אור ברסלב
ספר מעשי אבות נח ובני דורו

ספר מעשי אבות

נח ובני דורו

אדם הראשון

נח - איש צדיק תמים היה בדורותיו

וַיַּרְא יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה. אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים, אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת. וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה, כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ, קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם, וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ. עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר, קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה, וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר וכו'... (בראשית ו' ,ו-יד).

נח היה צדיק שהיה גם טוב לשמים וגם טוב לבריות. מה שאמר הכתוב: "איש צדיק תמים היה בדורותיו" - פירוש, עם דורותיו, שהיה עושה מעשים טובים וגומל חסדים עם דורותיו, וזהו טוב לבריות. ואח"כ אמר שגם כן היה טוב לשמים, וזהו שאמר: "את האלקים התהלך נח" - פירושו, שביראת ה' היה מתהלך.

יש מרבותינו דורשים אותו לשבח - שאילו היה בדור של צדיקים היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי, שלפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. (רש''י)

ואם נתבונן, נראה ששתי הדרשות אמת. שאמנם ביחס לדורו של אברהם אבינו אינו נחשב לכלום, אולם ביחס לדורו, מעלה גדולה היתה להיחשב צדיק. האדם צריך לחשוב על עצמו בשני אופנים לבל ימוט: כאשר מתגברות עליו מחשבות של ייאוש וחלישות הדעת מחוסר הצלחתו ברוחניות, יתבונן על שפלות הדור ויחזק עצמו שביחס לדור שכזה יש לו להתעודד, שהרי אם היה בדור צדיקים היה צדיק יותר. וכאשר חולפים בראשו מחשבות של גאווה וגסות הרוח להחשיב עצמו ביחס לבני דורו כמעולה שבהם, יתבונן שאם היה בדורות הקודמים, שהיו צדיקים וחסידים, לא היה נחשב לכלום. דברים אלו נכונים במיוחד לימינו, דור המלא פיתויים, גירויים וניסיונות קשים מכל עבר ופינה. ובשל כך אפשר היום בקלות להיחשב ''צדיק''. כי אם בעבר כדי לזכות לתואר "צדיק" היה דרוש להרבה מסירות נפש, בטול החומר ויגיעת בשר, הרי שבימינו מסירות נפש על שמירת התורה והמצוות בעוז ובגבורה מפני המלעיגים והמלגלגים היא חשובה למאוד. כי אנו בניסיונות של גדר ''מחטיאו'' וגדול המחטיאו יותר מההורגו, ואם פעם היו לעם ישראל ניסיונות של הריגה, שחיטה ושרפה על קדוש ה', קטנים המה ביחס לניסיונות דורנו, שהנם בגדר ''מחטיאו'' שהוא גדול מניסיון של ההורגו. מצד אחד אנו חייבים לדרוש את עצמנו לשבח, כדי לעודד עצמנו לבל נמעד ונפול ברוחנו, אולם מאידך, חייבים אנו לזכור שאנו סוף הדורות וקטנים אנו במעלותינו ביחס לרבותינו גדולי הדורות שקדמו לנו. (עפ"י 'תפארת ישראל')

מעשה ביהודי שהגיע ל'חפץ חיים' כדי לקבל ממנו ברכה על הפרנסה. הרב שאל אותו לעיסוקו, וזה השיב שהוא סוחר תבואה, אולם יש הרבה תחרות בתחום ולכן נאלץ הוא להוריד מהמחיר ולמכור ברווח פעוט. וגם אז הקונים בודקים את איכות התבואה ואם היא לא באיכות מעולה, לפעמים הוא נאלץ למכור במחיר הפסד. החפץ חיים ברך את הסוחר שיזכה לכלכל את בני ביתו ברווח ובקלות ושתהיה לו ברכה בכל מעשי ידיו.

כעבור כמה חודשים פרצה מלחמת העולם הראשונה. בעיצומה של המלחמה פגש החפץ חיים באותו סוחר ושאל אותו לשלומו. הסוחר השיב: "ברוך ה', בזכות הברכה של הרב זכיתי להתברך בפרנסה ועכשיו אני מוכר בקלות וברווחים גדולים". החפץ חיים השתומם ושאל: "כיצד זה יתכן?! הרי לפני המלחמה כאשר היה שפע, היית עני ולא הצלחת למכור תבואה, ואילו עכשיו בזמן מלחמה, שהכל יקר, הנך מצליח למכור ברווח?

הסוחר השיב: "דווקא בגלל זה אני מרוויח - כל זמן שהיה שפע בעולם, היתה תחרות בין הסוחרים והייתי חייב להשיג תבואה מאיכות מעולה ולמכור בזול כדי שיקנו ממני וגם אז היו האנשים מתווכחים ומנסים להוריד מהמחיר. אבל עכשיו שיש מחסור גדול בתבואה, אנשים מוכנים לשלם כל מחיר על תבואה, אפילו אם היא באיכות ירודה". התבונן החפץ חיים בדבר ואמר - כל זמן שהיה בעולם שפע רוחני: היו הרבה צדיקים גדולים, יראי שמים ותלמידי חכמים, שהיו מדקדקים מאוד במצוות, אז לא כל מצווה שיהודי היה עושה הייתה מתקבלת בקלות בשמים, וגם אם הייתה מתקבלת, לא היתה שווה הרבה. אולם כעת, כאשר אנו נמצאים במצב של "בצורת" ומלחמה רוחנית, כאשר הכפירה חוגגת, והרבה יהודים נסחפים אחרי ההבל ומשתמדים ח"ו, כל מצווה שיהודי עושה, ולו הקטנה ביותר, ערכה רב מאוד...

נח אמנם ביחס לאברהם אבינו לא היה נחשב לצדיק גדול ("לא היה נחשב לכלום" לפי רש"י), אולם ביחס לדורו שהיו רשעים גמורים, היה נחשב לגדול הדור. כך גם אנו אם רק נשכיל לשמור את דיני היהדות כפי עיקר ההלכה: שבת, טהרת המשפחה, צניעות, כשרות וכד', נזכה להיחשב לצדיקים גמורים ביחס לדור.

ישנם שני סוגים של צדיקים: ישנם צדיקים גמורים, נאמני רוח העוסקים במלאכת שמים שלא בשביל עצמם. כל רצונו של צדיק כזה הוא רק לעשות רצון קונו עד מיצוי הנפש, לשמח את ה' ית' ולגרום להשראת השכינה. הם משפיעים על אחרים ומחזקים אותם באמונה ובטחון בה' ית'. צדיקים אלו הולכים ומתעלים בכל יום ממדרגה למדרגה, ועובדים את ה' בכוונה גדולה יותר. כך היו אברהם אבינו ומשה רבינו שנקראו עבדים לה' ית'.

לא כן היתה מידת נח. אף שהיה צדיק גמור, לא מצינו שהתפלל בעד דורו, ומה שעשה היה רק בשביל עצמו. ושמו מורה שהיה "נח" באותה מדרגה כל ימיו ולא מוסיף להתעלות. גם מה שהיה "מתהלך את האלקים", מלמד שעבד את ה' רק מתוך יראה. (עפ"י 'מראה יחזקאל')

לכל אדם יש ייעוד בעולם, תפקיד מסוים ומוגדר, באמצעותו יזכה לתיקון נפשו וזו התכלית שלשמה נברא. לצורך כך נותנים לכל אדם את הכלים המתאימים (תכונות, כשרונות, פרנסה, משפחה וכד') בדיוק כפי הנצרך לו לעבודת ה' שלו ממש ובעזרתם יוכל לעמוד בניסיון שלשמו הוא נשלח לעולם.

פעמים רבות האדם אינו יודע לעמוד במטרה, הוא אינו משתמש במה שקיבל מאת ה' ית' כדי לעשות בזה רצון ה', אלא משתמש בכל מה שקיבל להנאותיו הפרטיות או אפילו לעשיית עבירות ח"ו. בכל רגע ורגע הקב"ה מחייה את האדם, ואם ה' יסיר ממנו את השגחתו הוא מיד ימות, ובאותם החיים והכלים שמקבל האדם לצורך עבודתו הרוחנית הוא משתמש כדי לעשות דברים שהם נגד רצון ה'. הרי שאדם זה הוא מועל ונחשב "רשע".

ה"צדיק" הוא זה שלא לוקח כלום ממה שה' נתן לו לצורך שימושו האישי. הוא חי בעולם בצדק, אינו מועל, אלא ממה שמקבל מה' הוא יודע להשתמש לצורך עבודת ה', לכבוד הבורא יתברך ועשיית רצונו. זוהי מדרגה עצומה שנח זכה לה. אולם מעל מדרגת ה"צדיק" באה מדרגת ה"חסיד", בה היה אברהם אבינו ע"ה.

אברהם היה "חסיד", הוא לימד את מידת החסד בעולם, לא רק לעשות רצון ה' ממה שה' נתן לך, אלא גם לעשות רצון ה' ממה שהוא נתן לאחרים, כלומר להשפיע על אחרים ולעוררם לעשות רצון ה'. בנקודה זו שחידש אברהם נח לא היה נחשב, משום שהוא לא דאג לכך שגם אחרים יאהבו את ה' ויתנו לו כבוד. נח היה רק "צדיק", הוא השתדל מאוד לעשות רצון ה', אולם הוא לא הצליח להשפיע על אחרים.

דבר זה נוגע גם לנו, לא מספיק ללכת לבית הכנסת, לשמוע דרשות ולשמור תורה ומצוות, צריכים אנו להשתדל שגם אחרים, בני הבית, השכנים החברים והסובבים יעשו רצון ה'. כל חיזוק רוחני אפילו הקטן ביותר שאדם יכול לעורר אצל אחרים לכבוד ה' ית', הרי הוא דבר גדול וזכות עצומה. (עפ"י 'לב אליהו')

אם נח היה משפיע על בני דורו ומחזירם למוטב, או לכל הפחות היה מתפלל עליהם (כפי שמשה רבינו התפלל על עם ישראל לאחר חטא העגל), הקב"ה לא היה מביא מבול. לכן נאמר בישעיה (נד, ט): "כי מי נח זאת לי", שהמבול נקרא על שם נח, כאילו שבגללו הקב"ה הביא את מי המבול. (עפ"י ספר הזוהר)

כל צדקתו של נח היתה רק בשב ואל תעשה, שלא חטא במה שחטאו דורותיו. אנשי דור המבול עברו על שלושה דברים: א. עוון זימה וגילוי עריות - "השחית כל בשר". ב. גזל - "מלאה הארץ חמס". ג. עבודה זרה - בכל מקום שנאמר "השחתה" יש עוון ע"ז. אולם נח היה נקי משלושתם. על הראשון נאמר שהיה "צדיק" שהשומר עצמו מפגם הברית ומלחטוא בזנות, עליו נאמר תואר "צדיק", כמו שמצינו אצל יוסף לאחר שעמד בניסיון הגדול עם אשת פוטיפר. על השני נאמר "תמים היה בדורותיו", שהיה מתנהג אתם בתמימות וטוהר לב. ועל השלישי נאמר: "את האלקים התהלך נח", בה' הידיעה, שהיה עם האלקים האמתי, ולא עם אלהים אחרים ח"ו. (אלשיך)

נאמר בגמרא: "תנא דבי ר' ישמעאל, אף על נח נחתך גזר דין, אלא שמצא חן בעיני ה'" (סנהדרין קח.). וכתב ה'תולדות יצחק' שנח היה ראוי להנצל מהמבול מצד עצמו, אולם מכיוון שהיה חלק מהעולם, והעולם נידון אחר רובו, היה ראוי שימות עם אנשי דורו במבול. שבכל מקום שיש זנות, אנדרלמוסיה באה לעולם והורגת טובים ורעים, שמאחר שניתנה רשות למשחית לחבל, אינו מבחין בין צדיק לרשע. אולם לפי שמצא חן בעיני ה' לא מת, וזה כלשון בני אדם שאומרים על פלוני שמצא חן בעיני המלך והעשירו עושר גדול אע"פ שאינו ראוי לכך.

באמת מצד הדין היה צריך להיות כליון מוחלט בלי להשאיר שריד, כולל נח. אולם הקב"ה שיתף את מידת הרחמים ואז היה קיום לנח ולבניו, כדי שיוכלו לקיים את העולם.

בני דור המבול

"וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים, שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה. וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל, הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה. וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל, הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב. וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן, לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל..." (בראשית ד' יט-כב)

עפ"י המדרש (ב"ר כג, ב) למך היה המובחר שבאותו הדור, והוא לקח "לו" - לעצמו שתי נשים. אמנם הוא לא עשה שום איסור, אך כל כוונתו היתה לשם תאווה, תאווה של היתר. ללמך נולדו שלושה בנים: הראשון היה יבל, שהיה הראשון לרועי בהמות במדברות, ויושב אהלים. ולפי מדרש אגדה בונה בתים לעבודה זרה. ואחיו יובל היה תופש כינור ועוגב לזמר לעבודה זרה. והבן השלישי היה תובל קין, שהיה "מתבל" ומתקן אומנותו של קין, שהיה מכין מנחושת וברזל כלי זין לרוצחים.

מכאן רואים את ההתדרדרות העצומה שהיתה באותו הדור: למך התחיל עם תאווה של היתר, ואחריו בנו הראשון שהתחיל כרועה בהמות (מרמז שאף הוא היה בעל תאווה כבהמה) ולבסוף הגיע לאיסור חמור של עבודה זרה. הבן השני היה כבר כל כולו לע"ז, שהיה שר ומנגן לה עם כל החשק והנשמה. הבן השלישי כבר היה רוצח... הכל התחיל מתאווה של היתר. כך היא מידת התאווה, בהתחלה האדם פורק מעליו עול מלכות שמים והולך אחר תאוות לבו, אח"כ נכשל בע"ז ולבסוף חוטא בעברות שבין אדם לחברו עד שנעשה רוצח!

שכן דרכו של היצר הרע, היום אומר לו עשה כן, ואם יאמין אותו, למחר יאמר לו לך עבוד עבודה זרה, כלומר שכל אדם חייב לגעור ביצרו ולכבוש תאוותו עד שיגביר נפש המשכלת על נפש המתאווה עד שתהיה לה לאמה והיא גברת לעולם ועד. (חינוך תקכ"ט)

למך ובניו מייצגים את דור המבול כולו, שנאמר: "וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם. וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. וַיֹּאמֶר יְהוָה לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם..." - הם לקחו מכל אשר בחרו: גם בעולת בעל, אף הזכר והבהמה (רש"י).

תחילת התדרדרותם היתה בתאווה של היתר ומתוך כך נפלו לתאווה של איסור, עד שהגיעו למצב שכל רצונם ומעשיהם היו אך ורק תאווה! ועוד תאווה! ותו לא! הם היו עושים כל מה שעולה בדעתם, בלא מעצור ורסן לנפשם עד אשר נדמו לבהמות, ובטל מהם שם "אדם". כי אם האדם מאבד מעצמו את הכח לעצור בנפשו מרצונותיו ומתאוותיו, הרי שהוא כבהמה ממש! ואין הוא מוֹתר מן הבהמה. אם אדם עושה כל מה שלבו חפץ, במה הוא שונה מהבהמה?!

במדרש (ב"ר ל"א) נאמר: "קץ כל בשר בא לפני - הגיע זמנם להקצץ, הגיעו קטגורים שלהן לפני. וכל כך למה? "כי מלאה הארץ חמס מפניהם". איזהו חמס ואיזהו גזל? אמר רבי חנינא: חמס, אינו שווה פרוטה, וגזל ששווה פרוטה, וכך היו אנשי המבול עושים היה אחד מהם מוציא קופתו מליאה קטניות, והיה זה בא ונוטל פחות משווה פרוטה וזה בא ונוטל פחות משווה פרוטה, עד מקום שאינו יכול להוציאו ממנו בדין". דבר אחר, "כי מלאה הארץ חמס" אמר רבי לוי, חמס זה עבודת כוכבים, חמס זה גילוי עריות, חמס זה שפיכות דמים, חמס זה עבודת כוכבים שנאמר "כי מלאה הארץ חמס", חמס זה גילוי עריות, שנאמר "חמסי ושארי על בבל", חמס זה שפיכות דמים, שנאמר: "מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי", חמס כמשמעו".

בני דור המבול הקפידו מאוד שכאשר הם גוזלים וחומסים מהשני, שלא יהיה יותר משווה פרוטה. דבר זה הוא תמוה מאוד משם שאנשי דור המבול לא מנעו מעצמם כל תועבה, ע"ז, גילוי עריות, שפיכות דמים, הם עברו על כל התורה כולה, הם היו גוזלים בכח אשה מיד בעלה ועושים דברים נוראים, אולם הם בכל זאת מדקדקים לקחת רק פחות משווה פרוטה. כיצד זה מסתדר?

הגרש"מ שבדרון למד מכאן דבר פלאי בכוחות נפש האדם. שיכול הוא לעשות כל תועבה, ועם זאת, בתוך זוהמת העברות אשר הוא שקוע בהן, יכול הוא גם לחשוב את עצמו לצדיק שמדקדק בדברים מסוימים, ואין הוא מרגיש כלל סתירה בנפשו על קיצוניות מעשיו. מצד אחד הוא נהנה מגזל, ומאידך מתענג על כך שהוא צדיק, שהרי לקח פחות משווה פרוטה, שאין עליו השבון.

הוא סיפר שפעם, בעודו הולך באחת מסמטאות ירושלים ת"ו, ראה מרחוק אנשים עוברים ליד מקום כלשהו, סותמים את אפם ובורחים משם כל עוד נפשם בם. כאשר הוא הצליח להתגבר על ריח הצחנה והתקרב למקום, הוא ראה מחזה נפלא: המדובר היה בבור ביוב מרכזי ענק, שהיה פתוח לצורך תיקון תקלה. ובתוכו היו כמה פועלים ערביים. אחד מהם פינה לעצמו מקום בתוך בור הביוב המצחין, ישב ע"ג צידנית והתענג באכילת פיתה עם פלאפל. היה אפשר להבחין שגודל תענוגו שווה למי שאוכל במסעדה יוקרתית, יושב על כסא מרופד ואוכל עם כלים נאים, ממש אותו התענוג היה לאותו פועל ערבי בתוך הביוב המצחין...

הרב למד מזה מוסר השכל עמוק ונורא - הרי כולם כבר ממרחק רב לא היו יכולים לסבול את הריח, ואילו הפועל הערבי יושב לו בתוך בור הביוב, מקור הצחנה, ומוצא מקום בנפשו ליהנות ולהתענג על פלאפל חם וטוב. הכיצד אין הוא נגעל מהריח הנורא?!

אלא, שכאשר האדם נמצא "בתוך" הסירחון אין הוא מרגיש!!!

וכך הוא גם ברוחניות, כמו דור המבול שעברו על כל התורה כולה ולא הרגישו כלום כי אפם היה סתום ולבם היה אטום, ולכן היו יכולים להתענג על דקדוק של גזלה בפחות משווה פרוטה. תכונה זו קיימת בכל אדם, שכאשר הוא שקוע בתאוות ועבירות, לבו נאטם ואין הוא מרגיש בזוהמת נפשו. וכאשר הוא עושה איזשהו מעשה טוב או מצוה קלה, כבר חושב את עצמו לאדם טוב וישר, ממש "צדיק", וכל שאר המעשים הרעים שעושה, לדעתו הם רק בגדר של נפילה בלבד ואינם מעידים על מהותו הנפשית.

הכתוב אומר (בראשית ד, ז) ''לפתח חטאת רובץ'', מרגע שנולד האדם מתלבש עליו היצר הרע ומפתה אותו לעבירה, נאמר בגמרא (סוכה נב:) שבתחילה יצר הרע כמו הלך שהולך ממקום למקום, אח"כ הוא כאורח נוטה ללון, ולבסוף הופך להיות בעל הבית על האדם, כיוון שהאדם בצעירותו נשלט ע"י היצר וכל מחשבות ליבו רק רע כל היום ממילא אין הוא יכול להבדיל בין רצונותיו לבן רצון יצרו. כח היצר לשעבד את ליבו של האדם ובמשך הזמן הופך הוא לאסיר יצרו. כמו שאמרו חז"ל (קידושין מ): "כיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו" - נעשתה לו כהיתר. השכל אינו מבין שבעצם כולו חי תחת שלטון היצר הרע. אולם כל זאת הוא לפני שמתחיל לעסוק בתורה. כאשר אדם עוסק בתורה ועמל בה ובפרט בלימוד המוסר, קדושת התורה מסייעת לו להתיר את השכל שלו מכבלי הלב. האדם מקבל שכל ישר ודעת תורה אמתית, ואז זוכה להבחין בין רצונו האמתי לבין הרצון המדומה מצד היצר הרע המפתה אותו. אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, כי אז הוא שולט בשכל ישר על רצונות הלב ותעתועי היצר.

הקב"ה הודיע לנח שהוא הולך להשמיד את העולם, "קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי", מדוע? הגר"י אברמסקי ביאר, שבכל חברה מתוקנת וודאי שיש גם כמה פושעים, אולם רוב אנשי המקום נוהגים כשורה, ואת אותם הפושעים הסוררים דנים בבית משפט ומענישים. הבעיה הגדולה היא כאשר הפשע נהפך להיות לנורמה. על עוונות בני דור המבול נאמר: "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים", ומשמע שאותה השחתה היתה גלויה וידועה רק לפני האלקים, בני דור המבול עצמם לא ראו כל השחתה במעשיהם. כה גדולה היתה ההשחתה עד שנעשתה להם לדרך ושיטת חיים לכתחילה שאין בה כל פסול. הקב"ה אמר: "כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ" - אם החברה בכללותה היתה מתוקנת, אפילו אם יש בה כמה פושעים, ניתן לטפל בהם. אבל אם ההשחתה הפכה להיות צורת החברה כולה, אז אין ברירה, אלא להרוס הכל ולבנות עולם חדש.

נאמר: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ" וכתב רש"י: "אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן", והוא לכאורה תמוה, כיצד יתכן שגם בעלי החיים אשר אין להם בחירה אף הם חטאו?

אפשר לבאר עפ"י מה שסיפר המשגיח הגר"א לופיאן זצ''ל, שפעם היה בית חולים אחד ברוסיה בו היתה תופעה מעניינת ומסתורית: אנשים שהיו מתאשפזים שם בגלל מחלות קלות יחסית, מצבם היה מחמיר לאחר שהות של כמה ימים. אדם מתאשפז בגלל מיחושים בבטנו ולאחר כמה ימים מתגלית בגופו מחלה אחרת. בדקו וחקרו את התופעה הזו חוקרים ומדענים מכל העולם והגיעו למסקנה שכיוון שבית החולים עשוי מעץ, העץ סופג לתוכו את כל הנגיפים והחיידקים ואלו מוצאים להם מנוחה נכונה וישיבה עליונה בגופם של החולים וגורמים להם להדבק במחלות קשות יותר. החליטו להרוס את בית החולים הישן ובמקומו לבנות אחר מאבנים, ואכן חלפה עברה לה התופעה.

כמו שיש חיידקים גשמיים שנוצרים בעקבות מחלות וזיהומים והם מרעילים את האוויר כך יש חיידקים רוחניים שנוצרים מעבירות וחטאים של בני אדם. בני דור המבול כל כך השפיעו טומאה על העולם עד אשר גם בעלי החיים הושפעו ונכנסה בהם תאווה של זימה להימשך מין לשאינו מינו. לכן גם הקב"ה היה צריך להביא מבול לעולם, בו היה מצב שהמים שהם טהורים ומטהרים יציפו את כל העולם ויכסו אפילו את ההרים הגבוהים, כדי לטהר את העולם מהחיידקים הרוחניים שנוצרו מטומאת העבירות.

כאשר אדם עושה עבירה הרי שהוא משפיע "אנרגיה שלילית" על הסביבה וכל שכן גם על עצמו. אולם כאשר אדם עושה מצוה, הוא משפיע על העולם "אנרגיה חיובית" ולכן צריכים להשתדל להרבות בתורה ובמצוות ולברוח מהעבירות כמו מאש.

הקב"ה אמר לנח: "קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם, וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ", וכתב רש"י: "לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל". אע"פ שעברו על כל העבירות הכי חמורות, הקב"ה כילה אותם בגלל עוון הגזל.

במדרש (ויק"ר לג, ג) נאמר: "קופה מלאה עוונות, גזל מקטרג בראש כולם". ופירש ה'חפץ חיים' עפ"י המשנה (אבות ד, יג): "העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד, והעובר עבירה אחת קונה לו קטגור אחד". ונמצא שמכל מעשה ממעשי האדם, אם טוב או רע, נברא מלאך. והדבר תלוי ביד האדם היאך ייברא אותו המלאך, שאם עשה את המצוה בדקדוק, בחשק ובהתלהבות, הרי שגם המלאך הנברא ממעשה זה יוצא בריא וחזק, ומלא חשק להליץ טוב עליו. אולם אם עשה את המצוה בקרירות ובעצלות, גם המלאך הנברא מזה יהיה חסר, קר ועצל. וכן הוא גם להיפך בעבירה, שהכל תלוי באופן עשיית המעשה.

ולכן קופה מלאה עוונות גזל מקטרג בראש, מפני שכל עברה שאדם עושה, אינו עושה בעזות וביד רמה, אלא מתבייש בעבירה ומסתיר אותה. ולכן גם המקטרגים היוצאים מן העבירות אינם חצופים כל כך, ואין הם ממהרים לקטרג עליו. ברם כאשר אדם הולך לגזול ולקחת לעצמו דבר השייך לחברו, הרי הוא הולך בחוצפה ובעריצות, וגוזל בחזקה וביד רמה. לכן גם המקטרג שנברא ממעשה זה, הוא חצוף גדול, פותח פיו לפני כולם ומקטרג ביד רמה, וממנו לומדים כל שאר המקטרגים וגם הם פותחים פיהם לקטרג. ('לב שלום')

בעל ה'שואל ומשיב' ביאר זאת בטוב טעם, עפ"י משל: עוף השלך השליך פעם את מקורו הארוך לתוך המים ושלה בפיו דג. טרם הספיק השלך לבלוע את טרפו, שמע את הדג מתחנן על נפשו מתוך המקור: "בבקשה ממך עוף רחמן וטוב לב, אנא ממך, אל תמית אותי ואל תשחית בריה שברא בורא העולם". כאשר הדג פתח את פיו להתחנן על נפשו, נשר מפיו דגיג קטן וחסר ישע שהיה בדיוק לפני בליעה כאשר תפס השלך את הדג. אמר לו השלך: "אתה צבוע, אם אתה אוכל את אחיך, מדוע שאני לא אוכל אותך?!"

זהו גם עומק הביאור של מאמר חז"ל על הגזל שחתם את גמר דינם. הרבה עוונות קטרגו כדי להעניש את בני דור המבול. הם אכן היו ראויים לעונשים חמורים, אלא שמידת הרחמים מנעה זאת. עוון הגזל לא היה גורם העונש, אלא רק סיבת העדר מידת הרחמים. שכן אם הם לא מרחמים, גם הם אינם ראויים לרחמים. ('לקח טוב')

ידוע לנו מדברי חז"ל, שכאשר הקב"ה רוצה לעורר את האדם החוטא לתשובה, בהתחלה הוא פוגע רק בממונו של האדם ואם זה לא עוזר והאדם אינו מבין את הרמז, ולא שב בתשובה, אז הוא פוגע בגופו, בבריאותו ואפילו בחייו. א"כ מדוע בדור המבול הקב"ה לא פגע קודם בממונם אלא ישר פגע בגופם? משום שהכסף והממון שהיו ברשותם לא היו שלהם! הכל היה גזול! וממילא היתה הפגיעה מיד בגופם, בחייהם. ולכן לא נחתם דינם אלא על הגזל.

ידוע חומר עוון הגזל, עד שאמרו שלא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על הגזל. וכל זמן שגזל בידו אין תפילתו נשמעת ומאכילים אותו לעולם הבא גחלי רתמים וצריך לחזור בגלגול כדי לשלם. ובספרים מובא מעשה נפלא שארע בימי הרב ישראל בעל שם טוב, שבא אחד בגלגול סוס והיה עובד בכל כוחו כדי לשלם את חובו. ויש שכתבו על מאמר חז"ל שאמרו: "על עברות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו", שרצונם לומר, שאפילו עבירות שבין אדם למקום אין נמחלים עד שישיב את הגזלה וירצה את חברו. וחבל על דמשתכחין שנעשה להם הגזל כהיתר מחמת שעשו לו שנוי השם, ובשם חריפות וחריצות והשתדלות יקראוהו, ונותן הודאות לאל על אשר עשה והצליח.

ולפי חומר איסור הגזל וקושי תשובתו, שהרי אמרו הגוזל את חברו אפילו שווה פרוטה כאילו גזל ממנו נפשו ונפש בניו ובנותיו, וכל זמן שהגזל בידו אין לו כפרה עולמית, וקשה להשיב גזל הנאכל (שכבר השתמשו בו). הנה כי כן האיש הירא את ה' יזהר וישמר מאד מכל דהוא איסור גזל בכל אופן שיהיה, ויהיה משאו ומתנו באמונה, ואפילו אם הוא דחוק והנושים נוגשים בעונשים קשים, לא מפני זה יפשוט ידו בגזל חס ושלום, כי מוטב לו לאדם שימות ברעב ואל יהי רשע לפני המקום אפילו שעה אחת, ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב, כי ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים. ('פלא יועץ')

הגוזל דבר מחברו ולא החזירו לו עד כלות ימיהם, מוכרחים שניהם, הגזלן והנגזל, לחזור בגלגול כדי להשיב את הגזלה. (הגר"א)

להלן מקרה כפי שפורסם בעיתונות, כשנה לאחר הפיגוע בקו 2 בירושלים (ד' באלול תשס"ד):

בכל היכלי הישיבות והכוללים מרבים בשבוע האחרון לספר את סיפור החלום המדהים, בו מופיעה דמותו של המחנך הוותיק הרה"ג ר' חנוך סגל הי"ד, שנהרג בפיגוע בקו 2 בחודש אב בשנה שעברה. כל המשגיחים והר"מים עומדים על עוצמת מוסר ההשכל שיש בחלום המיוחד הזה: התעוררות באמונה על חיי הנצח של העולם הבא מחד, ועד כמה כל אחד מאתנו חייב להיזהר ולהישמר בענייני ממונות עם הזולת, מאידך.

את הלילה הזה הוא לא ישכח לעולם, אותו בן משפחה של המחנך הדגול הרה"ג ר' חנוך סגל הי"ד, שהיה איש חינוך בכל ישותו, פדגוג אומן שהשכיל לטעת בתלמידיו את יסודות התורה וקנייני התלמוד. הוא היה הרב'ה סגל של כיתה ז' בתלמוד תורה "תורת אמת" במשך עשרות בשנים. החלום שבו הוא מתגלה לאחד מבני משפחתו, מהווה מעין המשך למסכת החינוך המיוחד שלו עם מסר ברור ליוצאי חלציו, על גודל החשיבות של זהירות מממונו של הזולת, עניין שהיה מקפיד עליו מאוד.

זה קרה לפני ל"ג בעומר. הרב'ה סגל מופיע בחלום לאחד מבני משפחתו. בחלום הוא עומד ליד ארון ספרים בביתו ובידו פתק שעליו כתוב באותיות גדולות וברורות, את הספרה- 5 ותוך כדי הצגת הפתק בחלום, אומר הרב'ה סגל לבן משפחתו: סכום זה שווה היום 14 ₪. עוד אומר הרב'ה סגל לקרוב המשפחה, כי את הסכום הוא חייב לאחד בשם ויין.

בן המשפחה קם נסער ממיטתו, המתין עד אור הבוקר ומיהר ליצור קשר עם האלמנה הרבנית שתחיה. הוא סיפר לה על החלום והשניים ניסו ללא הצלחה לברר את זהותו של אותו אדם שהרב'ה אמר עליו בחלום שהוא חייב לו 14 ₪. הצגת הפתק עם המספר 5, רק הוסיפה מימד של אי בהירות בכל העניין, שכן היה ברור, כי מדובר ככל הנראה בחוב "ישן נושן" וכי המספר 5 שהיה רשום על הפתק, הכוונה היא למטבע של לירות, כסף ישראלי שאבד עליו הכלח לפני חצי יובל שנים בקירוב.

בתום בירורים קדחתניים הגיעו לבית הכנסת של יוצאי סלבודקא הממוקם בכולל הלפרין. אב המשפחה המופתע הבהיר, כי אין לו ולא היה לו כל חוב עם הרב'ה סגל, אבל נטל את הסכום, אמר "מחול לך" ותרמו לצדקה. האב הבטיח שיברר את העניין אצל ארבעת בניו שלמדו במרוצת השנים בת"ת "תורת אמת" בבני ברק.

חלפו כמה ימים, האיש החל לברר דווקא עם אחרון הבנים וכך המשיך עד שהגיע לבן השני. הלה השיב מיד, כי הוא זוכר עד היום את המקרה, בו הרב'ה סגל לקח ממנו פעמיים תשלום של 5 לירות ישראליות מתקופת לימודו בכיתה ז'. תשלום אחד יותר מידי.

ומעשה שהיה כך היה: זה היה לפני 24 שנים. כיתה ז' התארגנה לטיול ל"ג בעומר והרב'ה סגל אסף כסף לטיול. יום לפני הטיול, פנה הרב'ה סגל אליו וביקש ממנו לשלם על הטיול. הרב'ה סגל שהיה ידוע כאיש מאד מסודר, הבהיר לתלמידו, כי ברשימתו לא נרשם דבר, התלמיד שילם פעם נוספת 5 לירות ישראליות. האירוע היה כאמור לפני 24 שנים על טיול של ל"ג בעומר.

בני המשפחה מספרים, כי הרב'ה סגל הי"ד, היה זהיר מאד בענייני כספים בצורה בלתי רגילה. לכן הגיע בחלום לפני ל"ג בעומר כדי לסלק את החוב הקטן הזה וכדי לעורר את בני משפחתו ואלפי תלמידיו, שלמדו אצלו במשך השנים, התעוררות באמונה ועניין זהירות בממונו של חברך שיהיה חביב עליך כשלך.

סיפר הרה"ג ר' יעקב מוצפי זצ"ל (מובא בספר 'ענף עץ אבות'): בבגדאד היו שני חברים טובים, שעזרו זה לזה בכל הזדמנות. פעם אחד מהם קנה דירה, ונזקק להלוואה בסכום גדול, בצר לו סיפר לחברו על כך, וחברו הלווה לו את מלא הסכום, מרצונו הטוב, כעבור זמן מה, כשהגיע זמן עליית יהודי בגדאד לא"י, החרימה ממשלת בגדאד את הדירה, שני החברים עלו לארץ וכעבור שנתיים נפטר הלווה. לאחר כמה חודשים הופיע הלה בחלום אצל ר' יעקב מוצפי, וסיפר לו על דבר ההלוואה אשר לווה מחברו, ואמר שהיות שלא פרע את חובו, אין לו מנוחה בעולם האמת, ולכן התחנן לפני הרב שיזמין את המלווה, ויסביר לו שלא היתה לו אפשרות לפרוע את חובו, ויבקש ממנו למחול מחילה גמורה.

למחרת היום, הזמין ר' יעקב את המלווה, שאל אותו: "האם היה לך חבר בשם פלוני" השיב: "כן, זכרונו לברכה". שאל הרב: "האם הלווית לו סכום כך וכך לדירה שקנה בבגדאד", "נכון" השיב המלווה. אמר לו הרב: "בין כה וכה חוב אבוד הוא, מאחר שהלווה נפטר, בבקשה ממך אמור אחרי בפה מלא: הריני מוחל במחילה גמורה את החוב שהוא חייב לי, ולא ייענש בסיבתי". המלווה אמר אחריו כדברים האלה, והלך לדרכו לשלום. בלילה הופיע הנפטר שוב בחלום, ואמר לרב בשמחה: "תנוח דעתך שהנחת את דעתי". ('ענף עץ אבות')

כאשר עוסק האדם במשאו ובמתנו, יעסוק תמיד באמת ובאמונה. ויאמר על לאו לאו ועל הן הן, ואל יחשוב האדם שאם יחשוב כך יבוא לידי הפסד, כי לא בלבד שאין בזה הפסד, אלא שלא ימצא מנוח בשקר ובתחבולות, כי אין העושר והנכסים מכוח החריצות וההשתדלות, כי רבים עשו ולא הועילו. ואע"פ שאנו רואים כמה אנשים שמצליחים בכך, סופם לאבד עושרם. (ילקוט מעם לועז)

מעשה בבחור ירא שמים אשר היה נוהג לקום בחצות הלילה, לערוך תיקון חצות ואח"כ ללמוד בישיבה עד התפילה.

יום אחד היה טרוד במחשבה כיצד יוכל להינשא, והוא עני מרוד ואין בידו פרוטה לנדוניה. כאשר הלך ללמוד בישיבה, עבר ליד ביתה של אלמנה צעירה שבעלה נפטר מיד לאחר הנישואין והוריש לה הון רב.

בא אליו היצר הרע ולחש לו באוזנו: "כולם שם ישנים, הבית חשוך, שער החצר פתוח, התגנב פנימה וקח משם ממון ותכשיטים. לא בשביל לגנוב ח"ו, אלא בתור הלוואה, עד שתצליח להשיב את הכסף. הרי שזו מצווה, לשם שמים, כדי שתוכל לישא אשה בכבוד".

כך דרכו של היצר הרע, שהוא מפתה את האדם בהיתרים כוזבים. ואכן, הבחור נשמע לו ומצא את עצמו בתוך הבית. הוא גישש בחושך והלך לכיוון תיבת התכשיטים, ובדרך הפיל ושבר כמה דברים ומהרעש התעוררו בעלת הבית והמשרתות אך הן פחדו לקום.

הבחור מצא את תיבת התכשיטים, שבר אותה ונטל משם מלוא חופניו. לפתע הוא נזכר במה שאמרו חז"ל: "אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו". ואז אמר בלבו: "אם ממון זה שייך לי, מדוע אקח אותו באיסור?! ואם זה אינו שלי, לא תועיל לי הגניבה!", מדי שמט מידיו את התכשיטים היקרים וברח מהבית.

האלמנה והמשרתות לא היו יכולות להירדם. כאשר האיר השחר הן פנו לסקור את הנזק ולהפתעתן ראו שדבר לא נגנב. אמרה בעלת הבית: "זהו נס, ואין סומכים על הנס, כי לא בכל שעה מתרחש נס. עלי להינשא לאיש כדי לשמור על רכושי". ומיד קמה ועלתה אל ראש הישיבה שיבחר בעבורה תלמיד חכם וירא שמים כדי להינשא לו.

ראש הישיבה הצביע על אותו הבחור ואמר לה: "בחור זה הוא בחור טוב, ירא שמים ובעל מידות טובות אך עני מרוד". אמרה האלמנה: "בעושר זיכני ה' ית' ואין אני מחפשת חתן עשיר". לאחר זמן קצר הם נישאו, ואז ראה אותו בחור כמה שהוא צדק באותו לילה שעמד בניסיון ואמר שאם ממון זה מוכן בעבורו, יקבלנו בהיתר. ('אור דניאל')

מי שחוטא בעוון הגזל, הורס הוא יסודות התורה ועוקר שורש האמונה, שכל מצוות התורה תלויים בה, ואין חמור מכל האיסורים שבתורה מעונש הגזל.

כיוון שהתיר אדם לעצמו גזלת חברו, הרי הוא מוכן כבר לכל חטא ועוון. וידוע שממון זה יעזבנו כמו שנאמר: "עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט בַּחֲצִי יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל" (ירמיה יז, יא).

תיבת נח

הקב"ה ציווה על נח: "עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר". בתיבה היו שלוש קומות וכל קומה היתה מחולקת לתאים ומדורים. התיבה היתה סגורה לגמרי ובנויה בשיפוע, צרה מלמעלה ורחבה מלמטה, כדי שמימי המבול שירדו בשטף גדול יתנקזו כראוי. נח לקח אבן טובה מנהר פישון והיתה מאירה להם בתוך התיבה.

אם נתבונן, נראה שהתיבה היתה קטנה מאוד לעומת מה שהיתה צריכה להכיל: נציגות של כל מיני החיות, הבהמות השרצים והחרקים, אשר מונים מאות אלפי מינים, מים ומזון. וגם אם היתה תיבה גדולה פי מאה, לא היתה יכולה להכיל כל זאת. וברור הוא שהיה זה נס גדול שהמעט החזיק את המרובה. ויש לשאול, אם כבר הקב"ה עשה נס, מדוע נח היה צריך לטרוח ולבנות תיבה גדולה, והרי יכול היה לעשות תיבה בגודל של קופסת גפרורים, וגם אז ה' היה עושה נס והיה המעט מחזיק את המרובה. יש אומרים שהסיבה לכך היא כדי שנח יהיה עסוק בתיבה במשך מאה ועשרים שנה ובינתיים יוכיח את כולם לשוב בתשובה. ותירוץ נוסף - שהקב"ה רוצה למעט בנס ככל האפשר, כדי להשאיר מקום לטועים לטעות.

ויש להבין מדוע דרכו של הקב"ה למעט בנס? הגר"י לוינשטיין זצ"ל ביאר שתכלית עשיית הנס היא עבורנו, כדי שנתבונן ונלמד מזה גדולת ה' ית'. אך יחד עם זאת אין לשלול מהאדם את הבחירה, ולכן הקב"ה עושה את הנס באופן שעדיין ישאר מקום להכחישו. אם הנס יהיה גדול וברור עד כדי כך שלא יוכלו לפקפק בו, יפגם כח הבחירה של האדם. ואע"פ שגם תיבה באורך של שלוש מאות אמה נחשבת לקטנה בהתחשב לכמות העצומה של חיות, עופות ומזון, ועדיין היא בגדר של נס גלוי ומופלא, אולם כדי להעמיד את האדם בניסיון, יש הבדל אם היא בגודל של שלוש מאות אמה לבין אם היא בגודל של קופסת גפרורים. אילו הקב"ה היה מצווה את נח לבנות תיבה קטנה, כולם היו רואים את הנס המוחשי. עכשיו שנצטווה לעשות תיבה "גדולה", אע"פ שבדרך הטבע אינה מספיקה, כבר יש מקום לטעות ולומר שאין כאן נס אלא טבע.

נח בנה את התיבה כפי שהקב"ה ציווה עליו במשך 120 שנה. בני דורו שאלו אותו למעשיו והוא השיב להם שהוא בונה תיבה כי הקב"ה כועס עליהם והולך להביא מבול שיחריב את העולם, אם הם לא יחזרו בתשובה. הם שאלו אותו מתי המבול צריך לרדת, והוא השיב: "בעוד כמאה ועשרים שנה". כולם צחקו עליו, ביזו אותו ולעגו לו, הם חשבו שהוא איבד את שפיות דעתו, וכמובן שהוא גם היה הנושא המרכזי בתקשורת במדורי ההומור והסאטירה. ונשאלת השאלה, מנין היו לנח כאלו כוחות נפש, להיות עסוק כל כולו בבניית התיבה יום יום במשך 120 שנה, כאשר כולם לועגים לו, מבזים אותו ומכנים אותו בשמות גנאי?

הגרא"מ שך זצ"ל השיב, שבפני נח עמד רק דבר אחד - האמת. נח שמע מפי קודשו של ה' ית', מקור האמת, שהוא הולך להביא מבול, ועליו לבנות תיבה, ולכן היה לו ברור שאין הוא צריך להתייחס למה יאמרו הבריות. עכשיו הוא עסוק במילוי אחר ציווי ה' ית' לבנות את התיבה, ולכן אין זה משנה מה יאמרו האחרים. להם חסרה ההבנה. הם עכשיו יכולים ללגלג, לצחוק ואפילו ליהנות מהמצב, אולם כאשר יגיע רגע האמת, והמבול יופיע, אז הם יצטערו שלא שמעו לעצתו של נח לחזור בתשובה ולתקן מעשיהם.

גם אנו צריכים ללכת בדרך זו וכמו שכתב הרמ"א בהלכה הראשונה: "שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול. ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך. כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול, הקב''ה, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו כמו שנאמר "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו, נאם ה'", מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד ה' ית' ובושתו ממנו תמיד. ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה' ית'".

התיבה היתה חומת מגן מפני המבול וכל מי שהיה בתוכה זכה להינצל מהמבול. גם כעת בדורנו יש מבול בעולם, מבול של כפירה ואפיקורסות, והדרך להינצל היא רק אם נשכיל להיכנס לתוך התיבה. הישיבות הקדושות ובתי המדרשות הם בדורנו תיבת נח שמצילה מפני הפורענות, וכמו שאמרו חז"ל "תורה מגנה ומצלה".

הרמב"ם כתב (הלכות דעות, ו', א'): "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמד ממעשיהם, הוא ששלמה אומר: "הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע", ואומר: "אשרי האיש וגו'", וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים, ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי ישב לבדו יחידי כענין שנאמר ישב בדד וידום, ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע, יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים כעניין שנאמר מי יתנני במדבר מלון אורחים".

שאלו את ה'חזון איש' זצ"ל, מה נעשה היום? לאן נלך כדי להינצל? ענה החזו"א: "בדורנו הישיבות הן המדבריות, לימוד התורה הקדושה בישיבות הוא בבחינת "עשה לך תיבה", ולשם יש ללכת".

הקב"ה אמר לנח: "וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה". "קח לך", כלומר משלך ולעצמך, אע"פ שהאמצעים שלו מוגבלים, הקב"ה רצה שנח יכניס לתיבה מעט מזון ובזה יחול הנס שתשרה בזה ברכה והמעט יספיק לזון את כל החיות והאנשים שבתיבה במשך שנה תמימה. אח"כ נאמר: "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה". בפסוק זה התורה מציינת את אמונתו החזקה של נח, אשר בטח בדבר ה', ולא הכין מזון אלא רק לעצמו בלבד, בדיוק כמו שנצטווה, כי סמך ובטח כי תנתן ברכה במזון ויהיה לו ולהם לאוכלה.

ועוד אמר הקב"ה לנח: "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה", הכוונה שהבטיח לו שיציל אותו מהאריות ומכל החיות הרעות בשעה שיכנסו לתוך התיבה. וגם הבטיחו על המזון שלא יתעפש ויתקלקל במשך כל זמן שהותם בתיבה (שנים עשר חודשים). והבטיח לו גם שמי המבול אע"פ שהיו רותחים לא יזיקו לתיבה.

בהתחלה הקב"ה הביא גשמי ברכה, אח"כ הגשמים התגברו ואז הגיעו כל החיות ונכנסו מעצמן לתוך התיבה. כאשר נח ובני משפחתו רצו להיכנס לתיבה, באו אנשים רבים וביקשו להיכנס גם הם. נח אמר להם שיחזרו בתשובה, אבל הם לא רצו. נח לא הסכים להכניסם ואז רצו לשבור את התיבה כדי שאף אחד לא ינצל. הקב"ה שלח אליהם אריות שהקיפו את התיבה וטרפו אנשים רבים וכל השאר ברחו.

בעניין התיבה מצינו שפעמים מוזכר ה' בשם אלוקות כמו: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ" (ו, יג), ''וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה" (ו, כב), ופעמים מוזכר בשם הוי"ה כמו: "וַיֹּאמֶר יְהוָה לְנֹחַ", (ז, א) "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְהוָה" (ז, ה) ויש לשאול מדוע? וכן לשם מה הכפילות?

ומצינו לכאורה גם כמה סתירות בעניין כניסת החיות לתיבה: "וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ, מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת" (ו, יט-כ) - בפסוקים אלו משמע שמכל חיה על נח להביא שניים בלבד, זכר ונקבה ולא יותר, בלא חילוק בין חיות טהורות לטמאות.

ואילו בהמשך נאמר: "וַיֹּאמֶר יְהוָה לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה, כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צוהוּ יְהוָה" (ז, א-ה) - בפסוקים אלו משמע שיש חילוק: מהטהורות על נח לקחת שבעה זכרים ושבע נקבות ואילו מהטמאות שניים בלבד, וכן משמע שעל נח להביא את החיות אל התיבה שבוע לפני המבול, ועוד לא מובן מהו "תקח לך" שבכל מקום נדרש שיהא משלך, ומה עניינו לכאן?

ובהמשך נאמר: "וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל. מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה. שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ" (ז, ז-ט) - מכאן משמע שכולם, כולל החיות, באו לתיבה ביום המבול. וכן כתוב במפורש שגם מן הבהמה הטהורה וגם מהטמאה באו שניים שניים, ומשמע שהם באו מעצמם.

וכן לכאורה מצינו גם סתירה ברש"י - בפסוק: ''וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְהוָה'', כתב רש"י: "ויעש נח - זה ביאתו לתיבה". ואילו בפסוק: ''וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל'', כתב רש"י: "מפני מי המבול - אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול ולא נכנס לתבה עד שדחקוהו המים". והרמב"ן הוסיף: "לשון בראשית רבה מחוסר אמנה היה, אלולי שהגיעו מים עד קרסוליו לא היה נכנס לתיבה. אם כן יאמר, שלא נכנס שם עד שגברו המים וכסו פני כל הארץ וראה כי יטבע". ואם היה צדיק, איך אפשר לומר שהיה מחוסר אמונה!

והנראה ליישב כל זאת עפ"י דברי המלבי"ם שכתב שישנן שתי הנהגות אצל הקב"ה, ישנה הנהגה כללית של טבע הבריאה והנהגה פרטית. ההנהגה הכללית בה העולם נברא ומתקיים והיא בשם אלקים, שפירושו תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות. תחת הנהגה זו השגיח הבורא שבבוא המבול לא יחסר מין אחד מן המציאות, וציווה לנח שיקח זוג אחד מכל מין להחיות, ועל זה נאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ וכו'... וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ", כדי שלא יחסר אף מין מבעלי החיים, מספיק שיהיו שניים, זכר ונקבה מכל סוג (כמו שהיה בראשית הבריאה), וזה בבחינת אלקים.

אבל במה שקשור לנח עצמו הקב"ה בא בשם הוי"ה, שזו הנהגה פרטית ועל זה נאמר: "וַיֹּאמֶר יְהוָה לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וכו'". כאן מדובר, מלבד בני ביתו של נח (אשתו ובניו וכלותיו), גם על רכושו הפרטי של נח - כלי בית, כלי אומנות, כסף וזהב, בגדים, רהיטים, בהמות ועופות שהיו לנח, שגם את כל אלו יכול הוא להכניס לתיבה (מלבד שאר החיות אשר באו לתיבה), אע"פ שאין בזה צורך לקיום העולם, וכל זה לפנים משורת הדין, מפני שנח היה צדיק, ועל זה שייך לומר "תקח לך".

וחסד גדול עשה בזה הקב"ה עם בני האדם, שמתוך הכלים שנח לקח איתו, למדו הדורות הבאים לייצר כלים, שאם הכל היה אובד במבול היו חולפות מאות שנים עד שהיו ממציאים שוב כלים כאלו. ואף בעלי החיים שהיו ברשות נח היו כבר מבויתים, ולא היה צורך לעמול שנים רבות כדי לביית את בעלי החיים שיצאו מהתיבה (שכולם היו פראיים כמו שנבראו בעת הבריאה). לכן גם הותר לו לקחת מבעלי החיים אשר היו ברשותו, רק שבזה הקב"ה שם גבול, שלא יקח אלא רק שבעה שבעה מהטהורים ושניים מהטמאים, כי לנח היה מקנה רב ובעלי חיים רבים מאוד אשר לא תכילם התיבה. ומאותם בעלי חיים טהורים נח אף הקריב קרבן (נח עשה חשבון, שמספיק זכר אחד על כל הנקבות שבכל מין, לכן משאר הזכרים הקריב קרבן עולה, שהוא מזכרים. והיה צריך להקריב קורבנות עולה על שלא עשה מספיק כדי להחזיר את בני דורו בתשובה).

לפי זה הכל מובן: אין כאן כפילות, אלא שתי הנהגות: אותן החיות אשר היו בתיבה תחת הנהגת אלוקות, הן אלו שהיה בהן צורך לקיום העולם, הן נכנסו לבד לתיבה (באותו יום בו התחיל המבול), זכר ונקבה בלבד מכל מין ומין. ואותן החיות אשר היו רכושו של נח והיו בתיבה מצד ההנהגה הפרטית של שם הוי"ה - בהן היה חילוק: שמהטהורות שבע שבע, ומהטמאות שתיים, והן לא באו לבד לתיבה, אלא שנח הכניסן בעצמו שבעה ימים קודם המבול, ואין שום סתירה.

וכל זאת עשה נח מצד ציווי ה', אלא שכמו שאמרנו הוא לא ממש האמין שבאמת ירד מבול. וכתב ה"אוהב ישראל" בשם המגיד מזלאטשוב, שהמילה "אמונה", יש לה שני פירושים: האחד, כפשוטו האמנת הדבר שבוודאי יהיה כך. אבל ישנו פירוש נוסף שאמונה מלשון "ויהי אומן את הדסה" (אסתר ב, ז) והוא לשון המשכה וגידול, כי ע"י האמונה יש כח מיוחד שיומשך הדבר הזה ממקורו ויבוא אלינו. היינו על ידי שהוא מאמין בקב"ה ובוטח בו באמונה שלמה על איזה דבר, אז נמשך הדבר ההוא ובא בשלמות. ובאמת הוא כך, שמי שמאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך הוא כל יכול ואין מעצור לה' מלהושיע, אז על ידי אותה האמונה יכול להשיג ולהמשיך לעצמו מה' יתברך כל מבוקשו לטובה.

והנה נח הצדיק בוודאי האמין בשלמות בכל אשר דיבר אליו הקב"ה. אך בדבר זה היה ירא להאמין באמונה שלמה בכל לבבו, כי אולי יהיה הוא הגורם להבאת המבול, שעל ידי שלמות אמונתו יומשך מזה הבאת המבול. ולכן הוא התחכם להקטין אמונתו כלא מאמין שירד מבול, עד שראה שהמים באים, אז החזיק באמונתו ונכנס לתיבה כי ראה כי כלתה עליהם הרעה מאת המלך מלכו של עולם. וזו כוונתו של רש"י שכתב: "נח מקטני אמנה היה" - שהקטין אמונתו. "מאמין" - אמת שהיה מאמין גדול כשאמר לו הקב"ה, אבל "אינו מאמין" באמונה שלמה כדי שלא יהיה הוא הגורם, "עד שדחפהו המים" וראה שהגיע עת בוא דברו אז החזיק באמונתו הראשונה בתמידות.

אליעזר עבד אברהם פגש את שם בן נח ושאל אותו מה עבר עליהם בתיבה. השיב לו שם ואמר: "הרבה צער היה לנו בטיפול בחיות. יש בריות האוכלות ביום ויש בריות האוכלות בלילה ולכן לא יכולנו לעצום עין כל אותם שנים עשר חודשים שהיינו בתיבה. היתה שם זיקית שלא ידע אבא (נח) מה מאכלה. יום אחד לקח רימון, נפלה משם תולעת והזיקית מיהרה ואכלה אותה. ומאז היינו לשים סובין והיו יוצאים משם תולעים והיינו מאכילים אותה". (עפ"י הגמרא, סנהדרין קח:)

"וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה": רש"י פירש: "אך נח - לבד נח, זהו פשוטו. ומדרש אגדה היה גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות. ויש אומרים שאיחר מזונות לארי והכישו (האריה נשך אותו ברגלו ולכן נח היה גונח מכאב).

נח הכניס לתיבה רק מה שמותר לו עצמו לאכול, ומאחר שעד המבול היה אסור לבני האדם לאכול בשר, לכן נח הכניס לתיבה רק ירקות. אבל האריה כידוע אינו צמחוני, ואוהב לאכול בשר טרי. נח עשה חשבון שאם הוא יתן לאריה ירקות הוא לא ירצה לאוכלם, לכן הוא חשב להרעיב את האריה ואז בלית ברירה הוא יסכים לאכול הכל. אבל נח לא היה צריך לעשות כאלו חשבונות מכיוון שאם ה' רוצה אז האריה יכול לאכול גם ירקות, ולא היה צריך להרעיב אותו, לכן האריה כעס עליו ונשכו.

וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ - כאשר נח יצא מהתיבה ושיחרר את כל בעלי החיים, הבין מדעתו שרצון ה' שיקריב קרבנות מבעלי החיים הטהורים, ולכן אמר לו להביא מהם שבעה. נח הגיע להר המוריה שם אדם הראשון הקריב קרבן לה' כאשר הוא שב בתשובה, תיקן את המזבח (שנהרס מהמבול) והקריב עליו קרבנות מהעופות והבהמות הטהורים.

וַיָּרַח יְהוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי - קרבנו של נח התקבל ברצון והקב"ה הבטיח לנח כמה הבטחות:

הבטחה ראשונה - ה' ית' נשבע שלא יביא עוד מבול לעולם. וכל פעם שתבוא מידת הדין לקטרג ותדרוש להשמיד את העולם מפני עוונות בני האדם, אז תצא הקשת שהיא אות שהקב"ה לא יביא מבול ותשתוק מידת הדין. כאשר מופיעה קשת בשמים, אות הוא שהאנשים רעים וראויים למבול בגלל עוונותיהם ורק בגלל ההבטחה הקב"ה לא מביא מבול.

בגמרא (כתובות עז:) מסופר על רבי יהושע בן לוי שזכה להיכנס לגן עדן בעודו בחייו. אליהו הנביא הכריז: "פנו מקום לבן לוי, פנו מקום לבן לוי". ראה אותו רבי שמעון בר יוחאי ושאל אותו: "אתה הוא רבי יהושע בן לוי?", השיב לו: "כן". שאל אותו האם בימיך נראתה הקשת?", "אם כן", אמר רבי שמעון בר יוחאי, "אין אתה ר' יהושע בן לוי האמתי, זכותו הגדולה של ר' יהושע בן לוי מספיקה שלא תראה הקשת בימיו" (הקשת היא אות שהקב"ה היה צריך להביא שוב מבול לעולם, ורק בגלל ההבטחה לנח לא עושה כן, אולם אם יש צדיק בדור, יכול הוא בכח צדקתו למנוע מבול).

והגמרא אומרת שבאמת לא נראתה הקשת בימיו, רק שלא רצה ר' יהושע בן לוי להחזיק טובה לעצמו. ושואל הגרי"ל דיסקין, והרי אף נח היה צדיק, ובכל זאת לא מנע הקב"ה להביא מבול בזכות צדקתו. ולא יתכן שר' יהושע בן לוי היה יותר צדיק מנח, שהרי נח היה נביא ואילו ר' יהושע בן לוי לא.

וכתב ליישב שתיבת נח היתה נחשבת לעולם בפני עצמו. וכל זמן שנח היה בעולם אכן היה מציל את הדור ומונע מבול. אולם הקב"ה רצה להביא מבול לעולם, ולכן "הוציאו מן העולם" ע"י שהכניס אותו לתיבה שהיא "עולם בפני עצמו" ולכך לא היה יכול להציל את העולם מפני המבול.

ההבטחה השניה - "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ", ואין זה ציווי, אלא ברכה והבטחה שיפרו וירבו מאוד.

ההבטחה השלישית - "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ" - כאשר הקב"ה ברא את אדם הראשון היה הוא שולט על החיות וכל בעלי החיים היו מפחדים ממנו ולא היו יכולים לפגוע בו. בני דור המבול עשו עבירות חמורות עד אשר נסתלק מהם צלם האדם, ואז היו מפחדים הם מהחיות. עכשיו חזר העניין לקדמותו שבעלי החיים יהיו נשמעים לאדם.

ההבטחה הרביעית - כאשר הקב"ה ברא את אדה"ר לא הותר לו לאכול בשר ושום בריה שיש בה נפש, כך היה עד המבול. בזמן המבול נח ובני ביתו טיפלו במסירות בחיות ולכן מעתה יש להם רשות לאכול בשר. (עפ"י ילקוט מעם לועז)

"וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם, וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" - לאחר שנח יצא מהתיבה הוא נטע כרם של ענבים (לפני שנכנס לתיבה מצא שריג של גפן מגן עדן, והכניס אותו לתיבה). היה נס, ובאותו יום שנטע את הגפן הוא גדל והוציא פירות. נח סחט את הפירות, המיץ נעשה ליין, והוא שתה ממנו והשתכר. בגלל מעשה זה אומרים חז"ל שנח ירד ממדרגתו (ויחל - עשה עצמו חולין) עד שנקרא "איש האדמה".

לא יתכן שאותו נח שנאמר עליו "איש צדיק תמים", נטע גפן לצורך שתיה של שיכרות, אלא שחייבים לומר שכוונתו היתה לטובה. הגר"מ רוברמן זצ"ל כתב שלאחר שנח יצא מהתיבה הוא ראה עולם שמם וחרב והמראה דיכא את רוחו. נח ידע שכדי לבנות את העולם מחדש הוא זקוק להרבה סייעתא דשמיא, הוא רצה לזכות לקרבת ה' ולהתגלות השכינה, אולם אמרו חז"ל ש"אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה", ומכיוון שהיין משמח לבב אנוש הוא נטע כרם. כל זה היה כמובן לשם שמים - עצם זה שהזדמן לנח שריג של גפן מגן עדן ובו ביום גדל, העלה פירות ונעשה ליין, כל זה מראה שה' הסכים עמו.

אולם אע"פ שכוונתו היתה טובה, מ"מ לבסוף שתה מהיין יותר מדי, כמו שאמרו חז"ל: "וישת מן היין - שתה שלא במידה ונתבזה", התורה ציינה זאת לגנאי. כיצד נגרם לו כך? אלא שלאותה כוונה לשם שמים נלוותה גם כוונה זרה של תאווה והנאה. מכאן רואים עד כמה צריך האדם להיזהר במעשיו, אפילו אם הם טובים מצד עצמם, שלא תתערב בהם כוונה שאינה טובה. וגם רואים עד כמה צריך האדם להתרחק ממנעמי העולם הזה, שכל הנמשך אחריהם מגיע להתגשמות, להתרחקות מאלקים ומכל דבר קדוש, ודבר לא ימנע ממנו מלרדת אל עברי פי פחת.

סוף הספר

תוכן העניינים

ספר מעשי אבות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה