ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק
ה"א
אות א
הודאה קי"ל מי שהודה ע"ע ואמר חייב אני לפ' כ"וך יכול לטעון ולומר שהודה כן שלא להשביע את עצמו כמ"ש בטוש"ע סי' ל"ב ופ"א ע"ש ודוקא בכה"ג שאין מקום לחוב זה אלא ע"י הודאתו וכיון דכן הוא מצי למימר שלא להשביע אבל במקום שהחוב מבורר בשטר או כ"י דמהני לגבות בהם אלא דמהיתומי' קטנים אינו גובה דחיישי' להתפסת צררי או שובר וכיוצא הילכך אם הודה בשעת מיתה שלא פרע השטר חוב שיש לפ' עליו עודנו בחזקתו שגובה אפי' מיתומים קטנים ה' כנ"הג סי' ק"ך אות ז' בהג"הט והדברים עתיקין:
אות ב
הודאה שני שותפים שרצו להפרד והיו מחוייבים לסוחרים והודה א' מהם לסוחרים בחלקו וחלק חבירו ונתפרדה חבילת השותפות ביניה' ונשאר החוב מוטל עליו ורצה לחזור בו מההודאה שהודה לסוחרים הדין עמו בני משה סי' ד"ן דף ק"ח:
אות ג
הודאה הודה לחברו ואח"כ אמר משטה הייתי או שלא להשביע את עצמי נאמן לכשישבע כמ"ש בטוש"ע סי' ל"ב ונ"א ועיין בס' סמא דחיי למוהר"ח יעקב ז"ל סי' ן' בח' חה"מ חי' פרטי דינים ע"ש ואם כפר בהודאה ואח"כ באו עדים שהודה בפניהם אלא שלא אמר אתם עדי וחזר וטען אמת שהודיתי אלא שאח"כ פרעתי לא הוחזק כפרן לאותו ממון. כיון שבעת ההודאה היה יכול לטעון טענת השטאה הו"ל מילי דכדי ולא דכירי הרדב"ז ז"ל בח"א מהחדשו' סי' ש"ה ע"ש:
אות ד
הודאה ראובן נתן מעות לשמ' להסתחר בהם ומת שמ' ויש עדים שאמ' ללוי מעות שיש לי אצל הגוי פ' של ראו' הם אע"פי שעבר זמן רב מהודאתו למיתתו נותני' אותם לראו' ולא חיישי' דילמא נפרע מאותה הלואה של גוי זוזי זוזי דהשתא דידיה נינהו כנ"הג סי' רצ"ז בהגה"ט אות ד' בשם רבו ז"ל עיין בתשו' הרא"ש כלל פ"ו:
אות ה
הודאה ראו' נלב"ע וחל"ש והניח אחריו בניו וא' מהם קטן ותבע שמעון מהבנים הגדולים ששט"ח שתחת יד אביהם כתו' על שמו וגם מקצת סחורה שהיא כעת בעין לזכותי מחציתם וכן תמצא כתוב בפנקס אביך ויבוקש הדבר וימצא כדברי שמ' וטענו היתומים דילמא פרע לך חלקך כפי אשר הסכמתם ונשאר הכל לזכות אבינו או שלא להשביע את עצמו עיין ש"ע ח"מ סי' ס"ה וסי' פ"א סי"ח:
ואומר הכל גלוי מה שעמדו גדולי ישראל בסתירת תשו' הרא"ש הנאמרים באמת שם שם ומור"ם ז"ל חילק בין היכא דכת' ונתן ביד חבירו אז לא אמרי' שלא להשביע ובנמצא כתו' אצלי אמרינן ועיין בסמ"ע ופוד"ר שם וה' גד"ת ד' קע"ו ע"ב והש"ך סי' פ"א ס"ק מ"ה האריכו למעניתם והכנ"הג בסי' ס"ה בהגה"ט אות ל"ח אסף איש טהור כל הדיעות ע"ע והמכוון מדבריהם שאם הוא כתו' בפנקסו שכתו' בו כל ס' חשבונותיו דלא עביד לאודועי ולמשמע אין הדעת סובלת למטען שלא להשביע וכו' וכדברי הרש"ך והר"ד ן' נחמיאש ז"ל שהביא מהר"ש הלוי ז"ל וראויים הדברים למי שאמרן גם הגאון באו"רות העתיק כן משם הרש"ך ע"ש ובפרט כשנמצא כתו' דרך משא ומתן וחשבון וקרובים הדברים כמו שאמ' שמ' ולזה אני אומר דלהאי טענה דהשבעה לא חיישי' אבל לא מטעמא דראובן אמיד בנכסי הוה והתובע עני דכבר נתב' בדברי מור"ם בד"מ ובהג"ה בסי' פ"א ס"ד דאין חילוק בין עני לעשיר עיין בסמ"ע ס"ק ל"א ובש"ך שם ובס' בית אברהם סי' ל"ב ע"ש האמנם מטעמא אחרינא דקטעין דשמא חזר ולקחו ממנו אין להוציא מהיורשי' וכמ"ש הרש"ך שם בסי' פ"א אשר הורם ע"ש ואם ירצה להחרים על היתומי' הגדולים אין למחות בידו. וכעת ראה ראיתי לה' כרם שלמה בח"המ סי' ז' שחילק בדין שלא להשביע וכו' היכא דיש לו בלא"ה עסק עמו כבר לא טענינן משא"כ באיניש דעלמא ע"ש ובחוב שעל הגוי בעש"ג נראה דלא אמרינן דילמא פרע לו חלקו או קנאו ממנו ועיין כנ"הג בסי' רצ"ז בהגה"ט אות ד':
אות ו
הודאה ראובן מכר קרקע לשמ' בסך מה וכתו' בשטר המכר שזקף על עצמו הקונה סך מה שחייב המוכר והשאר יפרע לזמן קצוב ואח"ז כת' המוכר ללוקח שטר הודאה שקיבל שארית דמי המכירה והלך לא"י בתוך חדש א' להודאה וחל"ש וטען היורש שאביו א"ל שלא קיבל כלום רק שהבטיחו הקונה שיתן לו לאחר כתיבת השט' של ההודאה ולא עמד בדיבורו נר' פשוט דהדין עם הלוקח וכדאמרינן בכתובות דף נ"ו רי"א כות' לה התקבלתי ממך וכו' ואע"ג דידעינן דלא קבלה כלום וכן ה"ה בשאר חוב וכ"מ במקו' לשם בשם הריטב"א ז"ל והובא בב"י סי' נג"ר ובמור"ם סי' מ' ע"ש ואין זו ענין לקונה בכסף וכות' שמכר באתרא דכתבי והדר יהבי שנתבאר בסי' קצ"א ע"ש:
אות ז
הודאה מי שלוה מחבירו מעות ברבית שא"ל לצורך גוי הם ונתן לו משכון ואח"ך א"ל שהם לעצמו אינו נאמן אע"פ שמביא עדים שהמשכו' הוא של ישראל עיין בטוש"ע י"ד סי' קס"ח וקס"ט ובבאר היטב ס"ק מ"ח ובשו"ת הרדב"ז ח"א שבשני סי' ש"ה ע"ש וצ"ע אי שרי ליטול מכאן ולהבא אחרי אשר צווח בעל המשכונו' לומר דידי הוא או"ד דמאי דשקל כבר הוא ולא מחייב לאהדורי משום דמלוה אמ' לדבריך הראשו' אני מאמין דוקא אבל ליטול משם ואילך לא ומהא דמותי' הש"ס ברפ"ק שום היתומים אהא דתנן אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אא"כ היתה רבית אוכלת בהם ופריך עלה ישר' מי שקיל רביתא וכו' דאמאי לא אוקמה בכ"הג דלוה מישראל בשם גוי טפי מלאוקומה בעכו"ם דציית להא ולא ציית להא אלא ש"מ דאינו נוטל אלא במה שקיבל זכה ועדיין צריך להתיישב בדבר וצ"ע ועיין בדרשותי שהארכתי בענין זה כיד ה' הטובה עלי:
אות ח
הודאה הלכה רווחת דחוב שבשטר אינו נקנה בק"ס אלא ע"י כתיבה ומסירה כמו שנתב' בסי' ס"ז נסתפקתי אי מהני הודאת המלוה שיודה בפני עדים דחוב הכתו' בשטר על ראובן הוא מנכסי שמעון וימסור לו השט"ח מי אמרינן כיון דהשתא מודה ואזיל לוי דנכסי שמעון נינהו קנינהו בהודאתו ומצי כייף לראו' לגבות הימנו או"ד כיון דבשעת ההלואה לא נשתעבד ראו' אלא ללוי מצי אמ' לשמ' לאו בע"ד דידי את ובלא כתי' ומסי' לא תיסגי ליה:
ואען ואומר שראיתי להתוס' בפ' מ"ש דף קמ"ח בד"ה ש"מ וכו' אהא דאמרי' התם ש"מ שאמר הלואתו לפ' הלואתו לפ' ופריך והא מילתא דליתיה בבריא דק"ל דהא איתא בבריא בהודאה כדמוכח בהך דאיסו' גיורא דכת' הודיתא לבריה אנכסי דהו"ל בי רבא ובודאי לאו משום דש"מ הוא דאהניא ליה דאיסו' גר הוה ומתנת ש"מ כירושה שויוה רבנן וגר לאו בר אורותי הוא כדאיתא התם דף קמ"ט אלא ש"מ מדין הודאה זכה ע"ש מוכח להדיא דבהודאה שפיר מצי מקנה ואין לומר דהתם במלוה ע"פ מיירי ונכסי דאיסו' בלא שטר הוו בי רבא אבל חוב שבשטר לא מהני אלא בכת"ומ הא ליתא חדא דכיון דמהניא הודאת בע"ד לשווינהו להנך נכסי של זוכה מ"ש מלוה ע"פ ממלוה בשטר ועוד דא"ה מאי ק"ל להתוס' משו"ה נקט תלמודא טעמא משום דשייכא בין במלוה ע"פ בין במלוה בשטר עיין סי' ס"ו סי"ט ובתשו' מוהר"ם אלשיך ז"ל סי' ד' ע"ש ולמימ' דר"ן שאמ' ש"מ שאמ' הלואתו לפ' וכו' אפי' במלוה בשטר מיהו הא ודאי לק"מ דקו' להמקשה דלא אשכח דאיתיה בבריא דהא איתא בהודאה ודילמא במלוה ע"פ הוא דקאמר ר"ן עיין פי' רשב"ם:
איברא. דאיכא למידק בדבריהם דמאי ק"ל מהך דאיסו' דהתם פקדון הוו בי רבא משו"ה בהודאה גרידתא מקנה אבל הלואה דלהוצאה ניתנה מאן לימא לן דמהניא הודאה ולפי' ז"ל דמ"ל ש"מ שהודה שיש לפ' מנה בידו ואנו מוחזקין בו שאין לו אי קני לגמרי או"ד במתנת ש"מ הוא דקני ולכך אם עמד חוזר ע"ש א"ש קצת. דמיירי במלוה דלגבי דקני לו זוכה לגמרי כהך דאיסו' אע"ג דיש לחלק בין מלוה דלגביה למלוה דלגבי אחריני: אמור מעתה דעת התוס' ז"ל דהודאה מהניא אפי' לחוב שבשטר כדכתי' ונר' שזו היא דעת הרדב"ז ז"ל שהביא הכנ"הג בסי' ס"ו בהגה"ט ס"ו אות ס"ב ע"ש ולעת עתה אין תשו' הרב אצלי לראות הדברים כהוייתן:
ואולם מדברי ה' התרומות ש' נ"א ח"ח שנשאל על כיוצא בזה בראובן שהוציא שט"ח על שמ' שנכת' ע"ש לוי ואומר דלוי שלוחו הוה והודה לוי ע"ז כת' בשם איכא מ"ד דלא מהני הודאה והך דאיסו' מתנת ש"מ הוה וכו' וזה ודאי שלא כדברי התוס' הנאמרי' באמת ודעת דאיכא מ"ד נשגבה לא אוכל לה דאיסו' הוה וליתיה במתנת ש"מ דליתיה בתורת ש"מ כדאיתא התם וכדכת' התוס'. וכ"כ הראב"ד הובא במקו' לשם והתימה מה' התרומות שחלק עליו ולא השיגו מזה ועיין לה' גד"ת שם ואי לא מסתפינא הו"א דכוונת האיכא מ"ד לומ' דלא מהני הודאה אלא בש"מ וכעובדא דאיסו' גיורא דהוה ש"מ מיהו באיסור גיורא ודאי לאו משום דש"מ אהניא ליה דהא ליתיה בירושה אלא משום דהוו פקדון בי רבא וכדכתי' וכה"ג אמרי' בקידושין דף ל"ח כזבולון ן' דן ולא כזבולון ב"ד ובע"ז דמ"ד כהמן ולא כהמן ע"ש והכי דייק לישנא שכת' ול"מ הודאה בש"מ כהודאה דאיסו' גיורא ר"ל כהודאה דידיה ולאו מטעמיה:
ודעת ה' ז"ל דכיון דמודה לוי דההוא ממונא מראובן הוה ושלוחיה הוה מפקינן דהא איגלאי מילתא השתא דמשעת הלואה דראובן הוה ההוא ממונא ולא הצריכו כת"ומ אלא במי. שבא לגבות עתה שלא זכה בו עד עתה שום זכות וכו' אבל הודאה אין עניינה הקנאה וכו' עכ"ל. וכן פסק הטור בסי' ס' ס"ט ועיין בפרישה וסמ"ע ואנכי לא ידעתי מה יענה להך הודיתא דאיסו' גיורא דנכסי דאיסו' הוו מעיקר' ומהשתא קמזכה להו לבריה בהודיתא ונר' דעת הרב ז"ל דודאי. כל היכא דמודה ואזיל דנכסי דפ' מהימן כיון דאינו חב לאחרים במ"ש יש לנו להאמינו וכו' אלא דבמילתיה דר"ן דנקט הלואתו לפ' האי לישנא משמע לשון הקנאה מדל"ק של פ' דמשמע לשון הודאה ואע"ג דמחזקי' דנכסי דידיה הוו כיון דלחובתו ואינו חב לאחרים יש לנו להאמינו אבל מדנקט לפ' דהוא לשון הקנאה מתמה שפיר דהאי. הקנאה ליתיה בבריא ולעולם לדינא ל"ש ליה בין דידעי דמעיקרא של הזוכה הוו נכסי או לא והשתא איפשוט בעיין דלשון הודאה מהני בשט"ח ותו לא צריך אלא עדי הודאה ומסירה איברא דמדברי הרש"ך שם סי' ס' ס"ק ל"ב לא משמע הכי שכת' להכריע כד' איכא מ"ד ואייתי בידיה דלא הוזכר בשום פוסק קנין לשט"ח אלא בכתי' ומסי' ואע"פי שי"ל שהם מדברים כשיודעי' שמתחילה לא היו הנכסים של בע"השט ע"ש נשמע מן הדא דעת עליון כל היכא דידעי' דנכסי הוו של בע"השט לא מהני ביה הודאה ומסיק לחוד וצע"ד דבהך דאיסו' גיורא לא משמע הכי וכדכתי':
ולענין דינא נר' להוכיח מדברי האיכא מ"ד ודעת ה' התרומות ז"ל דל"ש בידוע דהנכסי' של הזוכה ל"ש עתה הוא שזיכה לה מהשתא תדע דנדונם הוא דראו' טוען דלוי שלוחו ועיקר ההלואה מראו' אלא שהאמינו לכותבה בשמו ופסק דלמ' דדייק לה מדלא קאמר אמילתיה דר"ן דאיתיה בבריא בהודאה וכו' דמאי קו' שאני התם דלמ' הודאה אלא בשעיקר החוב היה מנכסי הזוכה ור"ן מיירי במזכה לו מעכשיו מדקאמר הלואתו לפ' והא ליתא בבריא וה' ג"כ הוצרך לשנויי לה אלא ש"מ דלא שני להו למ"ד דלא מהני אפילו בגוונא דקושטא קאי דהכי הוה עובד' ולמ"ד מהני אפי' בידוע שאין עיקר החוב היה של הזוכה ומעתה יפה דן יפה הורה הרב החבי"ב ז"ל שהביא תשו' הרדב"ז ז"ל לפסק הלכה בלי שום חולק ולא הזכיר לדברי התרומות שהביא הטו' הניתנים למעלה. ורחימו דנפשין הרב מוהרא"א זרע רב ומור"י ג"ם הוא עט"ר הרב חק נתן זיע"א מדי דברי בו בענין זה רצה לדמות זה למאי דקי"ל בקנין אג"ק דאין בודקין אחריו אם יש לו וכמ"ש הרא"ש בפ"ה דמציעא השייך לדף מ"ה ע"ש ועיין לעיל באות א' מדין אגב סי' ולפ"ז בידוע לנו דקי"ל בגוויה שלעולם לא זכה בחוב לעולם וכגון שבזמן הכתו' בשטר עדין לא בא לעולם לא קנה ולא כן אנכי עמדי אלא בכל מיני הודאה זכה ולפי' בכ"הג דנולד הזוכה אחר זמן ההלואה ומטעמא דכתי' בעניותי' וכעת נדפס ס' חיים שאל ח"ב למופת דורינו הרב מוהרח"א נר"ו וראיתי לו בסי' ל"ח סעיף י"ב מ"ש בשם הרדב"ז ע"ע:
אות ט
הודאה המקבל עסקא מחבירו פלגא דינא ל כמלוה ופלגא דין. פקדון הילכך בחלק הפקדון נאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו וכת' הטור סי' ק"ח גבי הוציא על היתומים שטר כיס דאם הוא בענין דלא מצי למימ' אבוהון החזרתי כיון דהימניה או שהודה שלא החזיר או בתוך זמנו אין טוענים להם נאנסו ע"ש:
והנה הא דלא כת' נמי מת בנדויו משום דאם החזיר כבר הותר מנדויו וכ"כ ה' הפרישה ע"ש ולא ידעתי במאי ניחא ליה חלוקת שהודה דאם הודה ותכף מת א"כ מאי איריא דאין טוענין להם נאנסו דהא איהו מודה דאכתי גביה נכסי וכבר עמד ע"ז ה' גד"ת דף ל"ז ע"ש וכת' דכרי נסבה ומהתימה מהרב פרישה ז"ל דלא שת לבו גם לזאת:
אות י
הודאה עד א' מעיד שראה לאדם א' שנכשל בא"א כדרך המנאפים ואח"ך הודה מעצמו ושאל מה תהיה תקנתו לכפר על חטאתו דקי"ל לענין לאסור איסר האשה דפלגי' דיבוריה והו"ל ב' עדים כמ"ש בטוש"ע אה"ע סי' קט"ו ע"ש ולענין אם נפסל לעדות האיש החוטא הלזה ע"פ עצמו והעדאת עד א' כת' מוהריק"ו ז"ל שורש ל"א דבכ"הג אדם משים עצמו רשע ועיין בכנ"הג סי' ל"ד בהגה"ט אות ט"ז ועיין לה' דבר משה ח' א"ח סי' ה' ולה' בית דוד ח' חה"מ סי' כ"ט שחולק בזה והשיא דעת מהריק"ו לדבר אחר ע"ש וצריך להתיישב בדבר:
אות יא
הודאה ראובן יש עליו כתו' אשה וכת' שט"ח עליו לשמעון שמקדם קדמתה יותר מכ"וכ שנים היה מחוייב לו מנה בשטר וברור לו דאירכס ליה אמטו להכי כת' לו האי שטרא ומת ראובן ואין בנכסים לפירעון כתו' האשה ושט"ח של ראובן ונמצא חוב שבשטר מאוחר לכתו' אמנם לפי מה שהודה שהיה לו שטר אחר ואבד זמן של שטר הא' הוא קדום לזמן שטר כתוב' וטוענת האלמנה אע"פי שהודה שחוב זה קדום לכתו' אין הודאתו כלום דהוי מודה לב"ח במקום שחב לאחרים דלא מהני ושמ' טוען דהיינו דוקא כשחב בודאי לאחרים אבל בשט' כתוב' דלא קאי לגוביינא בודאי דאי מתה היא ברישא לא הוי שטר גוביינא א"כ אינו בכלל חב לאחרים דשט"ח בוודאי לגוביינא קאי ועיין לקמן במערכת אות ט' סי' ח"י בקרוב לזה ועיין בתשו' הרב אדרת אליהו לה' מהר"א קובו ז"ל סי' ט"ז וע"ע להרב דברי אמת בתשו' סי' י' דף ט"ל מה שעמד בפרט זה דהכתו' לא ניתנה לגבות מחיים עש"ב:
אות יב
הודאה נשאלתי בראובן גברא דאמיד בנכסי ואת העוס'ק אשר עס'ק רב מעס'קות אתגורי איתגור ובנו היה סמוך על שולחנו מפתו יאכל וכו' וגם הוא היה מתטפל בעסקי אביו שנה אחר שנה ועוד לו אח אחיו יקט'ן מאשה אחרת והן בעון פגעה מדה"ד בבן הגדול וחי"לש והניח אחריו אלמנתו ובן א' ולאח"ז חלה את חוליו האב הנז' והאריך בחליו ולבסוף נעשה שתוקי כאיש נדהם אישתקיל מלוליה כי אין מלה בלשונו ובקושי יובנו רמזיותיו ואחר כל אלה מת וחלי"ש והניח אחריו שתי אלמנותיו האחת אם הבן שמת בחייו ונכדה בלתי נשוי והב' בן א' שהשיאו אביו בחייו ושתי בנות א' מהנה שדכה ג"כ האב בחייו עם א' חכם מיקירי ארעא תורה וגדולה ופסק לה בנדונייתה לפי כבודו של המשודך. ולפי כבודו והאחרת בבר שית כבר שבע ויהי כמשלוש חדשים אחרי מות האב עמד הנכד ההוא והוציא שטר כתוב וחתום שזמנו קודם פטירת זקנו ג"ח מ"מ ודי"ן אנו עדים ח"מ מעידים איך ששלח אחרינו ה"ר פ' ומצאנו אותו מוטל ע"ע דוי ודעתו מיושבת עליו ואמ"ל הוו עלי ע"ג למה שאני מצוה אתכם הלא תדעו כי בעודו בני ה"ר פלוני בחייו היה שותף עמי שו"ג בכל עסקי וענייני מה שיש לי תחת כיפת הרקיע מחוט ועד שרוך נעל ולא נצרכה אלא להעדפה כי הוא מתעסק יותר ממני כפלי כפלים והיה התנאי בינינו שכל א' ממנו יטול שליש. הריוח והשליש הג' לצורך הוצאתנו ואחר שנפטר בני וחלי"ש עדין נמשך השות' ונכנס בחריקיה בנו ה"ר פ' ומעתה כל מה שיש לי תחת כיפת הרקיע הן כסף הן סחורו' הן פרקמטייאות וכדומה הכל הוא בשות' בינינו וקנינו מיד ה"ר פ' בקש"ם וכו' וחתום בו סופר מתא יע"א וחד דעמיה וכשקראו הב"ד יצ"ו השטר הלזה המה ראו כן תמהו מעידין בגודלן כי לא איש דברים הוא ביודעים ומכירים ידיעה נאמנה והעדים אנשים של צורה ומביני מדע ואיך נזדמנה לו שעת הכושר להוציא מלבו מלין בסדר נאה ואז עמד א' מהב"ד נר"ו פקיע ומומחה מנ"ר נר"ו וקרא לעדים החתומים. בשטר ושאל את פיהם גופא דעובדא היכי הוה ויענוהו קושטא קאי כי לא הזמין אותנו יחד רק זה שלא בפני זה וסדר דבריו של העד כך הם כשהלכתי אצל ה"ר פ' והוא בדעתו זהו מה שאמר אני ובני פ' היינו שותפי' בכל והוא היה טורח יותר ממני וחלוקתינו בריוח היתה עז"ה השליש לי והשליש לו נוצא ממנו כל הוצאותינו והשאר לאמצע וכשנפטר בני הנז' ראיתי אני והכנסתי בנו במקומו ועדין השות' בינינו כמו שהיתה עם אביו בקש"ם מידו וקיים ע"כ דברי העדים ועוד טען הנכד הנז' כי מפי השמועה למד כי אביו הוא הבכור ונוטל פי שנים במחצית העזבון והבן בשני חלקים מי"ב חלקים והבן טוען כי כל דברי השטר אינם אלא מן המתמיהין הס כי לא להזכיר דקים ליה באבוהי דלאו בעל דברים כי שנות מספר ניטל רוב המדבר גלוי לכל העמים ומה שטוען שאביו היה בכור מעולם לא נשמע דבר זה ואדרבא אוזן ששמעה שאמו הפילה כמה נפלים קודם לבן זה ועוד בה כי אביו ז"ל כשחילק הקרקעות שהיו לו נתן לנו חלק כחלק איש כאחיו ונשאלתי לחוות דעתי ק'לה כמות שהיא כדת מה לעשות ע"פי התורה ומי שחותמו אמת הוא יעמידנו על דבר האמת לדון דין אמת כי"ר:
זאת אשיב ראשי פרקים ויהי הקצ'ר אמיץ דרך קצרה ואומר חלו'תי דורשין תחילות נחזי אנן בהאי שותפות דקא מודה די'ן אב'א אי בקרנא שהטילו לכיס השותפו' כל א' סך מה או"ד קרנא דאב הוא הא מיהא בפירא יד שניהם שוה והקרן קיימת לו לא'ב יגיע ומדבריו שנותן טעם בפירוש שהוא טורח יותר ממני כפלי כפלים וכיוצא יורה דאין לו שייכות בקרן שבכיס השותפות אמטו להכי טעמא טעים אמאי שקיל פלגא ברווחא דאי איתא דאית ליה נכסי בכיס השותפות למ"ל ה"ט ת"ל דבדידיה קא טרח אלא ש"מ דאין השותפות בין האב והבן אלא בשבחא ופירי ועוד בה שהרי כל שער בת עמי יודעין דבנו היה סמוך על שולחנו של אביו סמיכה מעליא ומאין היו לו הנכסים להכניסם לכיס השותפות וכ"ת דחיישינן דילמא מציאה אשכח וכדאמרי' בגיטין דף ק' גבי עמרם צבעא דקאמר ואי משום דלא אמיד אימור מציאה אשכח ע"ש אלמא אע"ג דקים לן בגויה דלית ליה נכסי תלינן במציאה אשכח הא ודאי לאו מילתא היא חדא שהרי כת' המרד' דלא תלינן בהכי אלא כי היכי דלא לאחזוקי גברא בגזלנותא כההיא דעמרם צבעא כי חשדוהו דקאכיל ושתי מנכסי דיתמי דאפוטרו' דיתמי הוה כדאיתא התם אבל במידי אחרינא לא תלינן במציאה ע"ש ובכתו' דפ"ה אהא דאמר חדא דידענא ביה בר"מ דלא אמיד וכו' כתבו התוס' דלא טענינן ליתמי מילתא דלא שכיחא אבל אם היה ר"מ קיים וטעין הכי הוה מהימן ע"ש ואע"פ שיש חולקים וס"ל דטוענין ליתמי מלתא דלא שכיחא כגון נאנסו מ"מ מרן דבתריה אנן גרירנא הורה גבר דאין טוענין כמ"ש בסי' ק"ח ס"ד ע"ש וכ"ש בנ"ד דהיורש בא מכח ירושה דאורייתא והמקבל חפץ למען צדקו ע"י שטר זה ועוד בה דכי יהבינן ליה כל דיליה דטענינן ליתמי מלתא דלא שכיחא ואמרי' מציאה אשכח אכתי לא אהניא ליה ולא מידי כיון דסמוך ע"ש אביו אפי' הוא גדול מיקרי קטן לענין מציאה דמציאתו לאביו כדאי' בפ"ק דמציע' ופסקה הטוש"ע סי' ע"ר ע"ש וכת' דמשכחת לה שנתן האב לבנו במתנה וזכה בה לעצמו ואח"כ הטיל לכיס השות' הא נמי ליתא דהאיכא מ"ד דכל שהבן סמוך על שלחן אביו אין לו יד לזכות לעצמו והרי הוא כקטן שאין לו יד וחזרה המתנה לאב וכמ"ש הנמק"י ז"ל שם בפ"ק דמציעא וע"ע בתשו' מוהרשד"ם ח"מ סי' שפ"ו ע"ש מ"ש בזה ואע"פי שה' כנ"הג כת' שם משם מוהר"א גאליקו דנקטי' שזכה הבן לעצמו במה שנתן לו האב ע"ש מ"מ מאן חשי' להוציא ממון מהמוחזק מן התורה נגד ס' הנמק"י ודעמיה וכ"ש בנ"ד דאין רואה אם נתן לו האב לבן אלא דתלינן תל'אי ע"ג תל'אי דהכי הוה הס כי לא להזכיר. אמנם כ"ז כתבתי לרווחא דמלתא אמנם יציבא מלתא קושטא קאי למתבונן בדברי הצוואה ובקי בטיב הלשון ראה יראה דאין השיתוף אלא בחלוקת הריוח ואינו אלא מתעסק בעלמא ומשום דלאו כ"ע דינא גמירי קרו למתעסק שותף בסתם ואח"כ הראני הבן כת"י אחיו נ"ע ודי"ן זהו מה שיש לי קרן משל אבי תחת רשותי כ"וך ממטבע תונס יע"א והריוח שיזמין השי"ת שיטול אבי ב' שלישים ואני השליש כמ"ש בשטר שיש בינותינו שזמנו בחדש אלול המרוצ' שנת התקמ"ו ליצירה פ' ס"ט ואח"כ כתוב במכתב למר אביו וד'ין תוספ' ביאור שהסך שבצ'אר אזלם ושבעיר טראבליס ושאצל דיין הכל בכלל הסך של הקרן פ' ס"ט עכ"ל אזן שמעה ותבן לה בהודא' הבן שהקרן הוא משל אב ואין לבנו בחלוקה אלא בריוח וכמו ששיערנו בעניותי' בכח משפט הלשון והאמת יורה דרכו ואין לנו עסק בנסתרות ופטפוטי מלין והגיונות מלי דכדי להפקיע כח היורש מן התורה מ"מ במה שיזכה יותר על חלקו ה"ה כשאר אינשי דעלמא ונקרא בזה מוציא ממון מחזקת בעליו ולעולם ידו על התחתונה כמו שמבואר בדברי הפוסקים זיע"א:
ואתה דע לך כי יש הפרש בדברי העדים ממ"ש בשטר שביד נכדו למה שחזרו והגידו לפני הב"ד יצ"ו דבשטר כתו' לאמ' ששלח אחרינו ואמר לנו הוו עלי עדים וכו' עין רואה כל לישנא דשטרא בלשון רבים משתעי ואילו בחזרת ביאור דבריהם אמ' שכל א' מהם בא בפ"ע זה שלא בפני זה ולא היתה להם ישיבה אחת בעולם ואע"ג דלענין דינא לא נפ"ל מידי דע"כ ל"פ רבוותא אלא בהודה לפני עד א' ותו לא דדעת הרב המאור ז"ל ורבי' אפרים והראב"ד משמיה דגאון סברי מרנן דאין בהודאה זו כלום לחייב שבועה למי שכנגדו והרמב"ן והרשב"א והמ"מ ושרים רבים ס"ל דקם הוא לשבועה כשאר העדאת עד א' שאע"פי שאינו קם לממון קם הוא לשבועה וכן היא דעת מרן בש"ע סי' פ"א ס"ד אבל כל שההודאה היא בפני ב' אע"פי שלא ראו איש את אחיו הא קי"ל דעדי הודאה מצטרפין כמ"ש מרן בש"ע סי' ל' ס"ו ע"ש אלא שהראב"ד סובר דדוקא בשכל א' מעיד שהיה אחר עמו בשעת ההודאה אלא שהלך לו למד"ה אבל אם עיקר ההודאה לא הודה אלא בפני כל א' לבדו לא שמה מתייא א"כ לפ"ד הראב"ד ז"ל חשיבא הכחשה בעדות העדים הללו דלפי מ"ש בשטר הא' ההודאה היתה בפני שניהם יחד במעמד א' כמש"ל ולפי מה שחזרו ונחקרו דבריהם ע"י ב"ד שניהם אמרו האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ונ"מ דלדעת הראב"ד הודאה זו מגן שויא אלא דבלא"ה דברי הראב"ד הללו מעיד עליהם ה' ש"ך סי' פ"א ס"ק כ"ב כי לא מצא להם חבר ע"ש ועכ"פ עדים גופייהו לאו שפיר עבוד לשנות את הידוע אצלם ולהעיד מה שאין כן חלילה ואע"ג דלאו כ"ע דינא גמירי מ"מ לא היה להם אלא להציג ולסדר הדברים כהוייתן ולא לחדש דבר מעתה ובפרט מהנך טוב'י ואנא דחכימי שופרא דשטרי ומקראות שאין להם הכרע ולשון מדברת גדולות צחות ומצוחצחות וכל העם מקצה יעידון יגידון כי האב הלזה לאו בעל דברי' מתמול שלשום ואף כי אחרי ניטל רוב המדבר אכן חליינו הוא רומז ונרמז טען ברמ'ז בדוחק ובצער באין מבין ואתמהה איך ביום ההוא הופיע עליו נה'רה וכח הדיבור אשר שלט יביע אומר ה'ן או'מר וה'ן דברים המושכין את הלב הס כי לא להזכיר וכבר מלתא אמור אזהרה שמענו מפי סופרים ומפי ספרים כי אין לעדים של הצוואה לשנות ולתרגם דברי המצווה אפי' מלשון לעז או א' משאר הלשונות ללה"ק או זולתו רק יכתבו הדברים בצביונן וקומתן ככל היוצא מפיו עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע ודייני הזמן יורו את דבר המשפט כפי אשר יורו להם מן השמים וה' הטוב יכפר בעדנו כיר"א:
הדרי בי לענין דינא דהאי שטרא אמינא בר מן דין ומן דין ממה שהוכחנו מהשגרת לשון השטר למימינים בו שפתיו ברור מללו כי לא היתה הודאת האב בשות' אלא בחלוקת הריוח אבל בעיקר קרן שבכיס אין לבנו שום שייכות אלא לאב ולזרעו אחריו כמו שנאמר והמתעקש בזה צריך להביא ערבים נאים להוציא ממון מהיורש מן התורה בתסקופי מלין ואמרי לה כ'די ומה גם בהגלות נגלות כתי' בנו והאב מילא את דבריו וביא'ר עליה מה שהוא בכלל הקרן מעתה נסתלקה החקירה ויסכרו מעינות המחלוקת ותהי האמת נהד'רת והאמת יורה דרכו והנה בעתה שמעתי אומרים כי עדין יד החולק נטויה לומר נהי דעיקר השות' לא היתה אלא בחלוקת הריוח כמ"ש בכת"י הבן והאב כמדובר הא מיהא מצי נכדו למימ' דבשעת הצוואה נטתה דעת האב נפשו אותה לזכות את נכדו בעיקר נכסיו ושוייה שותף בקרנא ופירי מחוט ועד שרוך נעל ושפיר מצי זכי בהאי הודיתא דקא מודה קמי הני סהדי ואני שמעתי ולא אבין מי שם פה לאדם לערוך ולבדות דברים הדברים פטומי מלין להוציא מן המוחזק בממון מדינא דאורייתא ולהחזיק ביד המקבל בהאי הודיתא דנפק הרי זה נשבע לשנות את הידוע ועוד בה כי לשו' השטר מכחיש זה הרי שלך לפניך ראשית אמריו ותחלת דבריו הלא תדעו שבני היה שותף עמי ואותה השותפות נמשכת עם בנו אחר שנפטר בני ונמשכת עד עתה יורה יורה דלאו מלתא חדתא קעביד אלא ממה שהיה בנו שותף עמו אחרי מותו הכניס את בנו במקום אביו וממשמשת והולכת עם נכדו כאשר היתה באמנה עם בנו ואין כל חדש וכיון שנתבאר באר היטב אופן השות' בין האב לבן במכתב לאמר דאין לבן אלא בריוח ממילא מה שהמשיך השות' עם נכדו במקום אביו לא עדיף איהו מגברא דאתא מחמתיה. ותו אמינא דכי יהבינן להו כל דילייהו דהאב השתא אהדורי קמהדר ביה ובעי למזכי לבר בריה בהאי תפקידתא דש"מ אכתי לא איפרוק מחולשא דלדעת מרן בש"ע סי' פ"א סי"ד אע"ג דבאומר אתם עדי תו לא מצי למטען טענת השטאה הא מיהא טענת שלא להשביע את עצמו אכתי מצי טעין ועיין מ"ש הסמ"ע שם ובס"ח ואעפ"י שה' ש"ך ז"ל חלוק הוא בדבר כמו שהאריך שם ע"ע אנו אין לנו אלא דעת מרן בש"ע לפום מאי דשמיע ליה ה' סמ"ע ואם נפשך לומר דע"כ לא אמרי' אדם עשוי שלא להשביע את עצמו אלא כשהודה שיש לו ממון משל אחרים אבל כשהודה שהם של בנו מושבע. ועומד הוא דמה ראה האב להשביע את בנו זה ולא חש לקמחיה וח"ש בראשו על בנו האחר אלא ש"מ דקושטא קאמר ולא שלא להשביע את בניו הוא דקאמ' הכי. הא נמי ליתא דחשי' ליה בנו מבן בנו דאינו דומה בנו ממש לבן בנו ואע"ג דאמרינן ביבמות דס"ב בני בנים הרי הם כבנים וכו' התם לענין קיום מצות פו"ר הוא דאמרי' הכי אבל למלתא אחריתי אינם כבנים וכ"כ רשב"ם ז"ל בפ' מ"ש דקמ"ג ע"ב אהא דתניא המודר מן הבנים מותר בבני בנים ע"ש ועוד ראיה דדעתו של אדם קרובה אצל בנו אמרי' ואצל בן בנו לא אמרי' דאשכחן גבי המזכה לעובר לא קנה ובמזכה לעובר דידיה קנה וטעמא רבה משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו וחפץ למען צדקו וכ' הרא"ש בתשובה כלל פ"ב סי' ב' דדוקא בנו אבל בן בנו כאחר דמי ופסקו מור"ם בסי' ר"י ע"ש בה' סמ"ע מ"ש שם ואע"פי שה' כנה"ג שם אות ח"י בהג"הט כת' דאיכא מאן דפליג על ס' הרא"ש הלזו ומאן דעמיה ע"ש מ"מ אנן בדידן גרירנ' בתריה דמור"ם ז"ל היכא דלא פליג אס' מרן בש"ע וכ"ש דקי"ל דבכל פלוגתא דרבנן בין היורש למקבל דעל המקבל להביא הראיה דהילכתא כמר ולא כמר כמ"ש מרן בסי' רמ"ה סי"ח ע"ש והכא בנ"ד שבנו מוחזק בנכסי אביו בחזקת התורה אלימתא ובן הבן בא להחזיק יתר על חלקו המגיע לו ע"פי התורה בכח שטר זה ודאי אמרי' ליה זיל ברור מקחך דהילכתא כמ"ד דבן בנו הרי הוא כבנו גם להאי מלתא וכ"ש דהאיכא רבוותא דסברי דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו אף כי אחרי מותו שיאמ' פ' עשיר היה ומושבע בנכסי והוא היה מתרושש והון רב מן הציקנים וכמ"ש ה' ש"ך בסי' פ"א סכ"ט וכבר עמדתי ע"ז לעיל במערכת אות ה' בדיני הודאה סי' ואין להאריך ועוד בה דא"נ אמרינן דהשתא קמזכה לכן בנו מה שלא זכה האב אלא בחלוקת הריוח ויפה כח הבן מכח האב אכתי למשדי עליה גודא רבא דאין לו יד לזכות כיון שגם בן בנו סמוך על שלחן זקנו דמ"ש בנו סמוך על שלחנו לבן בנו סמוך ונראה על שלחן זקנו אין טעם בדבר לחלק:
ותו חזינא תיוהא רבא בהאי שטרא דחזינן להאי שטרא דכל לישניה מרישיה לסיפיה מדריש ומשתעי בלשון סיפור דברים מה שהיה כבר ולשעבר לקול הא'ות הראשון הלא תדעו כי בני בחייו היה שותף עמי וכו' והיה התנאי וכו' ואחר שנפטר בני נמשכת השות' וכו' ובדוק ובחון בהם דכל מלי דהאי שטרא מלי דלשעבר נינהו ואשכחן לה' מהרשד"ם ז"ל בח"מ סי' כ"ט שאול נשאל על שטר שכתו' בו איך עמד פ' והודה איך מתחייב להחזיק בביתו הנער פ' לאכול וכו' ואז בזמן נישואי הנער נתחייב ליתן לו כ"וך וכו' ויהיו מעכשיו נתונים לו במת"ג וכו' וקנינן אנן סהדי דח"ל וכו' עכ"ל ומת הזקן אם חייב היורש לקיים מלי דאבות והשי' ה' ז"ל שה' מהרש"ק וה' מוהרש"ב ז"ל לא נסתפקו אלא בחיוב המזונות ופשיטא להו דחייב' בממון והרב ז"ל לא כן ידמה. והיה טעמו משום דלישנא דהך שטרא גריע טובא שהרי לשו' הודה ונתחייב מורה על העבר וכו' שנר' שאינו אלא סיפור דברים בעלמא במה שעבר וכ"ת א"כ מה הוא זה שאמ' מהיום הזה אם מטעם זה אינו כלום שאיפשר ג"כ שאומר שלעבר נתחייב במהיום הזה מ"מ לא הוי אלא סיפור דברים בעלמא וכו' ואע"ג דבנ"ד איכא לישנא דוקנינן דמשמע עכשיו נטל קנין נר' ודאי דליכא לחייובי לבן הזקן כיון דמעיקרא לא הוקב' חיוב אלא סיפור דברים גם הקנין מהדר אסיפור דברים ולא אחיוב וכו' וכבר נתבאר דיד בע"השט ע"הת ואפי' הפירוש דחוק כל עוד שיש בו משמעות וכו' וכמ"ש מהריק"ו וכו' וכ"ש בשטר גרוע כזה וכו' עכ"ל וכשמעתתיה וכטעמיה דהרב ז"ל פסיק ותני ה' מוהר"י לבית לוי סי' נ"ה וכת' וז"ל וכבר ידעת הא"ח שצריך לעולם לפרש לשון השטר לזכות הלוה או המוכר ואפי' בפי' דחוק כמ"ש הרשב"א דיד בע"השט ע"הת עכ"ל גם הרב בני שמואל בתשו' סי' ו' הביא דברי זקנו ה' מהרשד"ם ושמיע ליה דהרב ז"ל תפס כס' הגאוני' ע"ש וה' משפט צדק ח"ב סי' ל' דף ס"ב ע"א הביא דברי מוהרשד"ם הללו ע"ש ובסי' ל"ו כת' דמילתיה דרב ז"ל מידי פלוגתא לא נפקא ע"ש. ואני עני מצאתי עוד לה' מהרשד"ם עודינו מחזיק בסברתו שם סי' ח"ן דף ן' ע"ש וכן מצאתי לו ז"ל בהסכמתו בתשו' ה' משפטי שמואל סי' מ"ה ע"ש וכת' ה' כנ"הג סי' ט"ל אות ס"ב בהגהב"י שהראב"ד חלוק עליו בזה ע"ש ועיין לה' נאמן שמואל סי' ך' די"ט ע"ג שהביא דברי מהרשד"ם והרב בני שמואל הנאמרים באמת ע"ש וה' דבר משה ח"ב ס"ו סי' פ"א אחר שהביא דברי מהרשד"ם ואחוזת מרעהו נו"ן הורה גבר כדמסיק הרב ז"ל ע"ע וה' מוהרח"ש ז"ל ח"א סי' ט' הביא דברי הרשב"א שהביא מוהרשד"ם ואח"כ הביא דברי מהרשד"ם הללו ולמד לנדונו להכשיר את השטר מהך דהרי"ף והראב"ד ע"ש ויש בדבריו מהגמגום וכבר עמדו ע"ז האחרונים ז"ל. הן אמת שה' מוהר"ש גאון בס' משפטים ישרים סי' ט' נטה דעתו לד' מוהרשד"ם אמנם בס"י דף ס"ו תמ'ה תמ'ה יקרא על ס' מוהרשד"ם הלזו וכבר נתעורר בזה ה' מוהר"ם מזרחי אשר הובא בתשו' ה' נחפה בכסף ח' חה"מ סי' ט"ז ועיין מ"ש ע"ד ה' ז"ל שם בסי' י"ז ע"ש גם ה' תורת חסד בסי' קכ"ד האריך בזה והרבה להשי' על דברי מהרשד"ם הללו ע"ש מכל מאי דכתי' בעניותי' נתב' דרבים הוו בעלי תריסין דקיימי בשי' מוהרשד"ם והן לא יהיה אלא ספק שקול אנן יד עניי אנן אין בידינו להכריע הילכתא כמאן א"כ בכה"ג אוקי ממונא בחזקת מאריה שהוא מוחזק מן התורה וכדאמרי' בפ' חזקת דף ל"ב והילכתא ממונא היכא דקאי ליקו ופירשב"ם דמספק"ל הילכתא כמאן ומאן מסתבר טעמיה טפי וע"ע בתוס' שם ותו אע"ג דאנן בדידן לא דיינינן בדין קים לי היינו דוקא במה שהוא הפך פסק מרן בש"ע או מור"ם היכא דלא פליג אדברי מרן אבל בדבר שאינו מפורש בדברי מר"ן ומור"ם ואפליגו ביה רבנן בתראי ז"ל ודאי דהמוחזק מצי למימ' קים לי וכ"ז בדברי הקי"ל מבואר דהיכא דאיכא תרי רבנן בס' חדא מצי המוחזק למימ' קי"ל כוותייהו ולא מפקי' מיניה ממונא כמ"ש ה' כנ"הג בכללי הקי"ל ע"ש בסי' כ"ה וכיון דבנ"ד חזינן לכמה מרבוואתא בתראי סברי מרנן דהאי שטרא ריע חיליה וגריע ואין בו כדאי להוציא ממון מיד המוחזק מדינא דאורייתא מאן חשיב מאן ספין מאן רקיע כביר מצאה ידו להפקיע ירושה דאורייתא וכבר ידעת דאפילו בס"ס וכל שאתה יכול להרבות בספיקות אין בנו כח להוציא מיד המוחזק כמ"ש רבני האחרונים אשר אסף איש טהור הרב כנ"הג שם ואחריו כל ישרי לב עד כי חדל לספור וכבר כתבנו דאע"ג דבנ"ד הנכד דתפיס שטרא בידיה הוא ניהו יורש ומוחזק הא מיהא במה שעולה על רוחו לזכות יתר על חלקו הרי הוא כשאר אינשי דעלמא ולענין מה שטוען הנכד שאביו היה בכור ודאי עליו להביא הראיה ויפה טען הבן שמחלוקת הקרקעות שחלק אביו בחייו שוה בשוה מוכח דאינו בכור הא מיהא לכי מייתי סהדי הנכד ראיה דאביו היה בכור שקיל שפיר וזה פשוט. הנלע"ד כתבתי ואל תאמר קבלו דעתי וצור ישראל יצילנו משגיאות. ויראנו מתורתו נפלאות ויעשה עמנו לטובה אות וימהר יחישה קץ הפלאות אכי"ר:
אות יג
הודאה שטר שכתו' בו הודה פ' שנתחייב לפ' כך וכך מעכשיו וקנינו מידו בקש"מ וכו' הלא ידעת תשו' הרי"ף אשר הובאה בהבע"הת שער ח' והטור סי' ס' שכת' דאינו נקנה המטבע בחליפין והראב"ד חלוק עליו ובדעת הרא"ש נחלקו מרן הב"י ומור"ם בתשו' סי' ועיין בה' כנ"הג שם ובסי' מ"ב ועיין לה' בני יעקב מדף ס"ז עד דף ק"ב ובתשו' ה' זרע אברהם ח' ח"מ מסי' ג' עד סי' ה' ובה' אדרת אליהו סימן כ"ג ובה' לב שמח סי' כ"ד ובה' מוהרשד"ם ח"מ סי' כ"ט ובסי' ח"ן דף ן' ובהסכמתו על ה' משפטי שמואל סי' מ"ה ובה' בני שמואל בתשו' סי' ו' ובה' נאמן שמואל סי' ך' דף י"ט וה' מהר"י לבית לוי סי' ט' ובה' משפט צדק ח"ב סי' ל' דף ס"ב ע"א ובסי' ל"ו ובה' מוהרח"ש ח"א סי' ט' ובה' מוהר"ש גאון בס' משפטים ישרים. סי' ט' ובה' נחפה בכסף סי' ט"ז. וסי' טו"ב ובה' כרם שלמה סי' ס"ה:
אות יד
הודאה ראובן נושה בשמעון מנה פגע:
בו לוי וא"ל נתפרעת משמעון המנה שאתה נושה בו וא"ל הן הודאה גמורה היא ותו לא מצי למהדר ביה בשום טענה לא טענת השטאה ולא טענת שלא להשביע ה' פמ"א ח"ב סי' מ"ט עש"ב:
אות טו
הודאה ראובן אדם חשוב מוחזק בכשרות ואמיד בנכסי נתמנה פקיד על חברת ת"ת ע"פי חבר עיר הי"ו ואח"כ כהן שעבר ונתמנה אחר תחתיו ולימים הוצרך אחד מיקירי ארעא סך מה והלוהו ראובן הנז' וכתב עליו שט"ח ולמקצת ירחין עמד ראובן ופשט לו את הרגל והפקיד מלוגא דשטרי ביד חכם א' נר"ו ויצוהו לגבות מה שיזדמן לפניו אחר זמן עמד הלוה ופרע הסך שמחוייב לראובן ליד החכם הנז' ופתח החכם הנז' מלוגא דשטרי להחזיר לו שטרו של לוה ויהי בפתחו השט"ח הנז' ונמצא כתוב בו מאחוריו בכת"י המלוה ראובן הנז' וז"ל הריני מגלה אזן כל קורא שהחוב שעל פ' הוא לת"ת וגם השט"ח שעל פ' הוא לת"ת וכך היה מונה עד שאמר דל מנייהו תת"ק שהם שלי והשאר שהוא כ"וך ישאר לת"ת ואדהכי והכי עמד ראובן וחזר לעירו פה מתא יע"א והלוה לגזברי הקהל יצ"ו סך קרוב לאלף דורוס ויהי כשמוע הגזברים יצ"ו אשר נמצא כתוב ע"ג השט"ח שהיה על הלוה הנז' נר"ו צעקו לאמר דהני ניכסי מהקדש ת"ת נינהו וזה לך האות כי ראובן הנז' נודע לכל באי שער עירו כי אינינו ותרן בממונו ואיך ויתר כ"כ להלוות סך כזה ולקבלו פרוטרוט אלא הוא הדבר דנכסי לאו דידיה נינהו רק של חברת ת"ת ונהי דלא חשיד וגברא דמעלי הוא הא מיהא יען טרח בעשר אצבעותיו להרויח לחברת ת"ת סך כזה קשה בעיניו למוסרם לזולתו נפשו אותה ויעש באותן הנכסים ולחלקם למי האיש אשר יוכשר בעיניו וראובן טוען דנכסי דידיה נינהו ולאיזה סיבה נודעת לו כתב את כל אשר נמצא בשט"ח הנז' יורנו המורה לצדקה שורת הדין ויבא שכמ"ה:
תשובה בריש כל מראין נחזי אנן דאי טעין דלא כתב כן אלא שלא להשביע את עצמו כיון שלא תבעו שום אדם ומאליו הודה נאמן לומר שלא להשביע ואי איהו לא טעין אנן טענינן ליה כמו שמבואר כ"ז בטוש"ע ח"מ סי' פ"א ע"ש ואמנם דבר זה רבינו הגדול אמרו הרדב"ז ז"ל בראשונות סי' קע"ג דכל לגבי הקדש לא שייך לומר אדם עשוי שלא להשביע והענין במה שנשאל על גזבר אחד שקנה בית א' מפ' והעיד עד א' שפעם א' פגע בו וישאלהו האיש לאמר לאן אתה הולך ויהי כמשיב להשלים פירעון הבית הנז' שקניתי להקדש והעד הב' העיד שכמה פעמים שמע ממנו שקנה בית פ' להקדש והגזבר טוען שלעצמו קנאה וממעותיו והשיב הרב ז"ל גדולה תשובה ובכלל דבריו כתב וז"ל אבל בהקדש לא שייך לומר וכו' אדם עשוי שלא להשביע את עצמו כי ירא הוא מן ההקדש ולהר"מ לא מצי טעין כיון דאיכא סהדי דאמר שקנאה להקדש הרי הוא הקדש דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכו' עכ"ל עין רואה דעת עליון דאע"ג דהני סהדי לא אסהידו שהקדש המעות או הבית לפניהם רק על דיבורו שאמר שקנאו להקדש לא מצי טעין שלא להשביע וכו' וכיון שאמר שקנאה להקדש הרי היא הקדש גמור דאמירתו לגבוה וכו' וזכה ההקדש הכא נמי בנ"ד. ה"ה. והוא הטעם כיון שהודה וגילה אזן כל קורא במעות אלו שהם של ת"ת קושטא קאמר ולא מצי טעין שלא. להשביע וא"נ דידיה נינהו הרי הם של ת"ת דאמירתו וכו' דמ"ל הודה בפיו להודה בכתב ולקמן יתבאר בס"ד:
איברא דאיכא למיקם עלה דמלתא ממאי דגרסי' בפ"ב דבתרא דקע"ה ב' אמר ר"ה ש"מ שהמקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפ' בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש מתקיף לה רב' נחמן וכי אדם עוש' קנוניא על בניו ורב ושמואל דאמרי תרוייהו וכו' כי לא אמר תנו אין נותנין מ"ט אדם עשוי שלא להשביע את בניו ה"נ אדם עשוי שלא להשביע את עצמו וכו' וק"ל בגווה דלא דמי כלל דהתם כי לא אמר תנו אמרי' שלא להשביע את בניו הוא דאמר הכי הילכך אותו פ' לא זכה במנה וישאר לבניו אבל הכא במקדיש כל נכסיו אי לא יהבינן אותו מנה לפ' הקדש שקיל לכלהו נכסי ואין לבניו כלום ומאי שלא להשביע איכא וכבר ראיתי לגדולי ישראל על מבוכה זו ישבו ומצאתי להראב"ד ז"ל הובא בשיירי המקו' לשם והיא ל'ו נד'פסה בשלהי חי' הרמ"ה ז"ל הנדפס מקרוב וז"ל שלא יאמרו כמה ממון קיבץ ויקנאו בו בין בחייו בין במותו עכ"ל ואתמהה דהיכי מחזיקינן לש"מ לאורועי כח ההקדש ולספינהו לאחרים כדי שלא יקנאו בו בחייו חיי שעה דש"מ הוא או לאח"מ דכבר אבדה קנאתם ושנאתם איך שיהיה נראה דמכאן תשובה יוצאת לדברי הרדב"ז ז"ל דסבר לה מר דלגבי הקדש לא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע והכא אפי' בהקדש גמור חיישינן שהודה שלא יקנאו בו שקיבץ ממון רב ושלא להשביע כפי שיטת הראב"ד הלזו:
אמנם כתב עוד במקומו לשם משם התוס' ז"ל דה"פ גלי דעתיה שהיה בדעתו לישאל לחכם עליו ויהיה שלו ואומר כן שלא להשביע בניו עכ"ל א"כ לפ"ז לא מצי' ש"מ דמצי טעין שלא להשביע אלא דישאל על הקדשו לחכם ויזכה בשלו אלא דאכתי ק' לס' הרדב"ז ז"ל דנימא שלא להשביע אמר כן עד שישאל לחכם ונהי דבחלוקה שקנאה להקדש ממעות ההקדש יען גזבר הוא ואין בידו לישאל על נכסי הקדש דלאו דידיה הוא הא מיהא למ"ש עוד הרב ז"ל וכיון דאמר להקדש הרי הוא הקדש דאמירתו לגבוה וכו' ע"ש דאכתי נימא שלא להשביע עצמו הוא דאמר הכי ובידו לישאל עליו והכל יהיה שלו ומעתה נובין ונדון בנ"ד דראובן גזבר הוא על חברת ת"ת והודה שהנכסים ההם הם של ת"ת תו לא מהימן לומר דידיה הוא ושלא להשביע כיון דאין בידו לישאל כמדובר:
גם אשו"ר להרמ"ה ז"ל בחי' לשם בסי' ק"ם דק"ל בפשטא דשמעתא מאי דק' לרבוותא וכתב ע"ז וכת' דל"ק דאפ"ה ניחא ליה שלא להשביע את עצמו כיון דאמר שמואל מנה שחיללו על שו"פ מחיל חיישינן דילמ' אכתי דעתיה עלויה לאחליה בפחות משוויו עכ"ל הא למדת דאי לאו דמצי מחיל וכיון דכן הוא איכא למתלי דאכתי דעתיה עלויה ע"י חילול וחיישינן שלא להשביע הא לא"ה לא אמרי' גבי הקדש שלא להשביע ובנ"ד כיון שהודה שהם להקדש ת"ת ולאו איהו דאקדשינהו מנכסיה א"כ לא מצי לחלל מלתא מניה אזדא למימר שלא להשביע אלא דאכתי איכא למימר דמהא לא אירייא דשאני הכא דרב הונא מיירי. הכא במקדיש נכסיי הקדש גמור בוודאי אלא במאי דאהדר ואמר מנה לפ' בידי בעי למימר דנאמן אתקיף ליה ר"כ דילמא דכיון מצי מחיל אשו"פ אמר הכי שלא להשביע וכו' ולא יטול פי' אותו מנה כיון שלא אמר תנו אבל בנ"ד שלא ידענו מההקדש אלא ע"י כת"י מצי למימר שלא כתב כן אלא שלא להשביע ואת"ל נתפס בדיבורו דאמירתו לגבוה וכו' הא מיהא בידו לתקן ע"י חילול אלא דלגבי הודאתו שהם לת"ת דתו לא מצי מחיל ליכא למימר שום טענה וכדכתי' בעניותינו:
עוד כתב הרמ"ה ז"ל א"נ איכא למימר דדעתיה עלויה דאי. קאי מערסיה הדר ביה דאיבעייא לן בפרק מ"ש ולא. אפשו' נכסי בחזקתיה קיימי וכו' ואשתכח דכל חד מהני טעמי דניחא ליה שלא להשביע עכ"ל ולפ"ז הו"ל הנך נכסי שהקדיש כיון שאם עמד חוזר כנכסי דידיה נינהו והו"ל הך הודאה דאודי ואמר מנה לפ' בידי כשאר ש"מ שאמר על נכסיו מנה לפ' בידי דאי לא אמר תנו אין נותנין דניחוש דילמא שלא להשביע אמר הכי ושפיר מתקיף ליה ר"ן מדרב ושמואל אבל במקדיש בריא דאינו חוזר נאמן דשלא להשביע לא אמרי' כיון דהדר להקדש אלא משום דבבריא חיישינן לקנונייא והרמ"ה ז"ל לא נתחוורו בעיניו ב' התירוצים הללו משום דמידי הוא טעמא משום דאם עמד חוזר משום דלא שייר מידי לנפשיה לאתזוני מניה ש"מ דסבר דתו לא חיי ואיך יחוש להשבעה ולכי קאי' מערסיה אחולי מחיל להקדש או אהדורי אהדר מניה דלכי קאי' לא הוי בחזקת עשיר עכ"ל ר"ל דר"ה מדלא קאמר ומת ש"מ דמיירי בהשבעת עצמו ולא בהשבעת בניו וכמ"ש במקו' שם משם הרא"ש ז"ל וכן היא גירסת הגמרא:
וכ"ע הרמ"ה ז"ל לא מסתברא חייש דילמא מאריך בערסיה ובהדי דמאריך חייש שלא להשביע מפני הגזלנים וא"כ אי אמר מנה לפ' בידי נמי ניחוש דילמא שלא להשביע את עצמו קאמר ואמאי נאמן עכ"ל ולא הבינותי זה דכיון דכבר הקדיש כל נכסיו מה השבעה פש גביה עד דתלי נכסיה במנה לפ' ואי מפני הגזלנים אדרבא פרשי אינשי מאיסור' דהקדש טפי מנכסי הדיוט: וראיתי להרב כנה"ג ז"ל בח"מ סי' ל"ב בהגה"ט אות כ"ח שכתב ע"ד הרדב"ז ז"ל הללו וז"ל ואישתמיטתיה למרן ז"ל הא דאמרינן בפרק ז"ב דף ל' הרי שראו את אביהן שהטמין מעות בתיבה שידה ומגדל וא"ל של פ' הם של מעשר הם אם כמוסר דבריו קיימין ואם כמערים לא אמר כלום ופי' כל המפרשים משו' דאפשר שלא להשביע את עצמו אמר כן וכו' עכ"ל אמת הוא שכן כתב רש"י והתוס' שם כמו שיתבאר בס"ד אלמא אפי' לגבי מעשר דהויא הקדש אמרי' שלא להשביע וזה ודאי הפך דעת הרדב"ז ז"ל אלא דקשה לע"ד רישא דקתני שלא להשביע וזה ודאי הפך דעת הרדב"ז אלא דקשה לע"ד רישא דקתני בשדה נאמן אמאי הימנוהו רבנן כיון דאיכא למיחש דאמר הכי כדי שלא להשביע דברישא לא מפליג בין מוסר למערים דאכתי לא מתניא משמע דבכל גוונא בשדה נאמן ועוד ק' לע"ד דחלוקה של מעשר שני הם כי בידו ליטלן מאי הוי בשלמא בחלוקת של פ' הם כיון דמצי שקלינהו ויהבינהו לאותו פ' משו"ה מהימן אלא בחלוקת של מעשר מאי אית ליה למעבד דלמאי יהיב להו אלא לבעלים והשתא נחזי אנן תנא היכא קאי אי איירי במעשר בז"הז הא קי"ל דאינו נאכל אלא פודהו לכתחי' ואפי' מעשר של מנה על פרוטה ומשליכה לים המלח דודאי לאו משנת חסידים היא זו דאפי' בזה"ז פודין בשיוויין כמ"ש רבי' רפ"ב מה' מעשר ע"ש וא"כ חיישינן שפיר דשלא להשביע הוא דאמר הכי דלא מחסר להו אלא פרוטה וא"נ מיירי תנא בזמן הבית דהכי רהיט לישנא דברייתא טפי מדקתני מעות של מעשר דאי בז"הז ליכא אלא פרוטה ואת"ל דאבוהון חסיד היה ופדאן בשוויין אכתי מאי בעו הני מעות לגביה ולהטמינם לשדינהו לים המלח. אלא ודאי דבזמן הבית מתניא ונאכלים לפנים מן החומה ס"וס הו"ל הני נכסי דיתמי נינהו ואינהו דאכלי להו וכו' אכתי מושבע"ים ועומדים הם ואפשר כיון דלא קיימי אלא לאכילה בירוש' ולא להשתכר בהם כמאן דקיימי לאיבוד ולא יחזיקוהו בניו ובני ביתו כעשיר להוסיף על יציאותיו אלא דאכתי קשה כיון דרישא מיירי אפילו במוסר. מדלא מפליג כמדובר א"כ בבית אמאי אינו נאמן בשלמא של פ' הם כיון שאין בידו ליטלם וליתנם לאותו פ' מ"ה אינו נאמן ובמגו דאי בעי שתיק נמי לא מהימן כיון דאי שתיק ומנחי התם לעולם לא יבאו לידי פ' כמ"ש התוס' שם שם אבל בשל מעשר אמאי אינו נאמן כיון דמלתא דאיסורא הוא. ואתה דע לך דבפרק הנזקין דנ"ד איפליגו אביי ורבא באומר לחבירו נטמאו טהרותיו דלאביי כל שבידו נאמן ולרבא אע"ג דהשתא אינו בידו אי אשכחיה ואמ"ל נאמן אשכחיה ולא אמר ליה אינו נאמן והתוספות ז"ל הק' מדאמרי' עד א' שזנתה אשתו ושתק נאמן ותי' דהכא מיירי במכחישו או שא"ל איני יודע אבל התם מיירי בשתיקה דחשיבא כהודאה ע"ש. והשתא ע"כ ברייתא לא במכחיש ולא בשותק מיירי דא"ה ליפלוג וליתני בדידה ואע"ג דאיכא למימר דמשום של פ' הם מפליג בין שדה לבית מ"מ כיון דנ"מ לענין דינא דמעשר במאי עסקי' אלא ש"מ מלתא פסיקתא קתני דאפי' בבא לישאל אם נאמינהו לזה שאמר של מעשר הם כל שאמר שהם בבית אומר להם דאינו נאמן כיון שאין בידו ליטלם א"נ דסתמ' קתני אפילו באומר ליתומים קטנים דלאו בני הודאה והכחשה נינהו ועוד אעיקרא דדינא דאמרינן במכחיש או אומר איני. יודע דאינו נאמן ה"ד לבעל דבר עצמו ובני ביתו אבל לאחרים אסור דלאו כל כמיניה וכמ"ש רבי' ב"י בי"ד סי' קכ"ז בשם רמ"ך ע"ש ובריי' פסיק ותני לא אמר כלום לומר דאינו נאמן בין לבעלים בין לאחרים דמעשר רשאי ליתנו לאחרים כל שאינו בדרך מקח וממכר כמ"ש רבינו שם בפ"ב מה' מעשר ע"ש:
וראיתי בחי' לסנהדרין המיוחסות להר"ן ז"ל שם דמפ' בחלוקת שדה במוסר ואפי' בבית לא אמר כלום ואע"ג דע"א נאמן באיסורי' והיה בדין שיהיה נאמן לענין מעשר אפשר שעדות זה של מעשר דין ממון יש בו שהמעשר ממון גבוה הוא והוא בא להוציא הממון מחזקתו ודבר שבממון אינו פחות מב' אעפ"י שיש איסור בדבר וכו' ואנכי לא ידעתי מאי ק"ל זל דע"א אינו נאמן באיסורין אלא כשהוא בידו או היה בידו ואמ"ל בפ"א שמצאו או בשותק או באומר אינו יודע כדכתי' לעיל ואם נפשך לומר שקצר במקום שאמ' להאריך ור"ל דלא הוה ליה לתנא למנקט מלתא פסיקתא לא אמר כלום כיון דזמנין משכחת לה דנאמן אע"ג דלא היה בידו ובשותק וכו' הא מיהא עדיין צריכי' אנו למודעי מה הלשון אומ' דין ממון יש לו דהמעשר דין גבוה יש לו וכו' ונהי דמת דחשיב ממון גבוה היינו לענין שאין מקדשין בו את האשה ושלא לחייב הגונב מהם תשלומי כפל וכיוצא כמ"ש רבי' בפ"ג מה' מעשר דין י"ז ע"ש אבל סו"ס ממון בעלים הוא לאכילה וליתנו כמדובר ואפ' כיון דלהנך מילי חשיב ממון גבוה שאין מקדש בו את האשה וכיוצא חשיב ליה שפיר בא להוציא מחזקתו אלא דמ"ש עוד ודבר שבממון אינו פחות משנים לא הבינותי דבעושה עמו בטהרות ואמ"ל נטמאו דאפליגו ביה אביי ורבא הוא בא להוציא ממון מחזקת בעלים וכן בזבח לחייבו להביא אחר תחתיו וס"ת ושאר מילי וראיתי להרב הנמק"י שם שכתב דבבית אינו נאמן אפי' במוסר דמ"מ ע"א הוא ועל פיו לא נוציא ממון מחזקתו וכו' עכ"ל ואעפ"י שלא הזכיר האיסור מ"מ ס"ל דע"פ ע"א לא נוציא ממון מחזקתו וכדברי הר"ן ז"ל ורבינו ירוחם במישרים נתיב כ"ו ח"ג דע"ד העתיק הברייתא דפרק ז"ב והשמיט חלוקה דשל מעשר הם וכתב ע"ז פי' אפי' אמר כמוסר אינו נאמן מאחר שלא היה יכול ליטלן דאינו כ"א ע"א עכ"ל וטעמו שהשמיט לדין מעשר משום דבז"הז שפודהו על שו"פ ויוליכנו לים המלח הרי הוא כמבואר נמצאת למד דלדעת הר"ן והנמק"י ורבי' ירוחם ז"ל תלתא ספרין ס"ל דרישא דברייתא מיירי אפי' במוסר בבית לא אמר כלום אמנם הרי"ף ז"ל בפ' ג"פ ובפ' ז"ב והרא"ש ז"ל שם העתיקוה כלה כמות שהיא ומשנה א' לא זזה ממקומה:
איברא דחזיתיה לרבינו יונה ז"ל בחי' לפרק ז"ב שם והמה בכתובים שכת' איכא דק"ל בשדה אמאי נאמן ניחוש לשמא שלא להשביע והיינו כקושיין ותירץ לחד תי' דהא דמפליג בסיפא בין מוסר למערים ה"ה ברישא וסיים וכתב ובבית לא אמר כלום אפי' במעשר דלא מהימן ע"א למימר מידי ברשותיה עכ"ל ולע"ד דט"ס וצ"ל למיסר מידי דליתיה ברשותיה וכדברי הר"ן ז"ל והא דאוקי לרישא נמי במוסר נראה דדחיק ליש' למימר דרישא סמיך אסיפא בעיקר דינא במלתא דאכתי לא מתניא הן היום כאן נמצא וכאן היה את שאהבה נפשי אהבה רבה חמיד לבא קלורית לעין ורב כמו שנאמר מוהרח"א נר"ו בר מניה דמר ניהו רבא תנא דידן ומורי גם הוא הרב חק נתן זיע"א כי מידי דברי בו אף הוא ראה גברא דשפיר חזי דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"י מה' זכיה כשהעתיק הבריית' דפ' ז"ב נתן את הניתנים למעלה למטה ואת הניתנים למטה למעלה ואייתי לחלוקת אם כמוסר בריש דינא. ואח"ך אייתי להך חלוקה דשדה ובית להורות נתן דס"ל כדעת רבי' יונה ז"ל דרישא מיירי במוסר משו"ה שפיר זכה אותו פ' דתו ליכא למיחש לשלא להשביע אמר הכי ודפח"ח והוא כפתור ופרח ועדיין צריכים למודעי מ"ט דתנא של מעשר הם טפי משאר הקדשות ולא קתני סתמא של הקדש הם והדבר ברור משום דשאר הקדשות מאי בעו גביה דאי הקדש בד"הב או של עניים כיון דקאי עלייהו בבל תאחר ל"ל הטמנה ואע"ג דמשכחת לה בהקדש לצדקה דלא קאי עלייהו בבל תאחר כמו שנתבאר בדברי רבינו בפ"ח מה' מתנות עניים ע"ש מ"מ ניחא ליה למנקט מלתא פסיקתא. ועוד נר' משום דכי אמר לבניו של מע' הן וכו' שלא ישלחו בהן יד ליטול מהם דאינם נאכלין אלא בירוש'. אע"ג דחולין הם לית ליה פסידא דאין דמים של חולין נעשים מעשר בעקימת שפתים וגדולה מזו שאפי' אמר פירות הללו כמעשר לא אמר כלום כמ"ש רבי' בפ"א מה' נדרים דין י"א וז"ל האומר פירות הללו כחלתו של אהרן ותרומה לא אמר כלום משום דאין דרך להביא בתורת נדר ונדבה לאלו והראב"ד ז"ל כתב הטעם לפי שהן נכסי חולין לישראל דנאכלין להם ולבניהם וכו' ע"ש נמצאת אומר דאין דרך להתפיס מעות הללו בתורת מעשר בין לטעם רבי' בין לטעם הראב"ד ז"ל אמטו להכי דייק טפי תנא דידן ונקט של מעשר הן א"ל אביהם דאינו נתפש כלל בהאי לישנא אבל אם א"ל אביהם של הקדש בד"ה או לעניים נתפס בדיבורו דקי"ל אמירתו לגבוה וכו' ולכי שמע גזבר אתי ומפיק ליה מניה ומאי אהניא לרמאי ברמאותיה כ ניצול מן הדוב ופגע בו הארי:
וראיתי להרב בני חיי ז"ל בח"מ סי' ל"ב שם שכ' על דברי הכנ"הג ז"ל הנאמרים באמת וז"ל ונראה דהרב גריס שם של מעשר כגרסתינו ולא' גריס של הקדש וא"כ איכא לפ' טובא דמעשר ממון הדיוט ואינו נתפס בדבור אבל הקדש נתפס בדבור דאמירתו לגבוה וכו' ואפשר שלכן הרב לחם רב ז"ל הביא ראיה מהטור שכתב של הקדש במקום מעשר דמן הגמרא דגריס מעשר אין ראיה ע"ש והנה מ"ש הרב ז"ל דמעשר ממון הדיוט וכו' ל"ד אלא ר"ל ממון בעלים הוא כדכתי' ומ"ש ואינו נתפס בדיבור וכו' ר"ל בין שאמר הללו של מעשר הן או כמעשר הן וכדכתי' אבל מה שתלה הרב ז"ל בגירסת הגמרא דהטור גריס של הקדש אתמהה דבתוספתא פ"ד של מעשר מתנייא של מעשר כדמייתי לה הש"ס גם הרי"ף ז"ל בפ' ג"פ וז"ב והרא"ש והרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות מעשר ובפ"י מה' זכיה והמרדכי בפ' ז"ב ופ"א דבתרא. א"כ מנין היתה לו גי' אחרת שלא נמצאת לא' מהגדולים הללו וכבר נודע שלעולם יכנס בן אצל אב ולמקום אשר יפנה הרא"ש אחריו ילך:
אך אוסיף להביט בהג"מיי בפ"ק דבתרא שכתב משם הא"ז אחר שהביא ברייתא דפ' ז"ב וז"ל ונר' שזה הדין במעות של צדקה עכ"ל. ולע"ד זהו דעת הטור דה"ה להקדש ולא נתלה בגי'. אמור מעתה דברי הרדב"ז ז"ל במחלוקת שנויה דלדעת הטור והא"ז אפי' בהקדש עניים שייך למטען שלא להשביע ומעתה מה שראיתי להרב מח"א ז"ל בהגהותיו לתשו' הרדב"ז ז"ל שהשיג עליו מהך דפ' ז"ב ומייתי לה גבי הקדש לאו כ"ע מודו בה דרובא נינהו דגרסי של מעשר ומינה ליכא תברא וכדכתב הרב בני חיי הרי הוא כמבואר גם לא זכר שר דברי הכנ"הג ז"ל שתפס על הרדב"ז ז"ל:
גם אשו"ר להרא"ש ז"ל בתשו' כלל ו' סי' טו"ב שנשאל על קהל שמנהגם לחכור חכירות הקדשים או אלמו'ענה וכשכותבין שטר החכירות כותבים אותו בשם אחד מהקהל ובסוף השטר אומר קודם חתימת העדים וזה הממון הוא מחכירות הקהל ועתה ראובן הוציא שטר על שמעון וכשראו הקהל השטר אמרו לשמעון אלו המעות שלנו הם אל תתנם לראובן כיון שכתוב בסוף השטר שזה הוא מחכירות הקהל וכן היה מנהגם לכתוב השטר ע"ש אחד מהקהל וראובן אומר כיון שכתוב ע"ש שלו הם ועוד אומר שהקהל נתנו לו שטר זה לגבות ממנו מעות שהיו לו אצל הקהל והקהל טוענים שאין לו אצלם כלום ושלעולם לא נתנו שטר לגבותו אלא כתבו אותו על שמו כמנהגם והשיב הרא"ש ז"ל כיון שמנהגם כשחוכרין חכירות כותבין בשם א' מהקהל וכותבין בסוף השטר וזה הממון הוא מחכירות הקהל וכן נמצא בשטר שביד ראובן לאו כל כמיניה לומר המעות שלו הם כיון שכתוב בשטר שהוא מחכירות הקהל וגם מנהגם הוא לכתוב ע"ש היחיד עש"ב. יראה יראה כי מנהג גזברי הקהל לחכור חכירות הקדשות ואלמ"עונה לאיזה מהקהל שנאותו לו הגזברים להקל מעליהם טרחם ועול סבלם בגביית החכירות כותבים בשם איזה יחיד מהיחידים ע"ש המעות ולשלא תבא תקלה ח"ו לקהל מודיעים נאמנה קודם חתימת העדים שזה הממון הוא מחכירות הקהל השיב הרא"ש ז"ל כיון שמנהגם כך וגם כתוב לבסוף שהוא מחכירו' הקהל לאו כ"כ וכו' משמע להדיא דתרתי בעינן וכי ריהטא כולה תשו'. וגם מדברי השואל יראה דבלא מנהג אין ראיה מה שכתוב בסוף השטר שאומר מחכירות. הקהל דמצי למימר כתב כן שלא להשביע ואע"פי שכתוב כן קודם חתימת העדים מה בכך שהרי אפי' כתב השטר בשם לוי על שמעון והשטר יוצא מתחת יד ראובן לא מצי למימר שמעון דללוי אני חייב ולו אני פורע דיכול ראובן לומר אני הסתרתי הענין שלא להשביע את עצמי והאמנתי בו שיודה לי האמת כמ"ש ה' התרו' שנ"א ח"ט ע"ש והביאו הטור שם ע"ש אלא דאיכא למימר דלא דמי דהתם שאני שהוא סומך על אמונת לוי שיודה לו האמת אבל בנדון הרא"ש ז"ל נהי דאיכא למימר שלא להשביע כ"כ בשם חכירות הקהל הא מיהא על מי סמך שיודה על האמת אם לא שנאמר שסמך על גזברי הקהל שיודו על האמת אבל כיון שמנהגם כך לכתוב כן בשטר חכירות הקהל תו ליכא למתלי בשלא להשביע ואי משום טעמא דמנהג לחוד אי לאו שכתוב לבסוף וזה הממון מחכירות הקהל לא זכו הקהל דאטו כל שטרות היוצאים מתחת יד היחידים אנו מחזיקים אותם לשל קהל ואין להם ליחידי הקהל שום חזקה בשטר הס כי לא להזכיר להכי איצטריך הרא"ש ז"ל לתרי טעמי אלא שעדיין אני נבוך בדברי השואל שהרכיב טענת ראובן אתרי ריכשי דמעיקרא טען שהם שלו ור"ל ומ"ש לבסוף שזה הממון מהחכירות שלא להשביע ואח"ך אמר שהוא מהקהל נמסר לו לגבות ממנו חובו שחייבין לו הקהל וא"כ ע"כ שנכתב השטר ע"י גזברי הקהל כמנהג לכתוב ע"ש היחידים ולעת עתה שהקהל חייבים לו נתנוהו לו לגבות בחובו. גם הרא"ש ז"ל חזר והשיב על טענה זו ומה שטען עוד שהקהל נתנו לו לראובן וכו' ואנכי לא ידעתי איך נתיישבו בעיניו ז"ל דברי ראובן בשני מיני טענות וראיתי למרן בש"ע כשהעתיק תשובת הרא"ש ז"ל הלזו כתב וז"ל וראובן טוען כיון שכתוב ע"ש שלו הם שהקהל נתנו לו וכו' עכ"ל מריהטא דלישניה משמע כאילו טענה א' היא שהקהל נתנו לו ולכך כתוב ע"ש. אמנם לשון הרא"ש בשאלה ובתשו' לא משמע הכי וכדכתי' ואולם נחזי אנן אי טעין ראובן שלו הם ומ"ש לבסוף שזה הממון מחכירות הקהל שלא להשביע ואע"פי שיש מנהג בעיר מגו דאי בעי אמר שהקהל נתנוהו לו בחובו בכתי' ומסי' ואבד השטר ההוא דודאי נאמן כמ"ש מרן הש"ע בסי' ס"ו סי"א ע"ש א"כ אמאי לא מהימן ולפי סדר השאלה שהם ב' טענות בודאי על טענה הב' שאומר שהקהל נתנוהו לו שפיר חשיב הרא"ש ז"ל כיון שאין בידו שטר כת"ומ אין בו מועיל כיון דאיהו לא טעין שעשו לו כת"ומ אין כאן מגו כיון שהוא מודה שלא נעשית כתו"מ אבל במה שטוען שהם שלו נהמניה במגו דאי בעי אמר של הקהל הוא ונתנוהו לו הקהל בחובו בכת"ומ כמדובר ולעולם הוק' לענ"ד דאמאי לא שיילינן ללוה אם חייב לקהל דמי חכירות או לא ואם נאמן במאמרו לזכות או לחובה:
וראיתי לה' סמ"ע ז"ל שפי' דברי הש"ע כדכתי' בכוונת הרא"ש ז"ל דתרתי בעינן מנהג העיר וכתוב בסוף שטר זה של חכירות הקהל אלא שמרן ז"ל קיצר התשובה אבל בלא"ה מצי למימר שלא להשביע כ"כ והרב הלבוש סי' ס' סעיף ט' כתב דטענת שלא להשביע לא שייכא הכא דאין דרך יחיד לתלות מעותיו בקהל ע"ש ולפ"ד כל מה שהאריך הרא"ש ז"ל בשאלה ובתשו' על סמך מנהגם פעמים שלש לאין צורך וזה ג"כ דעת הש"ך ז"ל שם בזה דלרווחא דמלתא כתב כן אלא הטעם משום שנכתב קודם חתימת העדים דלשלא להשביע כולי האי לא עביד שיכתוב כן קודם חתימת העדים ע"ש וגם לה' מהר"א ששון ז"ל שצדד לומר דאיכא למימר דעדיפא מינה קאמר הרא"ש ז"ל והניח הדבר בצ"ע ומדבריו אתה למד דס"ל שלא כדעת הלבוש ז"ל דוק ותשכח והרב כנ"הג בהגב"י אות פ"ח כתב דברי הסמ"ע ז"ל וכתב ג"כ וכן נראה ברור מתשובת מוהר"א ששון ז"ל עכ"ל והרואה דבריו בל יראה כן דהוא ז"ל לא פסיקא ליה הכי וצע"ד:
ואנכי חזו"ן הרביתי ראה ראיתי להרב משפט צדק ז"ל בח"ג הנדפס מחדש סימן י"א שהביא תשו' הרא"ש ז"ל הלזו ותכלית דבריו דתרתי בעי הרא"ש ז"ל דמשום טעמא דנכתב ע"ש ראובן לא מהניא דיכול לומר שלא להשביע כדכ' בעניותינו וכמ"ש הסמ"ע ז"ל וע"ש שהאריך בכמה פרטים בדברי התשו' הלזו וכמה שהערנו במקצת בעניותינו:
נקטינן מדברי הרא"ש ז"ל בתשובה דלדע' הלבוש כיון דתלה בקהל ליכא למתלי בשלא להשביע ולדעת הסמ"ע ולדע' הרב משפט צדק ומהר"א ששון ז"ל כפי מ"ש הכנ"הג אפי' בתלה נכסיו בקהל שפיר מצי טעין שלא להשביע ואפי' בתולה מעותיו בקהל ויכולני לפתור דעת הלבוש דר"ל בתולה ביחיד כיון דאיכא למימר דסמך על אמונתו של חבירו שיודע האמת שהנכסים הם שלו א"כ יודה לו על דבר אמת אבל הקהל מי יודה לו ומי יודע שאינו של הקהל ובפרט אם הוא גזבר הקהל תולין שקמץ מעיסת החברה לזכות' הא מיהא דעת הש"ך דוקא כיון שנכתב קודם חתימת העדים משום שלא להשביע לא עביד כולי האי ולקמן יתבאר עוד בס"ד מדעת כלם נלמוד דס"ל כדע' הרא"ש ז"ל דאפי' לגבי הקדשות של הקהל דמשתעי בהו הרא"ש ז"ל שייכא טענת השבעה ושלא כדברי הרדב"ז ז"ל הניתני' למעלה:
וראיתי להרב החסיד בס' קהלת יעקב דקפ"ט שהליץ בעד הרדב"ז ממה שתפס עליו הכנ"הג דשאני נדון הרדב"ז ז"ל שאמר כמה פעמים של הקדש הן ואע"ג דבהודה כמה פעמים לא מהני ומצי למימר שלא להשביע כמ"ש הרב מוהריב"ל ז"ל ה"ד לגבי הדיוט אבל לגבי הקדש תפס הרב סברא האמצעית עש"ב ולפ"ד ז"ל הכא בנ"ד אע"ג דחזינן דמ"ש של ת"ת כמה פעמים הוה הא מיהא לא קאי אכל חד ממונא אלא פ"א הא מיהא כי אהדר ודל מינייהו נכסי דידיה וכת' והיה הנשאר לת"ת שדינן לו אכל חדא כאשר משפט כתוב בש"ס בכמה דוכתי דודאי כמה פעמים שסמך הרב החסיד עד ועד לא נתן דבריו לשיעורין וכל דנפיש מחד זמנא כמה פעמים קרינן ליה אלא לענ"ד אין תי' זה עולה יפה דכל עיקר מטרין לא הו"ל להרדב"ז ז"ל אלא דאמירתו לגבוה וכו' והתם מ"ל אמר פ"א או כמה פעמים ועוד בה דמ"ש שא"ל ראובן כמה פעמי' שקנה הבית להקדש אינם אלא דברי יחיד אלא העד הא' לא שמע ממנו אלא פ"א ויהי בדרך שא"ל לשלם דמי הבית שקנה להקדש ובצירוף עדותן טרח הרב לקבל עדותן:
סופא דמלתא דס' הרדב"ז הלזו באשלי רברבי תליא ואנן בתריה דמרן ז"ל גרירנא וחזינן למרן בש"ע סי' רנ"ה שהעתיק לשון הטור דשל הקדש הם ושבק לשון הרמב"ם ז"ל דנקט לשון של מעשר הן ואע"ג דרוב לשונו בח"מ קרוב לכולו תופס לשון הרמב"ם ז"ל בצביונו וקומתו פשיט' דלהכי איכוון לאפוקי מהסוברי' דבהקדש לא שייך טענת השבעה. גם בי"ד סימן רנ"ט הביא הגה"מ בשם א"ז אשר הונף ואשר הורם דכתב על הברייתא דשל מעשר דה"ה לצדקה ופסקו מור"ם לשם ואח'י מל'ך הרב מוהרח"א נר"ו שלח אלי במכתב לאמר עין ראתה לה' ד"מ סי' רנ"ה כתב משם הא"ז דאם נמצא כתיבה שכן כתוב עליו צדקה דהוי לצדקה ואמאי לא אמרינן דשלא להשביע כתב כן דמ"ש מאם הודה בכתי' עכ"ל ונומיתי לו הכי איתשיל הא"ז באדם הבא לישאל דאיהו גופיה מספק"ל ולא ברירא ליה מלתא אי הנך נכסי הכתו' על השק צדקה אי סמכינן עמ"ש על השק או לא והשיב דהוו צדקה דמספקא אמרינן דזכו בה עניים וכדקי"ל ספק לקט לקט וע"ש בהג"המר וכבר כתי' על הך ברייתא דפ' ז"ב כמדובר דמוכח מינה דאמר א"ע שלא להשביע אלא ע"כ כוונת הא"ז והד"מ כדכתי' והראיה דבח"מ סי' פ"א סי"א כתב שאם כתוב על חפץ זה של פ' לא זכה פ' דאמרינן אדם עשוי שלא להשביע עצמו וא"כ קשיין דברי. מור"ם אהדדי אלא ע"כ דהתם שאני דבא לישאל משום דלא ברירא ליה מלתא כמדובר ולא משום דבהקדש סבר לומר דלא אמר' שלא להשביע שהרי מרן הש"ע כתב של הקדש והוא ז"ל שתק ועוד שהביא הג"המר כדכתיבנא: איברא דאכתי איכא למיקם עלה דמלת' דמדברי הרא"ש ז"ל בתשו' הלזו נשמע להדיא דאפי' בכותב שהמעות הללו של פ' לא זכה אותו פ' דמצי למימר שלא להשביע אלא דשאני התם דתלה בקהל ואין דרך לתלות א"נ משום דיש מנהג ולא הו"ל לכתוב כן משום שלא להשביע דירא הוא מהקהל כיון דנהגו כן א"נ כיון דכתב כן קודם חתימת העדים אבל בלא"ה כיון שכתוב בכתיבה שזה הממון של פ' הם מצי למימר שלא להשביע כ"פ ואילו בכלל ס"ה שאול נשאל ותורה יבקשו מפיהו בראובן שהודה בכת"י שכל הנכסים שהיו לו הם משל אביו אי הויא הודאה או לא והשיב ז"ל וז"ל ובנ"ד כיון דאיכא כתיבה לא אמרי' אדם עשוי שלא להשביע דלא אשכחן אלא בדבור בעלמא כגון מאן מסיק בי אלא פ' ופ' אלא הכא דבכתי' וכו' כולי האי לא הוה עביד שלא להשביע וכו' עכ"ל והובאה בטור סי' פ"א סכ"ג וסי' רנ"ה ש"ד ע"ש. ואנכי תולעת לא תעזוב נפשי לשא'ול דהכא כללא כייל רלא אמרי' אדם עשוי שלא להשביע אלא בדיבור גרידא כגון מאן מסיק וכו' דלא עביד מעשה כלל הפך דבריו דסי' ו' וכן אתה מוצא בכלל פ"ו יחוה דעת בראובן שמת ונמצא כתוב בפנקסו שהמשכונות שיש לו מהזולת הם מנכסי שמעון שמסר לו אם יש להוציא מהיורשים ע"י הפנקס הזה גדולה תשו' ובכלל דבריו כתב וז"ל הכא לא שייך טענת שלא להשביע דה"ד במודה ואומר חייב אני לפ' ופ' בפני העול' שלא יחזיקוהו בעשיר והכא אין אדם יודע ושומע בדבר וכו' עכ"ל והובאה בקיצור בטור סי' פ"א סי"ז ע"ש משמע הא אם יש יודע ושומע בדבר אפי' בכתי' אמרי' אדם עשוי שלא להשביע והדברים כמנגדים ולקמן ית' בס"ד. ואתה דע לך דמדברי הרא"ש ז"ל הללו גמרינן דינא לנ"ד דלא אמרי' שלא להשביע אלא דוקא באומר בפני אחרים שלא יחזיקוהו בעשיר או אצל. בני ביתו שלא להוסיף על יציאותיו אבל בכותב ומניחן בבית גנזיו לא תשורנו עין רואה ואדרבה לכל באי שער עירו מוש'בע ועומד יען שט"ח המשכונות כתובי' ע"ש והוא גובה פירות הקרקעות קרנא ופירי הוא המוציא והוא המביא אטו משום דשרטט וכתב האי שיטין סתר'אי נינהו כתיבן ולא קריין ושם בסתר מוציאין אותו מחזקתו אלא ודאי קושטא קאי אמת יהגה חכו וכתב לה לשמה חברת ת"ת לצאת י"ש וכך היא המדה ליראי ה' ולחושבי שמו אלא דהשתא מיהא לכוס אנסוה לאיזו סבה נודעת לו אישתמוטי הוא דקא משתמט ולא לאזוקי אינשי בגזלנות ומה גם נכסי קטנים דלאו בני מחילה ונכסי צבור דקים ליה בגויה דגברא דמעלי הוא אך רק מאשר השמים לא זכו בעיניו כמבואר בשאלה אבל לשמים הימנותא להוי אמריתה להא שמעתא וקיימתיה מסברא בטרם תח'יל הא'רש תשובת הרא"ש ז"ל הלזו:
תבנא לדיננא דברי הרא"ש ז"ל קשו אהדדי ועוד אחרת היתה דבכלל ס"ח סי' ע"ז. ישיב אמרים למה שנשאל בראובן שנמצא כתו' על א' משטרותיו שחציו לגיסו אם זכה גיסו או לא ויען ויאמר דלא עדיף מ"ש בכתי' ממה שהודה בפני עדים שאם לא אמר אתם עדי שיכול לומר שלא להשביע וכו' ולא זכה גיסו ע"ש והובאה בטור סימן ס"ה ע"א א' הקורא וא' השומע אתמוהי קא מתמה דמחליפא שיטתיה מהך דכלל ס"ה דהתם קא מרע לדיבורא מהכתי' והכא תבר לגזיזיה דכתי' גריעא מהדיבור ומהתימה על הטור שהעתיק לכל התשו' הללו גם מרן הב"י ז"ל לא נתעורר מכל זה וכבר ראתה עיני שרי צבאות ישראל מלכים מדיינים בישוב תשובות הללו הראשון אדם ספרא רבא דישראל מוהרמ"א ז"ל בד"מ דרכיו ראיתי לחלק יצא דבהך דגיסו מיירי שלא יצא הכתב מידו ושהיו ברשותו אחר מותו משו"ה אמרינן שלא להשביע כתב כן אבל בהך שהודה שהנכסים שהיו בידו הם של אביו מיירי. שמסר הכתי' ביד אחרים דבכ"הג שהיה ביד אחרים לא מצי למימר שלא להשביע דכולי האי שכותב בכתי' ומוסר ביד אחרים לא הוה עביד שלא להשביע ע"ע ובאמת אף שאין משיבין את הארי החי ומי יבא אחרי המלך עני אני לא נתקררה דעתי מזה דא"ה מ"ל להרא"ש ז"ל אצל הדיבור לאורועי ולימא דלא אשכחן אלא בדבור בעלמא כגון מאן מסיק וכו' דמוכח להדיא דכל דלא הוי דיבור ש"ד הודאתו ולא מהניא ליה טענת שלא להשביע ואמאי והא איכא כתיבא ולא דיבור בעלמא ואפ"ה מצי טעין שלא להשביע וכגון שלא מסרו ביד אחרים ועוד פשי' דכולי האי שכתב הרא"ש ז"ל היינו לומר דקעבד מעשה וטרח לאפוקי מדבור גרידא דלא קעביד ולא מידי ולא על מה שמסרו ביד אחרים בחון הדברים הרי הוא כמבואר. ועק"ט דמה יענה הרב ביום שידובר בו הך תשובה דכלל פ"ו דפסיק ותני הרא"ש ז"ל דכל שלא יש שומע ויודע לא מצי למימר שלא להשביע ויותר מאלו יש לעורר בדבריו ז"ל וכבר בא חכם הגאון בש"ך סי' פ"א שם קרא ערער עליו ואתה תחזה ע"ש והנה בע'תה אמרנו נבא הע'יר לדעת הרב מור"ם ז"ל מאי הוי עלה בנדונינו שהודאתו, בכתי' היא מוצאת מרשות אחרים אחד חכם נר"ו ואינה יוצאת מתחת ידו אי מצי טעין שלא להשביע או לא אנא דאמרי קושטא קאי דמשטחיות לשון מור"ם בד"מ יראה יראה דשאני ליה בין שהכתי' יוצא מתחת ידו של הכותב עצמו ליוצא. מתחת יד זולתו ולפ"ד בנ"ד כיון שהכתי' נמצא ביד זולתו ולא יצא מתחת ידו תו לא מצי טעין שלא להשביע וזכו עניי סברת ת"ת בכל הנכסים הכתובים ע"ג אותו השטר כמדובר האמנם המדקדק בלשון מור"ם בס' המפה שם שכתב וז"ל ודוקא בכתי' שביד חבירו וכו' עכ"ל משתמען מלוהי דקאי על זה שהודו לו ומסר לו הכתיבה דלדידיה קרי שפיר חבירו ושכן מתברר מתוך דברי השאלה אבל אם נמסר מדעתו לאניש דעלמא הו"ל כמאן דמנח ברשותיה ומצי למימר שלא להשביע יעיין בפרישה וסמ"ע שם דהכי פשיטא להו בדעת מור"ם ע"ש ולפ"ז לא עלתה ארוכה לעניי ת"ת כיון דלא נמסר ליד הממונה עליהם ומפקח בעניינם וכ"ש דמחכמי קהל אחר שאינו מוטל עליו שימת עין פרנסת עניי ת"ת אלא שלסברא זו בדעת מור"ם קשיא טפי לשון הרא"ש ז"ל דלא קא מרע אלא דבורא בעלמא גרירא ולפי דעתם אפי' בכתי' ומסירה כל דלא מסר ליה מי שהודה לו אכתי מצי למטען שלא להשביע:
וראיתי לאבי התעודה הרב מוהרימ"ט ז"ל בחלק ח"מ סימן קכ"ד שעמד בסתירת דברי הרא"ש ז"ל כללו וכתב שחכמי הדור נתקשו בזה ותי' היכא דלא הוציא השטר מידו עשוי שלא להשביע ולא עדיף מהודאה אבל כשנתן הודאתו ביד המלוה ודאי עדיף דכולי האי לא עביד אינש עכ"ל. ולענ"ד האי לישנא דהרב ז"ל קשיא דיוקא אדיוקא דברישא נקט ולא הוציא השטר מידו וכו' דמשמע הא אם הוציא השטר מיהו ל"ש מסרו לאחר מאן דהו מסרו ליד מי שהודה לו והדר. אמר אבל כשנתן הודאתו ביד וכו' דמשמע להדיא דדוקא שנתנו ביד המלוה הא מסרו ליד אחר מצי למימר שלא להשביע ובודאי דתשובת הרא"ש דכלל פ"ו הפך תי' זה כמדובר גם מה שחילק עוד החכם ז"ל שהביא הרב מוהרימ"ט ז"ל כמ"ש הרב ז"ל ולדידיה ניחא ליה לחלק דשאני בכותב ע"ג השטר דמצי טעין שלא להשביע דלכשיצטרך להוציאו לגבותו שלא יראה עשיר בפני השומעים אבל בדברים שבביתו כגון המשכונות שהיו לו בבית מי רואם ומי יודעם זולתי קורות ביתו וזה אין סברא שרוצה להסתר מבניו ובני ביתו כי מהם אין דבר נעלם עכ"ל מאי דפשיטא ליה להרב ז"ל דלגבי בני ביתו אין להסתיר וממיל' לא מצי טעין שלא להשביע וק' מסך דהטמין דא"ל אביהם של פ' הם דכל שאינו מוסר דרך צוואה לא אמר כלום וטעמא שלא יחזיקוהו בעשיר להוסיף על יציאותיו כדכתי' לעיל אלמא אפי' לגבי בניו אמרי' שמסתיר ענייניו שלא להשביע א"ע בפניהם:
וראיתי להרב כנ"הג סי' ל"ב בהג"הט אות ל"ו שכתב משם מוהר"ש הלוי ז"ל שכתב משם חכם א' דלא שייך טענת השבעה אלא באומר כן בפני אנשים. אבל בינו לבין בניו לא וכתב הכנ"הג ע"ז ואני איני מודה לו בזה דעשוי אדם שלא להשביע א"ע בפני בניו כדי שלא יחזיקוהו בעשיר ויהיו תובעי' ממנו שיתן להם עכ"ל. ואנכי לא ידעתי איך תלה זה בהודאתו ולימוד ערוך הוא בידינו כמו שנתבאר ואם נפשך לומר דשאני התם משום דמערים דאז. ודאי תלינן שלא רצה לגלות גם לבניו אבל בסתמא אמרי' דלגבי בניו אין אדם עשוי. שלא להשביע דא"ה. קשיא רישא דקתני. אם במוסר דבריו קיימין דמשמע דוקא במוסר הא בסתמא הו"ל כמערים ואין דבריו קיימים משום דיכול לומ' אדם עשוי שלא להשביע אפי' בפני בניו תן אמת דהא גופא קשיא בפשטא דברייתא דיוקא אדיוקא וכבר נתעורר בזה הרב מוהריע"ט ז"ל ח"א סי' ע"ב וע"ג ומשני ל"ק דנעשה דיוקא דרישא כסיפ' והו"ל סתמא כמערים ע"ע ותמוה דדעת מהרימ"ט ז"ל דבסתמא הו"ל כמערים ויכול לומר שלא להשביע א"ע בפני בניו הסתיר הענין שלא להוסיף על יציאותיו וראיתי בתשו' מהר"ש הלוי ז"ל שהביא הרב כנ"הג דל"א ע"ג שכתב על דברי אותו חכם שרצה לומר דוקא בפני אנשים וכו' כמדובר וכתב ע"ז ופירש"י ז"ל שלא יטלום בניו בחייו וכו' עכ"ל ולא סיימו קמיה דרש"י ז"ל מסיים בה ושלא להוסיף על יציאותיו ועדיין לחלוחית הדיו קיימת שהביא דברי רש"י ז"ל הללו הדדי בי למה שתי' מוהרימ"ט ז"ל בסי' קכ"ד לחלק בין הנושאין שבתשובת הרא"ש ז"ל הניתנים למעלה סיים וכתב בכתי' שהוא חייב בין מסרו ליד המלוה ובין. מסרו ליד אחרים וכתב ונתן והוציאו מתחת ידו ליכא טענת השבעה דכולי האי לא עביד אניש שיכולין לתובעו ע"י הכתב אבל בכותב ומעכב בידו לאו כלום הוא ואפי' ראוהו עדים דשמא כתב ללוות ולא לוה וכו' עכ"ל ואתה דע דמ"ש הרב ובכותב בכתי' ידו שהוא חייב וכו' לאו דוקא אלא הה"נ אם הודה בכתי' שהנכסים שבידו הם של פ' דבהכי מיירי הרא"ש. בתשו' אשר הובאת לך אלא משום דבעי למימר במעכב תחת ידו דאיכא למתלי שכתב ללוות ולא לוה וכו' דבהודה שהנכסים שבידו שהם לפ' שייך ה"ט אמטו להכי נקט למלתיה במודה שחייב לפ' וכו' אבל לענין דינא ליישב התשו' הוא הדבר אשר דבר הרב ז"ל ומעתה אומר אני דגם כוונת מור"ם ז"ל כן וכפשט דבריו בס' ד"מ דכל שיצא מרשות הכותב לרשות אחרים תו לא מצי טעין השבעה וז"ש בהגהה חבירו נראה דכל שהוא אחר חבירו קרי ליה וילמוד סתום מן המפורש בד"מ דלא לישוייה למור"ם בהסתר פנים איתיה מתשובת הרא"ש ז"ל דכלל פ"ו כי קושיין וכדכתי':
גם הש"ך ז"ל תי' כתי' הרב מוהרימ"ט ז"ל ונסתייע מתשובת הרשב"א ז"ל שהביא מרן הב"י ז"ל סס"י ק"ן ע"ש והיא ל'ו נדפ'סה בח"ג סי' ק"ל שכתב שם דאם כתו' בפנקסו שחייב לפ' מוציאים מן היתומים כל היכא דליכא למיחש לפירעון כגון שהוא בתוך זמנו ע"ש דאמאי לא ניחוש שלא כ"כ אלא לשלא להשביע אלא ודאי כל שכתב ושם בסתר תוך פנקסו ואין יודע ושומע ליכא למיחש לשלא להשביע והנה מרן בש"ע סי' צ"א ס"ה פסק דיש לדון ע"פ פנקסו של אדם שרגיל לכתוב בו ענייניו היכא שיש רגלים לדבר שמ"ש בפנקס הוא אמת עכ"ל ובסס"י ק"ן פסק בראובן שמת ונמצא פנקסו כתוב בכת"י שהוא חייב לשמעון מנה פטורים היורשים עכ"ל דחיישינן לפירעון ומ"המ הוא דאנסיה מלכתוב בפנקסו הפירעון כמבואר בגוף התשו' הלזו ע"ש וכן מתבאר מדברי מרן הש"ע ע"ש. ומעתה מ"ש הסמ"ע בסס"י ק"ן ק' לשמוע וכמו כן תמה עליו הרש"ך ז"ל והתימה ממרן ז"ל בס' כד"ה ס"ט שהביא תשו' הרשב"ץ ז"ל שאם נמצא בפנקסו שהוא. חייב לו גובה מן היורשין ואוקמה מרן ז"ל מדקא חשיב ליה בהדי מת בנידויו וצוה בחליו ש"מ אפי' הוא אחר זמנו גובה מן היורשים ושאני הת"י דסמיך אשבו' שהאריך ולפ"ז דעת הרשב"ץ ז"ל בשס בע"הת הפך דברי הרשב"א. דודאי חיישינן לפירעון ומ"המ הוא הוא דאנסיה ולא כתב ובש"ע סי' ס"ט ס"ה השמיט לדין הפנקס כי כבר נתבאר בס"סי ק"ן דאפי' בפנקס חיישי' לפירעון כל שאינו תוך זמנו וגם ראיתי להש"ך ז"ל סי' ס"ט סקכ"ז שחלק ע"ד מרן בבד"ה ממאי דכתי' בעניותי' ונדחק לפרש דברי הרשב"ץ ז"ל דמיירי בתוך זמנו ומ"ש בפנקסו הוא שעדין חייב לו ע"ש ולשון הרב ז"ל אינו סובל פי' זה כאשר עין רואה ועוד פשיטא דהוי כמודה אם לא שנאמר דהא קמ"ל דבכותב בפנקסו כיון דאין יודע ושומע בדבר זולתי קורות ביתו לא אמרינן שלא להשביע עצמו כתב כן וכדברי הרא"ש ז"ל בתשו' דכלל פ"ו כמדובר:
ועוד אני אומר לענ"ד שגם לפי מה שהבין הסמ"ע ז"ל ודעמיה בדעת מור"ם ז"ל דכל היכא שכתוב ע"ג השטר עצמו ודאי דאמרינן שלא להשביע לכשיוצא לגבות בו ויראה עוד בפני השומעים ולא שאני לן בין נמצא תחת: ידו בין נמצא תחת יד אחר זולתו אלא עד שימסור אותו ביד מי שהודה לו הכא בנ"ד כ"ע מודו דחשיב' הך כתי' כפנקס שהרי לא גילה אוזן על אותו שטר דוקא אלא שהיה מונה והולך גם שאר שטרי חובות וקניית קרקעות וא"א דלשלא להשביע איכוון דמאי אהני ליה לגבי שאר שטרות שאין כתוב עליהם כלום ולכשיוציאם לגבות בהם בפני השומעים והם כתו' ע"ש הלא כל הארץ משביעין אותו ועוד דלכי גבי הך שטרא שכתוב ע"ג הך גילוי אזן וקרע ליה מאן אפקיה בשאר שטרות מחזקת עשיר אלא ודאי פשי' דלא חשיב האי הודאה אלא כמודה בפנקס ממש ומדגבי שאר שטרי חשיב שפיר פנקס ה"נ לגבי הך שטרא גופיה דאין היקש למחצה. ועוד בה לענ"ד דע"כ לא קאמרי רבנן נ"ון דאם כתוב ע"ג. השטר עצמו מצי' למימר שלא להשבי' כדי שיראוהו הרואים כשבא לגבותו ולא יחזיקוהו לעשיר אלא דוקא בכתוב ע"ג השטר עצמו דלכי מתחזי שטרא מתחזי נמי מאי. דכתיב ע"ג אבל הכא בנ"ד ראה ראיתי בגוף השטר שהנייר כפול ובנייר הדבוק כתוב עליו הגילוי אזן מהודאות הלואות שהם של ת"ת נראה פשיטא דחשיב הך נייר הדבוק פנקס דאימת דבעי גייז ליה ומצנע ליה בבית גנזיו ובכ"הג לא אמרי' שלא להשביע נ"ל:
ועוד נלע"ד דבנ"ד כל אפייא שוין דחשיב כמוסר דבריו ממש והודאה גמורה ממ"ש הריני מגלה אזן כל קורא שחוב זה הוא של ת"ת וכך היה מונה א' אל א' ועד אחרן הוא היה אומר דל מנייהו סף כו"ך שהם שלי פש להו כ"וך של ת"ת היש מוסר דבריו ודרך הודאה יותר מזה ומה גם בעת ההיא עת צרה מדבר באופל לתפ"ץ ויס'כם אברהם הלוך ונסוע דרך אניה בלב ים אשר ע"כ ח"ש בראשו ש ח"ו כי יקרה מקרה בלתי טהור לתא"ר ומטייא פסי' לעניי ת"ת. את נפשו הציל ויהי ידיו אמונה מכתבן מלוי את כל הנמצא אתו מנכסי חברת ת"ת בשט"ח ואת העודף גילה אזן דלזכותו קיימי ועמד ומסר השט"ח ומאי דכתי' עלייהו ביד חכם נר"ו. כל כה"ג הלב גוזר והדעת גומר דמוסר דבריו בדרך הודאה גמורה הוא ותו לא מהנייא ליה טענת השבעה להחזיק בשט"ח הללו והאמת יורה דרכו כנלע"ד וראיתי להרב דברי ריבות בסי' צ"ב וקי"ג שעמד ג"כ בסתירת תשו' הרא"ש ז"ל הללו ותי' בב' אופנים הפן הא' דשאני הך תשובה דהנכסים של אביו דמיירי במצוה מח"מ דסגי לה באמירה בעלמא ונפק מהשבעה ואמאי טרח וכתב אלא ש"מ דקושטא קאמר אבל בהך דחצי שטר לגיסו מאי אית ליה למעבד שלא להשביע מ"ה כתב ע"ג השטר דלנמצא בב"ד רואין אותו עש"ב. ולפ"ד ז"ל ל"ק מהך תשובה דכלל פ"ו דשאני התם שכותב בפנקסו ושם בסתר דאינו עשוי להראות לפני הב"ד או זולתם וג' חילוקים בדבר אך מ"ש שהוא מצוה מח"מ לאו דוקא אלא שהוא ש"מ דכל שלא אמר תנו אין נותנין וחיישינן דלשלא להשביע אמר כן דבזה אין חילוק בין ש"מ למצוה מח"מ ואנכי לא ידעתי מי הזקיקו לתלות בש"מ או במצוה מח"מ ולהסתייע מנדון השאלה ובפשיטות הול"ל כיון שהעיד על כל נכסיו שהם של פ' אמרינן שלא להשביע מה צורך עוד לכתוב דשלא להשביע לא עביד כולי האי אלא ע"ד אמת הוא מודה משא"כ בשטר א' משטרותיו מאן מפיק לקלא לשלא יחזיקוהו בעשיר מ"ה כתב ע"ג דלכשיוציאנו בב"ד וע"ק לענ"ד בדבריו דעיקר החילוק משום דהתם מיירי בש"מ א"כ הטור שהעתיק בסי' ס"ה תשובת הרא"ש הלזו דאם הודה בכתיבה אינו יכול לומר שלא להשביע אתמהה דהרא"ש ז"ל לא אמרה אלא בש"מ דוקא משום דסגי ליה באמירה אבל בבריא לא ואיך סתים לן סתומי הטור ז"ל ולא חש לסתירת תשו' הללו כקושיין וע"ק דלשון הרא"ש ז"ל שכתב דלא אשכחן אלא בדבור בעלמא כגון מאן מסיק בי וכו' ע"ש מאן ימאן תי' זה של הרב ז"ל ובנ"ד שכתובים שאר שטרות ג"כ מה שאין כתו' ע"ג הו"ל כפנקס ותו לא מצי למטען שלא להשביע וכ"ש שהם ב' ניירות וכדכתיבנא: