נח ובני דורו · תיבת נח
הקב"ה ציווה על נח: "עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר". בתיבה היו שלוש קומות וכל קומה היתה מחולקת לתאים ומדורים. התיבה היתה סגורה לגמרי ובנויה בשיפוע, צרה מלמעלה ורחבה מלמטה, כדי שמימי המבול שירדו בשטף גדול יתנקזו כראוי. נח לקח אבן טובה מנהר פישון והיתה מאירה להם בתוך התיבה.
אם נתבונן, נראה שהתיבה היתה קטנה מאוד לעומת מה שהיתה צריכה להכיל: נציגות של כל מיני החיות, הבהמות השרצים והחרקים, אשר מונים מאות אלפי מינים, מים ומזון. וגם אם היתה תיבה גדולה פי מאה, לא היתה יכולה להכיל כל זאת. וברור הוא שהיה זה נס גדול שהמעט החזיק את המרובה. ויש לשאול, אם כבר הקב"ה עשה נס, מדוע נח היה צריך לטרוח ולבנות תיבה גדולה, והרי יכול היה לעשות תיבה בגודל של קופסת גפרורים, וגם אז ה' היה עושה נס והיה המעט מחזיק את המרובה. יש אומרים שהסיבה לכך היא כדי שנח יהיה עסוק בתיבה במשך מאה ועשרים שנה ובינתיים יוכיח את כולם לשוב בתשובה. ותירוץ נוסף - שהקב"ה רוצה למעט בנס ככל האפשר, כדי להשאיר מקום לטועים לטעות.
ויש להבין מדוע דרכו של הקב"ה למעט בנס? הגר"י לוינשטיין זצ"ל ביאר שתכלית עשיית הנס היא עבורנו, כדי שנתבונן ונלמד מזה גדולת ה' ית'. אך יחד עם זאת אין לשלול מהאדם את הבחירה, ולכן הקב"ה עושה את הנס באופן שעדיין ישאר מקום להכחישו. אם הנס יהיה גדול וברור עד כדי כך שלא יוכלו לפקפק בו, יפגם כח הבחירה של האדם. ואע"פ שגם תיבה באורך של שלוש מאות אמה נחשבת לקטנה בהתחשב לכמות העצומה של חיות, עופות ומזון, ועדיין היא בגדר של נס גלוי ומופלא, אולם כדי להעמיד את האדם בניסיון, יש הבדל אם היא בגודל של שלוש מאות אמה לבין אם היא בגודל של קופסת גפרורים. אילו הקב"ה היה מצווה את נח לבנות תיבה קטנה, כולם היו רואים את הנס המוחשי. עכשיו שנצטווה לעשות תיבה "גדולה", אע"פ שבדרך הטבע אינה מספיקה, כבר יש מקום לטעות ולומר שאין כאן נס אלא טבע.
נח בנה את התיבה כפי שהקב"ה ציווה עליו במשך 120 שנה. בני דורו שאלו אותו למעשיו והוא השיב להם שהוא בונה תיבה כי הקב"ה כועס עליהם והולך להביא מבול שיחריב את העולם, אם הם לא יחזרו בתשובה. הם שאלו אותו מתי המבול צריך לרדת, והוא השיב: "בעוד כמאה ועשרים שנה". כולם צחקו עליו, ביזו אותו ולעגו לו, הם חשבו שהוא איבד את שפיות דעתו, וכמובן שהוא גם היה הנושא המרכזי בתקשורת במדורי ההומור והסאטירה. ונשאלת השאלה, מנין היו לנח כאלו כוחות נפש, להיות עסוק כל כולו בבניית התיבה יום יום במשך 120 שנה, כאשר כולם לועגים לו, מבזים אותו ומכנים אותו בשמות גנאי?
הגרא"מ שך זצ"ל השיב, שבפני נח עמד רק דבר אחד - האמת. נח שמע מפי קודשו של ה' ית', מקור האמת, שהוא הולך להביא מבול, ועליו לבנות תיבה, ולכן היה לו ברור שאין הוא צריך להתייחס למה יאמרו הבריות. עכשיו הוא עסוק במילוי אחר ציווי ה' ית' לבנות את התיבה, ולכן אין זה משנה מה יאמרו האחרים. להם חסרה ההבנה. הם עכשיו יכולים ללגלג, לצחוק ואפילו ליהנות מהמצב, אולם כאשר יגיע רגע האמת, והמבול יופיע, אז הם יצטערו שלא שמעו לעצתו של נח לחזור בתשובה ולתקן מעשיהם.
גם אנו צריכים ללכת בדרך זו וכמו שכתב הרמ"א בהלכה הראשונה: "שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול. ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך. כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול, הקב''ה, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו כמו שנאמר "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו, נאם ה'", מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד ה' ית' ובושתו ממנו תמיד. ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה' ית'".
התיבה היתה חומת מגן מפני המבול וכל מי שהיה בתוכה זכה להינצל מהמבול. גם כעת בדורנו יש מבול בעולם, מבול של כפירה ואפיקורסות, והדרך להינצל היא רק אם נשכיל להיכנס לתוך התיבה. הישיבות הקדושות ובתי המדרשות הם בדורנו תיבת נח שמצילה מפני הפורענות, וכמו שאמרו חז"ל "תורה מגנה ומצלה".
הרמב"ם כתב (הלכות דעות, ו', א'): "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמד ממעשיהם, הוא ששלמה אומר: "הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע", ואומר: "אשרי האיש וגו'", וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים, ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי ישב לבדו יחידי כענין שנאמר ישב בדד וידום, ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע, יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים כעניין שנאמר מי יתנני במדבר מלון אורחים".
שאלו את ה'חזון איש' זצ"ל, מה נעשה היום? לאן נלך כדי להינצל? ענה החזו"א: "בדורנו הישיבות הן המדבריות, לימוד התורה הקדושה בישיבות הוא בבחינת "עשה לך תיבה", ולשם יש ללכת".
הקב"ה אמר לנח: "וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה". "קח לך", כלומר משלך ולעצמך, אע"פ שהאמצעים שלו מוגבלים, הקב"ה רצה שנח יכניס לתיבה מעט מזון ובזה יחול הנס שתשרה בזה ברכה והמעט יספיק לזון את כל החיות והאנשים שבתיבה במשך שנה תמימה. אח"כ נאמר: "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה". בפסוק זה התורה מציינת את אמונתו החזקה של נח, אשר בטח בדבר ה', ולא הכין מזון אלא רק לעצמו בלבד, בדיוק כמו שנצטווה, כי סמך ובטח כי תנתן ברכה במזון ויהיה לו ולהם לאוכלה.
ועוד אמר הקב"ה לנח: "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה", הכוונה שהבטיח לו שיציל אותו מהאריות ומכל החיות הרעות בשעה שיכנסו לתוך התיבה. וגם הבטיחו על המזון שלא יתעפש ויתקלקל במשך כל זמן שהותם בתיבה (שנים עשר חודשים). והבטיח לו גם שמי המבול אע"פ שהיו רותחים לא יזיקו לתיבה.
בהתחלה הקב"ה הביא גשמי ברכה, אח"כ הגשמים התגברו ואז הגיעו כל החיות ונכנסו מעצמן לתוך התיבה. כאשר נח ובני משפחתו רצו להיכנס לתיבה, באו אנשים רבים וביקשו להיכנס גם הם. נח אמר להם שיחזרו בתשובה, אבל הם לא רצו. נח לא הסכים להכניסם ואז רצו לשבור את התיבה כדי שאף אחד לא ינצל. הקב"ה שלח אליהם אריות שהקיפו את התיבה וטרפו אנשים רבים וכל השאר ברחו.
בעניין התיבה מצינו שפעמים מוזכר ה' בשם אלוקות כמו: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ" (ו, יג), ''וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה" (ו, כב), ופעמים מוזכר בשם הוי"ה כמו: "וַיֹּאמֶר יְהוָה לְנֹחַ", (ז, א) "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְהוָה" (ז, ה) ויש לשאול מדוע? וכן לשם מה הכפילות?
ומצינו לכאורה גם כמה סתירות בעניין כניסת החיות לתיבה: "וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ, מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת" (ו, יט-כ) - בפסוקים אלו משמע שמכל חיה על נח להביא שניים בלבד, זכר ונקבה ולא יותר, בלא חילוק בין חיות טהורות לטמאות.
ואילו בהמשך נאמר: "וַיֹּאמֶר יְהוָה לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה, כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צוהוּ יְהוָה" (ז, א-ה) - בפסוקים אלו משמע שיש חילוק: מהטהורות על נח לקחת שבעה זכרים ושבע נקבות ואילו מהטמאות שניים בלבד, וכן משמע שעל נח להביא את החיות אל התיבה שבוע לפני המבול, ועוד לא מובן מהו "תקח לך" שבכל מקום נדרש שיהא משלך, ומה עניינו לכאן?
ובהמשך נאמר: "וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל. מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה. שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ" (ז, ז-ט) - מכאן משמע שכולם, כולל החיות, באו לתיבה ביום המבול. וכן כתוב במפורש שגם מן הבהמה הטהורה וגם מהטמאה באו שניים שניים, ומשמע שהם באו מעצמם.
וכן לכאורה מצינו גם סתירה ברש"י - בפסוק: ''וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְהוָה'', כתב רש"י: "ויעש נח - זה ביאתו לתיבה". ואילו בפסוק: ''וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל'', כתב רש"י: "מפני מי המבול - אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול ולא נכנס לתבה עד שדחקוהו המים". והרמב"ן הוסיף: "לשון בראשית רבה מחוסר אמנה היה, אלולי שהגיעו מים עד קרסוליו לא היה נכנס לתיבה. אם כן יאמר, שלא נכנס שם עד שגברו המים וכסו פני כל הארץ וראה כי יטבע". ואם היה צדיק, איך אפשר לומר שהיה מחוסר אמונה!
והנראה ליישב כל זאת עפ"י דברי המלבי"ם שכתב שישנן שתי הנהגות אצל הקב"ה, ישנה הנהגה כללית של טבע הבריאה והנהגה פרטית. ההנהגה הכללית בה העולם נברא ומתקיים והיא בשם אלקים, שפירושו תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות. תחת הנהגה זו השגיח הבורא שבבוא המבול לא יחסר מין אחד מן המציאות, וציווה לנח שיקח זוג אחד מכל מין להחיות, ועל זה נאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ וכו'... וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ", כדי שלא יחסר אף מין מבעלי החיים, מספיק שיהיו שניים, זכר ונקבה מכל סוג (כמו שהיה בראשית הבריאה), וזה בבחינת אלקים.
אבל במה שקשור לנח עצמו הקב"ה בא בשם הוי"ה, שזו הנהגה פרטית ועל זה נאמר: "וַיֹּאמֶר יְהוָה לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וכו'". כאן מדובר, מלבד בני ביתו של נח (אשתו ובניו וכלותיו), גם על רכושו הפרטי של נח - כלי בית, כלי אומנות, כסף וזהב, בגדים, רהיטים, בהמות ועופות שהיו לנח, שגם את כל אלו יכול הוא להכניס לתיבה (מלבד שאר החיות אשר באו לתיבה), אע"פ שאין בזה צורך לקיום העולם, וכל זה לפנים משורת הדין, מפני שנח היה צדיק, ועל זה שייך לומר "תקח לך".
וחסד גדול עשה בזה הקב"ה עם בני האדם, שמתוך הכלים שנח לקח איתו, למדו הדורות הבאים לייצר כלים, שאם הכל היה אובד במבול היו חולפות מאות שנים עד שהיו ממציאים שוב כלים כאלו. ואף בעלי החיים שהיו ברשות נח היו כבר מבויתים, ולא היה צורך לעמול שנים רבות כדי לביית את בעלי החיים שיצאו מהתיבה (שכולם היו פראיים כמו שנבראו בעת הבריאה). לכן גם הותר לו לקחת מבעלי החיים אשר היו ברשותו, רק שבזה הקב"ה שם גבול, שלא יקח אלא רק שבעה שבעה מהטהורים ושניים מהטמאים, כי לנח היה מקנה רב ובעלי חיים רבים מאוד אשר לא תכילם התיבה. ומאותם בעלי חיים טהורים נח אף הקריב קרבן (נח עשה חשבון, שמספיק זכר אחד על כל הנקבות שבכל מין, לכן משאר הזכרים הקריב קרבן עולה, שהוא מזכרים. והיה צריך להקריב קורבנות עולה על שלא עשה מספיק כדי להחזיר את בני דורו בתשובה).
לפי זה הכל מובן: אין כאן כפילות, אלא שתי הנהגות: אותן החיות אשר היו בתיבה תחת הנהגת אלוקות, הן אלו שהיה בהן צורך לקיום העולם, הן נכנסו לבד לתיבה (באותו יום בו התחיל המבול), זכר ונקבה בלבד מכל מין ומין. ואותן החיות אשר היו רכושו של נח והיו בתיבה מצד ההנהגה הפרטית של שם הוי"ה - בהן היה חילוק: שמהטהורות שבע שבע, ומהטמאות שתיים, והן לא באו לבד לתיבה, אלא שנח הכניסן בעצמו שבעה ימים קודם המבול, ואין שום סתירה.
וכל זאת עשה נח מצד ציווי ה', אלא שכמו שאמרנו הוא לא ממש האמין שבאמת ירד מבול. וכתב ה"אוהב ישראל" בשם המגיד מזלאטשוב, שהמילה "אמונה", יש לה שני פירושים: האחד, כפשוטו האמנת הדבר שבוודאי יהיה כך. אבל ישנו פירוש נוסף שאמונה מלשון "ויהי אומן את הדסה" (אסתר ב, ז) והוא לשון המשכה וגידול, כי ע"י האמונה יש כח מיוחד שיומשך הדבר הזה ממקורו ויבוא אלינו. היינו על ידי שהוא מאמין בקב"ה ובוטח בו באמונה שלמה על איזה דבר, אז נמשך הדבר ההוא ובא בשלמות. ובאמת הוא כך, שמי שמאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך הוא כל יכול ואין מעצור לה' מלהושיע, אז על ידי אותה האמונה יכול להשיג ולהמשיך לעצמו מה' יתברך כל מבוקשו לטובה.
והנה נח הצדיק בוודאי האמין בשלמות בכל אשר דיבר אליו הקב"ה. אך בדבר זה היה ירא להאמין באמונה שלמה בכל לבבו, כי אולי יהיה הוא הגורם להבאת המבול, שעל ידי שלמות אמונתו יומשך מזה הבאת המבול. ולכן הוא התחכם להקטין אמונתו כלא מאמין שירד מבול, עד שראה שהמים באים, אז החזיק באמונתו ונכנס לתיבה כי ראה כי כלתה עליהם הרעה מאת המלך מלכו של עולם. וזו כוונתו של רש"י שכתב: "נח מקטני אמנה היה" - שהקטין אמונתו. "מאמין" - אמת שהיה מאמין גדול כשאמר לו הקב"ה, אבל "אינו מאמין" באמונה שלמה כדי שלא יהיה הוא הגורם, "עד שדחפהו המים" וראה שהגיע עת בוא דברו אז החזיק באמונתו הראשונה בתמידות.
אליעזר עבד אברהם פגש את שם בן נח ושאל אותו מה עבר עליהם בתיבה. השיב לו שם ואמר: "הרבה צער היה לנו בטיפול בחיות. יש בריות האוכלות ביום ויש בריות האוכלות בלילה ולכן לא יכולנו לעצום עין כל אותם שנים עשר חודשים שהיינו בתיבה. היתה שם זיקית שלא ידע אבא (נח) מה מאכלה. יום אחד לקח רימון, נפלה משם תולעת והזיקית מיהרה ואכלה אותה. ומאז היינו לשים סובין והיו יוצאים משם תולעים והיינו מאכילים אותה". (עפ"י הגמרא, סנהדרין קח:)
"וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה": רש"י פירש: "אך נח - לבד נח, זהו פשוטו. ומדרש אגדה היה גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות. ויש אומרים שאיחר מזונות לארי והכישו (האריה נשך אותו ברגלו ולכן נח היה גונח מכאב).
נח הכניס לתיבה רק מה שמותר לו עצמו לאכול, ומאחר שעד המבול היה אסור לבני האדם לאכול בשר, לכן נח הכניס לתיבה רק ירקות. אבל האריה כידוע אינו צמחוני, ואוהב לאכול בשר טרי. נח עשה חשבון שאם הוא יתן לאריה ירקות הוא לא ירצה לאוכלם, לכן הוא חשב להרעיב את האריה ואז בלית ברירה הוא יסכים לאכול הכל. אבל נח לא היה צריך לעשות כאלו חשבונות מכיוון שאם ה' רוצה אז האריה יכול לאכול גם ירקות, ולא היה צריך להרעיב אותו, לכן האריה כעס עליו ונשכו.
וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ - כאשר נח יצא מהתיבה ושיחרר את כל בעלי החיים, הבין מדעתו שרצון ה' שיקריב קרבנות מבעלי החיים הטהורים, ולכן אמר לו להביא מהם שבעה. נח הגיע להר המוריה שם אדם הראשון הקריב קרבן לה' כאשר הוא שב בתשובה, תיקן את המזבח (שנהרס מהמבול) והקריב עליו קרבנות מהעופות והבהמות הטהורים.
וַיָּרַח יְהוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי - קרבנו של נח התקבל ברצון והקב"ה הבטיח לנח כמה הבטחות:
הבטחה ראשונה - ה' ית' נשבע שלא יביא עוד מבול לעולם. וכל פעם שתבוא מידת הדין לקטרג ותדרוש להשמיד את העולם מפני עוונות בני האדם, אז תצא הקשת שהיא אות שהקב"ה לא יביא מבול ותשתוק מידת הדין. כאשר מופיעה קשת בשמים, אות הוא שהאנשים רעים וראויים למבול בגלל עוונותיהם ורק בגלל ההבטחה הקב"ה לא מביא מבול.
בגמרא (כתובות עז:) מסופר על רבי יהושע בן לוי שזכה להיכנס לגן עדן בעודו בחייו. אליהו הנביא הכריז: "פנו מקום לבן לוי, פנו מקום לבן לוי". ראה אותו רבי שמעון בר יוחאי ושאל אותו: "אתה הוא רבי יהושע בן לוי?", השיב לו: "כן". שאל אותו האם בימיך נראתה הקשת?", "אם כן", אמר רבי שמעון בר יוחאי, "אין אתה ר' יהושע בן לוי האמתי, זכותו הגדולה של ר' יהושע בן לוי מספיקה שלא תראה הקשת בימיו" (הקשת היא אות שהקב"ה היה צריך להביא שוב מבול לעולם, ורק בגלל ההבטחה לנח לא עושה כן, אולם אם יש צדיק בדור, יכול הוא בכח צדקתו למנוע מבול).
והגמרא אומרת שבאמת לא נראתה הקשת בימיו, רק שלא רצה ר' יהושע בן לוי להחזיק טובה לעצמו. ושואל הגרי"ל דיסקין, והרי אף נח היה צדיק, ובכל זאת לא מנע הקב"ה להביא מבול בזכות צדקתו. ולא יתכן שר' יהושע בן לוי היה יותר צדיק מנח, שהרי נח היה נביא ואילו ר' יהושע בן לוי לא.
וכתב ליישב שתיבת נח היתה נחשבת לעולם בפני עצמו. וכל זמן שנח היה בעולם אכן היה מציל את הדור ומונע מבול. אולם הקב"ה רצה להביא מבול לעולם, ולכן "הוציאו מן העולם" ע"י שהכניס אותו לתיבה שהיא "עולם בפני עצמו" ולכך לא היה יכול להציל את העולם מפני המבול.
ההבטחה השניה - "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ", ואין זה ציווי, אלא ברכה והבטחה שיפרו וירבו מאוד.
ההבטחה השלישית - "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ" - כאשר הקב"ה ברא את אדם הראשון היה הוא שולט על החיות וכל בעלי החיים היו מפחדים ממנו ולא היו יכולים לפגוע בו. בני דור המבול עשו עבירות חמורות עד אשר נסתלק מהם צלם האדם, ואז היו מפחדים הם מהחיות. עכשיו חזר העניין לקדמותו שבעלי החיים יהיו נשמעים לאדם.
ההבטחה הרביעית - כאשר הקב"ה ברא את אדה"ר לא הותר לו לאכול בשר ושום בריה שיש בה נפש, כך היה עד המבול. בזמן המבול נח ובני ביתו טיפלו במסירות בחיות ולכן מעתה יש להם רשות לאכול בשר. (עפ"י ילקוט מעם לועז)
"וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם, וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" - לאחר שנח יצא מהתיבה הוא נטע כרם של ענבים (לפני שנכנס לתיבה מצא שריג של גפן מגן עדן, והכניס אותו לתיבה). היה נס, ובאותו יום שנטע את הגפן הוא גדל והוציא פירות. נח סחט את הפירות, המיץ נעשה ליין, והוא שתה ממנו והשתכר. בגלל מעשה זה אומרים חז"ל שנח ירד ממדרגתו (ויחל - עשה עצמו חולין) עד שנקרא "איש האדמה".
לא יתכן שאותו נח שנאמר עליו "איש צדיק תמים", נטע גפן לצורך שתיה של שיכרות, אלא שחייבים לומר שכוונתו היתה לטובה. הגר"מ רוברמן זצ"ל כתב שלאחר שנח יצא מהתיבה הוא ראה עולם שמם וחרב והמראה דיכא את רוחו. נח ידע שכדי לבנות את העולם מחדש הוא זקוק להרבה סייעתא דשמיא, הוא רצה לזכות לקרבת ה' ולהתגלות השכינה, אולם אמרו חז"ל ש"אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה", ומכיוון שהיין משמח לבב אנוש הוא נטע כרם. כל זה היה כמובן לשם שמים - עצם זה שהזדמן לנח שריג של גפן מגן עדן ובו ביום גדל, העלה פירות ונעשה ליין, כל זה מראה שה' הסכים עמו.
אולם אע"פ שכוונתו היתה טובה, מ"מ לבסוף שתה מהיין יותר מדי, כמו שאמרו חז"ל: "וישת מן היין - שתה שלא במידה ונתבזה", התורה ציינה זאת לגנאי. כיצד נגרם לו כך? אלא שלאותה כוונה לשם שמים נלוותה גם כוונה זרה של תאווה והנאה. מכאן רואים עד כמה צריך האדם להיזהר במעשיו, אפילו אם הם טובים מצד עצמם, שלא תתערב בהם כוונה שאינה טובה. וגם רואים עד כמה צריך האדם להתרחק ממנעמי העולם הזה, שכל הנמשך אחריהם מגיע להתגשמות, להתרחקות מאלקים ומכל דבר קדוש, ודבר לא ימנע ממנו מלרדת אל עברי פי פחת.
סוף הספר