בשר וחלב · עיקרי הסוגיא בקיצור
בגמ' חולין (קה.) אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה, גבינה מותר לאכול בשר ע"כ. מבואר שבשר חמור יותר מגבינה, שבבשר יש שני טעמים לאסור לאכול אחריו גבינה. הטעם האחד כרש"י שבשר מושך טעם ומאריך בטעמו. והשני כהרמב"ם משום בשר שבין השיניים. וא"כ הא דהתיר רב חסדא בבשר אחר גבינה נראה בפשטות דליכא בגבינה הני טעמים, אינה מושכת טעם ואינה נשארת בין השיניים.
ולכן האיסור והיתר (כלל מ' סעי' י) כתב שבין גבינה ישנה שעברו עליה ששה חודשים ובין גבינה מתולעת, אע"פ שאין איסור בדבר דהא אין נדבק בין השיניים, ואפי' אם נדבק לא מיקרי גבינה שבין השיניים כמו הבשר שבין השיניים, מ"מ מידת חסידות ופרישות שלא לאכול אחריו בשר, ומיהו איסור ודאי שאין, דדוקא טעם הבשר שבפה נקרא טעם מאחר שעיקרו בשר, דהיינו שהפסוק גילה לנו שבשר בין השיניים נקרא בשר כמ"ש "הבשר עודנו בין שיניהם", וא"כ רק בבשר שייך לומר כן ולא בגבינה, לכן מצד הדין אין לאסור גבינה בין השיניים ואף אין לאסור משום מושך טעם, ורק חסידות ופרישות יש בדבר.
אולם הרשב"א בתורת הבית הארוך (ב"ג ש"ד עמ' פו.) כתב שיש מי שפירש שרב יצחק בגמ' קד: לא עשה קינוח הפה בין אכילת הגבינה לבשר, דכיון שהגבינה רכה היא מתעכלת בתוך הפה בלחות הפה. ויש שפירשו שרב יצחק כן עשה קינוח הפה בין אכילת הגבינה לבשר, ולדיעה זו אין לחות הפה מספיקה כדי להוריד את הגבינה אפי' שהיא רכה, לכן צריך קינוח ע"י שיאכל או ישתה משהו. ואם תאמר מה בכך אם תישאר גבינה בין השיניים, על כך אומר הרשב"א שלא רק בשר שבין השיניים קרוי בשר, אלא גם גבינה שבין השיניים קרויה גבינה, וכן הבין הפרי חדש בדעת הרשב"א.
נמצא שנחלקו האיסור והיתר והרשב"א האם הפסוק הבשר עודנו בין שיניהם בא לרבות או למעט. לדעת האיסור והיתר הפסוק בא למעט שרק בשר בין השיניים מיקרי בשר ולא גבינה. ואילו הרשב"א ס"ל שהפסוק בא לרבות, שלא רק בשר שבין השיניים מיקרי בשר אלא ה"ה שגבינה שבין השיניים מיקרי גבינה.
ובזה נחלקו הט"ז והש"ך. הט"ז (סק"ד) פסק כהאיסור והיתר שהפסוק בא למעט. אלא דס"ל שרק לגבי בשר שבין השיניים בא למעט, אבל לטעם רש"י משום מושך טעם אין שום גילוי להתיר, ולכן בגבינה מתולעת אסור מדינא. והש"ך (ס"ק ט"ו) סבר כדעת הרשב"א וכתב שאם היא ישנה ששה חודשים חשיבה קשה, דגבינה נמי מיקרי גבינה בין השיניים ויש לאסור.
למעשה השו"ע (סימן פט ס"ב) פסק כהרשב"א כמו שהובא בב"י או"ח סי' קעג שמותר לאכול בשר אחר גבינה ובלבד שיקנח וידיח פיו. אלא שצריך להבין כיצד למד השו"ע את הרשב"א.
השו"ע למד שהרשב"א כתב להתיר בגבינה רכה כיון שהיא מתעכלת בלחות הפה ואין זה דוקא בגבינה רכה, אלא אף בגבינה קשה ס"ל להרשב"א שמותר דמילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן ולכן גם על הקשות לא גזרו. ומשו"ה רב חסדא שאמר אכל גבינה מותר לאכול בשר בכל הגבינות מיירי. וכן מ"ש הרשב"א שהגבינה רכה היא ומתעכלת בלחות הפה, בכל הגבינות איירי.
נמצא שיש שני פירושים בהבנת הרשב"א. הפרי חדש למד ברשב"א שהפסוק הבשר עודנו בין שיניהם בא לרבות שאף גבינה בין השיניים נקראת גבינה, ולכן בגבינות קשות צריך להמתין שש שעו' כמו בבשר ואח"כ חלב. והב"י למד ברשב"א שהפסוק בא למעט ולכן לא גזרו על הגבינה להמתין אחריה, ואף שישנם גבינות קשות שנשארות בין השיניים, מ"מ מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה, משום שרוב הגבינות הם רכות.
ולכן לדעת השו"ע שא"צ להמתין כלל בין גבינה לבשר. ובלבד שיקנח וידיח פיו ויטול ידיו בין הגבינה לבשר, וזה אפי' בגבינות קשות, ושכן פסק הגאון רבינו אליהו מני זצ"ל, וכ"כ ביב"א (ח"ו יו"ד סי' ז').
אולם הרמ"א כתב שהמנהג הוא שאין לאכול אחר גבינה קשה אפי' בשר עוף וצריך להמתין שש שעו' כמו אחר אכילת בשר. וה"ה לגבינה מתולעת שטבעה למשוך טעם עד אחר זמן רב. אבל בגבינה רכה א"צ להמתין כלל.
ונחלקו פוסקי זמנינו במאכל הנקרא "פיצה" האם צריך להמתין שש שעו' טיסוד מחלוקתם הוא האם הגבינה צהובה חשובה כגבינה קשה או לא.
דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל והרב וואזנר שליט"א שבגבינה צהובה של ימינו א"צ צריך להמתין כלל וכמו שהעיד הרב ויטמן שליט"א שגבינה צהובה המצויה בכל בית אינה חשובה כגבינה קשה שצריך להמתין אחר אכילתה שש שעו', כיון שתהליך הבשלתה היא בין חודש לחודשים. אולם דעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל להחמיר שצריך להמתין שש שעו' ואין הבדל בין גבינה צהובה, מלוחה או משולשת כולם חשובות כגבינה קשה.
סימן ה - בדין קינוח הדחה ונטילת ידיים בין חלב לבשר.
א. בביאור פלוגתת הראשונים בסוגיין.
ב. האם צריך ליטול ידיו ביום.
ג. האוכל גבינה ע"י מזלג האם צריך ליטול ידיו לפני אכילת הבשר.
ד. דינים העולים.
א. בביאור פלוגתת הראשונים בסוגיין.
איתא בחולין (קד:) תניא בית שמאי אומרים מקנח ובית הלל אומרים מדיח, מאי מקנח ומאי מדיח, אילמא ב"ש אומ' מקנח ולא בעי מדיח וב"ה אומ' מדיח ולא בעי מקנח וכו'. ופרש"י אילמא ב"ש אומ' מקנח פיו ולא מדיח במים שהקינוח יפה מן ההדחה ולא הוזכרה כאן הדחה. וב"ה אומ' מדיח ולא בעי קינוח דלא סגי ליה בקינוח אלא מדיח במים והוא עיקר וא"צ קינוח. נמצא לדברי רש"י דלב"ש רק קינוח מועיל ואילו הדחה לא, ולב"ה רק הדחה מועילה ואילו קינוח לא, כמ"ש דלא סגי ליה בקינוח. ומסקינן בגמ', דב"ש אומ' מקנח והוא הדין למדיח, וב"ה אומרים מדיח והוא הדין למקנח, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ופרש"י והוא הדין, דתרוייהו בעינן, וכן כתבו התוס' ד"ה "מקנח" שכן פירש ר"ח, והובא ברי"ף (לז:). ולדבריהם אכל גבינה ורוצה לאכול בשר צריך לקנח פיו במאכל ולהדיח פיו במים.
התוס' (דף קה.) ד"ה "אי לימא" הקשו על רש"י ב' קושיות. האחת, רש"י פירש את דברי ב"ש מקנח ולא מועיל מדיח וכן לב"ה, וקשה מלשון הגמ' דאמרה מקנח "ולא בעי" מדיח. שפשטות המילים לא בעי פירושם לא צריך, ז"א דסגי לב"ש בקינוח ולא צריך הדחה שהיא יותר טובה, דאי כדבריו הו"ל אלא מקנח ולא מדיח, מדיח ולא מקנח, בלא לכתוב לא בעי. נמצא דלשון הגמ' "לא בעי" אינו נכון לפרש"י. והקושיה השניה לפרש"י, מדוע הגמ' נדחקה להעמיד דליכא פלוגתא בין ב"ש לב"ה, לימא כפשטיה דברייתא דלא פליגי. דלב"ש עדיף קינוח ואילו הדחה אינה מועילה כלל, וב"ה סברי דאף בהדחה לחודיה סגי אף שזה פחות טוב מקינוח. ולפי"ז ב"ה מקילים דס"ל דסגי אף בהדחה לחודיה, וב"ש מחמירים דלא מהני בהדחה. ואין להקשות הוי ליה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה.
לכן כתבו התוס', נראה דפשיטא ליה למסדר הש"ס דהדחה עדיף מקינוח והכי פירושא, ב"ש סברי מקנח ולא בעי מדיח, כלומר בקינוח סגי אע"ג דהוא פחות טוב, ולא בעי מדיח דעדיף. וב"ה סברי מדיח לחודיה בעינן. ולפי"ז הוי ליה למימר "ולא סגי" במקנח שהוא גרוע, ולא לומר "לא בעי", אלא איידי דנקט לב"ש ולא בעי נקט נמי לב"ה. ובכך התיישבו דברי התוס' עם לשון הגמ'. אולם מהקושיה השניה קשה גם על דבריהם, דהגמ' יכלה להעמיד למסקנה דב"ש וב"ה פליגי כפשטה דברייתא, דב"ש תרתי בעי ונקט מקנח וה"ה דבעי מדיח בהדיה, וב"ה סברי דסגי בחד, או מדיח או מקנח. ולפי"ז ב"ש מחמירים על ב"ה. ועוד דלא קשה על ר' זירא. אלא שהתוס' דוחים אפשרות זאת, דא"כ הוה להו לב"ה למנקט מקנח דהוי רבותא טפי דגרע ממדיח, ומשו"ה מסקינן דלא פליגי.
נמצא דבין לרש"י ובין לתוס' למסקנה ב"ש וב"ה לא פליגי ותרוייהו בעי קינוח והדחה. ורק בהו"א של הגמ' נחלקו. ולכן בין גבינה לבשר צריך גם לקנח פיו במאכל וגם להדיח במים.
הרשב"א (קה.) ד"ה "אלא ב"ש" הקשה על שיטת רש"י והתוס' כמה קושיות, דאי כדבריהם דבעינן תרתי, לימא אגרא בלא קינוח הפה "והדחה" ובלא נט"י, ומדוע השמיט ההדחה. ועוד ב"ש בברייתא אמאי אמרי חדא ולא אמרי אידך. ועוד לשון מר אמר חדא ומר אמר חדא לא משמע דבעי תרתי, דלא נאמר חדא אלא במקום שכל חד מנייהו באנפי נפשיה מהניא. ולכן מסיק הרשב"א בשם אחרים דלא בעינן אלא חדא, או מקנח או מדיח וזה נראה עיקר.
הרא"ש (פ"ח סי' ה') דחה את דברי הרשב"א וכתב, ב"ש אומ' תחילה מקנח ולא הזכירו הדחה, אמרו להם ב"ה אף הדחה שהיא טובה יותר מקינוח, כמו שהוכיח רבינו שמשון ז"ל מלשון והודו להם ב"ש דהדחה עדיפא עיין מעדני יו"ט אות ק'. ואין לפרש (כהרשב"א) דב"ש אמרי דבקינוח לחודיה סגי וה"ה בהדחה לחודיה, וב"ה אומ' בהדחה לחודיה וה"ה בקינוח ולא פליגי, דא"כ כיון דאמרי ב"ש תחילה דסגי בקינוח לחודיה מה הוצרכו ב"ה תו למימר דסגי בהדחה לחודיה דעדיפה מקינוח. הרי ב"ש השמיעו רבותא דאפי' בקינוח לחודיה סגי, ומה הוסיפו ב"ה. הלכך צ"ל דתרוייהו בעי כרש"י קינוח והדחת הפה במים בין גבינה לבשר.
המהרש"א (קה.) בסוגיין הסביר דמהרא"ש מבואר מה הכריח את התוס' לפרש דתרוייהו בעינן, דפירשו דפשיטא ליה לתלמודא דהדחה עדיפא, ומשו"ה קשה לדעת הרשב"א מה הוצרכו ב"ה למימר דסגי בהדחה לחוד דעדיפא, שהרי ב"ש השמיעו רבותא טפי, ולכן פירשו דתרוייהו בעינן. אבל לרש"י דפי' דב"ש סברי דקינוח עדיף מהדחה וב"ה להיפך, לא מובן מה הכריחו לפרש דבעינן תרתי. במהר"ם (קה.) ד"ה "תוס'" הסביר מדוע הוכרח את רש"י לפרש כן, וז"ל: משום דאיהו (רש"י) מפרש דלב"ש קינוח עדיף, ולב"ה הדחה עדיפא, וא"כ אם איתא דלב"ש ס"ל קינוח לחודיה סגי וה"ה למדיח לחודיה, וכן לב"ה הדחה לחודיה סגי וה"ה לקינוח לחודיה, לא ה"ל לב"ש למינקט קינוח דעדיף לדידיה אלא הדחה דגריעה לדידיה. וכן ב"ה לא ה"ל למנקט הדחה דעדיפא לדידיה אלא קינוח דגריעה לדידיה (דהיה לכל אחר להשמיע רבותא) לכן צריך לפרש דס"ל דתרוייהו בעי.
עדיין צריך ליישב את קושיית הרשב"א על רש"י והתוס' מדוע אגרא השמיט את ההדחה. כתב הריטב"א (קה.) ד"ה "ת"ר בש"א" דמה שלא הזכיר אגרא הדחה לישנא קלילא תני וסותם אותו בכלל קינוח הפה שהזכיר. והר"ן (לז:) ד"ה "בית" כתב מדלא הזכיר אגרא הדחה לפיכך נראה דמדיח היינו נטילת ידיים, וכולהו מודו דתרוייהו בעינן. ומשו"ה כתב אגרא קינוח הפה ונט"י, והנטילה היא ההדחה דב"ה. ולפי"ז ליכא הדחת הפה כלל. וכן דעת הרמב"ם (פ"ט מהל' מאכלות אסורות הכ"ו) וז"ל: מי שאכל גבינה או חלב תחילה וכו' צריך שידיח ידיו ויקנח פיו בין הגבינה ובין הבשר. ולא הזכיר הדחת פיו, משום דס"ל הא דאמרו ב"ה הדחה היינו הדחת הידיים כמ"ש אגרא. ולפי"ז יש להקשות כדברי הרדב"ז אי הדחה היינו הדחת הידיים מאי מהני הדחת הידיים למה שדבוק בפה ובשיניים.
ונראה להסביר בדעת הרמב"ם והר"ן ע"פ מ"ש בספר תורת חיים. דב"ש וב"ה פליגי מה היתה גזירת חז"ל. ב"ה דס"ל דבעינן הדחת הידיים וא"צ קינוח הפה כלל, סברי דאין צריך לנקות את הפה מהגבינה, דכיון שהגבינה רכה היא מתעכלת מיד בתוך הפה בלחות הפה כמ"ש הרשב"א בתורת הבית הארוך (ב"ג ש"ד עמ' פו.) בדעה הראשונה. ומשו"ה בעי רק הדחת ידיו שנשאר בהם שמנונית הגבינה. וב"ש סברי כדעה השניה ברשב"א שם דס"ל דבעיקר חששו חכמים על הפה, כיון שגבינה בין השיניים מקרי גבינה, ומשו"ה בעינן קינוח הפה, אבל על ידיו שיש בהם מעט מאוד שמנונית לא גזרו. ומסקינן בגמ' דתרוייהו בעינן קינוח פיו והדחת ידיו, וכ"כ בכנה"ג בהגהות טור אות כד' ד"ה "וראיתי".
המהרש"ל בים של שלמה (קד:) אות ז' ד"ה "ואף" כתב ליישב את קושיית הרא"ש על הרשב"א, דאי בעינן חדא, כיון דאמרי ב"ש דסגי בקינוח, מה הוסיפו ב"ה באומרם מדיח. ותירץ דב"ש הזכירו הגרוע ר"ל דאפי' בזה סגי ולא בעי הדחה, וב"ה הזכירו המעולה שבשתיהן ור"ל דעדיף לכתחילה בהדחה. ונמצא דשפיר הוסיפו ב"ה הדחה, דמב"ש לא ידעינן דהדחה עדיפה מקינוח, קמ"ל ב"ה דלכתחילה עדיף בהדחה אף דסגי בקינוח.
עלו בידינו ג' שיטות בראשונים.
שיטת רש"י, תוס', הרי"ף, ר"ח והרא"ש דתרוייהו בעינן, ולכן צריך גם לקנח פיו במאכל וגם להדיח פיו במים בין גבינה לבשר.
שיטת הרשב"א דחדא בעינן או מקנח פיו או מדיח פיו במים.
שיטת הרמב"ם והר"ן דבעינן תרתי מקנח פיו ומדיח ידיו במים.
ישנה דעה נוספת והיא דעת ר"ת דבאוכל בשר ואח"כ גבינה סגי בנטילת ידיים וקינוח הפה בין הבשר לגבינה, ובאוכל גבינה ואח"כ בשר א"צ לא נט"י ולא קינוח הפה. הובא בב"י דעה ראשונה שהביא הרשב"א.
הטור באו"ח (סי' קעג) פוסק, ובשר אחר גבינה מותר מיד ע"י קינוח והדחת פיו ונטילת ידיים. וכן הב"י ד"ה "ומ"ש" ואחר הקינוח, סיים והעולם נהגו לקנח ולהדיח וכן נכון לעשות כדברי המחמיר [כדעה שניה ברשב"א שהיא דעת רש"י] בדבר שאין בו טורח.
וכן פסק בשו"ע (יו"ד סי' פט ס"ב) וז"ל: אכל גבינה מותר לאכול אחריו בשר מיד ובלבד שיעיין ידיו שלא יהא שום דבר מהגבינה נדבק בהם, ואם הוא בלילה שאינו יכול לעיין אותם היטב צריך לרחצם וצריך לקנח פיו ולהדיחו ע"כ. ומלשון השו"ע שכתב "וצריך" נראה דאינו מצד מנהג כמ"ש בב"י, אלא צריך קינוח, הדחה ונטילת ידיים. ומדברי הרמ"א בס"א דכתב ואם מצא אח"כ בשר בין השיניים ומסירו צריך להדיח פיו קודם שיאכל הגבינה ומשמע דסגי בחדא רק בהדחה כדברי הרשב"א. אולם הש"ך (סק"ד) כתב דפשיטא דבעי נמי קינוח אלא שקיצר בלשון. ולפי"ז בין לשו"ע ובין לרמ"א האוכל גבינה ורוצה לאכול בשר צריך גם קינוח וגם הדחה, אולם הגר"א (סק"ט) פסק כדברי הרשב"א דבחדא מהם סגי.
ב. האם צריך ליטול ידיו ביום.
בגמ' (קד:) רב יצחק בריה דרב משרשיא איקלע לבי רב אשי, אייתו ליה גבינה אכל אייתו ליה בשרא אכל ולא משא ידיה וכו', אמר להו הני מילי בליליא אבל ביממא הא חזינא. ומבואר דביום א"צ נט"י בין גבינה לבשר כיון שיכול לראות ידיו אם דבוק בהם מהגבינה. הברכי יוסף בשיורי ברכה (פט אות יד) הביא בשם הריטב"א דבאתרא דאיכא נרות טובא כגון חופה דינו כיממא, וראוי להחמיר. וכן כתב רבינו ירוחם (הובאו דבריו בב"י או"ח סי' קעג ד"ה "ואם הוא) דהוא הדין בלילה אם יש לו נר יפה אינו צריך נטילה, וכן הוא בפר"ח (סי' פט סק"ט).
אולם הטור (סי' פט) הביא את דעת רבינו פרץ הסובר שיש לרחוץ את ידיו אפי' ביום לפי שפעמים שהגבינה שמנה ונדבקת בלחלוחית הידיים ולאו הדעתיה. והמהרש"ל הקשה על רבינו פרץ דמניין לו לגזור מה שלא נזכר בתלמוד, כלומר להצריך נטילה גם ביום. ובשולחן גבוה (סי' פט סק"ח) כתב דאפשר דמה שהשמיט השו"ע את רבינו פרץ הוא משום קושיית הרש"ל. אולם הכנה"ג (סי' פט הגהות טור אות כב) הליץ בעד רבינו פרץ, דנ"ל דס"ל לרבינו פרץ דלית הלכתא כרב יצחק דמחלק בין יממא ללילא, אלא כרב נחמן (קה:) דקאמר בין תבשיל לגבינה חובה ופירושו בין תבשיל דהשתא לגבינה דמעיקרא כדעת הרמב"ם, וקאמר חובה ומדלא קא מפליג בין יום ללילה, משמע דאין לחלק כן.
והנה אף שהשו"ע (ס"ב) פסק כדעת המקילים שביום א"צ ליטול ורק בלילה שאינו יכול לעיין אותם היטב צריך לרחצם. מ"מ כתב הלבוש (סי' פט ס"ב) שהמנהג ליטול אפי' ביום, וכתב בחגורת שמואל (שם ס"ק יד) ולפי"ז בלילה אף אם יש לו נר יפה כעין אבוקה צריך ליטול ידיו דודאי לא עדיף אבוקה בלילה מביומא ואפ"ה ביום צריך נטילה, וכ"כ בשולחן גבוה (סק"ח) שהמנהג כרבינו פרץ, וכן הוא בש"ך (סק"ט), ובפר"ח (סק"ט), ובכף החיים (סי' פט אות לב), ובילקו"י איו"ה ח"ג (עמ' תמד) סיים, אך אם אם אין לו מים בסמוך ליטול ידיו, יסמוך על דעת השו"ע דביום א"צ נטילה כלל.
ג. האוכל גבינה ע"י מזלג האם צריך ליטול ידיו לפני אכילת הבשר.
לעיל אות ב' הבאנו בשם רבינו פרץ דאפי' ביום צריך ליטול ידיו בין גבינה לבשר לפי שפעמים שהגבינה שמנה ונדבקת בלחלוחית הידיים ולאו אדעתיה. ונחלקו האחרונים באוכל ע"י מזלג האם גם באופן כזה אסר רבינו פרץ או לא.
הפרי חדש (סי' פט סק"ט) אף שפסק כרבינו פרץ לעניין שצריך נטילת ידיים אף ביום, מ"מ כתב ומסתברא דהאוכל במגריפה בין ביום ובין בלילה א"צ נטילה. והטעם דרק כאשר אוכל בידיים וקיים חשש שיתלכלכו ידיו משמנונית הגבינה הצריך רבינו פרץ נט"י, אבל כאשר אוכל ע"י מזלג אינו מתלכלך. וכן הרש"ש (קג.) ד"ה "במשנה" כתב לדייק זאת מדברי המשנה בריש פירקא ואסור להעלות עם "הגבינה", אמאי נקיט גבינה ולא חלב. ופירש דבדוקא נקיט גבינה לפי שהחלב הוא נוזלי ואינו נאכל אלא ע"י כלי, משא"כ הגבינה שנאכלת בידיים. וכן כשאוכל הגבינה ע"י מגריפה א"צ נטילה כמו בחלב דכל שבכלי א"צ נטילה. ומבואר דס"ל כדעת רבינו דהא דהצריך נט"י אפי' ביום זהו רק כאשר אוכל הגבינה בידיים אבל ע"י מזלג לא.
אולם הפרי מגדים (שפ"ד סי' פט סק"כ) הביא את דברי הפר"ח וסיים, ומ"מ הנכון להחמיר בדבר שאין בו טורח. ונראה לומר דהא דהחמיר הפמ"ג הוא משום דאפשר לומר בדעת רבינו פרץ שאף באוכל ע"י מזלג צריך ליטול ידיו. וכן החיד"א בשיורי ברכה (סי' פט אות טו) כתב בשם המהריק"ש דיש מקילין ביש לו מגריפה, והמנהג הפשוט דאף אם אכלו במגריפה נוטלין ידיהם, ושוב ראיתי בספר חגורת שמואל (ס"ק כה) שחלק על הרב פר"ח עכ"ל. וכן הוא בכף החיים (אות לד), ובבא"ח (שלח לך אות יד) דאפי' אם אכל במזלג צריך שירחוץ ידיו ע"כ. וכן פסק בילקו"י איסור והיתר (ח"ג עמ' תמה) שהמנהג להחמיר ליטול הידיים גם אם אכל ע"י מזלג. ומ"מ בשעת הצורך כשאין לו אפשרות ליטול ידיו, יכול להקל לאכול בשר אחר גבינה בלא שיטול ידיו ע"כ. וברור שמקור המנהג להחמיר הוא מדברי רבינו פרץ דאין חילוק בין אוכל הגבינה בידיים לאוכל ע"י
אולם כל זה באוכל גבינה, אבל כאשר שותה חלב א"צ נט"י אלא הדחת הפה בלבד, כיון ששותה מתוך כלי, ע"פ הרש"ש (קג.) וכן מדוייק מדברי הרמב"ם (פ"ט ממאכלות אסורות הכ"ו) דרק בגבינה בעי נטילה וקינוח, משא"כ חלב א"צ נטילה אלא הדחת הפה בלבד. וכן פסק בילקו"י (שם עמ' תמג) ואף שבאוכל ע"י מזלג המנהג להחמיר ליטול ידיים, בשותה כוס חלב א"צ נטילה אף ששותה בכלי, משום שרק בגבינה שייך שידבק שמנונית הגבינה בידיו, משא"כ חלב שהוא נוזלי ולא נדבק בידיים שפיר יודה רבינו פרץ שבכה"ג א"צ נטילה.
ד. דינים העולים.
1. האוכל גבינה ורוצה לאכול אחריה בשר. לדעת השו"ע (ס"ב) והרמ"א (ס"א) צריך לקנח פיו ולהדיחו, והקינוח הוא שילעוס פת, ויקנח בו פיו יפה, וכן כל דבר מאכל שירצה, חוץ מקימחא ותמרי, לפי שהם נדבקים בחניכיים ואין מקנחים יפה, ואחר כך ידיח פיו במים או ביין, ובנוסף צריך גם ליטול ידיו, אא"כ הוא אוכל ביום שא"צ נטילה אחר שיעיין ידיו שלא נדבק שום דבר מהגבינה. נמצא שצריך לעשות ג' פעולות, קינוח, הדחה ונטילת ידיים.
2. אולם המנהג בימינו הוא שאף מי שאוכל ביום צריך ליטול ידיו קודם שאוכל הבשר (ש"ך, שו"ג וכה"ח).
3. אוכל גבינה ע"י מזלג וידיו אינם מתלכלכות, מ"מ המנהג הוא ליטול ידיים (פמ"ג, שיורי ברכה, כה"ח, בא"ח)
4. השותה כוס חלב ע"י כלי, א"צ ליטול ידיו ודי בהדחת הפה קודם שיאכל הבשר, וא"צ קינוח הפה בפת (ילקו"י).
סימן ו - בדין העלאה של בשר וחלב על שולחן אחד.
א. בביאור פלוגתת רש"י והרמב"ם.
ב. ביאור דברי רש"י.
א. בביאור פלוגתת רש"י והרמב"ם.
איתא במשנה (קג:) כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים, ואסור להעלות עם גבינה על השולחן חוץ מבשר דגים וחגבים. ודייקינן בגמ' אמר רב יוסף ש"מ בשר עוף בחלב דאו', דאמרי' "כל הבשר" אסור להעלות עם הגבינה, דאי סלקא דעתך דרבנן אכילה גופא גזירה ואנן נגזור העלאה אטו אכילה, והביא ראיה מחלת חו"ל דלא גזרינן גזירה לגזירה. ודחה אביי דהתם הוא משום דליכא למיגזר, אבל הכא אי שרית ליה לאסוקי עוף וגבינה אתי לאסוקי בשר וגבינה ומיכל בשר וחלב דאו'. ופרש"י ד"ה "אבל הכא" דאין לגזור העלאה דעוף אטו אכילתו, דא"כ הוי גזירה לגזירה העלאה דעוף אטו אכילתו אטו העלאה דבשר ואכילתו. ומשו"ה אמר אביי דאי שרית ליה לאסוקי עוף וגבינה אתי לאסוקי בשר וגבינה, ואף שגם בכה"ג הוי גזירה לגזירה, העלאה דעוף אטו העלאת בשר אטו אכילתו, משום שכעת הגמ' מבינה שעצם האיסור בבשר וחלב הוא "האכילה" ולא הבישול, ע"כ אומר רש"י דכי מסיק להו היינו אכילה, היינו דהעלאה והאכילה חדא הוא.
ולפי"ז כך יתפרשו דברי אביי, אל תעלה עוף וגבינה שמא תעלה בשר בחלב ותאכלם דאיכא חדא גזירה העלאה דעוף אטו העלאה דבשר ואכילתו. ונמצא שפיר שאין גוזרין גזירה לגזירה אף לאביי. אלא שאין להוכיח זאת מחלת חו"ל. וזה משום שהגמ' בשלב זה מבינה שעצם האיסור של בשר וחלב הוא "האכילה" ולא "הבישול".
מתקיף לה רב ששת סוף סוף צונן בצונן הוא, ומדברי רש"י מבואר דקושיית רב ששת היא רק על רב יוסף, שאף אם בשר עוף וחלב דאו' עדיין משכחת לה גזירה לגזירה, דהא העלאה דרבנן משום אכילה, ואכילה גופה דרבנן דהא סוף סוף צונן בצונן הוא, ואפי' אכיל להו כי הדדי ליכא איסור דאו' דדרך "בישול" אסרה התורה.
מתרץ אביי, גזירה שמא יעלה באילפס ראשון. ופרש"י גזירה שמא יעלה בשר בהמה עם גבינה בתוך אילפס רותח דה"ל בישול. ולכאורה קשה לפרש"י דאי רב ששת מקשה רק על רב יוסף היה לרש"י לפרש שמא יעלה בשר עוף עם גבינה ולא בשר בהמה עם הגבינה. ועיין במהרש"א (קד:) ד"ה "מתקיף ליה" שביאר בדברי רש"י דקושיית רב ששת קאי בין על רב יוסף ובין על אביי, דכשם שעל רב יוסף קשה דהוי גזירה לגזירה העלאת עוף וגבינה אטו אכילתו, שעצם האכילה אסורה מדרבנן, ה"ה דקשה על אביי, והא דנקט רש"י שמא יעלה בשר בהמה עם החלב וכו', חדא מתרתי נקט וה"ה בשר עוף לרב יוסף.
נמצא לפרש"י דבין לאביי ובין לרב יוסף לא גזרינן גזריה לגזירה, דרב יוסף דס"ל בשר עוף בחלב דאו', סבר דאין להעלות בשר עוף וחלב על שולחן שמא יבוא לבשלם באילפס רותח, וכן לאביי אין להעלות בשר בהמה וחלב על שולחן אחד שמא יבוא לבשלם באילפס רותח, ודבר נוסף שבהו"א הגמ' סברה שעצם האיסור של בשר בחלב הוא "באכילתם יחד", אולם במסקנה השתנה הדין, והאיסור של בשר וחלב הוא ע"י בישול כמ"ש שמא יעלה באילפס ראשון, וכ"כ הברטנורא דהאיסור הוא משום מבשל, וכן הרשב"א בתורת הבית הקצר (עמ' פה:) כתב כל שאסור לאוכלו עם החלב אסור להעלותו על השולחן בשעת אכילה גזירה שמא יעלה הכל בקדרה רותחת כשהיא עוברת מעל האש מרותחת עכ"ל.
אולם הרמב"ם (פ"ט מהל' מאכלות אסורות ה"כ) כתב שאסור להעלות העוף עם הגבינה גזירה משום הרגל עבירה שמא "יאכל" זה מזה עכ"ל. וכדבריו פסקו הטור (סימן פח ס"א) והשו"ע (שם) וז"ל: אפילו בשר חיה ועוף אסור להעלותו על השולחן שאוכל עליו גבינה שלא יבוא לאוכלם יחד.
ויש להקשות על דברי הרמב"ם בתרתי. האחד, שנמצא שפסק כההו"א של הגמ' שהאיסור להעלות עוף וגבינה הוא מחשש שיבוא לאוכלם. ובמסקנת הגמ' מבואר דהאיסור להעלותם הוא מחשש שמא יבוא לבשלם באילפס ראשון. השני, דלדבריו נמצא דגזרינן גזירה לגזירה, וקיי"ל דלא גזרינן גזירה לגזירה. ועיין בלחם משנה שהעיר על דברי הרמב"ם מפרש"י.
אולם הכרתי ופלתי (סק"א) כתב ליישב, די"ל דהרמב"ם ס"ל דקושיית רב ששת קאי רק על רב יוסף דס"ל דבשר עוף וגבינה דאו' ואין גוזרים גזירה לגזירה. לכן הקשה רב ששת סוף סוף צונן בצונן הוא. ולכך הוצרך לומר דשמא יעלה באילפס. אבל למאי דקיי"ל כאביי דבשר עוף בחלב דרבנן מ"מ גזרינן גזירה לגזירה, ומשו"ה לא יעלה בשר עוף עם הגבינה ואפי' בשר בהמה עם הגבינה שמא יבוא לאוכלם, ואף שאכילתם יחד אסורה מדרבנן, דהאיסור בבשר בהמה הוא רק כאשר מבשלם יחד, מ"מ גזרינן גזירה לגזירה ואפי' העלתם יחד אסורה. וכ"כ הט"ז (סי' פח סק"א), והפרי מגדים (משבצ"ז ס"א בסוף דבריו).
ויש לשאול דהא קיי"ל אין גוזרים גזירה לגזירה בכולא תלמודא ומאי שנא הכא. כותב הש"ך בשם הר"ן דהטעם הוא דלא בדילי אינשי מיניה, מפני שכל אחד היתר בפנ"ע.
ב. ביאור בדברי רש"י.
איתא במשנה (קג:) כל הבשר אסור להעלות עם הגבינה על השולחן. ופרש"י דילמא אתי למיכלינהו כי הדדי דקא נגעי ובלע מהדדי. ומבואר דנגיעת הבשר בגבינה הוי איסור מן התורה כשאוכלו, ומשו"ה אמרי' כל הבשר אסור להעלות עם הגבינה. ואילו בדף קד: ד"ה "גזירה שמא יעלה" פרש"י שמא יעלה בשר בהמה עם הגבינה בתוך אילפס רותח דה"ל "בישול". ומפירוש זה מבואר דהאיסור מן התורה הוא כאשר מבשלם יחד.
וליישב הדברים כתב בספר לב אריה (קד:) ד"ה "בגמ'" על הא דאמר אביי גזירה שמא יעלה באילפס רותח, דלכאורה משמע דהשתא תו לא צריכין לומר דהגזירה היא אטו אכילה, אלא דגזרינן אטו העלאת בשר בהמה באלפס רותח דהוי בישול בו"ח. אלא דא"כ הו"ל לומר "אלא" אמר אביי, דהוא לשון חזרה, דהא מעיקרא אמר אביי "ומיכל" בשר בחלב דאו', הרי דס"ל דהגזירה היא משום אכילה, וכיון שהשתא חוזר מתירוץ זה הו"ל לומר "אלא", לכן נראה לענ"ד דאביי לא נאיד כלל מדבריו הראשונים, והיינו משום דלא שייך למגזר כלל אטו בישול, דהא אם מעלה בשר וגבינה על השולחן הוא מעלה אותם בשני כלים מיוחדים ומה"ת נימא דיבוא לערבם וליתנם יחד באילפס רותח.
אלא דהגזירה היא שמא יעלה כל אחד בפנ"ע באילפס הראשון ויבוא לאוכלם יחד בשעה שהם רותחים מחום כלי ראשון (מדין גוש) נוגע אהדדי, א"כ עיקר הגזירה הוא משום אכילה, ומ"ש רש"י כאן דהו"ל בישול, היינו לומר דבהכי יתחייב על אכילה מהתורה משום דהוי דרך בישול. ובזה מדוייק פרש"י במשנה שכתב דלמא אתי למיכלינהו בהדדי כי נגעי ובלע מהדדי, עיי"ש והיינו כמ"ש עכ"ל.
סימן ז - בדין שניים האוכלים בשר וחלב על שולחן אחד.
א. ביאור ב' הדעות בעניין "תפיסה אחת" והנפק"מ.
ב. בביאור דברי הטור.
ג. בעניין ההיכר הנלמד מהגמ' בשבת.
ד. האם ההיכר צריך להיות גבוה קצת.
ה. דינים העולים.
א. ביאור ב' הדעות בעניין "תפיסה אחת" והנפק"מ.
איתא במתני' חולין (קז:) צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהו נוגעין זה בזה, רשב"ג אומר שני אכסנאין אוכלין על שולחן אחד זה בשר וזה גבינה ואין חוששין. ובפשטות רשב"ג מיירי בכל גוונא בין באכסנאין המכירין זא"ז ובין שאינם מכירין זא"ז. ואמרינן עלה בגמ' אמר רב חנן בר אמי אמר שמואל, לא שנו אלא שאין מכירין זה את, אבל מכירין זא"ז אסור. והחידוש בדבריו הוא במכירין זא"ז, דבאין מכירין שמעינן מרשב"ג דשרי, ותניא נמי הכי רשב"ג אומר ב' אכסנאין שנתארחו לפונדק אחד זה בא מן הצפון וזה בא מן הדרום, זה בא בחתיכתו וזה בא בגבינתו אוכלין על שולחן אחד זה בשר וזה גבינה ואין חוששין, ולא אסרו אלא בתפיסה אחת, תפיסה אחת ס"ד, אלא כעין תפיסה אחת. וכדי להבין מה ראייתו של רב חנן מהברייתא נקדים לבאר מהי "תפיסה אחת" שכתוב בברייתא.
מצאנו בשני מקומות בש"ס שנקטו בלשון "תפיסה אחת". בעבודה זרה (נ.) לגבי אבנים שנשרו מן המרקוליס האם מותרות או אסורות, ואמר רבא כאן בתפיסה אחת כאן בשתי תפיסות, וה"ד דאיכא גובה ביני וביני. ומבואר דתפיסה אחת פירושה "בלא הפסק", ובשתי תפיסות דשרי כגון שיש תל מפסיק בינם למרקוליס דהוו להו כמרוחקות דליכא למימר מיניה נפלו. ובגמ' בבבא בתרא (קלז:) אמר רבה בר רב הונא האחין שקנו אתרוג בתפוסת הבית (במעות ירושת אביהם) נטלו אחד מהם ויצא בו, אם יכול לאוכלו יצא ואם לאו לא יצא. ומבואר מגמ' זו דלשון תפיסה אחת היינו הוצאה אחת, שקנו האתרוג יחד במעות של שניהם. ושני תפיסות היינו שכל אחד קנה במעות שלו.
נמצא שתפיסה אחת יכולה להתפרש בשני אופנים. לפי הגמ' בע"ז תפיסה אחת היינו בלא הפסק ובשני תפיסות היינו ע"י הפסק. ולפי הגמ' בבבא בתרא תפיסה אחת היינו הוצאה אחת, ושתי תפיסות היינו בשתי הוצאות.
וכעת ניגש לבאר מהי ראייתו של רב חנן מהברייתא דבמכירין אסור. לפי הפירוש הראשון שתפיסה אחת היינו בלא הפסק, הברייתא מביאה בתחילה דזה בא מן הצפון וזה בא מן הדרום דמותרין לאכול זה בשר וזה גבינה ואין חוששין, כיון שאין מכירין זא"ז, ועל זה אומ' הגמ' ולא אסרו אלא בתפיסה אחת היינו בלא הפסק. ולכאורה היה לומר דזה חוזר על האין מכירין, דמה שאסור להם לאכול יחד זה דוקא בתפיסה אחת היינו בלא הפסק, ורק ע"י הפסק שרי. אלא שאם נאמר כך אז לא מובן מהי ראייתו של רב חנן דבמכירין אסורין.
אלא שראיית רב חנן דבמכירין אסורים היא מדיוקא דרישא, דברישא מבואר דבאין מכירין דהיינו שזה בא מן הצפון וזה מן הדרום שרי, ומדוייק דאם מכירין אסורים. וסיפא דברייתא קאי אדיוקא דרישא, דלא אסרו את המכירין אלא בתפיסה אחת היינו בלא הפסק, וכמ"ש רש"י אכריכה אחת שהבשר והגבינה כרוכים יחד, ועל זה פריך תפיסה אחת ס"ד, הא בלא שולחן שאוכל עליו נמי אסור כמ"ש ברישא דמתני' שאם נוגעין הבשר והגבינה יחד אסור. ומתרצת הגמ' כעין תפיסה אחת, דהיינו דכשאוכלין על שולחן אחד בלא הפסק חשיב כעין תפיסה אחת. וכתבו התוס' ד"ה "כעין" בפירוש הראשון, ולפיכך נוהגין עכשיו שזה אוכל בשר וזה אוכל גבינה על שולחן אחד מניחין לחם או קנקן או שאר כלים להפסיק בנתיים או אוכל על מפה אחרת דהוי כעין שתי תפיסות, דכל שיש היכר חשיב כשתי תפיסות.
ולפירוש שני שתפיסה אחת היינו הוצאה אחת, א"כ רישא דברייתא מיירי דאין מכירין זא"ז ומשו"ה אין חוששין, ובסיפא דכתוב ולא אסרו אלא בתפיסה אחת, היינו בהוצאה אחת שמכירין זא"ז, א"כ רישא וסיפא דברייתא הינם דבר והיפוכו, הרישא מיירי במכירין ומותר, והסיפא באין מכירין שאסורין, וא"כ ראיית רב חנן היא מסיפא דברייתא, ולפירוש זה הגמ' תתפרש כך, ולא אסרו אלא בתפיסה אחת (הוצאה אחת) ופריך תפיסה אחת ס"ד, דאי במכירין מה לי הוצאה אחת מה לי שתי הוצאות דכיון שהם מכירין אז אפי' אם כל אחד קנה את האוכל בעצמו יהיה אסור דחיישינן שמא יבואו לאכול אחד מהשני. ומתרצת הגמ' אלא כעין תפיסה אחת, דכל שמכירין אף שקנו בשתי הוצאות חשיב כהוצאה אחת ואסור. ועיין במהר"ם דכתב שלפי פירוש זה אתי הברייתא בפשיטות טפי.
הנפק"מ בין הפירושים היא שלפי פירוש ראשון מהני היכר להתיר להם לאכול זה בשר וזה גבינה על שולחן אחד, כיון דמרישא דברייתא למדנו שבאין מכירין מותרים, ומדיוק למדנו שבמכירין אסורים. וסיפא דברייתא באה להגביל ולומר הא דמכירין אסורין זה דוקא בתפיסה אחת שאין שום הפסק, אבל בשתי תפיסות שעושים היכר ביניהם שרי. ולפי"ז מבואר בברייתא דמהני היכר. משא"כ לפירוש השני שתפיסה אחת היינו הוצאה אחת, רישא דברייתא מלמדת שבאין מכירין שרי ואין חוששין, והסיפא מלמדת דבמכירין אסורין. וא"כ אין שום גילוי בברייתא דמהני ע"י היכר, וכן כתבו התוס' ד"ה "כעין" בפירוש הי"מ, דלפירוש זה לא איירי כלל שיהא מותר לאכול על שולחן אחד בשביל הפסק שבנתיים, וכן כתב הרא"ש (פרק ח סי' כ).
נמצא דדעת התוס' (לפירוש ראשון) והרא"ש שתפיסה אחת היינו על שולחן אחד בלא הפסק, אבל אם יש דבר מפסיק ביניהם חשיב כשתי תפיסות ושרי, וז"ש ולפיכך נוהגין עכשיו כשזה אוכל בשר וזה אוכל גבינה על שולחן אחד מניחין לחם או קנקן או שאר כלים להפסיק בנתיים, או אוכל על מפה אחרת דהוי כעין שתי תפיסות.
אולם הרי"ף (דף פח.) כתב בסתם אמר רב חנן בר אמי לא שנו אלא שאין מכירין זא"ז, אבל מכירין זא"ז אסור עכ"ל. ומדלא הביא היתר של היכר, מוכח דס"ל כי"מ שהובאו בתוס' דס"ל שתפיסה אחת היינו הוצאה אחת. וכן הרמב"ם (פ"ט ממאכלות אסורות הכ"א) כתב שני אכסנאין שאינן מכירין זא"ז אוכלין על שולחן אחד זה בשר בהמה וזה גבינה, מפני שאין זה גס ליבו בזה כשיאכל עימו. וכן הכס"מ והלחם משנה כתבו שהרי"ף והרמב"ם חולקים על התוס' והרא"ש. וכן בב"י או"ח (קעג) ד"ה "והרי"ף" לא הזכיר הא דכעין תפיסה אחת, ונראה שהוא מפרש כפי' האחרון שכתבו התוס' והרא"ש, וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם. והעולם נוהגים כדברי הפירוש הראשון לאכול זה בשר וזה גבינה ע"י הפסק שבינהם, או ע"י שכל אחד אוכל במפה אחרת. וגם רבינו ירוחם (נתיב טו אות כח קלז ע"ג) כתב דהראשון נראה עיקר וכן עמא דבר, וכן פסק בשו"ע יו"ד (סי' פ"ח ס"ב) וז"ל: הא דאסור להעלות על השולחן דוקא בשני בני אדם המכירים זה את זה אפי' הם מקפידים זה על זה. אבל אכסנאים שאין מכירים זה את זה מותר. ואפילו המכירים, אם עשו שום היכר כגון שכל אחד אוכל על מפה שלו או אפילו אוכלים על מפה אחת ונותנים בינהם פת להיכר מותר. וכ"כ הב"ח ד"ה "ולעניין", והש"ך (סק"ה) והט"ז (סק"ג) והמשצ"ז (סק"ג).
ב. בביאור דברי הטור.
הטור ביו"ד (סימן פח ס"ב) כתב, והא דאסור להעלותו על שולחן דוקא בשני בני אדם המכירין זא"ז ואז אסור אפילו אם מקפידין זה על זה, אבל אכסנאין שאין מכירין זא"ז מותר. ואפילו המכירין אם עשו שום היכר כגון שכל אחד אוכל על מפה שלו או אוכלין על מפה אחת ונותנין ביניהם פת או קנקן להיכרא מותר, ויש אומרים שאם יש להם הוצאה אחת שאין להם היתר ע"י היכר שעושין ביניהם ע"כ. ואילו באו"ח סימן קעג הביא הטור רק את הפירוש הראשון שבתוס' והרא"ש. וכתב הב"י שם ד"ה "והרי"ף" ורבינו אע"פ שכתב שני הפירושים בטור יו"ד, כאן לא כתב אלא הפירוש האחד בלבד, וגם מתוך דבריו שם נראה שפירוש זה עיקר, שהפירוש האחר כתבו בלשון ויש אומרים, משמע דס"ל דלשון ראשון עיקר, וכן פסק ברשב"א בתורת הבית ע"כ. ומדבריו עולה שמשני טעמים יש לומר שהטור פסק כדיעה ראשונה שבתוס', האחד שבאו"ח הביא רק את דעה זו, והשני אף שביו"ד הביא את הדעה השניה, מ"מ הביאה בלשון יש אומרים.
אולם הפרישה ביו"ד (סק"ב) הסביר אחרת, הא דלא הביא הטור באו"ח את הדעה השניה משום דכאן הוא גוף הדין דבשר וחלב, והתם נקטיה אגב דיני נטילה וסעודה. ולדבריו יוצא דאין הכרעה ברורה בטור ואפשר דס"ל שצריך לחוש לדעה השניה, דכשמכירין לא מועיל היכר כלל.
הב"ח ביו"ד (סק"ב) כתב להעיר על דברי הטור במ"ש ויש אומרים שאם יש להם "הוצאה" אחת שאין להם היתר ע"י היכר שעושין ביניהם, דמשמע דכשאין להם הוצאה אחת (קניה אחת) אלא שני הוצאות יש להם היתר ע"י היכר שעושין ביניהם. והא ליתא דלדעה זו מבואר בגמ' דאפי' בשתי הוצאות לא מהני היתר ע"י היכר, שכן שאלה הגמ' תפיסה אחת ס"ד, מה לי הוצאה אחת מה לי שתי הוצאות, דכל שמכירין זא"ז אסור אפי' בשתי הוצאות וצ"ע.
אולם הט"ז (סק"ג) דחה את קושיית הב"ח, והסביר שכונת הטור לומר שההיתר של ההיכר שזכר בדעה הראשונה לא מהני מידי אם יש להם הוצאה אחת, והכוונה שמכירין זה את זה, משום שזה גורם הקירוב, אבל אם יש להם שתי הוצאות היינו שאין מכירין זא"ז אז מותר אפי' בלא היכר. ולדבריו הא דכתב הטור הוצאה אחת אין הכונה קניה אחת, אלא מכירין זא"ז, ודלא כהב"ח שהבין הוצאה אחת היינו קניה אחת. וכ"כ הש"ך (סק"ה) דיש להם הוצאה אחת דכתב הטור דהוא לאו דוקא, אלא ר"ל דמכירין זא"ז, וכ"כ להדיא באמרי בינה (סי' פח סק"א) ובפמ"ג (סק"ג).
אולם הכנסת הגדולה בהגהות טור (יו"ד סי' פח אות כב) כתב לבאר דברי הטור באופן אחר. דמ"ש הטור ויש אומרים לא נתכוין על היש מפרשים שכתבו התוס' והרא"ש וכן מוכח מדכתב וי"א ולא כתב וי"מ, אלא הנך י"א ס"ל כפירוש הראשון של התוס' דפירשו שבהפסק סגי, אלא דס"ל הא דבהפסק שרי זה דוקא כשאין להם הוצאה אחת, אבל ביש להם הוצאה אחת אפי' בהיכר לא סגי, דכיון שיש להם הוצאה אחת יבואו לאכול זה מזה, ולפי"ז הנך י"א היא דעה שלישית, וכתב שכן מוכח מדברי הש"ך עכת"ד.
אולם בשפתי דעת (סק"ה) הוכיח שהש"ך לא ס"ל כן, מדכתב שהפירוש השני בטור פליג על הסברא הראשונה. והפרי חדש (פח סק"ד) כתב לפרש דהי"א שהביא הטור הוא היש מפרשים שבתוס' והרא"ש, אלא שהטור פירש דבריהם אחרת, דהא דאסרינן במכירין זהו דוקא בהוצאה אחת אבל בשתי הוצאות שרי, ופירש כן משום דהוקשה לו למה הוזכר בברייתא לשון תפיסה דהיינו הוצאה, והו"ל למתני ולא אסרו אלא במכירין. ולדבריו פשט הגמ' כך הוא, דאמרי' בברייתא ולא אסרו אלא בתפיסה אחת היינו הוצאה אחת, והמקשן שואל תפיסה אחת סלקא דעתך, כונתו לומר דא"א לומר שהכל תלוי רק "בהוצאה" בין במכירין ובין בשאין מכירין, ומשנינן כעין תפיסה אחת שמכירין זא"ז ויש להם הוצאה אחת שבאופן כזה אסור.
ופירוש זה מיישב את מה שכתב להעיר המהרש"ל (קז:) ד"ה "מתניתין" על הי"מ שהביאו התוס', דאם נפרש תפיסה אחת לשון הוצאה אחת א"כ איך משיב לו אח"כ כעין תפיסה אחת, כלומר מכירין זה את זה שהוא פירוש אחר לגמרי. משא"כ לפירוש קמא. ולפי הפר"ח בהו"א חשבנו שהכל תלוי רק בהוצאה אחת, ולמסקנה נתווסף שזה בתנאי שמכירין. א"כ בהו"א ובמסקנה נשאר בעניין הוצאה אחת לאסור, ומשו"ה נקט הטור שאם יש להם הוצאה אחת לאותם המכירין שאסור. ולפי"ז שפיר דייק הב"ח דאם יש להם שתי הוצאות שמותר, שכדי לאסור בעינן תרתי מכירין והוצאה אחת, ובשתי הוצאות יהיה מותר.
המהרש"ל הקשה כן משום דס"ל דהא דאמרי' תפיסה אחת היינו הוצאה אחת, ולמסקנה השתנה הפירוש שתפיסה אחת היינו מכירין. אבל התוס' והרא"ש למדו אחרת שתפיסה אחת היינו הוצאה אחת שכשהם מכירין זא"ז, דרק כשמכירין זא"ז עושים הוצאה אחת, ועל זה פריך תפיסה אחת ס"ד. דאם הם מכירין מה לי הוצאה אחת מה לי שתי הוצאות, ומשני כעין תפיסה אחת , דכל שהם מכירין אע"פ שזה בשתי הוצאות אסור.
ג. בעניין ההיכר הנלמד מהגמ' בשבת.
איתא בגמ' שבת (יג.) איבעיא להו נדה מהו שתישן עם בעלה היא בבגדה והוא בבגדו, אמר רב יוסף ת"ש העוף עולה עם הגבינה על השולחן ואינו נאכל דברי ב"ש, ב"ה אומרים לא עולה ולא נאכל. וס"ל לרב יוסף דכשם שאין העוף עולה עם הגבינה על שולחן לדעת ב"ה, ה"ה לנדה ובעלה שאסור. דוחה הגמ' דאין לדמות דשאני התם בעוף וגבינה שאסור משום דליכא דעות, משא"כ הכא דאיכא דעות, ה"נ מסתברא דהיכא דאיכא דעות שאני דקתני סיפא רשב"ג אומר שני אכסנאים אוכלין על שולחן אחד זה אוכל בשר וזה אוכל גבינה ואין חוששין. ודחינן ולא איתמר עליה אמר רב חנין בר אמי אמר שמואל לא שנו אלא שאין מכירין זא"ז אבל מכירין זא"ז אסורין, וה"נ בנדה מכירין זא"ז נינהו ואסור. הכי השתא התם בעוף וגבינה דעות איכא שינוי ליכא ולכן אסור, אבל הכא בנדה איכא דעות ואיכא שינוי וכו'. ומסקינן בגמ' דהוא בבגדו והיא בבגדה אסורין לישן יחד, מן הפסוק אל ההרים לא אכל ועיניו לא נשא אל גילולי בית ישראל ואת אשת רעהו לא טמא, ואל אשה נדה לא יקרב. מקיש אשה נדה לאשת רעהו , מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, אף אשתו נדה הוא בבגדו והיא בבגדה אסור.
ומבואר דהאיסור לישון הוא בבגדו והיא בבגדה נלמד מן הפסוק, ולולא הפסוק הדבר היה מותר כיון דאיכא דעות ושינוי. ולפי"ז שני אכסנאים האוכלין על שולחן אחד זה בשר וזה גבינה אם עשו היכר ביניהם שרי, כיון דאיכא תרתי- דיעות ושינוי.
ולפי"ז הא דאמרי ב"ה במשנה (קד:) העוף אינו עולה עם הגבינה על השולחן מיירי באדם יחידי, דכיון דליכא דעות אסור. וכן פסק בשו"ע (סי' פח ס"א) וז"ל: אפילו בשר חיה ועוף אסור להעלותו על שולחן "שאוכל" עליו ע"כ. ומיירי באדם שאוכל לבדו, ואילו בסעיף ב' שם מיירי בשני בנ"א ומשו"ה ע"י היכר שרי כיון דאיכא דעות ושינוי, ובכף החיים (סי' פט אות טז) הביא בשם קהל יהודה שאפילו באדם אחד אם עשה היכר והניח אדם אחד עליו לשומר להזכירו שלא יטעה מותר דהוי שינוי ודעות.
ולדעה ראשונה דמהני היכר, יל"ע איזה היכר מהני. האיסור והיתר הארוך (כלל מ אות יג) כתב שצריך שיהא ההיכר שביניהם דבר שאין אוכלין ממנו וקצת גבוה כגון קערה או קנקן ע"כ. ומבואר דבעינן תרתי שאין אוכלין ממנו וגבוה קצת. ובהגהות אשר"י פרק כל הבשר (סי' כ) אהא דאוכלים זה בשר וזה גבינה ע"י הפסק לחם וכגון שאינם אוכלים מזה הלחם כגון שיש להם לחם אחר. וכתב הב"י באו"ח סי' קעג ד"ה "כתבו" דנראה דה"ה לקנקן שמפסיקין בו שצריך שלא ישתו ממנו, אולם אח"כ כתב ומיהו יש לחלק ולומר דדוקא בלחם שכן דרך להניחו על השולחן ליכא היכרא אי אכלי מיניה, אבל קנקן אם אין דרכן להניחו על השולחן והניחו עכשיו להפסיק אע"פ ששותין ממנו מינכרא מילתא ושפיר הוי הפסק עכ"ל. ומבואר דהכל תלוי בדרך, דאם דרכו להיות בסעודה אין לאכול ממנו, ואם אין דרכו להיות בסעודה כמו קנקן אז אע"פ ששותין ממנו מינכרא מילתא והוי הפסק, וכן פסק הרמ"א והש"ך (סק"ו), ובשפתי דעת (סק"ו) ובבאר היטב (סק"ג) ודלא כהב"ח.
הא דמהני היכר בפת, כתב הלבוש (סי' קעג סוף סעי' א) כגון בלחם שלם או בפרוסה שלא יאכלו ממנו ועי"ז יבואו לטעות. ובכנסת הגדולה (הגהות טור אות כא) שיבח דבריו, דבפרוסת פת אין כאן היכר שהדרך להיות בשולחן פרוסת פת, אבל לחם שלם אין דרך להניחו על השולחן בשעת האכילה. ומה שנוהגין עתה ליתן פרוסה של פת להיכר טעות הוא בידם עכ"ל. וכ"כ בשיורי ברכה (סי' פח אות ז) והקשה על הרב שפתי דעת (סוף סי' פח) דלא ראה כן בלבוש, וכן הוא בכה"ח (סי' פח אות כ) דבעינן פת שלם, וסיים ולפי"ז צ"ל דאין לאכול מאותו הלחם כל זמן שהבשר והגבינה על השולחן דאל"כ לא הוה שלם ע"כ. וכן פסק בילקו"י ח"ג איסור והיתר (עמ' שלד סעי' יא).
ד. האם ההיכר צריך להיות גבוה קצת.
כתב האיסור והיתר הארוך (כלל מ אות יג) שצריך שיהא ההיכר שביניהם דבר שאין אוכלין ממנו וקצת גבוה כגון קערה או קנקן. והדרכי משה הביאו דבריו (אות א) וכן פסק הט"ז (סק"ד). וביד יהודה (סי' פח אות ה בארוך) כתב דהאו"ה הוציא זה ממאי דאמרי' בעבודה זרה (נ.) כאן בשתי תפיסות, והיכי דמי דאיכא גובה ביני וביני. ומיהו לכאורה האו"ה לשיטתו דס"ל דהפסק מפה לא מהני משו"ה הצריך דבר גבוה, אבל לדידן דפסקינן כהתוס' דמהני הפסק מפה, הרי דאין צריך דבר גבוה, ושאני בע"ז שצריך מקום גבוה שלא יכולים ליפול האבנים לכאן. ואולי משום זה משמיטו הרמ"א, וכן השו"ע לא הזכיר כלל שצריך דבר גבוה, ואדרבה כתב ואם עשו "שום היכר" כגון שכל אחד אוכל על מפה וכו'. אולם הרמ"א בתורת חטאת (כלל עז סעי' ט) הביא בתחילת דבריו את דברי התוס' דמהני היכר ע"י שכל אחד אוכל על מפה שלו, ואח"כ הביא את דברי האו"ה הארוך שההיכר צריך להיות דבר גבוה קצת. ולכאורה נראה שסותר את דבריו, דאי סבר כהתוס' לא בעי דבר גבוה, ואי סבר האו"ה לא מהני היכר של מפה.
והיד יהודה (פח אות ה בארוך) כתב ליישב דיש חילוק בין הפסק מפה לשאר דברים שאינם גבוהים, דהפסק מפה עושה כאילו אוכלים בשתי שולחנות נפרדים דהוי שתי תפיסות, אבל בדבר אחר אם אינו גבוה לא הוי היכר. נמצא דדבר גבוה שמניחים ביניהם מהווה היכר, משא"כ דבר נמוך דלא הוי היכר ורק במפה יש דבר מיוחד, שבשתי מפות חשיב כשתי תפיסות היינו שתי שולחנות.
ולפי"ז לא מועיל להניח טבעת או עט להיכר בין הבשר לגבינה, וה"ה לנדה שכתוב לא יאכל אדם עם אשתו נדה על שולחן אחד משום הרגל עבירה, אא"כ יש איזה שינוי והיכר ביניהם, וההיכר שנותנים ביניהם צריך להיות גבוה קצת.
אלא שבספר שבט הלוי (דף רנט:) כתב דאף שמסתבר שגם לגבי אכילה עם אשתו נדה צריך שיהיה דבר הניכר וגבוה קצת כדין ב' אכסנאים שאוכלים זה בשר וזה גבינה, מ"מ מנהג העולם להניח טבעת וכיוצ"ב כדי שיהיה ניכר בינו לבינה, ושכן משמע מסתימת הפוסקים. ובטהרת הבית (ח"ב עמ' קיט) ד"ה "ומה" כתב להתיר בהלכות נדה בגלל סברת הרמב"ם שלא אסרו אלא בקערה אחת, אבל באכילה על שולחן אחד לא, וגם סברת הרא"ש שלא אסרו אלא באכילה על שולחנות קטנים שלהם, ולא בשולחנות גדולים, לפיכך בנדה יש להקל בהיכר כל דהו, כגון טבעת וכדו' ששמים אותה במיוחד להיכר, ולכן הנוהגים להקל בזה יש להם על מה שיסמוכו ע"כ. אולם בבשר וגבינה שאוכלים על שולחן אחד אין להקל להניח דבר נמוך כמו טבעת וכדו', וכן פסק בילקו"י (איו"ה ח"ג עמ' שלו סי"ד).
ה. דינים העולים.
1. האוכל לבדו מאכלי חלב אסור לו להעלות מאכלי בשר על אותו שולחן שאוכל עליו מאכלי חלב, ואפי' בשר חיה ועוף, שלא יבוא לאוכלם יחד. ואפי' אם הניח היכר בין הגבינה לבשר אסור, דיש לחוש שמא יסיר ההפסק (שו"ע סי' פח ס"א).
2. מה שאסור להעלות על שולחן אחד בשר וחלב בלא היכר הוא דוקא בשני בנ"א המכירים זא"ז, אבל אכסנאים שאין מכירים זא"ז מותר אף בלא היכר, ולכן הסועד במסעדה ציבורית מותר לו לאכול בשר על שולחן שאדם אחר שאינו מכירו אוכל עליו גבינה ואין בזה חשש (שו"ע סי' פח ס"ב, ילקו"י ח"ג עמ' של).
3. ואפי' המכירים אם עשו שום היכר, כגון שכל אחד אוכל על מפה שלו או אפי' אוכלים על מפה אחת ונותנים ביניהם פת להיכרא מותר, והפת שנותנים צריכה להיות שלימה ולא פרוסה, וגם שיסכימו ביניהם שלא לאכול ממנה. וטעם ההיתר הוא משום דאיכא דעות ושינוי, ואם יבוא אחד להסיר ההפסק חבירו ימנע ממנו.
4. לפי"ז גם האוכל יחידי מאכלי חלב ועל אותו שולחן יש מאכלי בשר אף שלא מועיל היכר שמניח, מ"מ אם יעמיד עליו שומר שיזכירו שלא יטעה מותר, דהוי דעות ושינוי (כה"ח אות טז).
5. מה שמועיל להניח היכר בין בשר לגבינה זהו דוקא בדבר גבוה קצת כגון קנקן ומנורה, אבל טבעת או עט וכדו' לא מהני, ורק במפה מועיל כיון שבשתי מפות חשיב כשתי שולחנות, משא"כ בדבר נמוך אחר ההיכר לא ניכר. ורק בהלכות נדה הנוהגים להקל בהיתר שהוא נמוך כגון טבעת וכדו' יש להם על מה שיסמוכו דיש לצרף סברת הרמב"ם והרא"ש (יד יהודה, טה"ב).