ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק
אל"ף · אות צו
אכילה ראובן נתאכסן אצל שמעון קצת ימים ופנה והלך לדרכו ויהי בשובו לעיר אשר דר בה ראובן מעצמו ומאליו בא לבית ראובן ובחומותיו כאשר היתה באמנה אתו בפעם ראשונה מפתו יאכל ומכוסו ישתה ויהי כי האריכו הימים במספר ירחים גמר בדעתו ללכת לדרכו עמד ראובן ותבע ממנו דמי אכילתו באמור אליו בפעם א' אני הזמנתיך אצלי מדעתי ורצוני ולשם ג"ח נתכוונתי אך בזאת הפעם מי הביאך עד הלום ולא נתכוונתי להאכילך אלא ע"מ לקבל פרס והאורח משיב אמת שאני מאלי ומעצמי באתי בפעם שניה וטעמא דידי לקיים מילי דאבות לעולם אל ישנה אדם מאכסנייא שלו דכתי' וילך אברם למסעיו וה"ט משום דפוגם ונפגם עמד השואל ושאל דבר מי יקום עפ"י התורה ויבא שכ'מה:
זאת אשיב הלא זה הדבר מקור נפתח במימר קדישין ראשית מאמר שאול נשאל ה' תה"ד סי' שו"ז בראובן שהשיא בתו לשמעון וקבל עליו לזון את חתנו ואשתו שנים קצובות ואחר כלות הקצבה לא עצבו ויאכל וישת עמו ב' או ג' שנים אחרים בשתיקה שלא תבע ממנו מאומה ויהי אחר הדברים האלה ערער ראו' על חתנו שיפרע לו דמי מזונו ומזונות אשתו והשיב דחייב לשלם לו ואעפ"י שראובן איש. עשיר ואין דרכו להאכיל א' בשכר מ"מ שהניזון נהנה חייב לשלם. מה שנהנה ודמיא לחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר שאם לא ידור בחצר זו צריך למיגר בחצר אחרת דחייב לשלם דמי שכירות ה"נ דכוותה במאכיל את חתנו אע"ג דחמיו גברא דלא עביד להאכיל בא' בשכר כיון שנהנה הניזון חייב לשלם לו דמי אכילתו ואע"ג דכולא ההיא שמעתא לא נקיט אלא הדר בחצר חברו שלא מדעתו משמע שא מדעתו פטור והכי פרש"י אהקדש של"מ כהדיוט מדעת:
דמי התוס' דחו בפשי' אף בלא ראיה דלא פרש"י עכ"ל ואנכי עפר ואפר לא הבינותי דבריו דסוגיא בדוכתא הכי איתא בפ"ב דקמא דף ך' א"ל ר"ח לרמי בר חמא לא הוית גבן באורחא בתחו' דאבעיא לן מילי מעלייתא. א"ל מאי מילי מעלייתא א"ל הדר בחצר חברו של"מ צריך להעלות לו שכר או א"צ להעלות לו שכר א"ל ה"ד אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא שאין דרך בעל החצר להשכיר וגברא דלא. עביד למיגר שזה הדר יש לו משלו מקום אחר לדור בו לא נהנ' שהרי זה יש לו מקום לדור. בלאו"ה וזה אינו חסר כיון שאין דרכו להשכיר לאחרים. ופשי' דפטור אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר זה נהנה וזה אינו חסר ופשיטא דחייב לא צריכא דקבעיא ליה בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר מאי מצי א"ל מאי חסרתיך או דילמא מצי א"ל הא אתהנית וכו' והא דלא קאמר איפכא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר בזה נחלקו אבות העולם ז"ל דלדעת רש"י דפטור דלא הוי אלא גרמא בעלמא ודעת הרי"ף דפשיטא שהוא חייב שהרי חסרו ממון ועיין בהרא"ש והר"ן ז"ל ובטוש"ע שם סי' שס"ג ע"ש א"ל מתני' היא א"ל אי מתני' א"ל לכי תשמש לי שקל סודרא וכרך ליה הנה בהגמי"י בפ"ג מה' עבדים הק' דבירושלמי בפ"ח דברכות אמ' המשתמש בכהן מעל ור"ח כהן הוא וה"ר ב"ח נשתמש בו והצ"ע והנה דבר זה עמדו עליו גדולי ישראל ואיכא מ"ד דוקא בזמן שכהונתם עליהם בבגדי שרד אבל בזה"ז מותר ודעת הסמ"ג דבשכר מותר והכא שכר שמודיעו משנה זו שרי ליה מאריה ומור"ם בא"ח סי' קכ"ח. כ' דאסור להשתמש בכהן בז"הז דהוי כמועל בהקדש אם לא מחל עכ"ל וכתב הרב מג"א שם דהכהונה שלו ומצי מחיל דנהי דמצינו בגמרא וכו' דפ"ב דקמא דרמי בר חמא היה משתמש בר"ח שהיה כהן ואהמ"ר אין הנדון דומה לראיה דאה"נ אם הכהן עומד מאליו ומשמש אמרינן הכהונה שלו ומצי מחיל וכההוא עובדא דמייתי המרדכי שכהן א' עמד והציק מים ע"י ר"ת שמענו מקור הגה"ה זו אבל שהישראל אומר לכהן שמשני לא שמה מחילה והרב מנ"ד העלה דבדבר שיש לו הנאה מהניא מחילה אבל בלא הנאה לא מהניא מחילה וה"נ ר"ח אית ליה הנאה לידע מתני' ומחיל אלא דאכתי לא איפרוק מטעמא דרב"ח איך תבע ושואל חלקו בפיו להשתמש בכהונה וכדכתי' ועוד שמדברי הגהמ"ר לא משתמען מלוהי גם רב תנא הוא ז"ל בפ"ג מה' עבדים דין ח' נת' שצריכים אנו לדברי הסמ"ג לתרץ ההיא דפ' כיצד הרגל וכו' ע"ע ולע"ד לפום מאי דכתיבנא אכתי לא פלטן ובקרב ימים נדפס ס' הבהיר ברכי יוסף למופת דורינו ה' מוהרח"א נר"ו אגב אסיפא שיורי ברכה ולשם האריך פלפל בחכמה לא הניח דבר קטון וגדול כמדתו לכל רוח מבינתו ע"י ובעא למפשט מהא דתנן הבית והעליה וכו' ה"ז דר בבית עד שיתן לו יציאותיו הא שכרו לא זה נהנה וזה לא חסר פטור וכו' וצל"ד לפ"ד ה' ז"ל דס"ל לרש"י דמ"ד חייב דוקא של"מ אבל מדעת פטור מאי בעי למפשט מהתם דבונה מדעת הוא ר"ל בידיעת הבעה"ב ומדעתו פטור מיהו חזיתיה להנמק"י שהק' ויכפוהו וכ' שכבר הק' כן בירוש' ואוקימנא בדליתיה קמן ע"ש ומה שהארכתי בזה לקמן במערכת אות ש' סי' ע"ג ומצאת כי תדרשנו והדר מייתי דפליגי בה אמוראי אליבא דר"י דרב כהנא משמיה דר"י אמר א"צ לעלות לו שכר ור' אבהו משמיה דר' אמי אמר צריך ואמר ר"פ דהא דהא דר"א וכו' מכללא איתמר דתנן גבי גזבר של הקדש טול אכן או קורה וכו' בנאה לתוך ביתו ה"ז לא מעל עד שידור תחתיה ש"פ ואמר שמואל והוא שהניחה ע"פ צרופה וא"ר אבהו קמיה דר"י משמיה דשמואל זאת אומרת הדר בחצר חברו של"מ צריך להעלות לו. שכר ופרש"י מדקתני דכי דר תחתיה חייב אע"ג דשל"מ עבד עכ"ל ר"ל שאם היה מדעת הקדש שכיר חייב. ואיכא למימר אבל של"מ פטור אבל כד. אשכחן דשל"מ הקדש נמי חייב ה"נ הדר בחצר חברו אע"ג דשל"מ נמי חייב ודחי איהו סבר מדאשתיק מודה ליה ולא היא אשגוחי לא אשגח ביה כדרבא דאמר הקדש של"מ כהדיוט מדעת דמי עכ"ל ר"ל הדר בחצר חברו כיון דשל"מ א"צ להעלו' לו שכר ושאני הכא גבי הקדש דחשיב מדעת כיון דאיכא שכינה חשיבה דעת כהדיוט מדעת ואתה תחזה דשי' רש"י דמדעת פשי' דחייב והיינו הא דק"ל להתוס' דשל"מ לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט וה"ה מדעתו ר"ל לעולם אפי' מדעת נמי פטור דמאן דפטר ל"ש מדעת ל"ש שלא מדעת ומאן דמחיייב סבר אפי' של"מ נמי וכ"ש מדעת ואפשר דמהאי טעמא נקט בכולהו שמעתתא שלא מדעת לאשמעינן רבותא דאי איכא מ"ד דחייב אפי' של"מ אלא שהתוס' אורחא דמלתא נקט דאי מדעת לא היה מניחו לדור מעיקרא ומה שחי' הוא דבהקדש הוי כמוחה באדם הבא ליהנות שיתחייב במעילה כהדיוט מדעת ר"ל כהדיוט המוחה בדר שלא ידור וכ"ה במקו' לשם מ"ש. רבינו ישעיה והרשב"א בשינוי קצת ולפי שי' הני רבוותא מ"ד א"צ בין מדעתו בין של"מ עד שיתנה עמו להעלות לו שכר או שימחה בו שלא לדור ומ"ד כך לי מדעתו כשלא מדעתו בין המחה בו או לא המחה וסד"א דר' אבוהו כיון דבהקדש אינו מוחה אמאי חייב אלא ש"מ דלא בעינן המחאה הילכך בכל גוונא לדחי דהתורה היא המוחה ביד הנהנה להתחייב בקרבן מעיל'ה:
ומצאתי עוד במקו' למציעא במ"ד לדף צ"ט אהא דאמרי' הקדיש דשל"מ כהדיוט מדעת דמי שכ' משם הרא"ש ז"ל פרש"י ז"ל וכו' וק' דשל"מ לאו דוקא דר"ש ידע ולא מיחה בו דאמר אחולי קא מחיל ליה וניחא ליה אלא ה"פ כהדיוט מדעת כלו' שידע ומיחה בו וכו' ע"ש וכשי' הראב"ד והריטב"א אשר הובא שם גם הרב מע"ח בחי' לפ' כיצד הרגל כתב כן בפשי' נמצאת אומר מדעת כ"ע ל"פ דחייב כי פליגי של"מ ולדעת התוס' ושאר רבוותא של"מ דנקט תלמודא אורחא דמלתא ומאן דמחייב מחייב בתרווייהו ומאן דפטר פטר בתרווייהו אמור מעתה דברי ה' תר"ד שגבו ממני היכן מצא ס' זו לרש"י ז"ל וס' התוס' גם מ"ש ה' ז"ל וי"ל דרש"י נמי לא מחלק בין מדעתו לשל"מ אלא גבי זה נהנה וזה אינו חסר דעלה קאמר כיון דלא חסר והוי נמי מדעת ודאי פטור הנהנה אבל הכא דזה נהנה וזה חסר אפי' מדעת נמי אינו מחוייב על חסרונו עכ"ל ולפ"ז ק' דכי מצדד אלימא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר פשי' זה נהנה וזה חסר הוא וכו' תק"ל דא"ה אמאי נקט בבעיא הדר בחצר חבירו של"מ דמשמע הא מדעת פטור דכיון דזה נהנה וזה חסר אפי' מדעת חייב וכן כי דחי רבא הא דבעא רמב"ח למיפשט דתנן נהנית משלמת מה שנהנית דזה נהנה וזה חסר הוא תק"ל א"ה מאי איריא דקתני הניח פירותיו ברור דמסתמא הוי של"מ אפי' אי הוי במקו' דהוי מדעת חייב אלא עכ"ל משום דאפקורי אפקוהינהו ולא חשיב זה חסר ושפיר פשי' רב"ח ואעפ"י שיש ליישב דבריו בזה. מ"מ כבר ביררתי שא"א לזה ס' זו לרש"י וכדכתי' אמנם לענין דינא נלע"ד פשי' דפטור לכ"ע דהתם שאני שהוא מאליו בא ודר בחצר מ"ה פליגי בה אבל בנ"ד שהיה. בן חמיו מסדר סדר המערכה לתת אכלם בעתו באשר היתה אמנה בשנים קצובות הדעת נותנת דודאי לשם מחילה הוא דיהיב ליה ודמיא למ"ש מרן ז"ל שם בשם הרשב"ץ ז"ל ופסקו מור"ש ז"ל שאם א"ל דור בחצרי. שהוא פטור אע"ג דחצר לא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר ועיין בש"ך י"ד סי' קס"ו ע"ש בזה ואין הפנאי מסכים:
וכתב עוד הרב ז"ל ומצאתי שפסק מהר"ש בשם רבי' אפרש' ז"ל מי שאמר לחבירו בא ואכיל עמי ואכל עמו דחייב לשלם לו דמי מזונו משבור את כדי וקרע את כסותי דחייב אעפ"י שא"ל לשבר ולקרוע ומייתי ראיה ה"נ אעפ"י. שא"ל לאכול את שלו חייב לשלם עכ"ל ודבריו בלתי מובנים דהתם מוקמי' לה להך מתני' בדאתו לידה בתורת שמירה דכיון דנתחייב בשמירתן תו לא מפקע נטירותיה כי א"ל קרע אלא ע"כ ה"ק קרע והתחייב אבל כי אתו לידיה בתורת קריעה פטור דכוותה האומר לחבירו בא ואכול דומיא דשבירה וקריעה הוא ופטור וכבר עמד ע"ז ה' ש"ך סי' רמ"ו והצ"ע:
ואתה דע לך לך כי שמעתי כי ה' מוצל מאש ז"ל רמי ומקשה מסוגיא זו עמ"ש הג"א משם רבי' ברוך במציעא דף צ"ד ולעד"ן דהתם חיובא דפשיעה שרי רחמנא אש"ח וכי המתנה לפטור הוי מתנה עמ"ש בתורה משא"כ בקרע ושבר דעל חפצה הוא דקמתנה אלא דהעיקרא דברי רבי' ברוך ז"ל ק' לע"ד דמאי קמ"ל פשיטא דהיינו הא דקאמר תלמודא התם שאני הכא דמעיקרא לא שעבד וכו' ופירש"י ז"ל שלא ירד מתחי' לשמירה גמורה אלא דוקא לזה ירד ולזה לא ירד א"כ אם התנה אפי' על הפשיעה א"כ לאיזה דבר ירד בתורת שמירה והדרא קו' הש"ס לדוכתא דהוי מתנה עמ"ש בתורה ואי קאי לפום מאי דסא"ד הא אוקי לה כר"י דאמ' מצי מתנה עמ"ש בתורה ודו"ק:
וחדשות אני מגיד מאי דק' לענ"ד בהך דקרע ושבר דאמרי' כל דאתא לידיה בתורת שמירה לא מפקע נטירותיה עד דא"ל והפטר ואלו גבי שואל אמרי' בהשואל דף צ"ח וכן בשעה שמחזירה שאם אמר המשאיל לשואל שלחה ביד בני וכו' ונאנסה פטור אע"ג דלא א"ל אלא שלחה סתם ולא א"ל והפטר דמ"ש שומר משואל ואדרבה חיובא דשואל טפי משומר אשכחן ליה ונראה דלא דמי דבשלמא כי א"ל שלחה ביד בני וכו' לית לן למיתלי ולמימר דפטומי מילין הוא דקא"ל ומסתמא שלחה והפטר קא"ל אבל הכא דקא"ל קרע ושבר אית לן למיתלי ולמימר קרע והתחייב דלא קא"ל אלא פטומי מילין הילכך כל כמה דלא א"ל קרע ושבר והפטר אכתי קיימא בנטירותיה והא דאמרי' בפ' א"נ דף ע"א כגון דא"ל הניחם ע"ג קרקע והפטר משמע דלא סגי ליה בהנחת קרקע לחוד דאכתי באחריות ישראל. קיימי נראה דוהפטר טופייאנה דלישנא הוא והניחם ע"ג קרקע לחוד סגי ועיין בה"המ פ"ה מה' מלוה ולוה דין ג' ודו"ק:
איברא דאכתי ק' לע"ד מהא דאמרי' בגיטין דף ע"א אר"א אר"י לגיטין אמר ולא לד"א ואותביה מדתנן וכן לענין החוב זרוק לי חובי וכו' זכה הלוה ופריך הב"ע דא"ל זרוק והפטר וכו' אלמא אע"ג דלא קא"ל לישנא דמשמע לפטומי מילין אפ"ה אכתי מלוה ברשותיה עד דא"ל והפטר ומ"ש מהך דשאלה ועוד דהתם אפי' דא"ל והפטר אם קרוב ללוה אכתי ברשותיה קאי וחייב ונ"ר דהאי נמי כיון דא"ל זרוק בד"ה וכמו שפירש"י ז"ל דמי קצת לשבר וקרע וכמאן דא"ל זרוק ושמור הילכך לא מיפטר אלא עד דא"ל והפטר ויש לזה סעד מהירושלמי דקאמר שכן אם א"ל זרקהו לים ויהא מחול לך מחול לו וכו' ע"ש אלמא דבזרוק לי דקאי אפי' בזורקו לים קא"ל ודמיא שפיר לקרע או שבר דלא משתמע מלוהי אלא לפטומי מלין איברא דאכתי ק' מהך דקרוב ללוה וכדאמרן:
וראיתי להתוס' ז"ל שם בד"ה א"ה מצי למימרא וכו' דק"ל הכי ותי' דמיירי מסתמא דמפרש לו שיזרוק לו למקום שיכול הוא לשומרו דמשו"ה בקרוב ללוה הוא דחייב לוה אבל מסתמא בכל גוונא פטור וכדק"ל מעיקרא להתוס' ז"ל ומ"ש מסתמא לאו למימרא דמסתמא אמרינן הכי דכבר כתבו דמיירי דמפרש וכו' אלא ר"ל מסתמא הכי אוקמי' לה דמיירי במפרש. ותבט עיני להרשב"א ז"ל בחי' לשם שכ' לתרץ קו' התו' ז"ל דכל דאמר הכי זרוק לי כמ"ד זרוק לתוך רשותי והכי איתא בירושלמי וכו' עכ"ל ואנכי לא ידעתי מאי ראיה מייתי מהירושלמי דהא כי פריך והא תנינן וכן לענין החוב א"ל שכן אם א"ל זורקהו לים ויהא מחול לך מחול לו דר"ל שכך א"ל זורקהו לים בפירושא איתמר ממילא כי הדר פריך ליה אלא מעתה אפי' קרוב ללוה נמי ומשני שכן אם א"ל זורקהו עד שיכנס לרשותיה וכו' ר"ל שכך א"ל בפום ממלל רברבן ולא דאמרי' מסתמא הכי קא"ל אלא לעולם מסתמא מפטר עד דמפרש לרשותי וכדעת התוס' ז"ל:
ואתה דע לך דרבי' ברפי"ו מה' מלוה כ' וז"ל באחריות הלוה וכו' א"ל המלוה זרוק לי חובי והפטר וכו' פטור עכ"ל וק' טובא דאמאי לא חילק בין הגיע קרוב למלוה או קרוב ללוה דבקרוב ללוה מיהא חייב אלא דסתם לן סתומי דמשמע כל שא"ל והפטר בכל גוונא מיפטר והא ודאי איפכא דשמעתתא איברא עפ"י מאי דכתיבנא בדעת התוס' דלעולם כל כמה דא"ל והפטר פטיר ועטיר בין קרוב ללוה ובין קרוב למלוה ולא משכחת לה דבקרוב ללוה חייב אלא בהתנה ומפ' שיזרקהו לרשותו דוקא אבל מסתמא פטור משו"ה לא חילק רבי' בחלוקת והפטר ולא הוצרך רבי' ז"ל לכתוב דאם התנה שיזרקהו לרשותו דקרוב ללוה חייב משום דאדרבא תלמודא פריך עלה מאי למימרא דפשי' הוא אבל עיקר הדין הוצרך לכותבו רבי' ז"ל לאשמועינן דכל שא"ל זרוק והפטר בכל גוונא פטור אפי' אבדו קרוב לרשותו הלוה דלא תימא מסתמא זרוק לי לרשותי קא"ל וכדעת הרשב"א ז"ל ותלמודא דפריך מאי למימרא נר' דהוק"ל דלפום מאי דאוקמא בא"ל זרוק והפטר ע"כ דסיפא דקרוב ללוה בהתנה ומפ' א"ק פשיטא מאי למימרא דקרוב ללוה בהתנה חייב פשיטא אבל לדעת הרשב"א ז"ל ק' דמאי פריך מאי למימרא וכו' דילמא משום סיפא איצטריך ליה והא קמ"ל דאפי' א"ל זרוק לי סתמא כל שהוא קרוב ללוה חייב דסתמו כפי' עד שיכנס לרשותו ולאפוקי מדעת התוס' ז"ל ולקמן יתבאר עוד בס"ד:
ברם חזות ק' הוגד לי בדברי ה"ה ז"ל שם שכ' ע"ד רבי' דברי הרשב"א וסיים וכוונת רבי' שכ' וזרקו לרשותו עכ"ל דאכתי אמאי השמיט לדינא דסיפא דמתני' בקרוב ללוה חייב וסמך על מ"ש וזרקו לו דנידוק מינה דדוקא לרשותו לאפוקי רשות לוה ולא העתיק מתני' בצורתה כאורחיה וצע"ר כעת והלח"מ ז"ל כ' דכשתרצו בגמ' בתורת גיטין ניידי משינוייא קמא ולית לן דינא קמא אלא בכל גוונא פטור וכו' עכ"ל. והדברים מתמיהין דקו' התוס' והרשב"א לס' המקשה דלא ק"ל מסיפא דמתני' דקרוב ללוה חייב לוה וע"כ לאוקמא בחד מהנך דכת' התוס' והרשב"א אלא משום דק"ל לגמ' דנהי דקושט' דדינא הכי הוא מכל מקום מאי למימרא וצ"ע:
וראיתי להתי"ט ז"ל שהאריך לבאר דעת רבינו והטור ושוי פלוגתא בין גמרין לגמרא ירוש' דלשי' ירוש' ל"ק ליה מאי למימרא משום דסבר דטובא קמ"ל דזורקהו פי' עד שיכנס לרשותי קא"ל וגמרא דידן סברא דזורקהו סתם פטור בכל ענין ולא חש להקשות מסיפא משום דבלא"ה ק"ל מאי למימרא וכו' עכ"ל ולענ"ד אין זה מתקבל דשביק תלמודא קו' הכחשה מסיפא דמתני' וק"ל דפשיטא הוא ובכל כה"ג ליכא למי' לא. חש כיון דהאי תיובתא אלימתא טפי וזה פשוט וכבר כתבנו ליישב דעת רבינו והטור בס"ד. שו"ר להמש"ל ז"ל שבא לו בדרך קצרה נאה וחסודה דדעת התוס' שלא כדעת הרשב"א ולדידיה רבי' והטו' אזלי בשי' התוס' ע"ש. ות"ל שנתכוונתי לדעתו. גם אשו"ר לה' באר הגולה ז"ל שכ' שכ"כ הרב"ח ז"ל וכו' ושכן דעת הסמ"ע וכעת אין ס' הב"ח מצוי אצלי וכ"כ הש"ך ז"ל שם וכ"ז נעלם מעיני המש"ל ז"ל: וחזיתיה להכנה"ג ז"ל בחה"מ סי' ק"ך דק"ל דמ"ש מהא דכת' הטו' בסי' קכ"א דאם א"ל שלח לי חובי ע"י שליח ושלחם לו ונאבדו פטור ע"ש. וכבר כתי' דשאני זרוק דמשמע לפטומי מילין משלח לי שאלתי או חובי דשלח לי גופא מדין שאלה גמירי לה וכמ"ש מרן הב"י שם עש"ב ומה שתי' הרב ז"ל דבשלמא כשא"ל שלח לי חובי משתמע באיזה אופן שיהיה אבל זרוק לי לא יצדק אלא שלא תאבד דאין סברה לומ' שא"ל שיזרוק אעפ"י שתאבד עכ"ל אח"המ נראה דאישתמיט ט מיניה הירוש' שכתבנו בס"ד דקאמ' שכן א"ל שיזרקנו לים וכו' עכ"ל. גם תי' ב' שכת' ז"ל אין לו שחר כלל ליישב: והרב הגדול מוהרימ"ט ז"ל בתשו' ח' חה"מ סי' קי"ח רמי ומותיב הך דהשאלה להך דזרוק לי חובי ומה שחילק בין שאלה דבעינא הדרא להלואה עד בשחק נאמן דכך עלה בדעתי לחלק אלא דכ"ז איננו שוה לי בכל עת אשר אני רואה הך דקרע לי את כסותי ושבר כדי וכדכתי' והדר ק"ל מהך דשלח לי חובי וכדק"ל להכנה"ג ז"ל. וכבר כתיב' מאי דנלע"ד ומה שחי' הרב ז"ל דהתם במלוה שצריך להחזירה ליד מלוה משו"ה בעי' שיא"ל והפטר אבל בהך דשלח לי חובי שאינו חייב לפרוע ליד המלוה וכ"כ ה' כנה"ג משמיה דהרב ז"ל וק"ק דלפ"ז הא דמותבי' לר"י דקאמר לגיטין אמרו ולא לד"א מהא דתנן וכן לענין החוב דילמא התם מיירי שלא הלוה לו ע"מ שיחזירם לידו ומשו"ה קאמר לגיטין אמרו דבכל ענין מהני אבל בחוב זימנין דל"מ וכגון דא"ל ע"מ שתחזיר ההלואה לידי ועיין בתוס' ד"ה לגיטין וכו' ע"ש דכת' א"כ סיפא דקרוב ללוה אמאי חייב איכא למימ' ולדידך מי ניחא אלא ע"כ לאוקמ' בגוונא אחרינא וכדאוק' בירוש' וכדכתי' לעיל ה"נ נוקי סיפא בדא"ל עד שיגיעו לידי ודו"ק שו"ר להריט"ץ סי' י"ט שהאריך בפרט זה ולכשאפנה אשנה בעהי"ת:
עוד כתב הרב ז"ל וז"ל ובס"פ החובל אהא דתנן קרע את כסותי וכו' ואר"י יש הן שהוא כלאו וכוי פי' המ"מ והרא"ש ז"ל בנזקי ממונו א"ל בניחותא מסתמא במתמיה קאמר וכו'. עכ"ל וכך פי' התוס' ז"ל שם ולתרוצי מתני' אתא כמ"ש הרא"ש ז"ל אבל דעת ח"ה ז"ל בפ"ה מה' חובל דין י"א מילתא דר"י באנפי נעשה קאמר ע"ש וצע"ד ועיין לרבי' בפי' המשנה בס"פ החובל דהביא הך דיש הן שהוא כלאו ולדעת ה"ה ז"ל לא קאי אמתני' וצ"ע עוד כתב ה' הנז' ומיהו לפי מאי דמסיק רבא הא דמטו לידיה בתורת שמירה ובו שמעי' מינה דההוא דיש לאו בהן דאתי לידיה בתורת קריעה וכו' והביאו רבי' בה' חובל והטור סי' ש"פ וכו' עכ"ל זה לא נתבאר בדברי רבי' דאיהו ז"ל לא הביא הך דר"י דיש לאו שהוא כהן וכו' וכ' ה"ה ז"ל ולא הביא רבי' דין המדבר בתמיה לפי שהוא פשוט עכ"ל וגם בטור לא נתבאר זה והכנה"ג בסי' ש"פ הביא דברי רבו ז"ל דהכא ע"ש ועוד דרבי' והרא"ש ז"ל לאו. בחדא שינוייא קיימי דלרבי' בנזקי גופו אפי' א"ל הנחבל בפי' ע"מ שאתה פטור חייב ולהרא"ש דוקא באומר החובל וא"ל הנחבל הן דפי' לאו אבל באומר הנחבל ע"מ לפטור פטור כמו שכתי' בדברי רבי' והרא"ש והטור סי' תכ"א ועיין במרן ב"י ז"ל:
עוד כתב ה' הנז' ובתוס' כתב שם ומדבריהם משמע שאם א"ל על כלים שהם ברשות עצמו שיקרעם הואיל שלא נתנם לו לשומרם אז בלב שלם א"ל שיקרעם דלא שייך הכא פטומי מילין ולא זירוז כדי שישמרם ואז אם קרעם פטור וכו' עכ"ל ולא ידעתי למה הוצרך ללמוד זו מדברי התוס' ז"ל דמעיקרא אוקמי' לה לברייתא דקתני ולא לקרוע בדלא אתא לידיה ודחי דכי יתן דאתא לידיה משמע דאפילו בדאתא לידיה משכחת לה דמיפטר וכ"ש דלא אתו לידיה וסוגיא ערוכה היא וצע"ד. עוד כ' ה' הנז' וק"ל דבס"פ כיצד הרגל אמרי' הניח גחלת על בגדו ונשרף חייב וכו' דתנן קרע וכו' ופי' התו' וכו' ואכתי מאי ראיה דשאני התם דאתא לידיה בתורת שמירה וכו' עכ"ל ונלע"ד דכוונת הש"ס לאתויי ראיה מנתינת רשות הנחבל דאע"ג דאתא לידיה בתורת שמירה אפי"ה חייב דאיכא למימר קרע והתחייב קא"ל מיורד שלא ברשות הנחבל והניח גחלת מצד עצמו דאע"ג דשתיק התחייב קאמר ובחות דרגא מייתי הש"ס וכהנה רבות שו"ר לרב"א בש"מ שהק' קו' ה' ז"ל משם תוס' שאנץ ז"ל וניחא להו כדכתי' ע"ש שהאריך והרחיב הדבור דבר דבור על אופניו וק"ל:
אלא דאכתי איכא למידק א"ה מאי ק"ל להתוס' דמאי ראיה מייתי דשאני התם שהיה יכול להסיר את הגחלת מעל בגדו וכו' עי"ש הא בלא"ה ק' דהך מתני' בדאתא לידיה בתורת שמירה אלא ע"כ לא מייתי ראיה הש"ס סייעתא אלא למימרא כי היכי דבקרע אע"ג דמצוה לו לקרוע כיון דאתא לידיה בתורת שמירה לא פקע מנטירותיה ה"נ בהניח גחלת אע"ג דלא הסיר הגחלת שהיה לו להסיר ולא אתא לידיה בתורת שמירה כיון דחובל אדעתא דנפשיה קעביד ולא ברשות נחבל חייב וכמ"ש תו' שאנץ ז"ל שם ע"ש ונר' ודאי דפשי' להו להתו' דלא מייתי ראיה אלא כדאמרן אלא דק"ל דס"ס הך דיש בידו להסיר הגחלת אלימא טפי לפטורי אע"ג דמדעתא דנפשיה קעביד ממצוה לקרוע כיון דאין בידו לתקן ולהסיר הנזק וש"מ דאי אכתי לא קרע והדר ביה וא"ל אל תקרע פשיטא. דחייב וכ"כ הרב ז"ל שם וכ"מ להכנה"ג שם שכ"כ בשם הרב אביו ז"ל ע"ש ועיין למוהרש"א ז"ל שכ' שם דבקרע נמי שייך לומר היה לו להסיר וצ"ע לזה תי' דעיקר דינו של רבא דחייב פשיטא ליה כיון דמזיק מדעתו אלא דל"ק כיון דשתיק ארצויי ארצייה אהא מייתי מקרע כסותי שאף על פי שמצוה לא מיפטר והאי כדאיתיה והאי כדאיתיה כנלע"ד ועיין במרדכי ס"פ החובל סי' צ"ט ע"ש:
שוב אשוב מאי דק' לדברי הרב מהרי"ח ז"ל בשם רבי' אפרים ז"ל דאיך פסיק ותני מפשטא דמתני' הפך מאי דאוקי לה הגמ' וכמו שהק' ה' ש"ך כמדובר ואשר אני אחזה לי לתרץ דעת רבי' אפרים ז"ל במה שראיתי להתו' ז"ל שם דק"ל אהא דתניא לשמור ולא לקרוע דמאי פריך מינה לדינא דמתניתין דנהי דפטריה רחמנא מפשיעה מ"מ לא מצינו שפטרו אם קרע ואבד בידים:
וחמ'ותי ראיתי או'ר לה' המאור ז"ל דפי' שמועה זו דקס"ד דגמ' למפטירינהו מחיוב קריעה מהאי קרא ואסיקנא הא דאתא לידיה בתורת שמירה כלומר תנא דברייתא לא אתא לאשמועינן דין קריעה אלא דין שמירה וכו' עכ"ל ועיין לרב"א בש"מ לשם דתלה לה כיפי ומטי בה משמיה דר' יונתן ז"ל והרמב"ן ז"ל במלחמתו הק' עליו במה שתי' התוס' לקו' דאי לעיקר שמירה מהיכא תיתי שיתחייב הא בעי' עד שיא"ל שמור וכדתניא במכילתא עש"ב ולענ"ד יש ליישב דודאי קרא בדין שמירה קמיירי שא"ל שמור ומיהו א"ל אם תרצה לקרוע הרשות נתונה ואשמעי' קרא דאע"ג דא"ל שמור לי כיון דבשעת נתינת הכלי א"ל אי בעית למקרע ש"ד מיפטר מדין שמירה דפשיעה כיון דלא עבד היזק בידים א"נ י"ל דלדיוקא איצטריך דא"ל לקרוע ומה"ט מפטר מדין שמירה אפי"ה מדין קריעה עצמה דפוטרתו מדין שמירה מחייבתו בקריעה דקעביד מעשה בידים וכמ"ש ה' המאור ור' יהונתן ז"ל:
וכתב עוד הרמב"ן ז"ל לעולם אין השומר חייב עד דא"ל שמור או בענין שסתמא משמע לשון שמירה וכו' עכ"ל נראה דנרגש לתרץ מאי דאיכא למידק מיהא דתניא בתוספתא בפ"ה דקמא ומייתי לה תלמודא התם דמ"ח כנוס שורך דלרבנן דלא בעו עד דמקבל עליה נפקד נטירותא חייב כדאיתא התם אלמא אע"ג דלא א"ל שמור לי חייב אע"ג דאיכא למימר דברייתא לישנא קייטא נקט ומסתמא א"ל הבעל שמור לי שורי וא"ל כנוס שורך לא ניחא ליה להרב ז"ל למימר הכי דא"ל דא"ה היכי קאמר ליה כנוס שורך ושמור דלאו מעין שאלתו דאיהו שמירה קתבע מיניה ואידך מהדר ליה שמור דלא בעי לקבל עליה נטירות' אע"ג דקושט' הכי הוא מ"מ ה' ז"ל משני שפיר דהך לישנא דשמור לי לאו דוקא אלא ה"ה כל לישנא וענין דמשמע לשון שמורה והכי מוכחא כל הנך מתני' דקדר דלא א"ל שמור לי אלא דאי רשותא יהיב ליה בע"ה חייב ולא פליג ר' אלא בקבלת בע"ה בנטירותא בהדיא:
וראיתי להרב מח"א ז"ל בה' שומרים סימן א' דמייתי לס' התוס' והרמב"ן ז"ל וק"ל ז"ל דא"כ מאי מדמה תלמודא בהאומנין פלוגתא דר' ורבנן דכנוס שורך לבעיין דא"ל שמור לי וא"ל הנח סתם דילמא ליה ע"כ ל"ק ר' התם אלא בסתמא שלא א"ל המפקיד שמור לי אבל הכא דא"ל בהדיא שמור לי כי א"ל הנח סתמא כאלו הודה לדבריו הוי עכ"ל ואנכי לא ודעתי מאי קאמר כיון דס"ד דה' ז"ל מעיקרא דברים ככתבן עד שא"ל שמור לי הילכך אפי' כי מסר בידו אינו מתחייב בשמירה כמ"ש הוא ז"ל בתחילת דבריו א"כ תק"ל עדיפא מינה היכי מחייבי רבנן בכנוס שורך כיון דלא א"ל שמור לי וכו' נר' נמי ל"פ עלייהו בהא אלא משום קבלת בע"ה ועוד היכי מצי למימר ע"כ ל"ק ר' התם אלא משום דלא א"ל שמור לי דע"כ לא מצי' דרבנן מחייבי בשמירה אלא כי א"ל שמור לי וברייתא ומתני' לא חש למתנייה דמילתא דפשי' היא א"כ ע"כ ר' עלה קאי ואמלתייהו דרבנן פריך ותני בדא"ל מפקיד מעיקרא שמור לי ומעתה אין מקום לדבריו ז"ל וצ"ע:
גם מה שכתב עוד ה' הנז' וז"ל וכ"ת דר' כללא קא כייל ואמר אינו חייב עד שיקבל עליו לשמור בפי' וכו' עכ"ל לא הבינותי זה דאם כוונת ה' ז"ל דלרבנן לא בעו לא אמירת מפקיד שמור לי דלא כר"ש דמכילתא ולא קבלת בע"ה ולר' תרתי בעי' מפקיד וקבלת נפקד א"כ לפ"ז קו' התוס' לדוכתא הדרא דמאי פריך ע"ש דמאן לימא לן דסבר הך תנא כר"ש דילמא כרבנן דר' ס"ל דלא בעי שמור לי משו"ה עכ"ל דמדין פשיעה הוא דקא פטר ליה ולא מחיובא דקריעה וע"ק דהיכי קאמר בהאומנין בתנאי דלרבנן חייב דארבנן נמי לא אתי דלרבנן חייב אפי' בדלא א"ל שמור לי אלא כנוס והתם קמבעיא ליה בא"ל שמור לי וא"ל הנח דמשמע דבהנח סתמא פטור ולרבנן חייב ויש ליישב בפשיטות ואי כוונת ה' ז"ל דר' בעי תרתי ורבנן סגי להו בחדא א"כ מאי ק"ל תו' ס"ס ק':
עוד כתב ה' הנז' ס"ס ק' הלא התו' ס"ל הלכתא כחכמים וכו' ואלו הכא תפסו במושלם הדרשא דמכילתא עכ"ל והתו' שם בפ' הפרה בד"ה שמואל וכו' לא פסקו כן בהדיא אלא דאתמוהי קא מתמה וכ"כ הרא"ש שם ז"ל משם התו' אלא נראה דדקדק ה' ז"ל זה מדכתבו לכאורה נר' דהלכה כשמואל וכו' משמע דאין כן דעתם במסקנא והרא"ש והטור בסי' שצ"ח כתבו דר"י פסק כחכמים ומלת פסקו הכתובה בטור ט"ס וצ"ל פסק וכן הגיה הכנ"הג שם ופשוט מעתה אחרי הודיע אלהים ס' הרב המאור ורבי' יהונתן ז"ל נחה שקטה ס' מוהרי"ח בשם רבי' אפרים דאימור סברי מרנן דכייל פושע ומזיק דקעביד מעשה בידים כל כמה דלא א"ל ע"מ לפטור נהי דפטור מדין שמירה כי אתא לידיה בתורת קריעה מ"מ מדין מזיק בידים מיהא חייב אף ע"ג דאתא לידיה בתורת קריעה ה"נ דכוותה אע"ג דא"ל אכול דהוי כמו לקרוע אפ"ה חייב בתשלומין ויפה דן יפה הורה מפשטא דמתני' ודו"ק נ"ל:
וגם ראיתי את הלח'ש בס' הרב מש"ל ז"ל שם באותו פרק באותו מקום עלה האיש מעירו בראובן שהיה לו חוב על שמעון ואמר ראובן ללוי שימחול החוב שיש לו על שמעון והלך לוי ומחל לו נ"ל דמחילתו מחיל' משום דשלוחו של אדם כמותו והו"ל כאלו המלוה עצמו מחל עכ"ל. בריש כל מראין את זו אגיד דמאי דפשיטא ליה לה' ז"ל דמצי למשוי שליח אפי' בשליחות הדברים בעלמא כמדומה שה' מוהרימ"ט ז"ל פשיטא ליה דלא מהני דמילי נינהו ומילי לא ממסרן לשליח שכן כתב בח"א סי' קכ"ז וז"ל שנ"ל דהאומר לחבירו צא וקדש שור משורי דאינו קדוש דמילי בעלמא נינהו ומילי לא ממסרן לשליח וכו' עכ"ל ומה שיש לדקדק בדבריו ז"ל דכל רז לא אניס ליה ולא זכר שר על דל שפתיו גדולה תשובה שלימה ואפשר דנדון המש"ל ז"ל מיירי במלוה בשטר ומסר לו את השטר דבהא ודאי ליכא מאן דפליג והכי משתמען מילוהי אגב סיפא דמילתיה דהרב ז"ל:
עוד כתב הרב הנזכר אך מה שיש להסתפק הוא מחיוב לוי אי מדמינן ליה להאומר לחבירו קרע כסותי דאמרי' דחייב כל כמה דלא אמר ליה והפטר ואע"ג דלא אמרי' דחייב אלא היכא דאתא לידיה בתורת שמירה מ"מ האיכא הרמ"ה ז"ל דאית ליה דאפי' לא אתא לידיה בתורת שמירה כל שלא א"ל והפטר חייב וכו' עכ"ל א' הקורא כל אשר בתוכו יתמ'ה דהיכי מצי סבר הרמ"ה ז"ל הפך תלמוד ערוך הוא בידינו דלא מתוקמא הך מתני' דקתני חייב אלא בדאתא לידיה בתורת שמירה ואם נפשך לומר דהרמ"ה ז"ל קאי בשיטת הרב המאור ז"ל ודעמיה דלא מפטר אלא מפשיעה דשמירה אבל מקריעה דקעבד מעשה בידים לא וכדכתי' הא ליתא חדא דרב"א בש"מ לשם הביא משם הרמ"ה דקאי בשי' התוס' עש"ב ועוד דהרב המאור ז"ל אתי עלה בחיוב קריעה משום דקעבד מעשה בידים והכא רק שפתיו נעות מאן לימא לן דסבר הרב המאור דעקימת שפתיו הוי מעשה:
ואם כנים אנחנו לומר דנדון הרב ז"ל מיירי בחוב שבשטר וא"ל שימחול לו ויקרע לו את השט"ח או שהחזירו ללוה ניחא וצריך לתקן הרז"ה במקום הרמ"ה ובשטר דוקא הוא דקאמר רב וכדמצדד בה הרב ז"ל בתר הכי לומר שהשטר נכתב בשמו כי היכי דמיקרי אתא לידיה בתורת שמירה אלמא דעיקר ספקו בחוב שבשטר אלא דהשתא בעי למימר דגוף השטר נכתב בשמו ובסו"ד הביא דברי מהר"ח ליישב דעת הת"הר לפי שיטת הרב המאור וכדכתיבנא בעניותנו ותל"ית. ומשמע מניה דרב דהרב המאור והרמ"ה ז"ל האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וכבר כתי' מאי דנלע"ד ברם מ"ש לחלק בין היכא דאית ליה הנאה וכנדון הת"הד אע"ג דלא אתא לידיה בתורת שמירה כיון דאית ליה הנאה מחייב הימנותא להוי דכך עלה במחשבה ת"ל. אלא דלישנא דהת"הד דחיק ורחיק דכל כי האי הו"ל לפרושי ולא למסתם לה סתומי. ואתה דע לך דמור"ם בהגהה חו"המ סי' קע"ו סי"א הביא כ"ז בשם המרדכי בשם מוהר"ם כמבואר בד"מ שם בארוכה וזה ודאי עבר מזכרון הרב ז"ל: ואנכי חזון הרביתי מיחזא חזי' חזותא מעליותא היא להקת הנביאים יצאו לקראת נש'ק ושדו בה נרגא אור'ן של חכמים בתשו' אאא ממאי דכת' בע"הת שער ס"ה ח"ב סי' ב' דנשאל הרי"ף בראובן שהכניס יתום לתוך ביתו והיה לאותו יתום קרקע שמכניס פירות כל שנה ו' זהובים והיה נוטלם ומוסיף עליהם משלו בכדי פרנסתו וכסותו והוא מתכוין למצוה וכשגדל היתום תבעו ראובן במה שהוציא עליו ואומר כי בתורת הלואה והיתום טוען שאינם אלא בתורת צדקה והשיב שאין לראובן ליטול מהיתום כלום לפי שלא א"ל הוציא עליך בתורת הלואה וכיון שלא א"ל כן לא נתן לו אלא בתורת ג"ח כמ"ש במי שהלך למ"ה ועמד אחד ופרנס את אשתו שהניח מעותיו על קרן הצבי עכ"ל אתיא אחיל אחיל יתובי יתבי' פרוכי לה' פרכינן דמאי שיאטיה דהאי לגבי האי דהתם מידי הוא טעמא דחנן לאו משום דלג"ח איכוון אלא משום דהו"ל מבריח ארי מנכסי חבירו דקי"ל דאינו חייב לשלם לו כלום אבל בנדון הגאון ז"ל מאי מבריח איכא וכבר ראיתי להרב גד"ת ז"ל שנתעורר בזה ות"ל:
ואשר אני אחזה לי דדעתו ז"ל לומר נהי דהבעל לאו בר תשלומין הוא משום דהו"ל מבריח ארי וכו' מ"מ לגבי אשה מיהא אמאי איבד מעותיו ימתין לה עד שתתאלמן או תתגרש ויטול את שלו משלם והמ"מ ז"ל בפי"ב מה' אישות דין י"ט כ' משמיה דהרשב"א ז"ל דמיירי שהמפרנס א"ל אני זנך במקום בעליך הילכך איבד מעותיו דהבעל לא מצי שקיל דמימר אמר ליה מבריח ארי את מנכסי בעלמא ומאשה נמי לא מצי שקיל דמעיקרא לא נחית לפרנס אותה אלא במקום בעלה ע"ש אמנם הרי"ף ז"ל סובר דטעמא דלגבי אשה לא מחייבא לאו בדהטיל תנאה דבמקום בעלה הוא זנה אלא משום דאמרינן מסתמא לשם ג"ח איכוון דאי לא יהיב ליה בעלה שכר מצוה בידו ומינה יליף שפיר לנדון שאלתו כנ"ל. והנה הרי"ף ז"ל דפליג אס' ר' אפרים ז"ל סבור בהך מתני' דקרע ושבור דפשטה לא מחייב אפי' בקריעה היכא דלא אתא לידיה בתורת שמירה ודלא כדעת ה' המאור וכמו שהעתיק' סתמה בהילכותיו ומשו"ה לא ק"ל מינה כלל ור' אפרים קאי בשי' הרשב"א וה"ה ז"ל בהך דמי שהלך בעלה למ"ה וכו' וכדכתי' והא דמייתי ראיה הרשב"א מהיורד לתוך שדה חבירו כבר תי' ה"ה ז"ל וכמ"ש התוס' שם בכתו' ועש"ב והרב"י בטי"ד סי' רנ"ג ובחה"מ סי' ר"ץ פסק בשולחנו כתשו' הרי"ף ולשם בתשו' הרשב"א וכבר נתעורר בכ"ז ה' גד"ת שם ומור"ם ז"ל נתכוון לתרץ דהתם כשפרנס בתורת ג"ח או שנאמר כן בפי' א"נ כיון דגבי יתומים הוא כל דלגבי יתומים מוכחא מלתא דלשם ג"ח נתכוון ולע"ד ק' כיון דכל עיקר ראייתו ז"ל מהך דמי שהלך בעלה למ"ה וכו' דהתם לאו ביתום מישתעי ולא דאיתמר הכי בפירושא קמיירי ואיך יצדק חילוק זה:
אש'ורה נא ואראה להכנ"הג בטח"המ סי' קכ"ח בהג"הט אות י"ט שכ' משם מוהרשד"ם ז"ל אך לחלק בין יתום לשאר אינשי דעלמא ושכן כ' מהרמ"ה ז"ל וכבר כתי' דלעניותינו הוא דדחיק ואתי מרחיק ובאות ט"ו כ' לתרץ עיקר קו' הגד"ת דמה דמות יערוך להך דחנן דלדוגמא בעלמא נקטיה עכ"ל אלו הן דברי ן' תימא וצ"ע ומשם מוהר"א גאליקו ז"ל באות ט"ו תי' אך בחל'קות דהרי"ף מיירי שזן היתום בתוך ביתו והרשב"א ור' אפרים מיירו כשפרנס בתוך בית המתפרנס ע"ש ולפ"ד ז"ל צ"ל הך דחנן דסבר איבד מעותיו מיירי שזן האשה בתוך ביתו א"כ ק' דמאי משני תלמוד' בהך דפורע לו חובו דתנן היא וכו' שאני התם שזן האשה בתוך ביתו דכיון דכן מוכחא מלתא דלג"ח קעביד משא"כ פורע חובו של חבירו ולק"מ ולפי מ"ש התו' הנז"ל דמיירי במזונות אשה וכחנן ודו"ק ועוד ק' דעיקר ראייתו של הרשב"א ז"ל מיתומי' שסמכו אכל בע"ה וצ"ע ובאות א"ך לחלק יצא דהרי"ף מיירי בשאין נכסי' לקטן והרשב"א מיירי כשיש נכסי' לקטן וכתב ז"ל שזהו הנכון ע"ש ולענ"ד המעט הוא אתמהה אצלי איך יצא מפי עליון מילתא כדנא דודאי הרי"ף מיירי בדאית ליה נכסי מקרקעי לקטן אלא שהפירות שיתהוו מן הקרקע לא יספיק לצורך פרנסתו ואין הקומץ משביע את הארי וכו' וכמו שבא בשאלתו הרי"ף ז"ל הלא היא כתובה ראשית מאמר:
גם מה שתי' דהרי"ף מיירי דלית ליה נכסי תחי' והרשב"א מיירי בדאית ליה נכסי אינו מתקבל אח"המ דהרשב"א ז"ל מסייע למילתיה מהך דהיורד לתוך שדה חבירו והתם בודאי לא שני לן בין דאית ליה נכסי לדלית ליה ודכוותא הראיה דמייתי הרי"ף למילתיה ל"ש ליה בין אית ליה ללית ליה ומעתה ה'ן נסתר גם התירוץ שכתב אחר זה. איברא דמ"ש מרן הב"י ז"ל דדוקא שאין נכסים בידו הוא דקאמר הרי"ף וכו' עכ"ל אע"ג דהרי"ף ע"כ דמיירי בדאית ליה נכסי כמבואר בתשובתו וכדכתי' מ"מ כיון דלאו מטלטלין נינהו אלא מקרקעי הרי אלו בחזקת מרא קמא וכדכ' הרב המאסף לשם באות כ"ג משם מהר"א גאליקו ז"ל ע"ש ודי למבין כי לא ע"ט האסף וכעת נזדמן לידי ס' ה' בית דוד חחה"מ בדף כ"ב וראיתי שכתב כזה. ועלה מן האר"ש לענ"ד דראובן הלז ברי בחיובא לשלם במיטבא לבע"ה דמי אכילתו ומשערין לפי ברכת הבית ומה שנשען על מימר קדישין הם אמרו לא ישנה אדם מאכסניא שלו וכו' לאו למימרא דמדידיה דבע"ה אכיל שא"כ אתה מכשילן לעת"ל שלא להכניס אורחים בביתו ואאע"ה למקום חנייתו ומסעיו צדיק שמר אבל דהטיל עצמו על בע"ה הס כי לא להזכיר ובע"ה נמי אינו נפגם דזימנין דרוחא ליה שעתא ומצי למיקם בסיפוקייהו דאורחי וזימנין דדחיקא ליה שעתא ולא מצי למיקם בסיפוקייהו אלא לענין מקום חנייתו של האורח שאם ישנה אורחותיו חיישי' דפוגם ונפגם אבל כל היכא דמטי ליה לבע"ה פסידא בהא ליכא למיחש למידי ותו לא מידי כנלע"ד: