אדם הראשון
בריאת האדם
הקדוש ברוך הוא ברא את העולם כולו באמירה, וזה מה שאנו אומרים בתפילה: "ברוך שאמר והיה העולם", הוא רק אמר ומיד זה נעשה - "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" ומיד - "וַיְהִי אוֹר". כל פרט בבריאה נברא באמירה וזו גם כוונת הברכה "שהכל נהיה בדברו" - בדיבורו.
אולם בריאת האדם נמשכה חמש שעות: "בשעה ראשונה הוצבר עפרו של אדם, בשנייה גבלו, בשלישית רקמו, ברביעית נזרקה בו נשמה, בחמישית קם על רגליו וכו'...". ואע"פ שהקב"ה יכול היה לעשות כל זאת ברגע אחד, כמו שעשה עם שאר ברואי העולם, לא עשה כן בבריאת האדם, מפני שביקש להראות למלאכים כי האדם הוא חביב מאוד בעיניו, ולכן היה שוהה ביצירתו. וכן נאמר במדרש: "חיבה יתירה חיבב הקב"ה לאדם הראשון, שבראו במקום טהור במקום בית המקדש והכניסו לאפדנו (ארמונו), שנאמר ויקח ה' אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן, מאיזה מקום לקחו? מבית המקדש, והכניסו לפלטין שלו - זה גן עדן". (עפ"י פרקי דרבי אליעזר, י-י"א)
אדם הראשון נחצב מכסא הכבוד, והיה כולל בגופו עולמות בריאה, יצירה ועשיה, והיה אורכו מסוף העולם ועד סופו (כינוי לדרגת חכמתו וקדושתו), והיה עליון מכל מלאכי מרום. (עפ"י 'שער הפסוקים')
תכלית הבריאה
נאמר במדרש: "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: "ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי" (קהלת רבה פרשה ז').
הקב"ה ברא את העולם כולו בשביל האדם, אך יש לשאול - מדוע הקב"ה ברא את האדם?
אפשר לבאר עפ"י דברי הרמח"ל (דרך ה' ח"א פ"ג, מסילת ישרים פ"א):
הקב"ה נקרא "טוב" שנאמר: "טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו", ואין נקרא טוב, אלא מי שמיטיב ועושה טוב לזולתו. כל תכלית הבריאה היתה כדי שהקב"ה יטיב לברואיו. ומכיוון שהקב"ה מושלם בתכלית השלמות, אין הוא מעוניין להיטיב במקצת, אלא מעוניין הוא להיטיב בתכלית הטוב והשלמות שאפשר שהברואים יקבלו, וזה רק ע"י קירבה ודבקות לקב"ה, וזהו האדם. וכל שאר הברואים הם טפלים לאדם ונבראו עבורו כדי שיוכל להשתמש בהם ולהפיק מהם תועלת. ומכיוון שהקב"ה רוצה להיטיב לאדם טובה מושלמת, צריך שלא יהיו בה חסרונות.
ברחוב ישנם שני סוגים של מקבצי נדבות. ישנם כאלו שיושבים, מרשרשים בקופת הצדקה ולא עושים כלום. כאשר נותנים להם מטבע של חצי שקל הם אומרים "תודה" וממשיכים לרשרש. לעומתם ישנם כאלו שמנגנים בכלי שיר ומנעימים את האווירה לעוברים ושבים בקול צלילי המוסיקה הנעימה. גם הם מקבלים כסף ברחוב, אולם ההבדל ביניהם הוא שהקבצנים שלא עושים כלום מרגישים בושה, ואילו אותם שמנגנים ברחוב מרגישים שמגיע להם יותר.
מכיוון שהקב"ה רוצה לתת לאדם באופן מושלם בלא הרגשת בושה, צריך הוא לעבוד בשביל זה, כדי שיחשוב שזה מגיע לו בדין ולא בחסד.
נמצא שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא. לדבר זה יוכל לזכות רק בעולם הבא (כי הוא נברא לכך), אך צריך הוא "לעבוד" ולטרוח בעולם הזה כדי לזכות ולהתענג על ה' בעולם הבא.
ומהי אותה "עבודה" בעוה"ז?
הקב"ה שם את האדם בעוה"ז כדי שיעשה כאן מצוות ומעשים טובים. דבר זה רמוז בפסוק: "וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם, וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ", ונאמר במדרש: "ושמא תאמר כי יש מלאכה בגן עדן לפתח ולשדד את האדמה, והלא כל האלנות נצמחין מאליהן, או שמא תאמר יש מלאכה בגן עדן להשקות את הגן, והלא כבר נאמר: "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן", ומה הלשון הזה לעבדה ולשמרה? לא אמר לעבדה ולשמרה אלא לעסוק בדברי תורה ולשמור את כל מצותיה". (פרקי דר"א, י"א)
אולם דבר זה כלל אינו פשוט וקל, משום שהקב"ה נתן לאדם יצר הרע שמפתה את האדם לעשות עברות ולהתרחק מהמטרה שלשמה בא לעולם. נמצא שהאדם נמצא בתוך מלחמה תמידית, ואם יזכה לבחור בדרך הנכונה, יכבוש את יצרו והתאוות המרחיקים אותו מהטוב, אז יזכה להגיע לתכלית הטוב - להתענג על ה' בעוה"ב.
להמחשת הדברים נביא משל:
עני אחד מצא מפה לאוצר הנמצא ב"אי היהלומים". הוא לווה כספים כדי לשכור אניה עם רב חובל שיקח אותו לשם, אך בדרך, לפני שהגיעו, היתה בים סערה חזקה, הרוח שברה את הספינה וכל אנשי הצוות טבעו בים, רק מיודענו הצליח לתפוש בחתיכת קרש אשר הובילה אותו לחוף מחוסר הכרה.
כאשר התעורר, הוא לא זכר הרבה, אבל זכר שהגיע לאי כדי להביא אוצר. הוא קם, ולתדהמתו מגלה שכל האבנים שיש בחוף אינם אבנים, אלא יהלומים, אבנים טובות ומרגליות. הוא מוציא שק, ומתחיל למלא. בינתיים שומע מיודענו צחקוקים מהשיחים, הוא חושב שהוא מדמיין, אולי זה מהמכה שקיבל בראש, וממשיך לאסוף. קול הצחקוק גובר, ומבעד לשיחים יוצאים ילידים כושים עם עצם באף.
האורח מפחד, אבל הם לא תוקפים, הם פשוט צוחקים. הוא שואל מה קרה? והם עונים: "אתה משוגע, אוסף אבנים". הוא אומר שאלו אינם אבנים, אלא יהלומים. הילידים רק צוחקים עליו יותר, עד שאחד מהם אומר לו: "שמע, באי שלנו אכן יש יהלומים, אבל הם לא מפוזרים ככה על החוף". שאל האיש: "היכן היהלומים וכיצד הם נראים?", ענו לו, שאחרי יער הקופים הפראיים ישנה ביצה גדולה, אח"כ יש הר געש פעיל, מאחוריו ישנה חלקת אדמה, חופרים ומוצאים כדורים בצבע חום בהיר שלוקחים אותם ומבשלים, עושים מהם "פירה", ואפשר אפילו לעשות מהם "צ'יפס".
האיש רצה ללכת לשם, להשיג את האוצר, אבל הזהירו אותו - הרבה כבר ניסו, רק אחד חזר, הביא שני "יהלומים" וכיום הוא מיליונר.
הוא רוקן את תכולת השק, והחל ללכת ביער הקופים, שם הכיר מקרוב כמה קופים שרדפו אחריו, הוא הצליח לברוח. כשהגיע לביצה, ראה שאין ברירה, צריך להיכנס למים. הוא קפץ למים ושחה לו לאיטו לעבר הצד השני של הביצה. מהר מאוד שינה לסגנון שחיה חתירה כאשר ראה מאחוריו להקה של תנינים שלא אכלו עדיין ארוחת בוקר. הוא הצליח לברוח מהם ולהגיע להר הגעש, טיפס עליו והרגיש שהר הגעש עומד להתפרץ תוך זמן קצר, לבסוף הצליח להגיע לחלקת האדמה, חפר בידיים והצליח להוציא שמונה "יהלומים" גדולים ויקרים והכניסם לתוך השק. הוא היה כה מאושר עד ששכח לרגע שהר הגעש עומד להתפרץ, הרעשים מההר הזכירו לו.
הוא לקח מהר את השק, טיפס שוב על ההר, כאשר ירד מהצד השני, ראה שיורדת אחריו לבה מההר. ההר מתפרץ, הוא רץ במהירות מדהימה עד שהגיע לביצה, שניה לפני שהלבה הרותחת הגיעה אליו. הוא שכח לרגע שהביצה שורצת תנינים, אבל הם הזכירו לו, הוא הצליח לברוח. גם ביער, הצליח לברוח מהקופים שגם הם רצו "יהלומים".
הוא הגיע לילידים באפיסת כוחות, אך כוחותיו שבו אליו עם קריאות ההתפעלות מצד הילידים. "אתה גיבור, אתה עשיר", אמרו כולם כאשר ראו את כל ה"יהלומים".
איכשהו, הצליח ה"מיליונר" לחזור לביתו, לאחר כמה חודשים, עם ה"אוצר". בנמל חיכתה לו קבלת פנים מדהימה. היו שם הרבה מאוד אנשים שלווה מהם כספים, וגם הרבה אחרים שפתאום נהיו חברים שלו. כשירד מהאניה כולם ביקשו לראות את האוצר. הוא פתח את השק והסובבים כמעט התעלפו מהריח של תפוחי האדמה הרקובים. כולם חשבו שהוא השתגע. אחרי שכולם עזבו באכזבה, הציעה לו אשתו שיכנס למקלחת, בינתיים תחפש פסיכיאטר טוב. משום מה היא החליטה לנקות את השק המגעיל, לתדהמתה נפל משם יהלום אמתי בגודל של ביצה ששרד את המסע שערך בעלה בחיפוש אחר "היהלומים האמתיים".
היא אמרה לבעלה: "אתה גאון, איך גרמת לכולם לעזוב אותך בכך שהחבאת יהלום בתוך תפוחי אדמה רקובים". הוא בכה. הם פנו ליהלומן שהציע מיליון דולר, הוא בכה. היהלומן העלה ל- 10 מיליון דולר, אבל הוא בכה. היהלומן הציע 20 מיליון דולר וזו הצעה אחרונה, אבל הוא בכה. היהלומן המשיך להעלות, והוא המשיך לבכות, ולא בגלל שהמחיר היה נמוך מדי, אלא בגלל שהיה יכול בקלות להשיג יהלומים רבים, הרבה יותר גדולים, ובמקום זה הסתכן בחיפוש אחר תפוחי אדמה רקובים.
והנמשל: אנו אותו אדם שהגיע מעולם הנשמות על מנת לאסוף יהלומים אשר נמצאים בזה העולם, שהם תורה, מצוות ומעשים טובים, אשר שווים הון תועפות בעולם הבא. הילידים הם היצר הרע והחברה שמסיטים ואומרים שהדבר האמתי זה הנאות, במקום ללכת לבית הכנסת, בוא אתנו בשבת לים, במקום שיעור תורה, בוא למסיבה. בקיצור תפוחי אדמה רקובים שאינם שווים כלום בעולם הבא, רק בושה וביזיון.
כאשר אדם מגיע לעולם הבא ומגלה את האמת, כמה ערך יש למיעוט המצוות שהביא עמו, הוא מתחיל לבכות ומצטער למה בזבז זמנו לריק, הרי היה יכול לעשות עוד מצוות ובמקום זה הביא תפוחי אדמה רקובים.
משל נוסף: מדענים לחקר ההתנהגות האינטלקטואלית עשו ניסוי בקרב שני שבטים פרימיטיביים באפריקה. הם החליטו להכניס מקרר אמריקאי משוכלל למרכז הכפר, באישון לילה, ולצפות מרחוק באמצעות מצלמות נסתרות כיצד יגיבו הילידים המקומיים לנוכח הממצא החדש.
בשבט "קוקו לוקו" השכים קום אחד הילידים כדי להוציא את הכלב לטיול, בדרך הוא ראה עב"ם (עצם בלתי מזוהה), תיבה ענקית בצבע חום, עשויה מחומר בלתי מזוהה. הוא בודק בעיניו, וכלבו מרחרח ובודק באפו, ממשש, מנסה להזיז ולבסוף מגיע למסקנה שבתוך התיבה מונח משהו חשוב וכבד (כנראה מתנה משמיים בגלל שאנחנו, בני שבט "קוקו לוקו" מאוד נחמדים).
הוא קורא לראש השבט המכובד, בעל הנוצה האדומה והעצם באף. ראש השבט בודק את הממצא לעיני עשרות סקרנים (ולעיני המדענים שנמצאים הרחק משם ורואים הכל דרך מסך ענק). הוא מקיש על הקופסא, מבקש שיביאו לו סכין גדולה ומצליח לפתוח את האריזה לקול מחיאות כפיים סוערות. לעיני כולם נגלה חפץ מלבני גדול. ראש השבט מסתובב סביב החפץ, בוחן ומתבונן, הוא מושך בחוזקה באחת הבליטות, ולפתע נפתחת הדלת, ושוב - מחיאות כפים סוערות מצד הקהל.
הם רואים בפנים מדפים ומגירה, ראש השבט פותח את המגירה ומוציא משם חוברת, הוא מדפדף, מעביר לידי נתיניו וכולם נהנים מאוד מהתמונות המדויקות.
ראש השבט חושב: "מה אפשר לעשות במתנה? מעניין למה זה משמש? מהי התועלת שיכולה לצמוח מזה?"
ואז עולה במוחו רעיון גאוני, במקום שכל החפצים והבגדים שלו יהיו מפוזרים על רצפת הצריף, אפשר לסדרם על המדפים, איזה רעיון נפלא... ושוב מחיאות כפים סוערות, כמה חכם ראש השבט...
בשבט "בונה בטטה", הסיפור חזר על עצמו, גם שם ראש השבט פתח את האריזה לקול מחיאות כפים. אולם לאחר שמצא את החוברת הוא החל להתבונן ולחשוב, הוא סקר את החלקים והשווה אותם למה שמצויר בחוברת. הוא ראה חוט חשמל, והבין שזה צריך להתחבר לחורים בקיר. הוא קדח חורים בקיר הצריף, הכניס את התקע וכלום לא קרה.
הוא הבין שמשהו אמור להתרחש כאשר מכניסים את התקע, ואם לא קורה כלום, סימן שהחורים שעשה בקיר אינם מתאימים. הוא הבין שהוא לא מבין, ולכן שלח שני נציגים עם החוברת לעיירה הרחוקה, אולי שם הם מבינים. בעיירה שלחו את הנציגים לעיר הגדולה, שם הסבירו להם על המצאת החשמל...
בסופו של דבר הם חזרו לכפר עם גנרטור וטכנאי שחיבר את המקרר לחשמל. ראש השבט הבין שהמקרר שומר על טריות המזון, אפשר לקרר או להקפיא ומעתה לא צריך לצוד בכל יום.
למעשה, שני המנהיגים הפיקו תועלת מהמוצר, רק השאלה מי השתמש במוצר לפי התכלית שלשמה הוא נוצר. ברור הדבר, שההנאה והתועלת הגדולה ביותר מכל מוצר, כאשר משתמשים בו לפי הוראות היצרן ולצורך התכלית. אף אחד לא קונה יאכטה כדי להשתמש בה כבמחסן.
בורא העולם, ברא אותנו ואת העולם, ויש תכלית לבריאה. התכלית היא לעשות כמה שיותר מצוות ומעשים טובים, ולהתרחק מעבירות וממעשים רעים, ובכך להגיע לאושר האמתי וההנאה המכסימלית, שזה בעולם הבא לאחר פטירת האדם.
שכר העולם הבא
אמרו חז"ל: "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", כלומר, שלא משלמים לאדם שכר בעולם הזה בעבור המצוות שעשה, אלא רק בעולם הבא. עניין זה עמוק מאוד וראוי לביאור: נאמר במשנה: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". וקודם שנבאר מהי קורת רוח בעולם הבא, יש להבין מהו כל חיי העולם הזה.
ר' אליהו דסלר זצ"ל כתב שאם נקבץ אל תוך רגע אחד את כל הרגעים של הנאות, עונג ונחת שיש לאדם במשך כל ימי חייו, ונצרף לזה את כל רגעי האושר והנחת של כל בני דורו, על פני כדור הארץ במשך כל ימי חייהם, ואת כל זה נרכז ונכניס לתוך רגע אחד, וניתן הכל לאדם אחד, אין לשער את מדרגת האושר וההנאה אשר ירגיש אותו אדם באותו רגע, אך כל זה עדיין לא עונה להגדרה "כל חיי העולם הזה".
הכוונה של "כל חיי העולם הזה" - שנצרף את כל האושר שבכל הדורות מראשית הבריאה ועד סוף כל הדורות, הכל ממש, כל טוב העולם הזה בלא יוצא מן הכלל, והכל ינתן לאדם אחד, ברגע אחד ממש. א"כ אין אושר יתר על זה כלל, ואעפ"כ קורת רוח בעולם הבא גדול הימנו.
ומהי קורת רוח של עולם הבא? קודם נבאר מהי קורת רוח בעולם הזה - למשל, סעודת שמחה גדולה בבית מלכים, שצולים שם בשר משובח, ויעבור עני ליד הארמון ויריח את הריח הטוב, זוהי בחינת קורת רוח. וכן גם בעולם הבא, אם אדם איננו זוכה ממש לעולם הבא עצמו, אלא שרק מרשים לו לעבור מבחוץ, וליהנות רק מהריח הטוב של העולם הבא המוכן לצדיקים, אותה הנאה נקראת קורת רוח (מלשון ריח, ולא עולם הבא עצמו), וזהו השכר הקטן ביותר שקיים בעולם הבא, ובכל זאת אמרו חז"ל שכל חיי העולם הזה וכל תענוגותיו והאושר וההנאות שנכלול ונרכז מראשית הבריאה ועד סופה, עוד לא יגיעו אל קורת רוח כזה בעולם הבא.
וממילא עכשיו מובן למה "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", והוא משום שאין שום מצוה, אפילו הקטנה ביותר, אשר לא יהיה שכרה יותר מכל מה שאפשר שימצא בעולם הזה כולו. ויהיה כתרגום המילים ממש: "בהאי עלמא ליכא" - אין בכל העולם כולו מה שאפשר להיות שכר עבור מצוה.
איננו יודעים מהו השכר הניתן על קיום המצוות, ואיזו מצוה נחשבת קלה ואיזו חשובה. יתכן שברכת "בורא פרי העץ" על אכילת תפוח שווה בשמים יותר מקניית "כל נדרי" ביום הכיפורים, שרבים מוכנים לשלם אלפי שקלים כדי לזכות במצוה זו.
אבל אנו אכן יודעים שהמצוה הקלה ביותר, ערכה כה רב, עד שלא ניתן לשלם עליה בעולם הזה, כי כל העולם כולו לא יספיק עבור שכר מצוה, ולו הקלה ביותר. וא"כ נתון זה מספיק לנו כדי להבין שכדאי לרדוף אחר המצוות, ולא שווה להפסיד הזדמנות לקיים מצוה, ולו הקלה ביותר. ולכן אמרו חז"ל: "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות, והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה". (פרקי אבות ב, א)
אלא שלפי זה יש לכאורה קושיא:
כתוב בספרים הקדושים: מדוע צדיק ורע לו, רשע וטוב לו? צדיק ורע לו - בעולם הזה, כדי לקבל כאן בזה העולם עונש על עבירות שעשה (שהרי: "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא"), ובכך להגיע נקי לעולם הבא ולקבל שם את מלא השכר העצום המגיע לו. רשע וטוב לו - בעולם הזה, שמקבל שכרו המגיע לו על המצוות שעשה (שאפילו רשעים מלאים מצוות כרימון), כאן בזה העולם, כדי לאבד אותו מהעולם הבא. ודבר זה רמוז בתהלים: "אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת, בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב, וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד". הכסיל לא מבין מדוע הרשעים פורחים ומצליחים (רשע וטוב לו), והתשובה לזה, שהצלחת הרשעים בעוה"ז הוא כדי שע"י זה יישמדו לעד.
ולפי מה שנאמר לעיל שלא שייך לקבל שכר בעולם הזה וכו', קשה כיצד מקבלים הרשעים את כל שכרם בזה העולם, והרי כל העולם כולו אינו מספיק כדי לשלם על המצוה הקלה ביותר?
אפשר לתרץ על פי הסיפור הבא:
עני מרוד נכנס אל חדרו של הצדיק מאפטא. "רבנו", אמר בקול מתחנן, "עזור לי, בתי היחידה עומדת לפני חתונה, ואין לי מספיק כסף כדי להשיאה!"
"מהו הסכום הדרוש?", שאל הרב.
"אלף רובל", ענה העני.
"וכמה כסף יש לך?" התעניין הרב.
"רובל אחד בלבד", השיב המסכן.
הרהר מעט הצדיק, ואז אמר: "לך לך לשלום, והעסק הראשון שיזדמן לך בדרך, אותו עליך לעשות, וה' יהיה בעזרך".
האיש האמין לדברי הרב ויצא מעודד. בדרכו חזרה עצר בפונדק על אם הדרך כדי לטעום משהו.
קבוצת סוחרים שהסבה על אחד השולחנות, משכה את תשומת ליבו. עד מהרה הבחין כי הללו סוחרי יהלומים, המנהלים עתה מקח וממכר. מתוך סקרנות קם האיש וקרב אל החבורה כדי להתבונן ביהלומים מקרוב.
אחד הסוחרים הבחין בו ושאל: "מה אתה לוטש עיניים, אולי אתה רוצה לקנות יהלום?"
בהתחלה חשב להשיב בשלילה, אולם משנזכר בדברי הצדיק השיב בחיוב.
"כמה כסף יש לך?", שאל הסוחר.
"רובל אחד", השיב העני, תשובה שגררה פרצי צחוק אדירים מפי כל המסובים.
"רגע, יש לי הצעה גם עבור רובל אחד", אמר הסוחר. "אוכל למכור לך את חלקי לעולם הבא".
מיד הסכים העני, וביקש לערוך שטר מכירה כדת וכדין, כדי שהעסק יהיה שריר וקיים.
הסוחרים התמוגגו מנחת ומיהרו להביא עט ודף, חיש נכתב השטר כשבסופו חתימות העדים. העני מסר לסוחר את הרובל, וקיבל לידו את שטר המכירה.
לקול צחוקם של הסוחרים חזר האיש לשולחנו. באותו רגע נכנסה אשתו של הסוחר, תוך התעניינות מה פשר השמחה הגדולה. כאשר הסוחר סיפר לאשתו איך הצליח למכור "כלום", את העולם הבא שלו, לעני תמים תמורת רובל אחד, אשתו לא צחקה. וכאשר הבחין הסוחר בהבעת פניה של אשתו, גם צחוקו קפא.
"מכרת את חלקך הזעום בעולם הבא בעבור בצע כסף?!... אתה כמו גוי!!!... איני רוצה להיות נשואה לגוי! אני רוצה להתגרש... עכשיו הולכים לרבנות!..."
"אבל..." גמגם הבעל, "זה היה בצחוק, רק מהתלה".
"לא!", צעקה האשה, "מכירה עם שטר ועדים אינה מהתלה, איבדת את חלקך לעולם הבא ואנחנו הולכים לרבנות תיכף ומיד!"
"רק רגע", אמר הבעל, בעודו חושב מה לעשות, "הקונה עדיין כאן, אוכל להחזיר לו את כספו ולבטל את המכירה".
כאשר הסוחר ביקש להחזיר את העניין לקדמותו, באומרו שהיה זה סתם מעשה לצון, טען העני שהוא התכוון לקניין במלוא הרצינות, והוא אינו מתכוון לחזור בו מהעסקה.
הסוחר מתוך ייאוש הציע לעני כמה עשרות רובלים עבור השטר, אך העני השיב: "אשיב לך את שטר המכירה רק אם תיתן לי אלף רובלים".
"אלף רובלים?!", הזדעק הסוחר, "כיצד אתה מעז לדרוש ממני סכום כזה תמורת גיליון נייר עלוב?"
"אתה יכול להשאיר את הנייר ה"עלוב" בידי", ענה העני.
"בסדר, שהנייר יישאר בידך", אמר הסוחר, אך מיד שמע את אשתו צועקת: "אם כך נלך לרבנות להתגרש".
"איני יכול לשלם סכום כה גדול בעבור פיסת נייר עלובה", אמר הסוחר.
"ואני איני יכולה לחיות עם גוי גמור", השיבה האשה, "או שתשלם לו, או שאנחנו הולכים להתגרש".
נפנה הסוחר אל היהודי וניסה להוריד את המחיר, אך העני עומד על שלו: "אלף רובל, ולא פרוטה אחת פחות, ותחליט מהר כי עלי ללכת".
חכך הסוחר בדעתו ולבסוף שלף את ארנקו והעניק לעני אלף רובלים. רק אז מסר העני לסוחר את שטר המכירה, תוך שהוא משבח את ה' ואת הצדיק מאפטא.
הסוחר ואשתו שאלו את העני לפשר הדבר, וזה סיפר להם את כל הסיפור.
האשה אמרה לבעלה שהיא רוצה ללכת אל הצדיק, ואכן בו ביום נסעה לשם.
כשנכנסה, אמרה לצדיק: "שמחה אני מאוד, שעל ידי התגלגלה הזכות להושיע את היהודי הנצרך, אך רצוני לשאול את הרבי: האמנם חלקו של בעלי בעולם הבא שווה אלף רובלים?"
השיב הצדיק: "כאשר מכר בעלך את חלקו לעוה"ב ברובל אחד, לא היה חלק זה שווה אפילו רובל אחד. אך לאחר מכן, כשקנה את חלקו תמורת אלף רובל, וסייע בכך ליהודי להשיא את בתו, חלקו לעוה"ב לא יסולא בפז".
אמר הרה"ג ראי"ל שטיינמן שליט"א, שיסוד הוא ביהדות: אין ערכו של מעשה טוב נמדד, אלא כפי שמעריך אותו האדם עצמו. שכר המצוות נקבע על פי יחסו של האדם למצוה שעשה. אם הוא יודע ומכיר בערכה הנצחי, והיא שווה בעיניו יותר מיהלומים, אזי הוא יקבל שכרו בעולם האמת, משום שאכן אין בכל חפצי העולם הזה מספיק כדי להעניק לו את תמורתה. אך הרשעים שהזדמנה להם מצוה, אינם מאמינים בכוחה העצום, אלא מקיימים אותה כדי לזכות לכבוד, או משום אי נעימות וכדומה. לאנשים כאלו ניתן לשלם על מצוה במטבעות של כסף, כבוד והצלחה מפני שזה כל מה שהיא שווה בעיניהם.
גדולתו של אדם הראשון
הקב"ה נטל את אדה"ר מהר המוריה, הניח אותו בגן עדן, הראה לו את הגן מקצהו ועד קצהו ואמר לו: "ראה, כל זה התקנתי לטובתך, אם תהיה טוב", ועשה אותו למלך על גן עדן. עיקר היותו שם היה כדי שיעבוד את ה' יתברך וישמור כל מצוותיו. כאשר המלאכים ושאר הברואים ראו את גדולת אדם הראשון נתיראו מאוד. הם היו סבורים שהוא אדון העולם ובאו להשתחוות לפניו. אמר להם אדה"ר: "בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יְהוָה עֹשֵׂנוּ", והיה הולך לפניהם ואומר שירה לפני הקב"ה. אז בירכוֹ הקב"ה ונתן לו שלטון על כל חיות השדה. המלאכים שירתו אותו, צלו לו בשר (הכוונה שהיה מאכלו רוחני), סיננו לו יין ונתנו לו מתנות. (ילקוט מעם לועז)
"הכל בפני שרה כקוף בפני אדם, שרה בפני חוה כקוף בפני אדם, חוה בפני אדם כקוף בפני אדם, אדם בפני שכינה כקוף בפני אדם". (בבא בתרא נח.)
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ... וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ..." (א, כו-כז)
לכאורה קשה, היאך נאמר שהקב"ה ברא את האדם "בצלמו ובדמותו", והרי אחד מעיקרי האמונה הוא, שהקב"ה - "אין לו דמות הגוף ואינו לו גוף", א"כ מה הכוונה בזה?
הגר"ח מוולוז'ין זצ"ל כתב לבאר כי עניין "צלם ודמות" שנאמר כאן אינו כמשמעו, כי כתוב במפורש (ישעיה מ'): "ומה דמות תערכו לו?!", אלא פירושו - דמיון מה באיזה דבר, לא בגוף, אלא בתכונה מסויימת (כמו שדוד המלך ע"ה אומר: "דמיתי לקאת מדבר" שהוא עוף בודד, קולו כמו נהי והוא מעופף ממקום למקום, ואין הכוונה שלדוד המלך צמחו כנפיים, אלא לומר שהיה בודד, נע ונד במדבר ובוכה לה'). "צלם אלקים" פירושו, שישנה נקודת דמיון בין האדם לאלקיו, שיש בו תכונה מסויימת המאפיינת אלוקות.
ויש להבין, מדוע נאמר דווקא "בצלם אלקים" ולא שם אחר משמותיו של הקב"ה כמו הוי"ה? ויש לומר שלאדם יש דמיון דווקא לתכונה של שם "אלקים", שפירושו שהוא תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם, במימדים אינסופיים. אך אין לאדם שום שייכות ודמיון לתכונת שם הוי"ה, שפירושו שהוא מהווה יש מאין את עצם המציאות, שהרי אין שום כח בעולם, מלבד הקב"ה, שהוא מהווה יש מאין.
הקב"ה ברא את כל הבריאה המופלאה, היקום וכל העולמות יש מאין, אך מאז כל רגע ורגע ממש הוא משפיע עליהם חיות (מתכונת שם "אלקים"), וכל מציאותם וקיומם תלוי בזה, ואם הקב"ה היה מסלק מהם כח השפעתו אפילו לרגע אחד, מיד היו כולם לאפס ותוהו.
האדם דומה ל"אלקים" בכך שהוא ממש (כמו הקב"ה) מחזיק בכל רגע ורגע את עצם המציאות, בכח מעשיו. עליו לדעת שכל העולם כולו תלוי בו, כי בכח מעשיו, דיבוריו ומחשבותיו הטובים הוא מקיים ונותן כח בעולמות העליונים, ומוסיף בהם קדושה ואור. ואם להיפך ח"ו הוא יכול להרוס ולקלקל בעולמות בלי שיעור, בכוחו של אדם להחריב את כל העולם ברגע אחד. וכתב הרמב"ם: "לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב. חָטָא חֵטְא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה שנאמר: "וצדיק יסוד עולם", זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו".
האדם נברא "בצלם אלקים", ואמרו בשם הבעל שם טוב, שעיקר האדם הוא צלם דמות האדם שבו, וכל זמן שהוא שומר על עצמו שלא לעשות עברות, יש עליו צלם אלקים, והבהמות והחיות אינן יכולות לפגוע בו. אבל אם האדם עושה עברות ח"ו, גורם הוא לסילוק הצלם של "דמות אדם" ממנו, ואז החיות והבהמות אינן רואות בו אדם, אלא בהמה, ויכולות לפגוע בו.
רבי חיים בן עטר, ה'אור החיים' הקדוש, היה עוסק במלאכת הצורפות, בה היה בקי גדול ואומן מומחה. אך היתה לו הנהגה שברגע שהיה מגיע לסך הכסף הנצרך לכלכלת הבית, מאותו רגע לא קיבל יותר הזמנות לעבודות והיה עוסק בתורה, עד הרגע שבו תם הכסף, אז היה חוזר למלאכתו. פעם רצה המלך להזמין כתר מפואר משובץ באבנים טובות ומרגליות מעשה ידי אומן. הוא בירר מי הצורף הנאמן והמומחה ביותר שאפשר להטיל עליו מלאכה זו, וכולם המליצו לו בחום על הרב היהודי. הוא הזמין את הרב לארמונו המפואר, כיבד אותו מאוד, ביקש ממנו שיחל במלאכת השיבוץ והציע לו סכום עצום. למרבה הפלא, סירב הרב הקדוש לבקשה משום שהשלים את חסרונו לאותו שבוע ולא היה מוכן לבטל תורתו אפילו אם יענישו המלך. המלך כעס מאוד, נתן לו את חומרי הגלם ודרש שתוך שבוע המלאכה תיעשה. כאשר הגיעו השליחים לקחת את הכתר המפואר, הם נדהמו לראות שהרב עוסק בתורה ואפילו לא התחיל במלאכה.
אחר כבוד, הובל הרב הקדוש באזיקים אל המלך שיחרוץ את דינו על שפגע בכבוד המלך. המלך פסק להשליך אותו לגוב האריות. לעיני המלך והשרים הרב הושלך לבור מלא אריות רעבים, אולם לתדהמת כולם הרב התיישב במרכז, כל האריות באו אליו בהכנעה, התיישבו לצדו וליקקו את עפר רגליו. הרב החל ללמוד משניות בקול נעים מול "תלמידיו החדשים".
המלך והשרים נדהמו מהמחזה המיוחד. המלך שאל כיצד זה יתכן? ואחד המשרתים אמר שאולי האריות אינם רעבים. אותו משרת הושלך לעבר האריות, והם מיד קפצו עליו ואכלו את בשרו. אז הבינו כולם שהרב היהודי, ה'אור החיים', הוא איש קדוש. המלך פקד להוציאו מהבור, העניק לו מתנות רבות, ליווה אותו בכבוד גדול לביתו והבטיח לו שיותר לא יפריע לו בעבודת הקודש שלו.
וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים... (ב, ז)
באדם ישנם שני חלקים: חלק רוחני, אלוקי, וכמו שאמרו חז"ל: "מאן דנפח מדיליה נפח" (מי שנושף אויר זה מתוכו) - הקב"ה נפח באדם נשמה כביכול ממנו עצמו. ויש גם חלק גשמי - עפר מן האדמה.
ישנה ברכה מיוחדת על יצירת האדם - "אשר יצר את האדם בחכמה", אותה אנו מברכים מספר פעמים ביום. חתימת ברכה זו היא: "רופא כל בשר ומפליא לעשות". וכתב הרמ"א (או"ח ו') "ומפליא לעשות - במה ששומר רוח האדם בעצמו וקושר דבר רוחני בדבר גשמי". וודאי שכל מעשי ה' ית' הם פלאי פלאים, כל פרט ופרט בבריאה - הכל פלא אחד מופלא ועצום. אולם הפלא הגדול מכולם, עליו נתייחדה ברכת "מפליא לעשות", הוא חיבור הנפש עם הגוף היוצר את היצירה ששמה "אדם".
הגוף הוא דבר גשמי, עפר מן האדמה כעצים ואבנים, לעומתו הנפש היא דבר רוחני. הרי שאלו שתי מציאויות שונות שאין שום קשר ביניהן. א"כ, כיצד ניתן לחבר גשמיות עם רוחניות? כיצד יתכן שהמושג הרוחני הנקרא "נשמה" יתחבר לאברים ולכוחות גשמיים?
לכן דווקא על חיבור מופלא זה בין הגוף לנשמה נאמר "ומפליא לעשות". כי הביטוי "פלא" מורה על דבר שיש בו סתירה לחוקי הטבע. הפלא הגדול ביותר הוא האדם. המילה "אדם" מורכבת משני חלקים: א' - דם. האות א' בכל מקום מבטאת אלוקות, רוחניות, עוצמה וקדושה. "דם" מבטא בשר וגשמיות. אולם החיבור בין האות א' לדם, בבחינת "הדם הוא הנפש", הוא היוצר את ה"אדם". (עפ"י שיחות הגרש"ד פינקוס זצ"ל)
האדם, בחיר הבריאה, יכול לבחור בין טוב לרע, בין דבר המביא לו תועלת רוחנית או גשמית לבין דבר הגורם לנזק. האדם יכול לעלות למדרגה הגבוהה ביותר, וכן גם להיפך, לרדת לתחתית המדרגה. האדם נברא מגוף ונשמה, הגוף מהווה משכן לנשמה, ושני הפכים אלו ביחד יוצרים את השלמות. הגוף מושך לחומריות, לתאוות ולהנאות העולם הזה, ואילו הנשמה מושכת לרוחניות. הנשמה דורשת רוחניות וכל הנאה גשמית לא תספק אותה.
בכפר אחד קטן ונידח התגורר אדם עשיר מאוד (ביחס לאנשי הכפר). הוא זכה לגור בצריף עץ, בניגוד לאחרים אשר גרו בבתים עשויים קש וחמר. היו לו גם סוס ועגלה, עיזים, תרנגולים ושדה, בה היה מגדל ירקות משובחים, אותם הוא היה מוכר בעיר הגדולה. בקיצור, כל מה ש"עשיר" צריך. בנוסף היו לו גם דברים שהוא ממש לא היה צריך - בעיות בשידוכים, הוא לא היה נשוי.
יום אחד, יצא העשיר הכפרי למכור את תוצרתו בעיר הגדולה. בהיותו בדרך שמע קולות המשוועים לעזרה מתוך הנהר. הוא קרב למקום וראה אדם לבוש בגדים מהודרים טובע בנהר. הכפרי קפץ למים והצליח להוציא משם את האיש שבינתיים איבד את הכרתו. הוא ביצע בו החייאה והביא אותו לעיר הגדולה. הוא הזעיק רופא כדי לטפל באדם שהציל ואז התברר שזכה להציל, לא אחר מאשר את המלך בכבודו ובעצמו. המלך הודה מאוד לכפרי שהצילו והחליט לתת לו לאשה את בתו הנסיכה. החתונה נערכה ברוב פאר והדר ולאחר שבעת ימי המשתה, לקח החתן המהולל את כלתו הנסיכה אל הכפר.
הכפרי ידע שאשתו נסיכה עשירה ומפונקת ולכן דאג שיהיו בביתו כל הדברים הכי טובים שיכולים להמצא בכפר: מיטה עם מזרון (לא קש), שטיחים נאים עשויים מנצרים ואפילו כסא ושולחן. נשות הכפר הכינו לה את התבשילים הכי משובחים: מרק שעורים, פירה עם בצל וקציצות עשויות מבשר משובח (של עז זקנה).
הנסיכה נכנסה לביתה החדש ועיקמה את אפה המלכותי. כאשר היא טעמה מהתבשילים ה"משובחים", מיד היא הקיאה, וכל מה שניסו לרצות אותה, לא עלה בידם. כי הנסיכה מפונקת ורגילה לרמת חיים אחרת, כל ה"עושר" שיש בכפר אינו מתאים לה כלל וכל מה שנחשב שם לתענוגות, בשבילה נחשב לייסורים.
כך גם הנשמה בתוך הגוף אשר היא מואסת בכל תענוגי עולם, והמזון האמתי שלה הוא מזון רוחני: תורה, מצוות ומעשים טובים. (הסיפור מעובד מתוך משל שהביא ה'מסילת ישרים')
נפש האדם חוצבה מכסא הכבוד, מקור הנשמה מפנימיות הקדושה, וע"י הרכבתה על הגוף הגשמי נוצר אדם. ואכן מטרת כל התורה כולה לבנות את האדם השלם - שילוב אמיתי בין חומר לרוח. אנו, עם ישראל, איננו מפרידים בין השגת הרוחניות לבד, לבין השגת הגשמיות לבד (בניגוד לאומות העולם), אלא שאנו חפצים בחיבור ובהרכבה של שני הדברים כאחד - גשמיות עם רוחניות. מטרתנו לחיות את החיים הטבעיים, ובתוכם להכניס את הקדושה ואת הטהרה. זוהי צורת "אדם"!
באופן טבעי, כל יהודי, יהיה מי שיהיה, יכול להגיע לגדלות עד אין סוף! אדם שיש בתוכו נשמה קדושה שהקב"ה נתן אותה מעצמו כביכול. לא רק שהקב"ה אמר שתהיה לנו נשמה, אלא "ויפח באפיו נשמת חיים". אדם מטבעו יכול להגיע לגדולות בתורה, בתפילה, ביראת ה', ברוחניות, בלי שום גבול.
אם הקב"ה נתן בנו נשמה קדושה, הוא נתן לנו אותה כדי שנשתמש בכח הטמון בה, וכלשון ה'מסילת ישרים': "בריאתו של האדם למצבו בעוה"ב היא, ועל כן ניתנה בו נשמה זאת, כי לה ראוי לעבוד, ובה יוכל האדם לקבל את השכר במקומו ובזמנו". (עפ"י שיחות הגרש"ד פינקוס זצ"ל)
בריאת חוה, ונתינת שמות לחיות
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה: וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם: וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת: עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד: (ב', יח-כד)
לכאורה קשה, מדוע לאחר שהקב"ה אמר שלא טוב לאדם להיות לבדו, הוא קודם מביא לאדם את כל בעלי החיים כדי שיקרא להם שמות, ורק אח"כ בורא ממנו את חוה אשתו? מדוע הם לא נבראו באותו זמן? מדוע היה צריך לברוא את חוה מתוך גופו של אדם?
נאמר במדרש: "וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ" - מלמד שהעבירן כולן לפניו לקרות להן שמות, וקרא לכל אחד ואחד מהן שם לפי מה שהוא, ולפי מה שהסתכל בהן ידע סוד כולן, ואותם השמות עומדים לדורות, שנאמר "וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ". ולמה הביאן אצלו? להראות למלאכי השרת חכמתו של אדה"ר. בשעה שביקש הקב"ה לברוא אדם נמלך במלאכי השרת, אמר להם: "נעשה אדם", אמרו לפניו: "רבון העולמים, "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ", אמר להם: "אדם זה שאני מבקש לברוא, חכמתו מרובה משלכם", הביא לפניהם את הבהמה, ואת החיה, ואת העוף, אמר להם: "זה מה שמו?", ולא היו יודעין. העבירן לפני אדם, אמר לו: "זה מה שמו?", אמר: "זה אריה, זה חמור וזה גמל". "ואתה מה שמך?" אמר לו: "אני נאה להקרא "אדם" שנבראתי מן האדמה", "ואני מה שמי?", אמר לו: "לך נאה להקראות "אדני" שאתה אדון לכל בריותיך", אמר רב אחא: "אֲנִי יְהוָה הוּא שְׁמִי" - הוא שמי שקרא לי אדם הראשון. חזר והעבירן לפניו זוגות, אמר: "לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג!" ולאדם לא מצא עזר כנגדו, אתמהא, ולמה לא בראה לו תחלה? אלא צפה הקדוש ברוך הוא שהוא עתיד לקרות עליה תגר לפיכך לא בראה לו עד שתבעה בפיו, כיון שתבעה מיד "ויפל ה' אלהים תרדמה" וגו'. (מדרש הגדול, בראשית)
שמו של דבר זהו מהותו. לאדם ניתן כח מיוחד, כח הדעת, שעל ידו הוא יודע להגדיר דברים לאמיתות פשיטותם, ולהעניק להם את שמם המתאים. אדם הראשון ידע בחכמתו לכוון לאמת ולקרוא שמות לפי שורשו הרוחני של כל בעל חיים, וכך "הוא שמו" באמת, מיסודו וטבעו.
אריה - מטיל יראה בהופעתו, "אריה" בגימטריה "גבורה".
חמור - מלשון חומר, בהמה חסרת אצילות ודעת, ומסמלת יותר מכל את כבדות ועצלות החומר הבהמי.
גמל - גבעה מעל (דבשת), וגם גרה מעל (שהוא היחיד שמעלה גרה בלי הפרסת פרסה), הוא גם מסוגל להגמל זמן רב ממזון ושתיה וגם גומל טוב לבעליו ומשרתו נאמנה. (עפ"י 'הצופן')
ולכאורה קשה, אם לכל הבהמות והחיות קרא האדם שם שיש בו משמעות עמוקה לתכונות שיש בכל אחד ואחד מהם, מדוע לעצמו קרא "אדם" על שם הגוף שנברא מהאדמה, ולא קרא לעצמו על שם החלק הרוחני שבו שהוא העיקר?
הסבא מסלבודקא כתב שדווקא בשם זה גילה האדם את עצמיותו האמתית שבה נעוץ כל יסוד מהותו. אמנם אדה"ר הכיר שמצד אחד גדול הוא מאוד ונעלה על כל הברואים, עד שהקב"ה התפאר בו ואמר למלאכים "ראו שחכמתו גדולה משלכם", ואפילו המלאכים טעו בו ובקשו לומר לפניו "קדוש". אולם מצד שני הוא הכיר שהוא נברא מהאדמה, ועליו ללכת ולעלות ממדרגה למדרגה, ובגלל סטייה כלשהי בעלייתו, עלול הוא לרדת בבת אחת למדרגות הפחותות ביותר.
הראשונים ביארו שהשם "אדם" הוא גם מלשון "אָדַמֶה לעליון". כלומר תכלית בריאת האדם היא כדי שיתעלה מהגוף והחומריות וידמה לקב"ה. כיצד? אמרו חז"ל: "לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ" - במידותיו - מה הוא רחום, אף אתה היה רחום... חנון... גומל חסדים... קדוש... וכן בכל המידות. הקב"ה ברא אותנו כדי להיטיב לנו, וגם עלינו לדבוק במידותיו ולהשתדל להיטיב לסובבים.
וכתב הרמח"ל (ב'דרך ה'' פ"ב), שכדי להדבק בקב"ה לעתיד לבוא, צריך להדבק במידותיו בעוה"ז, ועיקר הדבקות במידותיו של רחום וחנון וגומל חסדים, זה לאחר הנישואין, שצריכים הבעל והאשה להיטיב האחד לשני תמיד.
לפי המדרש שהבאנו לעיל, הקב"ה ברא את האשה לאחר שאדה"ר קרא שמות לחיות, כדי שהוא יראה שלכל החיות יש בן זוג ואז גם הוא ירצה ויבקש. ואז אם יהיו תלונות, הקב"ה יגיד לאדם: "אתה ביקשת!"
אולם אפשר לומר גם דבר נוסף, עפ"י הנאמר לעיל, שכאשר אדה"ר קרא שמות לחיות, עשה זאת לפי המהות והתכונה שיש לאותה החיה. כאשר הוא רצה לקרות שם לעצמו הוא לא היה יכול משום שלא הכיר את תכונותיו. הוא לא יכול היה לדעת אם כעסן הוא או רגוע, קמצן או בזבזן, עניו או גאוותן וכד', משום שהיה יחידי ולא היה לו על מי לכעוס או למי להעניק.
כאשר הקב"ה ברא את האשה והביאה לאדה"ר, אז קרא לעצמו "איש" ולאשתו קרא "אשה" משום שהבין שכל המידות והתכונות הן מיסוד האש וצריך לעבוד עליהן. עיקר מידותיו של האדם באות לידי ביטוי בהיותו בביתו, שם הוא אינו חושש מהסובבים ולא עושה "הצגות" להראות כמה שהוא נחמד וטוב לב.
הקב"ה ברא את האשה מהאדם. דבר זה בא לרמז לתפקיד האשה בעולם, שמעצם בריאתה היא קשורה לאיש לעזור לו ולהשלימו, ואין האשה כורתת ברית אלא עם בעלה, ואין האיש שלם אלא ע"י אשתו. רק כאשר שניהם ביחד הם נקראים "אדם", כמו שנאמר: "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם", ובשותפותם הם בונים בית לשכינה.
תכלית זיווגו של האדם שונה מתכלית החיות והבהמות, כי עניין הבהמות והחיות הוא להביא תולדות לקיום מינן. בעלי החיים אינם מקפידים על בן זוגם ולכן הקב"ה ברא אותם כל אחד בפני עצמו. אולם האדם נברא כדי לעבוד את בוראו והאשה משלימה אותו ועוזרת לו לקדש את עצמו שלא יחטא, ובכך יוכל לגדול ביראת שמים ובלימוד התורה הקדושה. וכתב הטור (אה"ע א'): "כל מי ששרוי בלא אשה שרוי בלא טובה בלא ברכה בלא דירה בלא תורה בלא חומה בלא שלום ואמר רבי אלעזר: כל מי שאין לו אשה אינו אדם".
האיש והאשה הם גוף אחד כי התכלית שלהם אינה רק לתולדות או להנאה עצמית, אלא להשלים האחד את השני כדי שיוכלו לעבוד את ה'. האשה היא "עצם מעצמו ובשר מבשרו" של האיש, והם גוף אחד, משום שגם נשמותיהם נחצבו ממקום אחד. ובספר הזוהר הקדוש (ויקרא פא.) נאמר, שאיש בלא אשה הוא פלג גופא (חצי גוף). שלמות נשמתם היא רק אם שניהם יהיו ביחד ע"י נישואין. עליהם להתקדש יחדיו ולהשלים תיקון נפשם ע"י שיקימו את ביתם לשם שמים, להעמיד בנים צדיקים, ובכדי שהאשה תשלים את תיקון נפשו, תהיה לו לעזר בעבודת ה' וכדי שיהיה לו על ידה "פת בסלו", ובכך יהיה שלם בתורה וביראת ה'.
"איש ואשה שזכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתן" (סוטה יז.). גם באיש וגם באשה יש את המילה "אש", אך יש בהם גם אותיות י"ה, שהוא כינוי לשכינה. אם הם זוכים להשלים נשמתם, כוונתם לשם שמים והם מכבדים האחד את השני, הם זוכים לכך שהשכינה תשרה ביניהם, תהיה להם סייעתא דשמיא ויזכו לבנים צדיקים, כמו שאמרו: "שלושה שותפים באדם: אביו, אמו והקב"ה".
ואיך אפשר לזכות לכך? אם כל אחד מהם ירגיש שהוא זכה בבן הזוג בתורת מתנה, "זכיה", ולא ירגיש שמגיע לו. אם כל אחד ירצה לתת לשני ולא רק לקבל ולקחת מהשני. אם כל אחד יוותר "ויזכך" את עצמו, ינסה להתאים את עצמו לבן זוגו ולא ירצה לשנות את השני - אז הם "זכו".
פעם אחת היה ביער צבי עם קרניים מפותלות, ארוכות ויפות. בכל פעם שהיה נרדף מבני אדם או מחיות רעות, היו קרניו מסתבכות בענפים ובסבך העצים, והיה ניצל בנס. ומכיוון שלא רצה יותר לסמוך על הנס, החליט הצבי לנסר את כל עצי היער, כדי שלא יפריעו לו במנוסתו. הוא קנה מסור חשמלי והחל במלאכה. פגשו בו חבריו והציעו לו: "במקום לנסר את כל עצי היער, פשוט תנסר את הקרניים שלך". אל תנסו לשנות את השני, נסו להשתנות בעצמכם.
חטא עץ הדעת
עד כה ראינו נוראות מגדולתו, חכמתו וקדושתו של אדם הראשון, וישנם בחז"ל עוד מאמרים רבים ונפלאים על מדרגתו קודם החטא. עלינו להבין שגם מצב הבחירה שלו היה שונה לגמרי מזה שלאחר החטא. וכן ביאר רש"י ז"ל בפירושו לתורה (בראשית ב', כ"ה): "ולא יתבוששו - שלא היו יודעים דרך צניעות להבחין בין טוב לרע, ואף על פי שנתנה בו דעה לקרות שמות, לא נתן בו יצר הרע עד אכלו מן העץ ונכנס בו יצר הרע וידע מה בין טוב לרע".
אמנם גם קודם החטא אדה"ר היה בעל בחירה, להטות את עצמו לטוב או לרע, כי זו תכלית כוונת הבריאה (וכן נאמר במדרש הגדול: "ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע" - מלמד שהכל בגן עדן. מי שמבקש עץ חיים הוא מוצא בו, ומי שמבקש עץ הדעת טוב ורע הוא מוצא בו, ולפניו שתי דרכים, אחת לזו ואחת לזו, ואדם מהלך באיזה שביל שירצה. רצה לזכות, הרי הפתח פתוח, רצה לחוב, הרי הפתח פתוח ורע מצוי לו"). אולם אז לא היו כלולים בתוכו כוחות הרע (כי היה כולו קודש, ישר ומזוכך) אלא שהיו חוץ ממנו, והבחירה היתה אם להיכנס ולבוא אל כוחות הרע, כמו שאנו יכולים לבחור אם להיכנס לתוך מדורת אש בוערת.
עכשיו במצב שלאחר החטא, היצר הרע נמצא בתוכנו, ולכן דבריו נשמעים לנו בגוף ראשון: "אני רוצה", "אני מתאווה", ואילו היצר הטוב מדבר אלינו בגוף שני: "אתה מחויב", "אסור לך", ועלינו לערוך מלחמה קשה נגד היצר הרע ולהקשיב ל"קול הטוב".
אבל אצל אדה"ר הרע היה חוץ ממנו, ולכן היצר הרע היה צריך לבוא אליו "מבחוץ" כדי לפתותו. וברור שפיתוי כזה לא היה יכול להביא את אדה"ר למחשבה: "אני מתאווה לעשות כך", כי להתאוות דבר שהוא נגד רצון ה' היה אצלו דבר מופרך לגמרי, נגד המציאות, וכמו שאדם ירצה להיכנס לתוך האש.
וא"כ צריכים אנו להבין, כיצד יתכן שאדה"ר נכשל בחטא עץ הדעת?
כידוע, כל דבר קטן וגדול בתורה לא נכתב סתם, אלא כדי ללמד אותנו משהו מתוך ההתבוננות בדברים. ישנם "שבעים פנים לתורה" וכולם אמת, ואנו בע"ה נביא שתי דרכים:
ביאור א':
לפני שנבאר, יש להתבונן בפסוקים המתארים את חטא עץ הדעת:
הקב"ה בורא את האדם ומצווה אותו שלא לאכול מעץ הדעת:
וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת: (ב, טז-יז)
לאחר מכן הקב"ה בורא את חוה, ובפרק ג' אנו גם פוגשים את הנחש שמפתה את חוה לאכול מהפרי האסור:
וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל, וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן:
ולכאורה קשה: מדוע חוה שינתה? בציווי לאדם לא נאמר מפרי העץ אלא מעץ הדעת, וכן לא נאמר איסור נגיעה, ועוד לא נאמר לשון ספק פן תמותון אלא: "ביום אכלך ממנו מות תמות", ומהו לשון "אף כי אמר אלקים" שבדברי הנחש?
וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן, כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע. וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:
ויש לשאול: איך ידעה כי טוב העץ למאכל לפני שטעמה ממנו? ועוד מדוע כתוב קודם למאכל ואח"כ תאווה לעיניים? לכאורה הסדר צריך להיות הפוך - קודם רואים ואח"כ טועמים. ומנין ידעה שהעץ משכיל קודם שטעמה ממנו? ולמה לפעמים נקרא עץ ולפעמים נקרא פרי?
דבר נוסף הטעון ביאור - כיצד עבר אדם על הציווי בלא דין ודברים ובלא מלחמה, "ותתן לאישהּ עמה ויאכל", מיד, בלי ויכוח, הרי אפילו חוה לא אכלה מיד, כמו שאמרה אח"כ: "הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל", ופירוש השיאני - פיתני והטעני.
ועוד, אינה מובנת תשובתו של אדם לשאלת הקב"ה מדוע עבר על הציווי:
"וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל"
אפילו קל שבקלים לא ישיב תשובה כזו, וכל שכן לפני המלך (אם המלך יאסור משהו על מישהו, לא יתכן שיעבור על ציווי המלך בגלל שמישהו אחר יתיר לו, איזה מן תירוץ הוא זה?!).
וכן גם לא מובן העונש:
וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה:
מדוע אדם עצמו לא נענש אלא רק האדמה נענשה "ארורה האדמה בעבורך", ובעקיפין גם האדם סובל, מה אשמה האדמה? מדוע לא התקיים ביום אכלך ממנו מות תמות? ומהו: "אשר צויתיך לאמור", ומה השייכות לסיבת העונש?
ועתה נבוא לבאר בס"ד:
ה'אור החיים' הקדוש כתב, שאדם הראשון נצטווה שלא לאכול מעץ הדעת, והכוונה שלא לאכול אפילו מהעץ עצמו (מהגזע), ובמילה "לאמור" אדם נצטווה לומר את הציווי לחוה, שנבראה לאחר הציווי. אבל למעשה, אדם שינה מעט כאשר אמר לחוה את הציווי - הוא לא אמר לה שאסור לאכול גם מהעץ עצמו, משום שחשב שאין שום צורך לאסור זאת, הרי אין עניין לאכול גזע של עץ, ובזה טעה כי אמנם אין שום טעם בגזעי העצים, אך כל זה בשאר העצים, אולם בעץ הדעת היה טעם אף לגזעו.
והשינוי השני הוא מה שאסר עליה אף הנגיעה, וכתב ה'פנים יפות' שאמנם כוונתו היתה טובה, לאסור משום גדר וסייג, ואמר לה שה' אמר: "לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן". ואמנם לשון פן הוא לשון ספק אך לא אמר פן על איסור האכילה, רק על איסור הנגיעה וכוונתו היתה לומר שאסור לגעת שמא מתוך הנגיעה תבוא לאכול ובזה תבוא לידי מיתה. ובזה היה מקום לאשה לטעות שלשון הספק הוא גם על איסור האכילה.
דבר נוסף שטעתה בו האשה, הוא סיבת המיתה באכילת הפרי. היא חשבה שהפרי עצמו ממית, שהוא סם המוות, ולכן ה' אמר להם שלא לאכול ממנו, אך למעשה האיסור לאכול הוא משום עצם הציווי "לא תאכל ממנו", ואילו "מות תמות" הוא עונש על העברה.