אור ברסלב
ספר מעשי אבות נח ובני דורו › בני דור המבול

ספר מעשי אבות

נח ובני דורו · בני דור המבול

נח - איש צדיק תמים היה בדורותיו

"וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים, שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה. וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל, הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה. וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל, הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב. וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן, לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל..." (בראשית ד' יט-כב)

עפ"י המדרש (ב"ר כג, ב) למך היה המובחר שבאותו הדור, והוא לקח "לו" - לעצמו שתי נשים. אמנם הוא לא עשה שום איסור, אך כל כוונתו היתה לשם תאווה, תאווה של היתר. ללמך נולדו שלושה בנים: הראשון היה יבל, שהיה הראשון לרועי בהמות במדברות, ויושב אהלים. ולפי מדרש אגדה בונה בתים לעבודה זרה. ואחיו יובל היה תופש כינור ועוגב לזמר לעבודה זרה. והבן השלישי היה תובל קין, שהיה "מתבל" ומתקן אומנותו של קין, שהיה מכין מנחושת וברזל כלי זין לרוצחים.

מכאן רואים את ההתדרדרות העצומה שהיתה באותו הדור: למך התחיל עם תאווה של היתר, ואחריו בנו הראשון שהתחיל כרועה בהמות (מרמז שאף הוא היה בעל תאווה כבהמה) ולבסוף הגיע לאיסור חמור של עבודה זרה. הבן השני היה כבר כל כולו לע"ז, שהיה שר ומנגן לה עם כל החשק והנשמה. הבן השלישי כבר היה רוצח... הכל התחיל מתאווה של היתר. כך היא מידת התאווה, בהתחלה האדם פורק מעליו עול מלכות שמים והולך אחר תאוות לבו, אח"כ נכשל בע"ז ולבסוף חוטא בעברות שבין אדם לחברו עד שנעשה רוצח!

שכן דרכו של היצר הרע, היום אומר לו עשה כן, ואם יאמין אותו, למחר יאמר לו לך עבוד עבודה זרה, כלומר שכל אדם חייב לגעור ביצרו ולכבוש תאוותו עד שיגביר נפש המשכלת על נפש המתאווה עד שתהיה לה לאמה והיא גברת לעולם ועד. (חינוך תקכ"ט)

למך ובניו מייצגים את דור המבול כולו, שנאמר: "וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם. וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. וַיֹּאמֶר יְהוָה לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם..." - הם לקחו מכל אשר בחרו: גם בעולת בעל, אף הזכר והבהמה (רש"י).

תחילת התדרדרותם היתה בתאווה של היתר ומתוך כך נפלו לתאווה של איסור, עד שהגיעו למצב שכל רצונם ומעשיהם היו אך ורק תאווה! ועוד תאווה! ותו לא! הם היו עושים כל מה שעולה בדעתם, בלא מעצור ורסן לנפשם עד אשר נדמו לבהמות, ובטל מהם שם "אדם". כי אם האדם מאבד מעצמו את הכח לעצור בנפשו מרצונותיו ומתאוותיו, הרי שהוא כבהמה ממש! ואין הוא מוֹתר מן הבהמה. אם אדם עושה כל מה שלבו חפץ, במה הוא שונה מהבהמה?!

במדרש (ב"ר ל"א) נאמר: "קץ כל בשר בא לפני - הגיע זמנם להקצץ, הגיעו קטגורים שלהן לפני. וכל כך למה? "כי מלאה הארץ חמס מפניהם". איזהו חמס ואיזהו גזל? אמר רבי חנינא: חמס, אינו שווה פרוטה, וגזל ששווה פרוטה, וכך היו אנשי המבול עושים היה אחד מהם מוציא קופתו מליאה קטניות, והיה זה בא ונוטל פחות משווה פרוטה וזה בא ונוטל פחות משווה פרוטה, עד מקום שאינו יכול להוציאו ממנו בדין". דבר אחר, "כי מלאה הארץ חמס" אמר רבי לוי, חמס זה עבודת כוכבים, חמס זה גילוי עריות, חמס זה שפיכות דמים, חמס זה עבודת כוכבים שנאמר "כי מלאה הארץ חמס", חמס זה גילוי עריות, שנאמר "חמסי ושארי על בבל", חמס זה שפיכות דמים, שנאמר: "מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי", חמס כמשמעו".

בני דור המבול הקפידו מאוד שכאשר הם גוזלים וחומסים מהשני, שלא יהיה יותר משווה פרוטה. דבר זה הוא תמוה מאוד משם שאנשי דור המבול לא מנעו מעצמם כל תועבה, ע"ז, גילוי עריות, שפיכות דמים, הם עברו על כל התורה כולה, הם היו גוזלים בכח אשה מיד בעלה ועושים דברים נוראים, אולם הם בכל זאת מדקדקים לקחת רק פחות משווה פרוטה. כיצד זה מסתדר?

הגרש"מ שבדרון למד מכאן דבר פלאי בכוחות נפש האדם. שיכול הוא לעשות כל תועבה, ועם זאת, בתוך זוהמת העברות אשר הוא שקוע בהן, יכול הוא גם לחשוב את עצמו לצדיק שמדקדק בדברים מסוימים, ואין הוא מרגיש כלל סתירה בנפשו על קיצוניות מעשיו. מצד אחד הוא נהנה מגזל, ומאידך מתענג על כך שהוא צדיק, שהרי לקח פחות משווה פרוטה, שאין עליו השבון.

הוא סיפר שפעם, בעודו הולך באחת מסמטאות ירושלים ת"ו, ראה מרחוק אנשים עוברים ליד מקום כלשהו, סותמים את אפם ובורחים משם כל עוד נפשם בם. כאשר הוא הצליח להתגבר על ריח הצחנה והתקרב למקום, הוא ראה מחזה נפלא: המדובר היה בבור ביוב מרכזי ענק, שהיה פתוח לצורך תיקון תקלה. ובתוכו היו כמה פועלים ערביים. אחד מהם פינה לעצמו מקום בתוך בור הביוב המצחין, ישב ע"ג צידנית והתענג באכילת פיתה עם פלאפל. היה אפשר להבחין שגודל תענוגו שווה למי שאוכל במסעדה יוקרתית, יושב על כסא מרופד ואוכל עם כלים נאים, ממש אותו התענוג היה לאותו פועל ערבי בתוך הביוב המצחין...

הרב למד מזה מוסר השכל עמוק ונורא - הרי כולם כבר ממרחק רב לא היו יכולים לסבול את הריח, ואילו הפועל הערבי יושב לו בתוך בור הביוב, מקור הצחנה, ומוצא מקום בנפשו ליהנות ולהתענג על פלאפל חם וטוב. הכיצד אין הוא נגעל מהריח הנורא?!

אלא, שכאשר האדם נמצא "בתוך" הסירחון אין הוא מרגיש!!!

וכך הוא גם ברוחניות, כמו דור המבול שעברו על כל התורה כולה ולא הרגישו כלום כי אפם היה סתום ולבם היה אטום, ולכן היו יכולים להתענג על דקדוק של גזלה בפחות משווה פרוטה. תכונה זו קיימת בכל אדם, שכאשר הוא שקוע בתאוות ועבירות, לבו נאטם ואין הוא מרגיש בזוהמת נפשו. וכאשר הוא עושה איזשהו מעשה טוב או מצוה קלה, כבר חושב את עצמו לאדם טוב וישר, ממש "צדיק", וכל שאר המעשים הרעים שעושה, לדעתו הם רק בגדר של נפילה בלבד ואינם מעידים על מהותו הנפשית.

הכתוב אומר (בראשית ד, ז) ''לפתח חטאת רובץ'', מרגע שנולד האדם מתלבש עליו היצר הרע ומפתה אותו לעבירה, נאמר בגמרא (סוכה נב:) שבתחילה יצר הרע כמו הלך שהולך ממקום למקום, אח"כ הוא כאורח נוטה ללון, ולבסוף הופך להיות בעל הבית על האדם, כיוון שהאדם בצעירותו נשלט ע"י היצר וכל מחשבות ליבו רק רע כל היום ממילא אין הוא יכול להבדיל בין רצונותיו לבן רצון יצרו. כח היצר לשעבד את ליבו של האדם ובמשך הזמן הופך הוא לאסיר יצרו. כמו שאמרו חז"ל (קידושין מ): "כיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו" - נעשתה לו כהיתר. השכל אינו מבין שבעצם כולו חי תחת שלטון היצר הרע. אולם כל זאת הוא לפני שמתחיל לעסוק בתורה. כאשר אדם עוסק בתורה ועמל בה ובפרט בלימוד המוסר, קדושת התורה מסייעת לו להתיר את השכל שלו מכבלי הלב. האדם מקבל שכל ישר ודעת תורה אמתית, ואז זוכה להבחין בין רצונו האמתי לבין הרצון המדומה מצד היצר הרע המפתה אותו. אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, כי אז הוא שולט בשכל ישר על רצונות הלב ותעתועי היצר.

הקב"ה הודיע לנח שהוא הולך להשמיד את העולם, "קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי", מדוע? הגר"י אברמסקי ביאר, שבכל חברה מתוקנת וודאי שיש גם כמה פושעים, אולם רוב אנשי המקום נוהגים כשורה, ואת אותם הפושעים הסוררים דנים בבית משפט ומענישים. הבעיה הגדולה היא כאשר הפשע נהפך להיות לנורמה. על עוונות בני דור המבול נאמר: "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים", ומשמע שאותה השחתה היתה גלויה וידועה רק לפני האלקים, בני דור המבול עצמם לא ראו כל השחתה במעשיהם. כה גדולה היתה ההשחתה עד שנעשתה להם לדרך ושיטת חיים לכתחילה שאין בה כל פסול. הקב"ה אמר: "כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ" - אם החברה בכללותה היתה מתוקנת, אפילו אם יש בה כמה פושעים, ניתן לטפל בהם. אבל אם ההשחתה הפכה להיות צורת החברה כולה, אז אין ברירה, אלא להרוס הכל ולבנות עולם חדש.

נאמר: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ" וכתב רש"י: "אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן", והוא לכאורה תמוה, כיצד יתכן שגם בעלי החיים אשר אין להם בחירה אף הם חטאו?

אפשר לבאר עפ"י מה שסיפר המשגיח הגר"א לופיאן זצ''ל, שפעם היה בית חולים אחד ברוסיה בו היתה תופעה מעניינת ומסתורית: אנשים שהיו מתאשפזים שם בגלל מחלות קלות יחסית, מצבם היה מחמיר לאחר שהות של כמה ימים. אדם מתאשפז בגלל מיחושים בבטנו ולאחר כמה ימים מתגלית בגופו מחלה אחרת. בדקו וחקרו את התופעה הזו חוקרים ומדענים מכל העולם והגיעו למסקנה שכיוון שבית החולים עשוי מעץ, העץ סופג לתוכו את כל הנגיפים והחיידקים ואלו מוצאים להם מנוחה נכונה וישיבה עליונה בגופם של החולים וגורמים להם להדבק במחלות קשות יותר. החליטו להרוס את בית החולים הישן ובמקומו לבנות אחר מאבנים, ואכן חלפה עברה לה התופעה.

כמו שיש חיידקים גשמיים שנוצרים בעקבות מחלות וזיהומים והם מרעילים את האוויר כך יש חיידקים רוחניים שנוצרים מעבירות וחטאים של בני אדם. בני דור המבול כל כך השפיעו טומאה על העולם עד אשר גם בעלי החיים הושפעו ונכנסה בהם תאווה של זימה להימשך מין לשאינו מינו. לכן גם הקב"ה היה צריך להביא מבול לעולם, בו היה מצב שהמים שהם טהורים ומטהרים יציפו את כל העולם ויכסו אפילו את ההרים הגבוהים, כדי לטהר את העולם מהחיידקים הרוחניים שנוצרו מטומאת העבירות.

כאשר אדם עושה עבירה הרי שהוא משפיע "אנרגיה שלילית" על הסביבה וכל שכן גם על עצמו. אולם כאשר אדם עושה מצוה, הוא משפיע על העולם "אנרגיה חיובית" ולכן צריכים להשתדל להרבות בתורה ובמצוות ולברוח מהעבירות כמו מאש.

הקב"ה אמר לנח: "קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם, וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ", וכתב רש"י: "לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל". אע"פ שעברו על כל העבירות הכי חמורות, הקב"ה כילה אותם בגלל עוון הגזל.

במדרש (ויק"ר לג, ג) נאמר: "קופה מלאה עוונות, גזל מקטרג בראש כולם". ופירש ה'חפץ חיים' עפ"י המשנה (אבות ד, יג): "העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד, והעובר עבירה אחת קונה לו קטגור אחד". ונמצא שמכל מעשה ממעשי האדם, אם טוב או רע, נברא מלאך. והדבר תלוי ביד האדם היאך ייברא אותו המלאך, שאם עשה את המצוה בדקדוק, בחשק ובהתלהבות, הרי שגם המלאך הנברא ממעשה זה יוצא בריא וחזק, ומלא חשק להליץ טוב עליו. אולם אם עשה את המצוה בקרירות ובעצלות, גם המלאך הנברא מזה יהיה חסר, קר ועצל. וכן הוא גם להיפך בעבירה, שהכל תלוי באופן עשיית המעשה.

ולכן קופה מלאה עוונות גזל מקטרג בראש, מפני שכל עברה שאדם עושה, אינו עושה בעזות וביד רמה, אלא מתבייש בעבירה ומסתיר אותה. ולכן גם המקטרגים היוצאים מן העבירות אינם חצופים כל כך, ואין הם ממהרים לקטרג עליו. ברם כאשר אדם הולך לגזול ולקחת לעצמו דבר השייך לחברו, הרי הוא הולך בחוצפה ובעריצות, וגוזל בחזקה וביד רמה. לכן גם המקטרג שנברא ממעשה זה, הוא חצוף גדול, פותח פיו לפני כולם ומקטרג ביד רמה, וממנו לומדים כל שאר המקטרגים וגם הם פותחים פיהם לקטרג. ('לב שלום')

בעל ה'שואל ומשיב' ביאר זאת בטוב טעם, עפ"י משל: עוף השלך השליך פעם את מקורו הארוך לתוך המים ושלה בפיו דג. טרם הספיק השלך לבלוע את טרפו, שמע את הדג מתחנן על נפשו מתוך המקור: "בבקשה ממך עוף רחמן וטוב לב, אנא ממך, אל תמית אותי ואל תשחית בריה שברא בורא העולם". כאשר הדג פתח את פיו להתחנן על נפשו, נשר מפיו דגיג קטן וחסר ישע שהיה בדיוק לפני בליעה כאשר תפס השלך את הדג. אמר לו השלך: "אתה צבוע, אם אתה אוכל את אחיך, מדוע שאני לא אוכל אותך?!"

זהו גם עומק הביאור של מאמר חז"ל על הגזל שחתם את גמר דינם. הרבה עוונות קטרגו כדי להעניש את בני דור המבול. הם אכן היו ראויים לעונשים חמורים, אלא שמידת הרחמים מנעה זאת. עוון הגזל לא היה גורם העונש, אלא רק סיבת העדר מידת הרחמים. שכן אם הם לא מרחמים, גם הם אינם ראויים לרחמים. ('לקח טוב')

ידוע לנו מדברי חז"ל, שכאשר הקב"ה רוצה לעורר את האדם החוטא לתשובה, בהתחלה הוא פוגע רק בממונו של האדם ואם זה לא עוזר והאדם אינו מבין את הרמז, ולא שב בתשובה, אז הוא פוגע בגופו, בבריאותו ואפילו בחייו. א"כ מדוע בדור המבול הקב"ה לא פגע קודם בממונם אלא ישר פגע בגופם? משום שהכסף והממון שהיו ברשותם לא היו שלהם! הכל היה גזול! וממילא היתה הפגיעה מיד בגופם, בחייהם. ולכן לא נחתם דינם אלא על הגזל.

ידוע חומר עוון הגזל, עד שאמרו שלא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על הגזל. וכל זמן שגזל בידו אין תפילתו נשמעת ומאכילים אותו לעולם הבא גחלי רתמים וצריך לחזור בגלגול כדי לשלם. ובספרים מובא מעשה נפלא שארע בימי הרב ישראל בעל שם טוב, שבא אחד בגלגול סוס והיה עובד בכל כוחו כדי לשלם את חובו. ויש שכתבו על מאמר חז"ל שאמרו: "על עברות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו", שרצונם לומר, שאפילו עבירות שבין אדם למקום אין נמחלים עד שישיב את הגזלה וירצה את חברו. וחבל על דמשתכחין שנעשה להם הגזל כהיתר מחמת שעשו לו שנוי השם, ובשם חריפות וחריצות והשתדלות יקראוהו, ונותן הודאות לאל על אשר עשה והצליח.

ולפי חומר איסור הגזל וקושי תשובתו, שהרי אמרו הגוזל את חברו אפילו שווה פרוטה כאילו גזל ממנו נפשו ונפש בניו ובנותיו, וכל זמן שהגזל בידו אין לו כפרה עולמית, וקשה להשיב גזל הנאכל (שכבר השתמשו בו). הנה כי כן האיש הירא את ה' יזהר וישמר מאד מכל דהוא איסור גזל בכל אופן שיהיה, ויהיה משאו ומתנו באמונה, ואפילו אם הוא דחוק והנושים נוגשים בעונשים קשים, לא מפני זה יפשוט ידו בגזל חס ושלום, כי מוטב לו לאדם שימות ברעב ואל יהי רשע לפני המקום אפילו שעה אחת, ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב, כי ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים. ('פלא יועץ')

הגוזל דבר מחברו ולא החזירו לו עד כלות ימיהם, מוכרחים שניהם, הגזלן והנגזל, לחזור בגלגול כדי להשיב את הגזלה. (הגר"א)

להלן מקרה כפי שפורסם בעיתונות, כשנה לאחר הפיגוע בקו 2 בירושלים (ד' באלול תשס"ד):

בכל היכלי הישיבות והכוללים מרבים בשבוע האחרון לספר את סיפור החלום המדהים, בו מופיעה דמותו של המחנך הוותיק הרה"ג ר' חנוך סגל הי"ד, שנהרג בפיגוע בקו 2 בחודש אב בשנה שעברה. כל המשגיחים והר"מים עומדים על עוצמת מוסר ההשכל שיש בחלום המיוחד הזה: התעוררות באמונה על חיי הנצח של העולם הבא מחד, ועד כמה כל אחד מאתנו חייב להיזהר ולהישמר בענייני ממונות עם הזולת, מאידך.

את הלילה הזה הוא לא ישכח לעולם, אותו בן משפחה של המחנך הדגול הרה"ג ר' חנוך סגל הי"ד, שהיה איש חינוך בכל ישותו, פדגוג אומן שהשכיל לטעת בתלמידיו את יסודות התורה וקנייני התלמוד. הוא היה הרב'ה סגל של כיתה ז' בתלמוד תורה "תורת אמת" במשך עשרות בשנים. החלום שבו הוא מתגלה לאחד מבני משפחתו, מהווה מעין המשך למסכת החינוך המיוחד שלו עם מסר ברור ליוצאי חלציו, על גודל החשיבות של זהירות מממונו של הזולת, עניין שהיה מקפיד עליו מאוד.

זה קרה לפני ל"ג בעומר. הרב'ה סגל מופיע בחלום לאחד מבני משפחתו. בחלום הוא עומד ליד ארון ספרים בביתו ובידו פתק שעליו כתוב באותיות גדולות וברורות, את הספרה- 5 ותוך כדי הצגת הפתק בחלום, אומר הרב'ה סגל לבן משפחתו: סכום זה שווה היום 14 ₪. עוד אומר הרב'ה סגל לקרוב המשפחה, כי את הסכום הוא חייב לאחד בשם ויין.

בן המשפחה קם נסער ממיטתו, המתין עד אור הבוקר ומיהר ליצור קשר עם האלמנה הרבנית שתחיה. הוא סיפר לה על החלום והשניים ניסו ללא הצלחה לברר את זהותו של אותו אדם שהרב'ה אמר עליו בחלום שהוא חייב לו 14 ₪. הצגת הפתק עם המספר 5, רק הוסיפה מימד של אי בהירות בכל העניין, שכן היה ברור, כי מדובר ככל הנראה בחוב "ישן נושן" וכי המספר 5 שהיה רשום על הפתק, הכוונה היא למטבע של לירות, כסף ישראלי שאבד עליו הכלח לפני חצי יובל שנים בקירוב.

בתום בירורים קדחתניים הגיעו לבית הכנסת של יוצאי סלבודקא הממוקם בכולל הלפרין. אב המשפחה המופתע הבהיר, כי אין לו ולא היה לו כל חוב עם הרב'ה סגל, אבל נטל את הסכום, אמר "מחול לך" ותרמו לצדקה. האב הבטיח שיברר את העניין אצל ארבעת בניו שלמדו במרוצת השנים בת"ת "תורת אמת" בבני ברק.

חלפו כמה ימים, האיש החל לברר דווקא עם אחרון הבנים וכך המשיך עד שהגיע לבן השני. הלה השיב מיד, כי הוא זוכר עד היום את המקרה, בו הרב'ה סגל לקח ממנו פעמיים תשלום של 5 לירות ישראליות מתקופת לימודו בכיתה ז'. תשלום אחד יותר מידי.

ומעשה שהיה כך היה: זה היה לפני 24 שנים. כיתה ז' התארגנה לטיול ל"ג בעומר והרב'ה סגל אסף כסף לטיול. יום לפני הטיול, פנה הרב'ה סגל אליו וביקש ממנו לשלם על הטיול. הרב'ה סגל שהיה ידוע כאיש מאד מסודר, הבהיר לתלמידו, כי ברשימתו לא נרשם דבר, התלמיד שילם פעם נוספת 5 לירות ישראליות. האירוע היה כאמור לפני 24 שנים על טיול של ל"ג בעומר.

בני המשפחה מספרים, כי הרב'ה סגל הי"ד, היה זהיר מאד בענייני כספים בצורה בלתי רגילה. לכן הגיע בחלום לפני ל"ג בעומר כדי לסלק את החוב הקטן הזה וכדי לעורר את בני משפחתו ואלפי תלמידיו, שלמדו אצלו במשך השנים, התעוררות באמונה ועניין זהירות בממונו של חברך שיהיה חביב עליך כשלך.

סיפר הרה"ג ר' יעקב מוצפי זצ"ל (מובא בספר 'ענף עץ אבות'): בבגדאד היו שני חברים טובים, שעזרו זה לזה בכל הזדמנות. פעם אחד מהם קנה דירה, ונזקק להלוואה בסכום גדול, בצר לו סיפר לחברו על כך, וחברו הלווה לו את מלא הסכום, מרצונו הטוב, כעבור זמן מה, כשהגיע זמן עליית יהודי בגדאד לא"י, החרימה ממשלת בגדאד את הדירה, שני החברים עלו לארץ וכעבור שנתיים נפטר הלווה. לאחר כמה חודשים הופיע הלה בחלום אצל ר' יעקב מוצפי, וסיפר לו על דבר ההלוואה אשר לווה מחברו, ואמר שהיות שלא פרע את חובו, אין לו מנוחה בעולם האמת, ולכן התחנן לפני הרב שיזמין את המלווה, ויסביר לו שלא היתה לו אפשרות לפרוע את חובו, ויבקש ממנו למחול מחילה גמורה.

למחרת היום, הזמין ר' יעקב את המלווה, שאל אותו: "האם היה לך חבר בשם פלוני" השיב: "כן, זכרונו לברכה". שאל הרב: "האם הלווית לו סכום כך וכך לדירה שקנה בבגדאד", "נכון" השיב המלווה. אמר לו הרב: "בין כה וכה חוב אבוד הוא, מאחר שהלווה נפטר, בבקשה ממך אמור אחרי בפה מלא: הריני מוחל במחילה גמורה את החוב שהוא חייב לי, ולא ייענש בסיבתי". המלווה אמר אחריו כדברים האלה, והלך לדרכו לשלום. בלילה הופיע הנפטר שוב בחלום, ואמר לרב בשמחה: "תנוח דעתך שהנחת את דעתי". ('ענף עץ אבות')

כאשר עוסק האדם במשאו ובמתנו, יעסוק תמיד באמת ובאמונה. ויאמר על לאו לאו ועל הן הן, ואל יחשוב האדם שאם יחשוב כך יבוא לידי הפסד, כי לא בלבד שאין בזה הפסד, אלא שלא ימצא מנוח בשקר ובתחבולות, כי אין העושר והנכסים מכוח החריצות וההשתדלות, כי רבים עשו ולא הועילו. ואע"פ שאנו רואים כמה אנשים שמצליחים בכך, סופם לאבד עושרם. (ילקוט מעם לועז)

מעשה בבחור ירא שמים אשר היה נוהג לקום בחצות הלילה, לערוך תיקון חצות ואח"כ ללמוד בישיבה עד התפילה.

יום אחד היה טרוד במחשבה כיצד יוכל להינשא, והוא עני מרוד ואין בידו פרוטה לנדוניה. כאשר הלך ללמוד בישיבה, עבר ליד ביתה של אלמנה צעירה שבעלה נפטר מיד לאחר הנישואין והוריש לה הון רב.

בא אליו היצר הרע ולחש לו באוזנו: "כולם שם ישנים, הבית חשוך, שער החצר פתוח, התגנב פנימה וקח משם ממון ותכשיטים. לא בשביל לגנוב ח"ו, אלא בתור הלוואה, עד שתצליח להשיב את הכסף. הרי שזו מצווה, לשם שמים, כדי שתוכל לישא אשה בכבוד".

כך דרכו של היצר הרע, שהוא מפתה את האדם בהיתרים כוזבים. ואכן, הבחור נשמע לו ומצא את עצמו בתוך הבית. הוא גישש בחושך והלך לכיוון תיבת התכשיטים, ובדרך הפיל ושבר כמה דברים ומהרעש התעוררו בעלת הבית והמשרתות אך הן פחדו לקום.

הבחור מצא את תיבת התכשיטים, שבר אותה ונטל משם מלוא חופניו. לפתע הוא נזכר במה שאמרו חז"ל: "אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו". ואז אמר בלבו: "אם ממון זה שייך לי, מדוע אקח אותו באיסור?! ואם זה אינו שלי, לא תועיל לי הגניבה!", מדי שמט מידיו את התכשיטים היקרים וברח מהבית.

האלמנה והמשרתות לא היו יכולות להירדם. כאשר האיר השחר הן פנו לסקור את הנזק ולהפתעתן ראו שדבר לא נגנב. אמרה בעלת הבית: "זהו נס, ואין סומכים על הנס, כי לא בכל שעה מתרחש נס. עלי להינשא לאיש כדי לשמור על רכושי". ומיד קמה ועלתה אל ראש הישיבה שיבחר בעבורה תלמיד חכם וירא שמים כדי להינשא לו.

ראש הישיבה הצביע על אותו הבחור ואמר לה: "בחור זה הוא בחור טוב, ירא שמים ובעל מידות טובות אך עני מרוד". אמרה האלמנה: "בעושר זיכני ה' ית' ואין אני מחפשת חתן עשיר". לאחר זמן קצר הם נישאו, ואז ראה אותו בחור כמה שהוא צדק באותו לילה שעמד בניסיון ואמר שאם ממון זה מוכן בעבורו, יקבלנו בהיתר. ('אור דניאל')

מי שחוטא בעוון הגזל, הורס הוא יסודות התורה ועוקר שורש האמונה, שכל מצוות התורה תלויים בה, ואין חמור מכל האיסורים שבתורה מעונש הגזל.

כיוון שהתיר אדם לעצמו גזלת חברו, הרי הוא מוכן כבר לכל חטא ועוון. וידוע שממון זה יעזבנו כמו שנאמר: "עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט בַּחֲצִי יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל" (ירמיה יז, יא).

תוכן העניינים

ספר מעשי אבות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה