ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק
אל"ף · אות צז
אלמנות חיות כלה וחמותה לענין גביית כתו' כלתה מנכסי חמיה שירש בעלה מאביו:
ראובן נשוי ללאה ולו ממנה בן ובת קטנה ולכשהגיע הבן לפרק הנושא עמד והשיאו והוא סמוך על שולחנו ואשתו עמו מפתו יאכל וכו' ואח"כ נלב"ע ראובן ועדיין הוא ואמו ואחותו ואשתו אוכלין על שולחן אחד ונזונין מתפיסת הבית כאשר היתה באמנה אתו בחיי אביו ופגעה מדה"ד גם בבן וחלי"ש ונשארה אלמנת ראובן וכלתה ובתה הקטנה יושבות תחת תומ'ר א' מרה כלענה. והנה בעת'ה עמדה כלתה לתבוע סכי כתובתה וחמותה טוענת שכל הנכסים הם לבעלה ומשועבדים למזונותיה וכתו' יורה המורה לצדקה שורת הדין להיכן נוטה ויבא שכ'מה:
זאת אשיב דבר זה נפתח בגדולים גדולים חקרי לב קמאי ובתראי ע"כ אמרתי אבוא בקצרה דרך שכבשוה רבים ואלקטה באומרי"ם אמרי נועם ודעת קדושים הלא בספרתם בחצריהם ובטירותם:
ראשית מאמר הלא ידעת מ"ש המרדכי משם מוהר"ם בפ' נערה סי' ק"ע וז"ל פסק הר"ם על אלמנה דמת חמיה קודם בעלה ואין לה לגבות כתו' מנכסי חמיה דכיון דחמיה הניח אלמנה קי"ל הלכה כאנשי גליל דהו"ל כל נכסי חמיה ראוי לגבי בעלה ואינה נוטלת ואפי' יש במוחזק יותר על כתו' חמותה עכ"ל והביאה מרן הב"י בחא"ה רי"ס ה' ומורם שם בהגה ע"ש ומשתמען מילוהי דפשי' ליה דב"ח אינו גובה מהראוי ופלוגתא דרבוותא היא אלא. דמצי' למימ' בחדא מתרי אנפין הא' דלא קאי מהר"ם אלא במנה ומאתים שהם תנאי ב"ד ואמרי' בעלמא מקולי כתו' שנו כאן אבל בנכסי נדוניא דהו"ל כשאר ב"ח כמ"ש ה"ה פ"ט מה' אישות סבר לה מר כדעת האומרים דב"ח גובה מהראוי והב' איכא למימ' דמהר"ם מיירי אפי' בנכסי צאן ברזל ופליג עליה ה"ה וס"ל דבכולהו אמרי' מקולי כתו' שנו כאן אלא דאין זה דעת מור"ם בהג"ה שהוא ז"ל העתיק תשו' מהר"ם הלזו וסמוך ונר' העתיק לדברי ה' המגיד ומשמע דאכולהו קאי:
גם. לענין ראוי למי' דס"ל למור"ם דב"ח גובה מהראוי ואתמהא דבח"מ ס"סי ק"ד הגיה על דברי מרן בש"ע שם דאין ב"ח גובה מהראוי וה' ש"ך כ' שם דלשיטת המחבר קאמר דס"ל הכי וכדעת הטור שם אבל מור"ם גופיה לא פסיקא ליה מילתא ממ"ש בתשו' ע"ש ועיין בס' חלקת מחוקק ובהרב בית שמואל ע"ש מדברי הש"ך הללו למדנו דפשי' דדעת מור"ם בהגה כדעת מרן הש"ע דס"ל דאין ב"ח גובה מהראוי כדעת הטור ודעמיה וכ"ש דאיכא למי' דמור"ם אע"ג דבתשו' ספוקי מספקא מ"מ בחבורו בהגה הדר פשטא לפסוק כמ"ד אין ב"ח גובה מהראוי שוב מצאתי לה' מטה יוסף ח"א בח"מ סי' יו"ד דק"ב ע"א שהשיג על הרב ש"ך בזה ומדלא כ' דעת החולקים ע"ש והמחוור אצלי דמור"ם ז"ל שם בסי' ק' לא קאי אראוי כלל אלא בשאר מילי ואנן בדידן בתריה דמרן גרירי ולקמן ית' בס"ד:
ואולם תשו' מהר"ם הלזו רבו עליה שרי צבאות ישראל דמהר"ם גופיה תבריה לגזיזיה דבפ' כל הנשבעין כת' המרדכי משמיה דר"מ ז"ל וז"ל נשאל לר"מ על ראובן שמת והניח אלמנתו ושני בנות ונשאת אחת מהן ומתה ושוב מתה האלמנה ותובע בעל הבת שמתה חלק אשתו והשיב לא ידענא מאי מספק"ל וכו' ואין לו' כיון דבחיי אשתו היו הנכסים משועבדים לאלמנה לכתו' ולמזונות והו"ל ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק דהא ליתא דכל כה"ג לא מיקרי ראוי דא"כ בטלת ירושת בנו הבכור דאין לך אדם א' מיני אלף שאין עליו שיעבוד כתו' ומזונות אשה ושעבוד ב"ח אלא ודאי כל כה"ג לא מיקרי ראוי כיון דהוי מחוסרי גובייאנה וכו' עכ"ל ומור"ם ז"ל העתיק לתשו' זו באה"ע ריש סי' צ' ולפי הנראה סתראי נינהו ומור"ם בהגה מוקי לה להך דפ' נערה במקום שאין ליורשים לסלק האלמנה ממזונותיה כאנשי גליל והך דפ' כל הנשבעין שהעתיק' בסימן צ' מיירי במקום שהיורשים יכולים לסלק האלמנה ממזונותיה כאנשי יאודה. ע"ש ולענ"ד הדבר ק' דמהר"ם שם אתי עלה מטעמא דא"כ בטלת ירושת בנו הבכור ולכי מוקמינן לה כאנשי יאודה תו לא מיקרו נכסים ראוי כיון דמצו היורשים ולסלקה מהמזונות ולפרוע לה כתו' מיד ואדרבא בהך דפ' נערה דמוקי לה מור"ם כאנשי גליל דלא מצו היורשים לסלקה תק"ל א"כ בטלת ירושת בנו הבכור אלא מה אית לך למימ' דתתקיים ירושת בנו הבכור באנשי יאודה ובפ' חזק"ה דנ"ה אמרי' הני זהרורי דזבני ארעא לטסקא זבינייהו זביני וכו' רב הונא בריה דרב יהושע אמר אפי' שערי דכדא משתעבדי לכרגא וכו' קשה בה אמימר א"כ בטלת ירושת בנו הבכור דהו"ל ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק וכו' וכ' רשב"ם שם וז"ל מיהו לאו אתקפתא מעליותא היא דא"ל אה"נ תבטל ותבטל לשם ובשאר מקומות יתקיים דשבקיה קרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה עכ"ל אלמא כל היכא דמצי לאוקומי קרא באיזה ענין קרא דחיק ומוקי אנפשיה ה"נ נימא דתתקיים באנשי יאודה שהיורשים מסלקין את האלמנה בע"כ וכן ב"ח כיון דמצי לסלוקי מיד לא חשיב שעבוד. דליהוו מיקרו נכסי ראוי. אלא דכונת מהר"ם דאי אמרת דאפילו באנשי יאודה נמי מקרו ראוי. א"כ בטלת ירושת בנו הבכור אלא עכ"ל כיון דמצו לסלקא מכתו' ומזונות כמאן דמסלקא דמייא ותו לא חשיב נכסי דמיתנא ראוי אלא ברשותייהו דיתמי קיימי ומוחזק קרי' ביה:
ודע שהתוס' שם כתבו דמכתו' אשה וב"ח לא ק"ל דא"כ בטלת ירושת בנו הבכור משום דמחוסרי גוביינא וצריכי אדרכתא ואכרזתא ושומא אבל מס המלך וכו' ולפ"ז ק' על מהר"ם דבפ' נערה נהי דלא מצי לסלוקה לאלמנה ממזונות וכתו' מ"מ מחוסרי גוביינא נינהו וצריכי שומא ואכרזתא ונהי דמזונות אלמנה קי"ל דא"צ שומא ואכרזתא ואיכא מ"ד דאפילו מכרה בינה לבין עצמה בשוה מכרה קיים הא מיהא ל"ד לטסקא דמלכא דמוכר לאלתר בשוה ואינו שוה ועיקר ארעא דמלכא הוא כמ"ש התוס' שם וכ"ש לפי מאי דכת' הנ"י שם דמלכא מגופא דארעא שקיל לטסקא דידיה ע"ש א"כ אכתי נכסי ברשותייהו דיתמי קיימי ומחוסרי גובייאנא נינהו ושפיר מקרו מוחזק ולאו ראוי וצריך להתיישב בדבר לא ע'ט האסיף וראיתי להב"ח סס"י ק' שכ' על תי' מור"ם הלזה דהמעיין בדברי מהר"ם דפ' כל הנשבעין יראה דלא משמע הכי כלל ע"ש ואפשר דשמיע ליה ז"ל מאי דדייק' בעניותי' ונחה דעתו במה שתי' מהר"ל דבעל עדיף מכתו' אשה וה' חל"מ סי' ק' ס"ק ט"ז ביאר עוד דלענין כתו' מקרי ראוי דגבי אשת הבן הואיל והנכסים היו משועבדים לאלמנת האב לכתו' ולמזונות וכתו' אלמנת האב תבטל כתו' אלמנת הבן אבל לענין ירושת הבעל אף שהיו הנכסים משועבדים לאלמנת האב אפ"ה נקראים הנכסים מוחזקים לגבי הבת ושהטעם מבואר בתשו' מהרי"ל ע"ש והרב בית שמואל שם ס"ק י"ד הביא תשו' בעל ההגה ותשו' מהרי"ל ומשם תשו' שארית יוסף ומסיים בה ונר' דמיירי הכא כשעדיין לא בא ליד הבעל חלקי ירושתו דאם בא לידו אז הוא מוחזק אע"ג דמשועבד לכתו' עכ"ל ולקמן יתבאר בס"ד ובסי' צ' ס"ק ח' כתב וז"ל בזה עדיפא ירושת הבעל מכתו' וכו' ועיין בסי' ק' וכו' עכ"ל ועיין שם בהרב חלקת מחוקק ס"ק ז' דאזיל לשיטתיה במאי דכת' בסי' ק' וה' נחלת צבי סי' צ' ס"ק ב' הביא דברי ה' שארית יוסף וכ' ע"ז ואין דבריו נראים לי כלל לחלק בין נשבעה על הכתו' או לא דהלא גם בפרק נערה מיירי שלא נשבעה דהא שם מיירי באלמנה שניזונית מנכסיו עכ"ל ואני תמיה איך יצא דבר זה מפי קדוש דאטו אם נשבעה אבדה מזונותיה וכבר נמצאת תשו' להרי"ף הביאה הריטב"א ז"ל בחי' לשבועות. דף קע"ב ע"ב מהספר שהכריח מסוגיא דגמ' שאעפ"י שנשבעה האלמנה אכתי ניזונת מנכסי יתומים דשבועה לאו תביעה היא ושכך היה דן ועושה מעשה הרא"ה ז"ל ע"ש:
גם. הרדב"ז בחדשות סי' תק"א כתב כן משם תשו' הרי"ף ע"ש ועוד בה דלדעת הרמב"ם ורבותיו ז"ל דס"ל דאין האלמנה ניזונית אלא עד שנשבעה על כתו' שלא מחלה וכו' תק"ל היכי יתקיימו שתי מקראות הללו והיותר ק' דמור"ם בהגה סי' צ"ו ס"ו כ' בפשיטות וז"ל הנשבעת על כתו' בפני ב"ד לא הפסידה מזונות דשבועה לא הוי כתביעה עכ"ל ודבריו הללו לקוחים מתשובה אחת הובאה בשלטי הגבורים בס"פ נערה וטעמא טעים וכדברי הרי"ף בתשו' אלא שמצאתי להר"ן בפ' אלמנה ניזונת אהא דתנן התם מכרה כתו' או מחלה וכו' שכ' הרי"ף בתשו' דכשנשבעה לית לה מזונות דכיון דנשבעה תבעה כתו' בב"ד ואין לה מזונות והר"ן ז"ל שם חלק עליו. איך שיהיה דברי הנחלת צבי תמוהים מדברי מור"ם ובישוב שתי תשובות מוהר"ם הללו כתב ג"ץ שאחר העיון בלשון המרדכי שבפ' כל הנשבעים איירי שעדין לא באו הנכסים ליד האשה רק שעבוד כתו' עליהן שכ' וז"ל וכו' הרי מל' זה מבואר שעדיין לא באו הנכסים ליד האשה בעבור כתו' אבל בפ' נערה שכבר באו הנכסים ליד האלמנה שהיתה ניזונית מהם מקרי ראוי כנלע"ד עכ"ל ולפ"ד ז"ל ל"ק למוהר"ם דפ' צערה מאי דקשיא ליה למהר"ם דפ' כל הנשבעים א"כ בטלת ירושת בנו הבכור דתתקיים כשלא באו הנכסים ליד האלמנה דנכסים בחזקת יורשים קיימי ולא מקרו ראוי ושפיר נוטל הבכור פי שנים וה' ז"ל בסי' ק' ס"ק ה' כתב משם ה' שארית יוסף דמאי דאמרי' שאין הבכור נוטל פי שנים בראוי אינו אלא מה שהוא ראוי לאב אבל מה שהוא מוחזק לאב אף אם היה ראוי לבכור גובה הבכור וכו' ע"ש ואחר המחילה רבה אין זה מכוון:
וראיתי לה' מהרימ"ט ח"א סי' ג' דף ב' ע"ב שהביא תשו' מהר"ם דפ' נערה הלזו וכ' עליה וז"ל משמע דחשבי' כל הנכסים לגבי הבנים ראויין שלא זכו בהם עד שתמות האלמנה לפיכך אפי' מתה האלמנה לא מציא גבייא אלמנת בנה כתו' מן הנכסים דחשיבי לה ראוי שעדין לא זכה בהם בעלה דאלו בחיי הזקנה בלא טעמא דראוי לא מציא למגבייא שאין לבעל רשות בהן עד שתגבה הזקנה כתו' ובאמת דאיכא לעיוני בתשו' זו ולמידק בה טובא אקח מועד אשקוטה אביטה דעת עליון דבחיי הזקנה בלא טעמא דראוי לא מציא גביא ובח"ב חח"מ סי' ע"ג דף פ"ה ע"ב כתב וז"ל וראיתי בב"י א"הע שהביא תשו' זו ולא הביא עיקר הטעם דראוי ולא הזכיר ליש מסכימין בדין זה או חולקים ולכך ק' עלי למעבד בה עובדא עכ"ל היינו משום דשמיע ליה אפי' מתה הזקנה לא מציא גביא מחלק בעלה דחשבי' להו ראוי ולא זכה בהם הבעל בחייה דאלו בחיי הזקנה בלא טעמא דראוי מהיכא גבייא דלא עדיפ' היא מגברא דאתיא מחמתיה כמ"ש ה' ז"ל שם ובח"א אשר הונף ואשר הור'ם שמעת מינה דפשיטא ליה דלהר"ם בחיי הזקנה כיון דבלא טעמא דראוי לא מציא גביא שפיר עבדי' בה עובדא:
וראיתי למוהרשד"ם ז"ל בחא"הע סי' קי"א שאול נשאל על נדון כיוצא בזה והשואל הביא בידו תשו' הרא"ש שכ' דכ"ז שלא נשבעה האלמנה ולא הגבוה הב"ד הכתו' כל הנכסים בחזקת בעלה ולא זכת' בהם כלום והבנים את אביהם הם יורשים ויש להם דין בכורה וה' ז"ל בסוף דברי התשו' זיכה ליתומי' מתשו' מהר"ם דפ' נערה וכ' וז"ל א"כ נתברר מכאן שאין כח לרחל לגבות כתו' מאלו הנכסים מלבד כל הטעמים הנז"ל ונוסף עליהם זה דמוהר"ם כיון שהיו אלו הנכסים משועבדים ללאה מתנאי ב"ד דהלכה כאנשי נשי גליל נמצא שיהודה בעלה של רחל לא זכה בהם בחייו ונקרא:
ראוי לגבי דידיה וכיון שנפטר יהודה בחיי אמו אין ב"ח של יהודה ולא אשתו נפרעים מן הראוי אעפ"י שדברים אלו של מהר"ם נראים חולקים לתשו' הרא"ש הנז' בדברי השואל כיון שמוהר"ם הוא רבו של הרא"ש היינו יכולים לומר דכמוהר"ם נקטי' דאין הלכה כתלמיד במקום הרב וא"כ זכו היתומי' של יהודה בנכס' זקינם גם מטעם זה וכ"ש בהצטרפות הטעמים שכת' לעיל עכ"ל ונר' שלא החליט הרב ז"ל לומר דמהר"ם והרא"ש פלגן בהדייהו אלא שנראין כחולקים וקאמר דאת"ל חולקים יכולים אנו לומר דאין הלכה וכו' ולפי מה שתי' הר"ם בהגה לתשו' מהר"ם אהדדי ל"ק מידי לתשובת הרא"ש דדוקא גבי מזונות במקום שאין היתומי' יכולים לסלק את האלמנה מן המזונות שפיר מקרו נכסי דמיתנה ראוי וזה לך האות כי מור"ם ז"ל בח"מ סס"י רע"ח פסק שאם היו לו קרקעות משועבדים לאחרים מקרי מוחזק לענין בכורה גם מרן בש"ע חאה"ע סי' ק"ה ס"ג פסק לתשו' הרא"ש הלזו ולשם רי"סי ק' הביא תשו' מוהר"ם דפרק נערה והתימא על ה' מוהרשד"ם שלא נרגש מתשו' מהר"ם בפרק כל הנשבעים דמניה וביה קשיא ואי שמיע ליה בשנויה דהרב בהגה א"כ גם הרא"ש ל"פ אדרביה מוהר"ם:
וראיתי לה' כנ"הג בחאה"ע סי' ק' בהגהב"י אחר שהביא תשו' מהר"ם בפ' נערה ודברי ה' מוהרשד"ם הללו תי' יתיב דהרא"ש מודה למהר"ם אלא דהרא"ש מיירי באלמנה שאין לה מזונות ואפי' בנזונת שניא היא שכבר מתה האלמנה ויצא לטעון ע"ד מוהרשד"ם דמי עדיף שיעבוד דמזונות משעבוד דכתו' אשה וכ"ח ע"ש. ונלע"ד אי מהא לא אריא דלענין דחשיבי נכסי דמיתנא ראוי עדיף שעבוד דמזונו' משעבוד דכתו' וכ"ח דבכולהו בעי אדרכתא ושומא ואכרזתא ומחוסר גובייאנא נינהו אבל למזונות לא דמי' וכדכתי' וה' ז"ל חזר והראה פנים דעדיף שעבוד דמזונו' משעבוד דכתו' וב"ח מטעמא אחרינא ושוב הוק"ל תשו' מהר"ם אהדרי וחלק בין נשבעה ללא נשבעה וס"ל למהר"ם כדעת הרמב"ם דלמזונות צריכ' לישבע ע"ש ולדידן דגרירי בתרי' דמר"ן דלמזונות אין צריך לישבע כמ"ש באה"ע סי' צ"ג ע"ש לא נפק"ל מדי דבלא נשבעה נמי נכסים דמיתנא משועבדים לה למזונות: וראיתי לה' תורת חסד סי' צ"ד שהביא תשובת מוהר"ם דפ' נערה ומ"ש מהרשד"ם עלה והר"ם ז"ל תי' יתיב שהיותר נכון הוא דהרא"ש ל"פ על דברי מהר"ם דכל שיש לה מזונות כל נכסי חמיה נקראי' ראוי ולא מוחזק והתם מיירי שלא היתה ניזונית מנכסי הבעל והאריך קצת ובסוף דבריו כתב והעולה מכלל דברי הוא שפסק מהר"ם קיים ואין מי שחולק עליו וכן הביא הרב המפה:
סי"ק יע"ש עכ"ל. גם הרב בעל כרם שלמה בחא"הע סי' ע"ח מסיק וכתב אך אמינא דבנ"ד כיון דאיכא כתו' לגבות מנכסי ראובן למזונות אלמנתו אפי' איכא יותר מכדי אלמנת ראובן מנכסים מוחזקים כולם ראויים מיקרו כמו שמבואר מדברי מוהר"ם בפ' נערה וכו' ומה שיש לדקדק בדברי מוהר"ם ולענין דינא קם דינא דכולהו נכסי ראוים מיקרו כיון דנשתעבדו לכתו' אשתו ומזונותיה וכו' עכ"ל גם בח"מ ס"סי כ"א מוכח ודאין כדעת מהר"ם דכל שהיו נכסי האב משועבדים בחיי הבן למזונות ולכתו' שפיר מיקרו ראוי גם ה' יערות ביעקב סי' ך' אחר שפלפל בחכמה ולא הניח קרן זוית שלא נשתטח בה מסיק ופסיק וז"ל חזרנו לכללין אשר למדנו רבי' אפרים ז"ל דמוקמי' לה אדאורייתא דירושה דאורייתא ואמרי' לאשה אייתי ראיה דהני נכסים לאו ראויין נינהו ושקול ואע"ג דקי"ל שעבודא דאורייתא מ"מ לא אתי ספק דאורייתא ואפיק וראי דאורייתא וכו' ומכלל האמור נמצינו למדין דטענת הבנות הנשארות ובעליהן שטוענין. דכיון שהכל היה משועבד לכתו' אמן ומזונותיה וכו' דהיא טענ' מעלייתא והיו צודקין בה מן הדין דא דאמנה דכיון דאנן קי"ל כאנשי גליל הו"ל. כולהו נכסי' מוחזקי' לאלמנתו וראויין אצל יורשיו ושוב אין ב"ח ובכור ובעל בירושת אשתו נוטלין מהך דהוי ראוי ואין נוטלין בראוי כבמוחזק:
גם הרב בני חיי בחא"הע סי' ק' כ' משם ה' בעל פני משה דכוותיה דמהר"ם דפ' נערה נקטי' ואעפ"י שה' גו"ר בחא"הע כלל ד' סס"י א' דף ס"ד ע"ב הטיל חלשים על הקדשים כסברת מוהר"ם הלזו דלא למסמך עלה ע"ש כבר בא רעהו וחקרו ה' פרח שושן כלל ד' סי' א' שחלק עליו ובדף נ"ט סע"ג כ' וז"ל וה' גו"ר הוא יחיד בסברתו כאשר יראה הרואה את דברי הפוסקי' לך וגם ה' כרם שלמה פסק בפשיטות כההיא דפ' נערה וכו' והוא כדעת מרן ומוהריק"ש כנז"ל וכן פסק ה' תורת חסד וכו' עכ"ל. ואנן בדידן נהיגי לפסוק כמהר"ם היכא דלא פליג מרן הש"ע וכ"ש דחזי' למרן הב"י שהעתיק תשו' מהר"ם דפ' נערה ולא הביא עליו שום חולק ומורם מינח ניחא ליה לאוקמא באתרא דלא מסלקי האלמנה ממזונותיה וכמנהגנו א"כ הו"ל כולהו נכסי דאב משועבדים למזונות אלמנתו ושפיר מקרו ראוי ואין הכתובה נגבית מהראוי וא"נ חשבי לכתובה בסכי הנדוניא כב"ח כבר כתי' שדעת הש"ך דס"ל למרן הש"ע דגם ב"ח אינו גובה מהראוי ועיין בהכנ"הג בח"מ סי' ק"ז אות ז' בהגב"י אות יוד דמסיק וכ' דבפלוגתא דרבוואתא מוקמי' נכסי בחזקת יורשים והממע"ה וכעת מצאתי ראיתי לה' משאת משה ח"ב סי' ל"ה ולה' דבר משה. ואכתי פש גבן לברורי במלבושי ותשמישי הבית שנמכרו ברשות ב"ד אם הם בחזקת הבן כיון שעשה אותם לצורך נישואין אם זכה בהם ואשתו גובה כתו' מהם או"ד בחזקת אביו קיימי ואכתי איכא לברורי אם הוציאה אותם הנכסים לצורך מזונות כלה וחמותה והבת היורשת כיצד מחשבין ואם אלמנת הבן ניזונית מנכסי' המשועבדים לחמותה או לא: ובראש אמיר אעמוד בפ' נגמר הדין בהא דקי"ל המשיא את בנו הגדול בבית בכל תנאיו קנה הבן הבית דאמדו דעתו חז"ל כי מרוב אהבתו ושמחתו גמר ונתנו לו כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' זכיה והטור ש"ע בחא"הע סי' ע"ו ע"ש נסתפקתי במי שאין לו אלא בן יחיד והשיאו בבית עם שאר תנאיו אי קנה הכן אותו הבית או לא דפשי' דמאי דגמר וקנה הבן לאו למימרא דלאחר מיתת האב הוא דקנה אלא דמיד ולאלתר קנה כמ"ש בתשו' הגאונים אשר הובאו בספר כנ"הג שם אות א' בהג"הט ע"ש וקי"ל דב"ח דבן גובה את חובו מהך ביתא וב"ח דאב כיון שלוה אחר שהשיא את בנו א"נ בלוה וקנה ואח"כ השיא את בנו בה וכגון שיש לו בית אחרת לדור בו אלא שאינה מספקת כנגד חובו ובשלא כתב האב לב"ח ודאקנה מי אמרי' כיון דהאי מילתא כהלכתא בלא טעמא כדאמרי' עלה בגמ' גטין דף י"ד וב"ב דף קמ"ד מצי למימר שפיר הבו דלא לוסיף עלה וכדאמרי' בס"פ כל הנשבעין דף מ"ח ע"ב אמילתא דר"וש דאין אדם מוריש שבועה לבניו ע"ש ועוד בה דהכי מסתברא דבשלמ' כי אית ליה בני אחריני והשיא הגדול שבבניו ניחא ליה לאקנויי ליה מנתא טפי משאר אחים אבל כי לית ליה אלא חד ברא דדעתיה דאב כל נכסי דידיה לבריה קיימי לא אסיק אדעתיה לאב לאקנויי ליה ולא סמכא דעתיה דבן לקנות או"ד אדרבא איפכא מסתברא כ"ש וכ"ש דחדוותיה מסתייה דהשיא לבנו. יחידו ותלמודא לא נקט לה כה"ג משום דמילתא דפשיטא ומשום שאר תנאי דאיתא התם ואיכא למימר דבבן יחיד לא בעי' שאר תנאי:
שוב מצאתי בתשו' ה' משפטים ישרים סימן ל"ו שנשאל על משיא בנו רך ויחיד בענין קנין הבית ומייתי עלה הך דהמשיא בנו ע"ש ש"מ תרתי ש"מ דאפי' בבן יחיד בעי' כל הנך תנאי דוק ותשכח ואכתי נשאר לנו לברר היכא דאיכא הכחשה בין האב והבן דהאב טעין דשייר בה מדעם והבן קטעין דלא שייר בה ולא מידי אי מנייהו מקרי מוחזק ואידך רמיא מילתיה עליה לאתויי ראיה מי אמרי' אוקי ארעא בחזקת מרא קמא הוא ניהו אבא או דילמא כיון דהבן מוחזק מתקנת חכמים אע"ג דרבנן גופייהו שרו תנאה לכי טעין הבן דלא הוו בה כלום מהימן ומשתבע היסת וזוכה במקחו וראיתי להרב המבי"ט בח"ב סי' קכ"ה שנשאל בבונה בית חתנות לבנו ועלה בדעתו לומר דאפי' אם כשהשיאו באותה הבית היתה רקנית לא קנאה דאין כאן הוכחה דלמתנה איכוון אלא כשפינה את הבית ידים מוכיחות והדר ביה ה' ז"ל מההיא דאדרבא איפכא מסתברא ודייק למילתיה מדקאמר תלמודא ה"פ תלה בה וכו' ולא קאמר שייר בה ומסיק דעל האב להביא ראיה ואם מת האב על יורשיו להביא ראיה דשייר בה מידי דהבן מתקנת חכמים. זכה בה ע"ש וצריך לחלק ממ"ש מרן בב"י סי' רמ"א מחו' ו' בשם הר"ן ז"ל ופסקו בש"ע שם ס"ו דבתנאי קום ועשה על המקבל להביא ראיה ע"ש:
והרב מהר"ם אלשיך סי' ע"ב נשאל על נדון שנשאל עליו הרב המבי"ט ובסו"ד מסיק וכ' כיון דהבית נבנית מחדש היא בחזקת שלא היה בה שום דבר הילכך על יורשי האב להביא ראיה ע"ש דעת עליון דכשאין הבית חדשה אלא שהשיא בה את בנו מסתמא לא פינה אותה לגמרי ובפרט אם היה האב דר בה אמטו להכי על הבן להביא ראיה דפינה אותה לגמרי ושלא כדעת ה' המבי"ט גם אשו"ר לה' לחם רב סי' קס"א נשאול נשאל בבונה בית חתנות לבנו אלא שעד לא השיאו השאילו לחתנו לדור בו ובהגיע ת'ר בנו להנשא הוציא חתנו מהבית והשיא את בנו באותו הבית ודר בה כמה שנים וזו הלכה העלה על שלחנו כיון שבשעה שדר הבן בבית היה סמוך על שלחן אביו הו"ל יורד ברשות ולא עלתה לו חזקה הילכך על הבן להביא ראיה שהיתה ריקנית עד בלתי השאיר לו בה אפי' אסוך שמן ע"ש עין רואה ק"ו הדברים ומה בנדון ה' ז"ל שהאב לעולם לא דר ולא נשתמש באותו הבית כלל חיישי' דילמא תלה בה מדעם היכא דהאב היה דר בה ומשתמש דמסתמא נשתייר בה מכלי תשמישי הבית דפשי' דעל הבן להביא ראיה שהאב עשאה כמצולה שאין בה דגים ומה גם כשהבית היא גדולה ויש בה עליות וחדרי' והאב כשהשיא את בנו דר בבית קטון מהכיל כל כלי תשמישו שהדעת נותנת וגומרת שנשתייר בה כמה וכמה מכלי תשמישי הבית והבן הוא סמוך על שלחן אביו:
וראיתי לה' כנ"הג שם שכתב על דעת ה' המבי"ט שבתשו' הרמתה פקפק על דבריו. ועל ראיותיו ע"ש ומוהריט"ץ סי' רפ"ב פשי' ליה דעל הבן או יורשיו להביא ראיה דארעא בחזקת בעליה קיימא ע"ש וה' משפטים ישרים שם סי' ל"ו החליט לומר דעל הבן להביא ראיה אמור מעתה הו"ל הרב המבי"ט יחידי נגד הרב מוהר"מ אלשיך וה' לחם רב וה' משפטים ישרים ונוסף גם הוא הרב החבי"ב העד העיד בנו האיש אדוני הארש שהוא ז"ל פקפק בדברי ה' המבי"ט ובראיותיו קם דינא דכוותייהו נקטי' דלא זכה הבן באותו הבית אלא עד שיביא ראיה שפנויה לגמרי היתה. עתה אקום לברר ענין כלי תשמישי הבית וצורך התנאות הראויים לבית בחול ובי"ט אם זכה בהם הבן או לא ואתה ידעת דהלכה רווחת דלא מבעיא היכא דקנה הבית דפשי' דכלי הבית נמי קנה אלא אפי' היכא דלא קנה וכגון דשייר בה או דתלה בה מידי אפי"ה כלי הבית קנה וכמ"ש ה"ה שם בפ"ז מה' זכיה וכ"כ. הלח"מ שם ע"ש ומרן ז"ל שם העתיק לשון רבינו ז"ל ואל תשיבני ממאי דקי"ל דב"ח דאב גובה מהמלבושים של שבת שעשה לבניו דמשום דמסתמא לאו לשם מתנה איכוון כמ"ש בטור ש"ע ח"מ סי' צ"ז סכ"ו ע"ש אלמא דלא קנה אותם הבן ואכתי ברשותיה דהאב קיימי' דאיכא למימר דהתם מיירי בבנים שעדין לא נשאו ולא עשה. אותם לצורך נשואין וא"נ עשה אותם לצורך נשואין אפשר דלא מיירי בבנו הגדול ושאר תנאיו אלא בשאר בנים ושלא כדעת הרשב"ש סי' תק"ף דס"ל דבענין כלי הבית דלא בעי' כל הנך תנאי ע"ש ונראה שדעת הרב כל שעשאן לצורך נשואי בנו הו"ל כמפרש ואומר דבמתנה גמורה נתנם לו וזכה בהם ל"ש גדול שבבנים ל"ש שאר בנים:
האמנם עדיין צריכין אנו למודעי' בתכשיטי כסף וזהב שנשתלחו לכלה קודם הנשואין כמנהג ומה שנותן אבי החתן לבנו ליתן לכלה בעת התייחדם ומה שנותנים אבי החתן ואמו ליד הכלה בעד נשיק' הידי' כנהוג אם זכה בהם הבן לעצמו או לא וראיתי לה' מהרשד"ם ז"ל בחא"ה סי' קפ"א דפסיק ותני דדוקא בכלים הצריכים להשתמש בהם בבית אבל בכלי כסף וזהב לאו בכלל כלי הבית נינהו ע"ש והרב גופיה בח"מ סי' שמ"ב נשאל ביעקב שקנה תכשיט לשם בנו שמעון והיה מוסר אותם בידו ובנו היה מקבלם מידו והיה מניחם בארגז שלו המיוחדת לבית אביו נסתפק הרב לומר דלא קנה הבן יען הארגז שלו היה מונח בבית אביו והו"ל כליו של קונה בבית המוכר דלא קנה עד דא"ל זיל קני ופשיט' ליה דמסתמ' אינו מקפיד על מקום הארגז דדעתו של אדם קרובה אצל בנו כהך דהמזכה לעובר דידיה דקנה מה"ט ע"ש המבואר בדבריו כשהאב קנאם לשם בנו ומסרם לידו והניחם ברשותו בארגז שלו דלא חסריה אלא דזיל קני אי לאו מטעמא דדעתו של אדם קרובה אצל בנו הו"א דלא קנה ומינה דתכשיטין המשתלחין לכלה דליכא בהו מסירה ליד הבן נר' דל"ק ומצאתי להריב"ש סי' ש"א דף רי"ד ע"א שכתב וז"ל אבל החתן הנותן סבלונות תכשיטי זהב וכסף לכלה להתנאות בהם בין שנתן לה בשעת הנשואין בין קודם לכן בעודה ארוסה אין זה מתנה גמורה ואע"פי שנתן והכריז זה נתן החתן לכלה אין הכוונה למתנה גמורה דהא קי"ל וכו' אלא להתנאות בהם בין בעודה בבית אביה בין לאחר שבאה לבית בעלה וכו' הדבר ידוע שאין עושין מתנה גמורה אלא להתקשט ולהתנאו' בהם וגם לפעמים וכו' מי שאין לו נותן כלים שאולים ומחזירן לבעליהן ורוב פעמים שולחין קודם אירוסין שאין שם אלא שדוכין לבד ואומרים ומכריזין שנותן החתן לכלה וכו' עכ"ל:
ונראה דלא כ' הרב ז"ל אלא להשיב על דברי האומרים שזכתה בתכשיטין הכלה ואין שמין לה אותן התכשיטין מכלל נכסי כתו' אמטו להכי היטיב חרה לו ויקם עדות דלעולם לא פקפק אדם בזה אלא דהוו נכסי הבעל ואם לא תמצא ידה די סכו' כתו' תגבה מאותם התכשיטין דנכסי הבעל נינהו כיון שהאב נתן לבנו לשלוח לכלתו מסתמא אקנויי אקני ליה לא פליג הריב"ש ז"ל על מה שכתב ה' המבי"ט ח"א סי' ט' וז"ל ועל הסבלונות ששלח לה קודם הנישואין וטען ראובן שהיא מתנה לבתו והאב השיב שהכל היו שלו והלוה אותם לבנו עד שתבא כלתו וכו' נראה דלאו. כל כמיניה לומר לא נתנם אלא דרך הלואה אפי' היו שלו דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ומרוב. שמחתו בו גמר ומקנה לו באמירה בלא קנין אע"ג דלא אמרי' הכי אלא בבנו הגדול ותנאי היא טובה אחריתי היינו להקנות באמירה לחודה אבל כשנותן ממש גמר ומקנה בלי שום תנאי מרוב שמחתו אצל בנו דדעתו קרובה היא וכו' א"כ לא מהימן לומר שפי' לבנו שדרך הלואה נתנם לו כיון שידע ששלחם לה בלי שום תנאי ומדעתו ומרצונו נשתלחו לה מביתו וכו' ואפי' היה האמת שפי' לבנו כך כיון שידע שבנו שלחם לה אם היה לו דין ותביעה אינו אלא עם בנו ולא עם כלתו עכ"ל דעת שפתי ה' ברור מללו שהאב מפרי'ש פרש'ה זו סתומ'ה שבדרך הלואה נתנם לבנו כיון שהכלה נשתלחו לה בסתם ילך האב אצל הבן ויתבע ממנו שויין ולפום מאי דכתי' לא פליג ה' המבי"ט על הריב"ש וכ"ש שה' המבי"ט שגורות בפיו שמועות הריב"ש ומחבבן ותלי להו כיפי:
ועוד זה מצאתי לה' פמ"א ח"א. סי' ס"ב ורבו ה' מוהר"ח הכהן ואחריהם נמשך ה' בית דוד בח"מ סי' קכ"א מהספר שזכו לבן מתכשיטין מפורש יוצא מדבריהם שמה שכ' הרב מוהרשד"ם בחא"הע סי' קפ"א שיתן בפי' הכונה שהיה שם מתנה מיד האב לידו או לכלתו ע"ש אלא שהרב דבר משה ח"ב סימן ע"ג השיג על דבריהם והרבה להשיב והשיאן לדעתו ע"ש שהאריך הנה נא ערכתי משפט כתוב מפי סופרי' ומפי ספרי' וכל הנלקט מזה דרבו המזכים את הבן בתכשיטים הנשלחים לכלה ובמה שנתן לו אביו ליתן לכלה והנראה פשוט דברי ה' מהרשד"ם בתשו' שבחא"הע דפסק דאין כלי זהב וכסף נכללין בכלל כלי הבית לא אמרה הרב אלא בכלי כסף המיוחדים לתשמישי הבית כגון נרות ומנורות וכיוצא אבל תכשיטי הכלה שנתנו לה מהבעל והאב יודה יודה לס' ה' המבי"ט ולע"ד כך נראי' פשוטן של דברים:
אמור מעתה אפשוט בעיין דהמלבושי' אשר הכין האב לצורך חופת בנו ובתכשיטי הבית של חדש ושל שבת והתכשיטין שנשתלחו לה בלטוייא כמנהג ומה שנתן האב לבן לתת לכלה בעת התייחדם כמנהג אנשי המדינה הכל כאשר לכל זכה בהם הבן דאמרינן דעתיה דאב לשם מתנה גמורה איכוון ושפיר גובה מהם הכלה סיכי כתובתה מאותן נכסים ועד אחרן מ"ש הרב מהר"מ אלשיך בתשו' ס"סי י"ד עלה דהך תשו' מהר"ם דפ' נערה דמיירי דחלק ירושת הבעל מאביו ידוע וגם לא מכרו היתומים קרקע ירושה וגם לא ערבום עם נכסיהם ועברו שנים שתצטרך האשה לברר שישנן עדין נכסי חמיה וכו' עכ"ל עתה באתי עלי בא'ר ע"ד המתנות שהמנהג שנוהגים פה מתא יע"א שאבי החתן ואמו וקרוביהם וכן אבי הכלה ואמה וקרוביה נותנים לכלה כי כאיש גבורתו הראוי לכסף כסף הראוי לזהב זהב אם המתנות הללו הם לזכות הכלה ואם תתאלמן או תתגרש נוטלת יתר על סכי כתו' או דילמא הן הן לזכות החתן ואין לכלה בהם כלום:
הנה האדון הריב"ש ז"ל שם ס"סי ש"א כ' וז"ל אמנם אם נתנו לה אחרים תכשיטין או מעות בשעת הנישואין כמו שהוא נהוג בקצת מקומות שהקרובים לחתן ולכלה נותנים לה בשמחות וגיל איש נזם זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל אלו בודאי הם שלה שהרי למתנה גמורה נתכוונו דקי"ל קנתה והבעל אוכל פירות והו"ל כנ"מ א"כ בין באלמנות בין בגירושין אין שמין אותם לה עכ"ל דעת עליון ל"ש מה שנותני' לה קרובותיה ל"ש מה שנותנים לה קרובי החתן הרי הם שלה ודינם כשאר נ"מ דאין שמין אותם לה באלמנות או בגירושין אמנם מדברי הרשב"ץ ח"ג סי' רפ"ז מוכח דס"ל דשל קרובותיה דוקא שכ' וז"ל אלא שהמתנות שנתנו לה קרובותיה נוטלתם כמו שנראה משם עכ"ל וראייתו מבוארת בנוסח תקנות הבעל אשר הובאו בתשו' ה' המבי"ט ח"ב ג' סי' פ' ולשם מבואר דבקרוביה משתעי ה' ז"ל:
גם אשו"ר להרשב"ש סי' רכ"ו פסק כן דפשי' ליה לענין קרובי הכלה ע"ש וה' המביט שם סי' פ' אחר שהביא נוסח תקנות ארגי'ל הביא ג"כ לתשובת הריב"ש היא באה בראש אמיר ומסיק וכ' וז"ל ומעתה אבוא לדין השואל שאם נתנו לה אביה או אשה או שאר קרובותיה איזה דבר של תכשיט שהוא מיוחד לתכשיט והוא בעין אין שמין אותו בכתו' אלא הוא שלה מלבד סכי כתו' ואפי' נתנו לה קרובי החתן כיון שהוא תכשיט מיוחד לה אין שמין אות' וכמ"ש הריב"ש שהקרובים לחתן או לכלה נותנים לה בשמחה וגיל איש נזם זהב וכו' הם שלה דכיון שהוא נתון לה והוא תכשיט מיוחד לה מ"ל מקרובותיה מ"ל מקרוביו או מאחרים וכו' עכ"ל נראה שדקדק ה' ז"ל מדברי הריב"ש לחלק בין תכשיט שהוא מיוחד לה לשאינו מיוחד לה ממאי דנקט הריב"ש נזם זהב אצעדה וכו' שהם תכשיטים המיוחדים לנשים אבל לא ידעתי מה יענה ה' המביט במ"ש הריב"ש או מעות דאינם אלא תכשיט ולא דבר המיוחד לאשה ומ"ש ה' מהרימ"ט בחאה"ע סי' ד' וז"ל שהמתנות שנתנו לו קרובותיה שהן שלה ונוטלתן חוץ מסכי כתו' ע"ש לאו למימרא דס"ל דשל קרובי החתן הם של החתן ושלא כדעת הריב"ש וכ"ש דאביו של הרב ז"ל מסתמך ואזיל אכתפיה דקרי בחיל מ"ל קרובותיה מ"ל קרוביו אלא משום דכי איתשיל להכי הוא דאיתשיל ומרן בב"י אה"ע סי' צ"ט העתיק תשו' הריב"ש הלזו בצביונה ובקומתה בלי שום חולק ומור"ם ז"ל קבעה להלכה וה' מוהרש"ך ח"ג סי' קי"ב כ' שהריב"ש סקל לנו הדרך אר"ש יסדה לעולם: גם ה' מהרשד"ם חא"ה סס"י קל"א הביא דברי הריב"ש הללו ומסיק מה שנתנו לה הקרובים כי הם ודאי למתנה גמורה נתכוונו עכ"ל וזה הלכה העלה ה' מהרח"ש בח"ב סי' מ"ז וסי' ג"ן ע"ש גם ה' פמ"א ח"א סס"י פ"ב תני תנא מתניתא דהריב"ש וקבעה ליתד הקבועה וכן בקדש חזיתי לה' מוהרש"ג בס' משפטים ישרים סס"י מ"ט שהביא דברי הריב"ש וה' המביט וה' מוהרח"ש ועל פיהם דן את הדין משפט כתוב כל הנלקט מזה המתנות שנותנים לכלה קרוביה ואביה ואמה דעת הריב"ש והרשב"א והרשב"ש ומר"ן ומור"ם והמבי"ט ומוהרימ"ט ומוהרש"ך והרשד"ם ומוהרח"ש ומוהר"ש גאון וה' פמ"א סברי מרנן דדינם ככ"מ ואם נתאלמנה או נתגרשה נוטלתן יתר על סכי כתו' ואם מתה היא בעלה יורשה אמנם מה שנותנים לה אבי החתן ואמו וקרוביהם לאו אפייא שוין כדעת הרשב"ץ ובנו הרשב"ש לא פירש שלא דברו חכמים אלא במה שנותנים לה קרובי הכלה ודעת ה' המביט בין מה שנותנים קרובותיה או קרוביו אם הוא תכשיט המיוחד לאשה זכתה לה לעצמה והרי הוא כנ"מ שלה ואם אינו מיוחד לאשה הרי היא של הבעל אבל דעת הריב"ש ואחריו כל ישרי לב דבין מה שנותנים קרובותיה או קרוביו בין אם הוא תכשיט המיוחד לה בין שאינו המיוחד לה כולם כא' נתונים נתונים המה לה בתורת נ"מ ואין שמין אותם לה לא באלמנות ולא בגירושין:
אמור מעתה אנן בדידן גרירי בתר מרן הב"י ומור"ם היכא דלא פליג אסברת מרן ואינהו ז"ל קבעו דברי הריב"ש להלכה פסוקה כוותייהו נקטי' ומה גם דאשכחן בנ"ד דרבנן סבוראי קמאי ובתראי דאזלו ומודו כוותיה ונלע"ד דהכי נקטי' להלכה ומעשה וכעת מצאתי להרשב"א בח"ד הנדפס מחדש ממש סי' א' שנשאל על המתנות שנתנו לכלה קרובי החתן והכלה והשיב הדין עם הבעל לפי שכל מה שיש לאשה ואפי' נ"מ שלו של הבעל לאכול פירות וכו' עכ"ל דעת שפתיו ברור מללו דבין המתנות שנותנים לה קרובותיה בין מה שנותנים לה קרוביו הכל כאשר לכל דינם כמ"מ שהבעל אוכל פירות ואם מתה בעלה יורשה ואם נתאלמנה. או נתגרשה נוטלתן יותר על סכי כתו' א"כ מצינו חבר ורב טוב להריב"ש ז"ל והנמשכים אחריו ואני תפלה אלהים ה' חילי ינחני במעגלי צדק להבין ולהורות משפט צדק על קו האמת והיושר צדק צדק אכי"ר: