן יפה הורה הרב החבי"ב ז"ל שהביא תשו' הרדב"ז ז"ל לפסק הלכה בלי שום חולק ולא הזכיר לדברי התרומות שהביא הטו' הניתנים למעלה. ורחימו דנפשין הרב מוהרא"א זרע רב ומור"י ג"ם הוא עט"ר הרב חק נתן זיע"א מדי דברי בו בענין זה רצה לדמות זה למאי דקי"ל בקנין אג"ק דאין בודקין אחריו אם יש לו וכמ"ש הרא"ש בפ"ה דמציעא השייך לדף מ"ה ע"ש ועיין לעיל באות א' מדין אגב סי' ולפ"ז בידוע לנו דקי"ל בגוויה שלעולם לא זכה בחוב לעולם וכגון שבזמן הכתו' בשטר עדין לא בא לעולם לא קנה ולא כן אנכי עמדי אלא בכל מיני הודאה זכה ולפי' בכ"הג דנולד הזוכה אחר זמן ההלואה ומטעמא דכתי' בעניותי' וכעת נדפס ס' חיים שאל ח"ב למופת דורינו הרב מוהרח"א נר"ו וראיתי לו בסי' ל"ח סעיף י"ב מ"ש בשם הרדב"ז ע"ע: