נח ובני דורו · נח - איש צדיק תמים היה בדורותיו
וַיַּרְא יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה. אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים, אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת. וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה, כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ, קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם, וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ. עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר, קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה, וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר וכו'... (בראשית ו' ,ו-יד).
נח היה צדיק שהיה גם טוב לשמים וגם טוב לבריות. מה שאמר הכתוב: "איש צדיק תמים היה בדורותיו" - פירוש, עם דורותיו, שהיה עושה מעשים טובים וגומל חסדים עם דורותיו, וזהו טוב לבריות. ואח"כ אמר שגם כן היה טוב לשמים, וזהו שאמר: "את האלקים התהלך נח" - פירושו, שביראת ה' היה מתהלך.
יש מרבותינו דורשים אותו לשבח - שאילו היה בדור של צדיקים היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי, שלפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. (רש''י)
ואם נתבונן, נראה ששתי הדרשות אמת. שאמנם ביחס לדורו של אברהם אבינו אינו נחשב לכלום, אולם ביחס לדורו, מעלה גדולה היתה להיחשב צדיק. האדם צריך לחשוב על עצמו בשני אופנים לבל ימוט: כאשר מתגברות עליו מחשבות של ייאוש וחלישות הדעת מחוסר הצלחתו ברוחניות, יתבונן על שפלות הדור ויחזק עצמו שביחס לדור שכזה יש לו להתעודד, שהרי אם היה בדור צדיקים היה צדיק יותר. וכאשר חולפים בראשו מחשבות של גאווה וגסות הרוח להחשיב עצמו ביחס לבני דורו כמעולה שבהם, יתבונן שאם היה בדורות הקודמים, שהיו צדיקים וחסידים, לא היה נחשב לכלום. דברים אלו נכונים במיוחד לימינו, דור המלא פיתויים, גירויים וניסיונות קשים מכל עבר ופינה. ובשל כך אפשר היום בקלות להיחשב ''צדיק''. כי אם בעבר כדי לזכות לתואר "צדיק" היה דרוש להרבה מסירות נפש, בטול החומר ויגיעת בשר, הרי שבימינו מסירות נפש על שמירת התורה והמצוות בעוז ובגבורה מפני המלעיגים והמלגלגים היא חשובה למאוד. כי אנו בניסיונות של גדר ''מחטיאו'' וגדול המחטיאו יותר מההורגו, ואם פעם היו לעם ישראל ניסיונות של הריגה, שחיטה ושרפה על קדוש ה', קטנים המה ביחס לניסיונות דורנו, שהנם בגדר ''מחטיאו'' שהוא גדול מניסיון של ההורגו. מצד אחד אנו חייבים לדרוש את עצמנו לשבח, כדי לעודד עצמנו לבל נמעד ונפול ברוחנו, אולם מאידך, חייבים אנו לזכור שאנו סוף הדורות וקטנים אנו במעלותינו ביחס לרבותינו גדולי הדורות שקדמו לנו. (עפ"י 'תפארת ישראל')
מעשה ביהודי שהגיע ל'חפץ חיים' כדי לקבל ממנו ברכה על הפרנסה. הרב שאל אותו לעיסוקו, וזה השיב שהוא סוחר תבואה, אולם יש הרבה תחרות בתחום ולכן נאלץ הוא להוריד מהמחיר ולמכור ברווח פעוט. וגם אז הקונים בודקים את איכות התבואה ואם היא לא באיכות מעולה, לפעמים הוא נאלץ למכור במחיר הפסד. החפץ חיים ברך את הסוחר שיזכה לכלכל את בני ביתו ברווח ובקלות ושתהיה לו ברכה בכל מעשי ידיו.
כעבור כמה חודשים פרצה מלחמת העולם הראשונה. בעיצומה של המלחמה פגש החפץ חיים באותו סוחר ושאל אותו לשלומו. הסוחר השיב: "ברוך ה', בזכות הברכה של הרב זכיתי להתברך בפרנסה ועכשיו אני מוכר בקלות וברווחים גדולים". החפץ חיים השתומם ושאל: "כיצד זה יתכן?! הרי לפני המלחמה כאשר היה שפע, היית עני ולא הצלחת למכור תבואה, ואילו עכשיו בזמן מלחמה, שהכל יקר, הנך מצליח למכור ברווח?
הסוחר השיב: "דווקא בגלל זה אני מרוויח - כל זמן שהיה שפע בעולם, היתה תחרות בין הסוחרים והייתי חייב להשיג תבואה מאיכות מעולה ולמכור בזול כדי שיקנו ממני וגם אז היו האנשים מתווכחים ומנסים להוריד מהמחיר. אבל עכשיו שיש מחסור גדול בתבואה, אנשים מוכנים לשלם כל מחיר על תבואה, אפילו אם היא באיכות ירודה". התבונן החפץ חיים בדבר ואמר - כל זמן שהיה בעולם שפע רוחני: היו הרבה צדיקים גדולים, יראי שמים ותלמידי חכמים, שהיו מדקדקים מאוד במצוות, אז לא כל מצווה שיהודי היה עושה הייתה מתקבלת בקלות בשמים, וגם אם הייתה מתקבלת, לא היתה שווה הרבה. אולם כעת, כאשר אנו נמצאים במצב של "בצורת" ומלחמה רוחנית, כאשר הכפירה חוגגת, והרבה יהודים נסחפים אחרי ההבל ומשתמדים ח"ו, כל מצווה שיהודי עושה, ולו הקטנה ביותר, ערכה רב מאוד...
נח אמנם ביחס לאברהם אבינו לא היה נחשב לצדיק גדול ("לא היה נחשב לכלום" לפי רש"י), אולם ביחס לדורו שהיו רשעים גמורים, היה נחשב לגדול הדור. כך גם אנו אם רק נשכיל לשמור את דיני היהדות כפי עיקר ההלכה: שבת, טהרת המשפחה, צניעות, כשרות וכד', נזכה להיחשב לצדיקים גמורים ביחס לדור.
ישנם שני סוגים של צדיקים: ישנם צדיקים גמורים, נאמני רוח העוסקים במלאכת שמים שלא בשביל עצמם. כל רצונו של צדיק כזה הוא רק לעשות רצון קונו עד מיצוי הנפש, לשמח את ה' ית' ולגרום להשראת השכינה. הם משפיעים על אחרים ומחזקים אותם באמונה ובטחון בה' ית'. צדיקים אלו הולכים ומתעלים בכל יום ממדרגה למדרגה, ועובדים את ה' בכוונה גדולה יותר. כך היו אברהם אבינו ומשה רבינו שנקראו עבדים לה' ית'.
לא כן היתה מידת נח. אף שהיה צדיק גמור, לא מצינו שהתפלל בעד דורו, ומה שעשה היה רק בשביל עצמו. ושמו מורה שהיה "נח" באותה מדרגה כל ימיו ולא מוסיף להתעלות. גם מה שהיה "מתהלך את האלקים", מלמד שעבד את ה' רק מתוך יראה. (עפ"י 'מראה יחזקאל')
לכל אדם יש ייעוד בעולם, תפקיד מסוים ומוגדר, באמצעותו יזכה לתיקון נפשו וזו התכלית שלשמה נברא. לצורך כך נותנים לכל אדם את הכלים המתאימים (תכונות, כשרונות, פרנסה, משפחה וכד') בדיוק כפי הנצרך לו לעבודת ה' שלו ממש ובעזרתם יוכל לעמוד בניסיון שלשמו הוא נשלח לעולם.
פעמים רבות האדם אינו יודע לעמוד במטרה, הוא אינו משתמש במה שקיבל מאת ה' ית' כדי לעשות בזה רצון ה', אלא משתמש בכל מה שקיבל להנאותיו הפרטיות או אפילו לעשיית עבירות ח"ו. בכל רגע ורגע הקב"ה מחייה את האדם, ואם ה' יסיר ממנו את השגחתו הוא מיד ימות, ובאותם החיים והכלים שמקבל האדם לצורך עבודתו הרוחנית הוא משתמש כדי לעשות דברים שהם נגד רצון ה'. הרי שאדם זה הוא מועל ונחשב "רשע".
ה"צדיק" הוא זה שלא לוקח כלום ממה שה' נתן לו לצורך שימושו האישי. הוא חי בעולם בצדק, אינו מועל, אלא ממה שמקבל מה' הוא יודע להשתמש לצורך עבודת ה', לכבוד הבורא יתברך ועשיית רצונו. זוהי מדרגה עצומה שנח זכה לה. אולם מעל מדרגת ה"צדיק" באה מדרגת ה"חסיד", בה היה אברהם אבינו ע"ה.
אברהם היה "חסיד", הוא לימד את מידת החסד בעולם, לא רק לעשות רצון ה' ממה שה' נתן לך, אלא גם לעשות רצון ה' ממה שהוא נתן לאחרים, כלומר להשפיע על אחרים ולעוררם לעשות רצון ה'. בנקודה זו שחידש אברהם נח לא היה נחשב, משום שהוא לא דאג לכך שגם אחרים יאהבו את ה' ויתנו לו כבוד. נח היה רק "צדיק", הוא השתדל מאוד לעשות רצון ה', אולם הוא לא הצליח להשפיע על אחרים.
דבר זה נוגע גם לנו, לא מספיק ללכת לבית הכנסת, לשמוע דרשות ולשמור תורה ומצוות, צריכים אנו להשתדל שגם אחרים, בני הבית, השכנים החברים והסובבים יעשו רצון ה'. כל חיזוק רוחני אפילו הקטן ביותר שאדם יכול לעורר אצל אחרים לכבוד ה' ית', הרי הוא דבר גדול וזכות עצומה. (עפ"י 'לב אליהו')
אם נח היה משפיע על בני דורו ומחזירם למוטב, או לכל הפחות היה מתפלל עליהם (כפי שמשה רבינו התפלל על עם ישראל לאחר חטא העגל), הקב"ה לא היה מביא מבול. לכן נאמר בישעיה (נד, ט): "כי מי נח זאת לי", שהמבול נקרא על שם נח, כאילו שבגללו הקב"ה הביא את מי המבול. (עפ"י ספר הזוהר)
כל צדקתו של נח היתה רק בשב ואל תעשה, שלא חטא במה שחטאו דורותיו. אנשי דור המבול עברו על שלושה דברים: א. עוון זימה וגילוי עריות - "השחית כל בשר". ב. גזל - "מלאה הארץ חמס". ג. עבודה זרה - בכל מקום שנאמר "השחתה" יש עוון ע"ז. אולם נח היה נקי משלושתם. על הראשון נאמר שהיה "צדיק" שהשומר עצמו מפגם הברית ומלחטוא בזנות, עליו נאמר תואר "צדיק", כמו שמצינו אצל יוסף לאחר שעמד בניסיון הגדול עם אשת פוטיפר. על השני נאמר "תמים היה בדורותיו", שהיה מתנהג אתם בתמימות וטוהר לב. ועל השלישי נאמר: "את האלקים התהלך נח", בה' הידיעה, שהיה עם האלקים האמתי, ולא עם אלהים אחרים ח"ו. (אלשיך)
נאמר בגמרא: "תנא דבי ר' ישמעאל, אף על נח נחתך גזר דין, אלא שמצא חן בעיני ה'" (סנהדרין קח.). וכתב ה'תולדות יצחק' שנח היה ראוי להנצל מהמבול מצד עצמו, אולם מכיוון שהיה חלק מהעולם, והעולם נידון אחר רובו, היה ראוי שימות עם אנשי דורו במבול. שבכל מקום שיש זנות, אנדרלמוסיה באה לעולם והורגת טובים ורעים, שמאחר שניתנה רשות למשחית לחבל, אינו מבחין בין צדיק לרשע. אולם לפי שמצא חן בעיני ה' לא מת, וזה כלשון בני אדם שאומרים על פלוני שמצא חן בעיני המלך והעשירו עושר גדול אע"פ שאינו ראוי לכך.
באמת מצד הדין היה צריך להיות כליון מוחלט בלי להשאיר שריד, כולל נח. אולם הקב"ה שיתף את מידת הרחמים ואז היה קיום לנח ולבניו, כדי שיוכלו לקיים את העולם.