אור ברסלב

ספר מנחת ישראל

בשר וחלב

הקדמה

סימן א - בדין איסור בשר וחלב

שאלה: יש לדון באחינו הטועים שאוכלים במסעדות שאינם כשרות ומוכרים שם פיצה עם נקניק, או המבורגר עם גבינה צהובה, האם עוברים על איסור דאו' של בישול בשר וחלב או רק איסור דרבנן.

א. בביאור פלוגתת הרמב"ם והחינוך

ב. כבישה ומליחה בבשר וחלב

ג. שיעור בישול בבשר וחלב

ד. בביאור פלוגתת רב ולוי

ה. בישול אחר בישול בבשר וחלב

ו. בדין מעושן, מטוגן, ועירוי מכללי ראשון אם אסור בבשר וחלב

ז. עיקרי הסוגיא בקיצור.

א. בביאור פלוגתת הרמב"ם והחינוך.

איתא בחולין (קטו:) דבי רבי ישמעאל תנא, לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים. אחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור הנאה, ואחד לאיסור בישול. בספר החינוך מצוה (צב) כתב משרשי מצוה זו לפי הדומה שהוא כעניין מה שכתבנו במצות מכשפה, כי יש בעולם דברים שנאסר לנו תערובתן בסיבת העניין שאמרנו שם, ואפשר שתערובת הבשר עם החלב הבישול יהיה סיבת איסורו מן היסוד ההוא, וקצת ראיה לזה לפי שבא האיסור לנו במעשה התערובת אע"פ שלא נאכלנו, שנראה בזה שאין איסורו מחמת נזק אכילתו כלל, רק שלא נעשה פעולת אותו התערובת להרחקת אותו העניין שאמרנו. והזהרנו ג"כ במקום אחר (במצוה קיג) שאם אולי נעשה התערובת לבל נאכלנו ולא נהנה בו להרחק העניין ע"כ.

ומבואר דעיקר האיסור מן התורה הוא "שלא לבשל" בשר וחלב, ואף שגם האכילה וההנאה נאסרו מן התורה, מ"מ אינם אלא גזירה מדאו' שלא יבוא לידי בישול, וכמ"ש שאם אולי נעשה התערובת לבל נאכלנו ולא נהנה בו להרחק העניין. ולפי"ז שפיר כתבה התורה "לא תבשל" גדי וכו' דההקפדה היא בבישול הבשר וחלב ולא האכילה, ולולא שכתבה התורה ג"פ "לא תבשל" האכילה היתה מותרת, וכפלה התורה פסוק זה ג"פ לאסור גם את האכילה להרחקה.

הרמב"ם (פ"א מהל' טומאת מת ה"ב) כתב, ושתק מאיסור אכילת בשר בחלב לפי שאסר בפירוש אפי' בישולו. וכן בפרק ט' מהל' מאכלות אסורות ה"ב כתב, לא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסר הבישול, כלומר ואפילו בישולו אסור, וא"צ לומר אכילתו ע"כ. מבואר שהרמב"ם אסר האכילה בבשר וחלב מק"ו, דאם הבישול לבד אסור ק"ו לאכילה.

והקשה הכסף משנה בהל' טומאת מת, ויש לתמוה דהא אין עונשין מן הדין, דהיינו שאין מלקין על איסור שנלמד מק"ו וא"כ מדוע לוקה באכילתו, וכתב ב' תירוצים. האחד, שבשר וחלב מכיון שאסר בישולו הוי בכלל לא תאכל כל תועבה (דברים יד') דהיינו כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, ולפי פירוש זה אה"נ דהאיסור אכילה נלמד מק"ו, וחיוב מלקות נלמד ממ"ש לא תאכל כל תועבה שזה לאו כללי על כל מה שהתורה מתעבת.

והקשה המעשה רוקח, דלא תאכל כל תועבה הוי לאו שבכללות, ואין לוקין על לאו שבכללות, ורבינו חייב מלקות באוכל בשר וחלב. ותירץ די"ל דכיון דנפיק מק"ו אהני לן גם מלקות. וכ"כ בחי' החתם סופר (חולין קח:) ד"ה "והלח"מ" שהמגיד משנה בפ"ב ממאכלות אסורות ג"כ כתב דכל שיש שום לאו אפי' שאין לוקין עליו, מ"מ אי יש גם ק"ו עונשין מן הדין.

השני. א"נ, דמשמע שלא אסרה התורה לבשל אלא כדי שלא יבוא לאכול, ואין זה ק"ו לאכילה, אלא דמה שאסרה התורה הבישול הוא גדר שלא יגיע לאכילה, והוי כמאן דכתיב לא תאכל, משום שכל הפסוק נצרך דלא ליתי לידי אכילה.

ונמצא שנחלקו החינוך והרמב"ם מה אסורה התורה. החינוך סובר שהתורה אסרה "לא לבשל" וגזרה על האכילה וההנאה כדי שלא יגיע לידי בישול. והרמב"ם (לפי הפי' השני בכס"מ) סובר שהתורה אסרה את "האכילה" של בשר וחלב, ואילו הבישול וההנאה הם גדר שלא יבוא לידי אכילה.

ונראה להביא נפק"מ בניהם, בעניין כיור שנסתם באופן שיש שם שיירי שומן ושיירי גבינה, ושופך מים רותחים לשחרר את הסתימה. וע"י כן נמצא שמבשל בשר וחלב. לפי החינוך שהתורה אסרה את הבישול אף שלא אוכל, והאכילה היא גדר שלא יבוא לבשל, א"כ בכה"ג עבר על בישול בשר וחלב. אבל להרמב"ם שסובר שהתורה אסרה את האכילה, והבישול הוא גדר שמא יבוא לאוכלו, א"כ באופן כזה שאין שום חשש שיבוא לאוכלו כגון לשחרר סתימה בכיור, אפשר שהתורה לא אסרה. ובילקו"י ח"ג (עמ' קעד) כתב, שמעיקר הדין מותר לשפוך שיש כמה צירופים להתיר הדבר.

הלחם משנה (פ"ט ממאכלות אסורות ה"ב) הקשה על הרמב"ם, דבספר המצוות נראה דפסק כר' ישמעאל לא תבשל גדי ג"פ לאסור אכילה, בישול והנאה וכו' עיי"ש מצוה קפו-קפז, ואילו הכא פסק כהסיפרי דלמד ק"ו. ולכאורה נראה שסותר לדבריו, דאם לומדים על איסור אכילה מק"ו אז אין עונשין מן הדין, ואם לומדים מר' ישמעאל אז כן אפשר להלקותו כיון שבאחד הפעמים שכתוב "לא תבשל" הכונה ל"לא תאכל" בשר וחלב.

ותירץ דהרמב"ם הוצרך ללמוד גם מר' ישמעאל וגם מהסיפרי, שאם הרמב"ם היה לומד רק מר' ישמעאל, אז בפעם השניה שכתוב בתורה לא תבשל נלמד לאיסור אכילה, ולימוד זה נלמד באם אינו עניין לבישול תנהו לעניין אכילה, ואין מלקין באם אינו עניין. לכן הוצרך הרמב"ם ללמוד גם מהסיפרי שאיסור אכילה נלמד מק"ו, ולכן אם יש לימוד של אם אינו עניין, וגם ק"ו שפיר אפשר להלקותו על אכילה, דבצירוף שניהם לוקה מן התורה, וכמו שכתבנו לעיל לפי המגיד משנה, דבלאו שבכללות אין לוקין, אבל אם מצטרף לו ק"ו שפיר אפשר להלקותו.

ב. כבישה ומליחה בבשר וחלב.

איתא בגמ' פסחים (מד:) טעם כעיקר מינה ליה, יליף מבשר וחלב דאי תרו ליה כולי יומא בחלבא שרי, בשיל ליה בשולי אסור. ופרש"י שורהו בחלב כל היום שרי כלומר מותר לשרותו בתוכו ואינו עובר עליו אפי' על אכילתו, דלא אסרה התורה אלא דרך בישול, ואפי' יהיב ביה טעמא, ומיהו מדרבנן אסור. וכ"כ הרשב"א בתורת הבית הקצר (ש"ד ב"ג דף פד:) וז"ל: ולמה הוציאו הכתוב בלשון בישול, לומר לך שלא כדרך בישול אינו אסור מן תורה אלא מדברי סופרים.

וביאר הרא"ש בע"ז (פ"ב סי' כ) דודאי כל שאר איסורין אי תרו ליה יום שלם מעת לעת אסיר כאילו בשלם יחד, דצונן בצונן פליט ובלע בשהיה מעת לעת כמו בבישול, והיינו כבוש דתנן בכל דוכתי שהוא כמבושל, אבל בבשר וחלב גזירת הכתוב הוא דדרך בישול אסרה התורה. וכן פסק הטור (סי' פז) דאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול, אבל מדרבנן אסור בכל עניין עכ"ל. וכ"כ הב"י שם. ובשו"ע (סימן פז ס"א). וביאר הש"ך (סק"א) כלומר אבל לא ע"י כבוש ומליחה שאינו דרך בישול. ובאמרי בינה הסביר דהיה קשה לש"ך מילת דרך, דהול"ל שאינו אסור אלא בבישול, ועל כתב הש"ך כלומר, ר"ל דבמילת דרך בא למעט כבוש ומליחה שאינו דרך בישול כלל.

וכל זה לעניין אכילה שאסרו חכמים בכבישה, אבל בהנאה כגון לתת את אותו בשר כבוש לכלב או למוכרו לגוי מותר שכן פסקו השו"ע (סימן צא ס"ח) והרמ"א (סימן פז ס"א), והש"ך (פז סק"ב).

ג. שיעור בישול בבשר וחלב.

בגמ' חולין (קח:) נחלקו רב ולוי בחצי זית בשר וחצי זית חלב שבישלם אי לוקה על בישולו. רב סבר שאינו לוקה, ופרש"י שאין מצטרפין חצי זית בשר וחצי זית חלב לקרות איסור עד שיהא בכל אחד ליעשות איסור לעצמו. ז"א שרק אם יש כזית בכל אחד לוקה על בישולו. ולוי אמר אף לוקה על בישולו, דס"ל כיון שבתוצאה יהיה איסור כזית של בשר וחלב, א"כ חשוב מתחילה כמבשל כזית מבשר וחלב ולכן לוקה על בישולו. ובאי זה בישול אמרו בבישול שאחרים אוכלין אותו מחמת בישולו. ופרש"י ד"ה "אחרים" עובדי כוכבים כלומר שנתבשל כל צורכו. ומדבריו מבואר דאיסור בישול בשר וחלב הוא רק בבישול כל צורכו, שכן דרך עובדי כוכבים לאוכלו. וכל שבישל פחות מכל צורכו אינו אסור מן התורה.

במנחת חינוך (מצוה ז, סק"ג) ד"ה "שבישלו" דן לגבי קרבן פסח שבישלו שיעור מאכל בן דורסאי האם עבר על לאו של "לא לאכול בשר הפסח נא ובשל". ובתחילת דבריו כתב דקודם מאכל בן דורסאי לא הוי בישול בשום מקום, אך אם נתבשל כמאכל בן דורסאי, כיון דלעניין שבת הוי בישול ה"ה בקרבן פסח. ואח"כ כתב שאפשר לומר אחרת, דאה"נ שקודם בן דורסאי לא הוי בישול כלל בשום מקום, ובנתבשל כבן דורסאי, אפשר דדוקא לעניין שבת חשיב בישול, אבל לעניין פסח אפשר שלא חשוב בישול בהגיע לשיעור בן דורסאי, ומנא אמינא לה דבפסח לא סגי בבן דורסאי, דבבשר וחלב כתיב לא תבשל, ועובר על לאו בבישול וגם על האכילה דרך בישול. ומבואר בחולין (קח:) אליבא דלוי, כשם שלוקה על אכילתו כך לוקה על בישולו, ובאיזה בישול אמרו שאחרים אוכלים וכו', ופרש"י שנתבשל כל צורכו, וא"כ ה"ה לקרבן פסח שרק בשיעור של כל צורכו חשוב בישול ולא פחות, ולא דמי לשבת דהתם עכ"פ מלאכת מחשבת איכא לכן מבן דורסאי חשוב בישול, אבל כל מקום שמוזכר בתורה בישול, הוי בישול כל צורכו כמו בשר וחלב.

אלא שהריטב"א (קח:) ד"ה "שאחרים" ס"ל בדעת רש"י דכל צורכו היינו כמאכל בן דורסאי שדרך א"ה לאכול כן. וכן הפרי חדש (פז סק"ג) כתב כן מדנפשיה, דבבשר וחלב כל שלא נתבשל כשיעור מאכל בן דורסאי לא אסיר מן התורה. וכ"כ החוות דעת (סי' צא סק"ז) בחידושים. ולדבריהם כשם שלעניין שבת שיעור בישול של מאכל בן דורסאי חשיב בישול, ה"ה בבשר וחלב וכן לעניין פסח.

הפרי מגדים בפתיחה להלכות בשר וחלב ד"ה "וכמה" כתב דלדינא ודאי כל שנפל חתיכה בשר לכלי ראשון והוסר מיד אסור באכילה והנאה אף דליכא שליש בישולו, ולמלקות איתמר דאין לוקה אלא דרך בישול. וכ"כ הפלתי (סי' צב סק"ג) להוכיח מהגמ', דאמאי הוצרכה הגמ' לתרץ אליבא דרב בשקדם וסילקו, ולא תירצה בלא נשתהה הבשר כ"כ כשיעור בן דורסאי דבהכי לא נאסר החלב מן התורה ולא נעשה נבלה, אלא ודאי שלעניין איסור בישול מן התורה שיעורו אפי' בפחות מבן דורסאי, דחצי שיעור אסור מן התורה, ואילו הברייתא לעניין מלקות נשנית, ואינו לוקה וא"כ יש בבשר שיעור בישול של בן דורסאי שזהו שיעור ללוקה על אכילתו.

נמצא שיש ג' שיטות בפוסקים מהו שיעור בישול האסור מן התורה בבשר וחלב.

א. המנחת חינוך לומד בפשטות רש"י בחולין דאין איסור בישול אא"כ מבושל כל צורכו.

ב. הריטב"א למד בדעת רש"י דכל צורכו, הכונה לבן דורסאי, וכ"כ הפר"ח והחוו"ד.

ג. הפמ"ג והפלתי ס"ל דשיעור בשר וחלב האסור מן התורה הוא אפי' בפחות מבן דורסאי, ושיעור בן דורסאי לא נאמר אלא לעניין מלקות.

ונפק"מ היא שלדעת רש"י אליבא דהמנחת חינוך כל שנתבשל פחות מכל צורכו ליכא איסור מן התורה ומותר בהנאה, ובאכילה אסור רק מדרבנן. ואילו לריטב"א משיעור בן דורסאי אסור מן התורה בן באכילה ובין בבישול ובהנאה. וכן לפי הריטב"א והפר"ח והחוו"ד בישול האסור מן התורה שהוא בשיעור בן דורסאי, ופחות משיעור זה אינו אסור מן התורה, בין בבישול ובין באכילה ובין בהנאה. ולדעת הפמ"ג והפלתי אף בפחות מבן דורסאי אסור מן התורה בבישול משום חצי שיעור, ורק לעניין מלקות בעינן שיעור בן דורסאי.

ד. בביאור פלוגתת רב ולוי.

בגמ' (קח:) איתמר חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זה אם זה, אמר רב לוקה על אכילתו ואינו לוקה על בישולו. ואקשינן בגמ' מה נפשך, אי מצטרפי הבישול נמי לילקי, ואי לא מצטרפין האכילה נמי לא לילקי. לעולם לא מצטרפי ובבא מיורה גדולה. ולוי אמר אף לוקה על בישולו, וכן תני לוי במתניתין כשם שלוקה על אכילתו כך לוקה על בישולו וכו'.

ופרש"י דרב לצדדין קתני, הא דלוקה על אכילתו מיירי בבא מיורה גדולה שנתבשל בה שיעור מזה ומזה ונאסרו, ומשו"ה לוקה על אכילתו, שאכל שיעור שלם של איסור, והא דאמר דאינו לוקה על בישולו מיירי בבישל חצי זית בשר וחצי זית חלב זא"ז דאין מצטרפין עד שיהא בכל אחד להעשות איסור לעצמו. ולדבריו רב ולוי פליגי אי חצי שיעור בשר וחצי שיעור חלב שבשלם מצטרפים ללקות על בישול, רב סבר דלא מצטרפי, ולוי סבר דמצטרפי.

אולם רבינו גרשום פירש דרב מיירי בבשר וחלב שבאו מיורה גדולה, ולקח חצי זית מאותו בשר שנתבשל וחצי זית חלב וחזר ובישלם פעם נוספת, ובאופן זה על בישולו אינו לוקה דאין בישול אחר בישול, ואילו על אכילה לוקה דאכל כזית איסור, ולפי"ז לוי דפליג ארב וסבר דלוקה על בישולו ס"ל דיש בישול אחר בישול. ונמצא לדבריו דרב ולוי פליגי אי יש בישול אחר בישול בבשר וחלב, רב סבר דאין ולוי סבר דיש.

נחלקו הראשונים כיצד להכריע כרב או כלוי. המגיד משנה ריש (פ"ט ממאכלות אסורות) כתב דהרמב"ם פסק כלוי, דרב ולוי הלכה כלוי. ביד מלאכי (סי' תקנט) כתב, שכן כתב הכסף משנה סוף הלכות תעניות. ובב"י או"ח סי' תקס כתב שהרמב"ם פסק כלוי נגד רב וכן נגד שמואל משום דגדול מרב משמואל הוה עיי"ש. והרב שם תמה על כלל זה כיעויי"ש והביא שהריטב"א ז"ל בפ"ב דכתובות שכ' בפשיטות דרב ולוי הלכה כרב. וכן בספר מעשה רוקח (פ"ט ממאכלות אסורות ה"א) העיד על דברי הרב המגיד דבגמ' שקיל וטרי אליבא דרב, ומשמע דהלכתא כוותיה, וגם בספר דמש"א (דף שמד) כתב דאין שום פוסק שיביא דברי לוי, דהר"ן והרשב"א הביאו דברי רב ומשמע דהלכתא כרב, אבל רש"ל ורבינו פסקו כלוי ע"כ.

ה. בישול אחר בישול בבשר וחלב.

רבינו גרשום (קח:) פירש ברב דאמר לוקה על אכילתו ואינו לוקה על בישולו מיירי בבשר וחלב שנתבשלו ביורה גדולה ולקח חצי זית בשר וחצי זית חלב ובישלם, על בישולו אינו לוקה דאין בישול אחר בישול, והאכילה לקי דאכל כזית איסור. ולפי"ז לוי דפליג ס"ל דיש בישול אחר בישול. נמצא דרבינו גרשום דפירש לרב נראה דפסק כמותו, וא"כ אין בישול אחר בישול בבשר וחלב, וכן הפמ"ג (סי' תרעג א"א סק"א) וזת"ד: והנה בשבת קיי"ל שאין בישול אחר בישול, ובבשר וחלב כתבתי בפריי ביו"ד שיש בישול אחר בישול בין בלח ובין ביבש, ומיהו היינו דוקא בנתבשל כל אחד לבדו וחזר ובישלם ביחד. משא"כ אם היו מעורבים ומבושלים ביחד אפי' נצתננו אח"כ י"ל דתו אינו עובר על בישול בבו"ח, כגון חמאה עם שומן או קדרה בת יומה ע"כ. ומבואר דס"ל דאין בישול אחר בישול אחר שנתבשלו פעם אחת הבשר והחלב יחד. אלא שבמשבצות זהב (יו"ד סי' קה סק"ב) ד"ה "עוד למדתי" הביא ממ"ש באיסור והיתר בהגהות שבסוף הספר (כלל ל' דין ד) דאסור לבשל חתיכה כבושה מעל"ע בחלב, דמעיקרא כבוש מדרבנן, ועתה איסור תורה. ומזה למד הרב משמע דחתיכה שבישלה בחלב כבר מותר לחזור ולבשלה, דאם היה אוסר הי"ל יותר, דאף במבושל אסור לחזור ולבשלו ולא רק בכבוש, ומדכתב רק לאחר כבוש אסור לבשל, משמע דאין בישול אחר בישול בבו"ח. מיהו בשר מבושל וחלב מבושל דעדיין לא נתבשלו יחד אסור לבשלן אח"כ יחד דיש בישול אחר בישול בכה"ג, ולא דמי לשבת ואסור נמי בהנאה, וכדבריו נראה בהלכות בשר וחלב (שפתי דעת סקי"ח), אלא דכאן שהחתיכה בלועה מחלב אין איסור אלא במעיקרא כבוש והשתא בישול, וגם זה צ"ע.

ומדבריו עולים כמה דינים. האחד, דבשר השרוי בחלב במעל"ע אם מבשלו עובר על איסור בישול בו"ח. השני, בשר וחלב שנתבשלו וכבר נעשה האיסור, אם חוזר ומבשלו שוב אינו עובר על בישול בו"ח, דאין בישול אחר בישול בבו"ח. השלישי, בשר שנתבשל לבד וחלב שנתבשל לבד, אע"פ שהם מבושלים אפ"ה אם חוזר ומבשלם יחד עובר על בישול בו"ח, דהתורה הקפידה שלא לבשם יחד בין אם הבשר מבושל ובין שאינו מבושל, דכל שמחברם יחד ע"י בישול אסור.

נמצא דמסקנת דבריו להחמיר, אלא שיש לבאר מדוע סיים בצ"ע. ונראה לומר דספקו הוא דאפשר שיש לחלק בין שבת לבישול בו"ח. מה שבשבת אין בישול אחר בישול הוא משום שהבישול השני אינו מוסיף על הבישול הראשון לכן אין איסור במה שנתבשל פעם שניה. משא"כ בבו"ח התורה הקפידה שלא לחבר בשר וחלב אף שהבשר וחלב נתבשלו מקודם, וא"כ כל פעם שיבשלם יעבור על איסור זה, שהקפדה היא שלא לבשלם, וגם בבישול השני מבשלם. ולפי"ז יש בישול אחר בישול בבו"ח, ולכן סיים הפמ"ג בצ"ע.

בשו"ת שער אפרים (סימן לח) האריך במעשה שבשלו חמאה בקדרה של בשר בת יומא, אם מותר לנר חנוכה דאסור בהנאה. ודעתו נוטה דמותר דמצוות לאו להנות נתנו עיי"ש. והאליה רבה (סי' תרעג ס"א) תמה על דבריו, הא בשר וחלב אסור בבישול ואף שכבר נתבשל הא קיי"ל בסי' שיח ס"ד לעניין שבת דיש בישול אחר בישול ע"כ. ובברכי יוסף (תרעג ס"א) כתב להליץ בעד הרב שער אפרים מדוע התיר, דס"ל דגם למאן דאסר בישול אחר בישול בו"ח הני מילי כי איתיה בעיניה, אבל הכא דליכא אלא טעם בשר והוא בישול אחר בישול שרי, וכ"כ הפלתי ביו"ד (סי' פז סוף סק" יג') ד"ה "ולכן" דבשר בחלב בלוע שהוא רק טעמא בעלמא בזה לא שייך בישול.

ולפי מה שכתבנו לעיל (באות ד') דפליגי רש"י ורבינו גרשום במאי פליגי רב ולוי, לרש"י רב ולוי נחלקו אי חצי זית בשר וחצי זית חלב מצטרפי או לא. ורבינו גרשום סבר שרב ולוי נחלקו אי יש בישול אחר בישול בבו"ח. אם נסבור כרש"י אז לא דיברו בגמ' מעניין בישול אחר בישול ואפשר שיש להחמיר, ואף אם נסבור כרבינו גרשום מ"מ פליגי הראשונים כדעת מי לפסוק. המגיד משנה אמר שהרמב"ם פסק כלוי , ולדבריו יש בישול אחר בישול בבו"ח. והר"ן הרשב"א, והריטב"א ס"ל דהלכה כרב, ולדבריהם אין בישול אחר בישול בבו"ח, ועוד שגם באחרונים לא הוכרע הדין, לכן בספק דאו' יש להחמיר.

אלא דאחר העיון ברבינו גרשום נראה דס"ל דלכו"ע אין בישול אחר בישול בין לרב ובין ללוי, וז"ל: באי זה בישול אמרו כל שאחרים אוכלין אותו, כלומר דמתחילה לא נתבשל כל צורכו, ובא הוא ונטל חצי זית מזה וחצי זית מזה ובישלו כל צורכו עכ"ל. ומבואר מדבריו דלוי מודה דאין בישול אחר בישול בבו"ח, רק דלוי סובר דכיון שהבישול הראשון לא היה כל צורכו אלא שיעור בין דורסאי, ומשו"ה כשבא השני ובישלו עד כל צורכו חייב על בישולו, דשיעור הבישול בבו"ח הוא כל צורכו, ובזה פליגי רב ולוי. דרב ס"ל דשיעור הבישול הוא בין דורסאי ולוי ס"ל דשיעור הבישול בבו"ח הוא כל צורכו כמ"ש רש"י ד"ה "אחרים", אבל אחר שהגיע לשיעור כל צורכו תו ליכא איסור בישול דכבר נגמר בישולו. וכ"כ בנתיב חיים איסור והיתר (סימן מ') ד"ה "ועדיין", ובד"ה "ולשיטת" הוסיף דכן מדוקדק היטב דברי לוי, וז"ל הגמ' וכן תני לוי במתניתין כשם שלוקה על אכילתו כך לוקה על בישולו, ובאי זה בישול אמרו בבישול שאחרים אוכלין אותו מחמת בישולו ע"כ. ולכאורה אין מובן השייכות בין הדין הראשון לדין השני, דהדין הראשון מיירי בדין בישול אחר בישול, והדין השני מייר לעניין שיעור הבישול, אבל לדברי ר' גרשום מבואר היטב דשני הדינים קשורים זב"ז, דכיון דשיעור גמר הבישול רק בכל צורכו משו"ה חייב בבישול הנוסף עד שיבוא לגמר בישולו, דבזה גופא פליגי רב ולוי מהו שיעור הבישול כדי להתחייב עליו.

בילקו"י (ח"ג עמ' קמג) פסק וז"ל: יש אומרים שאם הבשר והחלב נתבשלו יחד, וחוזר ומבשלם שנית, אינו חייב על הבישול השני, דאין בישול אחר בישול בבשר בחלב אף בדבר לח. ויש חולקים ואומרים דבבשר בחלב יש בישול אחר בישול. ויש אומרים שאם הבשר נתבשל לבדו, והחלב נתבשל לבדו, וחוזר ומבשלם יחד, יש בישול אחר בישול בבשר בחלב, דבבישול השני מקבלים טעם אחד מהשני ונעשים נבילה. אבל בשר וחלב שנתבשלו יחד, וחוזר לבשלם, אין בישול אחר בישול בבשר בחלב. וכן עיקר.

ו. בדין מעושן, מטוגן, צלוי ועירוי מכלי ראשון אם אסור בבו"ח.

הרמב"ם (פ"ט ממאכלות אסורות ה"ו) כתב המעושן והמבושל בחמי טבריה וכיוצא בהן אין לוקין עליו. וכתב המגיד משנה המעושן בעיא דלא איפשטא בירושלמי בנדרים פרק הנודר מן המבושל, וידוע דספק תורה להחמיר ואין לוקין עליו ע"כ. וז"ל הירושלמי בנדרים (פ"ו ה"א) הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר מן המעושן, רבנן דקיסרין שאלון מעושין מהו שיהא בו משום בישול גויים, מהו שיהא בו משום תבשילי שבת, מהו שיהא בו משום בשר וחלב ע"כ. וכתב הפרישה (יו"ד פז סק"ט) פירוש מעושן שנתחממו בשר וחלב בעשן כמו בחמי טבריה, או י"ל שנשרה בחלב ואח"כ תלאו בעשן ע"כ. וכן פסק השו"ע (פז ס"ו) המעושן והמבושל בחמי טבריה אין לוקין עליו ע"כ. ולפי"ז אין איסור במעושן משום בישול בשר וחלב אלא מספק, ומשו"ה אין לוקין.

דעת הפרי חדש (סק"ב) לומר דאע"ג דהגמ' בנדרים לא איפשטא, בירושלמי פרק כלל גדול (ה"ב) איפשטא, דגרסינן התם הצולה והמטגן, והשולק, והמעשן כולהון משום מבשל. וכי היכי דמחייב במעשן משום שבת, ה"ה לעניין בישול בו"ח. מבואר דאף שבנדרים לא פשטא הגמ' בעניין מעושן ומטוגן אי בכלל מבושל, מ"מ בפרק כלל גדול נפשט הספק. והביא דבריו בביאור הגר"א (פז סקי"ג) ופליגי על השו"ע, ולדבריהם הרמב"ם המגיד משנה והשו"ע לא ראו את הירושלמי בפרק כלל גדול שהמעשן והמטגן בכלל מבשל, ופסקו כהירושלמי בנדרים דבעיא דלא איפשטא, ומשו"ה פסקו דהמעשן וכו' אין לוקין עליו.

עוד הוכיח הפרי חדש בתחילת דבריו שם שצליה בכלל מבשל, דכתיב בפרשת ראה גבי פסח (דברים טז, ז) ובשלת ואכלת, וכן ויבשלו את הפסח בדברי הימים ב' (לה, יג), ואף בלשון הברייתא נמצא כך דקתני הלב קורעו לאחר בישולו (קט:) ובריש פרק כיצד צולין (עד:) והיינו לאחר צלייתו. ועוד דבירושלמי (נדרים פ"ו ה"א) דמבעיא ליה במעושן, מכלל דצלי פשיטא ליה דאסור מן התורה.

אלא דקשה לדבריו מהא דאמרי' בפ"ק דסנהדרין (ד.) אהא דהוה בעינן למימר דלכו"ע יש אם למקרא דתניא בחלב אמו, יכול בחלב כלומר תרבא, אמרת יש אם למקרא, ודחינן דלעולם יש אם למסורת, אלא דשאני התם דאמר קרא לא תבשל, דרך בישול אסרה התורה, ופרש"י ד"ה "דרך בישול" אבל חלב (בצירה) אינו בישול אלא טיגון, ומשמע דכ"ש צלי אש שאינו בכלל בישול שאינו בנוזל כלל. ומיישב הפר"ח שאם כונת התורה לחלב שהוא חלב שהוא צלול מובן מדוע כתוב "לא תבשל" משום שעיקר בישול שכתוב בפסוק הוא בנוזל שהוא חלב צלול, אבל אם נאמר שחלב דקרא היינו תרבא לא היה לתורה לנקוט לשון בישול, אלא לא תטגן חלב, ומדכתוב "לא תבשל" מיירי על חלב שהוא צלול, אבל אה"נ דטיגון וצליה בכלל בישול, ורש"י לא בא לומר דטיגון אינו בכל בישול אלא לומר שחלב שכתוב בתורה הכונה לחלב צלול משום שכתוב לא תבשל, ולא לחלב (בצירה).

ועדיין קשה מהא דתנן בנדרים (מט.) הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק. מבואר דצלי אינו בכלל מבושל. מסביר הפר"ח דהתם שאני משום דבנדרים הולכים אחר לשון בנ"א, ובלשון בנ"א אינו נכנס תחת לשון מבושל, צלי ושלוק.

נמצא לדברי הפר"ח שלומדים מדיני שבת לבו"ח, וכשם שבשבת צליה, טיגון, מעושן וכדו' חייב עלים משום מבשל, ה"ה לבו"ח שאסורים מדאו'. וא"כ צליה טיגון, מעושן, ועירוי מכלי ראשון אסורים מן התורה משום בישול בשר וחלב וה"ה לאכילה והנאה.

אולם הפרי תואר (סק"ז) השיב על דבריו דאין ראיה כלל שצליה בכלל בישול, ואדרבה במשנה נדרים (מט.) כתוב להדיא דהנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק. הרי דצליה לא בכלל בישול, ועוד שהגמ' בסנהדרין (ד:) למדה דמ"ש לא תבשל גדי בחלב אמו, דחלב שכתוב בתורה זה חלב שהוא צלול, ולא חלב (תרבא) ופרש"י אבל חלב אינו בישול אלא טיגון, וודאי דכונתו לומר דטיגון לא בכלל בישול, משום דבדוקא אמרה התורה לא תבשל, דרק בבישול אסור ולא בטיגון, ובישול שייך רק בחלב שהוא צלול, ולא בחלב (בצירה), וכ"כ התוס' שם ד"ה "דרך".

ומ"ש הרמב"ם ספק במעושן ולא הזכיר הצלי דמשמע דבצלי אין ספק דהוי בכלל בישול. אפשר דהמעושן יש בו פנים שיהיה נקרא בישול להיות שמתבשל כדרך הבישול, משא"כ הצלי שהוא נצלה שלא כדרך בישול, ויש להביא ראיה לזה מהא דתנינן הנודר מן המבושל מותר בצלי, דצלי אינו בכלל בישול ואפ"ה בעי בירושלמי במעושן, והגם דבנדרים הלך אחר לשון בנ"א, הא מיהא אשכחן שיהיה נכלל בלשון בנ"א המעושן כמבושל יותר מבצלי כמבושל, ומינה יש ללמוד דהמעושן יש להסתפק בו שיחשב טפי מצלי ע"כ.

וכן הא מה שכתוב בפרשת ראה "ובשלת ואכלת". ובד"ה "ויבשלו את הפסח" כתב דמ"ש "ובשלת ואכלת" אין הכונה דצליה בכלל בישול, אלא דכיון דהתורה אמרה דמצותו דוקא בצלי לא חששת מלומר ובשלת. ועוד אפשר דובשלת ואכלת קאי אשאר קרבנות שהוזכרו למעלה מזה.

וכן מ"ש "ויבשלו את הפסח באש כמשפט". קשה למה הוצרך להאריך בלשון ולומר באש כמשפט, אלא דזה מורה באצבע דבישול זה באש, פי' על האש כדרך הצליה שאין דבר אחר מפסיק בינו ובין האש, כמשפט האמור בתורה כי אם צלי אש, הרי דהכתוב דקדק בלשונו לומר שבישול זה הוא צלי, והוא לצד דבישול אין במשמעותו צלי.

וכן מ"ש הפר"ח דהירושלמי בפ' כלל גדול פשט את הספק שבנדרים. אין הכרח לדבריו. חדא דבירושלמי לא קאמר להדיא "חייב" משום מבשל, אלא שהתלמוד מסדר ענפי המלאכות הקשורים למבשל כמו בכל תולדה, ואה"נ שהספק במטוגן ומעושן עדיין עומד, והירושלמי לא פשט שמעושן ומטוגן חייב משום מבשל, אלא שהתנא כתב כן דלא תימא שמעושן ומטוגן שייכים למלאכה אחרת. ועוד דאף אי נימא דהירושלמי פשט למעושן ומטוגן מ"מ אין להוכיח משבת לאיסור בו"ח, דלעניין מלאכה כל דעביד מעשה חייב, משא"כ בבו"ח דדרך בישול אסרה התורה, שהרי הצולה הוא כן משום מבשל לעניין שבת ואפ"ה לעניין בו"ח הוכחנו דאינו חייב משום בישול. והוכיח הפלתי (פז סקי"ב) דאין למדין בו"ח משבת, דבו"ח דרך בישול אסרה התורה, אין דרך בישול לחממן בעשן ולכן קבעי לה הירושלמי (נדרים פ"ו ה"א) בתרתי לעניין שבת, ובשר וחלב, דחדא מחברתה לא נלמד כלל וצ"ע.

ומבואר דס"ל לפרי תואר בדעת השו"ע דאין למדין משבת לבו"ח, דבבו"ח דרך בישול אסרה התורה, וכל שלא נתבשל בנוזל צלול כגון חלב אינו אסור, ומשו"ה צליה, טיגון, מעושן, ועירוי מכלי ראשון לא הוי איסור בישול מן התורה אל מספק. ולפי"ז הרמב"ם ,המגיד משנה, והשו"ע ודאי שראו את הירושלמי בפ' כלל גדול ולא שייך לפשוט משם, דהתם מיירי בדיני שבת וא"א ללמוד לבו"ח, לכן הביא הרמב"ם את הגמ' בנדרים דבעיא דלא איפשטא כמ"ש המ"מ.

ולפי"ז נמצא דאין למדין משבת לבו"ח. וא"כ הקשה המחזיק ברכה (פז סי"ב) ד"ה "ואיברא" על דברי המ"מ דכתב והמבשל בחמי טבריה ג"כ נראה שם שהוא שוה למעושן, ולגבי שבת קיימא לן שהמבשל בחמי טבריה פטור כנזכר בהל' שבת (פ"ט ה"ג) וה"ה לבו"ח. וכן העיר המשבצ"ז (פז סק"א). וכיון דהוכחנו דאין למדין משבת לבו"ח ומשו"ה פסק הרמב"ם במעושן כהירושלמי בנדרים דבעיא דלא איפשטא, שכן הסביר המ"מ, וכיצד לעניין חמי טבריה אומר המ"מ דכן למדין משבת, וכשם שבשבת פטור ה"ה לבו"ח. וכתב ליישב המחזיק ברכה, דנראה לומר דהמ"מ מודה דיש חילוק בין שבת לבו"ח, דבשבת יכול להיות חייב אף שאינו דרך בישול, דמ"מ מלאכה היא, אבל בבו"ח בעינן דרך בישול, ושפיר מייתי ראיה משבת לבישול בחמי טבריה, דאף דבשבת הדעת נותן שיהיה חייב משום מלאכה ואמרו דמבשל בחמי טבריה פטור אבל אסור, וא"כ כ"ש בבו"ח דדרך בישול אסרה התורה דהוא ספק ע"כ. ונמצא דשבת חמיר מבו"ח, דבשבת חייב אף דאין דרך בישול, ואם בשבת דחמיר אמרו המבשל בחמי טבריה פטור, כ"ש בבו"ח דהאיסור הוא רק בדרך בישול, דאינו אסור מן התורה במבשל בחמי טבריה.

תשובה: נאמר בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו. רש"י בסנהדרין (ד:) הוכיח שמ"ש בפסוק חלב, הכונה לחלב שהוא נוזלי, ולא חלב (בצירה), ממה שכתוב "לא תבשל" שבישול שייך רק בדבר שהוא נוזל, משא"כ חלב (בצירה) שהוא שומן לא שייך בו לשון בישול אלא טיגון כיון שאינו נוזלי. ומכאן יש הרוצים ללמוד שהמבשל גבינה צהובה עם בשר אינו אסור מן התורה כיון שהגבינה אינה נוזלית ולא שייך בה לשון בישול (פרי תואר). ולפי"ז האוכלים במקומות שאינם כשרים המוכרים שם המבורגר עם גבינה צהובה אינם עוברים איסור מן התורה של בשר וחלב אלא מדרבנן. אלא שלמעשה כיון שרבים מן האחרונים חולקים על כך וסוברים שטיגון הוא בכלל בישול, ומ"ש רש"י בסנהדרין כונתו לומר "שיותר נכון" לכתוב בישול על דבר נוזלי, אבל אה"נ שגם טיגון בכלל בישול, ולכן המבשל המבורגר עם גבינה צהובה חשוב כמבשל בשר וחלב האסור מן התורה (פרי חדש ועוד).

עיקרי הסוגיא בקיצור

א. בביאור טעם האיסור בבישול בשר וחלב.

איתא בחולין (קטו.) דבי ר' ישמעאל תנא "לא תבשל גדי בחלב אמו" ג' פעמים. אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול. נמצא שמהתורה אסור לבשל בשר וחלב אף שאינו אוכלו ואף שאינו נהנה ממנו, עצם הבישול נאסר, ויש לבאר מדוע.

החינוך (מצוה צב) כתב שמשרשי המצוה, לפי שהוא דומה למה שכתבנו במצות מכשפה, דכמו שבמכשפה כשמערבב שני כוחות יוצר כישוף, ה"ה בבשר וחלב שאפשר שתערובת הבשר עם החלב יהיה סיבת איסורו מן היסוד ההוא שנאמר במכשפה. וראיה לזה הוא שהתורה אסרה את הבישול אע"פ שלא יאכל, ומוכח שהנזק הוא לא מחמת אכילתו, אלא עצם התערובת היא אסורה מאותו טעם של מכשפה. והזהרה נוספת יש במצוה קיג' שאם אולי נעשה איסור הבישול, אסור לאוכלו מטעם גזרה שלא יבוא לבשל.

נמצא לדבריו שעיקר מה שאסרה התורה הוא את הבישול, ואילו האכילה וההנאה הם גזרה שלא יבוא לבשלו. כמו שמצינו שהתורה עשתה גדר בעריות, שייחוד אסור מן התורה, אבל הייחוד אינו עצם האיסור אלא הוא גדר שלא יגיע לידי עבירה. וכן בנזיר כתוב, "מחרצנים ועד זג לא יאכל", שאסור לנזיר לאכול חרצנים של ענבים והוא גדר שלא יגיע לידי שתיית יין. ה"ה בבשר וחלב שאיסור האכילה וההנאה הוא גדר שלא יבוא לבשל.

ולדבריו שפיר כתבה התורה "לא תבשל" גדי וכו' דהקפידה היא על הבישול, ולולא שכתבה התורה ג"פ לא תבשל האכילה היתה מותרת, אלא שהתורה כפלה לא תבשל ג"פ, כדיי לאסור גם את האכילה וההנאה.

ואילו הרמב"ם (פ"א מהל' טומאת מת ה"ב) וכן (בפ"ט מהל' מאכלות אסורות ה"ב) כתב, לא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסר הבישול, כלומר אפי' בישולו אסור וא"צ לומר אכילתו ע"כ. ומבואר שהרמב"ם אסר את האכילה בבשר וחלב מק"ו. שאם הבישול לבד אסור א"צ לומר אכילתו. שאם סתם לבשל ואפי' לזרוק לפח אסור, כ"ש שאסור לאכלו. (סברת דברי הרמב"ם היא, שהרי לא יתכן שהתורה תאסור סתם את הבישול של בו"ח, שהרי כל האיסורים אסורים בגלל שנהנה או שאוכל אותם, אבל איסור של בישול אף שזורק לפח לא שמענו. לכן סובר הרמב"ם שעיקר האיסור בבשר וחלב הוא האכילה והבישול הוא גזרה).

והקשה הכס"מ בהל' טומאת מת, אם על אכילתו לומדים מק"ו, א"כ כיצד מלקין אדם האוכל בבו"ח שנתבשלו, הרי אין מזהירין מן הדין, דהיינו שאין מלקין על איסור שנלמד מק"ו. וכתב בתירוץ השני, דמשמע שלא אסרה התורה לבשל אלא כדי שלא יבוא לאכול. ז"א כל הפסוק נצרך לאסור האכילה ונחשב כאילו כתוב מפורש "לא תאכל" בו"ח, וא"כ אין זה ק"ו, אלא ככתוב להדיא ושפיר שייך להלקותו.

נמצא שהרמב"ם והחינוך פליגי מהו עיקר האיסור מהתורה של בו"ח. החינוך סבר שעיקר האיסור הוא "הבישול", והאכילה וההנאה הם גדר לבישול. והרמב"ם סבר שעיקר האיסור הוא "האכילה", והבישול הוא גדר לאכילה.

הנפק"מ ביניהם, הוא בכיור שנסתם מחתיכות שומן וחלב, ושופך מים רותחים מכלי ראשון לשחרר את הסתימה. לדעת החינוך יהיה אסור כיון שלמעשה מבשל תערובת של בשר וחלב, ולפי הרמב"ם יהיה מותר מהתורה דכיון שאין חשש כלל שיבוא לאוכלו בכה"ג לא אסרה התורה, שאף אדם לא יבוא לאכול מהסיפון של הכיור, ורק באופן שיש חשש שיבוא לאוכלו אסור.

ב. יש לדון באחינו הטועים שאוכלים במסעדות שאינם כשרות ומוכרים שם פיצה עם נקניק, או המבורגר עם גבינה צהובה, האם עוברים על איסור דאו' של בישול בשר וחלב או רק איסור דרבנן.

יש לחקור. התורה נתנה מן השמים בלי ניקוד. ונאמר בפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו". א"כ מה ההכרח שמה שכתוב "חלב" שזה חלב שהוא צלול, אולי כונת התורה לחלב (בצירה), שיש איסור לבשל גדי וחלב (בצירה) יחד. על כך אומ' הגמ' בסנהדרין (ד:) לא תבשל גדי, דרך בישול אסרה התורה, ומזה שכתוב "לא תבשל" אז בהכרח שמ"ש חלב, הכונה לחלב שהוא צלול שרק כך שייך בישול. אבל בחלב ( בצירה) לא שייך לומר בישול, אלא טיגון כיון שאינו נוזלי כחלב, כן ביאר רש"י שם.

ולפי"ז המבשל בשר עם גבינה צהובה, כיון שאינה נוזלית אינו אסור מן התורה, דדרך בישול אסרה התורה וגבינה צהובה עם בשר חשיב טיגון ולא בישול. ולפי"ז האוכלים במקומות שאינם כשרים, ומוכרים שם המבורגר עם גבינה צהובה וכדו', יש לומר שאינם עוברים איסור מן התורה אלא מדרבנן, שחז"ל אסרו לבשל בשר וחלב אף שאינו עובר איסור מן התורה. מ"מ דין זה הוא רק אליבא דהפרי תואר, שלדבריו בישול בשר וחלב זה רק במבשל בשר עם חלב שהוא נוזלי, ולא בחלב שהוא שומן שבזה חשוב טיגון של בשר וחלב ולא בישול.

אולם לדעת הפרי חדש אף באופן זה חשיב בישול בשר וחלב, שטיגון וצליה הוי בכלל בישול, ומה שרש"י בסנהדרין הסביר, כונתו לומר "שיותר נכון" לכתוב בישול על דבר נוזלי, אבל אה"נ שגם טיגון בכלל בישול. ולמעשה מחמירים כדעתו, שכן הביאוהו האחרונים והגר"א ועוד.

סימן ב - בדין שהייה בין בשר לחלב

שאלה: מהו שיעור ההמתנה בין אכילת בשר לאכילת חלב. שהרי מצאנו לכך מספר דעות, דיעה אחת אומרת שאין שיעור המתנה כלל בין בשר לחלב ואפי' באותה סעודה אפשר לאכול מאכלי בשר ואח"כ מאכלי חלב, ובלבד שיטול ידיו ויקנח פיו מאכילת הבשר. דיעה אחרת אומרת שיש שיעור להמתנה והוא עד הסעודה הבאה, ואפי' שתהיה לאחר חמש דקות מהסעודה הראשונה. דיעה אחרת אומרת ששיעור ההמתנה הוא שעה אחת. ודיעה נוספת אומרת ששיעור ההמתנה הוא שש שעות.

וכן מה הדין אם עבר שיעור של שש שעות מאכילת הבשר, אלא שעדיין נמצא באותה סעודה שאכל בה בשר האם מותר לאכול באותה סעודה מאכלי חלב שהרי כבר עברו שש שעות.

א. בביאור פלוגתת הראשונים אם צריך לשהות בין בשר וחלב.

ב. בביאור פלוגתת הר"ן והרא"ה בדברי הרי"ף.

ג. בביאור טעם השהייה בין בשר וחלב.

ד. בביאור טעם ההמתנה לר"ת והתוס'.

ה. זמן השהייה בין בשר וחלב.

ו. בדין עוף וגבינה.

ז. בביאור דברי הרמ"א סימן פט ס"א.

ח. בביאור דברי המהרש"ל.

ט. בביאור דברי והר"ן והרמ"א (סימן פט ס"א).

י. דינים העולים.

יא. עיקרי הסוגיא בקיצור.

א. בביאור פלוגתת הראשונים אם צריך לשהות בין בשר וחלב.

איתא בגמ' חולין (קה.) בעא מיניה רב אסי מר' יוחנן כמה ישהה בין בשר לגבינה. ופרש"י דמשמע שאכל בשר ורוצה לאכול גבינה, א"ל ולא כלום, איני והאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה, גבינה מותר לאכול בשר, אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר, א"ל ולא כלום. ומבואר דאסור לאכול גבינה אחר בשר, ואילו בשר אחר גבינה מותר.

ועוד אמר מר עוקבא אנא להא מלתא חלא בר חמרא גבי אבא, דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר כי השתא, ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחריתי אכילנא ע"כ. ומבואר דצריך לשהות בין גבינה לבשר שיעור סעודה.

ועוד נאמר שם (קד:) תנא אגרא חמוה דרבי אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן, פרש"י דרך הפקר שאינו נזהר בהם. הוא תני לה הוא אמר לה בלא נטילת ידיים ובלא קינוח הפה. רב יצחק בריה דרב משרשיא איקלע לבי רב אשי אייתו ליה גבינה אכל אייתו ליה בשרא אכל ולא משא ידיה, אמרי ליה והא תאני אגרא חמוה דרבי אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן, עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא. אמר להו הני מילי בליליא אבל ביממא הא חזינא ע"כ. מבואר דמותר לאכול גבינה אחר אכילת עוף אף בלא נט"י וקינוח הפה.

והקשו בתוס' ד"ה "עוף" תימה דהיכי פריך מגבינה אחר בשר אבשר אחר גבינה, דרב יצחק גבינה ואח"כ בשר אכיל ולא דמי כדאמר רב חסדא בסמוך. ותירצו דברייתא דאגרא משמע עוף וגבינה נאכלין באפיקורן בלא נט"י ובלא קינוח הפה, אבל שאר בשר בעי נטילה וקינוח הפה, והכי דמי אי אכל בשר ואח"כ גבינה לא סגי בנטילה וקינוח עד סעודה אחריתי כדעבד מר עוקבא, אלא ודאי מיירי בגבינה ואח"כ בשר, והא דכתב בשר ואח"כ גבינה לא דק אלא גבינה ובשר. נמצא לדברי התוס' דעוף וגבינה נאכלין באפיקורן בלא נט"י וקינוח הפה, ובאוכל גבינה ואח"כ בשר בעי נטילה וקינוח הפה, שעל זה הקשו בגמ' דתני אגרא חמוה דרבי אבא עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא. והשיב להם הני מילי בליליא אבל ביממה הא חזינא. ובאוכל בשר ואח"כ גבינה בעי שהייה עד סעודה אחריתי, ובסעודה אחריתי א"צ להמתין שש שעו', אלא אפי' אם סילק השולחן ובירך מותר כמ"ש התוס' (קה.) ד"ה "לסעודתא". ולפי"ז הא דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה, היינו עד סעודה אחריתי כמר עוקבא.

נמצא לדברי התוס' דעוף וגבינה נאכלין באפיקורן כברייתא דאגרא. בשר ואח"כ גבינה בעי נטילה וקינוח, מדיוקא דברייתא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן, בשר וגבינה לא ומשו"ה בעי נטילה וקינוח. ולפי"ז הא דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה, היינו בלא נטילה וקינוח. וכתב הר"ן (לז:) ד"ה "אמר" ראיה לדבר מדאמרי' (קה:) לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל דהנטילה רשות אבל בין תבשיל לגבינה חובה. אלא איכא תקנתא בין תבשיל לגבינה דלא צריך שהייה והיינו קינוח הפה ונטילה, ודלא כפשט רב חסדא. והא דהקשו בגמ' אדרב יצחק דאכל גבינה ובשר בלא נטילת ידיים, רק על נטילת ידיים הקשו, דלעניין נט"י אין הבדל בין בשר ואח"כ גבינה לגבינה ואח"כ בשר, ולכן אף שהקשו מבשר וגבינה כונתן על נט"י. וביאר הר"ן שם, הא דר"ח דהתיר לאכול גבינה אחר בשר אפי' בלא קינוח הפה, לפי שאין הגבינה וטעמה נשארת בפה אלא נמוקה מאליה, ומשו"ה סגי בנטילת ידיים בלילה, משא"כ בשר שנדבק השומן בפיו לא סגי בנט"י וצריך גם הדחת פיו.

הרי"ף (דף לז:) כתב, אמר מר עוקבא אנא בהא מילתא חלא בר חמרא וכו', אנא בהאי סעודתא לא אכילנא בסעודתא אחריתי אכילנא. ושמעינן מהא דא"ר חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה דלא שרי למיכל גבינה בתר בשרא אלא עד דשהי ליה שיעור מאי דצריך לסעודתא אחריתי, דלא אשכחינן מאן דשרי למיכל גבינה בתר בשרא בפחות מהאי שיעורא, דהא מר עוקבא אע"ג דשרי ליה כי האי שיעורא, קרי אנפשיה חלא בר חמרא. ומבואר דס"ל להרי"ף דמר עוקבא שהה בין אכילת הבשר לגבינה שיעור שדרך בנ"א להמתין עד הסעודה הבאה, כדברי הרמב"ם (פ"ט ממאכלות אסורות הכ"ח) שהוא כמו שש שעו'. ולפי"ז הא דהמתין מר עוקבא מסעודה לסעודה מן הדין נהג כן ולא חסידות. והא דהקשו אדרב יצחק שאכל גבינה ואח"כ בשר משום דדוקא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן (בלא נטילה וקינוח) אבל גבינה ובשר לא. וכתב הר"ן (דף לז:) ד"ה "אמר" וכי אמרי ב"ש וב"ה מקנח ומדיח, בכה"ג שאכל גבינה ובשר. ומשו"ה הקשו מדוע הרב לא נטל וקינח, והא דהקשו מבשר וגבינה לא דק אלא גבינה ובשר, וכדברי התוס' ד"ה "סוף".

נמצא לדברי הרי"ף דעוף וגבינה נאכלין באפיקורן אף בלא נט"י וקינוח הפה כברייתא דאגרא, גבינה ואח"כ בשר צריך נטילת ידיים וקינוח הפה. אבל בשר ואח"כ גבינה צריך לשהות עד הסעודה הבאה שהוא שיעור כשש שעו'. וכן דעת הרמב"ם (פ"ט ממאכלות אסורות הכ"ח), הרא"ש (פ"ח סי' ה) והרשב"א (קה.) ד"ה "נמצא" והביא שכן דעת ר"ח ובעל העיטור שצריך להמתין בין בשר וגבינה שש שעו', וכן פסק הב"י באו"ח סי' קעג ד"ה "וכתב" שהעולם נהגו כדברי הרמב"ם והרשב"א בתורת הבית הארוך (בית ג שער ד עמ' פו:).

הר"ן (לז:) ד"ה "אמר" הביא שהרא"ה ז"ל מסתפק ואומר שאפשר שלא אסר הרי"ף לאכול בשר ואח"כ גבינה תוך שיעור סעודה אחרת אלא בלא קינוח הפה, אבל בקינוח הפה שרי. והר"ן שם תמה על דבריו, כיון שהרי"ף ז"ל הביא ראיה מימרא דמר עוקבא, אלמא ס"ל שלא מפני מידת חסידות בלבד היה עושה כן, אלא מפני שורת הדין ואם איתא דבקינוח הפה סגי, למה היה מיקל מר עוקבא יותר מאביו והוה קרי נפשיה חלא בר חמרא, ליעבד קינוח הפה, ואבוה נמי לא הוה צריך לשהות עד למחר. ועוד שהרי בסמוך הוצרך לפרש הרי"ף ז"ל דכי אמר רב נחמן (לה:) בין תבשיל לגבינה חובה, בין תבשיל לגבינה דמעיקרא קאמר, ואם כדבריו דסגי בקינוח הפה לוקמיה לדברי רב נחמן כפשטה דעביד קינוח בין תבשיל לגבינה.

והן אמת שהרי"ף לא אמר כלל דהא דרב נחמן בין תבשיל לגבינה דמעיקרא, אלא שהרי"ף דחה להא דס"ל דרב נחמן התיר לאכול גבינה אחר תבשיל בנט"י דלא אשמועינן רב נחמן אלא דמים אמצעים חובה בין בשר לגבינה, אבל להקדים בשר לגבינה וגבינה לבשר מדרב חסדא שמעינן ליה, דרב חסדא הלכתא היא, דהא קא מקשינן מיניה לר' יוחנן וקא מדחינן לדרבי יוחנן מקמיה דרב חסדא, אלא שמעינן דהלכתא היא. והא דרב נחמן לא גמרי' מיניה אלא דמים אמצעים שבין גבינה ובשר חובה ותו לא מידי. נמצא דאי הלכתא כר"ח שאסור לאכול גבינה אחר שאכל בשר, א"כ הא דר' יוחנן בין תבשיל לגבינה חובה, צ"ל לגבינה שאכל קודם הבשר, אבל בשר ואח"כ גבינה אסור כדרב חסדא.

ולפי מ"ש דלדעת הרי"ף באכל גבינה ואח"כ בשר צריך נטילת ידיים וקינוח הפה קשה. מדוע הקשו אדרב יצחק רק מטעם נט"י, וכמ"ש ולא משא ידיה. מסביר הר"ן שרב יצחק קינח פיו אלא שהיה חסר לו רק נט"י ומשו"ה הקשו אנט"י.

עלו בידינו ב' פירושים בברייתא דאגרא. פירוש א' כדברי התוס' והרי"ף דרב יצחק אכל גבינה ובשר והיה צריך לעשות נטילה וקינוח, אלא שקינוח הוא כבר עשה כמ"ש הר"ן ולכן הקשו מנטילה. והא דאמרו בשר וגבינה לא דקדקו בדבריהם דאגב דנקט בברייתא עוף וגבינה נקט נמי בשר וגבינה, ואה"נ דאכל גבינה ובשר. פירוש ב'. כר"ת דרב יצחק אכל גבינה ואח"כ בשר ובכה"ג צריך רק ליטול ידיו בין הגבינה לבשר, ושפיר הקשו מנט"י, והא דכתבו בשר וגבינה לא, צ"ל דלעניין נט"י אין חילוק בין בשר תחילה לגבינה תחילה דבשניהם בעי נט"י, ורק לגבי קינוח הפה יש חילוק, דבבשר ואח"כ גבינה בעינן קינוח ונטילה, ובגבינה ואח"כ בשר לא בעי קינוח הפה וסגי בנטילה.

ועוד, דאיכא ג' דעות בראשונים כמה להמתין בין אכילת הבשר לגבינה.

דעת ר"ת דאף באותה סעודה שרי למיכל גבינה אחר בשר ובלבד שיטול ידיו ויקנח פיו, ובלא נטילה וקינוח צריך להמתין עד סעודה אחריתי, וסעודה אחריתי אפי' לאלתר אם סילק השולחן ובירך, כדברי התוס' ד"ה "לסעודתא".

דעת התוס', אכל בשר אסור לאכול גבינה עד סעודה אחריתי, כמ"ש בד"ה "לסעודתא" דלא פלוג רבנן.

דעת הרי"ף אכל בשר אסור לאכול גבינה עד שיעור הצריך לסעודה אחריתי שהוא כפי הרגילות של בנ"א שאוכלים סעודה בשחרית וסעודה בערבית, שהוא בערך כשש שעו', וכמ"ש הרמב"ם וכן פסק בשו"ע (סימן פט ס"א).

ב. בביאור פלוגתת הר"ן והרא"ה בדברי הרי"ף.

הר"ן (דף לז: מדפי הרי"ף) ד"ה "אמר" הביא שהרא"ה ז"ל מסתפק ואומר שאפשר שלא אסר הרי"ף ז"ל לאכול בשר ואח"כ גבינה תוך שיעור סעודה אחרת אלא בלא קינוח הפה, אבל בקינוח הפה שרי ע"כ. ותמה עליו הר"ן דכיון שהרי"ף הביא ראיה מימרא דמר עוקבא, אלמא ס"ל שלא מפני מידת חסידות בלבד היה עושה כן אלא משורת הדין. ואם איתא דבקינוח הפה סגי למה היה מיקל מר עוקבא יותר מאביו בכך והוה קרי נפשיה חלא בר חמרא, ליעבד קינוח הפה. ואבוה נמי לא הוה צריך לשהוי עד למחר. ועוד שהרי בסמוך הוצרך לפרש הרי"ף ז"ל דכי אמר רב נחמן בין תבשיל לבגינה חובה, בין תבשיל לגבינה דמעיקרא קאמר, ואם כדבריו לוקמה בעביד קינוח הפה. ולפיכך הדבר ברור שהרי"ף ז"ל סובר דלבשר ואח"כ גבינה לא סגי קינוח הפה אלא שהייה בעינן עכ"ל.

אולם הרא"ה בחידושיו (קה.) מסביר אחרת בדעת הרי"ף, בד"ה "אמר מר עוקבא" הוכיח מב"ש וב"ה דמר אמר מקנח ומר אמר מדיח ולא הזכירו שהייה כלל, ואם היה צריך לשהות היו אומרים, אלא ודאי ב"ש וב"ה הכשר גמור כאמרי דבקינוח והדחה סגי אפי' לבשר תחילה ואח"כ גבינה ותו לא בעי מידי, אבל שהייה לא נאמרה אלא בלא הכשר של קינוח ונטילה דאז צריך לשהות מסעודה לסעודה, ולפי"ז הא דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה, היינו בלא הכשר נטילה וקינוח הפה. והא דרב נחמן דאמר בין תבשיל לגבינה חובה ליטול ידיים, פירש הרא"ה (קה:) ד"ה "אמצעים רשות" דלפי דברי הרי"ף רב נחמן סבר כן בלא קינוח הפה, ומשו"ה הסביר דחייב לומר שאכל גבינה תחילה ולא בשר, משום דבבשר תחילה ואח"כ גבינה צריך נטילת ידיים וקינוח הפה, וכיון שרב נחמן דיבר רק על נט"י בהכרח שדיבר רק על גבינה שנאכלה קודם הבשר, ואה"נ שאם יאכל בשר ואח"כ גבינה גם רב נחמן יודה דבעי נטילה וקינוח הפה כב"ש וב"ה.

ולפי"ז שפיר אפשר לומר דהרי"ף סובר כר"ת דאם אכל בשר ורוצה לאכול גבינה צריך נטילה וקינוח, ומ"ש הרי"ף שצריך לשהות עד סעודה אחריתי, זה בלא נטילה וקינוח הפה.

אלא שהרי"ף ור"ת פליגי בביאור דברי רב נחמן. ר"ת סבר דרב נחמן דאמר דבין תבשיל לגבינה חובה, אף דמיירי רק לעניין נט"י, מ"מ צ"ל דה"ה דמצריך קינוח הפה כמ"ש הר"ן ד"ה "אמר". אולם הרא"ה סבר דרב נחמן דיבר דוקא לנטילת ידיים ולא לקינוח הפה, וא"כ היכא שרי לאכול גבינה אחר שאכל בשר בנט"י בלבד. ע"כ הוצרך הרי"ף לומר דבהכרח שרב נחמן מיירי בשאכל גבינה קודם הבשר, ומשו"ה סגי בנטילה בלבד, דבבשר ואח"כ גבינה בעי נטילה וקינוח.

ג. בביאור טעם השהייה בין בשר וחלב.

איתא בגמ' בחולין (קה.) בעא מיניה ר' אסי מר' יוחנן כמה ישהה בין בשר לגבינה א"ל ולא כלום, איני והא אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה, גבינה מותר לאכול בשר, אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר, א"ל ולא כלום. פרש"י ד"ה "אסור לאכול גבינה" משום דבשר מוציא שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו ע"כ. גופא אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה, גבינה מותר לאכול בשר, א"ל רב אחא בר יוסף לרב חסדא בשר שבין השיניים מהו. ופרש"י מי חשיב בשר שלא לאכול גבינה עמו עד שיטלנו. קרי עליה הבשר עודנו בין שיניהם, אלמא מיקרי בשר. ומוכרח לומר לדעת רש"י דשאלת רב אחא היא אלאחר שש שעו' משאכל בשר, דאי בתוך שש שעו' תיפוק ליה דאסור משום טעם השומן, אלא דבעי אלאחר שש שעו', וא"ל ר"ח דמיקרי בשר. ונמצא דכל זמן שהבשר בפיו אסור לאכול גבינה, וכ"כ הרא"ש (פרק כה' סי' כה) דרב אחא בעי מי הוי כמעוכל כיון דנשתהה כ"כ עד זמן סעודה אחרינא וא"צ להסירו, קרי עליה הבשר עודנו בין שיניהם.

נמצא לדעת רש"י טעם המתנת שש שעו' בין אכילת הבשר לגבינה הוא משום שעולה מהקיבה טעם שומן הבשר.

הרמב"ם (פ"ט מהל' מאכלות אסורות הכ"ח) כתב, מי שאכל בשר תחילה בין בשר בהמה ובין בשר עוף לא יאכל אחריו חלב עד שיהיה בינהם כדי שיעור סעודה אחרת והוא כמו שש שעות מפני "הבשר של בין השיניים שאינו סר בקינוח" ע"כ. מבואר דטעם הרמב"ם הוא משום הבשר הנשאר בין השיניים, ולדבריו קשה, מאי בעי רב אחא בר יוסף לרב חסדא בשר בין השיניים מהו. כיון דס"ל להרמב"ם דטעם רב חסדא דאסר לאכול גבינה אחר בשר משום בשר שבין השיניים, א"כ מה שואל רב אחא בשר בין השיניים מהו. כן הקשה המעשה רוקח עיי"ש. והב"ח (יו"ד סי' פט) ד"ה "ויש" תירץ, די"ל דקא מיבעיא ליה אם יש לסמוך על ניקור הבשר שבין השיניים שלא יהא צריך להמתין שש שעו', וקרי עליה הבשר עודנו בין שיניהם כלומר אין לסמוך.

נמצא דלדעת הרמב"ם טעם ההמתנה של שש שעו' בין אכילת הבשר לגבינה הוא משום בשר הנשאר בין השיניים.

הטור (יו"ד סי' פט) הביא נפק"מ בין הדעות. לרש"י אפי' אם יש בשר בין השיניים לאחר שש שעו' צריך להסירו, ובתוך שש שעו' אפי' אין הבשר בין השיניים אסור לפי שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן ארוך. ולפי"ז אם לא אכלו אלא שלעסו לתינוק א"צ להמתין, דכיון שלא אכלו אינו מוציא טעם. ולהרמב"ם בשר שבין השיניים לאחר שש שעו' מותר אפי' נשאר בין השיניים, ולכן הלועס לתינוק צריך להמתין. וטוב לאחוז בחומרי שני הטעמים עכת"ד. וכן כתב הכס"מ (פ"ט ממאכלות אסורות הכ"ח) ד"ה "ומ"ש".

וכתב הפמ"ג במשצ"ז (סי' פט סק"א) דלכל אחד מהפירושים יש קולא וחומרא. לרש"י קולא בלועס לתינוק, דכיון שלא אכל אין מושך טעם וא"צ להמתין, וחומרא דבשר שבין השיניים אף לאחר שש שעו' צריך לנקר, והלועס לתינוק שא"צ להמתין היינו במנקר שיניו. ולהרמב"ם קולא, שלאחר שש שעו' אף שיש בשר בין שיניו א"צ לנקר, דאחר שש שעו' חשוב כמעוכל וכמ"ש הפרישה (סק"ב), וחומרא דלועס לתינוק צריך להמתין שש שעו' משום בשר בין השיניים ע"כ.

באמרי בינה כתב שלדעת הרמב"ם בלועס לתינוק לא מהני אף במנקר שיניו בתוך שש שעו', דאל"כ אין חילוק בלועס בין רש"י להרמב"ם, דגם לרש"י צריך לנקר דוקא. אלא ודאי דלהרמב"ם לא מהני דחיישינן שמא לא ינקר יפה וק"ל. וזה נלמד מהגמ' כמו שהסביר הב"ח בדעת הרמב"ם דרב אחא שאל על תוך שש שעו' האם מועיל לנקר שיניו, וענו לו מהפסוק הבשר עודנו בין שיניהם, כלומר דחיישינן שמא לא ינקר יפה, וכ"כ בערוך השולחן (סי' פט ס"ג), ובפרי תואר (סי' פט סק"ב).

אולם הפרי חדש (סי' פט סק"ב) חולק על הבנת הטור ברמב"ם שלאחר ששהה כשיעור מותר אפי' נשאר בשר בין השיניים. וליתא, דלא מסתבר דבשר שבין השיניים מתעכל תוך שש שעו'. והוכיח ששאלת רב אחא בגמ' היתה אלאחר שש שעו', דאי בתוך שש שעו' מאי קמיבעיא ליה, דהא אסתמא קאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה, ולא קמפליג בין איכא בשר בין השיניים או ליכא. אלא משמע דלאחר שש שעו' מיבעיא ליה, ופשיט ליה דמיקרי בשר. ולכן נראה שהרמב"ם כתב שצריך שש שעו' מפני הבשר שבין השיניים שאינו סר בקינוח, כלומר שלא התירו חכמים אלא אחר גבינה מפני שקצת טעם נשאר בפה לכן סגי ליה בקינוח, משא"כ בבשר שנכנס בשיניים, ולא התירו חכמים בחטיטה בשיניים משום דלמא לא יחטט יפה יפה, ולפיכך נתנו חכמים שיעור שש שעו' דמסתמא מה שנשאר בין השיניים יוצא לחוץ מעט מעט ומסירו, ואחר שיעור זה לא חיישינן שמא נשאר בשר בשיניים. ואת"ל שנשאר, לא חיישינן שיצא החוצה לפיו בעוד שאוכל הגבינה. אבל אם מוצא בשר בין השיניים אף לאחר שש שעו' משמע ודאי דבשר הוי וצריך להסירו אף לדעת הרמב"ם. ולדבריו שאלת רב אחא בגמ' היא אלאחר שש שעו', ואפשר שגם המעשה רוקח והמהר"ם סוברים כן. ואף שכל אחד תירץ אחרת, מ"מ הם בדעה אחת ששאלת רב אחא היא אלאחר שש שעו', וכן הסביר בספר דינא דחיי לבעל הכנסת הגדולה (לאוין קמא דף קל, והובא גם בכנה"ג פט אות יג).

ולדבריהם הא דלא כתב הרמב"ם דאם מצא בשר בין שיניו לאחר שש שעו' צריך להוציאו, משום דכתב בסתמא דשהייה היא משום בשר שבין השיניים, וממילא משמע שצריך להסיר הבשר אם מצא לאחר שש שעו'.

החיד"א הקשה על דבריהם בשיורי ברכה (אות ב) ד"ה "ונראה" דכיון דהוי בעיא בש"ס ופשטוה צריך היה הרמב"ם לכותבו, דבמילתא דהסתפק בש"ס אין לומר סתמו כפירושו, ומה גם דאורחיה דהרמב"ם לאתויי כל דאיתמר בש"ס כנודע, לכן תפס הטור בדעת הרמב"ם ז"ל דאחר השיעור א"צ להסיר בשר שבין השיניים, דאי סבר הרמב"ם שצריך להסירו היה לו לכותבו.

ונ"ל דמה שהקשו האחרונים על הרמב"ם מרב אחא מוכרח לומר דלמדו ששאלת רב אחא היא כפירוש הרא"ש בשר בין השיניים מהו, כלומר מי הוי כמעוכל כיון שנשתהה כל כך עד זמן סעודה אחרינא וא"צ להסירו, וכדברי רש"י מי חשיב בשר שלא לאכול גבינה עמו עד שיטלנו. והסביר המעדני יו"ט (אות ד) דהרא"ש לשיטתיה, דס"ל דלא מהני קינוח ונטילה בין בשר לגבינה, ומדינא צריך שיהוי עד זמן סעודה אחרת, הוא דהוצרך לפרש כן, והבינו האחרונים שהרמב"ם ג"כ מפרש כך ברב אחא, ולכן הקשו ותירצו. אולם אם נפרש את דברי רב אחא כר"ת לא יקשה כלל על הרמב"ם. ר"ת דס"ל שאף באותה סעודה מותר לאכול בשר ואח"כ גבינה ובלבד שיטול ידיו ויקנח פיו, אינו יכול לפרש כהרא"ש דודאי לאחר זמן מועט כזה אין הבשר חשוב כמעוכל, ולא שייך לשאול מי הוי כמעוכל או לא. אלא שאלת רב אחא היא האם הקינוח וההדחה שעשה מועיל לאכול אחריו גבינה אף שיש בשר בין שיניו, ז"א כיון שנטל ידיו וקינח פיו לא חששו חכמים שאוכל גבינה עם בשר בין שיניו, וקרי עליה הבשר עודנו בין שיניהם.

וכן נפרש בדעת הרמב"ם, דרב אחא בעי כיון דשהה שש שעו' האם מותר לאכול גבינה עם בשר שבין שיניו או לא. די"ל דרק בכה"ג לא חששו חכמים, אבל בתוך שש שעו' אינו יכול לאכול גבינה אף שיחצוץ שיניו וכמ"ש הרמב"ם שאינו סר בקינוח. ולפי"ז אין להקשות מאי בעי רב אחא, דרב אחא שפיר שאל. אולם מהאחרונים מבואר דלא למדו כן מדהקשו על הרמב"ם.

בדעת רש"י נחלקו הראשונים. הטור למד ברש"י דמ"ש, משום דבשר מוציא שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו, שזהו הטעם של המתנת שש שעו' בין בשר לחלב. ומבואר בטור דלמד ברש"י דרק כאשר בולע את הבשר צריך להמתין שש שעו', משא"כ אם רק לועס שא"צ להמתין. דכיון שעולה טעם בשר לכן אסור לאכול גבינה עד שש שעו', שזהו שיעור עיכול, וחז"ל חששו שאם יאכל גבינה ויהיה לו טעם של בשר בפיו, מזה הוא יבוא לאכול בשר וחלב, וכ"כ הכס"מ (פ"ט מאכלות אסורות הכ"ח) ד"ה "ומ"ש רבינו".

אולם האיסור והיתר (כלל מ' ס"ז) כתב וז"ל: וכתב ביו"ד אבל באותה סעודה אפי' לא יהא דבר בין שיניו אסור כדפרש"י לפי שהבשר מוציא שומן והלכך הלועס בשר לתינוק אפי' לא אכלו צריך ג"כ להמתין עד סעודה אחריתי עכ"ל. והכי נהגינן: ומבואר דאף שלועס לתינוק ואינו בולע כלל אפ"ה צריך להמתין ודלא כהטור, וא"כ הא דכתב רש"י משום דבשר מוציא שומן היינו מהפה, וכמ"ש והוא נדבק "בפה", שלאחר לעיסת הבשר הפה נעשה שומני מהבשר, ושומן זה אינו סר עד שש שעו', וכן פירש הלבוש (פט ס"א) דטעם הבשר שנשאר לו בפיו ומושך לו טעם השומן כאילו אכל עכ"ל. והנפק"מ בין הטור לאיסור והיתר היא בלועס לתינוק, דלהטור א"צ להמתין כיון שלא אכלו, ולהאיסור והיתר צריך להמתין משום השומן שבפיו. ועיין בש"ך (סי' פט סק"ב) שתמה על דברי העטרת זהב (הלבוש), ובשפתי דעת (סק"ב) הביא שהמנחת יעקב (כלל עז אות א) כתב דהלבוש גירסא אחרת היתה לו בטור. נמצא שנחלקו הראשונים והאחרונים בפירוש רש"י.

הנפק"מ בין שיטת רש"י לשיטת הרמב"ם.

א. הלועס לתינוק בשר כדי לרככו. לדעת רש"י (ע"פ הטור והש"ך) א"צ להמתין שש שעו' כיון שלא אכל את הבשר. ולדעת הרמב"ם צריך להמתין שמא נשאר בשר בין שיניו.

ב. בשר הנמצא בין שיניו לאחר שש שעו'. לדעת הרמב"ם הבשר חשוב כמעוכל כמ"ש הפרישה, ויכול לאכול גבינה מבלי להסירו. לדעת רש"י אף שחשוב כמעוכל מ"מ אסור לאכול עמו גבינה וצריך להסירו, וכן כתב השו"ע (סי' פט ס"א).

ג. הבולע בשר מבלי ללעוס כלל, לדעת רש"י (ע"פ הטור והש"ך) כיון שהבשר מוציא שומן עד שש שעו' לכן צריך להמתין. משא"כ להרמב"ם דבכה"ג שאין בשר בין שיניו א"צ להמתין כלל.

ד. האוכל גבינה חריפה או מתולעת וקשה מאוד. לדעת הרמב"ם א"צ להמתין כיון שלא נשאר בין שיניו. ולדעת רש"י צריך להמתין שהטעם שלה נמשך בפה זמן רב (ט"ז סק"ד) והובא בפמ"ג משבצ"ז (קס"א).

ה. אדם שיש לו שיניים תותבות ואחר שאכל בשר מחליפן בשיניים אחרות, או שמנקה אותם היטב. לדעת הרמב"ם א"צ להמתין שש שעו' כיון שאין בשר בין שיניו. ולדעת רש"י גם בכה"ג צריך להמתין משום טעם השומן הנמשך מהקיבה.

ו. אדם שאכל שומן של בשר, וכמ"ש הרמ"א (סי' פט ס"ג). לדעת הרמב"ם א"צ להמתין כיון שאין בשר בין שיניו. ולדעת רש"י צריך להמתין, דגם שומן מושך טעם כבשר. (ביאור הגר"א סי' פט סקי"ד).

למעשה לאחר שהטור שהביא את מחלוקת רש"י והרמב"ם סיים וטוב לאחוז בחומרי שני הטעמים. וכן פסק בשו"ע (סימן פט ס"א) וז"ל: אכל בשר וכו' לא יאכל גבינה אחריו עד שישהה שש שעו', ואפי' אם שהה כשיעור אם יש בשר בין שיניים צריך להסירו. והלועס לתינוק צריך להמתין ע"כ. ומבואר דאף שלאחר שש שעו' לדעת הרמב"ם א"צ להוציא הבשר שבין שיניו, מ"מ חוששים לדעת רש"י וצריך להוציאו, ולכן בכל נידון יש לחוש לשני הדעות הללו.

ד. בביאור טעם ההמתנה לר"ת והתוס'.

התוס' ד"ה "עוף" ס"ל דאם המתין מאכילת הבשר עד סעודה אחריתי שרי לאכול גבינה, כדמר עוקבא דאמר אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא לסעודתא אחריתי אכילנא. ובד"ה "לסעודתא" הסבירו דלאו בסעודה שרגילין לעשות אחת שחרית ואחת ערבית, אלא אפי' לאלתר אם סילק השולחן ובירך מותר דלא פלוג רבנן. ולדבריהם אפי' עשה סעודה חדשה לאחר חמש דק' שרי לאכול גבינה. ור"ת ס"ל שאפי' באותה סעודה שאוכל בשר מותר לאכול גבינה ובלבד שיטול ידיו ויקנח פיו.

ונראה להסביר את דבריהם. דתוס' סוברים דאף שיש טעם שומן בפיו שרי לאכול, דחז"ל גזרו שלא לאכול בשר וחלב דוקא "באותה סעודה" מחשש שמא יבוא לאוכלם יחד ע"י בישול, ולכן כשסילק השולחן ובירך ברהמ"ז שרי לאכול מיד גבינה כיון שאינו באותה סעודה, ובהפסק זה שעושה לא יבוא לאכול בשר וחלב יחד ע"י בישול, ורק כאשר אוכלם באותה סעודה חששו לכך. ואה"נ שאם אחר הסעודה מצא בפיו בשר צריך להוציאו, אבל בסתמא לא חיישינן ויכול לאכול מיד גבינה, והעיקר הוא שלא יאכל בשר וחלב באותה סעודה.

ור"ת ובה"ג סוברים שחז"ל חששו שרק אם יאכל בשר וחלב באותה סעודה ללא שום הפסק אז יכול להגיע לאכול בשר וחלב ע"י בישול. אבל כאשר עושה היכר של נט"י וקינוח הפה שרי לאכול אחריו גבינה אף באותה סעודה, דבכה"ג יודע שאין לאכול "יחד" בשר וחלב, וכל שאין אוכלם "יחד" לא חששו חז"ל שיבוא לאוכלם ע"י בישול. ואה"נ שאם לאחר שקינח פיו מצא בשר בין שיניו צריך להוציאו דקרי עליה הבשר עודנו בין שיניהם. ואם לא נטל ידיו וקינח פיו אז צריך להמתין לסעודה הבאה כהתוס'.

ה. זמן השהייה בין בשר וחלב.

איתא בחולין (קה.) אמר מר עוקבא אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא כד הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא, ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא לסעודתא אחריתי אכילנא ע"כ.

הרמב"ם (פ"ט מאכלות אסורות הכ"ח) כתב, מי שאכל בשר וכו' לא יאכל אחריו חלב עד שיהיה בינהן כדי שיעור סעודה אחרת והוא כמו "שש שעות" מפני הבשר של בין השיניים ע"כ. וכתב בלחם משנה דמקור דבריו הוא שכן סעודת תלמיד חכם בשעה שישית ומר עוקבא ת"ח הוה וא"כ משם עד שש שעו' הוי סעודה אחרת, וכ"כ בדגול מרבבה (סי' פט ס"א), וכן כתב הרי"ף דלא שרי למיכל גבינה בתר בשרא אלא עד דשהי ליה "שיעור" מאי דצריך לסעודתא אחריתי, דלא אשכחינן מאן דשרי למיכל גבינה בתר בשרא בפחות מהאי שיעורא, וכדעת הרמב"ם, וכמ"ש הר"ן שם ד"ה "אמר" דהרמב"ם ס"ל כהרי"ף לעניין השהייה שהיא שש שעו'. והרשב"א (קה.) ד"ה "נמצא" הביא שכן דעת ר"ח, ובעל העיטור (שער ראשון הכשר הבשר יג, א), וכן הרא"ש (סי' ה) העתיק דברי הרי"ף להלכה, וכן רש"י אף שלא פירש דברי מר עוקבא מ"מ כיון דכתב דטעם השהייה הוא משום שבשר מוציא שומן "ומאריך בטעמו" בהכרח דס"ל כהרמב"ם.

ואילו התוס' ד"ה "לסעודתא" פירשו אחרת את דברי מר עוקבא וז"ל: לאו בסעודתא שרגילים לעשות אחת שחרית ואחת ערבית. אלא אפי' לאלתר אם סילק השולחן ובירך מותר דלא פלוג רבנן ע"כ. ובמרדכי (סי' תרפז) הביא דכן נראה לראבי"ה. ולדבריהם לא בעינן שש שעו' אלא אפי' לאלתר אם סילק השולחן וברכו מותר דלא פלוג רבנן, וכל מסעודה לסעודה שרי. נמצא דפליגי הרמב"ם והתוס' בביאור דברי מר עוקבא.

הכנסת הגדולה (ריש סי' פט) כתב, וראיתי לסמ"ק כתב על דעת הרמב"ם שכתב שצריך שיהוי שש שעו' שכן פירש הרי"ף, וכן משמע מתוך פירוש רש"י. ואני בעניי לא ראיתי גילוי מזה לא בדברי הרי"ף ולא בדברי רש"י, ואפשר שהם מפרשים סעודתא אחריתי כדברי התוס' בסילוק שולחן וברהמ"ז, וכן ראיתי לדמשק אליעזר שכתב, דאפשר דהרי"ף ס"ל סעודתא אחריתי היינו סילוק שולחן וברהמ"ז.

ובברכי יוסף העיר על דבריו (סי' פט סק"ב) ד"ה "והנה" דדבריו קשים. חדא שכן כתבו הרשב"א בתורת הבית הארוך (ב"ג ש"ד גמ' פו:) ובמשמרת הבית (פו.) ד"ה "עוד שם", וכ"כ הרשב"א בחידושיו (קה.) ד"ה "נמצא" פסק הלכה כדברי ר"ח והרב אלפסי ז"ל דבשר בהמה ואח"כ גבינה צריך לשהות לפחות מעת לעת והוא שיעור שש שעו' כמו שכתבו הרמב"ם והרב בעל העיטור, וכן הר"ן (לז:) ד"ה "אמר" כתב דדעת הרי"ף כהרמב"ם, ותו דהרי הרי"ף כתב להדיא דלא שרי למיכל גבינה בתר בישרא אא"כ דשהי ליה שעור מאי דצריך לסעודתא אחריתי, דלא אשכחן מאן דשרי למיכל גבינה בתר בישרא בפחות מהאי שיעורא, דהא מר עוקבא אע"ג דשהי כהאי שיעורא קרי אנפשיה חלא בר חמרא עכ"ל. וקרובים דבריו ללשון רבינו חננאל רבו שהביא הרשב"א עיי"ש. והרי הרי"ף כתב להדיא דבעי שיעור מאי דצריך לסעודתא אחריתי ואיך כתב הרב דמשק אליעזר והכנה"ג דאפשר דבסילוק השולחן וברהמ"ז שרי. ועוד שבעל הכנה"ג עצמו בספרו דינא דחיי (דף קלג ע"א) כתב בפשיטות דדעת הרי"ף כהרמב"ם, וכן משמע מתוך פרש"י דכתב הטעם דבשר מוציא שומן ונדבק בפה "ומאריך בטעמו" ומוכח דבעי שיעור מסעודה לסעודה ולא סגי בסילוק השולחן וברהמ"ז עכ"ל.

ונראה להסביר דשורש מחלוקתם של הרמב"ם והתוס' היא בחקירה האם כונת מר עוקבא שההמתנה בין בשר לחלב היא דין שתלוי בזמן, או דין התלוי בסעודה אחרת. התוס' ס"ל שהוא דין התלוי בסעודה ולכן סברו שבסעודה אחריתי אפי' לאלתר שרי למיכל גבינה. והרמב"ם ס"ל שהוא דין התלוי בזמן, ולכן סבר שיש להמתין עד שש שעו' שזהו זמן סעודה הבאה.

הנפק"מ ביניהם היא שלכל אחד מהצדדים יש קולא וחומרא. לדעת הרמב"ם החומרא היא שתמיד צריך להמתין שש שעו', והקולא היא שאפי' באותה סעודה לאחר שש שעו' יהיה מותר לאכול גבינה. ולפי התוס' הקולא היא שאם בירך ברהמ"ז וסילק השולחן מותר מיד לאכול גבינה, החומרא היא שאם נמצא באותה סעודה אפי' לאחר שש שעו' אסור לאכול גבינה.

ובזה נחלקו השו"ע והרמ"א בסימן פט ס"א. השו"ע פסק כהרמב"ם דמר עוקבא שהמתין מסעודה לסעודה סבר שזה דין התלוי בזמן, וז"ש השו"ע אכל בשר וכו' לא יאכל גבינה אחריו עד שישהה שש שעות. ומבואר דדין זה תלוי בזמן ולא בסעודה. והרמ"א סבר דדברי מר עוקבא הינם דין התלוי בסעודה כמ"ש בתחילת דבריו וז"ל: יש אומרים דאין צריכין להמתין שש שעות רק מיד אם סילק ובירך ברהמ"ז מותר, וכן מה שכתב שהמנהג הפשוט במדינות אלו להמתין אחר אכילת הבשר שעה אחת ואוכלים אח"כ גבינה מיהו צריכים לברך ג"כ "ברהמ"ז" אחר הבשר דאז הוי "כסעודה אחרת". מבואר דדין מר עוקבא הוא דין התלוי בסעודה ולא בזמן (ולקמן נבאר עוד בדברי הרמ"א). ועיין עוד במה שנכתוב לקמן (אות ח') בשם המהרש"ל בעניין סעודה שנמשכת יותר משש שעות.

ו. בדין עוף וגבינה.

איתא בחולין (קד:) תנא אגרא חמוה דרבי אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן. כלומר דרך הפקר שאינו נזהר בהן, דהיינו שיכול מיד לאכול גבינה אחר שאכל עוף. הוא תני לה והוא אמר לה בלא נטילת ידיים ובלא קינוח הפה ע"כ. לעיל באות א כתבנו שנחלקו התוס' ור"ת כמה יש להמתין בין אכילת הבשר לגבינה. אולם בעוף וגבינה ליכא פלוגתא ביניהם, שעוף וגבינה נאכלין באפיקורן וא"צ צריך לשהות כלל, ועוד שא"צ נטילת ידיים וקינוח הפה כאגרא. אלא שהתוס' בד"ה "עוף" כתבו שהעולם נהגו שלא לאכול גבינה אחר בשר כלל ואפי' אחר עוף, ואע"ג דתני אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן דמשמע עוף תחילה. נמצא שתוס' למדו שדברי אגרא הינם להלכה, אלא שהעולם נהגו שלא כאגרא. אומרים התוס' דילמא דסבר אגרא דבשר עוף מבושל בחלב לאו דאו' ומשו"ה התיר לאכול באפיקורן, ולא קיי"ל הכי. ולפי"ז מנהג העולם שהחמירו לא לאכול גבינה אחר עוף משום דסברו שעוף וגבינה דאו'. וכן הובא בש"ך (סי' פז סק"ד) שכן דעת התוס', וצ"ל שסברו כת"ק וב"ה דס"ל דעוף מבושל בחלב דאו'.

הרא"ש (סי' ה) הביא את מנהג העולם שלא לאכול גבינה אחר בשר ואפי' אחר עוף, וסיים שאין לשנות המנהג. ז"א שמצד הדין עוף וגבינה דרבנן כאגרא, אלא שהעולם החמירו על עצמם ונהגו לא לאכול עוף וגבינה. ואפשר שטעם חומרתם לחוש לת"ק וב"ה דס"ל דעוף וגבינה דאו'.

הרמב"ם (פ"ט מאכלות אסורות הכ"ז) כתב אם אכל בשר עוף אחר שאכל הגבינה או החלב אינו צריך לא קינוח הפה ולא נט"י. והיינו כאגרא ואילו בהלכה כ"ח כתב מי שאכל בשר בתחילה בין בשר בהמה בין בשר עוף לא יאכל אחריו חלב וכו'. ואי פסק הרמב"ם כאגרא ה"ה לעוף ואח"כ גבינה שנאכלין באפיקורן ולמה חילק. הר"ן (לז. מדפי הרי"ף) ד"ה "עוף" הסביר בדעת הרמב"ם דלא התיר אגרא אכילה באפיקורן אלא גבינה ואח"כ עוף, אבל עוף ואח"כ גבינה לא. וכן מוכח בגמ' מעובדא דרב יצחק בריה דרב משרשיא דאייתו ליה גבינה ברישא ואכל והדר אייתו ליה בשרא ואכל ולא נטל ידיו. והקשו עליו דאגרא אמר עוף וגבינה נאכלין באפיקורן בשר וגבינה לא. ואי איתא דאגרא אפי' עוף ברישא ואח"כ גבינה מאי קושיה, לימא להו ר' יצחק דאה"נ בשר וגבינה לא, אבל גבינה ובשר שרי. אלא ודאי דאגרא לא התיר אלא גבינה ואח"כ עוף, והקשו ארב יצחק, גבינה ועוף אין גבינה ובשר לא, ורב יצחק הסכים לקושייתם וענה להם הני מילי בלילא אבל ביממא הא חזינא, ולפי"ז מ"ש עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא, כונתם לגבינה ועוף אין, גבינה ובשר לא.

נמצא לדברי הרמב"ם, דהא דנהגו העולם שלא לאכול עוף וגבינה זה משום דמדינא דגמ' אין לאכול עוף וגבינה ולא ממנהגא, דאגרא התיר רק גבינה ואח"כ עוף, אבל עוף ואח"כ גבינה אסור כבשר ואח"כ גבינה, ואף שעוף דרבנן. ועוד שלדבריו הא דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה, הכונה כל בשר בין בשר בהמה ובין בשר עוף, דשם בשר כולל הכל בהמה חיה ועוף.

הרמב"ן (קד:) ד"ה "עוף", וכן הביאו הר"ן (לז: מדפי הרי"ף) ד"ה "עוף", ס"ל דאגרא התיר אפי' עוף ואח"כ גבינה כפשטות דבריו, ואפ"ה פרכינן לרב יצחק בריה דרב משרשיא, דאי איתא דשרי למיכל בשרא ואח"כ גבינה באפיקורן, הוה ליה לאגרא לאשמועינן טפי דאפי' בבשר דאיכא איסור דאו' אי אכל גבינה ואח"כ בשר שרי למיכל באפיקורן, ומדלא תנא אלא עוף וגבינה משמע דעוף וגבינה דליכא איסור דאו' הוא דהתירו באפיקורן בכל עניין אף שאכל בתחילה עוף, אבל בשר וגבינה בכל עניין אסור, אף שאכל בתחילה גבינה ואח"כ בשר, והא דאמר רב חסדא לקמן אכל בשר אסור לאכול גבינה, כונת דבריו רק על בשר בהמה ולא עוף, משום דעוף וגבינה נאכלין באפיקורן. נמצא לדבריו דמדינא דגמ' שרי למיכל עוף וגבינה באפיקורן, וכן פסק למעשה אלא שלא הביא את מנהג העולם שנהגו לאסור עוף וגבינה. וכן דעת הריטב"א (קד:) ד"ה "והוא תני".

עלו בידינו דיש לנו ד' שיטות בראשונים בעניין מנהג העולם שהחמירו שלא לאכול עוף ואח"כ גבינה.

1. דעת התוס' שרק אגרא ס"ל שעוף וגבינה נאכלין באפיקורן כיון דעוף וגבינה דרבנן, אבל העולם סבר דעוף וגבינה דאו' ומשו"ה החמירו שלא לאכול עוף וגבינה.

2. הרא"ש ס"ל דמצד הדין עוף וגבינה דרבנן, אלא שהעולם החמירו על עצמם משום גדר וסייג.

3. הרמב"ם ס"ל דמדין הגמ' עוף ואח"כ גבינה אסור כאגרא, והעולם שהחמיר בעוף וגבינה הוא מדינא ולא מחומרא וסייג.

4. הרמב"ן ס"ל דלהלכה אפי' עוף וגבינה שרי למיכל באפיקורן, ולא הביא את מנהג העולם שהחמירו.

הב"י (או"ח סי' קעג) ד"ה "כתב בה"ג" הביא את דברי הרא"ש בעניין מנהג העולם וכתב, ונראה לי דזה שנהגו העולם שלא לאכול גבינה אחרי עוף איננו מטעם גדר וסייג, אלא ס"ל לעולם כדעת הרמב"ם דעוף וגבינה אסור מדינא, וצריך להמתין לאחר אכילת העוף שש שעו' כבשר בהמה, וכן פסק בשו"ע (סי' פט ס"א) וז"ל: אכל בשר אפי' של חיה ועוף לא יאכל גבינה אחריו עד שישהה שש שעו' וכו' ע"כ.

תוכן העניינים

ספר מנחת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה