אור ברסלב
ספר משכנות הרועים אל"ף › אות צה

ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק

אל"ף · אות צה

אות צד

אין אדם. מש"ל רו"ש היה להם עסקים ושותפות במשא ומתן עזה"ד שראובן ילך לעיר ליוורנו יע"א ושמעון פה מתא יע"א והטילו לכיס השותפות מה שיאותו זל"ז והלך ראובן לעיר ליוורנו והיה שולח לשמעון שותפו סחורות ופרקמטיאות וכן עזה"ד שמעון היה שולח לראובן כמשפט אנשים סוחרים ויהי כי ארכו הימים בא ראובן פה מתא אז ירדו לשערים לטהר ולברר חשבונות עסקיהם ואחר את כל העשוי עלה בקב'ץ שלקח שמעון לעצמו מתוך כיס השותפות סך כו"ך ותעל שועת ראובן ויצעק צעקה גדולה ומרה והגיע הדבר לאיש אדוני הארץ יר"ה ויתן את שמעון במשמר במקום אשר אסירי המלך אסורים מספר ירחים אז נכנסו אנשים של צורה מתווכי של'ם והפצירו עד בוש בראו' להרחיב לו הזמן ולגבות את חובו בזמנים מחולקים ונכמרו רחמיו על שמעון כי קרוב הוא ועוד כי גדול כבוד הבריות אשר חלו פניו כמו שנאמר וכתב עליו שמעון שט"ח בסך שנתחייב ולסדר פרעונו ולבטחון משכן שמעון ביד ראובן בחזקת חצי חצר אשר לו בתורת אפותיקי ובקש"ם מיד אשתו לסלק עצמה והכל נעשה כהוגן כמ"ש בשט"ח הלז והיה שמעון פורע את חובו לאט לאט עד שהגיע לב' שלישי החוב וכבר עברו כל הזמנים המוגבלים ועדין שליש החוב לא בא לידי גבייה וראובן מאריך אפיה ובתוך כך חלה שמעון את חולייו אשר מת בו וחל"ש ועמד ראובן ומינה אנטלר בחריקיה לגבות את חובו מיורשי שמעון ונכנסו ב"ד לפייס את ראובן למחול מקצת החוב ולא נתרצו זל"ז יען קרובי היורש אומרים כי שמעון מטה ידו בחייו והניח אחריו אלמנתו וב' בנותיו וכיוצא מפטומי מלין ולא נגמר הדבר ואחר ימים עמד היורש לפני ב"ד והוציא שטר מודעא שמסר אביו של ראובן באומרו שאינו חייב לו אלא סך כו"ך והשאר לא חייב עצמו לפרוע רק ע"י האונס שאנסו ראובן להתחייב לו בסך ההוא ולפ"ד מה שפרע לו היה סך הקרוב למה שהודה שהוא חייב לו באמת ולפי שהב"ד חזו בה תיוהא ואקהו בה אקהתא בהך מודעא. לענין דינא החמיצו הדבר אדהכי והכי פגעה מדה"ד גם בראובן וילך מנו'ח וחל"ש וכעת עמד היורש של המלוה לתבוע מיורשי הלוה סך השט"ח הנ"ז יורה המורה לצדקה כדת מה לעשות עפ"י התורה שתתעלה בבי"א ויבא שכמ'ה:

זאת אשיב מודעת זאת בראש אמי'ר הלכה רווחת דקיי"ל כרו"ש דאמרי תרוייהו מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה דאין יורשי המלוה גובין בשטר זה מיורשי הלוה וה"ט כיון דהמלוה רמי עליה שבו' למגבי כאותה ששנינו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ומת ולא נשבע אין אדם מוריש לבניו ממון שאין זוכין בו אלא בשבועה כדאיתא בפ' כל הנשבעין ד' ע"ח ע"ש ואעפ"י שיש לגדולי חקרי לב נו"ן פירושים שונים בשמועה זו עיין להבעה"ת שער י"ד ח"ב סי' ג' אנן בדידן בתר דמרן גרירנא וכבר נתב' כן בדבריו בש"ע סי' ק"ח סי"א ואין לנו עסק בנסתרות א"כ לפ"ז האי שטרא לא מגבי' ביה כיון שאין כתוב בו נאמנות: איברא אכתי פש גבן לברורי בנ"ד דמשכן לו קרקע חצירו בחובו נר' דמלוה גופיה הו"מ גבי מנתא דידיה מיורשי לוה שלא בשבו' ולמיקם על רזא דנא תא ואחוינך הא דגרסי' בר"פ אעפ"י יחד לה ארעא בד' מצרנהא גביא שלא בשבועה ואיפסיק' הילכתא התם ל"ש בד' מצרנהא ל"ש כחד מצרא ע"ש פרש"י ובפי' דהאי שמעתתא אפליגו בה רבוואתא דאמאי דאמרי' התם תנאי כתו' ככתו' דמי וכו' ולשבועה ועל מה שפי' הרי"ף כשם שאינה נפרעת כתוב' אלא בשבועה כך אינה נפרעת תוס' אלא בשבועה ומצאתי להראב"ד בס' תמים דעים ד' נ"ב ע"ג בהשגותיו על הרי"ף כת' שזו שגגה היא דלא יהיה התוס' אלא או חוב או מתנה מי גביא מיתמי בלא שבועה לכן פי' השבועה שאם יחד לה מטלטלי או מקרקעי לכל כתו' נוטלת אותם בלא שבועה בין לכתו' בין לתוס' ולא אמרינן שהתוס' חוב הוא וחוב אינו נגבה מן היתומים אלא בשבועה ואעפ"י שיחד לו קרקע בחובו דאמרי' דילמא פרעיה משא"כ בכתו' וכו' ע"ש והרמב"ן בס' הזכות כתב שגם זה הפי' מיתרחק מעיקר פי' הגמרא אלא שדינו של ה' ז"ל לענין ב"ח דין אמת הוא ולא אמרו ביחוד מטלטלי' או ארעא אלא בכתובה לפי שאינו עשוי להתפיסה צררי אחר הסמך הזה אבל בב"ח חוששין לפירעון ולענין תשו' שהשי' ה' ז"ל שאפי' בשאר חובות דעלמא נמי נשבע קושיא גדולה היא בודאי על דברי רבי' ורבי המפרשים הר"י הלוי ן' מיגש תלמידו של הרב ז"ל השיב פרוקא דתוס' צריכא ליה ע"ש נמצאת אומר שדעת הראב"ד והרמב"ן ורבי המפרשים דכי איתמר דינא דיחד לה דגביא בלא שבועה לגבי כתו' דוקא אבל בשאר ב"ח אינו גובה אלא בשבועה וכן כ' הרא"ש שם משם הראב"ד והר"ר יונה וכן נראה דעת התוס' בפ' מש"מ דף קנ"ח אהא דתנן התם נפל הבית עליו ועל אשתו וכו' ובה"א נכסי' בחזקתן ואפליגו בה אמוראי ר"י סבר בחזקת הבעל ובד"ה ובה"א הקשו למ"ד בחזקת הבעל לל' טעמא דבחזקתן ת"ל משום דאין אמש"ל דמסתמא ר"י לא פליג אדה"ו דאיפסיקא הילכת' כותייהו ומשום דר"י אהך מתני' קאי וק"ל ממתני' ולא הק' לרו"ש בפשי' ועיין לה' ח"ה ז"ל ותי' דהיא הנותנת משום דאין אמש"ל הוו להו בחזקת הבעל וכתבו עוד אבל ליכא לשנויי כגון שייחד לה קרקע דפטור משבועה כדאמרי' בר"פ אעפ"י דא"כ כי מקשי מכמה ברייתות בפ' כל הנשבעין ופריך נמי מברייתא דמוקי כב"ש לישני ליה כגון שייחד לה ארעא ע"ש וליכא למידק בשלמא שאר ברייתות דלא מדכר בהו שבו' שפיר הו"מ לשנויי ליה ביחד לה ארעא ובמתני' דיורשין נשבעין פשי' דלא מצי לאוקמי בייחד לה ארעא דברישא קתני נקי נדר ונקי שבועי ועלה קתני אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה אע"ג דאוקמה לצדדין ובגרושה שמיע ליה דבהכי ניחא טפי מלוקמא ביחד לה ארעא אבל בהך דיפה כח הבן דקתני האב בשבועה היכי מצי לאוקמה בייחד לה ארעא דבייחד לב"ח מאי שייטא דשבועה הכא והלכה רווחת יחד לה ארעא גביא בלא שבועה אלא ש"מ דדעת התוס' כדעת הני רבוואתא דכי איתמר הך דייחד לה ארעא גבי כתו' דוקא אבל בשאר ב"ח לא גבי אלא בשבו' וכדעת הראב"ד והרמב"ן והך ברייתא ע"כ בב"ח מתני' גם ה' העיטור בדיני אפותיקי הכי ס"ל ואעפ"י שהרא"ה הובא במקו' לשם צדד לפקפק מדברי הראב"ד דשני ליה בין חוב דכתו' לשאר חוב וסבור לומר דכי היכי לבח"ב דכתו' אי יחד לה ארעא גביא בלא שבו' ה"נ בשאר חוב מ"מ לא מלאו לבו לחלוק על דברי הראב"ד ומסיק וצריך תלמוד ונר' דלדינא אזיל ומודה לס' הראב"ד אלא למאי דק"ל על דברי הראב"ד מקמי דמית בעל כתו' קיימא לגוביינא להא מילתא הוא דמסיק דצריך תלמוד עין רואה דהתו' והראב"ד וה' העיטור ור' יונה והרמב"ן והרא"ה והרא"ש סברי מרנן דבשאר חוב לא גבי אלא בשבועה:

ומעתה תם אני לא אדע מ"ש הריב"ש ז"ל במה שנשאל על שטר משכונה שהוציאו יתומי המלוה על יתומי הלוה דהו"ל מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת המלוה והשיב ת' ז"ל נר' שאין דנין בכיוצא בזה ההוא דינא דרו"ש דאמרי וכו' דאין אמש"ל לפי שכיון שהיתה המשכונה מוחזקת ביד המלוה בחייו כשמת הלוה הוא גובה מיורשיו בלא שבועה כדאמרי' ייחד לה ארעא גבייא לה בלא שבועה וטעמא לפי שאין חוששין לצררי וכיון שייחד לה קרקע זה גביא בלא שבו' ואעפ"י שאין משכון ממש מוחזק בידה וכ"ש בכאן שהמשכון מוחזק ביד המלוה שנוטל אותו בלא שבועה מיורשי לוה וא"כ לא נתחייב המלוה שבועה לבני לוה ואין כאן מקו' לומר כשמת המלוה אין אמש"ל וכן דעת הרא"ש וכו' ע"ש דאין כאן שנה רבי במשנתו נגד כל הני רבוואתא עמודי הוראה ולולי שאחר שהביא הך דיחד לה ארעא כתב וז"ל וכיון שיחד לה קרקע זו גבי בלא שבו' ואעפ"י שאין המשכון מוחזק בידה וכ"ש בכאן שה שהמשכון מוחזק ביד המלוה שנוט' אותו מיורשי הלוה שלא בשבו' עכ"ל הוה מצינן למימ' דדעתיה דרב דע"כ לא אמרו רבנן דבשאר חוב לא גבי אלא בשבו' היינו דוקא ביחוד בעלמא עיי' פרש"י אבל במשכונה מוחזקת ביד המלוה מודו רבנן ז"ל דגובה בלא שבו' דהו"ל כנכסים המוחזקים ביד המלוה דתו לא חיישי' לצררי אלא למ"ש וכ"ש בכאן שהיא מוחזקת וכו' לא משמ' הכי אלא דס"ל דאפי' באינה מוחזקת אלא ביחוד בעלמא דינא הכי ותו דאכתי לא אהני הך טעמא דחשבי' לנכסי' במוחזקי' ביד המלוה אלא לענין דלא דיינינן בהו דינא דרו"ש אבל אי איתיה למלוה קמן פשי' דלא גבי אלא בשבועה תדע דהך בריתא דיפה כח הבן מכח האב שהאב בשבו' והבן שלא בשבו' אוקמו' התם בפ' כל הנשבעי' כב"ש דאמרי שטר העומד ליגבות כגבוי דמי אלמ' אע"ג דחשוב כגבוי ה"ד לענין הבן דמצי גבי ולא דיינינן ביה דינא דרו"ש אבל לגבי האב לא שקיל אלא בשבו' וה' ז"ל פסיק ותני א"כ דאם נתחייב האב שבועה ליורשי הלוה וכו' ע"ע ולע"ד אין אלו אלא דברי ן' תימא. גם מ"ש וכ"כ הרא"ש כבר כתבתי דהרא"ש דפ' אעפ"י אייתי לס' הראב"ד והר"ר יונה בסתם משנה ומ"ש הרא"ש בתשו' סי' ד' כלל פ"ו דחשיבא מוחזקת ביד יורשי המלוה היינו לענין דינא דרו"ש ומסייע למילתיה מהך ברייתא דיפה כח הבן וכו' דמוקמי' לה כב"ש אבל לא לגבי האב שוב מצאתי להש"ך ס"ק כ"ח שנתעורר בדברי הריב"ש הללו ומ"ש במסגרת אחר מחילה רבה אינו מחוור וכדכתי' דו"ק ותשכח:

גם אשו"ר להרשב"ש בתשו' סי' ת' במה שנשאל במשכן חצירו באפותיקי או במשכונה ומת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה אם גובין יורשי מלוה מיורשי לוה והשיב שראה בקצת תשו' דבמשכונות גובה ודומה להא דאמרי' יחד לה ארעא גובה בלא שבועה דקיימי בחזקתה וה"נ דקיימי בחזקתו גובה בלא שבו' ואעפ"י שהדין דין אמת ראייתו אינה ראיה דהא ל"ד לאשה דאשה לא מטה זימנא וכו' אבל בעל משכונה זו וכו' שאם עבר זמנה הויא בחזקת היורשים ואלו היה מלוה קיים לא היה גובה אלא בשבו' כיון שמת יורשיו אינם גובי' דאין אמש"ל וכו' ע"כ דעת עליון דאפילו משכונה מוחזקת דיינינן בה דינא דרו"ש ושלא כדעת הרא"ש בתשו' שכ' דמיירי בעבר זמן המשכונה זמן זמנם זמניהם כמבו' בדבריו שם וכ' עוד ואם עדין לא עבר זמנה גובה המלוה מנכסי לוה בלא שבו' דאמרי' חזקה דלא פרע איניש גו זימניה וכו' ואלו היה אביהם קיים היה נפרע בלא שבועה השתא דמי' אבוהון נפרעין מנכסי לוה בשבועה שלא פקדנו וכו' עכ"ל ולא ידעתי שבו' זו מה טיבה ולא נמצאת סברא זו לזולתו וכבר תמה עליו ה' מהר"ש צרור בס' חוט המשולש טור ב' סי' ח' ועיין עוד לה' מהר"י אלפאנדרי בתשו' סי' מ' במה שנתקשה בדברי הריב"ש הללו וכבר עמדתי ע"ז במ"א בדין אפותיקי וכעת היתה עלי יד ה' בסובלי חולאים ולא יכילנא למיקם דעתי במגו דאתקצאי עד כי יערה עלינו רוח ממרום כי"ר ומרן בש"ע סי' ק"ח ס' פסק במשכונה המוחזקת גובה בלא שבו' ומינה דגבי כתו' אפי' ביחוד בעלמא כמ"ש הטו"שע באה"ע ריש סי' צ"ו וסס"י צ"ח ולדעת הש"ך דס"ל דאפילו במשכו' מוחזקת צריך שבועה אלא דאין דנין בה דינא דרו"ש מינה איכא למשמ' לדידן אי נמי ביחוד בעלמא דצריך שבועה הא מיהא לא דייני' בה דינא דרו"ש אלא שאין הדבר מוכרע ועוד אני חוכך במ"ש בשט"ח הלז ילך ויחזיק וימכור וימשכן וכו' אי חשיבא כמוחזקת או לא וכל אפוקי ממונא הדבר קשה:

תו אשכחנא ריעות' אחרינא בהא שטרא דלא למיגבי ביה מלוה אלא בשבוע' משו' דפוגם שטרו שנמצא כתו' ע"ג השטר הלזה סדר הפירעון לזמנים שפרע הלוה למלוה ותנן הפוגמת כתו' לא תטול אלא בשבועה וכיון דמת ולא אישתבע הא איפסיקא הילכתא דאין אמש"ל וכמ"ש מרן בש"ע סס"י פ"ד ע"ש הן אמת שדברי מרן הללו מרפסן אגרי ולימוד ערוך הוא בידינו דהא דאין אמש"ל היינו דלא לוסיף עלה ומאי ניהו פוגם שטרו כדאיתא התם בפ' כל הנשבעין ע"ש וכבר להקת הנביאים גאוני בתראי המה ראו כן תמהו ולא עוד אלא דדברי מרן הללו סתראי נינהו ממ"ש בסי' ק"ח ועיין לה' הלבוש ומ"ש עליו הסמ"ע והרב"ח והש"ך והכנה"ג סי' ק"ח אות צ"א וצ"ב מה שהאריך שם ובתשו' הרמתה בחלק עץ הדר ח"ב סי' ס' ל"ו עלתה ארוכה ויותר מאלה בספרי האחרונים נו"ן אין די בא'ר:

האמנם אלם צדק יראה דבנ"ד לא חשיב פוגם שטרו כיון שהפירעון כתו' ע"ג השט"ח ומנא אמינא לה ממ"ש הרא"ש ופסקו מרן בש"ע שם סי' כ"ד ס"ג שאם כתו' הפירעון ביני שיטי לא חשיב פוגם שטרו ע"ש וכתב ע"ז ה' מוהריק"ש בהגהותיו לשם דה"ה אם כתו' ע"ג עכ"ל וכן כתב הרב"ח ז"ל שם ה' משפט צדק בח"ג הנדפס מחדש סי' ל"ז תפס במושלם כס' מוהריק"ש והב"ח ע"ע והכנה"ג בסימן פ"ד אות ב' בהגה"ט העתיק דברי הב"ח בלי שום חולק אמנם בסי' ק"ח אות צ' בהגה"ט כתב משם ה' המביט דס"ל דבכתו' ע"ג חשיב פוגם שטרו ושהב"ח חולק ע"ז ע"ע ולענין דינא כיון דה' מוהריק"ש והב"ח וה' משפט צדק תלתא סרכין ס"ל דבכתו' ע"ג לא חשי' פוגם שטרו פשי' דכוותייהו נקטינן ואח"כ מצאתי לה' דבר משה ח"ב סי' צ"ה זו הלכה העלה וכן מצאתי להרב פני האדמה בפ"ז דמלוה שכת' כן בפשי' וע"ע להרב מופת דורינו מוהרח"א זיע"א בס' חיים שאל ח"א סי' ע"ג אות ב' ע"ש ואתה דע לך דבעיקר דינא של הרא"ש כ' קרב מש"ל בפי"ד מה' מלוה דמדברי ה' בעה"ת שער נ"א ח"ד נר' דלא ס"ל הכי ע"ש ואנו אין לנו אלא דברי מרן שהעלה על שולחנו שלחן גבוה ס' הרא"ש הלזו וכבר כתבנו דבכתו' ע"ג נמי לא חשי' פוגם שטרו ולא מחייב שבועה המלוה מעיקרא וממילא יורשיו גובין בשטר זה דלא קרינן בהו אין אמש"ל כיון דמורישם גופיה לא רמיא עליה שבועה כדברירנא אלא שראיתי להסמ"ע שם סי' פ"ד ט' שכ' עד שטוען הלוה בעצמו השבע לי עכ"ל מדבריו למדנו שאם הלוה עצמו טוען השבע לי אינו גובה אלא בשבועה א"כ הדר דינא כיון דקי"ל טועני' ליורש כל דמצי אבוהון למיטען אי הוה מלוה גבי ב"ד למגבי בהאי שטרא אע"ג דפרעונו כתו' ע"ג ולא חשי' פוגם שטרו כדכתי' הא מיהא עלי דידן ליהדר למטען ליה אשתבע ושקול כי היכי דהו"מ אבוהון דיתמי למטען והשתא דשכיב מלוה ולא משתבע הדרי לדינא דר"וש דאין אדם מש"ל וכבר כתבתי דדברי מרן בזה פלג"ן בהדייהו וצריך לעמוד במה שחלקו גדולי האחרונים הלא בספרתם הנאמרים באמת:

שבתי וראה שדבר זה אי אמרי' בכ"הג אין אמש"ל או' לא במחלוקת היא שנויה דהתם בפ' כל הנשבעין בעו למימר עמד בדין המלוה והוציא שטר זה על יתמי הלוה וא"ל הב"ד השבע וטול ולא הספיק לישבע עד שמת כבר נתחייב שבועה המלוה לבני לוה ואין אמש"ל לא עמד בדין ומת יורשיו נשבעים שבועת היורשי' שלא פקדנו אבא ששטר זה פרוע ונוטלין והתקיף עלה ר"ן אטו ב"ד קמחייבי ליה שבועה מעידנא דשכיב לוה אחייב ליה שבועה מלוה לבני לוה ומסיק דאי איתא להרא"ש ל"ש לן עמד בדין ללא עמד בדין כיון דחיוב שבועה אינה ע"פ ב"ד אלא מדינא דמתני' ע"ש מהכא שמעי' דכל היכא דהמלוה לא מחייב שבועה אלא עפ"י טענת הלוה ולא מדינא דמתני' דמכי שכיב לוה אחייב ליה שבועה המלוה בכה"ג אמרי' דאם עמד בדין וחייבו ליה ב"ד שבועה על טענתו של לוה ולא הספיק לישבע עד שמת בכה"ג אמרי' אין אמש"ל אבל אם לא עמד בדין ואחייב ליה מלוה שבועה אע"ג דאנן טעני' להו מאי דמצי אבוהון למיטען לא אמרי' בכה"ג אין אמש"ל אלא יורשי המלוה נשבעים שבועת היורשים ונוטלים מיורשי הלוה א"כ בנ"ד כיון דכתובת הפרעון ע"ג השט"ח דהו"ל כמי שנכתב ביני שיטי כדכתי' ולא רמי עליה שבועה אלא עד דטעין הלוה למלוה אישבע לי כיון דלא עמד בדין וחייבוהו ב"ד לישבע אע"ג דקי"ל טוענים ליורש מאי דמצי אבוהון למטען ומוקמי' אותו לשבועה הא מיהא אין בסוג אין אמש"ל אלא דיורשי מלוה נשבעין שבו' היורשים ונוטלים אלא דאיכא למידק א"כ כי פריך התם בפ' כל הנשבעין לדרו"ש מהך דקתני יפה כח הבן שהבן גובה בשבוע' ושלא בשבועה כדרשב"ג והאב אינו גובה אלא בשבועה וכו' אלמא דבשבועה מיהא גובה הבן והיינו במת לוה בחיי מלוה והדר מת מלוה ומוקי לה כב"ש דאמר שטר העומד ליגבות כגבוי דמי ע"ש דמאי דוחקיה דאוקמה כב"ש לוקמה בכה"ג דכתו' הפרעון ביני שיטי דאביו אינו גובה אלא בשבועה והכן משכחת לה שלא בשבועה וכדרשב"ג בשבועה דבכה"ג לא אמרו אין אמש"ל וכה"ג ק"ל להתוס' בפ' מ"ש וכדכתי' לעיל וע"ק דבהנהו מתני' דפריך מנייהו התם לר"וש ומוקי להו בשבועה ואידך לצדדין קתני אמאי לא מוקי להו בשכתו' בשטר דכתו' נאמנות ואע"ג דאבא שאול ס"ל דלא מהני נאמנות לגבי היורשים הא קי"ל דתרי קולי דאבא שאול ודר"וש לא עבדי' ועיין בטור ש"ע סי' ע"א וסי' ק"ח ובתשו' הריב"ש סי' קס"ח וקצ"ד ועיין בתשו' הרשב"א ח"ד הנדפסות מחדש סי' ק"ח וקצ"ג ובח"ג סי' ל': ואתה דע לך שהטור בסי' ס"ו סי"ד פסק במוכר שט"ח לחברו קודם שלקחו זה אינו גובה אפי' בשבועה עכ"ל ור"ל שאח"כ מת המלוה כמו שביאר מרן בש"ע שם ע"ע בספר בדק הבית שם ובפרישה והסמ"ע והב"ח שם ובזה נמי דעת הר"ן בתשו' סי' ל"א ע"ש דוק ותשכח וה' כנ"הג לשם בהגב"י אות ל"ז הקשה דמאי אריא שלקחו קודם מות הלוה אפי' מת אחר שלקחו נמי דלא עדיף מגברא דאתא מחמתיה ותי' לחד תי' דס"ל להטור כיון דשטרא קלא אית ליה מסתמא כי מכר השט"ח המלוה בההיא שעתא שמע הלוה וא"א דפרעיה הו"ל לממחא בידיה ומדלא מיחא בידיה חשיב כמי שהודה דאכתי לא פרעיה אלא משום דאכתי איכא למיחש דילמא הדר לוה ופרעיה למלוה. גופיה ובהכי מפטר מהלוקח:

ומשום דמילתא דלא שכיחא כולי האי נהי דאי טעין לוה גופיה דהיא טענת בריא אהניא ליה מיהו לגבי ב"ד דטוענין ליתמי לא אלימא כוליה האי למהוי בגדר אין אמש"ל ודיינו להיות מחייבין את היורשי' שבועה דשלא פקדנו אלא דעדיפא טפי מטענת נאנסו דאילו טענת נאנסו לא שכיחא אבל האי שכיחא ולא שכיחא ע"ש ולפ"ד ז"ל אף אנן נמי נימא נהי דאי טעין לוה גופיה בשטר שכתוב ביני שיטי אשתבע ליה שומעין לו היינו משום דהלוה טוען ברי וטענה מעליא היא אבל גבי ב"ד דטוענין ליורשים אינה טענה גמורה להיותה בגדר אין אמש"ל ודיינו שנחייב ליורשים שלא יטלו אלא בשבועה שלא פקדנו כדברי הכנ"הג והא דלא מוקי לה תלמודא להא דיפה כח הבן בכתו' פרעון ביני שיטי דהאב אינו גובה אלא בשבועה והבן שלא בשבועה וה"נ תיקשי דאמאי לא אוקמה במוכר השט"ח אחר מות הלוה דלגבי דידיה דאב כיון דהלוה טוען בריא אינו גובה אלא בשבועה אבל הבן משכחת לה שלא בשבועה וכרשב"ג ובשבועה שבועת היורשים דכיון דשכיח ולא שכיח לא דייני' ביה דינא דר"וש לפ"ד הכנ"הג כבר כתבו התוס' שם פ' מ"ש דלא ניחא ליה תלמודא לאוקמה בהנך אוקמתות דה"נ לא אוקמה תלמודא בייחד לה ארעא ע"ש ועוד נלע"ד דקושיא מעיקרא ליתא דבכתו' פרעון ביני שיטי לאו ב"ד רמו עליה שבועה אלא עד דטעין לוה אשתבע לי ותני תנא שהאב אינו נוטל אלא בשבועה דמשמע דמדינא הוא דלא שקיל אלא בשבועה ולא עד דטעין לוה וכה"ג מצאתי להכנ"הג סי' ק"ח אות צ"ב שכ' ליישב תשו' הרא"ש כלל פ"ו סי' י"ב לדעת הלבוש דאע"ג דבטורף מן הלקוחות משביעין מן הדין בלא טענה מ"מ לא אמרי' אין אמש"ל וכו' עש"ב דאמאי לא מוקי נמי הך ברייתא דיפה כח הבן וכו' בבא לטרוף מהלקוחות דהאב אינו טורף אלא בשבועה אבל הבן משכחת לה נמי שלא בשבועה ובשבועת היורשים מיהו גבי דלא אמרי' ביה אין אמש"ל כמו שנאמר וכן בכל הנך דאמרי' בהו דליתא לדר"וש בהא כמו שנתבאר שם ותק"ל דלוקמא בחד גוונא מהנך דהוו כהלכתא ולא לאוקמא כב"ש דאינה משנה ובמאי דכתי' וע"פ דברי התוס' נמי אתי שפיר:

הדרי בי למאי דאתינן עלה אתה תראה שהכנ"הג הביא שם משם ה' מוהר"א ששון סי' פ"ב דסבר לה מר דאפי' במילתא דרמיא על אבוהון למטען כגון שכתוב בשט"ח נאמנות אלא שאין כתוב בו בין בכולו בין במקצתו דאיכא מ"ד דאם טען הלוה דפרעיה חייב לישבע המלוה ונוטל דאם מת הלוה אנן טענינן הכי למלוה דפרעיה לוה ואם מת אח"כ המלוה א"כ אמרי' בכה"ג אין אמש"ל עיין בגוף התשו' ובהכנ"הג שם נמצאת אומר דמאי דכתיבנא בעניותינו בנ"ד כיון דאי הוה טעין הלוה דפרע ייתר ממ"ש ע"ג השטר מזקיקו למלוה לישבע השתא דמת מלוה ולא אשתבע אמרי' דאנן טעני' ליורשי הלוה הכי ואין אמש"ל מסכים והולך כדעת ה' מוהר"א ששון ז"ל אמנם לדעת הכנ"הג דפליגי בהא והרא"ש ז"ל וס"ל דדוקא לענין להזקיקו שבועה אבל לא לענין להיות נידון בדינא דאין אדם מש"ל א"כ לדידיה ודאי נשבעין יורשי המלוה שבועת היורשים ונוטלין וכיון דכן הוא ומידי פלוגתא לא נפקא פשיטא דיכולין יורשי הלוה למימר קיל"ן כמהר"א ששון ואע"ג דיתמי לא טעני הכי הב"ד טועני' עבורם טענת קים לי כמ"ש ה' כנה"ג סי' כ"ה אות ח"י מכללי הקים לי משם ה' משפט צדק ח"ב סי' ד' ומה שרמז ה' כנה"ג על מ"ש בתשו' הן היום היא לו' נדפסה בחלק בני חיי ח"כ סי' קס"ד ד' קצ"ה ע"ש וע"ע בתשו' ה' משאת משה ח"ג סי' ו' וסי' ז' שכתב אחר שהאריך להוכיח מסיק דאין להוציא מיד היורשים ע"ש ובתשו' ה' מוהר"א ששון סי' ר"ז באורך ועיין להרב קרית מלך רב ח"א פי"א מה' אישות דף צ' ובח"ב דף נ"ח ע"ג ואין כאן מקום להאריך עוד כעת דאינו מעניינו דבנ"ד כבר מת המלוה והדר דינא דרו"ש:

איברא אנא נפשאי כתבית יהבית בכתבא דנא דיורשים מאי דמספקא לע"ד וחוכך אני לומר דבנ"ד לא רמיא עליה שבועה המלוה כלל דאנן סהדי דלעולם לא פרעיה וטעמא דידי הוא כיון דהלוה הלז מסר מודעא על סכום מה שנשאר מחוייב למלוה חזקה אלימתא היא והדעת גומרת דלא עביד דפרע ליה עד דקם בהדיה בדינא ודיינא ומנא אמינא לה מהא דתנן ברפ"ק דב"ב מד"א ולמעלה אין מחייבין אותו סמך לו כותל וכו' מגלגלין עליו את הכל בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן. והנה רש"י והרמב"ם בפי' המשנה והרמ"ה בחי' שם סי' ז' והרשב"א הובא במקו' לשם והר"ן בפי' ההלכות והרע"ב פי' טעמא דרישא דמקמי' ליה בחזקת שנתן לפי שמשפט זה גלוי לכל שחייב ליתן חלקו לסלק היזק ראיה אבל בסיפא דאין משפט זה גלוי לכל. אלא עד שיחייבוהו ב"ד משו"ה מוקמי' ליה בחזקת שלא נתן כיון דמעיקרא לא היה מחייב דמשום היזק ראיה תיסגי ליה בד"א א"כ כי נמי סמיך ליה כותל לא גמיר דינא דמגלגלין עליו את הכל ע"ע ואיכא למידק דבגמ' לא איצטריך ליה לה"ט דמי יימר דמחייבו ליה רבנן אלא לאביי ורבא דאמ"ת עביד איניש דפרע גו זימניה ואותביה עלייהו מסיפא דקתני בחזקת שלא נתן דע"כ בדתבעיה גו"ז אלמא קסבר תנא דמהניא הך חזקה דלא פרע גו"ז וכדעתיה דר"ל אהא משני בחוב שהוא ברור לו שהוא חייב עביד איניש דפרע גו זמניה אבל הכא דמימר אמר מי יימר דמחייבו ליה רבנן מוקמי' ליה להאי גברא בחזקת שלא נתן אבל לר"ל מטעמא דמתני' משום דחזקה דלא פרע גו זמניה וכיון דאפסיק' הילכת' כר"ל מאי טעמא תרגמוה הני סבי טעמא דמתני' כטעמא דיהבי אביי ורבא דלית הילכתא כוותייהו והא דמבעיא לן התם אליבא דר"ל באומר לאח"ז דפרעו תוך זמנו אי אמרי' מ"ל לשקו במקום חזקה או לא ובעי למפשט מסיפא דבחזקת שלא נתן ודחי שאני הכא מימר אמר וכו' אע"ג דהך בעיא אליבא דר"ל קיימא כבר נתעוררו בזה התוס' ע"ע ונר' במה שיש מהדיוק בפשטא דשמעתא דמעיקרא פריך לר"ל מרישא דמתני' דקתני בחזקת שנתן דע"כ בדתבעו ת"ז אלמא עביד דפרע זמניה והדר פריך לאביי ורבא מסיפא דקתני בחזקת של ן' והיינו בדתבעיה גו זמניה אלמא דעביד דפרע דלדידיה דהמקשה נמי תק"ל מתני' גופא מרישא לסיפא ואי שמיע ליה ה"ט דמי יימר א"כ מאי ק"ל לאביי ורבא ובתוספי הרא"ש הובא במקו' הק' קושייא זו משם הר"מ וניחא ליה דהמקשה נמי ס"ל ה"ט דמי יימר אלא דס"ל דלא הו"ל לתנא למנקט סיפא משום הך חידושא אבל ברישא אשמועי' דאדם פורע ת"ז ומשני דא"ה אשמעי' תנא חידושא דמי יימר ע"ש ולפ"ד ז"ל למדנו דבין דעת המק' בין לדעת המתרץ חזקת מי יימר חזקה אלימתא היא אלא דס"ד דמקשה דלא תני לה אלא אגב חידושא דרישא אבל אי ברישא לא אשמעי' חידושא לא איצטריך תנא למיתני לה דמילת' דפשי' היא והיינו דחדית ליה המתרץ דאפ"ה אתא תנא לאשמעי' דינא דחזקה דמי יימר ומינה גמרי לר"ל דמוקי לרישא בלאח"ז דכל שפא ושפה וכו' איצטריך סיפא לאשמעי' דינא דלא פרע גו זמניה אבל משום חידושא דמי יימר לא איצטריך תנא למנקט לה דאין זה חידוש וכס"ד המקשה וכיון דהאי טעמא דמי יימר איתיה בין לר"ל בין לאביי ורבא אמטו להכי נקטו רבוואתא לפירושא דמתני' מילתא דשויא לתרוייהו ועוד בה דבסיפא מיירי אפי' בתבעו אחר שסמך לו הכותל והוא כבר בנוי ומשוכלל כמ"ש רש"י שם דהו"ל כלאח"ז וה"ט משום דלאו כ"ע דינא גמירי דהשתא דסמך לו כותל גלי דעתיה דארצויי ארצי במה שהגביה יותר על ד"א וכ' הרמ"ה ז"ל שם סי' ז' וסי' מ"ט דאפי' ת"ח הוא לא אמרי' דגמיר דינא ומוקמי' ליה בחזקת שנתן אלא לעולם חזקת של"ן ש"מ לדר"ל נמי ה"ט משום דמי יימר דכי היכי דר"ל אזיל בתר חזקה דלא פרע גו"ז ה"נ אזיל בתר חזקה דלא פרע איניש מאי דלא ברי ליה דמחייב עד דמחייבי ליה רבנן אבל לאביי ורבא דלא אזלי בתר חזקה דל"פ גו"ז לאפוקי ממונא ותלינן בטעמא דלא לטרדן ס"ד דהמק' דה"ה נמי דלא אזלי בתר חזקה דמי יימר לאפוקי ממונא דמאי אולמיה דהאי חזקה מהאי חזקה וחדית ליה תלמודא דחזקת מי יימר עדיפא טפי ומודו ואזלו דלא פרע איניש עד דמחייבו ליה רבנן משו"ה שפיר פי' רבוותא למתני' משום טעמא דמי יימר:

איברא דהרמב"ם פי"א מה' מלוה פסק דהמלוה לזמן וטען לוה שפרעו בתוך זמנו דגובה המלוה בלא שבועה ואלו גבי סמך לו כותל פסק בפ"ג מה' שכנים דנשבע בנק"ח וגובה ודבריו תמוהים כיון דבתוך הזמן גובה בלא שבועה משום הך חזקה א"כ גבי סמך לו כותל אמאי מצריך שבועה ולא אהניא ליה הך חזקה דמי יימר וכבר ראיתי להרמב"ן בחי' לשם שכ' על דברי רבי' הללו ולא נ"ל אלא הרי הוא כפרעתיך בת"ז וגריע מיניה והתם בלא שבועה שקיל עכ"ל וכ"כ הנ"י משמיה דרב ומה שתי' הלח"מ דלא לגמרי מדמי להו ע"ע אני עני איני מבין דבריו דהתם בגמ' מוכח אפי' מאן דלית ליה חזקה דלא פרע גו"ז מודה הוא בחזקת מי יימר דלא פרע ואע"ג דלא אמרי' הכי אלא לאביי ורבא מ"מ מאן לימא לן דר"ל פליג בהא וסבר דחזקה דל"פ גו"ז עדיפא מחזקת מי יימר וכ"ש לפום מאי דכתי' בענייותי' ליישב דבריו בפי' המשנה ועוד דאמור דר"ל סבר הנך חזקות כי הדדי נינהו אבל מימר דחזקת דל"פ גו"ז עדיפא מחזקת מי יימר עכ"ל לרבי' לחדש דבר מעתה ודברי הסמ"ע סי' ל"ח ס"ק ל"א שגבו ממני וכבר תמה עליו הש"ך והש"ך והט"ז ז"ל הניחו דברי הרמב"ם בצ"ע:

גם אשו"ר לה' גיד"ת שער י"ו ח"א סי' ד' דף צ"ד ע"ג שנדחק ליישב דברי רבי' והרואה יראה דאין שי' ההלכה הולכת כן וחזיתיה להרמ"ה שם סי' ז' בד"ה ורב וכו' ורו"ש דמוקמי' ליה בחזקת של"פ דינא הוא דשקיל תובע בלא שבועה דסוגיין לקמן דכל דלא ידע דמחייבי ליה רבנן פשי' לן דהוי בחזקת של"פ טפי מהקובע זמן לחברו וא"ל פרעתיך תו"ז וכיון דקי"ל דשקיל בל"ש ואפי' מיתמי וכ"ש הכא דשקיל בל"ש וכו' עכ"ל דעת עליון דחזקת מי יימר עדיפא מחזקת דלא פרע ג"ז ובדרך כ"ש גמר לדיניה דשקיל בל"ש וכדעת הרמב"ן והנ"י אלא דאשכחן לרב תברנו לגזיזיה בסי' נ' דכתב לאביי ורבא דמתרצי' מתני' אליבייהו דסברי דחזקת מי יימר עדיפא מחזקת דל"פ גו"ז אבל אליבא דהילכתא דאיפסיקא הילכתא כר"ל למגבא מיתמי ואפי' בל"ש ממילא שמעת' דהאי אנפא דפרעתיך בת"ז אלים ליה לגמ' טפי מהינך אנפי דלא ידע הנתבע דמחייבי ליה בי דינא דאלו הנך לא גבי אלא בשבועה דלא עדיפי ממלוה בשטר ואלו היכא דמת לוה גו זמניה גובה מלוה בל"ש עכ"ל ודברי רבי' הללו סתראי נינהו ותו דמה ראיה במלוה בשטר דהתם כיון דידע לוה בנפשיה דברי בחיובא חיישי' דילמא פרעיה אמטו להכי לא גבי אלא בשבועה אבל הכא דאפילו בת"ח דגמיר וסביר פסק ה' ז"ל דאמרי' לגבי מי יימר דמחייבו ליה רבנן כל כה"ג לא חיישי' לפרעון ומוקמי' ליה בחזקת של"ן והטו' בסס"י זק"ן כ' משם הרמ"ה כדברות הראשונות שבסי' ז' ובודאי דהכי פסיקא ליה כדעת הרמ"ה ותו לא מידי ובגמ' אבעיא לן למ"ד חזקה דלא פרע איניש גו זמניה אם תבעו לאח"ז וא"ל פרעתיך בזמני מי אמרי' מה לו לשקר או"ד חזקה דל"פ אלימא טפי ואפי' במקום מה לי לשקר ובעי למיפשט מהך דבחזקת שלא נתן אימת וכו' אלא לאו שתבעו לאח"ז וא"ל פרעתיך בתוך זמני וקתני בחזקת שלא נתן אלמא חזקת דל"פ עדיפא טפי ובקידושין דס"ד אוקי אביי בפלוגתא דר' ור"ן במ"ל לשקר דר' סבר מ"ל לשקר כי עדים ואתו עדים ועקרי לחזקה ור"ן סבר מ"ל לשקר כי חזקה ואתי חזקה ומרעא לחזקה ע"ש א"כ לר' דאמר מ"ל לשקר כי עדים תפשוט דאתו עדים ועקרו לחזקה ונוקמניה דפרע ליה ג"ז ור"ן נמי כיון דאתי חזקה ומרע לחזקה פשי' דלא מפקי' ממונא ונלע"ד פשוט דלא דמיא חזקה דהתם דהך חזקה דאתחזק בדלית ליה אחי לאו מאומדן הוא אלא דקלא הוא דנפיק עילויה וכמ"ש רש"י שם ומשו"ה חשבי' למ"ל לשקר דהיא חזקה מעלייתא והויא כעדים לגבי הך חזקה ולר"ן דחזקת מ"ל לשקר אלימא דמרע להך חזקה קמייתא אבל חזקה דלא פרע גו"ז אינו מהמשמעות אלא בנוהג שבעולם דלא עביד איניש דפרע גו"ז הלואי דפרע בזמניה וחשיבא חזקה אלימתא אהא מיבעיא ליה לתלמודא אי אמרי' לגבי הא חזקה נמי מ"ל לשקר או"ד לגבי חזקה אלימתא כי האי לא אתי מ"ל לשקר למיעקר לה או לאורעא ועיי' להרב מהרימ"ט חאה"ע סי' ז"ך דף פ"ט שכ' אבל חזקה שאין אדם פורע ת"ז באה מכח סברא דחשיבא כעדים דאנן סהדי דלא פרע דהלואי שיפרע האדם בזמנו ועדיף מרובא דאנן סהדי דלא פרע עכ"ל ואח"ז מצאתי בשי' קידושין לא נודע שם מחברה שנתעורר בקושיא זו וחי' בין חזקה שהיא על אדם א' ובין חזקה שהיא לכל אדם ע"ע וקרובים הדברים ת"ל ודחי לעולם מ"ל לשקר עדיפא מחזקת דלא פרע ג"ז אלא משום דהכא בחזקת שלא נתן משום דמימר אמר מי יימר דמחייבו לי רבנן וחזקה זו אלימתא היא טובא טפי מחזקת דל"פ ג"ז ע"ש ואי ק"ל כיון דחזקה אלימתא היא מטענת פרעתי ג"ז וכי היכי דבגו זמניה גבי אפי' מיתמי כיון דלא רמי עליה שבועה כ"ש בטענת מי יימר וכו' א"כ כי פריך בר"פ שום היתומים מהך דקתני שום היתומים אלימא בב"ח והא"ר אסי אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהם ע"ש לוקמא בכה"ג דבונה יותר מד"א וסמך לו כותל דלא חיישי' לפירעון משום דמי יימר וכו':

וראיתי להתוס' שם בד"ה ואפי' מיתמי שכ' ואין להביא ראיה מדלא קאמ' אע"ג דאמור רבנן אין נזקקין לנכסי יתומי' קטני' אא"כ רבית אוכלת בהם דלא מיירי בקטנים אלא דוקא בגדולים עכ"ל ואע"ג דאיפסיקא הילכתא בפ' ג"כ ובפ' שום היתומים כרב הונא מ"מ לא ניחא ליה לתלמוד' למנקט מלתא דתליא בפלוגתא וכדאמרי' בעלמא בפלוגתא לא קא מיירי ומשו"ה נקט מלתא דשויא אליבא דכ"ע כתבו עוד ואין להביא ראיה משלהי מכלתין דקאמר מאי בינייהו לר"פ ור"ה ולא קאמ' דא"ב דמת גו זמניה דלר"ה גבי דהא ר"ה ור"כ אמרי בשמעתי' דלית להו חזקה דר"ל ועוד דבכמה מקומות יכול למצוא איכא בינייהו טובא ואינו חושש לומ' אלא דבר א' או ב' עכ"ל אע"ג דשנויא קמא עדיף טפי דל"מ למימ' הך א"ב דמית גו זמניה דתרווייהו לית להו חזקה דר"ל וכ"כ הרמ"ה שם בפשיטות מ"מ ניחא להו לשנויי טפי דבלא"ה אין להביא ראיה דבכ"מ וכו' אע"ג דהכא הומ"ל הך איכא בינייהו והרמב"ן בחי' שם בד"ה אפסיקא הילכתא כ' דה"ט דלא אמרי' התם א"ב תוך זמן משום דלא פסיקא ליה הילכתא דר"ל ועוד דר"פ ור"ה מרוותא דשמעתא התם עבדי' כאביי ורבא עכ"ל מ"ש דלא פסיקא ליה משום דמדי פלוגתא לא נפקא וזו היא שקשה מה שמצאתי במקו' אתיא אגב אסיפת חי' מוהרמ"ה במאי דשייך לדף קע"ד משום עליותיה דר' יונה וז"ל וא"ת כיון דהא דר"פ מלוה ע"פ היא תפק"ל דליכא שטרא איכא למי' דילמא פרעיה אבוהון תשו' משכחת לה כגון שמת אבוהון תו"ז דלא עביד איניש וכו' א"נ דמת בשמתי' ע"ש דהיכי מצי' למי' דמשכחת לה דמת ג"ז דר"פ פליג אדר"ל ומ"ש עוד דא"נ מת בשמתיה לר"פ לא גבי וטעמא טעים דפריעת חוב מצוה וקטנים לאו בני למעבד מצוה נינהו וצ"ע עוד כ' התוס' שם מיהו יש להביא ראיה דאפילו ר"ה דמפרש טעמא משום צררי לא גבי מהיתומים קטנים אפי' בתו"ז דפריך עליה דרב אסי בפ' שום היתומים ודחיק עלה לשנויי ולא משני הב"ע בשלא הגיע זמן ואין לומר דהאי סוגייא סברא כר"פ דהא במסקנא משני בשחייב מודה והאי שינוייא ליתא אליבא דר"פ עכ"ל וראיתי לה' משאת משה בחי"ד סי' טו"ב דק"ל מאחר דתפסו במושלם דר"ה לא ס"ל כר"ל היכי מצו מייתו ראיה מדלא משני התם בשלא הגיע הזמן ועדיין לחלוחית הדיו קיימת דהאי סוגייא אתיא אליבא דר"ה עכ"ל וא"נ סוגייא אתייא כר"פ קושיית ה' במקומה עומדת דר"פ נמי לית ליה דר"ל ועיקר ראייתם היא דרב אסי דמותבי' עליה מהנך תנויי ולא משנינן דס"ל כר"ל והב"ע בשלא הגיע הזמן בחיי האב ומשום דאיכא למידחי דהך סוגייא סברא בטעמא דרב אסי כר"פ דאמר דקטנים לאו בני מעבד וכו' א"כ בשלא הגיע הזמן נמי לא גבי אהא משנו שפיר דבמסקנא מוכח דהך סוגייא סברה בטעמא דר"ה במילתיה דרב אסי דהיכא דחייב מודה מצי גבי ה"נ הול"ל בשלא הגיע הזמן אבל למאי דק"ל דאמאי לא קאמר א"ב דמת גו זמניה דלטעמיה דר"ה גבי משנו שפיר דאינהו לית להו דר"ל וראיתי לה' חידושי הלכות שכתב כי מאי דבעו למדתי לראייתם דהאי סוגייא סברה כטעמא דר"פ דאמאי ל"ק להו דרך סוגייא סברה כאביי ורבא וה"נ ס"ל לר"פ ור"ה ותי' דפשי' דלא מצי למי' דלא כהילכתא כיון שלא הוזכרה שם אותה סברא אבל בטעמא דר"פ כיון שהוזכרה שם אותה סברא אע"ג דהיא דלא כהילכתא מצי למימר דהך סוגיא סברא הכי ע"ש ולענ"ד לא הומ"ל הכי דפשי' דטפי ניחא לן למימר דרב אסי כר"ל ס"ל והב"ע דמת גו זמניה מלוקמא בקבל לזו ולא קבל לזו אבל בטעמא דר"פ. ור"ה דקא יהבי. טעמא למאי דאין נזקקין שפיר הומ"ל דהך סוגיא דלא משני הכי אמילתיה דרב אסי דסברא דעיקר טעמא דרב אסי כדמפ' לה ר"פ אלא ש"מ דכי איתמר והילכתא אפילו מיתמי בגדולים דוקא אבל בקטנים לא משכחת לה דגובין מהם אלא א"כ רבית אוכלת בהם' או לכתו' אשה:

וראיתי להבעה"ת שער ח"א סס"י י"ג שהביא סברא זו משם יש מי שהורו ועיקר ראייתם מדלא קאמר תלמודא א"כ דמית גו"ז והבעה"ת דחה ראיה זו דחדא מינייהו נקט ע"ש ואתמאה כיון דבפלוגתא דר"פ ור"ה קיימי היכי מצי למימר אליבייהו דא"ב דמת גו זמניה וכמ"ש התוס' והרמ"ה והרמב"ן והתוס' לא כתבו דחיה זו אלא בתר דעקרו ראיה מעיקרא מהא דר"פ ור"ה דלית להו דר"ל א"כ דברי יש מי שהורו ודברי בעה"ת שלא השיג מזה הם תמוהים וע"ק דהבעה"ת גופיה כ' לעיל מיניה מסברא דנפשיה דבמת גו"ז גובים אפילו מיתומים קטנים והא דלא קאמר תלמודא איכא בינייהו דמת גו"ז משום דהאי שמעתא ר"פ. ור"ה היא והנהו סברי כאביי ורבא א"כ מה"ט גופיה הו"ל למתבנהו להנך יש מי שהורו ומה שכ' עוד וכן כולה סוגיא דשום היתומים דלא מתרצי' למתני' בתוך זמנו ר"פ ור"ה היא עכ"ל לענ"ד ק' דבשלמא כי מותבי' התם לטעמי' דר"פ מהנך תנויי ניחא דלא מתרצי' להו במת גו זמניה אבל כי מותבי' מהנך תנויי לרב אסי אמאי לא מתרצי' להו במת גו"ז ונימא דרב אסי כר"ל ס"ל וכ"ש דאיפסיקא הילכתא כוותיה וכדכתי' בעניותי' בדעת התוס' וה' גד"ת שם נתקשה בדברי התוס' הללו וכבר כתבי' בעניותי' ומאי דק"ל עוד על דברי התוס' במ"ש דלר' אסי לא משכחת לה דגובה מיתומים קטנים אלא א"כ רבית אוכלת בהם ור"י לא הוסיף אלא כתו' אשה דהתם בפ' שום היתומים אמרי' דבשחייב מודה אית ליה דגובה מיתומים קטנים ע"ש דקושטא קאי דלא אתמר התם הא דחייב מודה אלא לרב אסי אבל לר"י בלא"ה ניחא כדאיתא התם ונראה פשוט דבחייב מודה ליכא שום חידושא ואע"ג דלטעמא דר"פ אפי' בשחייב מודה אין גובין מהם לאו משום ריעותא דחששא בפריעת החוב אלא משום דס"ל מר דקטנים לאו בני מעבד מצוה נינהו וכ"מ לה' חידושי הלכות אלא דמ"ש ולא איצטריך ליה לרב אסי ור"י לאשמועי' דין זה האי דנקט ה' ז"ל לר"י כדי נסבא דר"י מוקים להו תלמודא התם שפיר אלא דס"ל לה' דלפום מאי דמסיק תלמודא התם והשתא דאתית להכי כולהו תנויי נמי בשחייב מודה שמיע ליה לר"י נמי תו לא איצטריך לאוקמינהו בכתו' אשה דוקא אלא אפי' בשאר חוב נמי בשחייב מודה:

וראיתי להרב אנג"ל בתשו' סי' מ"ב שנשאל על דברי בעה"ת הללו דהיכי הומ"ל דמת גו"ז דלר"ה גבי דהא ר"ה פליג אדר"ל וכדוקיין ומה שתי' הרב דראייתם מדלא קאמר תלמודא א"ב דמת גו"ז לדידן דקי"ל כר"ל ועפ"י דרכו ז"ל המשיך דעת התוס' ע"ע אחהמ"ר אין זה מתקבל דהיכא אשכחן דאמר א"ב ואינהו לא ס"ל הכי. הדרינן למאי דדייקנא בעניותי' דמאי דחקיה דתלמודא לאוקמי הנך תנויי בקבל לזו ולא קבל לזו לאוקמי' בסמך לו כותל ומת דקי"ל בחזקת שלא נתן ושפיר נזקקי' לנכסי יתומים קטנים ואפי' לדעת תוס' שכ' דבמת גו זמניה לא מגבי' מיתומים קטנים מדלא מוקי הנך תנויי במת גו"ז מ"מ בחזקת מי יימר דאלימא טפי כדברירנא איכא למימר דלכ"ע מגבי' מיתמי ואפי' קטני' איברא דלדעת התוס' וסייעתא דשמייא דאזיל בשיטתייהו איכא למימ' דסברי מרנן דבסמך לו כותל נמי לא מגבי' מיתומים קטנים מה"ט גופיה דלא אוקמי' להך תנויי בהכי וכמו שהוכיחו במת גו"ז אבל לרבוותא דסברי דאפי' בחזקת דל"פ גו"ז אהניא דמגבי' מיתומים קטנים ק' דאמאי לא מוקמי' להנך תנויי בסמך לו כותל ומת וכ"ש דחזקת מי יימר עדיפא מחזקת דלא פרע גו"ז והבעה"ת גופיה שם סי' ה' דחה לסברת האומרי' דבאפוטרופוס שמינוהו ב"ד דן ע"מ לזכות ופסיק ותני דאין נזקקין ליתומים קטנים אפי' בשטר שיש בו נאמנות ואעפ"י שיש להם אפטרופוס וסוגייא דשמעתא מוכח דאיצטריך לאוקמי שום היתומי' בדוחק' ולא מוקי לא בשיש להם אפוטרופוס שמינוהו ב"ד עכ"ל והוא ז"ל מכת הסוברים דבמת גו"ז מגבי' אפילו מיתומים קטנים כמ"ש שם סי' י"ג וק"ל מדלא קאמ' א"ב דמת גו"ז ומשני לה שפיר דאינהו דאית להו חזקה דר"ל ולא ק"ל אמאי לא משני הכי אמילתיה דרב אסי ור"י וכ"ש דבסתמא ל"פ אדר"ל כמ"ש התוס' שם בהשותפים:

וראיתי בר"פ י"ד מה' מלוה עמ"ש הראב"ד דאין נאמנות שבשטר מועל' כנגד יתומי' קטנים מדלא מוקי הנך ברייתות דערכין בשטר שיש בו נאמנו' וכ' ע"ז ה"ה דהדין דין אמת אבל הראיה אינה ראיה דכי היכי דלא אמר בשמתי' ומת בשמתי' לפי שאינו מצוי לא אמר הנאמנו' עכ"ל ולא הבינותי דהתם אוקי להו נמי בשמתי' ומת בשמתי' וה"נ שלחו מתם ותבט עיני לה' מוהראנ"ח ח"א סי' צ"ד דק"ל נמי דאמאי לא מוקי להו במאמינו וי"ל דאה"ן דהומ"ל הכי וכ"ן הו"מ לאוקמינהו בשטר שבתוך הזמן עכ"ל ר"ל דרב אסי מצי' למימ' דס"ל כר"ל וכדכתי' בדע' התו' אבל מ"ש אלא דניח' ליה לאוקמי' בגוונא גופא דנקט רב אסי אא"כ רבית אוכל' בהם ואיהו גופיה נקט הכי דשכיח טפי עכ"ל דבריו הללו הם הפך דברי התוס' והבע"הת ושאר רבוותא המוכחי' התם דלגבי יתומים קטנים לא מהניא הך חזקה דל"פ גו"ז גם מ"ש ואיהו גופיה נקט הכי דשכיח טפי אתמהא דמי איכא מדי דלא שכיח טפי מגו דציית להא ולא ציית להא ותו ק' דהא דדחקי' לאוקמי בהכי היינו להנך תנויי אבל במילתיה דרב אסי מתוקמא שפיר במלוה גוי וכדלא תבע דניחא ליה למשקל רביתא וה"ט דלא אותביה למילתיה דרב אסי מיניה וביה כמ"ש התוס' שם ונר' דה"נ קאמר ה' ז"ל דאיהו גופיה נקט למילתי' במלוה ברבית שכיח טפי אלא דאיהו מלוה גוי מיירי מוקמה נמי להנך תנויי בהלואת רבית ומשום דלא סגייא דמיירי במלוה גוי אלא בקבל לזו ולא קבל לזו דחיק ומוקי להנך תנויי נמי בהכי ומדבריו נר' שלא שלטה עין שלמעלה בדברי הראב"ד והמ"מ והבעה"ת הנאמרים באמת:

תו פש גבן לברורי דאפילו לדעת הרמב"ם דס"ל בסמך לו כותל דלא גבי אלא עד דמשתבע בנק"ח נלע"ד דה"ד בדאיתי' לסומך קמן וטוענו למגביה טענת בריא דפרעיה אבל אמת סומך שאין הב"ד טועני' אלא טענת ספק ומשתבע וגבי הא מיהא לא דייננא דינא דרו"ש דאין אמש"ל והא דלא מוקי תלמודא בפ' כל הנשבעין הא דקתני יפה כח האב מכח הבן שהאב בשבועה והבן שלא בשבועה בסמך לו כותל ומת שהאב גובה בשבועה לפ"ד הרמב"ם והבן שלא בשבועה דלא דייני' בה דינא דרו"ש דאין אמש"ל כבר נתבאר משם התוס' דפ' מ"ש דה"נ נוקמא ביחד לה ארעא:

ומעתה אשו"רה נא וארא' מאי דאפליגו רבוואתא דאיכא מ"ד אע"ג דאפסיקא הלכתא דבתוך זמנו גובה בלא שבועה ואפי' מיתמי הא מיהא אי איתיה ללוה קמן וטען דפרעיה לא שקיל אלא בשבו' וטעמא דכיון דהוא קטעין טענת בריא אבל אי מיית דאינו אלא טענת ספק לא רמיא עליה שבועה כמ"ש מור"ם סי' ע"ח בסמ"ע ס"ק י"ג ודכוותה טוען שפרעו ביומא דמשלם זמניה דוקא בדטעין איהו אבל גבי יתומים לא כמ"ש הש"ך שם ס"ק י"ז סברא זו למ"ד דלא טעני' ליתומים מילתא דלא שכיחא ע"ש ועיין בתוס' ובמקו' ר"פ האשה שנתארמלה שכ' דמה שטועני' הב"ד בעד היתומים חשיב טענת ודאי ע"ש ומוכרחי' הדברים מסוגיא דהתם. אמנם לדעת החולקים דס"ל דא"צ לישבע אפי' בטוען הלוה בריא שפרעו וזה דעת הרי"ף והר"י ן' מיגש כמ"ש הטור שם וכ' מרן הב"י שם שזה ג"כ דעת הרמב"ם ובאמת לע"ד ק' מאי שנא מדין הכותל דס"ל לרבי' דלא מהניא חזקת מי יימר דמחייבו ליה רבנן כמו שהק' הלח"מ וכדכתי' וכן גבי שוכר דטוען פרעתי בתוך ל' יום דאינו נאמן ועבר בלא שבועה כמ"ש בפ"ז מה' שכירות וכבר עמד ע"ז הלח"מ ע"ע ואין להאריך עוד בזה עלה בקב'ץ דרובא דרבוות' כחדא שריין דחזקת מי יימר שקולה היא ומכרעת לגבות בלא שבו' טפי מחזקת דלא פרע גו"ז זולתי הרמב"ם והרמ"ה בסי' ן' וכדכתי' לעיל א"כ בנ"ד נקיט חוטרא בידיה שטרא דמודעא אנן סהדי דלא פרעיה ואפי' לדעת הרמב"ם דס"ל דשבועה מיהא בעי הא מיהא לא דייני' ביה דינא דר"וש דאין אמש"ל וכדכתי'. ונראה לחלק בעיקר דינא חזקה דלא פרע דמימר אמר מי יימר דמחייבו לי רבנן ולומר דשאני התם דעיקר החוב לעולם לא נתברר דלאו כ"ע דינא גמירי דהעולה על רוחו כיון דמעיקרא לא אתחייב ליה כלל כיון שהגביהו למעלה מד"א אע"ג דהשתא סמך על כותלו אכתי בפטוריה קאי אמטו להכי לא מהימן למימר פרעתי דאנן סהדי דלא יפרע ליה עד דקאי בדינא ודייני ומי יימר דמחייבו ליה רבנן אבל בנ"ד דהחוב מבורר בשטר כתוב לאמר אע"ג דנקיט חוטרא בידיה ההוא שטרא דמודעא מצי' למימר דלא סמכא דעתיה עילויה כוליה האי וממנע מלפרוע דכ"ע ידעי כמה הרפתקי בשטר המודעות לענין דינא וכ"ש דאיכא למיתלי דאיהו גופיה אחויי אחוי הך שטרא דמודעא אל מי מקדושים וא"ל מג"ן שויא וכד אתחזי השתא לב"ד ואתבריר להו דחספא בעלמא היא אמטו להכי שפיר מצי למטען ליתמי דילמא פרע אבוהון ומזקיקו לשבועה וכן דמת ולא אשתבע הדר דינא דאין אמש"ל ועיין בש"ות מוהרח"ש ז"ל ח"ב סס"י ס"ב מ"ש בקרוב לנ"ד והסכים דלא טעני' דילמא פייס כיון דסמיך דעתיה שהמתנה קוימת ע"ש:

וראיתי להרדב"ז ז"ל בראשונות סי' צ' שנשאל על מי שכתב בירור חשבונותיו במחבואות ומת שם ונמצא כתוב שהוא חייב לשותפו סך מה אם גובים מהיורשים בטענת דילמא פרעיה וכת' ע"ז וז"ל דבשלמא חוב מבורר עביד איניש דפרע אבל חוב שלא נתברר עדין כי שמא תמכר סחורתם ביותר או יבא מה שיש להם חוץ למדינה ולא יהיה שם הפסד הילכך כיון שלא נתחייב לא שכיח דפרע ולא טעני' ליורש עכ"ל והביאו בקיצור הכנ"הג ז"ל בסי' מ"ח בהג"הט אות י"ב ע"ש דעת עליון אע"ג דהחוב. מבורר מכח סדר כ"י דאחשביה הרב ז"ל. שם ומשום חשש דילמא תמכר הסחורה ביותר או שיבא מה שיש להם חוץ למדינה אמ' חזקה דלא פרעיה וקריה חוב שאינו מבורר ומוציאים מן היורשים. ונלע"ד דשפיר קרינן ביה חוב שאינו מבורר דעיקר מה שנשאר מחוייב הוא על ערך הסחורות ככ"וך והחוב שחוץ למדינה עשאו כאבוד דמי ולכי תמכר הסחורה ביותר או שיבא מה שיש להם חוץ למדינה אין כאן הפסד כלל משו"ה שפיר כ' הרב דהוי חוב שאינו מבורר ולא עביד דפרע משא"כ בנ"ד דהחוב ברור קל קרנא משרוקיתא אלא דאתי עלה מכח שטרא דמודעא דרובן לא שרירין ולא קיימין איכא למימר דשמיע ליה מפי סופרים דבטילה היא ומבוטלת ופרעיה כיון דעיקר החוב מבורר הוא:

וחזיתיה לה' מהרימ"ט ז"ל ח"א סי' קי"ב שנשאל באלמנה א' שצותה בשכ"מ לתת למשרתה סך כ"וך וחל"ש וירשו אותה בנותיה ואח"כ מת המשרת ג"כ ועמדו יורשיו לגבות מהבנות מה שציותה אמם ומיאנו לעמוד עמהם לדין ואח"כ מתו יורשי האשה ועמדו יורשי המשרת לתבוע מיורשי דיורשי האשה ובסו"ד אייתיה בידיה הך דפ' השותפים דאמר חזקיה דלא פרע משום דאמר מי יימר וכו' ושהרי"ף כתב בהלכות ללמוד ממנה דכל היכא שאינו חוב ידוע וברור שהוא חייב לתת לו אינו עשוי לפרוע עד שיאמר' לו ב"ד שהוא חייב וכו' ולמסקנא כ' וז"ל פסקן של דברים וכו' ועוד שסתם חוב זה בחזקת שאינו פרוע הוא אם יתברר בימים הרבים האלה וסרבו מלתת וגם לא רצו לבא לב"ד וכו' ע"כ על הב"ד לעשות דין ביצוע וכו' עכ"ל עין רואה שעם כל האמת לאות שכתב להחזיק חזקת שלא פרעו עכ"ז פסק לעשות פשרה בדבר א"כ בנ"ד דליכא חד מהנך האמת לאות שפיר טעני' ליתמי דמידע ידע דהך שטרא דמודעא בטילה היא ופרעיה והדר דינא דאין אמש"ל וכדכתי': וגם ראיתי את הלח'ש אשר דבר משה ספרא רבא דישראל בס' משאת משה ח"ב סי' ל' עמד השואל ושאל בראובן שהיה חייב לערל סך מה ולחצו הגוי יען שם לדרך פעמיו לעיר מצרים הלך אצל ישראל שיש לו עסק במצרים והפציר בו לתת פוליסא בשם הערל לשותפו שיגבה ממנו הסך שחייב לו ראובן ועמד ראובן וכ' עליו שט"ח לשמעון מסך הנ"ז לכשיגבה הגוי משותפו שיגבה ממנו הסך שחייב לו ראובן וטוען ראובן כי הגד הוגד לו כי הפוליסא נאבדה מהערל ואין עליו לפרוע לשמעון כלום והרב ז"ל האריך בזה כמדתו לכל רוח מבינתו ובסו"ד קרא ערער על הב"ד שעיכבו נכסי ראובן אשר בא' הערים והדר יפה כח הב"ד ויפה דנו דבנ"ד לא חיישי' לשובר ולא לפרעון וז"ל ובר מן דין ומן דין טעמא רבא איכא בנ"ד למימ' דלא ניחוש לפרעון עון ודילמא נקיט שובר דהרי מלתא כדנא דנאבדה הפוליסא ע"פ דברי הגוי לא פסיקא מילתא כולי האי דמחייב ה' בתשלומין עד דניחוש ליה דילמא פרעיה ולא ניחוש לנכסיה מחשש שובר וכל דלא פסיקא מילתא כ"כ לא חיישי' לפירעון ואנן סהדי דלא ניתנה פריעה ודבר זה מתורתו של מהרימ"ט וה' פ"מ ז"ל דס"ל בהדיא חזקה דלא פרע איניש מילתא דלא פסיקא ליה דמתחייב ביה וכמו שיראה הרואה בד"ק ע"ש גם זאת לה' ז"ל סימן ל"א נשאל בר' שעשה סנגורו לש' מאחריות ורב החובל אגב אותן המעות ואומ' ר' שלא קבל עליו רק שטף מים ושודדים לא הגניבה וש' אין בידו הכתובה כעת וטוען שבכת"י כתוב לאמ' שקבל עליו כל מיני האחריות ואח"ז נמצא הכת"י ושם כתו' לאמר כל מין אחריות ונסתפק ה' ז"ל אם יכול לומר טעיתי במ"ש כל מין אחריות במיגו דאי אמר פרעתי והשי' ע"ז וז"ל דפ"ד ג' ואביא את הג' טעם כעיקר את שיש בו כל צורכו לסמוך עליו דלא ניחוש לפירעון כלל וטעמא דמלתא כיון דר' דעתו נוטה שאין במשמעות ההבטחה זו כ"א שטיפת מים ושודדים חוצה לה וכו' א"כ אנן סהדי דלא פרע מידי אם לא בדינא ודיינא שאינו כשאר כל כת' חיובים דעביד איניש דפרע משום דברירא ליה חיובא לא זו הדרך בנ"ד דלא פסיקא ליה מילתא לגדל פרע דמימר אמר מי יימר וכו' ותוקע עצמו עד דאזיל לב"ד ואפי' טעין בהדיא פרעתי לא מהימן ודבר זה למדתי מתורתו של מוהרימ"ט וה' פ"מ ז"ל דקאי כוותיה דס"ל בהדיא דחזקה לא פרע איניש מלתא דלא פסיקא ליה ובריא בחיובא כמו שיראה הרואה בד"ק וחילייהו מהא דתנן עד ד"א וכו' מטעמא דיורשים דכסבור ר' לומר דלא מחייב ע"פ כתבו בעידן המעות בנימוח הזה עדות היא לכל באי עולם שאין כאן בית מיחוש לפירעון דמי יימר דמחייבי ליה רבנן וכמ"ש עכ"ל ואני עני תמיה על הרבנים הללו איך לא חשו לס' הרמב"ם דס"ל דאינו נאמן אלא בשבועה דרך חזקה דלא פרע משום דאמר מי יימר וכו' לא מהניא ליה לתובע אלא להיותו מכת הנשבעים ונוטלים אבל לא לגמרי ולמיחת לנכסיה ועל ה' משאת משה ק' דמתורתו של מוהרימ"ט ז"ל למד כן והרי הרב עצמו אחר כל האמת לאות שכתב מסיק ותני לעשות ביצוע ולא לגבות הכל ע"ש וס' ה' פ"מ איננו כעת במחיצתי:

וכעת נמצא אצלי ס' תשו' הרב פני משה ח"א ל ומצאתי לתשו' זה שהביא ה' משאת משה שם ולשם והיא בסי' צ"ג והענין כי שאול נשאל במי שזן נכדו י"ד שנה ומת ותובע עצמו לגבות מה שפירנס והאלמנה טוענת שמחל לנכדו או פרעו ובתשו' הביא תשו' הרי"ף במי שזן יתום לשם ג"ח איכוון וס' החולקים ובסו"ד כ' וז"ל ועוד אמינא דהן לו יהיה דהאלמנה מוחזקת בנכסים עוד יש טעם אחר לשלא ניחוש לטענת פרעון שפרע היתום לזקנו דלא עביד איניש דפרע אלא במלתא דפסיקא ליה שחייב לחבירו אבל מלתא כדנא לדעת הרי"ף בתשו' הנז' הזן את היתום בסתם לשם ג"ח הוא והרשד"ם בסי' שמ"ט פסיק ותני כוותיה כנז"ל אף שאינו בפי' כנ"ד דבא יעקב לב"ד ושאל קצבה כנז"ל בשאלה א"כ הרי"ף והרשד"ם מודים דלשם הלואה הוא וכמו שהכרחנו לעיל מ"מ לאו כ"ע דינא גמירי וכ"ש יתום זה שאנו דנין עליו דודאי לא גמר דינא ולא דכוותיה ולא דפסיקא מניה ובכה"ג ודאי לא עביד איניש דפרע דמי יימר ליה דמחייבי ליה רבנן וזו היא מימר' פסיקת' דפ' חזקת עלה דההיא דשענו כותל שנפל וכו' וקא יהבו טעמא בגמ' משום דמי יימר דמחייבו לי רבנן כמו שנשאל בגמ' הדא ההיא דכותל חצר דמשנה ערוכה היא דמגלגלין עליו את הכל ואפ"ה קתני במתני' גופה דבחזקת שלא נתן. והטעם דאף הדינים הפסוקים לא גמרי אינשי ולא עבידי דפרעי עד שיחייבום בב"ד ויאמרו צא תן לו ודוגמא להא כת' מהרימ"ט ז"ל בתשו' הנז' סי' קי"ב בנדון דידיה שם בא' שהזמין את חבירו לדין וחבירו היה טוען לפטור את עצמו ולא הספיק לעמוד בדין עד שעת הנטען וכ' שם דמוציאין מיורשי הנטען דלא חיישי' תו לטענת פירעון ואעפ"י שהיה מזמינו לדין דלא עביד איניש דפרעיה עד דמחייבו ליה רבנן והוכיח כן מההיא דחייב אתה ליתן לא בא לכתוב כותבין אלא תן לו בא לכתוב אין כותבין כמו שיעשה וכמו שהדבר הוא מבואר א"כ כאן בנ"ד נמי אף שהלך יעקב לב"ד מאליו ומעצמו שיתנו לו קצבה מ"מ לא הוה עביד היתום לפרוע כל כמה שלא חייבוהו הב"ד בפי' וא"כ אזדא לה טענת הפירעון כלל וכלל מכל מילי דכתי' שיעקב זה מצי מפרע הוצאותיו שהוציא על היתום וכו' ולטענת פרעון ליכא למיחש כדהוכחנו וכו' עכ"ל:

ובצפייתנו צפינו לה' נחפה בכסף בח"מ סי' י"ג עלה ונסתפ'ק ביחידים שקבלו עליהם לתת לירוש' עה"ק תו"ב סך מה למשך י' שנים ונכנסו ב' יחידים וחייבו עצמם כסך הנז' ואם פחתו פחתו להם ומת א' מהם והב' גברא אלמא ולא ציית לדינא ואחר עבור י' שנים שלחו מתם שליח לגבות הנשאר מיתומי המתחייב ואחר שהאריך הביא תשו' הרדב"ז ז"ל אשר הובאת לך ותשו' ה' מש"ם סי' ל' הניתנים למעלה וגם הביא מחלוקת הרמב"ם והרמ"ה והרמב"ן ז"ל לענין השבועה כמו שביררנו ובסו"ד כתב דלא כ' הב"י דצריך לישבע אלא בשחבירו חי ומכחיש וטוען בריא שפרעו ע"ש ותלי"ת שנתכוונתי לדעת גדול בדורו ואף למה שחילק הרב כמהר"י עייאש ז"ל שם דצ"ט א' נר' דהשטר נכתב על סך כו"ך והמודעה על מקצת החוב ולדעתו שהיא שרירא וקיימא חזקתו שלא פרע ויודה הרב ז"ל בזה וע"ע מ"ש הרב ז"ל שם דף ק' ע"ג:

ואני אמרתי בחפש'י בתשו' מהראנ"ח ז"ל ח"ב סי' ג' שנשאל בקונה המולהן שיש מחזיק בו שלפי התקנה שיפרע לו דמי שיווי החזקה לפי מה שישומו הבקאים אם טען פרעתי אי מהימן והשיב דלא מצי טעין פרעתי שאין דמי החזקה קצובים ולא חוב ברור עד שיעמוד לפני ב"ד וחיליה מהך דפ"ק דב"ב ע"ש ולעומת זה הרב לחם רב סי' קכ"ט פשיטא ליה דהקונה נאמן לומר פרעתי ע"ש ולא הזכיר על דל שפתיו הך דפ"ק דב"ב שוב מצאתי להכנה"ג סי' ע' בהגה"ט אות ו' שהביא פלוגתא דהני רבנן ז"ל ושה' מהר"א ששון סי' רל"א מסתפק בזה ומספק"ל אי טעני' ליורשי' שאביהם פרע דמי החזקה אחר ששמו אותה פ' ופ' ע"ש ולא נתב' בדבריו ז"ל כל הצורך דצ"ל שמא שמו אותה פ' ופ' שכבר מתו או הלכו להם למדינת הים ואלו בסי' ע"ח בהגה"ט אות י"ב הביא תשו' הרדב"ז דסי' צ' בלי שום חולק וצריך להתישב בדבר וה' כרם שלמה בח"מ סי' כ"ט דף קמ"א א' כ' דאי טעין איהו פרעתי נאמן אבל אנן לא טעני' ליה כל זמן שהוא חי וקים עכ"ל מדבריו למדנו דס"ל דאם מת טועני' ליורשיו כיון דאבוהון הוה מצי למטען ושומעין לו אלא דהתם לפוטרו מכל וכל דנקיט שטרא בידיה אהני טענת פרעתי למרמי עליה שבועה וכיון דמת ולא אשתבע חזר הדין דאין אמש"ל:

עוד מצאתי להכנה"ג ז"ל בתשו' ח"ב סי' ס' שהביא תשו' הרדב"ז ז"ל בסו' צ' היא' העולה למעלה בלי שום חולק גם אשו"ר לו בח"ב שהביא פלוגתא דהרב מוהראנ"ח ולחם רב ומה שנסתפק בזה ה' מוהר"א ששון ז"ל ע"ש. וגם אתה ידעת מ"ש התה"ד. סס"י ש"ל ומה שהוסיף ע"ד ה' גו"ר בחאה"ע כלל ד' סי' ט' דעיקר דינא אין אמש"ל דאיתמר עלה הבו דלא לוסיף עלה ובכל דהו אמרינן דבכה"ג לא אתמר הא דירוש' ע"ש ע"כ היותר. נכון לפשר ביניהם גם כי יורשי הלוה ואלמנתו והבנות בנותיו העניים והאביונים עוללים שאלו לחם פורש אין להם וכבר אז"ל משפט וקרוי צדקה זה דין הפשרה. וכך עלתה הסכמתנו והסכימו עמי אחי ורעי ה' מוהר"ר דוד טייב וה' מהרי"ט בעל ערך השולחן וה' מהר"י הכהן וה' מהר"ד פ'רנקו ובכך נגמר הדין ופשרנו ביניהם במה שהוא תועלת ליתומים:

והנה בעתה שמעתי מהמורשה שכשעמד בפני א' מהב"ד נר"ו עם היורש ותבע ממנו שארית החוב טען שאביו א"ל שאינו חייב לו אלא מה שפרע לו ומה שחייב ביתר ע"כ הוא מצד אונס ושמסר לו מודע' ע"ז והוציא שעד המודעא ומסרו ליד הב"ד נר"ו א"כ איפוא הוי הודאת היורש שאביו א"ל שלא פרע וממילא רמינן שבועה על המלוה ושפיר שקיל בלא שבועה אם נתברר לב"ד דהך שטרא דמודעתא לית ביה ממשא וגם יורשיו נוטלין מה שזכתה להם התורה הקדוש' שתתעלה בבי"א:

ומעתה עת לדבר ואען ואומר אם היורש עכשיו מכחיש בהאי אודיתא שפיר שמעינן ליה דקי"ל כל הודאה שאינה בג' כמודה חוץ לב"ד דמי כמ"ש מרן בש"ע סי' נ' ומ"ש עליו מור"ם ז"ל כבר גדולי האחרונים נתחבטו בזה והש"ך ז"ל זו הלכה העלה דלא הויא הודאה וכמו שהאריך ע"ד מוהרח"א ז"ל בס' ברכי יוסף שם דף וכ"ש אי מכחיש ואומר שלעולם לא הודה כמ"ש ה' מוהרשד"ם ז"ל ח"מ סי' ס' וכמו שהארכתי במערכת אות ח' מדין חזקה ע"ש וכי מבעיא לי בעודו עומד בהודאתו דמצי אמיה למימ' ליה לאו כל כמינך שתחוב לי בגביית סכום כתו' ולא מהימנת לי דאין לי מקום לגבות אלא מחזקת קרקע זו ומכי מיית לוה והדר מלוה אתרע לשטרא והנה קמא ארעא לפירעון שטר כתו' ולא מהימנת לי בהאי אודיתא וא"נ דיהבי' לה כל. דילה והשתא זכייה היא בהאי ארעא מפאת כתו' אי מייתא האם ונפלה ארעא לגבי היורש מי מהניא הך הודאה למפרע אי הדר ביה או לא קושטא קאי דבקרוב לזה דן את הדין ה' בית דוד בחאה"ע ה' ט"ל דשפיר מהניא למפרע אע"ג דבהאי שעתא לא מהניא ולא מידי אמנם בן גילו ה' מוהריק"ו ז"ל בר פלוגתיה בהא וכבר עמדתי ע"ז באותו פרק ובאותו מקום:

ואכתי נשאר לנו לברר דאי השתא אכתי בהימנותיה קאי ואזיל ומודה דאביו לא פרע שארית החוב כמדובר והאלמנה הלזו שטר כתו' ע"פ מנהג הק"ק פורטוגיזי יצ"ו ושם כתו' לאמר שאם הבעל שייר אחריו שיעור ב' כתו' תטול כתו' מושלם ואם לאו חולקין עזבון נכסי המת בין האשה ובין יורשי הבעל ובנ"ד שלא הניח שיעור כתו' א"כ דינא הוא עפ"י התקנה הנז' לחלוק האלמנה עם היורש ונמצא היורש זוכה בחצי העזבון וכיון דאיהו מודה ואזיל דאביו לא פרע זוכה המלוה בחצי העזבון הוא או יורשיו מי מצי אמר יורש הלוה אנא בעינא למיגביה לאימי כל כתו' כדת של תורה ולא אחלוק עמה בנכסים כמשפט התקנה או"ר אערומי קמערים ולא אהני לרמאה רמאותיה הנה בזה ראיתי שאלה ז"ל כלל נ"ה סי' ז' והביאה הטור באה"ע סי' קי"ח בקהל מולינא כך היא תקנת. כתו' ומתו הבנים ולא גלו דעתם במאי ניחא להו ויצא שט"ח על האב ועמדו היורשים ואמרו אין רצונינו לחלוק עם אמנו ותגבה הכל ואין לב"ח ממה לגבות וטעין הב"ח כיון שהבנים מתו ולא גילו דעתם אין סהדי דהוה ניחא להו לחלוץ שיפרעו חוב אביהם והיורשים טענו אנו במקום אחינו וכשם שהם יכולים לוותר כך אנחנו והשיב כל שלא גילו דעתם במאי ניחא להו עמד הדבר על דין תורה ואומדן דעת הוא שהחפצים שתגבה אמם ממה שיגבה ב"ח עש"ב הרי שלך לפניך בין לדעת השואל בין לדעת הרא"ש ז"ל אי אמר יורש אנא בעינא שתגבה אמי כל סכי כתו' ומפקע ב"ח שומעין לו שאמר כהלכה להעמיד הדבר על דין תורה א"כ בנ"ד דמצי מוותר לאמו אלא שאם מתה ולא נשבעה על כתו' אי קאי בהימונתיה בהך הודאה שפיר גבי מניה אבל אם נשבעה על כתו' ומתה אינו חייב לשלם כלום דלאו מנכסי אבוה קא יירית אלא מצד האם וזה ברור לענ"ד המעט הוא וע"ע לה' מוהרח"ש ז"ל בח"ג סס"י ס"ב:

תוכן העניינים

ספר משכנות הרועים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה