בשר וחלב · עיקרי הסוגיא בקיצור
א. בביאור טעם האיסור בבישול בשר וחלב.
איתא בחולין (קטו.) דבי ר' ישמעאל תנא "לא תבשל גדי בחלב אמו" ג' פעמים. אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול. נמצא שמהתורה אסור לבשל בשר וחלב אף שאינו אוכלו ואף שאינו נהנה ממנו, עצם הבישול נאסר, ויש לבאר מדוע.
החינוך (מצוה צב) כתב שמשרשי המצוה, לפי שהוא דומה למה שכתבנו במצות מכשפה, דכמו שבמכשפה כשמערבב שני כוחות יוצר כישוף, ה"ה בבשר וחלב שאפשר שתערובת הבשר עם החלב יהיה סיבת איסורו מן היסוד ההוא שנאמר במכשפה. וראיה לזה הוא שהתורה אסרה את הבישול אע"פ שלא יאכל, ומוכח שהנזק הוא לא מחמת אכילתו, אלא עצם התערובת היא אסורה מאותו טעם של מכשפה. והזהרה נוספת יש במצוה קיג' שאם אולי נעשה איסור הבישול, אסור לאוכלו מטעם גזרה שלא יבוא לבשל.
נמצא לדבריו שעיקר מה שאסרה התורה הוא את הבישול, ואילו האכילה וההנאה הם גזרה שלא יבוא לבשלו. כמו שמצינו שהתורה עשתה גדר בעריות, שייחוד אסור מן התורה, אבל הייחוד אינו עצם האיסור אלא הוא גדר שלא יגיע לידי עבירה. וכן בנזיר כתוב, "מחרצנים ועד זג לא יאכל", שאסור לנזיר לאכול חרצנים של ענבים והוא גדר שלא יגיע לידי שתיית יין. ה"ה בבשר וחלב שאיסור האכילה וההנאה הוא גדר שלא יבוא לבשל.
ולדבריו שפיר כתבה התורה "לא תבשל" גדי וכו' דהקפידה היא על הבישול, ולולא שכתבה התורה ג"פ לא תבשל האכילה היתה מותרת, אלא שהתורה כפלה לא תבשל ג"פ, כדיי לאסור גם את האכילה וההנאה.
ואילו הרמב"ם (פ"א מהל' טומאת מת ה"ב) וכן (בפ"ט מהל' מאכלות אסורות ה"ב) כתב, לא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסר הבישול, כלומר אפי' בישולו אסור וא"צ לומר אכילתו ע"כ. ומבואר שהרמב"ם אסר את האכילה בבשר וחלב מק"ו. שאם הבישול לבד אסור א"צ לומר אכילתו. שאם סתם לבשל ואפי' לזרוק לפח אסור, כ"ש שאסור לאכלו. (סברת דברי הרמב"ם היא, שהרי לא יתכן שהתורה תאסור סתם את הבישול של בו"ח, שהרי כל האיסורים אסורים בגלל שנהנה או שאוכל אותם, אבל איסור של בישול אף שזורק לפח לא שמענו. לכן סובר הרמב"ם שעיקר האיסור בבשר וחלב הוא האכילה והבישול הוא גזרה).
והקשה הכס"מ בהל' טומאת מת, אם על אכילתו לומדים מק"ו, א"כ כיצד מלקין אדם האוכל בבו"ח שנתבשלו, הרי אין מזהירין מן הדין, דהיינו שאין מלקין על איסור שנלמד מק"ו. וכתב בתירוץ השני, דמשמע שלא אסרה התורה לבשל אלא כדי שלא יבוא לאכול. ז"א כל הפסוק נצרך לאסור האכילה ונחשב כאילו כתוב מפורש "לא תאכל" בו"ח, וא"כ אין זה ק"ו, אלא ככתוב להדיא ושפיר שייך להלקותו.
נמצא שהרמב"ם והחינוך פליגי מהו עיקר האיסור מהתורה של בו"ח. החינוך סבר שעיקר האיסור הוא "הבישול", והאכילה וההנאה הם גדר לבישול. והרמב"ם סבר שעיקר האיסור הוא "האכילה", והבישול הוא גדר לאכילה.
הנפק"מ ביניהם, הוא בכיור שנסתם מחתיכות שומן וחלב, ושופך מים רותחים מכלי ראשון לשחרר את הסתימה. לדעת החינוך יהיה אסור כיון שלמעשה מבשל תערובת של בשר וחלב, ולפי הרמב"ם יהיה מותר מהתורה דכיון שאין חשש כלל שיבוא לאוכלו בכה"ג לא אסרה התורה, שאף אדם לא יבוא לאכול מהסיפון של הכיור, ורק באופן שיש חשש שיבוא לאוכלו אסור.
ב. יש לדון באחינו הטועים שאוכלים במסעדות שאינם כשרות ומוכרים שם פיצה עם נקניק, או המבורגר עם גבינה צהובה, האם עוברים על איסור דאו' של בישול בשר וחלב או רק איסור דרבנן.
יש לחקור. התורה נתנה מן השמים בלי ניקוד. ונאמר בפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו". א"כ מה ההכרח שמה שכתוב "חלב" שזה חלב שהוא צלול, אולי כונת התורה לחלב (בצירה), שיש איסור לבשל גדי וחלב (בצירה) יחד. על כך אומ' הגמ' בסנהדרין (ד:) לא תבשל גדי, דרך בישול אסרה התורה, ומזה שכתוב "לא תבשל" אז בהכרח שמ"ש חלב, הכונה לחלב שהוא צלול שרק כך שייך בישול. אבל בחלב ( בצירה) לא שייך לומר בישול, אלא טיגון כיון שאינו נוזלי כחלב, כן ביאר רש"י שם.
ולפי"ז המבשל בשר עם גבינה צהובה, כיון שאינה נוזלית אינו אסור מן התורה, דדרך בישול אסרה התורה וגבינה צהובה עם בשר חשיב טיגון ולא בישול. ולפי"ז האוכלים במקומות שאינם כשרים, ומוכרים שם המבורגר עם גבינה צהובה וכדו', יש לומר שאינם עוברים איסור מן התורה אלא מדרבנן, שחז"ל אסרו לבשל בשר וחלב אף שאינו עובר איסור מן התורה. מ"מ דין זה הוא רק אליבא דהפרי תואר, שלדבריו בישול בשר וחלב זה רק במבשל בשר עם חלב שהוא נוזלי, ולא בחלב שהוא שומן שבזה חשוב טיגון של בשר וחלב ולא בישול.
אולם לדעת הפרי חדש אף באופן זה חשיב בישול בשר וחלב, שטיגון וצליה הוי בכלל בישול, ומה שרש"י בסנהדרין הסביר, כונתו לומר "שיותר נכון" לכתוב בישול על דבר נוזלי, אבל אה"נ שגם טיגון בכלל בישול. ולמעשה מחמירים כדעתו, שכן הביאוהו האחרונים והגר"א ועוד.
סימן ב - בדין שהייה בין בשר לחלב
שאלה: מהו שיעור ההמתנה בין אכילת בשר לאכילת חלב. שהרי מצאנו לכך מספר דעות, דיעה אחת אומרת שאין שיעור המתנה כלל בין בשר לחלב ואפי' באותה סעודה אפשר לאכול מאכלי בשר ואח"כ מאכלי חלב, ובלבד שיטול ידיו ויקנח פיו מאכילת הבשר. דיעה אחרת אומרת שיש שיעור להמתנה והוא עד הסעודה הבאה, ואפי' שתהיה לאחר חמש דקות מהסעודה הראשונה. דיעה אחרת אומרת ששיעור ההמתנה הוא שעה אחת. ודיעה נוספת אומרת ששיעור ההמתנה הוא שש שעות.
וכן מה הדין אם עבר שיעור של שש שעות מאכילת הבשר, אלא שעדיין נמצא באותה סעודה שאכל בה בשר האם מותר לאכול באותה סעודה מאכלי חלב שהרי כבר עברו שש שעות.
א. בביאור פלוגתת הראשונים אם צריך לשהות בין בשר וחלב.
ב. בביאור פלוגתת הר"ן והרא"ה בדברי הרי"ף.
ג. בביאור טעם השהייה בין בשר וחלב.
ד. בביאור טעם ההמתנה לר"ת והתוס'.
ה. זמן השהייה בין בשר וחלב.
ו. בדין עוף וגבינה.
ז. בביאור דברי הרמ"א סימן פט ס"א.
ח. בביאור דברי המהרש"ל.
ט. בביאור דברי והר"ן והרמ"א (סימן פט ס"א).
י. דינים העולים.
יא. עיקרי הסוגיא בקיצור.
א. בביאור פלוגתת הראשונים אם צריך לשהות בין בשר וחלב.
איתא בגמ' חולין (קה.) בעא מיניה רב אסי מר' יוחנן כמה ישהה בין בשר לגבינה. ופרש"י דמשמע שאכל בשר ורוצה לאכול גבינה, א"ל ולא כלום, איני והאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה, גבינה מותר לאכול בשר, אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר, א"ל ולא כלום. ומבואר דאסור לאכול גבינה אחר בשר, ואילו בשר אחר גבינה מותר.
ועוד אמר מר עוקבא אנא להא מלתא חלא בר חמרא גבי אבא, דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר כי השתא, ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחריתי אכילנא ע"כ. ומבואר דצריך לשהות בין גבינה לבשר שיעור סעודה.
ועוד נאמר שם (קד:) תנא אגרא חמוה דרבי אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן, פרש"י דרך הפקר שאינו נזהר בהם. הוא תני לה הוא אמר לה בלא נטילת ידיים ובלא קינוח הפה. רב יצחק בריה דרב משרשיא איקלע לבי רב אשי אייתו ליה גבינה אכל אייתו ליה בשרא אכל ולא משא ידיה, אמרי ליה והא תאני אגרא חמוה דרבי אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן, עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא. אמר להו הני מילי בליליא אבל ביממא הא חזינא ע"כ. מבואר דמותר לאכול גבינה אחר אכילת עוף אף בלא נט"י וקינוח הפה.
והקשו בתוס' ד"ה "עוף" תימה דהיכי פריך מגבינה אחר בשר אבשר אחר גבינה, דרב יצחק גבינה ואח"כ בשר אכיל ולא דמי כדאמר רב חסדא בסמוך. ותירצו דברייתא דאגרא משמע עוף וגבינה נאכלין באפיקורן בלא נט"י ובלא קינוח הפה, אבל שאר בשר בעי נטילה וקינוח הפה, והכי דמי אי אכל בשר ואח"כ גבינה לא סגי בנטילה וקינוח עד סעודה אחריתי כדעבד מר עוקבא, אלא ודאי מיירי בגבינה ואח"כ בשר, והא דכתב בשר ואח"כ גבינה לא דק אלא גבינה ובשר. נמצא לדברי התוס' דעוף וגבינה נאכלין באפיקורן בלא נט"י וקינוח הפה, ובאוכל גבינה ואח"כ בשר בעי נטילה וקינוח הפה, שעל זה הקשו בגמ' דתני אגרא חמוה דרבי אבא עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא. והשיב להם הני מילי בליליא אבל ביממה הא חזינא. ובאוכל בשר ואח"כ גבינה בעי שהייה עד סעודה אחריתי, ובסעודה אחריתי א"צ להמתין שש שעו', אלא אפי' אם סילק השולחן ובירך מותר כמ"ש התוס' (קה.) ד"ה "לסעודתא". ולפי"ז הא דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה, היינו עד סעודה אחריתי כמר עוקבא.
נמצא לדברי התוס' דעוף וגבינה נאכלין באפיקורן כברייתא דאגרא. בשר ואח"כ גבינה בעי נטילה וקינוח, מדיוקא דברייתא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן, בשר וגבינה לא ומשו"ה בעי נטילה וקינוח. ולפי"ז הא דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה, היינו בלא נטילה וקינוח. וכתב הר"ן (לז:) ד"ה "אמר" ראיה לדבר מדאמרי' (קה:) לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל דהנטילה רשות אבל בין תבשיל לגבינה חובה. אלא איכא תקנתא בין תבשיל לגבינה דלא צריך שהייה והיינו קינוח הפה ונטילה, ודלא כפשט רב חסדא. והא דהקשו בגמ' אדרב יצחק דאכל גבינה ובשר בלא נטילת ידיים, רק על נטילת ידיים הקשו, דלעניין נט"י אין הבדל בין בשר ואח"כ גבינה לגבינה ואח"כ בשר, ולכן אף שהקשו מבשר וגבינה כונתן על נט"י. וביאר הר"ן שם, הא דר"ח דהתיר לאכול גבינה אחר בשר אפי' בלא קינוח הפה, לפי שאין הגבינה וטעמה נשארת בפה אלא נמוקה מאליה, ומשו"ה סגי בנטילת ידיים בלילה, משא"כ בשר שנדבק השומן בפיו לא סגי בנט"י וצריך גם הדחת פיו.
הרי"ף (דף לז:) כתב, אמר מר עוקבא אנא בהא מילתא חלא בר חמרא וכו', אנא בהאי סעודתא לא אכילנא בסעודתא אחריתי אכילנא. ושמעינן מהא דא"ר חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה דלא שרי למיכל גבינה בתר בשרא אלא עד דשהי ליה שיעור מאי דצריך לסעודתא אחריתי, דלא אשכחינן מאן דשרי למיכל גבינה בתר בשרא בפחות מהאי שיעורא, דהא מר עוקבא אע"ג דשרי ליה כי האי שיעורא, קרי אנפשיה חלא בר חמרא. ומבואר דס"ל להרי"ף דמר עוקבא שהה בין אכילת הבשר לגבינה שיעור שדרך בנ"א להמתין עד הסעודה הבאה, כדברי הרמב"ם (פ"ט ממאכלות אסורות הכ"ח) שהוא כמו שש שעו'. ולפי"ז הא דהמתין מר עוקבא מסעודה לסעודה מן הדין נהג כן ולא חסידות. והא דהקשו אדרב יצחק שאכל גבינה ואח"כ בשר משום דדוקא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן (בלא נטילה וקינוח) אבל גבינה ובשר לא. וכתב הר"ן (דף לז:) ד"ה "אמר" וכי אמרי ב"ש וב"ה מקנח ומדיח, בכה"ג שאכל גבינה ובשר. ומשו"ה הקשו מדוע הרב לא נטל וקינח, והא דהקשו מבשר וגבינה לא דק אלא גבינה ובשר, וכדברי התוס' ד"ה "סוף".
נמצא לדברי הרי"ף דעוף וגבינה נאכלין באפיקורן אף בלא נט"י וקינוח הפה כברייתא דאגרא, גבינה ואח"כ בשר צריך נטילת ידיים וקינוח הפה. אבל בשר ואח"כ גבינה צריך לשהות עד הסעודה הבאה שהוא שיעור כשש שעו'. וכן דעת הרמב"ם (פ"ט ממאכלות אסורות הכ"ח), הרא"ש (פ"ח סי' ה) והרשב"א (קה.) ד"ה "נמצא" והביא שכן דעת ר"ח ובעל העיטור שצריך להמתין בין בשר וגבינה שש שעו', וכן פסק הב"י באו"ח סי' קעג ד"ה "וכתב" שהעולם נהגו כדברי הרמב"ם והרשב"א בתורת הבית הארוך (בית ג שער ד עמ' פו:).
הר"ן (לז:) ד"ה "אמר" הביא שהרא"ה ז"ל מסתפק ואומר שאפשר שלא אסר הרי"ף לאכול בשר ואח"כ גבינה תוך שיעור סעודה אחרת אלא בלא קינוח הפה, אבל בקינוח הפה שרי. והר"ן שם תמה על דבריו, כיון שהרי"ף ז"ל הביא ראיה מימרא דמר עוקבא, אלמא ס"ל שלא מפני מידת חסידות בלבד היה עושה כן, אלא מפני שורת הדין ואם איתא דבקינוח הפה סגי, למה היה מיקל מר עוקבא יותר מאביו והוה קרי נפשיה חלא בר חמרא, ליעבד קינוח הפה, ואבוה נמי לא הוה צריך לשהות עד למחר. ועוד שהרי בסמוך הוצרך לפרש הרי"ף ז"ל דכי אמר רב נחמן (לה:) בין תבשיל לגבינה חובה, בין תבשיל לגבינה דמעיקרא קאמר, ואם כדבריו דסגי בקינוח הפה לוקמיה לדברי רב נחמן כפשטה דעביד קינוח בין תבשיל לגבינה.
והן אמת שהרי"ף לא אמר כלל דהא דרב נחמן בין תבשיל לגבינה דמעיקרא, אלא שהרי"ף דחה להא דס"ל דרב נחמן התיר לאכול גבינה אחר תבשיל בנט"י דלא אשמועינן רב נחמן אלא דמים אמצעים חובה בין בשר לגבינה, אבל להקדים בשר לגבינה וגבינה לבשר מדרב חסדא שמעינן ליה, דרב חסדא הלכתא היא, דהא קא מקשינן מיניה לר' יוחנן וקא מדחינן לדרבי יוחנן מקמיה דרב חסדא, אלא שמעינן דהלכתא היא. והא דרב נחמן לא גמרי' מיניה אלא דמים אמצעים שבין גבינה ובשר חובה ותו לא מידי. נמצא דאי הלכתא כר"ח שאסור לאכול גבינה אחר שאכל בשר, א"כ הא דר' יוחנן בין תבשיל לגבינה חובה, צ"ל לגבינה שאכל קודם הבשר, אבל בשר ואח"כ גבינה אסור כדרב חסדא.
ולפי מ"ש דלדעת הרי"ף באכל גבינה ואח"כ בשר צריך נטילת ידיים וקינוח הפה קשה. מדוע הקשו אדרב יצחק רק מטעם נט"י, וכמ"ש ולא משא ידיה. מסביר הר"ן שרב יצחק קינח פיו אלא שהיה חסר לו רק נט"י ומשו"ה הקשו אנט"י.
עלו בידינו ב' פירושים בברייתא דאגרא. פירוש א' כדברי התוס' והרי"ף דרב יצחק אכל גבינה ובשר והיה צריך לעשות נטילה וקינוח, אלא שקינוח הוא כבר עשה כמ"ש הר"ן ולכן הקשו מנטילה. והא דאמרו בשר וגבינה לא דקדקו בדבריהם דאגב דנקט בברייתא עוף וגבינה נקט נמי בשר וגבינה, ואה"נ דאכל גבינה ובשר. פירוש ב'. כר"ת דרב יצחק אכל גבינה ואח"כ בשר ובכה"ג צריך רק ליטול ידיו בין הגבינה לבשר, ושפיר הקשו מנט"י, והא דכתבו בשר וגבינה לא, צ"ל דלעניין נט"י אין חילוק בין בשר תחילה לגבינה תחילה דבשניהם בעי נט"י, ורק לגבי קינוח הפה יש חילוק, דבבשר ואח"כ גבינה בעינן קינוח ונטילה, ובגבינה ואח"כ בשר לא בעי קינוח הפה וסגי בנטילה.
ועוד, דאיכא ג' דעות בראשונים כמה להמתין בין אכילת הבשר לגבינה.
דעת ר"ת דאף באותה סעודה שרי למיכל גבינה אחר בשר ובלבד שיטול ידיו ויקנח פיו, ובלא נטילה וקינוח צריך להמתין עד סעודה אחריתי, וסעודה אחריתי אפי' לאלתר אם סילק השולחן ובירך, כדברי התוס' ד"ה "לסעודתא".
דעת התוס', אכל בשר אסור לאכול גבינה עד סעודה אחריתי, כמ"ש בד"ה "לסעודתא" דלא פלוג רבנן.
דעת הרי"ף אכל בשר אסור לאכול גבינה עד שיעור הצריך לסעודה אחריתי שהוא כפי הרגילות של בנ"א שאוכלים סעודה בשחרית וסעודה בערבית, שהוא בערך כשש שעו', וכמ"ש הרמב"ם וכן פסק בשו"ע (סימן פט ס"א).
ב. בביאור פלוגתת הר"ן והרא"ה בדברי הרי"ף.
הר"ן (דף לז: מדפי הרי"ף) ד"ה "אמר" הביא שהרא"ה ז"ל מסתפק ואומר שאפשר שלא אסר הרי"ף ז"ל לאכול בשר ואח"כ גבינה תוך שיעור סעודה אחרת אלא בלא קינוח הפה, אבל בקינוח הפה שרי ע"כ. ותמה עליו הר"ן דכיון שהרי"ף הביא ראיה מימרא דמר עוקבא, אלמא ס"ל שלא מפני מידת חסידות בלבד היה עושה כן אלא משורת הדין. ואם איתא דבקינוח הפה סגי למה היה מיקל מר עוקבא יותר מאביו בכך והוה קרי נפשיה חלא בר חמרא, ליעבד קינוח הפה. ואבוה נמי לא הוה צריך לשהוי עד למחר. ועוד שהרי בסמוך הוצרך לפרש הרי"ף ז"ל דכי אמר רב נחמן בין תבשיל לבגינה חובה, בין תבשיל לגבינה דמעיקרא קאמר, ואם כדבריו לוקמה בעביד קינוח הפה. ולפיכך הדבר ברור שהרי"ף ז"ל סובר דלבשר ואח"כ גבינה לא סגי קינוח הפה אלא שהייה בעינן עכ"ל.
אולם הרא"ה בחידושיו (קה.) מסביר אחרת בדעת הרי"ף, בד"ה "אמר מר עוקבא" הוכיח מב"ש וב"ה דמר אמר מקנח ומר אמר מדיח ולא הזכירו שהייה כלל, ואם היה צריך לשהות היו אומרים, אלא ודאי ב"ש וב"ה הכשר גמור כאמרי דבקינוח והדחה סגי אפי' לבשר תחילה ואח"כ גבינה ותו לא בעי מידי, אבל שהייה לא נאמרה אלא בלא הכשר של קינוח ונטילה דאז צריך לשהות מסעודה לסעודה, ולפי"ז הא דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה, היינו בלא הכשר נטילה וקינוח הפה. והא דרב נחמן דאמר בין תבשיל לגבינה חובה ליטול ידיים, פירש הרא"ה (קה:) ד"ה "אמצעים רשות" דלפי דברי הרי"ף רב נחמן סבר כן בלא קינוח הפה, ומשו"ה הסביר דחייב לומר שאכל גבינה תחילה ולא בשר, משום דבבשר תחילה ואח"כ גבינה צריך נטילת ידיים וקינוח הפה, וכיון שרב נחמן דיבר רק על נט"י בהכרח שדיבר רק על גבינה שנאכלה קודם הבשר, ואה"נ שאם יאכל בשר ואח"כ גבינה גם רב נחמן יודה דבעי נטילה וקינוח הפה כב"ש וב"ה.
ולפי"ז שפיר אפשר לומר דהרי"ף סובר כר"ת דאם אכל בשר ורוצה לאכול גבינה צריך נטילה וקינוח, ומ"ש הרי"ף שצריך לשהות עד סעודה אחריתי, זה בלא נטילה וקינוח הפה.
אלא שהרי"ף ור"ת פליגי בביאור דברי רב נחמן. ר"ת סבר דרב נחמן דאמר דבין תבשיל לגבינה חובה, אף דמיירי רק לעניין נט"י, מ"מ צ"ל דה"ה דמצריך קינוח הפה כמ"ש הר"ן ד"ה "אמר". אולם הרא"ה סבר דרב נחמן דיבר דוקא לנטילת ידיים ולא לקינוח הפה, וא"כ היכא שרי לאכול גבינה אחר שאכל בשר בנט"י בלבד. ע"כ הוצרך הרי"ף לומר דבהכרח שרב נחמן מיירי בשאכל גבינה קודם הבשר, ומשו"ה סגי בנטילה בלבד, דבבשר ואח"כ גבינה בעי נטילה וקינוח.
ג. בביאור טעם השהייה בין בשר וחלב.
איתא בגמ' בחולין (קה.) בעא מיניה ר' אסי מר' יוחנן כמה ישהה בין בשר לגבינה א"ל ולא כלום, איני והא אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה, גבינה מותר לאכול בשר, אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר, א"ל ולא כלום. פרש"י ד"ה "אסור לאכול גבינה" משום דבשר מוציא שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו ע"כ. גופא אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה, גבינה מותר לאכול בשר, א"ל רב אחא בר יוסף לרב חסדא בשר שבין השיניים מהו. ופרש"י מי חשיב בשר שלא לאכול גבינה עמו עד שיטלנו. קרי עליה הבשר עודנו בין שיניהם, אלמא מיקרי בשר. ומוכרח לומר לדעת רש"י דשאלת רב אחא היא אלאחר שש שעו' משאכל בשר, דאי בתוך שש שעו' תיפוק ליה דאסור משום טעם השומן, אלא דבעי אלאחר שש שעו', וא"ל ר"ח דמיקרי בשר. ונמצא דכל זמן שהבשר בפיו אסור לאכול גבינה, וכ"כ הרא"ש (פרק כה' סי' כה) דרב אחא בעי מי הוי כמעוכל כיון דנשתהה כ"כ עד זמן סעודה אחרינא וא"צ להסירו, קרי עליה הבשר עודנו בין שיניהם.
נמצא לדעת רש"י טעם המתנת שש שעו' בין אכילת הבשר לגבינה הוא משום שעולה מהקיבה טעם שומן הבשר.
הרמב"ם (פ"ט מהל' מאכלות אסורות הכ"ח) כתב, מי שאכל בשר תחילה בין בשר בהמה ובין בשר עוף לא יאכל אחריו חלב עד שיהיה בינהם כדי שיעור סעודה אחרת והוא כמו שש שעות מפני "הבשר של בין השיניים שאינו סר בקינוח" ע"כ. מבואר דטעם הרמב"ם הוא משום הבשר הנשאר בין השיניים, ולדבריו קשה, מאי בעי רב אחא בר יוסף לרב חסדא בשר בין השיניים מהו. כיון דס"ל להרמב"ם דטעם רב חסדא דאסר לאכול גבינה אחר בשר משום בשר שבין השיניים, א"כ מה שואל רב אחא בשר בין השיניים מהו. כן הקשה המעשה רוקח עיי"ש. והב"ח (יו"ד סי' פט) ד"ה "ויש" תירץ, די"ל דקא מיבעיא ליה אם יש לסמוך על ניקור הבשר שבין השיניים שלא יהא צריך להמתין שש שעו', וקרי עליה הבשר עודנו בין שיניהם כלומר אין לסמוך.
נמצא דלדעת הרמב"ם טעם ההמתנה של שש שעו' בין אכילת הבשר לגבינה הוא משום בשר הנשאר בין השיניים.
הטור (יו"ד סי' פט) הביא נפק"מ בין הדעות. לרש"י אפי' אם יש בשר בין השיניים לאחר שש שעו' צריך להסירו, ובתוך שש שעו' אפי' אין הבשר בין השיניים אסור לפי שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן ארוך. ולפי"ז אם לא אכלו אלא שלעסו לתינוק א"צ להמתין, דכיון שלא אכלו אינו מוציא טעם. ולהרמב"ם בשר שבין השיניים לאחר שש שעו' מותר אפי' נשאר בין השיניים, ולכן הלועס לתינוק צריך להמתין. וטוב לאחוז בחומרי שני הטעמים עכת"ד. וכן כתב הכס"מ (פ"ט ממאכלות אסורות הכ"ח) ד"ה "ומ"ש".
וכתב הפמ"ג במשצ"ז (סי' פט סק"א) דלכל אחד מהפירושים יש קולא וחומרא. לרש"י קולא בלועס לתינוק, דכיון שלא אכל אין מושך טעם וא"צ להמתין, וחומרא דבשר שבין השיניים אף לאחר שש שעו' צריך לנקר, והלועס לתינוק שא"צ להמתין היינו במנקר שיניו. ולהרמב"ם קולא, שלאחר שש שעו' אף שיש בשר בין שיניו א"צ לנקר, דאחר שש שעו' חשוב כמעוכל וכמ"ש הפרישה (סק"ב), וחומרא דלועס לתינוק צריך להמתין שש שעו' משום בשר בין השיניים ע"כ.
באמרי בינה כתב שלדעת הרמב"ם בלועס לתינוק לא מהני אף במנקר שיניו בתוך שש שעו', דאל"כ אין חילוק בלועס בין רש"י להרמב"ם, דגם לרש"י צריך לנקר דוקא. אלא ודאי דלהרמב"ם לא מהני דחיישינן שמא לא ינקר יפה וק"ל. וזה נלמד מהגמ' כמו שהסביר הב"ח בדעת הרמב"ם דרב אחא שאל על תוך שש שעו' האם מועיל לנקר שיניו, וענו לו מהפסוק הבשר עודנו בין שיניהם, כלומר דחיישינן שמא לא ינקר יפה, וכ"כ בערוך השולחן (סי' פט ס"ג), ובפרי תואר (סי' פט סק"ב).
אולם הפרי חדש (סי' פט סק"ב) חולק על הבנת הטור ברמב"ם שלאחר ששהה כשיעור מותר אפי' נשאר בשר בין השיניים. וליתא, דלא מסתבר דבשר שבין השיניים מתעכל תוך שש שעו'. והוכיח ששאלת רב אחא בגמ' היתה אלאחר שש שעו', דאי בתוך שש שעו' מאי קמיבעיא ליה, דהא אסתמא קאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה, ולא קמפליג בין איכא בשר בין השיניים או ליכא. אלא משמע דלאחר שש שעו' מיבעיא ליה, ופשיט ליה דמיקרי בשר. ולכן נראה שהרמב"ם כתב שצריך שש שעו' מפני הבשר שבין השיניים שאינו סר בקינוח, כלומר שלא התירו חכמים אלא אחר גבינה מפני שקצת טעם נשאר בפה לכן סגי ליה בקינוח, משא"כ בבשר שנכנס בשיניים, ולא התירו חכמים בחטיטה בשיניים משום דלמא לא יחטט יפה יפה, ולפיכך נתנו חכמים שיעור שש שעו' דמסתמא מה שנשאר בין השיניים יוצא לחוץ מעט מעט ומסירו, ואחר שיעור זה לא חיישינן שמא נשאר בשר בשיניים. ואת"ל שנשאר, לא חיישינן שיצא החוצה לפיו בעוד שאוכל הגבינה. אבל אם מוצא בשר בין השיניים אף לאחר שש שעו' משמע ודאי דבשר הוי וצריך להסירו אף לדעת הרמב"ם. ולדבריו שאלת רב אחא בגמ' היא אלאחר שש שעו', ואפשר שגם המעשה רוקח והמהר"ם סוברים כן. ואף שכל אחד תירץ אחרת, מ"מ הם בדעה אחת ששאלת רב אחא היא אלאחר שש שעו', וכן הסביר בספר דינא דחיי לבעל הכנסת הגדולה (לאוין קמא דף קל, והובא גם בכנה"ג פט אות יג).
ולדבריהם הא דלא כתב הרמב"ם דאם מצא בשר בין שיניו לאחר שש שעו' צריך להוציאו, משום דכתב בסתמא דשהייה היא משום בשר שבין השיניים, וממילא משמע שצריך להסיר הבשר אם מצא לאחר שש שעו'.
החיד"א הקשה על דבריהם בשיורי ברכה (אות ב) ד"ה "ונראה" דכיון דהוי בעיא בש"ס ופשטוה צריך היה הרמב"ם לכותבו, דבמילתא דהסתפק בש"ס אין לומר סתמו כפירושו, ומה גם דאורחיה דהרמב"ם לאתויי כל דאיתמר בש"ס כנודע, לכן תפס הטור בדעת הרמב"ם ז"ל דאחר השיעור א"צ להסיר בשר שבין השיניים, דאי סבר הרמב"ם שצריך להסירו היה לו לכותבו.
ונ"ל דמה שהקשו האחרונים על הרמב"ם מרב אחא מוכרח לומר דלמדו ששאלת רב אחא היא כפירוש הרא"ש בשר בין השיניים מהו, כלומר מי הוי כמעוכל כיון שנשתהה כל כך עד זמן סעודה אחרינא וא"צ להסירו, וכדברי רש"י מי חשיב בשר שלא לאכול גבינה עמו עד שיטלנו. והסביר המעדני יו"ט (אות ד) דהרא"ש לשיטתיה, דס"ל דלא מהני קינוח ונטילה בין בשר לגבינה, ומדינא צריך שיהוי עד זמן סעודה אחרת, הוא דהוצרך לפרש כן, והבינו האחרונים שהרמב"ם ג"כ מפרש כך ברב אחא, ולכן הקשו ותירצו. אולם אם נפרש את דברי רב אחא כר"ת לא יקשה כלל על הרמב"ם. ר"ת דס"ל שאף באותה סעודה מותר לאכול בשר ואח"כ גבינה ובלבד שיטול ידיו ויקנח פיו, אינו יכול לפרש כהרא"ש דודאי לאחר זמן מועט כזה אין הבשר חשוב כמעוכל, ולא שייך לשאול מי הוי כמעוכל או לא. אלא שאלת רב אחא היא האם הקינוח וההדחה שעשה מועיל לאכול אחריו גבינה אף שיש בשר בין שיניו, ז"א כיון שנטל ידיו וקינח פיו לא חששו חכמים שאוכל גבינה עם בשר בין שיניו, וקרי עליה הבשר עודנו בין שיניהם.
וכן נפרש בדעת הרמב"ם, דרב אחא בעי כיון דשהה שש שעו' האם מותר לאכול גבינה עם בשר שבין שיניו או לא. די"ל דרק בכה"ג לא חששו חכמים, אבל בתוך שש שעו' אינו יכול לאכול גבינה אף שיחצוץ שיניו וכמ"ש הרמב"ם שאינו סר בקינוח. ולפי"ז אין להקשות מאי בעי רב אחא, דרב אחא שפיר שאל. אולם מהאחרונים מבואר דלא למדו כן מדהקשו על הרמב"ם.
בדעת רש"י נחלקו הראשונים. הטור למד ברש"י דמ"ש, משום דבשר מוציא שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו, שזהו הטעם של המתנת שש שעו' בין בשר לחלב. ומבואר בטור דלמד ברש"י דרק כאשר בולע את הבשר צריך להמתין שש שעו', משא"כ אם רק לועס שא"צ להמתין. דכיון שעולה טעם בשר לכן אסור לאכול גבינה עד שש שעו', שזהו שיעור עיכול, וחז"ל חששו שאם יאכל גבינה ויהיה לו טעם של בשר בפיו, מזה הוא יבוא לאכול בשר וחלב, וכ"כ הכס"מ (פ"ט מאכלות אסורות הכ"ח) ד"ה "ומ"ש רבינו".
אולם האיסור והיתר (כלל מ' ס"ז) כתב וז"ל: וכתב ביו"ד אבל באותה סעודה אפי' לא יהא דבר בין שיניו אסור כדפרש"י לפי שהבשר מוציא שומן והלכך הלועס בשר לתינוק אפי' לא אכלו צריך ג"כ להמתין עד סעודה אחריתי עכ"ל. והכי נהגינן: ומבואר דאף שלועס לתינוק ואינו בולע כלל אפ"ה צריך להמתין ודלא כהטור, וא"כ הא דכתב רש"י משום דבשר מוציא שומן היינו מהפה, וכמ"ש והוא נדבק "בפה", שלאחר לעיסת הבשר הפה נעשה שומני מהבשר, ושומן זה אינו סר עד שש שעו', וכן פירש הלבוש (פט ס"א) דטעם הבשר שנשאר לו בפיו ומושך לו טעם השומן כאילו אכל עכ"ל. והנפק"מ בין הטור לאיסור והיתר היא בלועס לתינוק, דלהטור א"צ להמתין כיון שלא אכלו, ולהאיסור והיתר צריך להמתין משום השומן שבפיו. ועיין בש"ך (סי' פט סק"ב) שתמה על דברי העטרת זהב (הלבוש), ובשפתי דעת (סק"ב) הביא שהמנחת יעקב (כלל עז אות א) כתב דהלבוש גירסא אחרת היתה לו בטור. נמצא שנחלקו הראשונים והאחרונים בפירוש רש"י.
הנפק"מ בין שיטת רש"י לשיטת הרמב"ם.
א. הלועס לתינוק בשר כדי לרככו. לדעת רש"י (ע"פ הטור והש"ך) א"צ להמתין שש שעו' כיון שלא אכל את הבשר. ולדעת הרמב"ם צריך להמתין שמא נשאר בשר בין שיניו.
ב. בשר הנמצא בין שיניו לאחר שש שעו'. לדעת הרמב"ם הבשר חשוב כמעוכל כמ"ש הפרישה, ויכול לאכול גבינה מבלי להסירו. לדעת רש"י אף שחשוב כמעוכל מ"מ אסור לאכול עמו גבינה וצריך להסירו, וכן כתב השו"ע (סי' פט ס"א).
ג. הבולע בשר מבלי ללעוס כלל, לדעת רש"י (ע"פ הטור והש"ך) כיון שהבשר מוציא שומן עד שש שעו' לכן צריך להמתין. משא"כ להרמב"ם דבכה"ג שאין בשר בין שיניו א"צ להמתין כלל.
ד. האוכל גבינה חריפה או מתולעת וקשה מאוד. לדעת הרמב"ם א"צ להמתין כיון שלא נשאר בין שיניו. ולדעת רש"י צריך להמתין שהטעם שלה נמשך בפה זמן רב (ט"ז סק"ד) והובא בפמ"ג משבצ"ז (קס"א).
ה. אדם שיש לו שיניים תותבות ואחר שאכל בשר מחליפן בשיניים אחרות, או שמנקה אותם היטב. לדעת הרמב"ם א"צ להמתין שש שעו' כיון שאין בשר בין שיניו. ולדעת רש"י גם בכה"ג צריך להמתין משום טעם השומן הנמשך מהקיבה.
ו. אדם שאכל שומן של בשר, וכמ"ש הרמ"א (סי' פט ס"ג). לדעת הרמב"ם א"צ להמתין כיון שאין בשר בין שיניו. ולדעת רש"י צריך להמתין, דגם שומן מושך טעם כבשר. (ביאור הגר"א סי' פט סקי"ד).
למעשה לאחר שהטור שהביא את מחלוקת רש"י והרמב"ם סיים וטוב לאחוז בחומרי שני הטעמים. וכן פסק בשו"ע (סימן פט ס"א) וז"ל: אכל בשר וכו' לא יאכל גבינה אחריו עד שישהה שש שעו', ואפי' אם שהה כשיעור אם יש בשר בין שיניים צריך להסירו. והלועס לתינוק צריך להמתין ע"כ. ומבואר דאף שלאחר שש שעו' לדעת הרמב"ם א"צ להוציא הבשר שבין שיניו, מ"מ חוששים לדעת רש"י וצריך להוציאו, ולכן בכל נידון יש לחוש לשני הדעות הללו.
ד. בביאור טעם ההמתנה לר"ת והתוס'.
התוס' ד"ה "עוף" ס"ל דאם המתין מאכילת הבשר עד סעודה אחריתי שרי לאכול גבינה, כדמר עוקבא דאמר אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא לסעודתא אחריתי אכילנא. ובד"ה "לסעודתא" הסבירו דלאו בסעודה שרגילין לעשות אחת שחרית ואחת ערבית, אלא אפי' לאלתר אם סילק השולחן ובירך מותר דלא פלוג רבנן. ולדבריהם אפי' עשה סעודה חדשה לאחר חמש דק' שרי לאכול גבינה. ור"ת ס"ל שאפי' באותה סעודה שאוכל בשר מותר לאכול גבינה ובלבד שיטול ידיו ויקנח פיו.
ונראה להסביר את דבריהם. דתוס' סוברים דאף שיש טעם שומן בפיו שרי לאכול, דחז"ל גזרו שלא לאכול בשר וחלב דוקא "באותה סעודה" מחשש שמא יבוא לאוכלם יחד ע"י בישול, ולכן כשסילק השולחן ובירך ברהמ"ז שרי לאכול מיד גבינה כיון שאינו באותה סעודה, ובהפסק זה שעושה לא יבוא לאכול בשר וחלב יחד ע"י בישול, ורק כאשר אוכלם באותה סעודה חששו לכך. ואה"נ שאם אחר הסעודה מצא בפיו בשר צריך להוציאו, אבל בסתמא לא חיישינן ויכול לאכול מיד גבינה, והעיקר הוא שלא יאכל בשר וחלב באותה סעודה.
ור"ת ובה"ג סוברים שחז"ל חששו שרק אם יאכל בשר וחלב באותה סעודה ללא שום הפסק אז יכול להגיע לאכול בשר וחלב ע"י בישול. אבל כאשר עושה היכר של נט"י וקינוח הפה שרי לאכול אחריו גבינה אף באותה סעודה, דבכה"ג יודע שאין לאכול "יחד" בשר וחלב, וכל שאין אוכלם "יחד" לא חששו חז"ל שיבוא לאוכלם ע"י בישול. ואה"נ שאם לאחר שקינח פיו מצא בשר בין שיניו צריך להוציאו דקרי עליה הבשר עודנו בין שיניהם. ואם לא נטל ידיו וקינח פיו אז צריך להמתין לסעודה הבאה כהתוס'.
ה. זמן השהייה בין בשר וחלב.
איתא בחולין (קה.) אמר מר עוקבא אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא כד הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא, ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא לסעודתא אחריתי אכילנא ע"כ.
הרמב"ם (פ"ט מאכלות אסורות הכ"ח) כתב, מי שאכל בשר וכו' לא יאכל אחריו חלב עד שיהיה בינהן כדי שיעור סעודה אחרת והוא כמו "שש שעות" מפני הבשר של בין השיניים ע"כ. וכתב בלחם משנה דמקור דבריו הוא שכן סעודת תלמיד חכם בשעה שישית ומר עוקבא ת"ח הוה וא"כ משם עד שש שעו' הוי סעודה אחרת, וכ"כ בדגול מרבבה (סי' פט ס"א), וכן כתב הרי"ף דלא שרי למיכל גבינה בתר בשרא אלא עד דשהי ליה "שיעור" מאי דצריך לסעודתא אחריתי, דלא אשכחינן מאן דשרי למיכל גבינה בתר בשרא בפחות מהאי שיעורא, וכדעת הרמב"ם, וכמ"ש הר"ן שם ד"ה "אמר" דהרמב"ם ס"ל כהרי"ף לעניין השהייה שהיא שש שעו'. והרשב"א (קה.) ד"ה "נמצא" הביא שכן דעת ר"ח, ובעל העיטור (שער ראשון הכשר הבשר יג, א), וכן הרא"ש (סי' ה) העתיק דברי הרי"ף להלכה, וכן רש"י אף שלא פירש דברי מר עוקבא מ"מ כיון דכתב דטעם השהייה הוא משום שבשר מוציא שומן "ומאריך בטעמו" בהכרח דס"ל כהרמב"ם.
ואילו התוס' ד"ה "לסעודתא" פירשו אחרת את דברי מר עוקבא וז"ל: לאו בסעודתא שרגילים לעשות אחת שחרית ואחת ערבית. אלא אפי' לאלתר אם סילק השולחן ובירך מותר דלא פלוג רבנן ע"כ. ובמרדכי (סי' תרפז) הביא דכן נראה לראבי"ה. ולדבריהם לא בעינן שש שעו' אלא אפי' לאלתר אם סילק השולחן וברכו מותר דלא פלוג רבנן, וכל מסעודה לסעודה שרי. נמצא דפליגי הרמב"ם והתוס' בביאור דברי מר עוקבא.
הכנסת הגדולה (ריש סי' פט) כתב, וראיתי לסמ"ק כתב על דעת הרמב"ם שכתב שצריך שיהוי שש שעו' שכן פירש הרי"ף, וכן משמע מתוך פירוש רש"י. ואני בעניי לא ראיתי גילוי מזה לא בדברי הרי"ף ולא בדברי רש"י, ואפשר שהם מפרשים סעודתא אחריתי כדברי התוס' בסילוק שולחן וברהמ"ז, וכן ראיתי לדמשק אליעזר שכתב, דאפשר דהרי"ף ס"ל סעודתא אחריתי היינו סילוק שולחן וברהמ"ז.
ובברכי יוסף העיר על דבריו (סי' פט סק"ב) ד"ה "והנה" דדבריו קשים. חדא שכן כתבו הרשב"א בתורת הבית הארוך (ב"ג ש"ד גמ' פו:) ובמשמרת הבית (פו.) ד"ה "עוד שם", וכ"כ הרשב"א בחידושיו (קה.) ד"ה "נמצא" פסק הלכה כדברי ר"ח והרב אלפסי ז"ל דבשר בהמה ואח"כ גבינה צריך לשהות לפחות מעת לעת והוא שיעור שש שעו' כמו שכתבו הרמב"ם והרב בעל העיטור, וכן הר"ן (לז:) ד"ה "אמר" כתב דדעת הרי"ף כהרמב"ם, ותו דהרי הרי"ף כתב להדיא דלא שרי למיכל גבינה בתר בישרא אא"כ דשהי ליה שעור מאי דצריך לסעודתא אחריתי, דלא אשכחן מאן דשרי למיכל גבינה בתר בישרא בפחות מהאי שיעורא, דהא מר עוקבא אע"ג דשהי כהאי שיעורא קרי אנפשיה חלא בר חמרא עכ"ל. וקרובים דבריו ללשון רבינו חננאל רבו שהביא הרשב"א עיי"ש. והרי הרי"ף כתב להדיא דבעי שיעור מאי דצריך לסעודתא אחריתי ואיך כתב הרב דמשק אליעזר והכנה"ג דאפשר דבסילוק השולחן וברהמ"ז שרי. ועוד שבעל הכנה"ג עצמו בספרו דינא דחיי (דף קלג ע"א) כתב בפשיטות דדעת הרי"ף כהרמב"ם, וכן משמע מתוך פרש"י דכתב הטעם דבשר מוציא שומן ונדבק בפה "ומאריך בטעמו" ומוכח דבעי שיעור מסעודה לסעודה ולא סגי בסילוק השולחן וברהמ"ז עכ"ל.
ונראה להסביר דשורש מחלוקתם של הרמב"ם והתוס' היא בחקירה האם כונת מר עוקבא שההמתנה בין בשר לחלב היא דין שתלוי בזמן, או דין התלוי בסעודה אחרת. התוס' ס"ל שהוא דין התלוי בסעודה ולכן סברו שבסעודה אחריתי אפי' לאלתר שרי למיכל גבינה. והרמב"ם ס"ל שהוא דין התלוי בזמן, ולכן סבר שיש להמתין עד שש שעו' שזהו זמן סעודה הבאה.
הנפק"מ ביניהם היא שלכל אחד מהצדדים יש קולא וחומרא. לדעת הרמב"ם החומרא היא שתמיד צריך להמתין שש שעו', והקולא היא שאפי' באותה סעודה לאחר שש שעו' יהיה מותר לאכול גבינה. ולפי התוס' הקולא היא שאם בירך ברהמ"ז וסילק השולחן מותר מיד לאכול גבינה, החומרא היא שאם נמצא באותה סעודה אפי' לאחר שש שעו' אסור לאכול גבינה.
ובזה נחלקו השו"ע והרמ"א בסימן פט ס"א. השו"ע פסק כהרמב"ם דמר עוקבא שהמתין מסעודה לסעודה סבר שזה דין התלוי בזמן, וז"ש השו"ע אכל בשר וכו' לא יאכל גבינה אחריו עד שישהה שש שעות. ומבואר דדין זה תלוי בזמן ולא בסעודה. והרמ"א סבר דדברי מר עוקבא הינם דין התלוי בסעודה כמ"ש בתחילת דבריו וז"ל: יש אומרים דאין צריכין להמתין שש שעות רק מיד אם סילק ובירך ברהמ"ז מותר, וכן מה שכתב שהמנהג הפשוט במדינות אלו להמתין אחר אכילת הבשר שעה אחת ואוכלים אח"כ גבינה מיהו צריכים לברך ג"כ "ברהמ"ז" אחר הבשר דאז הוי "כסעודה אחרת". מבואר דדין מר עוקבא הוא דין התלוי בסעודה ולא בזמן (ולקמן נבאר עוד בדברי הרמ"א). ועיין עוד במה שנכתוב לקמן (אות ח') בשם המהרש"ל בעניין סעודה שנמשכת יותר משש שעות.
ו. בדין עוף וגבינה.
איתא בחולין (קד:) תנא אגרא חמוה דרבי אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן. כלומר דרך הפקר שאינו נזהר בהן, דהיינו שיכול מיד לאכול גבינה אחר שאכל עוף. הוא תני לה והוא אמר לה בלא נטילת ידיים ובלא קינוח הפה ע"כ. לעיל באות א כתבנו שנחלקו התוס' ור"ת כמה יש להמתין בין אכילת הבשר לגבינה. אולם בעוף וגבינה ליכא פלוגתא ביניהם, שעוף וגבינה נאכלין באפיקורן וא"צ צריך לשהות כלל, ועוד שא"צ נטילת ידיים וקינוח הפה כאגרא. אלא שהתוס' בד"ה "עוף" כתבו שהעולם נהגו שלא לאכול גבינה אחר בשר כלל ואפי' אחר עוף, ואע"ג דתני אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן דמשמע עוף תחילה. נמצא שתוס' למדו שדברי אגרא הינם להלכה, אלא שהעולם נהגו שלא כאגרא. אומרים התוס' דילמא דסבר אגרא דבשר עוף מבושל בחלב לאו דאו' ומשו"ה התיר לאכול באפיקורן, ולא קיי"ל הכי. ולפי"ז מנהג העולם שהחמירו לא לאכול גבינה אחר עוף משום דסברו שעוף וגבינה דאו'. וכן הובא בש"ך (סי' פז סק"ד) שכן דעת התוס', וצ"ל שסברו כת"ק וב"ה דס"ל דעוף מבושל בחלב דאו'.
הרא"ש (סי' ה) הביא את מנהג העולם שלא לאכול גבינה אחר בשר ואפי' אחר עוף, וסיים שאין לשנות המנהג. ז"א שמצד הדין עוף וגבינה דרבנן כאגרא, אלא שהעולם החמירו על עצמם ונהגו לא לאכול עוף וגבינה. ואפשר שטעם חומרתם לחוש לת"ק וב"ה דס"ל דעוף וגבינה דאו'.
הרמב"ם (פ"ט מאכלות אסורות הכ"ז) כתב אם אכל בשר עוף אחר שאכל הגבינה או החלב אינו צריך לא קינוח הפה ולא נט"י. והיינו כאגרא ואילו בהלכה כ"ח כתב מי שאכל בשר בתחילה בין בשר בהמה בין בשר עוף לא יאכל אחריו חלב וכו'. ואי פסק הרמב"ם כאגרא ה"ה לעוף ואח"כ גבינה שנאכלין באפיקורן ולמה חילק. הר"ן (לז. מדפי הרי"ף) ד"ה "עוף" הסביר בדעת הרמב"ם דלא התיר אגרא אכילה באפיקורן אלא גבינה ואח"כ עוף, אבל עוף ואח"כ גבינה לא. וכן מוכח בגמ' מעובדא דרב יצחק בריה דרב משרשיא דאייתו ליה גבינה ברישא ואכל והדר אייתו ליה בשרא ואכל ולא נטל ידיו. והקשו עליו דאגרא אמר עוף וגבינה נאכלין באפיקורן בשר וגבינה לא. ואי איתא דאגרא אפי' עוף ברישא ואח"כ גבינה מאי קושיה, לימא להו ר' יצחק דאה"נ בשר וגבינה לא, אבל גבינה ובשר שרי. אלא ודאי דאגרא לא התיר אלא גבינה ואח"כ עוף, והקשו ארב יצחק, גבינה ועוף אין גבינה ובשר לא, ורב יצחק הסכים לקושייתם וענה להם הני מילי בלילא אבל ביממא הא חזינא, ולפי"ז מ"ש עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא, כונתם לגבינה ועוף אין, גבינה ובשר לא.
נמצא לדברי הרמב"ם, דהא דנהגו העולם שלא לאכול עוף וגבינה זה משום דמדינא דגמ' אין לאכול עוף וגבינה ולא ממנהגא, דאגרא התיר רק גבינה ואח"כ עוף, אבל עוף ואח"כ גבינה אסור כבשר ואח"כ גבינה, ואף שעוף דרבנן. ועוד שלדבריו הא דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה, הכונה כל בשר בין בשר בהמה ובין בשר עוף, דשם בשר כולל הכל בהמה חיה ועוף.
הרמב"ן (קד:) ד"ה "עוף", וכן הביאו הר"ן (לז: מדפי הרי"ף) ד"ה "עוף", ס"ל דאגרא התיר אפי' עוף ואח"כ גבינה כפשטות דבריו, ואפ"ה פרכינן לרב יצחק בריה דרב משרשיא, דאי איתא דשרי למיכל בשרא ואח"כ גבינה באפיקורן, הוה ליה לאגרא לאשמועינן טפי דאפי' בבשר דאיכא איסור דאו' אי אכל גבינה ואח"כ בשר שרי למיכל באפיקורן, ומדלא תנא אלא עוף וגבינה משמע דעוף וגבינה דליכא איסור דאו' הוא דהתירו באפיקורן בכל עניין אף שאכל בתחילה עוף, אבל בשר וגבינה בכל עניין אסור, אף שאכל בתחילה גבינה ואח"כ בשר, והא דאמר רב חסדא לקמן אכל בשר אסור לאכול גבינה, כונת דבריו רק על בשר בהמה ולא עוף, משום דעוף וגבינה נאכלין באפיקורן. נמצא לדבריו דמדינא דגמ' שרי למיכל עוף וגבינה באפיקורן, וכן פסק למעשה אלא שלא הביא את מנהג העולם שנהגו לאסור עוף וגבינה. וכן דעת הריטב"א (קד:) ד"ה "והוא תני".
עלו בידינו דיש לנו ד' שיטות בראשונים בעניין מנהג העולם שהחמירו שלא לאכול עוף ואח"כ גבינה.
1. דעת התוס' שרק אגרא ס"ל שעוף וגבינה נאכלין באפיקורן כיון דעוף וגבינה דרבנן, אבל העולם סבר דעוף וגבינה דאו' ומשו"ה החמירו שלא לאכול עוף וגבינה.
2. הרא"ש ס"ל דמצד הדין עוף וגבינה דרבנן, אלא שהעולם החמירו על עצמם משום גדר וסייג.
3. הרמב"ם ס"ל דמדין הגמ' עוף ואח"כ גבינה אסור כאגרא, והעולם שהחמיר בעוף וגבינה הוא מדינא ולא מחומרא וסייג.
4. הרמב"ן ס"ל דלהלכה אפי' עוף וגבינה שרי למיכל באפיקורן, ולא הביא את מנהג העולם שהחמירו.
הב"י (או"ח סי' קעג) ד"ה "כתב בה"ג" הביא את דברי הרא"ש בעניין מנהג העולם וכתב, ונראה לי דזה שנהגו העולם שלא לאכול גבינה אחרי עוף איננו מטעם גדר וסייג, אלא ס"ל לעולם כדעת הרמב"ם דעוף וגבינה אסור מדינא, וצריך להמתין לאחר אכילת העוף שש שעו' כבשר בהמה, וכן פסק בשו"ע (סי' פט ס"א) וז"ל: אכל בשר אפי' של חיה ועוף לא יאכל גבינה אחריו עד שישהה שש שעו' וכו' ע"כ.
ז. בביאור דברי הרמ"א סימן פט ס"א.
כתב הרמ"א (סי' פט ס"א) ויש אומרים דאין צריכין להמתין שש שעו' רק מיד אם סילק ובירך ברכת המזון מותר ע"י קינוח והדחה. והמנהג הפשוט במדינות אלו להמתין אחר אכילת הבשר שעה אחת ואוכלין אח"כ גבינה, מיהו צריכים לברך גם כן ברהמ"ז אחר הבשר, דאז הוי כסעודה אחרת דמותר לאכול לדברי המקילין עכ"ל.
וצריך ביאור כדעת מי פסק. וברור שהרמ"א לא פסק כדעת הרמב"ם, דכתב להדיא וי"א דאין צריכים להמתין שש שעו'. א"כ ודאי שפסק כהתוס', אלא שבתוס' מבואר שלאחר שסילק ובירך ברהמ"ז שרי לאכול גבינה אף בלא נטילה וקינוח, וא"כ מדוע הרמ"א כתב דמיד אם סילק ובירך ברהמ"ז מותר ע"י קינוח והדחה, הרי התוס' התירו אף בלא קינוח והדחה. וכן הדברי חמודות (פ"ח אות כה) כתב להעיר על דברי הרמ"א, לא ידעתי מנין לו זה, דודאי לסברא זו שסומכין על ר"ת, בה"ג, והראבי"ה שיש להמתין עד סעודה אחריתי לא בעינן ולא כלום.
זאת ועוד, במ"ש שהמנהג הפשוט במדינות אלו להמתין אחר אכילת הבשר שעה אחת, ג"כ צריך ביאור מניין לרמ"א שיעור זה.
וליישב זאת כתבו בדרכי משה הארוך (סי' פט ס"ז), ובהגהות שערי דורא (סי' עו סק"ב) כתב, רבים נוהגים להקל ועושין להם פשרה מדעתם להמתין שעה אחת אחר סעודת בשר וסלקו וברכו ואז אוכלין גבינה אע"ג דלא אשכחן טעמא ורמז לשיעור זה, מ"מ מי ימחה בידיהם הואיל והתוס' והראבי"ה מתירין. נמצא לדבריו דאף שמצד הדין א"צ להמתין שעה אחת כדברי התוס', מ"מ העולם עשו פשרה מדעתם להמתין שעה אחת, ומה שאין למחות בידם משום דהתוס' והראבי"ה התירו מיד לאחר שסילק ובירך, והם החמירו עליהם, אז אף שאין שום מקור להמתנת שעה לא מיחו בידם.
בביאור הגר"א (סי' פט סק"ו) הביא מקור למנהג ע"פ הזוהר פרשת משפטים, דכל מאן דאכיל האי מיכלא כחדא או "בשעתא חדא" או בסעודתא חדא וכו'. אלא שהגהות שערי דורא והגר"א הסבירו רק את השאלה מהיכן יצא מנהג להמתין שעה, אבל לגבי הרישא של הרמ"א שהצריך קינוח והדחה בנוסף לסילוק השולחן וברהמ"ז לא דיברו מזה.
הש"ך (סק"ז) יישב את דברי הרמ"א כך. הא דכתב שהמנהג במדינות אלו להמתין אחר אכילת הבשר שעה אחת סגי אפי' בלא קינוח והדחה, כ"כ באיסור והיתר הארוך (כלל מ' דין ד) שנהגו העולם להמתין שעה אחת מכ"ד ליום אחר ברהמ"ז ואוכל אז גבינה אפי' בלא קינוח. ומ"ש הרב דיש אומ' מיד אם סילק ובירך מותר ע"י קינוח והדחה, משמע דקינוח והדחה מיהא בעי, היינו אם בא לאכול מיד אחר שסילק ובירך בלא המתנת שעה. נמצא דהרמ"א בתחילה פסק כהתוס', ולכן אף שסילק את השולחן ובירך ברהמ"ז מ"מ צריך קינוח והדחה. ומ"ש אח"כ שהמנהג בהמתנת שעה, זה באופן שלא קינח והדיח, שבכה"ג המתנת שעה היא כתחליף לקינוח והדחה. שמסתבר שאחר שעה הפה שוטף את עצמו וזה מועיל כמו קינוח והדחה, ולפי"ז פסק הרמ"א מושתת ע"פ התוס' והכל דין אחד.
אלא שעדיין יש לשאול היכן כתוב בתוס' דבעי קינוח והדחה בנוסף לסילוק שולחן וברהמ"ז. בילקו"י (איו"ה ח"ג עמ' שסא) ד"ה "ובאמת" הביא בשם המטה יהונתן דהתוס' ד"ה "עוף" הוקשה להם מנא לן דבעי נטילת ידיים אחר גבינה, דילמא רק אחר בשר בעי נט"י, וכתבו שאם אכל בשר תחילה אפי' נט"י וקינוח לא סגי עד סעודה אחריתי. ועל כרחך דבגבינה ואח"כ בשר מיירי, וממה שלא כתבו "לא סגי" משמע דבנוסף לקינוח בעינן סילוק וברכה, דאם לא כן הוה להו למימר היכי משכחת נט"י וקינוח. ולפי"ז הרמ"א ס"ל כהתוס' דלא סגי קינוח והדחה, אלא בנוסף בעי סילוק שולחן וברהמ"ז. ועיין בט"ז (סק"ב) דפליג על הש"ך וכתב דדבר פשוט הוא דמי שנוהג בקולא זו להמתין שעה אחת שצריך קינוח והדחה כמו שהוזכר דברי היש אומרים של הרמ"א שמזה נמשכת קולא זאת.
ואף שמצד הדין הרמ"א פסק כהתוס' שהאוכל בשר ורוצה לאכול אח"כ גבינה צריך לברך ברהמ"ז ולסלק את השולחן ובנוסף לזה קינוח והדחה, ובלא קינוח והדחה צריך המתנת שעה, מ"מ סיים ויש מדקדקים להמתין שש שעו' אחר אכילת בשר לגבינה וכן נכון לעשות. וכ"כ הט"ז (סק"ב) אבל הצנועים מושכים ידיהם מסעודת שחרית לערבית, ובש"ך (סק"ח) כתב יותר מזה, דכן ראוי לעשות לכל מי שיש בו ריח תורה, ובשפתי דעת (סק"ח) כתב שכן הלכה וכך הוא המנהג דממתינים שש שעו' ואין לפרוץ גדר. וכן מנהג אשכז להמתין שש שעו' אחר אכילת בשר כדברי השו"ע.
בשו"ת שלמת חיים לרבינו יוסף חיים זוננפלד (יו"ד סי' רפו) כתב שליולדת עד ל' יום וכן מעוברת או מינקת אפשר להקל שלאחר שעה מאכילת הבשר יכולה לאכול גבינה, וה"ה לקטן וכמ"ש בילקו"י איו"ה ח"ג (עמ' שצג סעי' כא) קטן [אפילו הגיע לגיל חינוך] שאכל מאכלי בשר, אפשר להקל לו לאכול אחר כך מאכלי חלב, מבלי לשהות שש שעות מאכילת הבשר, ומותר אף לתת לו ולהאכילו בידים, מפני שיש צער לקטנים להמתין שש שעות, ואף לאחר שעה המיקל בזה לקטנים, יש לו על מה לסמוך. וכל זה שאוכל מאכל חיוני לצורך סעודה, אבל אין להקל ליתן לתינוקות שהגיעו לחינוך ממתקים ושוקולד שיש בהם תערובת חלב, בתוך שש שעות למאכלי בשר. ואף בתינוק שאינו בר הבנה נכון להחמיר בזה.
וכן מי ששכח ובתוך שש שעות מאכילת בשר בירך על מאכלי חלב האם יטעם מעט כדי לא תהיה ברכתו לבטלה. הכף החיים (יו"ד פט אות ו) הביא מהזכור לאברהם (יו"ד אות ב') דבדידי הוה עובדא שלאחר שאכלתי בשר ועבר כמו ד' שעו' שכחתי ונתתי לתוך פי מעט גבינה, ואז נזכרתי והיה זה בימות החורף, נראה דמותר לבלוע מעט כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה, והטעם דהגם דמרן פסק דבעינן שש שעו' מ"מ יש חולקים וס"ל דבסילוק וברכה סגי וכמ"ש מור"ם בהג"ה, וגם הפר"ח סובר דבחורף סגי בד' שעו', ואף שהאחרונים חלקו עליו מ"מ בנד"ד כו"ע יודו כי היכי דלא תהוי ברכתו לבטלה, ואף שהמעשה היה לאחר ד' שעו' מאכילת הבשר, מ"מ ה"ה אפי' אם היה קודם לכן. וכן פסק בילקו"י (שם עמ' תח).
ח. בביאור דברי המהרש"ל.
המהרש"ל (בים של שלמה סי' ט) ד"ה "ועוד" כתב, דלעניין שהייה בן סעודה לסעודה תופס אני פירוש מסעודה לסעודה דרך הממוצע לרוב בנ"א דהיינו אחת שחרית ואחת ערבית וכן הוא עיקר שלא להקל מזה כלל (כדעת הרמב"ם שש שעו') וא"א למחות ביד בנ"א שאינם בני תורה, אבל בבני תורה ראוי למחות בידם ולגעור בהם שלא יקלו פחות משש שעו' וכו'. וזה דלא כדברי התוס' שמתיר בסילק ובירך, ומסיים המהרש"ל, ומ"מ מודה אני לפי' ר"י שתלוי בסילק ובירך, דאי לא סילק ובירך אפי' כל היום כולו אסור דהא בעינן סעודה אחרת, והרבה בנ"א מקילין בזה וטעות הוא בידם ע"כ. ומבואר דאף דס"ל כהרמב"ם שצריך לשהות שש שעו' מאכילת הבשר, מ"מ אם הסעודה מתארכת יותר משש שעו' אין לאכול חלב באותה סעודה, אלא בעי סילוק וברהמ"ז.
ולעיל (אות ה') כתבנו דפליגי הראשונים בהא דאמר מר עוקבא בהא סעודתא לא אכילנא בסעודתא אחריתי אכילנא. האם הוא דין התלוי בזמן כדברי הרמב"ם, או שהוא דין התלוי בסעודה כדברי התוס'. המהרש"ל מחדש דלכו"ע דין מר עוקבא הוא דין התלוי בסעודה, דבזה ליכא פלוגתא בין הרמב"ם לתוס', אלא שהרמב"ם מחמיר עוד דלא סגי בסעודה אחריתי ומצריך גם שהייה של שש שעו'.
והאמת מורה שהסבר זה בדברי הרמב"ם קשה, שהרי אין שום רמז לדברי המהרש"ל ברמב"ם. הרמב"ם כתב להדיא מי שאכל בשר וכו' לא יאכל אחריו חלב עד שישהה ביניהן כדי שיעור סעודה אחרת והוא כמו שש שעו. ואם הרמב"ם סובר דבעי גם סילוק סעודה הוי ליה לכתוב זאת. וכן ביד יהודה (סי' פט בפי' הארוך סק"ב) כתב דא"א כלל לומר כן לדעת הרמב"ם כיון דבהמתנת שש שעו' לא נשאר עוד כלום מהבשר דנתעכל הכל.
והיה נראה לומר דהמהרש"ל כתב כן רק מצד חשש, וכמ"ש בהגהות שערי דורא (סי' עו) בפירושו, ובעטרת שלמה (סק"ב) דטעם החשש הוא משום מראית עין. ולפי"ז יש לומר דאה"נ אף שמצד הדין סגי בהמתנת שש שעו' כדברי הרמב"ם, מ"מ משום חשש מראית עין שלא יראו בנ"א שאוכל באותה סעודה בשר וחלב, יש לעשות סילוק וברהמ"ז, וא"כ שפיר מודה המהרש"ל דהרמב"ם והשו"ע לא ס"ל הכי, ורק מצד חומרא יש לעשות כן. אלא שבספרו ים של שלמה כתב "דמדינא" יש לסלק השולחן אף שהמתין שש שעו', וכמו שסיים שם והרבה בנ"א מקילין בזה וטעות הוא בידם. ולפי"ז דברי המהרש"ל צריכים ביאור, מה הכריחו להצריך תרתי, המתנת שש שעו' וסילוק שולחן עם ברהמ"ז. שהרי דין זה לא הוזכר בראשונים כלל. זאת ועוד שהמהרש"ל לא כותב מקור לדבריו.
ונראה לתרץ ע"פ מה שביאר מורינו ראש הכולל הרה"ג יואב אליצור שליט"א, דהמהרש"ל למד כן בגמ', ומשו"ה ס"ל דמדינא בעי סילוק שולחן וברהמ"ז, ולא סגי בהמתנת שש שעו'. והוא נלמד ממר עוקבא "דבסעודה זו" לעולם לא אכלתי בשר וחלב ואף שעבר שיעור עיכול שש שעו'. ולפי"ז צ"ל דהיה פשוט למהרש"ל דלא פליגי הרמב"ם והתוס' האם דינו של מר עוקבא תלוי בסעודה, אלא האם בנוסף צריך גם המתנת שש שעו' או לא. התוס' סברו דסגי בסילוק וברהמ"ז, והרמב"ם סבר דלא סגי בסילוק וברהמ"ז אלא צריך בנוסף לכך צריך גם שהייה של שש שעו', והרמב"ם לא כתב כן מרוב פשיטותו וה"ה לשו"ע.
למעשה הש"ך (סק"ה) הביא להלכה את המהרש"ל, וכן בחידושי רעק"א (סק"א) כתב שלזה הסכים המג"א (סי' קצו סוס"ק א'), וכ"כ בשפתי דעת (סק"ה), והברכ"י בשיורי ברכה (סימן פט ס"ט), וביד אהרן או"ח (סי' קעג) ד"ה "ועוד" כתב בשם מהר"א הלוי ז"ל שאם האריך בסעודה ובתחילת הסעודה אכל בשר אע"פ שבסוף הסעודה יש שהות של שש שעו' אינו רשאי לאכול גבינה בסוף הסעודה דיש לחוש להרגל עבירה שיבוא לאכול בשר וגבינה בבת אחת, כיון דהא מיהא הרי הוא אוכלן בסעודה אחת, וחששא קרובה היא עכ"ל. וכ"כ הפר"ח ביו"ד בשם הרש"ל, וכן פסק בכנסת הגדולה בהגהותיו על הטור (אות ג'), והכף החיים (פט אות טוב) וכן הבן איש חי (ש"ב פ' שלח לך ס"י) כתב דאע"ג דאמרי' דאחר שש שעו' מותר לאכול חלב מ"מ בעינן נמי שיסלק השולחן שאכל עליו בשר, וגם שיברך ברהמ"ז של אותה סעודה, דתלתא בעינן, שש שעו', סילוק שולחן, וברכה. ואם אכל בשר בלא פת ושולחן צריך לברך ברכה אחרונה וישהה שש שעו' ע"כ.
ט. בביאור דברי הר"ן והרמ"א (סי' פט ס"א).
הר"ן (דף לז:) סוף ד"ה "אמר" כתב, ומ"מ נראין הדברים שמי שאכל בשר ושהה קצת ואח"כ מצא בשר בין שיניו שאינו צריך שהייה כדי סעודה מאותו זמן שנטל הבשר משם, אלא מאכילה ראשונה חשבינן ליה לזמן שהייה, ומיהו קינוח הפה מיהא משמע דבעינן ע"כ. וברור שהר"ן סובר כהרי"ף והרמב"ם ששיעור השהייה בין בשר לחלב הוא מסעודה לסעודה כשש שעו', ולא כר"ת והתוס', וכמו שכתב וכבר פשט המנהג כדברי הרי"ף.
אלא דעדיין יש לחקור כמי סובר הר"ן בטעם השהייה, כרש"י דבשר מוציא שומן ומאריך בטעמו, או כהרמב"ם משום בשר שבין השיניים. ומפשטות דברי הר"ן נראה דמיירי באופן שמצא בשר בין השינים לאחר שש שעו', וז"ש מי שאכל בשר ושהה קצת, וא"כ לדעת הרמב"ם לא שייך דינו של הר"ן, כיון שלאחר שש שעו' הבשר מעוכל וא"צ להסירו. אלא ודאי דהר"ן ס"ל כרש"י דבשר מוציא שומן, וכמ"ש הר"ן בתחילת דבריו שם. ולפי"ז אף לאחר שש שעו' אם מצא בשר בין שיניו צריך להוציאו. וכן פסק הרמ"א (ס"א) שכתב ואם מצא אח"כ בשר בין השיניים ומסירו צריך להדיח פיו קודם שיאכל גבינה, וכ"כ הש"ך (סק"ד).
בספר ההפלאה (סי' פט ס"א) למד ממ"ש הרמ"א ומסירו, דמשמע אם בלעו צריך להמתין לדעת האומרים משום שבשר מושך טעם (רש"י) והעולם אינם נזהרין בזה, ואפשר דמה שכתב ומסירו היינו לאו דוקא דאין במעט בשר חשש המשכת טעם. ונראה להסביר דבריו כמ"ש הילקו"י איסור והיתר ח"ג (עמ' שעו) ד"ה "ודע" שאין מחלוקת רש"י והרמב"ם מחלוקת במציאות האם לאחר שש שעו' הבשר מעוכל או לא, אלא דלכו"ע הבשר הנמצא בין השיניים נרקב מעט, רק נחלקו אם די במעט זה כדי להחמיר או לא. הרמב"ם ס"ל כיון שהבשר נרקב קצת אין להחמיר יותר ואפשר לאכול גבינה עם בשר זה לאחר שעברו שש שעו', ואילו רש"י ס"ל דלא די במעט זה כדי להתיר לאכול גבינה עם בשר זה ולכן צריך להוציאו, וכלשון הרא"ש מי הוי "כמעוכל", דלא חשוב מעוכל לגמרי אלא קצת מעוכל.
ומשו"ה למד ההפלאה שאם לאחר שש שעו' בלע את הבשר שהיה בין שיניו צריך להמתין עוד שש שעו', וכן פסק הילקו"י ( איסור והיתר ח"ג עמ' שעג).
י. דינים העולים:
1. האוכל בשר או עוף ולאחר מכן רוצה לאכול גבינה, צריך להמתין שש שעות בדיוק עד לאכילת החלב. (שו"ע, והרמ"א ע"פ הפמ"ג שכתב שכן ההלכה והמנהג ואין לפרוץ גדר).
2. המיקל במקום צורך לאכול מאכלי חלב אחר חמש שעו' ומחצה יש לו על מה שיסמוך. ולכן בישיבות הקדושות בימים שיש שעון קיץ ולצורך סדרי הישיבה הוצרכו לקבוע ארוחת ערב אחר חמש שעו' ומחצה מאכילת הבשר, יש להקל בזה, שגם זה נחשב מקום צורך (לתועלת סדרי הישיבה). וכן במחנות הצבא אפשר להקל אף אחר חמש שעות ומחצה, שגם זה בכלל מקום צורך. ובבשר עוף יש להקל בזה יותר בפשיטות אחר חמש שעות וחצי כשהדבר נצרך (ילקו"י איו"ה ח"ג עמ' שפה).
3. המסופק אם עברו שש שעו' מזמן שאכל מאכלי בשר או עדיין לא עברו שש שעו', רשאי להקל מספק ולאכול מאכלי חלב, דספיקא דרבנן לקולא (ילקו"י שם עמ' שפו).
4. אף שלאחר אכילת הבשר המתין שש שעות לאכילת הגבינה, מכל מקום באותה סעודה אין לאכול גבינה עד לאחר סילוק השולחן וברהמ"ז (מהרש"ל, ודין זה אף לנוהגים ע"פ השו"ע, וכ"כ הכה"ח והבא"ח).
5. לדעת הרמ"א מצד הדין די בהמתנת שעה לאכילת הגבינה, ואף שלמעשה מחמירים להמתין שש שעות, מכל מקום לקטן, חולה, מעוברת ומינקת יש להקל לאחר שעה מאכילת הבשר לאכול מאכלי חלב. (שו"ת שלמת חיים, והילקו"י).
6. לנוהגים ע"פ השו"ע להמתין שש שעות, אם טעה ובירך על מאכל חלבי בתוך שש שעות מאכילת הבשר, יש לו לאכול מעט כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה (כה"ח).
7. הלועס בשר לתינוק צריך להמתין שש שעות משום בשר שבין השיניים (שו"ע).
8. אף ששהה שיעור שש שעות מאכילת הבשר, אם מצא בשר בין השיניים צריך להסירו קודם שיאכל מאכלי חלב (ואין לבלוע את הבשר דחיישינן לרש"י).
תשובה: שיעור ההמתנה בין אכילת הבשר לאכילת החלב הוא שש שעות בדיוק, ואין להקל בזה בין לספרדים ובין לאשכנזים (שו"ע ורמ"א). ובמקום צורך אפשר להקל שאחר חמש שעות ומחצה אפשר לאכול מאכלי חלב. והמסופק אם עברו שש שעות מזמן שאכל מאכלי בשר או לא, רשאי להקל מספק ולאכול מאכלי חלב דספיקא דרבנן לקולא (ילקו"י)
לגבי קטן אפי' שהגיע לגיל חינוך, וכן יולדת תוך שלושים יום, ומעוברת או מינקת יכולים להקל לאכול מאכלי חלב, מבלי לשהות שש שעות מאכילת הבשר ודי בשיעור המתנה של שעה אחת. ומותר לתת לקטן ואף להאכילו בידים, מפני שיש צער לקטנים להמתין שש שעות, ואף לאחר שעה המיקל בזה לקטנים, יש לו על מה לסמוך. וכל זה כשאוכל מאכל חיוני לצורך סעודה, אבל אין להקל ליתן לתינוקות שהגיעו לחינוך ממתקים ושוקולד שיש בהם תערובת חלב, בתוך שש שעות למאכלי בשר. ואף בתינוק שאינו בר הבנה נכון להחמיר בזה.
אם אכל בסעודה מאכלי בשר והסעודה מתארכת יותר משש שעות, אע"פ שעברו שש שעות מאכילת הבשר אין לאכול באותה סעודה מאכלי חלב, ורק אחרי שיברך ברהמ"ז יוכל לאכול מאכלי חלב, אבל באותה סעודה אין לאכול מאכלי בשר ומאכלי חלב (מהרש"ל).