אור ברסלב
ספר מנחת ישראל בשר וחלב › סימן א - בדין איסור בשר וחלב

ספר מנחת ישראל

בשר וחלב · סימן א - בדין איסור בשר וחלב

בשר וחלב

שאלה: יש לדון באחינו הטועים שאוכלים במסעדות שאינם כשרות ומוכרים שם פיצה עם נקניק, או המבורגר עם גבינה צהובה, האם עוברים על איסור דאו' של בישול בשר וחלב או רק איסור דרבנן.

א. בביאור פלוגתת הרמב"ם והחינוך

ב. כבישה ומליחה בבשר וחלב

ג. שיעור בישול בבשר וחלב

ד. בביאור פלוגתת רב ולוי

ה. בישול אחר בישול בבשר וחלב

ו. בדין מעושן, מטוגן, ועירוי מכללי ראשון אם אסור בבשר וחלב

ז. עיקרי הסוגיא בקיצור.

א. בביאור פלוגתת הרמב"ם והחינוך.

איתא בחולין (קטו:) דבי רבי ישמעאל תנא, לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים. אחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור הנאה, ואחד לאיסור בישול. בספר החינוך מצוה (צב) כתב משרשי מצוה זו לפי הדומה שהוא כעניין מה שכתבנו במצות מכשפה, כי יש בעולם דברים שנאסר לנו תערובתן בסיבת העניין שאמרנו שם, ואפשר שתערובת הבשר עם החלב הבישול יהיה סיבת איסורו מן היסוד ההוא, וקצת ראיה לזה לפי שבא האיסור לנו במעשה התערובת אע"פ שלא נאכלנו, שנראה בזה שאין איסורו מחמת נזק אכילתו כלל, רק שלא נעשה פעולת אותו התערובת להרחקת אותו העניין שאמרנו. והזהרנו ג"כ במקום אחר (במצוה קיג) שאם אולי נעשה התערובת לבל נאכלנו ולא נהנה בו להרחק העניין ע"כ.

ומבואר דעיקר האיסור מן התורה הוא "שלא לבשל" בשר וחלב, ואף שגם האכילה וההנאה נאסרו מן התורה, מ"מ אינם אלא גזירה מדאו' שלא יבוא לידי בישול, וכמ"ש שאם אולי נעשה התערובת לבל נאכלנו ולא נהנה בו להרחק העניין. ולפי"ז שפיר כתבה התורה "לא תבשל" גדי וכו' דההקפדה היא בבישול הבשר וחלב ולא האכילה, ולולא שכתבה התורה ג"פ "לא תבשל" האכילה היתה מותרת, וכפלה התורה פסוק זה ג"פ לאסור גם את האכילה להרחקה.

הרמב"ם (פ"א מהל' טומאת מת ה"ב) כתב, ושתק מאיסור אכילת בשר בחלב לפי שאסר בפירוש אפי' בישולו. וכן בפרק ט' מהל' מאכלות אסורות ה"ב כתב, לא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסר הבישול, כלומר ואפילו בישולו אסור, וא"צ לומר אכילתו ע"כ. מבואר שהרמב"ם אסר האכילה בבשר וחלב מק"ו, דאם הבישול לבד אסור ק"ו לאכילה.

והקשה הכסף משנה בהל' טומאת מת, ויש לתמוה דהא אין עונשין מן הדין, דהיינו שאין מלקין על איסור שנלמד מק"ו וא"כ מדוע לוקה באכילתו, וכתב ב' תירוצים. האחד, שבשר וחלב מכיון שאסר בישולו הוי בכלל לא תאכל כל תועבה (דברים יד') דהיינו כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, ולפי פירוש זה אה"נ דהאיסור אכילה נלמד מק"ו, וחיוב מלקות נלמד ממ"ש לא תאכל כל תועבה שזה לאו כללי על כל מה שהתורה מתעבת.

והקשה המעשה רוקח, דלא תאכל כל תועבה הוי לאו שבכללות, ואין לוקין על לאו שבכללות, ורבינו חייב מלקות באוכל בשר וחלב. ותירץ די"ל דכיון דנפיק מק"ו אהני לן גם מלקות. וכ"כ בחי' החתם סופר (חולין קח:) ד"ה "והלח"מ" שהמגיד משנה בפ"ב ממאכלות אסורות ג"כ כתב דכל שיש שום לאו אפי' שאין לוקין עליו, מ"מ אי יש גם ק"ו עונשין מן הדין.

השני. א"נ, דמשמע שלא אסרה התורה לבשל אלא כדי שלא יבוא לאכול, ואין זה ק"ו לאכילה, אלא דמה שאסרה התורה הבישול הוא גדר שלא יגיע לאכילה, והוי כמאן דכתיב לא תאכל, משום שכל הפסוק נצרך דלא ליתי לידי אכילה.

ונמצא שנחלקו החינוך והרמב"ם מה אסורה התורה. החינוך סובר שהתורה אסרה "לא לבשל" וגזרה על האכילה וההנאה כדי שלא יגיע לידי בישול. והרמב"ם (לפי הפי' השני בכס"מ) סובר שהתורה אסרה את "האכילה" של בשר וחלב, ואילו הבישול וההנאה הם גדר שלא יבוא לידי אכילה.

ונראה להביא נפק"מ בניהם, בעניין כיור שנסתם באופן שיש שם שיירי שומן ושיירי גבינה, ושופך מים רותחים לשחרר את הסתימה. וע"י כן נמצא שמבשל בשר וחלב. לפי החינוך שהתורה אסרה את הבישול אף שלא אוכל, והאכילה היא גדר שלא יבוא לבשל, א"כ בכה"ג עבר על בישול בשר וחלב. אבל להרמב"ם שסובר שהתורה אסרה את האכילה, והבישול הוא גדר שמא יבוא לאוכלו, א"כ באופן כזה שאין שום חשש שיבוא לאוכלו כגון לשחרר סתימה בכיור, אפשר שהתורה לא אסרה. ובילקו"י ח"ג (עמ' קעד) כתב, שמעיקר הדין מותר לשפוך שיש כמה צירופים להתיר הדבר.

הלחם משנה (פ"ט ממאכלות אסורות ה"ב) הקשה על הרמב"ם, דבספר המצוות נראה דפסק כר' ישמעאל לא תבשל גדי ג"פ לאסור אכילה, בישול והנאה וכו' עיי"ש מצוה קפו-קפז, ואילו הכא פסק כהסיפרי דלמד ק"ו. ולכאורה נראה שסותר לדבריו, דאם לומדים על איסור אכילה מק"ו אז אין עונשין מן הדין, ואם לומדים מר' ישמעאל אז כן אפשר להלקותו כיון שבאחד הפעמים שכתוב "לא תבשל" הכונה ל"לא תאכל" בשר וחלב.

ותירץ דהרמב"ם הוצרך ללמוד גם מר' ישמעאל וגם מהסיפרי, שאם הרמב"ם היה לומד רק מר' ישמעאל, אז בפעם השניה שכתוב בתורה לא תבשל נלמד לאיסור אכילה, ולימוד זה נלמד באם אינו עניין לבישול תנהו לעניין אכילה, ואין מלקין באם אינו עניין. לכן הוצרך הרמב"ם ללמוד גם מהסיפרי שאיסור אכילה נלמד מק"ו, ולכן אם יש לימוד של אם אינו עניין, וגם ק"ו שפיר אפשר להלקותו על אכילה, דבצירוף שניהם לוקה מן התורה, וכמו שכתבנו לעיל לפי המגיד משנה, דבלאו שבכללות אין לוקין, אבל אם מצטרף לו ק"ו שפיר אפשר להלקותו.

ב. כבישה ומליחה בבשר וחלב.

איתא בגמ' פסחים (מד:) טעם כעיקר מינה ליה, יליף מבשר וחלב דאי תרו ליה כולי יומא בחלבא שרי, בשיל ליה בשולי אסור. ופרש"י שורהו בחלב כל היום שרי כלומר מותר לשרותו בתוכו ואינו עובר עליו אפי' על אכילתו, דלא אסרה התורה אלא דרך בישול, ואפי' יהיב ביה טעמא, ומיהו מדרבנן אסור. וכ"כ הרשב"א בתורת הבית הקצר (ש"ד ב"ג דף פד:) וז"ל: ולמה הוציאו הכתוב בלשון בישול, לומר לך שלא כדרך בישול אינו אסור מן תורה אלא מדברי סופרים.

וביאר הרא"ש בע"ז (פ"ב סי' כ) דודאי כל שאר איסורין אי תרו ליה יום שלם מעת לעת אסיר כאילו בשלם יחד, דצונן בצונן פליט ובלע בשהיה מעת לעת כמו בבישול, והיינו כבוש דתנן בכל דוכתי שהוא כמבושל, אבל בבשר וחלב גזירת הכתוב הוא דדרך בישול אסרה התורה. וכן פסק הטור (סי' פז) דאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול, אבל מדרבנן אסור בכל עניין עכ"ל. וכ"כ הב"י שם. ובשו"ע (סימן פז ס"א). וביאר הש"ך (סק"א) כלומר אבל לא ע"י כבוש ומליחה שאינו דרך בישול. ובאמרי בינה הסביר דהיה קשה לש"ך מילת דרך, דהול"ל שאינו אסור אלא בבישול, ועל כתב הש"ך כלומר, ר"ל דבמילת דרך בא למעט כבוש ומליחה שאינו דרך בישול כלל.

וכל זה לעניין אכילה שאסרו חכמים בכבישה, אבל בהנאה כגון לתת את אותו בשר כבוש לכלב או למוכרו לגוי מותר שכן פסקו השו"ע (סימן צא ס"ח) והרמ"א (סימן פז ס"א), והש"ך (פז סק"ב).

ג. שיעור בישול בבשר וחלב.

בגמ' חולין (קח:) נחלקו רב ולוי בחצי זית בשר וחצי זית חלב שבישלם אי לוקה על בישולו. רב סבר שאינו לוקה, ופרש"י שאין מצטרפין חצי זית בשר וחצי זית חלב לקרות איסור עד שיהא בכל אחד ליעשות איסור לעצמו. ז"א שרק אם יש כזית בכל אחד לוקה על בישולו. ולוי אמר אף לוקה על בישולו, דס"ל כיון שבתוצאה יהיה איסור כזית של בשר וחלב, א"כ חשוב מתחילה כמבשל כזית מבשר וחלב ולכן לוקה על בישולו. ובאי זה בישול אמרו בבישול שאחרים אוכלין אותו מחמת בישולו. ופרש"י ד"ה "אחרים" עובדי כוכבים כלומר שנתבשל כל צורכו. ומדבריו מבואר דאיסור בישול בשר וחלב הוא רק בבישול כל צורכו, שכן דרך עובדי כוכבים לאוכלו. וכל שבישל פחות מכל צורכו אינו אסור מן התורה.

במנחת חינוך (מצוה ז, סק"ג) ד"ה "שבישלו" דן לגבי קרבן פסח שבישלו שיעור מאכל בן דורסאי האם עבר על לאו של "לא לאכול בשר הפסח נא ובשל". ובתחילת דבריו כתב דקודם מאכל בן דורסאי לא הוי בישול בשום מקום, אך אם נתבשל כמאכל בן דורסאי, כיון דלעניין שבת הוי בישול ה"ה בקרבן פסח. ואח"כ כתב שאפשר לומר אחרת, דאה"נ שקודם בן דורסאי לא הוי בישול כלל בשום מקום, ובנתבשל כבן דורסאי, אפשר דדוקא לעניין שבת חשיב בישול, אבל לעניין פסח אפשר שלא חשוב בישול בהגיע לשיעור בן דורסאי, ומנא אמינא לה דבפסח לא סגי בבן דורסאי, דבבשר וחלב כתיב לא תבשל, ועובר על לאו בבישול וגם על האכילה דרך בישול. ומבואר בחולין (קח:) אליבא דלוי, כשם שלוקה על אכילתו כך לוקה על בישולו, ובאיזה בישול אמרו שאחרים אוכלים וכו', ופרש"י שנתבשל כל צורכו, וא"כ ה"ה לקרבן פסח שרק בשיעור של כל צורכו חשוב בישול ולא פחות, ולא דמי לשבת דהתם עכ"פ מלאכת מחשבת איכא לכן מבן דורסאי חשוב בישול, אבל כל מקום שמוזכר בתורה בישול, הוי בישול כל צורכו כמו בשר וחלב.

אלא שהריטב"א (קח:) ד"ה "שאחרים" ס"ל בדעת רש"י דכל צורכו היינו כמאכל בן דורסאי שדרך א"ה לאכול כן. וכן הפרי חדש (פז סק"ג) כתב כן מדנפשיה, דבבשר וחלב כל שלא נתבשל כשיעור מאכל בן דורסאי לא אסיר מן התורה. וכ"כ החוות דעת (סי' צא סק"ז) בחידושים. ולדבריהם כשם שלעניין שבת שיעור בישול של מאכל בן דורסאי חשיב בישול, ה"ה בבשר וחלב וכן לעניין פסח.

הפרי מגדים בפתיחה להלכות בשר וחלב ד"ה "וכמה" כתב דלדינא ודאי כל שנפל חתיכה בשר לכלי ראשון והוסר מיד אסור באכילה והנאה אף דליכא שליש בישולו, ולמלקות איתמר דאין לוקה אלא דרך בישול. וכ"כ הפלתי (סי' צב סק"ג) להוכיח מהגמ', דאמאי הוצרכה הגמ' לתרץ אליבא דרב בשקדם וסילקו, ולא תירצה בלא נשתהה הבשר כ"כ כשיעור בן דורסאי דבהכי לא נאסר החלב מן התורה ולא נעשה נבלה, אלא ודאי שלעניין איסור בישול מן התורה שיעורו אפי' בפחות מבן דורסאי, דחצי שיעור אסור מן התורה, ואילו הברייתא לעניין מלקות נשנית, ואינו לוקה וא"כ יש בבשר שיעור בישול של בן דורסאי שזהו שיעור ללוקה על אכילתו.

נמצא שיש ג' שיטות בפוסקים מהו שיעור בישול האסור מן התורה בבשר וחלב.

א. המנחת חינוך לומד בפשטות רש"י בחולין דאין איסור בישול אא"כ מבושל כל צורכו.

ב. הריטב"א למד בדעת רש"י דכל צורכו, הכונה לבן דורסאי, וכ"כ הפר"ח והחוו"ד.

ג. הפמ"ג והפלתי ס"ל דשיעור בשר וחלב האסור מן התורה הוא אפי' בפחות מבן דורסאי, ושיעור בן דורסאי לא נאמר אלא לעניין מלקות.

ונפק"מ היא שלדעת רש"י אליבא דהמנחת חינוך כל שנתבשל פחות מכל צורכו ליכא איסור מן התורה ומותר בהנאה, ובאכילה אסור רק מדרבנן. ואילו לריטב"א משיעור בן דורסאי אסור מן התורה בן באכילה ובין בבישול ובהנאה. וכן לפי הריטב"א והפר"ח והחוו"ד בישול האסור מן התורה שהוא בשיעור בן דורסאי, ופחות משיעור זה אינו אסור מן התורה, בין בבישול ובין באכילה ובין בהנאה. ולדעת הפמ"ג והפלתי אף בפחות מבן דורסאי אסור מן התורה בבישול משום חצי שיעור, ורק לעניין מלקות בעינן שיעור בן דורסאי.

ד. בביאור פלוגתת רב ולוי.

בגמ' (קח:) איתמר חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זה אם זה, אמר רב לוקה על אכילתו ואינו לוקה על בישולו. ואקשינן בגמ' מה נפשך, אי מצטרפי הבישול נמי לילקי, ואי לא מצטרפין האכילה נמי לא לילקי. לעולם לא מצטרפי ובבא מיורה גדולה. ולוי אמר אף לוקה על בישולו, וכן תני לוי במתניתין כשם שלוקה על אכילתו כך לוקה על בישולו וכו'.

ופרש"י דרב לצדדין קתני, הא דלוקה על אכילתו מיירי בבא מיורה גדולה שנתבשל בה שיעור מזה ומזה ונאסרו, ומשו"ה לוקה על אכילתו, שאכל שיעור שלם של איסור, והא דאמר דאינו לוקה על בישולו מיירי בבישל חצי זית בשר וחצי זית חלב זא"ז דאין מצטרפין עד שיהא בכל אחד להעשות איסור לעצמו. ולדבריו רב ולוי פליגי אי חצי שיעור בשר וחצי שיעור חלב שבשלם מצטרפים ללקות על בישול, רב סבר דלא מצטרפי, ולוי סבר דמצטרפי.

אולם רבינו גרשום פירש דרב מיירי בבשר וחלב שבאו מיורה גדולה, ולקח חצי זית מאותו בשר שנתבשל וחצי זית חלב וחזר ובישלם פעם נוספת, ובאופן זה על בישולו אינו לוקה דאין בישול אחר בישול, ואילו על אכילה לוקה דאכל כזית איסור, ולפי"ז לוי דפליג ארב וסבר דלוקה על בישולו ס"ל דיש בישול אחר בישול. ונמצא לדבריו דרב ולוי פליגי אי יש בישול אחר בישול בבשר וחלב, רב סבר דאין ולוי סבר דיש.

נחלקו הראשונים כיצד להכריע כרב או כלוי. המגיד משנה ריש (פ"ט ממאכלות אסורות) כתב דהרמב"ם פסק כלוי, דרב ולוי הלכה כלוי. ביד מלאכי (סי' תקנט) כתב, שכן כתב הכסף משנה סוף הלכות תעניות. ובב"י או"ח סי' תקס כתב שהרמב"ם פסק כלוי נגד רב וכן נגד שמואל משום דגדול מרב משמואל הוה עיי"ש. והרב שם תמה על כלל זה כיעויי"ש והביא שהריטב"א ז"ל בפ"ב דכתובות שכ' בפשיטות דרב ולוי הלכה כרב. וכן בספר מעשה רוקח (פ"ט ממאכלות אסורות ה"א) העיד על דברי הרב המגיד דבגמ' שקיל וטרי אליבא דרב, ומשמע דהלכתא כוותיה, וגם בספר דמש"א (דף שמד) כתב דאין שום פוסק שיביא דברי לוי, דהר"ן והרשב"א הביאו דברי רב ומשמע דהלכתא כרב, אבל רש"ל ורבינו פסקו כלוי ע"כ.

ה. בישול אחר בישול בבשר וחלב.

רבינו גרשום (קח:) פירש ברב דאמר לוקה על אכילתו ואינו לוקה על בישולו מיירי בבשר וחלב שנתבשלו ביורה גדולה ולקח חצי זית בשר וחצי זית חלב ובישלם, על בישולו אינו לוקה דאין בישול אחר בישול, והאכילה לקי דאכל כזית איסור. ולפי"ז לוי דפליג ס"ל דיש בישול אחר בישול. נמצא דרבינו גרשום דפירש לרב נראה דפסק כמותו, וא"כ אין בישול אחר בישול בבשר וחלב, וכן הפמ"ג (סי' תרעג א"א סק"א) וזת"ד: והנה בשבת קיי"ל שאין בישול אחר בישול, ובבשר וחלב כתבתי בפריי ביו"ד שיש בישול אחר בישול בין בלח ובין ביבש, ומיהו היינו דוקא בנתבשל כל אחד לבדו וחזר ובישלם ביחד. משא"כ אם היו מעורבים ומבושלים ביחד אפי' נצתננו אח"כ י"ל דתו אינו עובר על בישול בבו"ח, כגון חמאה עם שומן או קדרה בת יומה ע"כ. ומבואר דס"ל דאין בישול אחר בישול אחר שנתבשלו פעם אחת הבשר והחלב יחד. אלא שבמשבצות זהב (יו"ד סי' קה סק"ב) ד"ה "עוד למדתי" הביא ממ"ש באיסור והיתר בהגהות שבסוף הספר (כלל ל' דין ד) דאסור לבשל חתיכה כבושה מעל"ע בחלב, דמעיקרא כבוש מדרבנן, ועתה איסור תורה. ומזה למד הרב משמע דחתיכה שבישלה בחלב כבר מותר לחזור ולבשלה, דאם היה אוסר הי"ל יותר, דאף במבושל אסור לחזור ולבשלו ולא רק בכבוש, ומדכתב רק לאחר כבוש אסור לבשל, משמע דאין בישול אחר בישול בבו"ח. מיהו בשר מבושל וחלב מבושל דעדיין לא נתבשלו יחד אסור לבשלן אח"כ יחד דיש בישול אחר בישול בכה"ג, ולא דמי לשבת ואסור נמי בהנאה, וכדבריו נראה בהלכות בשר וחלב (שפתי דעת סקי"ח), אלא דכאן שהחתיכה בלועה מחלב אין איסור אלא במעיקרא כבוש והשתא בישול, וגם זה צ"ע.

ומדבריו עולים כמה דינים. האחד, דבשר השרוי בחלב במעל"ע אם מבשלו עובר על איסור בישול בו"ח. השני, בשר וחלב שנתבשלו וכבר נעשה האיסור, אם חוזר ומבשלו שוב אינו עובר על בישול בו"ח, דאין בישול אחר בישול בבו"ח. השלישי, בשר שנתבשל לבד וחלב שנתבשל לבד, אע"פ שהם מבושלים אפ"ה אם חוזר ומבשלם יחד עובר על בישול בו"ח, דהתורה הקפידה שלא לבשם יחד בין אם הבשר מבושל ובין שאינו מבושל, דכל שמחברם יחד ע"י בישול אסור.

נמצא דמסקנת דבריו להחמיר, אלא שיש לבאר מדוע סיים בצ"ע. ונראה לומר דספקו הוא דאפשר שיש לחלק בין שבת לבישול בו"ח. מה שבשבת אין בישול אחר בישול הוא משום שהבישול השני אינו מוסיף על הבישול הראשון לכן אין איסור במה שנתבשל פעם שניה. משא"כ בבו"ח התורה הקפידה שלא לחבר בשר וחלב אף שהבשר וחלב נתבשלו מקודם, וא"כ כל פעם שיבשלם יעבור על איסור זה, שהקפדה היא שלא לבשלם, וגם בבישול השני מבשלם. ולפי"ז יש בישול אחר בישול בבו"ח, ולכן סיים הפמ"ג בצ"ע.

בשו"ת שער אפרים (סימן לח) האריך במעשה שבשלו חמאה בקדרה של בשר בת יומא, אם מותר לנר חנוכה דאסור בהנאה. ודעתו נוטה דמותר דמצוות לאו להנות נתנו עיי"ש. והאליה רבה (סי' תרעג ס"א) תמה על דבריו, הא בשר וחלב אסור בבישול ואף שכבר נתבשל הא קיי"ל בסי' שיח ס"ד לעניין שבת דיש בישול אחר בישול ע"כ. ובברכי יוסף (תרעג ס"א) כתב להליץ בעד הרב שער אפרים מדוע התיר, דס"ל דגם למאן דאסר בישול אחר בישול בו"ח הני מילי כי איתיה בעיניה, אבל הכא דליכא אלא טעם בשר והוא בישול אחר בישול שרי, וכ"כ הפלתי ביו"ד (סי' פז סוף סק" יג') ד"ה "ולכן" דבשר בחלב בלוע שהוא רק טעמא בעלמא בזה לא שייך בישול.

ולפי מה שכתבנו לעיל (באות ד') דפליגי רש"י ורבינו גרשום במאי פליגי רב ולוי, לרש"י רב ולוי נחלקו אי חצי זית בשר וחצי זית חלב מצטרפי או לא. ורבינו גרשום סבר שרב ולוי נחלקו אי יש בישול אחר בישול בבו"ח. אם נסבור כרש"י אז לא דיברו בגמ' מעניין בישול אחר בישול ואפשר שיש להחמיר, ואף אם נסבור כרבינו גרשום מ"מ פליגי הראשונים כדעת מי לפסוק. המגיד משנה אמר שהרמב"ם פסק כלוי , ולדבריו יש בישול אחר בישול בבו"ח. והר"ן הרשב"א, והריטב"א ס"ל דהלכה כרב, ולדבריהם אין בישול אחר בישול בבו"ח, ועוד שגם באחרונים לא הוכרע הדין, לכן בספק דאו' יש להחמיר.

אלא דאחר העיון ברבינו גרשום נראה דס"ל דלכו"ע אין בישול אחר בישול בין לרב ובין ללוי, וז"ל: באי זה בישול אמרו כל שאחרים אוכלין אותו, כלומר דמתחילה לא נתבשל כל צורכו, ובא הוא ונטל חצי זית מזה וחצי זית מזה ובישלו כל צורכו עכ"ל. ומבואר מדבריו דלוי מודה דאין בישול אחר בישול בבו"ח, רק דלוי סובר דכיון שהבישול הראשון לא היה כל צורכו אלא שיעור בין דורסאי, ומשו"ה כשבא השני ובישלו עד כל צורכו חייב על בישולו, דשיעור הבישול בבו"ח הוא כל צורכו, ובזה פליגי רב ולוי. דרב ס"ל דשיעור הבישול הוא בין דורסאי ולוי ס"ל דשיעור הבישול בבו"ח הוא כל צורכו כמ"ש רש"י ד"ה "אחרים", אבל אחר שהגיע לשיעור כל צורכו תו ליכא איסור בישול דכבר נגמר בישולו. וכ"כ בנתיב חיים איסור והיתר (סימן מ') ד"ה "ועדיין", ובד"ה "ולשיטת" הוסיף דכן מדוקדק היטב דברי לוי, וז"ל הגמ' וכן תני לוי במתניתין כשם שלוקה על אכילתו כך לוקה על בישולו, ובאי זה בישול אמרו בבישול שאחרים אוכלין אותו מחמת בישולו ע"כ. ולכאורה אין מובן השייכות בין הדין הראשון לדין השני, דהדין הראשון מיירי בדין בישול אחר בישול, והדין השני מייר לעניין שיעור הבישול, אבל לדברי ר' גרשום מבואר היטב דשני הדינים קשורים זב"ז, דכיון דשיעור גמר הבישול רק בכל צורכו משו"ה חייב בבישול הנוסף עד שיבוא לגמר בישולו, דבזה גופא פליגי רב ולוי מהו שיעור הבישול כדי להתחייב עליו.

בילקו"י (ח"ג עמ' קמג) פסק וז"ל: יש אומרים שאם הבשר והחלב נתבשלו יחד, וחוזר ומבשלם שנית, אינו חייב על הבישול השני, דאין בישול אחר בישול בבשר בחלב אף בדבר לח. ויש חולקים ואומרים דבבשר בחלב יש בישול אחר בישול. ויש אומרים שאם הבשר נתבשל לבדו, והחלב נתבשל לבדו, וחוזר ומבשלם יחד, יש בישול אחר בישול בבשר בחלב, דבבישול השני מקבלים טעם אחד מהשני ונעשים נבילה. אבל בשר וחלב שנתבשלו יחד, וחוזר לבשלם, אין בישול אחר בישול בבשר בחלב. וכן עיקר.

ו. בדין מעושן, מטוגן, צלוי ועירוי מכלי ראשון אם אסור בבו"ח.

הרמב"ם (פ"ט ממאכלות אסורות ה"ו) כתב המעושן והמבושל בחמי טבריה וכיוצא בהן אין לוקין עליו. וכתב המגיד משנה המעושן בעיא דלא איפשטא בירושלמי בנדרים פרק הנודר מן המבושל, וידוע דספק תורה להחמיר ואין לוקין עליו ע"כ. וז"ל הירושלמי בנדרים (פ"ו ה"א) הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר מן המעושן, רבנן דקיסרין שאלון מעושין מהו שיהא בו משום בישול גויים, מהו שיהא בו משום תבשילי שבת, מהו שיהא בו משום בשר וחלב ע"כ. וכתב הפרישה (יו"ד פז סק"ט) פירוש מעושן שנתחממו בשר וחלב בעשן כמו בחמי טבריה, או י"ל שנשרה בחלב ואח"כ תלאו בעשן ע"כ. וכן פסק השו"ע (פז ס"ו) המעושן והמבושל בחמי טבריה אין לוקין עליו ע"כ. ולפי"ז אין איסור במעושן משום בישול בשר וחלב אלא מספק, ומשו"ה אין לוקין.

דעת הפרי חדש (סק"ב) לומר דאע"ג דהגמ' בנדרים לא איפשטא, בירושלמי פרק כלל גדול (ה"ב) איפשטא, דגרסינן התם הצולה והמטגן, והשולק, והמעשן כולהון משום מבשל. וכי היכי דמחייב במעשן משום שבת, ה"ה לעניין בישול בו"ח. מבואר דאף שבנדרים לא פשטא הגמ' בעניין מעושן ומטוגן אי בכלל מבושל, מ"מ בפרק כלל גדול נפשט הספק. והביא דבריו בביאור הגר"א (פז סקי"ג) ופליגי על השו"ע, ולדבריהם הרמב"ם המגיד משנה והשו"ע לא ראו את הירושלמי בפרק כלל גדול שהמעשן והמטגן בכלל מבשל, ופסקו כהירושלמי בנדרים דבעיא דלא איפשטא, ומשו"ה פסקו דהמעשן וכו' אין לוקין עליו.

עוד הוכיח הפרי חדש בתחילת דבריו שם שצליה בכלל מבשל, דכתיב בפרשת ראה גבי פסח (דברים טז, ז) ובשלת ואכלת, וכן ויבשלו את הפסח בדברי הימים ב' (לה, יג), ואף בלשון הברייתא נמצא כך דקתני הלב קורעו לאחר בישולו (קט:) ובריש פרק כיצד צולין (עד:) והיינו לאחר צלייתו. ועוד דבירושלמי (נדרים פ"ו ה"א) דמבעיא ליה במעושן, מכלל דצלי פשיטא ליה דאסור מן התורה.

אלא דקשה לדבריו מהא דאמרי' בפ"ק דסנהדרין (ד.) אהא דהוה בעינן למימר דלכו"ע יש אם למקרא דתניא בחלב אמו, יכול בחלב כלומר תרבא, אמרת יש אם למקרא, ודחינן דלעולם יש אם למסורת, אלא דשאני התם דאמר קרא לא תבשל, דרך בישול אסרה התורה, ופרש"י ד"ה "דרך בישול" אבל חלב (בצירה) אינו בישול אלא טיגון, ומשמע דכ"ש צלי אש שאינו בכלל בישול שאינו בנוזל כלל. ומיישב הפר"ח שאם כונת התורה לחלב שהוא חלב שהוא צלול מובן מדוע כתוב "לא תבשל" משום שעיקר בישול שכתוב בפסוק הוא בנוזל שהוא חלב צלול, אבל אם נאמר שחלב דקרא היינו תרבא לא היה לתורה לנקוט לשון בישול, אלא לא תטגן חלב, ומדכתוב "לא תבשל" מיירי על חלב שהוא צלול, אבל אה"נ דטיגון וצליה בכלל בישול, ורש"י לא בא לומר דטיגון אינו בכל בישול אלא לומר שחלב שכתוב בתורה הכונה לחלב צלול משום שכתוב לא תבשל, ולא לחלב (בצירה).

ועדיין קשה מהא דתנן בנדרים (מט.) הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק. מבואר דצלי אינו בכלל מבושל. מסביר הפר"ח דהתם שאני משום דבנדרים הולכים אחר לשון בנ"א, ובלשון בנ"א אינו נכנס תחת לשון מבושל, צלי ושלוק.

נמצא לדברי הפר"ח שלומדים מדיני שבת לבו"ח, וכשם שבשבת צליה, טיגון, מעושן וכדו' חייב עלים משום מבשל, ה"ה לבו"ח שאסורים מדאו'. וא"כ צליה טיגון, מעושן, ועירוי מכלי ראשון אסורים מן התורה משום בישול בשר וחלב וה"ה לאכילה והנאה.

אולם הפרי תואר (סק"ז) השיב על דבריו דאין ראיה כלל שצליה בכלל בישול, ואדרבה במשנה נדרים (מט.) כתוב להדיא דהנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק. הרי דצליה לא בכלל בישול, ועוד שהגמ' בסנהדרין (ד:) למדה דמ"ש לא תבשל גדי בחלב אמו, דחלב שכתוב בתורה זה חלב שהוא צלול, ולא חלב (תרבא) ופרש"י אבל חלב אינו בישול אלא טיגון, וודאי דכונתו לומר דטיגון לא בכלל בישול, משום דבדוקא אמרה התורה לא תבשל, דרק בבישול אסור ולא בטיגון, ובישול שייך רק בחלב שהוא צלול, ולא בחלב (בצירה), וכ"כ התוס' שם ד"ה "דרך".

ומ"ש הרמב"ם ספק במעושן ולא הזכיר הצלי דמשמע דבצלי אין ספק דהוי בכלל בישול. אפשר דהמעושן יש בו פנים שיהיה נקרא בישול להיות שמתבשל כדרך הבישול, משא"כ הצלי שהוא נצלה שלא כדרך בישול, ויש להביא ראיה לזה מהא דתנינן הנודר מן המבושל מותר בצלי, דצלי אינו בכלל בישול ואפ"ה בעי בירושלמי במעושן, והגם דבנדרים הלך אחר לשון בנ"א, הא מיהא אשכחן שיהיה נכלל בלשון בנ"א המעושן כמבושל יותר מבצלי כמבושל, ומינה יש ללמוד דהמעושן יש להסתפק בו שיחשב טפי מצלי ע"כ.

וכן הא מה שכתוב בפרשת ראה "ובשלת ואכלת". ובד"ה "ויבשלו את הפסח" כתב דמ"ש "ובשלת ואכלת" אין הכונה דצליה בכלל בישול, אלא דכיון דהתורה אמרה דמצותו דוקא בצלי לא חששת מלומר ובשלת. ועוד אפשר דובשלת ואכלת קאי אשאר קרבנות שהוזכרו למעלה מזה.

וכן מ"ש "ויבשלו את הפסח באש כמשפט". קשה למה הוצרך להאריך בלשון ולומר באש כמשפט, אלא דזה מורה באצבע דבישול זה באש, פי' על האש כדרך הצליה שאין דבר אחר מפסיק בינו ובין האש, כמשפט האמור בתורה כי אם צלי אש, הרי דהכתוב דקדק בלשונו לומר שבישול זה הוא צלי, והוא לצד דבישול אין במשמעותו צלי.

וכן מ"ש הפר"ח דהירושלמי בפ' כלל גדול פשט את הספק שבנדרים. אין הכרח לדבריו. חדא דבירושלמי לא קאמר להדיא "חייב" משום מבשל, אלא שהתלמוד מסדר ענפי המלאכות הקשורים למבשל כמו בכל תולדה, ואה"נ שהספק במטוגן ומעושן עדיין עומד, והירושלמי לא פשט שמעושן ומטוגן חייב משום מבשל, אלא שהתנא כתב כן דלא תימא שמעושן ומטוגן שייכים למלאכה אחרת. ועוד דאף אי נימא דהירושלמי פשט למעושן ומטוגן מ"מ אין להוכיח משבת לאיסור בו"ח, דלעניין מלאכה כל דעביד מעשה חייב, משא"כ בבו"ח דדרך בישול אסרה התורה, שהרי הצולה הוא כן משום מבשל לעניין שבת ואפ"ה לעניין בו"ח הוכחנו דאינו חייב משום בישול. והוכיח הפלתי (פז סקי"ב) דאין למדין בו"ח משבת, דבו"ח דרך בישול אסרה התורה, אין דרך בישול לחממן בעשן ולכן קבעי לה הירושלמי (נדרים פ"ו ה"א) בתרתי לעניין שבת, ובשר וחלב, דחדא מחברתה לא נלמד כלל וצ"ע.

ומבואר דס"ל לפרי תואר בדעת השו"ע דאין למדין משבת לבו"ח, דבבו"ח דרך בישול אסרה התורה, וכל שלא נתבשל בנוזל צלול כגון חלב אינו אסור, ומשו"ה צליה, טיגון, מעושן, ועירוי מכלי ראשון לא הוי איסור בישול מן התורה אל מספק. ולפי"ז הרמב"ם ,המגיד משנה, והשו"ע ודאי שראו את הירושלמי בפ' כלל גדול ולא שייך לפשוט משם, דהתם מיירי בדיני שבת וא"א ללמוד לבו"ח, לכן הביא הרמב"ם את הגמ' בנדרים דבעיא דלא איפשטא כמ"ש המ"מ.

ולפי"ז נמצא דאין למדין משבת לבו"ח. וא"כ הקשה המחזיק ברכה (פז סי"ב) ד"ה "ואיברא" על דברי המ"מ דכתב והמבשל בחמי טבריה ג"כ נראה שם שהוא שוה למעושן, ולגבי שבת קיימא לן שהמבשל בחמי טבריה פטור כנזכר בהל' שבת (פ"ט ה"ג) וה"ה לבו"ח. וכן העיר המשבצ"ז (פז סק"א). וכיון דהוכחנו דאין למדין משבת לבו"ח ומשו"ה פסק הרמב"ם במעושן כהירושלמי בנדרים דבעיא דלא איפשטא, שכן הסביר המ"מ, וכיצד לעניין חמי טבריה אומר המ"מ דכן למדין משבת, וכשם שבשבת פטור ה"ה לבו"ח. וכתב ליישב המחזיק ברכה, דנראה לומר דהמ"מ מודה דיש חילוק בין שבת לבו"ח, דבשבת יכול להיות חייב אף שאינו דרך בישול, דמ"מ מלאכה היא, אבל בבו"ח בעינן דרך בישול, ושפיר מייתי ראיה משבת לבישול בחמי טבריה, דאף דבשבת הדעת נותן שיהיה חייב משום מלאכה ואמרו דמבשל בחמי טבריה פטור אבל אסור, וא"כ כ"ש בבו"ח דדרך בישול אסרה התורה דהוא ספק ע"כ. ונמצא דשבת חמיר מבו"ח, דבשבת חייב אף דאין דרך בישול, ואם בשבת דחמיר אמרו המבשל בחמי טבריה פטור, כ"ש בבו"ח דהאיסור הוא רק בדרך בישול, דאינו אסור מן התורה במבשל בחמי טבריה.

תשובה: נאמר בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו. רש"י בסנהדרין (ד:) הוכיח שמ"ש בפסוק חלב, הכונה לחלב שהוא נוזלי, ולא חלב (בצירה), ממה שכתוב "לא תבשל" שבישול שייך רק בדבר שהוא נוזל, משא"כ חלב (בצירה) שהוא שומן לא שייך בו לשון בישול אלא טיגון כיון שאינו נוזלי. ומכאן יש הרוצים ללמוד שהמבשל גבינה צהובה עם בשר אינו אסור מן התורה כיון שהגבינה אינה נוזלית ולא שייך בה לשון בישול (פרי תואר). ולפי"ז האוכלים במקומות שאינם כשרים המוכרים שם המבורגר עם גבינה צהובה אינם עוברים איסור מן התורה של בשר וחלב אלא מדרבנן. אלא שלמעשה כיון שרבים מן האחרונים חולקים על כך וסוברים שטיגון הוא בכלל בישול, ומ"ש רש"י בסנהדרין כונתו לומר "שיותר נכון" לכתוב בישול על דבר נוזלי, אבל אה"נ שגם טיגון בכלל בישול, ולכן המבשל המבורגר עם גבינה צהובה חשוב כמבשל בשר וחלב האסור מן התורה (פרי חדש ועוד).

תוכן העניינים

ספר מנחת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה