ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק
אל"ף · אות צט
אשת כהן הלכה רווחת שהבעל יורש את אשתו אלא דפליגי בה רבוותא אי מדאוריית' או מדרבנן כמ"ש לקמן בס"ד כמ"ש בטוש"ע אה"ע סי' ץ' וחייב בקבורתה ואם בעל כהן הוא מטמא לה ודוקא בנשואה אבל בארוסה אינו יורשה ואינו מטמא לה ומזה יצא לידון בדבר חדש הרמ"א ז"ל שם סי' נ"ה ס"ה וז"ל וה"ה אם נשאת במקום שלא זכה בנדונייתא כדרך שנתבאר סס"י נ"ג עכ"ל הן היום קרה מקרה בלתי טהור רק רע ומר בכהן שנשא אשה ומתה בתוך שנתה ומנהגינו פה מתא תוניס יע"א שתחזור כל נדונייתא לבית אביה ולפי מה שנתבאר בדברי מור"ם ז"ל דכיון דאינו יורשה אין בעלה הכהן מטמא לה והיה טעמו מדאמרי' ביבמות דף פ"ט כיון דבעל ירית לה עשאוה כמת מצוה דקריא ולא ענו לה ע"ש ואשתומם על המראה אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב לעמוד על שורשן של דברים וזה החלי בעזרת צורי וגואלי:
ראשית מאמר אחת דבר אלהים לא יטמא בעל בעמיו כי אם לשארו הקרוב אליו כתב הראב"ע היה נר' לומר פירושו כמו איש איש אל כל שאר בשרו שהוא שם כלל ואח"ך פרט לאמו ולאביו וטעם לא יטמא בעל בעמיו שלא יטמא הבעל באשתו וכשראינו שהעתיקו רבותינו כי יטמא הבעל לאשתו ושמו לשארו בדרך אסמכתא כמו שפירשתי במלת לעם נכרי ואמרו כי בעל גדול שהעם ברשותו כמו בעליו אין עמו א"כ בטל הפי' הא' עכ"ל והראיה שהביא ממלת לעם נכרי הוא ז"ל כתב עלה בפ' משפטים פשוטו של מקרא הוא מוסב על האב שאעפ"י שהורשה למכור את בתו לאמה לא הורשה אלא למוכרה לישראל אבל לעם נכרי לא ימשול למוכרה ואעפ"י שהפסיק הכתוב יש בזה כמה מקראות אבל אמת ונכון משארו"ל דלא קאי אלא על האדון שלא ימשול למוכרה לישראל אחר וזה ידעו רבותי' מהקבלה ושמו אותה לזכר ולאסמכתא וכו' ע"ש כי משפטי התורה כולם מקובלים איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה שקבל מפי הגבורה ולזכר ואסמכתא קבעוה לדורות בסדר המקראות ועיין מה שהאריך הרמב"ם בהקדמת ס' זרעים פקח עיניך וראה הדברים עתיקין עמוד הימני וה' המק"ח הביא עוד מה שדרשו ז"ל על פסוק ונתתם נחלתו לשארו דגורעין ומוסיפין ודורשין וקרינן בה ונתתם נחלת שארו לו ועיין רפ"ב דזבחים:
ורבותינו בעלי התוס' בפי' על התורה כתבו דממקומו הוא מוכרע דלשארו הכתוב כאן הוא אשתו שהבעל מטמא לאשתו מדכתי' לא יטמא בעל בעמיו להחלו ופירושו בזמן שהאשה מחללת אינו מטמא לה הא לשאינה מחוללת מטמא לה ע"ש וכבר כתבתי דהראב"ע אדרבא פשיטא ליה דאקרא דלא יטמא קאי על הבעל שלא יטמא לאשתו כי חולין הוא לו ליטמא לאשתו כי נתפרדה החבילה אלא שהוא ז"ל סמך על קבלת רבותינו האמתית:
עוד כתבו התוס' ז"ל ראיה אחרת להכריע דשארו הכתוב הוא אשתו (שהבעל הוא מטמא לאשתו) מדכתי' ולאחותו הבתולה אשר לא היתה לאיש לה יטמא הא אם היתה לאיש לא יטמא לה אחיה כיון דבעלה מטמא לה ע"ש דבנשואה לכהן אטו לא אחיה ולא בעלה מטמא לה אלא ע"כ אחיה הוא דאינו מטמא לה הא בעלה מטמא לה ולא ידעתי אמאי לא הכריעו ז"ל מדכתי' לשארו הקרוב אליו דאי לשארו כלל כל הקרובים כדעת הראב"ע א"כ הקרוב אליו למאי אתא אבל השתא דדרשינן לשארו זו אשתו איצטריך הקרוב אליו למעוטי אשתו מן האירוסין דלא מטמא לה דאכתי לא אגידא ביה כולי האי ואחיה שפיר מטמא לה דלא נפקא מתורת אחות באירוסין גרידא. אלא בנישואין דאלימי לאפוקי מרשות אחוה. ומעיילי, לרשות הבעל ואיצטריך הקרוב גבי שארו למעוטי ארוסה והקרובה אליו דגבי אחותו לרבות ארוסה דמאי טעמא איצטריך למכתב תרוייהו ואיפכא לא מצית אמרת דמסתבר טעמא דלא מפקי מאחוה אלא נישואין וע"ע בתוס' שם:
ורש"י ז"ל כ' לשארו אינו שארו אלא אשתו וכ' הרב מהר"ם שכן דרשו בת"כ וזו היא שקשה על המתרגם שתרגם לקריביה דקריב ליה ולא חש לקבלת רבותי' ז"ל וגבי לא יטמא בעל תרגם רבה בעמיה והיינו כמו בעליו אין עמו ואכמ"ל:
עוד כתב הרא"ם ז"ל אבל הרמב"ם כ' מדבריהם שנתאבל האיש על אשתו הנשואה וכ' עוד אשתו של כהן מתטמא לה בע"כ ואינו מטמא לה אלא מדברי סופרים עשאוה כמת מצוה שכיון שאין לה יורש אלא הוא לא תמצא מי שיתעסק בה וכו' וע"כ שאינה אלא דרך אסמכתא כמו ע"ת שהוא מדבריהם ואסמכוה אקראי ע"ש והדבר קשה לשמוע דמה כח ב"ד יפה לעקור עשה ול"ת של טומאת כהן ולא זו בלבד אלא גם לרבות עשה שיש בו כרת של ק"פ כדאמרי' בר"פ טבול יום דף ק' מעשה ומת אשתו של יוסף הכהן בע"פ ולא רצה ליטמאות נמנו עליו אחיו הכהנים וטמאוהו ע"ש ונראה דטעמו של יוסף הכהן שלא רצה ליטמאות משום דס"ל כר' ישמעאל דאמר לה יטמא רשות ואחיו הכהנים נמנו וגמרו דהלכה כר"ע דאמר מצוה כדאיתא התם. ורפ"ק דסוטה ותו ק' הא דדחיק תלמודא התם ביבמות למילף דמתנים ב"ד לעקור דבר מן התורה מהא דתניא קטנה שנתקדשה וכו' יורשה ומטמא לה דהא מדאוריית' קרובי אביה הוא דמטמאין לה ומדרבנן מטמא לה בעל וכו' משום דהו"ל מת מצוה וכו' כיון דלא ירתי לה קריא ולא ענו לה וכו' ע"ש ואם איתא דגדולה נמי אינו מטמא לה אלא מדבריהם משום דבעל הוא דירית לה אמאי לא פשיט ליה בפשיטות מהגדולה דמשום דבעל ירית לה ולקרובי אביה עשאוה כמת מצוה אלא ש"מ דבגדולה גזירת הכתוב היא ולא איצט' לטעמא דקרא אלא דבקטנה דמדאורייתא לא מטמא לה ומדרבנן כיון דזכו לבעל דירית לה עשאוה כמת מצוה והתימא מהרמב"ם דיהיב טעמא דמטמ' לגדולה מפני שעשאוה כמת מצוה וכבר נתעורר בזה מרן בכ"מ וניחא ליה כיון דהאי טעמ' שייך נמי גבי גדולה נקטיה רבי' ע"ש:
ואולם כבר השריש לנו רבינו בשרשיו והביא דבריו ה' המגיד בריש הלכות אישות שכ' שם רבי' דקדושי כסף מדברי סופרים ובגמרא ילפי' לה מג"ש דקיחה קיחה משדה עפרון שדעת רבי' שכל דבר שאינו מפורש בתורה אלא שנדרש בא' מי"ג מדות שהתורה נדרשת או בשאר דרשות קרי ליה דברי סופרים וקידושי שטר דקרי להו מדאורייתא משום דתלמודא קרי להו מדאורייתא. גבי נערה המאורסה דבסקילה וכן משש שעות ולמעלה דאע"ג דמדרשא קאתי כיון דבגמ' מ' איתמר עלה בפי' מדאורייתא קרי לה רבי' מדאורייתא אבל שאר מילי דאתו מדרשא קרי להו רבי' מדבריהם וד"ס כלומר שאלולי שקבלו הסופרים פירושו לא היינו מבינים אותו כך ע"ש נמצאת אומר דדעת רבי' באשלי רברבי תליא דדעת הרא"ם טומאת הבעל לאשתו ומה שהוא מתאבל עליה אינה אלא מדרבנן אבל דעת ה"ה שם בה' אישות ומרן בכ"מ שם והכא גבי טומאה ואבלות פשיטא להו דאינהו מדאורייתא ואכתי פש גבן לברורי בין למר ובין למר במה שיש לדייק בלשון רבינו דגבי קידושי כסף כ' מד"ס וגבי טומאת כהן על אשתו בפ"ו מה' אבל ה"ז כ' ואינו מטמא לה אלא מד"ס ואלו צלו ע אבלות שם הלכה א' כתב ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה דמ"ש התם דקריה ליה ד"ס ומ"ש הכא דקרי להו מדבריהם וע"ק מהא דגרסי' בד"ה דף ל"ג ת"ר מנין שבשופר ת"ל והעברת שופר תרועה אין לי אלא ביובל בר"ה מנין ת"ל בחדש הז' שאין ת"ל בחדש הז' שכבר נאמר אלא לו' לך שיהיו כל תרועות של חדש הז' זה כזה ומנין שפשוטה לפניה שנאמר והעברת שופר תרועה בלשון העברה מש' העברת קול אחד ומנין שפשוטת לאחריה ת"ל תעבירו שופר ואין לי אלא ביובל בר"ה מנין ת"ל החדש הזה שיהיו כל תרועות של חדש זה כזה ומנין לשלשה של ג' ג' ת"ל והעברת שופר תרועה שבתון זכרון תרועה יום תרועה יהיה לכם הרי שלשה תרועות וכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה הרי של ג' ג' וכו' ומנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה ת"ל ז' ז' לג"ש הא כיצד ג' שהם ט' ופריך האי תנא מעיקרא מייתי לה מהיקשא והדר מייתי לה מג"ש ומשני ה"ק אי לאו ג"ש הוה מייתי לה מהיקשא השתא דאתיא ג"ש היקישא לא צריך ע"כ ופירש"י האי תנא מעיקרא מייתי לה וקא יליף לה דתרועה בשופר ופשו' לפניה ופשוט' לאחריה בר"ה מהיובל דכתיב ביה בחדש השביעי שאין ת"ל אלא להקיש כל תרועה של חדש הז' זה כזה שיהיו שוות וממילא הוה גמרי' שלש של ג' ג' דאי קראי כדכתיבי והא בר"ה תרי תרו' כתיב וביובל חד ולא הוו שוות תרו' של חדש השביעי זה כזה וע"כ ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה והדר מייתי לה מג"ש ומשני ה"ק אילו לא נאמר ג"ש זו למשה בסיני לדונה הייתי אומר הכל בהיקישא כלומר מעצמו עכ"ל ולענ"ד ק' דכיון דמהיקש גמרי' להו לכל מילי מ"ט אגמריה רחמנא למשה הך ג"ש דז' ז' ואם נאמר דס"ל לרש"י ז"ל דג"ש עדיפא מהיקש וכדמשמע מדבריו ז"ל בפ' השולח דף מ"א דאמרי' התם דר' ורבנן פליגי דמ"ס היקש עדיף ומ"ס ג"ש עדיף ומהדר ליה לכ"ע ג"ש עדיף פירש"י דכיון דמופנה לדרוש הו"ל כמאן דכתביה כגופיה דקרא דהא קרא יתיר' הוא וכי לא מופנה נמי ואין להשיב עליה כיון דמסיני גמרי לה דאין אד' דן ג"ש מעצמו איהי עדיפא מהיקש עכ"ל דעת עליון דג"ש דאין אדם מעצמו עדיפא מהוקש דבזבחים דף מ"ח קאמר דר"עק ורבנן פליגי דמ"ס היקש עדיף ומ"ס ג"ש עדיף ודחי לה דכ"ע היקש עדיף וק' לענ"ד דלפום מאי דבעי למימר תלמוד' דכ"ע היקש עדיף א"כ הדרא קושיא לדוכתא האי תנא מעיקרא מייתי לה מהיקישא דעדיף טפי מג"ש והדר מייתי לה מג"ש דלא עדיפא והתו' שם הק' הך סוגיות אהדדי וע"ש מה שתי' וכנראה דדעת רש"י דתלמודא לא פסיקא ליה וזיל הכא קמדחי לה וזיל הכא קמדחי לה אמנם פשט דברי רש"י מוכיחין דס"ל לתלמודא הכא כמ"ד ג"ש עדיף:
וחזיתיה לה' המאור שם שכ' דק' אי לאו ג"ש וכו' פי' ואעפ"י שבכל מקום היקש עדיף מג"ש שאין משיבין על ההיקש ומשיבין על ג"ש הכא לא סגיא לן בלא ג"ש כי מן ההיקש לא היינו שומעין ליתן את האמור של זה בזה אלא שיהיו זה כזה פשו' לפניה ועשו' לאחריה ושיהיו ב' תרועות ביובל כשם שמצינו בר"ה ועכשיו שלמדנו אנו נותני' את האמור של זה בזה ונמצאו ג' תרועות ביובל וג' תרועות בר"ה וכולן פשו' לפניה ופשו' לאחריה והיקישא ל"צ והר"ש לא פי' כן עכ"ל והנה מאי דפשי' ליה ז"ל דהיקש עדיף מג"ש הוא בשי' התוס' לחד שינויא ע"ש ועיין בקו'. יום תרועה וכ' ה' מש"ל בפ"ב מה' ק"פ דין י"ג ואין כאן מקומו והנר' דהיקש דהכא עדיף טפי דכתב רחמנא בח' הז' יתורה לאקושי כל תרועות הח' הג' להיות שוות ע זה כזה:
וראיתי להרמב"ם בריש ה' שופר שכ' וז"ל מ"ע של תורה לשמוע תרועת השופר בר"ה וכו' ואע"פ שלא נתפרש בתורה תרועה בשופר בר"ה הרי הוא אומר ביובל והעברת שופר תרועה מפי השמועה למדו מה תרועת יובל בשופר אף תרועת ר"ה בשופר עכ"ל והק' מרן בכ"מ למה אמר מפי השמועה למדו הא בגמ' מייתי לה בהיקישא א"נ בג"ש עכ"ל משמע דפשי' ליה דכל מילתא דאיתי' מהיקשא א"נ בג"ש לא שייך למי' בה מפי השמועה כיון דהן מהמדות שהתורה נדרשת בהם א"כ במאי ניחא ליה דבתר דמייתי מאי דאתמר עלה ופירש"י ז"ל כ' וז"ל הנה שעכשיו שנאמרה ג"ש למשה משם אנו למדים. הכל ולכך כ' רבי' ומפי השמועה למדנו מה תרועת שופר ביובל וכו' עכ"ל וזה ודאי סותר הקודם דס"ל למר בקו' דדבר הלמד בהיקש א"נ בג"ש לא יצדק עליה לשון מפי השמועה למדו ואי לא מסתפינא הו"א דט"ס נפל וצריך למחוק א"נ בג"ש אלא דק"ל כיון דמהיקש גמרי' לה הו"ל כמ"ש בתורה ואמאי קאמר מפי השמועה לזה תי' דהעיקר מג"ש ובג"ש שפיר קרי לה מפי השמועה ושמעי' מדבריו דס"ל היקש עדיף ולא כן משוער אצלינו בכונת רש"י ומרן עלה קא מסתמיך:
וראיתי לה' מהר"ם אלשקר בסס"י יו"ד שהביא משם הריטב"א בחי' לר"ה שדבריו נוטין לשי' ה' המאור וה' לא שלטה עינו בדברי ה' המאור הללו וכ' ע"ז הרב דהכא לא שייך פלוגתא דהיקש עדיף או ג"ש עדיף דהתם דרשת ההיקש והג"ש סותרת זו את זו בהא פליגי הי מנייהו עדיף למסמך עלה לדינא דגמרא דמ"ס דחינן האי מקמי האי ומ"ס איפכא אבל הכא מאי דדרשינן מהיקש ומאי דדרשי' מג"ש חדא מילתא הוא דמאי דדרשינן מהיקש מצי' למילף מג"ש וכן להיפך בהא לא ג"ש עדיף או היקש עדיף עש"ב איברא דלפי מ"ש ה'המאור דמהיקש' לא מצי' למימ' ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה והוה מקשי' יובל לר"ה בתרתי מיהא בעי' אבל כי גמרי' מג"ש שפיר אמרי' ליתן את האמור בזה לזה א"כ שפיר סברי אהדדי היקש וג"ש ואחרי כתבי זה ראה ראיתי להרשב"ץ בקו' פ' איזהו מקומן שהוק"ל כיון דהיקש עדיף א"כ תקשה להך ברייתא דר"ה ותי' שאם הם חלוקים היקש עדיף ואם אנו דנין זה כמות זה למה נטרח ונדרוש היקש מדעתינו ג"ש דכתו' ומקובלת עדיפ' וכדברי מהר"ם אלשקר אמנם דעת ה' המאור כיון דמהיקשא הוה אמרי' תרי תרו' ביובל מר"ה אהניא ג"ש ליתן את האמור וכו' והו"ל ג' בר"ה וג' ביובל:
המורם מכל האמור דסובר מרן דתרו' בשופר בג"ש גמרינן לה ומ"ה כ' רבי' ומפי השמועה ומעתה יש לדקדק בדברי רבי' דמ"ש גבי שופר אע"ג דאין שופר מפורש בר"ה אלא יום תרועה כיון דמג"ש גמרי' מיובל דבשופר מ"ה קרי מ"ע של תורה לשמוע תרו' בשופר בר"ה ואילו גבי קידושי כסף כתב אבל קידושי כסף מד"ס והתם קיחה כתי' סתמא ואתו רבנן ומייתו מג"ש דקיחה זו היא בכסף א"נ אמאי קרי לה רבי' מד"ס נהי דסו' דסוקלין לבועל נערה המאורסה בקידושי כסף הא מיהא אמאי קרי לה מד"ס והכי הול"ל מקודשת בכסף מן התורה ואעפ' שלא נתפרש דהקידושין בכסף ה"ה אומר ויקח אברהם. את שדה עפרון מפי השמועה למדו מה קיחה האמור בשדה עפרון בכסף אף קיחה האמור גבי אשה בכסף וע"ק בדברי רבי' דלדעת מרן בכ"מ דאשתו מטמא לה מדאורייתא אלא דקרי לה מדבריהם וכמ"ש עוד ז"ל שם גבי מה שנ"ט שמטמא לה משום דעשאוה כמ"מ דק"ל ז"ל דה"ט לא איתמר בגמ' אלא לאשתו קטנה אבל אשתו הגדולה מן התורה הוא דכתי' לשארו ותי' כיון דה"ט שייך נמי בגדולה נקט טעמא דשויא בכולהו ע"ש א"כ אמאי קרי לה מדבריהם וברפי"ג מה' עדות כ' וז"ל הקרובים פסו' מן התורה שנא' לא יומתו אבות על בנים ומפי השמועה שבכלל לאו זה שלא יומתו אבות על בנים ולא הבנים ע"פי האבות וה"ה לשאר קרובים ואין פסול מן התורה אלא הקרוב ממשפחת האב וכו' אבל שאר הקרובים מן האם או מדרך אישות פסול מדבריהם עכ"ל וקרובי האב דפסו' מן התורה דרשי' להו בגמ' מדכתי' לא יומתו אבות מה ת"ל אם ללמד שלא יומתו אבות בעון בנים הרי כבר נאמר איש בחטאו יומתו אלא לא אבות בעדות בנים והק' רבי' יונה והריטב"א דהא איצטריך לנו פה שלא יומתו האבות בעון הבנים כדכתי' באמציה ואת בני המכי' לא המית ככתוב בתורת משה לא יומתו אבות על בנים ותי' דמקרא אינו יוצא מידי פשוטו דפשטיה דקרא הוא שלא יומתו אבות בעון בנים ומדרשו שלא יומתו בעדות בנים ומקרא א' מתחלק לכמה טעמים כדכתי' אחת דבר אלהים שתים זו שמענו עכ"ל והא הכא דלאו פשטיה דקרא הוא וקרי ליה רבי' מן התורה א"נ גבי שארו אע"ג דפשו' קריביה הוא כיון שדרשוהו זו אשתו הול"ל מן התורה ומפי השמועה למדו שארו זו אשתו:
ועמ"ש רבי' דקרוב האם מדבריהם הק' מרן מש' קרובים אע"ג דאתו מדבריהם קרו להו מן התורה וקרובי האם דאתו נמי מדבריהם דאם אינו ענין לאבות שכבר נאמר תנהו ענין לקרובי האם קרי להו מדבריהם ותי' דסובר רבינו שכל דבר שהוא נדרש בפי' הכתוב מדאורייתא הוא ומה שנדרש באם אינו ענין כיון שפשט הכתוב אינו מורה עליו מקרי מד"ס עכ"ל והנראה דודאי דעתו ז"ל כדעת רבי' דפסו' מן התורה אלא דקרי להו ד"ס כמ"ש גבי קידושי כסף דודאי מד"ת אם אינו ענין הל"מ הוא כמ"ש רש"י בפסחים דף כ"ד ע"א וכ' הרב המלאך סי' ב' משם ס' הכריתות דעדיף מהיקש וחשיב כאלו כתוב בתורה עש"ב ועלה בדעתי דשניא הא דאא"ע הפך הכתוב דקאי בקרובי האב ומוקמי' ליה לקרובי האם ואין זה אמת דהא דרשי' אם אינו ענין לשוכב תנהו ענין לנשכב וכן אא"ע לשוא תנהו ענין לשקר והאריך שם:
ודע דמדברי מרן דלא שאני ליה בין כשכותב רבינו מד"ס לכשאומר מדבריהם וראיתי לה' תומת ישרים סי' פ"ג שכ' וז"ל כי הבדל יש בין אומרנו מד"ס ואומרנו מדבריהם לפי שורשי ה' כי כשיאמר מד"ס כוונתו לומר שהדבר. ההוא לא בא בפי' התורה אלא ממדרש חכמים אבל עכ"ז דינו כת' ולכך כ' גבי קידושין שהבא עליה במיתה ובסברה זו החזיק הרב אבל כשיאמר מדבריהם כוונתו לומר שאין לו ד"ת ולפי סברתינו שלא אמר גבי קרו' האם פסו' מד"ס אלא שהם פסולים מדבריהם המקדש אשה בפניהם היא מקו' מין התורה והבא עליה חייב מיתה עכ"ל ולפ"ד אין האיש חייב להתאבל על אשתו אלא מדבריהם וכדעת הרא"ם והנה רבי' גבי האיש מטמא לאשתו כתב מד"ס ולפ"ד מטמא לה מד"ת אלא דקרי לה מד"ס והדבר ק' דכולהו מכי אם לשארו נפקי ומ"ש הכא גבי אבילות שכ' ומדבריהם ומ"ש גבי טומאה שכ' מד"ס ולפי ענ"ד נראה דס"ל לרב' דעיקר קרא כדכתי' גבי טומאה כי אם לשארו ס"ל דמדאוריתא ר"ל שדינו ד"ת ודוחה את הטומאה אבל לענין אבילות דליכא בהו קרא אלא ממ"ש כל שהכהן מטמא לו חייב להתאבל עליו לא הוי אלא מדבריהם ואע"ג דעיקר אבילות הוא מן התורה בשאר קרובים כמ"ש רבי' שם הא מיהא באשתו אמרו שארו זו אשתו אבילות דידה לא הוו אלא מדרבנן נמצאת אומר שדעת ה' תומת:
ישרים כדעת רבינו דטו"ך לאשתו מדאורייתא. כדעת מרן כ"מ ולענין אבילות מדרבנן כדעת הגאון מהרא"ם זהו מה שנלע"ד הקצרה ועיין לרבי' בתשובה בס' פאר הדור סי' קמ"ד:
ובאמת צריך ישוב הדעת בל' רבי' שלפעמים כותב מפי השמועה עיין פ"ט מהלכות כלאים ה' ט' ושם בפי' ה' כ"ט רפ"ב מה' טומאת אוכלין ורפ"א מה' מקואות ורפ"א מה' כלים ופי"ג ה' ה' ור"פ כ"ב וכ"ג מה' אבות הטומאה ה' ט"ו ופ"א מה' משכב ומושב ה' ח' פ"ג ה' ב' ופ"ח ה' ה' ופ"א מה' טומאת צרעת הי"ז ופ"א מה' טומאת מת ה' י"ג ופ"ב דין ג' ודין יו"ד ופ"א מה' פרה ה' י"א ופ"ד ה' י"ז ופ"ה ה' ה' ופ"ו מה' שבועות ה' ב' בכל אלו כ' רבינו מפי השמועה ובפ"ט מה' טומאת מת ה' א' ופי"א מה' אלו ובפ"ח מה' טומאת צרעת ה' י"ב ופי"א ה' א' ועיין במרן הכ"מ שם ופ"א מה' משכב ומושב ה' י"ו ופ"ב ה' א' וה' יו"ד ופ"ג ה' ט' ופ"ד מהלכות אבות. הטומאה ה' י"ג וי"ד ופ"ה ה' א' וה' ט' ופ"ו ה' א' ופ"ח ה' א' ופ"א מה' כלים ה' ב' וה' יו"ד בכל אלו כ' רבינו מדברי סופרים וצריך להתיישב עד עת מצוא רוח איהב"ה. ובריש פי"ב מה' תפלה כתב משה רבינו תקן להם לישראל שיהיו קורין בתורה ברבים בשבת וכו' ועזרה תיקן להם וכו' ע"ש והעירוב תקנת שלמה הע"ה ורבי' פ"א מה' עירובין ה' ב' כ' אבל מד"ס אסור לשכנים לטלטל וכו' עד שיערבו וכו' עכ"ל ופ' ג' מהלכות מגילה ה' ג' כ' ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת ימים האלו ימי שמחה והלל ובה' ה' כתב אעפ"י שקריאת הלל מצוה מדברי סופרים וכו' ובפ'. א' כתב קריאת המגילה בזמנה מצות עשה מדברי סופרים ודברים ידועים שהיא תקנת נביאים וכו' ע"ש ושם בפ' ג' ה"ו כתב ולא הלל של' חנוכה בלבד הוא שמדברי סופרים אלא קריאת ההלל לעולם היא מד"ס וכתב עליו הראב"ד לעולם מד"ס א"א ויש בהם עשה מדברי קבלה השיר יהיה לכם עכ"ל ונראה דקשיא ליה דגבי קריאת המגילה כ' רבי' מצות עשה מדברי סופרים. והדברים ידועים שהיא תקנת הנביאים ואמאי גבי הלל לא כתב שיש בהם עשה מדברי קבלה שגם הם מתקנת הנביאים ואם זו היא כונת הראב"ד א"כ אמאי ל"ק ליה עירוב שהיא תקנת שלמה הע"ה וקריאת התורה שהיא תקנת משה רבינו ע"ה ותקנת עזרא ונראה דדעת הראב"ד ז"ל נהי דהנך תקנת נביאי הוו הא. מיהא לא סמכוהו אקראי אבל ההלל כיון דאסמכוהו אקרא דהשיר. יהיה לכם הו"ל לרבינו לומר שיש בה מצות עשה מד"ק כמו שכתוב גבי מגילה ודעת רבינו נראה דשאני מגילה דמדכתיבה וקריין אבל ההלל אינו אלא סמך ודמיון בעלמא כמ"ש ה' המגיד מה שהקשה ה' כ"מ אף אם נודה שכן הוא שיש בו עשה מד"ק שפיר דמי למקרייה מד"ס וכו' ואם כונת הראב"ד כמו שהבין מרן אמאי נטריה עד הכא ולא השיגו גבי מקרא מגילה שכ' שהיא מ"ע מד"ס גם מה שהק' מרן להראב"ד עמ"ש שיש בה עשה עד"ק ומשיג על רבינו שכתב שהם מד"ס וכו' ע"ש ולענ"ד לא כן עלה על דעת אלא כדכתי' דהו"ל לרבי' למיכתב מצות עשה מד"ס כמ"ש גבי מגילה ובהכי מתורץ מה שכ' אח"כ ורבי' זמנין קרי להו לד"ק וזימנין קרי לאו לד"ס. גם מה שהקשה מרן על הרב המגיד ממה שכתב ואמת שבפ' ע"פ אמרו שנביאים תיקנו הלל שנראה שאלו תיקנו לא היו מד"ס וזה אינו דאטו מי נימא דקריאת התורה בשבת ובב' וה' דתקנת משרע"ה היא שאינה מד"ס ע"ש אמת שהתוס' במגילה דף י"ז בד"ה כל התורה וכו' כתבו משם רש"י דס"ל דקריאת התורה בציבור מדאורייתא והקשו עליו בפשיטות דאין קריאה בס"ת מן התורה דאינה אלא תקנת נביאים דלא הויא אלא כעין של דבריהם ע"ש אלמא פשיטא להו תקנת הנביאים לא הויה מדאורייתא ואפי' תקנת משה. רבינו והרב"ח א"ח סי' תרפ"ח הקשה על דבריהם מדאמרי' בפ' הכונס דתקנת משה רבי' היא ע"ש ופשיטא ליה תקנת הנביאים מדאורייתא היא ולא זכר שם דברי ה' המגיד ומרן כ"מ ועיין לקמן מערכת אות ה' בדין השבת אבידה מה שכתבתי בזה בעניותי' בס"ד והרמב"ם בפ"י מה' תפלה כתב משה רבינו תקן להם לישראל לקרות בתורה וכו' ולא גלה רז זה אי חשיב ד"ס או ד"ק אמנם כפי מה שהשריש בשרשיו א"כ הוו מדאורייתא קרי להו ד"ס דלא עדיף מי"ג מדות ובאיסור יחוד עריות דאמר בע"ז דף ל"ו רמז ליחוד מן התורה מנין ת"ל כי יסיתך וכו' ורבי' בפ' כ"ב מה' איסורי ביאה ה' ב' כתב ואיסור יחוד העריות מד"ק וכ' הרב המגיד ז"ל מסקנא דגמ' דיחוד עריות מן התורה עכ"ל ולא הרהר אחר רבינו שכתב מדב"ק שדבר נכון לו בטוח כמ"ש ברפ"א מה' אישות עפ"י מ"ש רבי' בשרשים ומ"ש עוד מרן בכ"מ ז"ל וטובא נמי איכא כה"ג בשניות ועירובין דתקנ' שלמה היא ונביא היה וכולהו מד"ס מיקרו עכ"ל אמת שהעירוב הוא תקנת שלמה כדאית' בפ' עושין פסין דף כ"א והיה טעמו כמ"ש רבינו בפ"א מה' עירוב ה"ד ושם ה' ב' כתב דמד"ס אסור וכו' אבל גבי שניות כתב בפ"א מה' אישות ה' ו' וז"ל ויש נשים אחרות שהן איסור מפי הקבלה ואיסורן מד"ס והן הנקרא שניות וכו' עכ"ל ויש להעיר מה הלשון אומרת מפי הקבלה ואיסו' מד"ס ומרן ז"ל שם הק' דאין נופל לשון קבלה אלא ע"ד המקובל מפי מרבע"ה או הנלמד מי"ג מדות ומאחר שאיסור שניות מגזרת חכמים לא יצדק בהו לשון קבלה: הנה מה שכתב הרב דשניות מגזירת חכמים התם בגמ' לרבא מפיק לה מההיא האל עשו. מכלל דאיכא רבות ומאי נינהו שניות ולרב יאודה תקנת שלמה הע"ה היא ולרב אושעיא מדברי שלמה ע"ה נמי ור' כהנא מושמרתם את משמרתי ומתני' קתני שניות מד"ס ולמ"ד תקנת שלמה היא מוכח דתקנת נביאים קרינן בה מד"ס וזהו שקשה לרב המגיד מפ' ג' מה' מגילה אשר הונף ואשר הורם דסבר לה מר תקנת הנביאים אינן בכלל ד"ס:
וראיתי להר' ל"מ שם בה' אישות שתי' קושיית מרן משום דאמרו בגמרא רמז. לשניות מן התורה וכו' קשות מכלל דאיכא רכות עוד אמרו שם דשלמה גזר עליהם ומשום הא אפשר דקאמר רבי' מד"ק עכ"ל מה שסמך ה' עצמו מכלל דאיכא רכות ודאי לא הוי אלא מדרבנן ואסמכתא בעלמא וכדמסיק ותנא נמי קרו ליה מד"ס וכ"ש למ"ד דתקנת שלמה הע"ה וכמ"ש רבי' בר"פ הלכות עירובין וכדכתי' והנתינים שאסורין לבוא בקהל שגזר עליהם דוד הע"ה קראם רבי' שאיסורן מד"ס כמ"ש פ"א מה' אישות ה' ועיין לרבי' בפי"ב מה' איסורי ביאה ה' ב' ג'. ועיין בפ"א מה' ת"ת ופ"ב מה' ע"ז ה"ד ובפ"ח מה' תשובה ה' ד' ובפ"א מה'. תפלה ובפי"ז ה' י"א כ' כך למדו מפי השמועה ממרע"ה. ובפ"א מה' תפילין כ' שאם חסר קוצו של יו"ד מעכב מן התורה ועיין בפ"ד שם ה"ג וברפ"ה מה' קדוש החדש ובפ"א מה' שביתת עשור ה"ד ופי"ב מה' שבת ה"ח ורפי"ז ורפכ"ח ועיין במ"מ קרי לדברי קבלה לדברי סופרים ובפ"א מה' חמץ ומצה ה"ח ורפ"ב. שם ורפ"ז מה' סוכה ופ"ג מה' נערה ה' ו ובפ"ב מה' סוטה ה' י"ב ורפ"ד מה' איסורי ביאה ורפ"ז: