בשר וחלב · עיקרי הסוגיא בקיצור
א. בשיעור ההמתנה בין בשר לחלב.
איתא בגמ' (חולין קה:) שאל רב אסי את ר' יוחנן כמה ישהה בין בשר לגבינה, א"ל ולא כלום, איני והאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה, גבינה מותר לאכול בשר, אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר, א"ל ולא כלום. נמצא שגבינה ואח"כ בשר מותר מיד, ובשר ואח"כ גבינה אסור כרב חסדא. אלא שרב חסדא לא ביאר עד מתי אסור.
הגמ' מביאה מעשה נוסף, מר עוקבא אמר על עצמו שהוא חומץ בין יין לגבי אביו, כשאבא שלו אכל בשר לא אכל גבינה עד למחר באותו זמן. ואני בסעודה זו לא אוכל גבינה אבל בסעודה אחרת כן. ומבואר שבאותה סעודה אין לאכול בשר וגבינה, אבל אם אכל בשר בסעודה זו, מותר לאכול גבינה בסעודה אחרת.
נחלקו הראשונים בביאור הגמ' (כמה צריך לשהות בין בשר לגבינה).
שיטת ר"ת: ר"ת סובר דהא דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה זה באופן שלא נטל ידיו וקינח פיו, אבל אם נוטל ידיו ומקנח פיו מותר לאכול גבינה אחר בשר אפי' באותה סעודה. ולפי"ז מר עוקבא שהמתין עד סעודה אחרת החמיר על עצמו. ואם אינו מקנח ונוטל ידיו בין הבשר לגבינה אז מן הדין צריך להמתין עד לסעודה הבאה. ולדבריו טעם האיסור לאכול בלא נט"י וקינוח הפה הוא משום שאם נתיר לו לאכול באותה סעודה יחד הוא יבוא לאכול בשר וחלב ע"י בישול, אבל כאשר נוטל ידיו ועושה היכר כגון הפסק בין בשר לחלב, באופן כזה ליכא חששא.
שיטת התוס': התוס' ס"ל דרב חסדא אסר לאכול גבינה ובשר באותה סעודה, אבל בסעודה אחרת מותר לאכול גבינה, ולדבריו מר עוקבא המתין מן הדין עד סעודה אחריתי. ולדברי התוס' טעם האיסור לאכול בשר וחלב באותה סעודה, הוא מפני שחז"ל חששו שאם יאכל בשר וחלב באותה סעודה אז יבוא לאכול בשר וחלב ע"י בישול ויעבור על איסור דאו'. לכן באותה סעודה אין לאכול בשר וחלב אבל בסעודה אחריתי מותר.
שיטת הרמב"ם: הרמב"ם סובר שרב חסדא אסר בשר וחלב עד סעודה אחריתי, אלא שסעודה אחריתי היא לאחר שש שעות כמו שנבאר בהמשך. ולפי"ז מר עוקבא המתין עד סעודה אחריתי שהיא שש שעות מן הדין. וכדברי הרמב"ם נפסק בשו"ע (סימן פט ס"א).
ב. בביאור טעם ההמתנה של שש שעות בין בשר לחלב.
רש"י סובר שטעם ההמתנה הוא משום שהבשר מוציא שומן ומאריך בטעמו, ולפי פירוש הטור כונתו של רש"י היא, כיון שהבשר שומני אז כאשר בולעו עד שש שעות שזה שיעור עיכול הבשר הוא מעלה טעם בשרי בפיו. ולדבריו נמצא שחז"ל גזרו שלא לאכול חלב כל זמן שיש טעם בשר, מחשש שמא יבוא לאוכלם יחד.
והרמב"ם כתב שטעם ההמתנה הוא משום בשר שבין השיניים, דעד שש שעות יש עליו שם בשר, ולאחר מכן חשיב כמעוכל.
בגמ' רב אחא שואל את רב חסדא בשר בין השיניים מהו, אמר ליה חשיב בשר וכמ"ש הבשר עודנו בין שיניהם. לרש"י שאלת רב אחא היא מה קורה עם בשר שנמצא לאחר שש שעו' בין השיניים, ואמר ליה חשיב בשר וצריך להוציאו. שאם שאלתו על תוך שש שעו' תיפוק ליה שאסור לאכול גבינה משום טעם שומן.
ולהרמב"ם דפי' את רב חסדא שאכל בשר אסור לאכול גבינה משום בשר בין השיניים. א"כ מדוע רב אחא שואל בשר בין השיניים מהו, דהא ודאי חשיב בשר. אלא מסביר הב"ח ששאלת רב אחא היא, האם מהני לנקר שיניו בתוך שש שעו', ועל זה עונה לו רב חסדא הבשר עודנו בין שיניהם, דהיינו דחיישינן שמא לא ינקר יפה.
הטור (סי' פט ס"א) מביא נפק"מ בין רש"י להרמב"ם באדם שלועס בשר לתינוק. לרש"י כיון דלא בלע א"צ להמתין, ולרמב"ם כיון שלעס צריך להמתין שש שעו'.
וכן אדם שיש לו שיניים תותבות, ואכל בשר ומעוניין לשתות חלב, לרש"י צריך להמתין, ולרמב"ם אם הוציא שיניו א"צ להמתין.
וכן באוכל שומן של בשר. לרש"י צריך להמתין כיון שמושך ומאריך בטעמו, ולרמב"ם כיון שאין לו בשר בין השיניים א"צ להמתין.
וכן בבשר שנשאר לאחר שש שעו' בשיניו. לרש"י צריך להוציאו, ולרמב"ם א"צ להוציאו.
למעשה אומר הטור שטוב להחמיר כשני הטעמים דהיינו כרש"י שלאחר שש שעו' צריך להוציא הבשר אם נמצא בין שיניו. ולהרמב"ם שבתוך שש שעו' אפי' אם לעס לתינוק צריך להמתין.
ג. מה הדין באדם שנמצא בסעודה שנמשכת כ- 6-7 שעו', ובתחילה אכל בשר ולאחר שש שעו' חפץ לאכול גבינה באותה סעודה.
המהרש"ל (הביאו הש"ך סי' פט) ס"ל דלכו"ע "באותה סעודה" אין לאכול בשר וחלב, אלא שהרמב"ם החמיר והוסיף דבעינן גם המתנת שש שעו'. ז"א שאפי' אם סיים הסעודה מוקדם בעין המתנת שש שעו', ואם הסעודה מתארכת אין לאכול באותה סעודה אף שעברו שש שעו'. ואפשר שטעמו הוא משום שחששו חכמים שאם יאכל בשר וחלב באותה סעודה יבוא לאכול בו"ח ע"י בישול.
ואף שהמהרש"ל לא הוכיח דבריו מהראשונים או מהגמ'. מ"מ נראה להביא ראיה לדבריו מהגמ', שמר עוקבא אמר אנא בהאי סעודתא לא אכילנא בסעודתא אחריתי אכילנא. ומדוייק שמר עוקבא "באותה סעודה" לא אכל כלל בשר וחלב ואפי' אם נמשכה יותר משש שעו'.
ואף שמלשון השו"ע והרמב"ם אין נראה כדברי המהרש"ל, שלא הזכירו כלל סעודה אלא שש שעו' בלבד, מ"מ הרבה אחרונים ואף הספרדים הביאוהו להלכה, והם הברכ"י הכה"ח הבא"ח ועוד.
ד. מה הדין לגבי קטן לעניין שיעור ההמתנה בין אכילת הבשר לחלב.
הרמ"א (בסימן פט ס"א) פסק שמצד הדין ההלכה היא כהתוס' שבאותה סעודה אין לאכול בשר וחלב אבל בסעודה אחרת כן, וסיים שיש מדקדקים להמתין שש שעו' כדברי השו"ע, וכן פסק הש"ך דכל מי שיש בו ריח תורה ימתין שש שעו'. מ"מ לגבי קטן, יולדת, מינקת ומעוברת הדין שונה.
בשו"ת שלמת חיים לרבינו יוסף חיים זוננפלד (יו"ד סי' רפו) כתב שליולדת עד ל' יום וכן מעוברת או מינקת אפשר להקל שלאחר שעה מאכילת הבשר יכולה לאכול גבינה, וה"ה לקטן וכמ"ש בילקו"י איו"ה ח"ג (עמ' שצג סעי' כא)- קטן [אפילו הגיע לגיל חינוך] שאכל מאכלי בשר, אפשר להקל לו לאכול אחר כך מאכלי חלב, מבלי לשהות שש שעות מאכילת הבשר, ומותר אף לתת לו ולהאכילו בידים, מפני שיש צער לקטנים להמתין שש שעות, ואף לאחר שעה המיקל בזה לקטנים, יש לו על מה לסמוך. וכל זה כשאוכל מאכל חיוני לצורך סעודה, אבל אין להקל ליתן לתינוקות שהגיעו לחינוך ממתקים ושוקולד שיש בהם תערובת חלב, בתוך שש שעות למאכלי בשר. ואף בתינוק שאינו בר הבנה נכון להחמיר בזה.
סימן ג - בדין אכילת תבשיל גבינה אחר תבשיל בשרי
שאלה: קדרה שבשלו בה בשר ותפוחי אדמה יחד, ואכל רק מתפוחי האדמה ומהבשר לא אכל כלל, וכן מרק ירקות שנתבשל עם עוף ואכל רק מהירקות או שתה מהמרק, ומהעוף לא אכל כלל וזה נקרא שאכל תבשיל של בשר. האם נחשב שאכל בשר וצריך להמתין שש שעות עד לאכילת החלב, או שמא לא נחשב שאכל בשר אלא רק תבשיל של בשר.
באופן שנחשב שאכל תבשיל של בשר, האם יש חילוק בין תבשיל של גבינה לגבינה ממש שאכול אחר שאכל תבשיל של בשר. ואם יש חילוק כיצד יש לנהוג.
א. בביאור פלוגתת רשב"ם ור"ת.
ב. בביאור טעמו של ר"ת.
ג. בביאור דבריהב"י או"ח סימן קעג, והשו"ע יו"ד סימן פט.
ד. בביאור מנהג העולם שלא לאכול גבינה אחר תבשיל של בשר.
ה. מהו גדר תבשיל של בשר לדעת השו"ע.
ו. בביאור דברי הרמ"א סימן פט ס"א.
ז. דינים העולים.
א. בביאור פלוגתת רשב"ם ור"ת.
איתא בגמ' חולין (קה:) מים אמצעיים רשות, אמר רב נחמן לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל, אבל בין תבשיל לגבינה חובה.
התוס' בד"ה "לא" הביאו את דברי רבינו שמואל שכתב, דבין תבשיל לתבשיל מיירי בשניהם של בשר או שניהם של גבינה, אבל בין תבשיל של בשר לתבשיל גבינה שלפניו חובה. ואף שהפשטות ברב נחמן שאמר בין תבשיל לגבינה חובה, היינו שאכל תבשיל בשר תחילה ואח"כ גבינה, מ"מ כיון דאמר רב חסדא לעיל אכל בשר אסור לאכול גבינה, לכן העמיד כאן שמדובר בין תבשיל לגבינה שלפניו, כדי שיהיו דברי רב נחמן אליבא דהלכתא כרב חסדא. וכמ"ש הרי"ף (לז:) דרב חסדא הלכתא היא. ומבואר מרשב"ם דאין חילוק בין בשר לתבשיל של בשר. וכדבריו פסקו הרי"ף שאין חילוק בין בשר לתבשיל של בשר ומשו"ה הוצרכו לומר דמ"ש בין תבשיל לגבינה חובה, הכונה בין תבשיל לגבינה דמעיקרא, וכ"כ הר"ן ד"ה "אמר", וכן פסק הרמב"ם (פ"ט ממאכלות אסורות הכ"ו) וז"ל: מי שאכל גבינה או חלב "תחילה" מותר לאכול אחריו בשר מיד, וצריך שידיח ויקנח פיו בין הגבינה ובין הבשר עכ"ל. וכרב נחמן דבין תבשיל לגבינה חובה הכונה לגבינה דמעיקרא. ואפשר שגם הרא"ש סובר כן כמ"ש הפרי תואר (סי' פט סק"ח) דמשמעות דברי הרא"ש כפי' רשב"ם.
שיטת ר"ת בתוס' שם דבין תבשיל לגבינה, משמע תבשיל בשרי תחילה, כדאמר לעיל כמה ישהה בין בשר לגבינה א"ל ולא כלום. והגמ' הבינה שקודם אכל בשר ואח"כ גבינה, ומדוע הגמ' תמהה איני והאמר רב חסדא וכו', ואי כדברי רשב"ם הו"ל לגמ' למימר דמיירי בגבינה שהיתה מעיקרא, ומדלא שינו שם והיה הבשר תחילה א"כ ה"ה הכא שהתבשיל הבשרי היה תחילה ולא הגבינה. ועוד, בין תבשיל לתבשיל אי בשניהם של בשר או של גבינה למה יש לו ליטול כלל. ומפרש ר"ת דבין תבשיל לתבשיל היינו בין תבשיל דבשר לתבשיל של גבינה, דכיון דאין הבשר והגבינה בעין וליכא אלא טעם לא החמירו שיהא חובה ליטול ידיו בנתיים ואינו אלא רשות, אבל בין תבשיל דבשר לגבינה שהגבינה בעין חובה. ויתכן פירוש זה אף לדברי האוסרין לאכול גבינה אחר בשר באותה סעודה אפי' בנטילה וקינוח.
ונמצא לפי"ז דיש חילוק בין תבשיל של בשר לבשר עצמו. שבתבשיל של בשר אף שאוכל אחריו תבשיל של גבינה הנט"י היא רשות, ומיד יכול לאכול תבשיל גבינה. ובאוכל גבינה כיון שהגבינה היא בעין הנטילה היא חובה. ובאוכל בשר עצמו ואח"כ גבינה דעת ר"ת (בתוס' לעיל קד: ד"ה "עוף") דבעי נט"י וקינוח בין הבשר לגבינה.
והנה אף דדעת ר"ת דבאוכל בשר שרי לאכול גבינה אחריו ע"י נט"י וקינוח אפי' באותה סעודה, ושכן דעת רב חסדא דאמר אכל בשר אסור לאכול גבינה היינו בלא נטילה וקינוח, אבל ע"י נטילה וקינוח שרי. וא"כ ה"ה באוכל תבשיל בשרי דשרי לאכול אחריו גבינה. אלא דר"ת הכא מיירי לעניין תבשיל שהוא יותר קל מבשר, ובתבשיל ס"ל לר"ת דאם אוכל אחריו תבשיל של גבינה הנטילה היא רשות ובאוכל גבינה ממש הנטילה חובה. ולפי"ז ר"ת מיירי בשני דינים שונים, פעם שאוכל בשר בפנ"ע ופעם באוכל תבשיל של בשר. וכך הבינו רוב הראשונים בר"ת והם: הגהות מיימוני, סמ"ג, רבינו יונה, הרא"ש והטור וכולם הובאו בב"י או"ח סימן קעג ד"ה "והגהות", דכולהו ס"ל כר"ת אלא דפליגי מאי קרי תבשיל דשרי לאכול אחריו תבשיל של גבינה. מבואר מדבריהם שיש חילוק בין בשר בפנ"ע לתבשיל של בשר.
אלא שהרי"ף (לז:) כתב מים אמצעיים רשות, אמר רב נחמן לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה, איכא מ"ד דגמרינן מיהא דרב נחמן דשרי למיכל גבינה בתר "בישרא" דהא בין תבשיל לגבינה קאמר ע"כ. והדעה שהביא הרי"ף היא דעת ר"ת דס"ל דשרי לאכול גבינה אחר בשר ע"י נטילה וקינוח ביניהם. וכן הר"ן ד"ה "אמר" הביא את ר"ת בתוס' ד"ה "עוף" בשם "יש שפירשו", והביא הר"ן ראיה לר"ת דשרי למיכל גבינה בתר בישרא מרב נחמן, וזה שכתב וראיה לדבר מדאמרינן לקמן (קה:) לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה, אלמא איכא תקנתא בין תבשיל לגבינה דלא צריך שהייה, והיינו קינוח הפה ונטילה.
ומבואר מדבריהם שתבשיל שאמר רב נחמן היינו בשרא, דאין חילוק בין תבשיל בשר לבשר עצמו, ובשניהם כדי לאכול גבינה אחר בשר בעי נטילה וקינוח כפי' ר"ת בתוס' (קד:). אלא שהרי"ף והר"ן פליגי עליה וס"ל כרשב"ם דאין חילוק בין בשר לתבשיל בשר, ואסור לאכול אח"כ גבינה עד שש שעו'. ומשו"ה הוצרכו לשנות פשטא דתלמודא דקאמר בין תבשיל לגבינה חובה משמע דהתבשיל קודם לגבינה, והם סברו שהגבינה קדמה לבשר כיון שתבשיל דינו כבשר דבעי שהייה.
ולדבריהם הא דאמר ר"ת בתוס' (קה:) דיש חילוק בין בשר לתבשיל בשר, אין זה דעת ר"ת, אלא עוד אפשרות ללמוד ברב נחמן, ור"ת בעצמו סובר לדינא כמ"ש בתוס' (קד:) דאין חילוק בין בשר לתבשיל בשר.
העולה מדבריהם דבין לר"ת ובין לרי"ף והר"ן אין חילוק בין בשר בפנ"ע לתבשיל בשר. אלא שר"ת ס"ל דבין תבשיל של בשר ובין בשר בפנ"ע ואח"כ גבינה בעי נטילה וקינוח. והרי"ף והר"ן ס"ל דאין חילוק בין תבשיל של בשר לבשר בפנ"ע, ואסור לאכול אח"כ גבינה עד שישהה שש שעו' מאכילת הבשר.
מכל מקום לעניין המשך הסוגיא אנו נתייחס לר"ת כפי שלמדו אותו רוב הראשונים שהובאו בב"י או"ח סי' קעג שסברו בר"ת שיש חילוק בין אוכל בשר בפנ"ע ואח"כ גבינה דבעי נטילה וקינוח, לאוכל תבשיל של בשר ואח"כ גבינה דבעי רק נט"י. וכן מבואר בב"י סי' קעג ד"ה "וכתב" דאף דלא ס"ל כר"ת לעניין בשר וחלב אלא כהרמב"ם דבעי שהייה שש שעו', מ"מ בתבשיל של בשר שהוא קל יותר כן ס"ל כר"ת כמ"ש בשו"ע סימן פט ס"ג (וכמו שנבאר לקמן) ומוכח דר"ת מחלק בין בשר לתבשיל של בשר.
לסיכום, מצאנו ב' פירושים ברב נחמן, רשב"ם ור"ת. רשב"ם ס"ל דבין תבשיל לתבשיל היינו בשניהם או של בשר או של גבינה והנטילה רשות, וכמ"ש באור זרוע (סימן תס) משום נקיות בעלמא, וכ"כ ברש"י על הרי"ף לז:, ובין תבשיל לגבינה חובה, היינו לגבינה דמעיקרא, אבל אם התבשיל היה קודם בעי המתנה עד סעודה אחריתי, ולפי שיטה זו אין הבדל בין בשר לתבשיל בשר ובשניהם בעי שהייה עד סעודה אחריתי שש שעו'. ור"ת ס"ל דבין תבשיל לתבשיל היינו בין תבשיל בשר לתבשיל גבינה דכיון שאין הבשר והגבינה בעין וליכא אלא טעם לא החמירו שיהא חובה ליטול ידיו, אבל בין תבשיל של בשר לגבינה, שהגבינה בעין חובה ליטול, ולשיטה זו יש חילוק בין בשר לתבשיל של בשר.
ואף לדברי התוס' (קד:) ד"ה "עוף" דפליגי עליה דר"ת בפירוש רב חסדא וסברו דאין לאכול בשר ואח"כ גבינה באותה סעודה אלא עד סעודה אחריתי. מ"מ באוכל תבשיל של בשר ואח"כ גבינה אפשר שיודו דאף באותה סעודה שרי. וכן הטור (סי' פט ס"ג) אף דס"ל כאביו הרא"ש דאין לאכול גבינה אחר בשר עד שש שעו', מ"מ בתבשיל של בשר מודה לר"ת וז"ל הטור: כמה דברים אמורים כשאוכל הבשר והגבינה בעצמם, אבל אם אוכל תבשיל של בשר מותר לאכול אחריו מיד תבשיל של גבינה, ואפי' הנטילה ביניהם אינה אלא רשות, אבל אם בא לאכול גבינה בעצמה אחר תבשיל של בשר או בשר עצמו אחר תבשיל של גבינה חובה הוא ליטול ידיו.
ב. בביאור טעמו של ר"ת.
אחר שהוכחנו דלר"ת יש חילוק בין בשר לתבשיל של בשר, יש לעמוד מהו טעמו שמתיר לאכול לאחר תבשיל של בשר תבשיל של גבינה אף בלא נטילה, וגבינה אחר תבשיל של בשר ע"י נטילת ידיים. ר"ת כותב דטעם ההיתר הוא דכיון דאין הבשר והגבינה "בעין" וליכא אלא טעם לא החמירו שיהא חובה ליטול ידיים. ומבואר מדבריו דכל שהבשר אינו בעין שרי, וקרי תבשיל של בשר, ואפילו אם תבשיל זה יהיה שומני מאוד, משום שר"ת אינו חושש לטעם רש"י שהבשר מושך טעם בפיו, ולא להרמב"ם משום בשר שבין השיניים, וכמו שהוכיח זאת בתוס' ד"ה "עוף" דמסתמא ע"י נטילה וקינוח הפה השמנונית והבשר שבפיו יורדים, וכיון דאינו חושש לטעמים הללו א"כ כל תבשיל שאין הבשר "בעין" שרי לאכול אחריו תבשיל של גבינה אף בלא נטילת ידיים, ובאוכל גבינה ממש בעי נטילה. ונמצא "שפירוש" ר"ת בסוגיין הוא לחלק בין תבשיל של בשר לבשר עצמו. "וטעמו" הוא דכל שאין הבשר בעין חשיבת תבשיל של בשר.
ולפי"ז הא דכתבו התוס' (קה:) ד"ה "לא" בסוף דבריהם ויתכן פירוש זה אף לדברי האוסרין לאכול גבינה אחר בשר באותה סעודה אפי' בנטילה וקינוח. כוונת התוס' דאפשר שכל החולקים על ר"ת בפירוש רב חסדא (קה.) יודו כאן לפירושו. וכדברי הטור (סי' פט ס"ג) דאף דס"ל כאביו הרא"ש דבין בשר לגבינה בעי שהייה של שש שעו', במה דברים אמורים שאוכל הבשר והגבינה בעצמם, אבל אם אוכל תבשיל של בשר מותר לאכול אחריו מיד תבשיל של גבינה ואפי' הנטילה ביניהם אינה אלא רשות, אבל אם בא לאכול הגבינה בעצמה אחר תבשיל של בשר, או הבשר עצמו אחר תבשיל של גבינה חובה ליטול ידיו. ע"כ.
ואף שמבואר בטור דס"ל כר"ת בפירוש הגמ', צ"ל דס"ל כר"ת ולא מטעמו, דמה שפירש ר"ת דיש חילוק בין בשר לתבשיל של בשר שהוא יותר קל, את זה גם הטור סבר אבל את טעמו של ר"ת דס"ל דכל שאין הבשר בעין שרי, לא סבר הטור, משום שהטור הלך לשיטתו בריש סימן פט דחיישינן לטעם רש"י דאמר שהבשר מושך טעם, ולהרמב"ם דס"ל משום בשר שבין השיניים, וא"כ ה"ה כאן דחיישינין לטעמים הללו כל אחד לשיטתו, וכל תבשיל שיהיה מושך טעם לרש"י או חשש של בשר בין השיניים להרמב"ם יהיה אסור לאכול אחריו תבשיל של גבינה או גבינה. דכבשר דיינינן ליה ורק באופן שלא יופיעו שני הטעמים הללו יהיה מותר מדין תבשיל של בשר.
ומצאתי חיזוק לדברינו מדברי הסמ"ק (הובאו דבריו בהגהות שערי דורא סי' עו ד"ה כתב סמ"ק) דכתב ודוקא כשאכל בשר בעין (בעינן שהייה) אבל אכל תבשיל של בשר כגון בצים מטוגנים בשומן אווזא או שלקות בלע"ז מותר לאכול גבינה אח"כ ע"י קינוח והדחה לכל הפירושים. עכ"ל. ובהמשך שם ביאר דמ"ש דפירוש זה עולה לכל הפירושים, הכונה לכל החולקים עלי בהסבר רב חסדא, אבל אותם הפוסקים כרשב"ם ודאי דלא יודו לי. ומבואר מדברי הסמ"ק דאף דס"ל כפירוש ר"ת מ"מ לא התיר אלא ביצים מטוגנים בשומן אווזא או ירקות שנתבשלו במרק, ולא יותר מזה. וזה משום דס"ל בבשר וחלב כטעם רש"י שהבשר מושך טעם ומאריך בטעמו. וא"כ אף תבשיל אם יהיה בו שומן שמושך טעם גם יהיה אסור, ולכן לא התיר אלא ביצים מטוגנים בשומן אווזא שבאופן כזה יש בביצה טעם קלוש של שומן ובכה"ג אינו מושך טעם בפיו. ובאופן כזה גם הרמב"ם יודה דשרי שהרי אין חשש של בשר בין השיניים. ומבואר דאף דהסמ"ק פסק כר"ת, מ"מ חשש רק לטעם רש"י וזה מחזק את דברינו דאף שאנו פוסקים כר"ת זה רק את פירושו שבגמ' ולא את טעמו.
וכן בב"י באו"ח (סי' קעג) ד"ה "והגהות" הסביר מהו תבשיל של בשר שמותר לאכול אחריו תבשיל של גבינה בלא נטילת ידיים, או גבינה עם נט"י. בתחילה הביא את ההגהות מימוני (הכ"ו אות א מופיע בדפוס קושטנטינא) שהביא בשם הסמ"ק דצריך עיון ברוטב של בשר דכשיש בו בשר מושך המים בפה (הכונה מושך טעם) ע"כ. וביאר דבריו בב"י כלומר דדלמא הא דשרי לאכול גבינה אחר תבשיל של בשר הוא דוקא כגון ביצים מטוגנים בשומן שאינם מושכים טעם בפה כ"כ, אבל רוטב של בשר לא. דכיון דס"ל כטעמו של רש"י לכן הסתפק ברוטב של בשר האם מושך טעם או לא. אבל ביצים מטוגנים ודאי דשרי דאינם מושכים טעם בפה. ואח"כ הביא הב"י את דברי רבינו יונה דאחר מרק של בשר מותר לאכול גבינה בקינוח והדחה, שלא הצריכו שהייה אלא כשאוכל בשר מפני הבשר שבין השיניים אבל מרק דליתא להאי חששא ודאי מותר. ורבינו ירוחם הוסיף דכל זה במרק צלול אבל במרק עם ירקות אסור שמא יש בשר במרק ואינו נראה. מבואר דס"ל כהרמב"ם ומשו"ה התירו רוטב של בשר שהסתפק בו הסמ"ק דלא חיישנין למשיכת טעם. וסיים הב"י עם המרדכי שכתב וראיתי מורי שאסר לאכול גבינה אחר ביצים מטוגנים בשומן משום גזרה אטו בשר וחלב ע"כ. ונמצא שגם דבר שהיה מוסכם לכו"ע דחשיב כתבשיל של בשר אסרו המרדכי ויש לשאול מדוע אסרו תבשיל של בשר כבשר בעין. אלא ודאי דעתם היא משום דלא פלוג, דחז"ל לא חילקו בין בשר לתבשיל של בשר ואסרו הכל משום גזרה. ואף המרדכי אסר זאת משום גזרה, וכדבריו סיים הב"י שכן מנהג העולם.
ומבואר מכל הני הראשונים שהביא הב"י, דאף דסברי כר"ת בפירוש הגמ', מ"מ את טעמו לא קיבלו. דלר"ת כל שהבשר לא "בעין" חשיב כתבשיל ולפי"ז אפי' שומן או כל רוטב אחר שיהיה, כיון שאין בו בשר בעין יהיה דינו כתבשיל של בשר, משא"כ להגהות מיימוני והסמ"ק אף דפסקו כר"ת בפירוש הגמ' מ"מ חששו לטעם רש"י משום מושך טעם.
ג. בביאור דברי הב"י או"ח סימן קעג, והשו"ע יו"ד סימן פט.
הב"י באו"ח סי' קעג ד"ה "והמרדכי" כתב, וכן נהגו העולם שלא לאכול גבינה אחר תבשיל של בשר כלל ואין לפרוץ גדר. ומבואר לכאורה דהעולם נהגו כרשב"ם. ואילו בשו"ע יו"ד (סי' פט ס"ג) פסק מרן כר"ת וז"ל: אכל תבשיל של בשר מותר לאכול אחריו תבשיל של גבינה והנטילה ביניהם אינה אלא רשות, אבל אם בא לאכול הגבינה עצמה חובה ליטול ידיו ע"כ. ונראה שסותר את דבריו. הגינת ורדים (כלל א' סימן ז) ד"ה "ורבינו" כתב שהבית יוסף חזר בו בספרו הקצר בשו"ע. והברכי יוסף (סי' פט סעי' כה) כתב על דבריו, ורחוק בעיני שחזר בו דתינח אם לא היה מנהג, אבל השתא דנהגו כך משום גדר והוא מנהג פשוט בעולם לא שייך חזרה.
ועוד קשה דמרן השו"ע לכאורה פסק נגד שלושת עמודי ההוראה שהם הרי"ף, הרא"ש והרמב"ם. כמבואר בדברי הרי"ף דס"ל כרשב"ם דאין חילוק בין תבשיל של בשר לבשר עצמו, מדהוצרך לפרש ברב נחמן דבין תבשיל לגבינה הכונה לגבינה דמעיקרא. וכן הרמב"ם (פ"ט ממאכלות אסורות הכ"ו) כתב מי שאכל גבינה או חלב "תחילה" מותר לאכול אחריו בשר מיד וצריך שידיח ידיו ויקנח פיו בין הגבינה ובין הבשר עכ"ל. ובהלכה כח' כתב דמי שאכל בשר "תחילה" וכו' לא יאכל אחריו חלב עד שישהה ביניהן כדי שיעור סעודה אחרת והוא כמו שש שעו'. ואילו תבשיל לא כתב הרמב"ם כלל, משום דס"ל דאין חילוק בין תבשיל של בשר לבשר עצמו, ובשניהם בעי שהייה של שש שעו'.
זאת ועוד שהרמב"ם (פ"ו מהל' ברכות ה"ג) כותב, נטילת ידיים בין תבשיל לתבשיל רשות, רצה נוטל רצה אינו נוטל ע"כ. וביאר מרן בכס"מ דאמרי' התם פרק כל הבשר דה"מ בין תבשיל של בשר לתבשיל של בשר, או בין תבשיל של גבינה לתבשיל של גבינה, אבל בין תבשיל של בשר לשל גבינה חובה נינהו. ומבואר להדיא דס"ל בדעת הרמב"ם כרשב"ם, מדכתב דבין תבשיל לתבשיל בשניהם של בשר או שניהם של גבינה, ולא הביא כלל את פירוש ר"ת. וכן מפשטות דברי הרא"ש (סי' ז) נראה דס"ל כרשב"ם דבתחילת דבריו פירש את הגמ' כרשב"ם אלא שהביא פירוש זה מעצמו, ומשמע שכך סובר ואילו ר"ת פליג. וכמ"ש הפרי תואר (סי' פט סק"ח). ונמצא ששלושת עמודי ההוראה סוברים כרשב"ם דאין חילוק בין תבשיל של בשר לבשר עצמו. וא"כ מה ראה מרן השו"ע לנטות מדבריהם.
ועוד קשה, מרן השו"ע פסק כדברי הטור הסובר כר"ת. היכן ראה הטור הכרעה בדברי אביו הרא"ש עד שפסק כר"ת לקולא. דאי פוסק כרשב"ם לחומרא ניחא, אבל לקולא מנין להקל במקום שלא נראה הכרעה בדברי הרא"ש.
ולענ"ד נראה ליישב דברי מרן. דמרן הב"י באו"ח סי' קעג סבר שהשיטה הרווחת בסוגיא היא כר"ת ושרבים מן הראשונים סוברים כך, והם הגהות מיימוני, הרא"ש, הסמ"ק, רבינו ירוחם, רבינו יונה והטור כולהו סברי כפירוש ר"ת, אלא דפליגי מהו תבשיל של בשר שמותר לאכול אחריו תבשיל של גבינה או גבינה ממש ע"י נטילת ידיים. וכן ס"ל למרן הב"י מצד הדין, אלא שהעולם נהגו להחמיר שלא לאכול גבינה אחר תבשיל של בשר, ובמקום שנהגו כך הב"י כותב שאין לפרוץ גדר. ואילו בשו"ע דפסק כר"ת כתב הדין עצמו דשרי, כיון שפסק השו"ע הוא הוראה לכל העולם, ובמקום שלא נהגו להחמיר הדבר מותר, ולכך כתב בשו"ע את עיקר הדין. ולפי"ז מרן השו"ע לא חזר בו כלל, וכן מבואר בשולחן גבוה (ס"ק יז') דדין השו"ע כהגינת ורדים שאפי' רוטב של בשר דינו כתבשיל של בשר זהו מדינא. ובס"ק יח' כתב שמנהגינו לא כן וכמו שכתב בב"י סי' קעג שאין לאכול גבינה אחר תבשיל של בשר, ודלא כהגינת ורדים דס"ל שמרן חזר בו.
וכן בב"י סי' קעג ד"ה "בה"ג" בעניין אכילת גבינה אחר עוף כתב, דהרא"ש ס"ל דמה שהעולם נוהגים שלא לאכול גבינה אחר עוף אין זה מן הדין אלא גדר וסייג שכן נהגו. והב"י חלק עליו וסבר שהעולם אין אוכלים גבינה אחר עוף משום דס"ל כהרמב"ם דמדינא דגמ' אסור. ומ"ש עוף וגבינה נאכלין באפיקורן הכונה גבינה ואח"כ עוף ולא להיפך. וא"ת מאי נפק"מ אם העולם אינם אוכלים עוף ואח"כ גבינה מצד מנהג או שזהו מן הדין. הנפק"מ היא גדולה דלפי הרא"ש במקום שלא נהגו מן הדין מותר לאכול עוף ואח"כ גבינה, ואילו להרמב"ם הדבר אסור מן הדין.
וא"כ ה"ה בנד"ד, דמ"ש הב"י דנהגו העולם שלא לאכול גבינה אחר תבשיל של בשר ואין לפרוץ גדר, זהו רק במקום שכן נהגו, ובמקומות אלו אין לפרוץ גדר כלל, ובמקומות שלא נהגו לאסור, כתב מרן בשו"ע שמותר מן הדין לאכול גבינה אחר תבשיל של בשר.
עוד אפשר לומר, דמ"ש הב"י באו"ח בסימן קעג שנהגו העולם שלא לאכול גבינה אחר תבשיל של בשר כלל ואין לפרוץ גדר, דברים אלו אינם מדברי הב"י אלא המרדכי אמרם. וכמ"ש בפרי תואר (סי' פט סק"ח) ד"ה "עוד" וז"ל: והמרדכי כתב עוד ראיתי מורי שאסר לאכול גבינה אחר ביצים מטוגנים גזרה אטו בשר וחלב ודעה זו היא אפי' לדעת המתירין מעיקר הדין שהוא ר"ת, וכתב עוד המרדכי וכן נוהגין ואין לפרוץ גדר, אשר ע"כ נלע"ד שיש לאסור בתבשיל של גבינה כבשר וגבינה עצמם כדעת הרי"ף וכו' עכ"ל. ומבואר דדברים אלו המרדכי אמרם ולא הב"י, ולפי"ז אין שום חזרה בשו"ע. וכנראה שלפרי תואר היה מרדכי עם גירסא כזו, אבל אצלנו לא נמצא כן וקשה לומר כך.
ולפי"ז הא דפסק הב"י כהטור וכדברי הרא"ש אביו זה משום שהדיעה הרווחת בסוגיא היא כפי' ר"ת, ואילו דעת רשב"ם בסוגיא דחויה, במה שהצריך נטילה בין תבשיל של בשר לתבשיל בשר וכמו שהקשה ר"ת בתוס'. ואפשר דבסוגיין אף הרמב"ם סבר כר"ת, דמה שאסר הרמב"ם בבשר זה משום בשר שבין השיניים, ובתבשיל ליכא בשר בין השיניים. וא"כ הרא"ש והרמב"ם סברי כר"ת ורק הרי"ף פליג עלייהו. (אלא שיש להקשות על כך, שהרי הכס"מ בהל' ברכות הסביר את הרמב"ם כפירוש רשב"ם).
ואשר על כן, מה שהתיר השו"ע תבשיל גבינה או גבינה עצמה ע"י נט"י, אחר תבשיל של בשר זהו מצד הדין, אבל מצד המנהג גם זה אסור, כמ"ש האחרונים שכתבנו לעיל.
וכן נראה להוכיח מדברי השולחן גבוה (ס"ק יז) שהשו"ע פסק מדינא כר"ת דתבשיל של בשר שרי, אלא שמנהגנו אינו כן כמ"ש בס"ק יח. ומבואר דבשו"ע זהו הדין, והמנהג הוא כמ"ש בב"י ואין זו חזרה. וכן הבין הברכי יוסף, והא דהקשה הברכ"י (בסעי' כה) על הגינת ורדים, הוא משום שהגו"ר סבר שהשו"ע התיר זאת להלכה ולמעשה ואין שום מנהג לאסור ודלא כמ"ש בב"י. והברכ"י סבר דאף שבשו"ע כתב שזהו הדין מ"מ למעשה המנהג אינו כן, ודעת מרן למעשה היא כמנהג וכפי שהובא בב"י קעג, ובשו"ע הובא עצם הדין. ומוכח ממ"ש הברכ"י בסעיפים כז, כח, כט, את הדינים שהובאו בגו"ר, ובסעי' ל' כתב מ"מ כל הני שריותא היינו מדינא וכו'. ומבואר דהשו"ע לא חזר בו כלל אלא שבב"י הביא את המנהג, ובשו"ע פסק את עיקר הדין וכמ"ש.
ולכן למעשה המנהג כיום להחמיר, שאין לאכול אחר תבשיל של בשר ולא גבינה ממש ולא תבשיל של גבינה, ודנים את תבשיל הבשר כבשר עצמו שצריך להמתין אחר אכילתו שש שעו' עד לאכילת הגבינה או תבשיל גבינה, ואין לפרוץ גדר בדין זה.
ד. בביאור מנהג העולם שלא לאכול גבינה אחר תבשיל של בשר.
הא דכתבנו לעיל דהמנהג הוא כמ"ש הב"י (סימן קעג) ד"ה "והמרדכי", שהעולם נהגו שלא לאכול גבינה אחר תבשיל של בשר כלל ואין לפרוץ גדר עכ"ל. ושכן כתבו הפוסקים.
אולם כאשר נדייק בדברי הב"י נראה שהמנהג היה רק שלא לאכול "גבינה" בעין אחר תבשיל של בשר, ובזה אמר שאין לפרוץ גדר, אבל בתבשיל של גבינה אחר תבשיל של בשר מותר ואין בזה כלל מנהג לאסור, וכן הוכיח האליה רבה (או"ח סי' קעג סק"ג) ד"ה "ועוד" שכתב, הוכחתי שם מתורת חטאת (להרמ"א) וספר אפי רברבי (דף ע) דמה שכתב הרמ"א שם שנוהגין שלא לאכול גבינה אחר תבשיל בשר כמו בבשר עצמו היינו גבינה, אבל תבשיל של גבינה מותר לאכול אחר תבשיל של בשר ע"י קינוח והדחה עכ"ל.
ומבואר דבין לשו"ע ובין לרמ"א מותר מן הדין לאכול תבשיל של גבינה אחר תבשיל של בשר, ומעולם לא היה מנהג לאסור בזה, וכן נראה מדברי הברכ"י (אות ל') , ומחידושי רעק"א (סי' פט סק"ג).
אמנם, אף שכן הדין ע"פ השו"ע והרמ"א שרק בגבינה ממש אחר תבשיל של בשר היה מנהג לאסור, ולא בתבשיל של גבינה. מ"מ למעשה כתב בחידושי רעק"א שם שהמנחת יעקב (אות יא) כתב בשם רש"ל, ועתה נהגו איסור אפי' "בתבשיל גבינה" אחר תבשיל בשר, וקשה להקל ולהתיר בפניהם בסילק ובירך עכ"ל. ומנהג זה הונהג לאחר השו"ע והרמ"א.
ולכן למעשה נוהגים להחמיר ולא לאכול שום תבשיל של גבינה אחר תבשיל של בשר עד שישהה שש שעו', דחשבינן לתבשיל של בשר כבשר עצמו, וכ"כ בכף החיים (סי' פט אות נז).
ה. מהו גדר תבשיל של בשר לדעת השו"ע.
מדברי הגינת ורדים (יו"ד כלל א' סי' יז) מתבאר דלא בעי למיחש לב' הטעמים של רש"י והרמב"ם כמ"ש לעיל. ולפי"ז הדין ישתנה. הגו"ר בד"ה "אמנם" הביא את הראשונים שהובאו בב"י או"ח סי' קעג, והסביר שהסמ"ק הסתפק ברוטב של בשר האם דינו כתבשיל של בשר או כבשר, וזה משום דס"ל כרש"י שההמתנה בין בשר לחלב היא משום שהבשר מושך טעם. ובד"ה שאח"כ כתב, ורבינו ירוחם ז"ל לשיטתיה דרבינו יונה אזיל, ולא חייש אלא בתבשיל שיש בו תערובת ירקות, מחשש שמא נשארו כמה חתיכות בשר ביניהם. ולדבריו של ר' ירוחם רוטב בשר שיש בו שומן שרי, משום דס"ל כטעמו של הרמב"ם שההמתנה בין בשר לחלב היא משום בשר שבין השיניים. והמרדכי החמיר עד הקצה האחרון ואפי' מה שהתיר הסמ"ק הוא מחמיר דחייש טובא להרגל עבירה. ואף שהב"י סבר כהמרדכי, מ"מ בשו"ע חזר בו והתיר התבשיל, וזה משום שהסמ"ק לא אסר לגמרי אלא כמסתפק ולא שבקינן פשיטותיה דרבינו יונה שהתיר, מפני ספיקיה דהסמ"ק, ודברי המרדכי אינם אלא חומרא ואין לחוש לה כלל. ובד"ה "כללא" פסק דלעניין הלכה מאחר שרבינו יונה בירר ופירש סברתו כותיה נקטינן, מה גם שטעמו מוסכם מהרמב"ם והרשב"א ז"ל, ואע"פ שרש"י ואחרים עמו חולקים בעיקר הטעם מ"מ אינם חולקים בבירור עם דין זה. (דלא שמענו מרש"י להדיא דס"ל שאף בתבשיל איכא משיכת טעם) ואפי' שיהיו חולקים בפירוש, בשל סופרים הלך אחר המיקל. עכת"ד של הגו"ר.
ולפי"ז כל תבשיל של בשר שאין בו חשש של בשר בין השיניים חשיב תבשיל של בשר שמותר אחריו תבשיל גבינה או גבינה ממש ע"י נט"י. וזה רוטב של ביצים מטוגנות בשומן, מרק צלול, ורק מרק עב עם ירקות דיש חשש לבשר שימצא בין השיניים אסור, וכן שומן שכתב הרמ"א אף שמעורב עם מעט מרק דינו כבשר כמ"ש שם.
ומדבריו של הגו"ר עולה שהשו"ע התיר אפי' רוטב של בשר, וכ"ש ביצים מטוגנות בשומן או מרק צלול, וזה משום שבב"י סי' קעג הכריע להלכה כרבינו יונה דחיישינן רק לטעם הרמב"ם, ואילו לטעם רש"י לא חיישינן, וכמ"ש שם. וכדבריו הסבירו בשו"ע, השולחן גבוה (פט ס"ק יז), וכן הט"ז (סק"ה) הביא את מחלוקת ההגהות מיימוני עם ר' יונה במרק של בשר, ונראה מדבריו דס"ל כרבינו יונה דיש לו דין תבשיל של בשר, וכן הבאר היטב (סק"י) שציטט את דברי הט"ז הביא רק את רבינו יונה. וכן הפמ"ג במשבצ"ז (סק"ה) כתב, ועיין ט"ז ורוטב של בשר יש מחלוקת אי דומה לתבשיל שנתבשל בקדרה עם בשר, או דומה לבשר עצמו, והמחמיר תבוא עליו ברכה עכ"ל. מבואר שהבין שהט"ז פסק כרבינו יונה דחיישינן רק לטעם הרמב"ם, ומשו"ה רוטב של בשר דינו כתבשיל של בשר. אלא שהמחמיר לדון תבשיל זה כבשר ממש תע"ב.
מבואר דכל הני פוסקים ס"ל כהגו"ר בהבנת הב"י ובשו"ע מדסתם משמע שהתיר הכל. ורק במקום שיש חשש לבשר בין השיניים כמו מרק עב עם ירקות שיש חשש לחתיכות בשר או שומן ממש כמ"ש הרמ"א, אז דיינינן ליה כבשר.
ועל אף שבשומן לדעת הרמב"ם אין חשש לבשר בין השיניים כמ"ש בביאור הגר"א (ס"ק יד), מ"מ כיון דלרש"י דינו כבשר ממש חיישינן משום מושך טעם כמ"ש השו"ע ס"א, והט"ז והש"ך שם. אבל בתבשיל שהשומן של הבשר יוצא לתוך המרק לא חיישינן ודינו כתבשיל של בשר.
ונמצא דהא דחיישינן לב' הטעמים (רש"י והרמב"ם) לגבי המתנה בין אכילת הבשר לחלב, היינו דוקא באוכל בשר ממש או שומן, אבל באוכל תבשיל של בשר חיישינן רק לטעם הרמב"ם משום בשר שבין השיניים, ולרש"י לא חיישינן כלל, ולכן פסק השו"ע שתבשיל של בשר אין דינו כבשר ומותר לאכול אחריו תבשיל גבינה או גבינה ע"י נט"י.
ו. בביאור דברי הרמ"א (סי' פ"ט ס"א).
הרמ"א (פט ס"ג) כתב שתי הגהות על השו"ע. אחת, שהשו"ע כתב שהאוכל תבשיל של בשר מותר לאכול אחריו תבשיל של גבינה, ועל כך הגיה הרמ"א שיש מצריכים נטילה בכה"ג. והשניה, שהביא את דברי הב"י שנהגו עכשיו להחמיר שלא לאכול גבינה אחר תבשיל בשר כמו אחר בשר עצמו ואין לשנות ולפרוץ גדר.
ויש לשאול כדעת מי פסק הרמ"א בהגה הראשונה. אם כדעת ר"ת אז הנטילה אינה אלא רשות, והרמ"א כתב שיש מצריכים נטילה. ואי ס"ל כרשב"ם אז בשום אופן אין לאכול תבשיל גבינה אחר תבשיל של בשר. מדברי הרמ"א נראה שמסכים לאכול תבשיל של גבינה אחר תבשיל של בשר אלא שצריך ליטול ידיו.
נחלקו האחרונים בביאור דברי הרמ"א. בביאור הגר"א (סי' פט ס"ק יג) כתב שההגה הראשונה שברמ"א היא לפירוש רשב"ם, דדוקא בשניהם של בשר או שניהם של גבינה הוא דהוי רשות. ולדבריו כונת הרמ"א דרק באופן שאוכל את תבשיל הגבינה קודם תבשיל הבשר שרי ובלבד שיטול ידיו ביניהם וכדברי רשב"ם. והוסיף הגר"א (ס"ק ט"ו) שגם ההגהה השניה שכתב הרמ"א ונהגו וכו', כפירוש רשב"ם דהחומרא אליבא דרשב"ם, ולפי"ז הרמ"א חולק על השו"ע, שהשו"ע פסק כר"ת והרמ"א כרשב"ם. ומקורו ממ"ש בשערי דורא (סעי' עו) וז"ל: אבל בין תבשיל דבשר לגבינה כלומר "שאכל" גבינה, חובה. ועיין במבוא שערים שם (אות ב') ד"ה "אבל" דיש בשערי דורא שי גרסאות, ולפי הגירסא "שאכל" מיירי שהגבינה נאכלה קודם לתבשיל בשר, ולפי הגירסא "שאוכל" מיירי בגבינה שאוכל אחר תבשיל של בשר.
אולם בחי' רעק"א (סק"ג) כתב ויש מצריכים נטילה, משמע בלא קינוח (פיו) והדחה. ומבואר דס"ל דהרמ"א פסק כר"ת וכדעת השו"ע שמותר לאכול אחר תבשיל בשר תבשיל גבינה אלא שצריך ליטול ידיו, ועל זה שאלנו אי ס"ל כר"ת אמאי בעי נטילה ?.
מובא במבוא שערים על הגהות שערי דורא (סעי' טו אות מ) שאף שאנו פוסקים כר"ת מ"מ נהגו להחמיר על עצמם בדבר הזה לצאת גם ידי דעת רשב"ם, ומצריכים נטילת ידיים אפי' בין תבשיל של בשר לתבשיל של גבינה, ואין זה כתרתי דסתרי, עיי"ש. ועיין עוד בפירוש מכונות ועטרת שלמה לבעל הים של שלמה (אות ד). והא דכתב הרמ"א בהגהה השניה דנהגו עכשיו להחמיר וכו', אומר רעק"א ששייך להחמיר רק בגבינה ממש ולא בתבשיל של גבינה. לולא דברי המנחת יעקב בשם הרש"ל דגם בזה נהגו להחמיר.
יוצא מדברי רעק"א דהרמ"א בהגהות אינו חולק על השו"ע ושניהם סוברים להלכה כפירוש ר"ת, אלא שהרמ"א מצריך נטילת ידיים בין תבשיל בשר לתבשיל גבינה, והשו"ע אומר דאינה אלא רשות.
ז. דינים העולים.
א. דעת מרן השו"ע סעי' ג' שהאוכל תבשיל של בשר מותר לאכול אחריו תבשיל של גבינה והנטילה בינהם רשות, וא"צ להמתין כלל, אבל אם רוצה לאכול גבינה ממש הנטילת ידיים בינהם חובה.
ב. דעת הרמ"א שם שאף בין תבשיל של בשר לתבשיל של גבינה צריך נטילת ידיים.
ג. כתב הרמ"א ששומן של בשן דינו כבשר עצמו, לרש"י ולא להרמב"ם (ביאור הגר"א סקי"ד), וכיון דחיישינן לרש"י כמ"ש השו"ע (סי' פט ס"א) א"כ ה"ה כאן, ובזה אין מחלוקת בין השו"ע לרמ"א.
ד. שומן של בשר שיצא במרק דינו כתבשיל של בשר, אבל אם הוסיפו ונתנו בקדרה שומן והותך ונצטרף עם השומן שיצא מהבשר יש לאסור (גו"ר).
ה. גדר תבשיל של בשר לשו"ע. מדסתם השו"ע והתיר תבשיל של בשר משמע שכל תבשיל מותר, שאם לא כן היה לו לחלק. (למעט תבשיל שקיים חשש שיש בו חתיכות בשר). ולכן מרק צלול אפי' עם ירקות אם אין חשש שיש בו חתיכות בשר או עוף דינו כתבשיל של בשר, וכן ביצים מטוגנות בשומן, ורוטב של בשר. (גו"ר, ברכ"י, שולחן גבוה, ט"ז באר היטב, פמ"ג, פר"ח ובדרכי תשובה).
ו. צלי קדרה שנותנים בו מעט מים ויוצא השומן מהבשר ומתערב במעט מרק דינו כבשר, שזהו תערובת מרק בשומן, ולא תערובת שומן שבמרק (גו"ר).
ז. כל אלו ההיתרים שכתבנו היינו מדינא. אבל ההלכה למעשה כיום שהמנהג להחמיר שאין לאכול אחר תבשיל של בשר לא גבינה ממש ולאף לא תבשיל של גבינה, ודנים את התבשיל של בשר כבשר עצמו, וצריך להמתין שש שעות עד לאכילת החלב (רעק"א, מנח"י בשם רש"ל, כה"ח).
תשובה: הנה אף שלדעת מרן השו"ע בסימן בסימן פט ס"ג שאחר שאכל תבשיל של בשר כגון תפו"א שהתבשל עם בשר ואוכל רק מהתפו"א, או מרק ירקות שנתבשל עם עוף ואוכל רק מהירקות או שותה מהמרק בלבד, מותר לאכול אחריו תבשיל של גבינה והנטילה בניהם רשות וא"צ להמתין כלל, ואם רוצה לאכול גבינה ממש הנטילה ביניהם חובה וא"צ להמתין כלל. משום שתבשיל של בשר אין דינו כבשר ממש, ולכן א"צ להמתין שש שעות אחריו כמו שממתין אחר אכילת בשר.
אולם למעשה כיום המנהג הוא שמתייחסים אל תבשיל הבשר כבשר ממש, ולכן יש להחמיר שאין לאכול אחר תבשיל של בשר לא תבשיל של גבינה ולא גבינה ממש, אא"כ ימתין שש שעות כמו באוכל בשר ממש ואין לפרוץ גדר (ב"י או"ח קעג, הובא ברמ"א סי' פט ס"ג).
סימן ד - בדין שהייה בין חלב לבשר.
שאלה: האוכל מאכל הנקרא "פיצה" שמפוזר למעלה גבינה צהובה, האם צריך להמתין שש שעות בין אכילת הפיצה עד אכילת בשר כמו שממתינים אחר אכילת בשר, דכיון שגבינה צהובה חשובה כגבינה קשה, יש חשש שימצא גבינה בין השיניים לאחר אכילתה ולכן צריך להמתין שש שעו'. או שאין צריך להמתין כלל ויכול לאכול בשר מיד אחר אכילת ה"פיצה" ובלבד שיקנח וידיח פיו.
א. בביאור פלוגתת הפרי חדש והפרי תואר בהבנת דברי הזוהר.
ב. בביאור פלוגתת האיסור והיתר והרשב"א.
ג. בביאור פלוגתת האיסור והיתר והט"ז.
ד. בהסבר דברי השו"ע.
ה. בביאור דברי הרמ"א.
ו. דינים העולים.
ז. עיקרי הסוגיא בקיצור.
א. בביאור פלוגתת הפר"ח והפרי תואר בהבנת דברי הזוהר.
איתא בגמ' חולין (קה.) בעא מיניה ר' אסי מר' יוחנן, כמה ישהה בין בשר לגבינה, א"ל ולא כלום, איני והא אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה, גבינה מותר לאכול בשר, אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר, א"ל ולא כלום. ומבואר שהאוכל גבינה ואח"כ חפץ לאכול בשר אין צריך לשהות כלל ביניהם.
ובטעם ההיתר כתב הרשב"א (ב"ג ש"ד דף פו.) שהגבינה רכה ואינה מתעכבת בין השיניים. וכן פסק הרמב"ם (פ"ט ממאכלות אסורות הכ"ו) מי שאכל גבינה או חלב תחילה מותר לאכול אחריו בשר מיד, וצריך שידיח ידיו ויקנח פיו בין הגבינה ובין הבשר. וכן דעת הרי"ף והטור (יו"ד סי' פט) וכן פסק השו"ע (סי' פט ס"ב) וז"ל: אכל גבינה מותר לאכול אחריו בשר מיד ובלבד שיעיין ידיו שלא ישאר שום דבר מהגבינה נדבק בהם, ואם הוא בלילה שאינו יכול לעיין אותם היטב צריך לרחצם וצריך לקנח פיו ולהדיחו וכו', אבל אם בא לאכול בשר עוף אחר גבינה אינו צריך לא קינוח ולא נטילה ע"כ. ומבואר מהגמ' דבכל גבינה שאוכל מותר לאכול אחריה בשר, אלא שבבשר בקר בעי נטילה וקינוח ובבשר עוף א"צ, וכן דעת האיסור והיתר (כלל מ' סעי' י) והמהר"ם.
בב"י או"ח (סימן קעג) ד"ה "ויש" כתב, ויש מחמירים על עצמם שלא לאכול בשר אחר גבינה בסעודה אחת מפני שכתוב בספר הזוהר פרשת משפטים (קכה.) וז"ל: אשכחן דכל מאן דאכיל האי מיכלא כחדא או בשעתא חדא או בסעודתא חדא ארבעין יומין איתחזיא גדיא מקלסא בקלפוי לגבי אינון דלעילא וסייעתא מסאבא מתקרבין בהדיה וגרים לאתערא דינין בעלמא דינין דלא קדישין, ואי אוליד בר באינון יומין, אוזפין ליה נשמתא מסטרא אחרא דלא איהי קדישא עכ"ל. [מָצָאנוּ, שֶׁכָּל מִי שֶׁאוֹכֵל מַאֲכָל זֶה שֶׁהִתְחַבֵּר כְּאֶחָד, (או) בְּשָׁעָה אַחַת אוֹ בִּסְעוּדָה אַחַת, אַרְבָּעִים יוֹם נִרְאֶה גְדִי מְקֻלָּס בִּקְלִפָּתוֹ אֶל אוֹתָם שֶׁלְּמַעְלָה, וְסִיעָה טְמֵאָה מִתְקָרְבִים עִמּוֹ, וְגוֹרֵם לְעוֹרֵר דִּינִים בָּעוֹלָם, דִּינִים שֶׁאֵינָם קְדוֹשִׁים]. וכבר כתב המרדכי (חולין סי' תרפז) שהמהר"ם (תשובות סי' תרטו) היה נוהג שלא לאכול בשר בהמה וחיה אחר גבינה [כמו גבינה אחר בשר] לפי שפעם אחת מסעודה לסעודה מצא גבינה בין שיניו, גזר להחמיר על עצמו, ואין זה כחולק על התלמוד ולא כמוסיף שהוא גורע, דהא חזינא פרק כל הבשר, אנא להא מילתא כחלא בר חמרא וכו', וכל חד מצי לאחמורי אנפשיה לעשות משמרת, ובעוף אני מיקל כיון דגבינה ועוף נאכלין באפיקורן ע"כ. הא ודאי שהוא ז"ל לא ראה ספר הזוהר ואפי' הכי היה מחמיר על עצמו משום מעשה שהיה, ואע"פ שהוא מיקל בעוף היינו לפי שלא ראה ספר הזוהר, אבל אנו שזכינו לראותו, טוב ונכון להחמיר אפי' בבשר עוף עכ"ל.
הפרי תואר (סי' פט סק"ו) הכריח שהב"י למד בדברי הזוהר דמ"ש בסעודתא היינו בתוך שש שעות דכל תוך שש מיקרי סעודה חדא, ומשו"ה כתב דהמהר"ם לא ראה את דברי הזוהר, דבזוהר אין חילוק בין בשר לעוף ובשניהם בעי שיעור המתנה שש שעו', ומדהיקל המהר"ם בעוף מוכח דלא ראה את ספר הזוהר. ואם נפרש סעודתא כפשוטו בסעודה ממש, אז אפשר שהמהר"ם כן ראה את דברי הזוהר, ומדברי הזוהר אין לאסור אלא בסעודה ממש והוא אסר על עצמו כדין גבינה אחר בשר כיון שמצא אותה דבוקה, ומפני שטעם ההמתנה בין גבינה לבשר הוא משום שנדבק בין השיניים, כשראה שגם בגבינה יש מקום לחוש החמיר על עצמו שש שעו'. אלא ודאי דס"ל להרב ב"י דבסעודתא חדא היינו בזמן סעודה חדא שהוא שש שעו', ואין להקשות דלשמועינן סעודתא חדא ומכ"ש שעתא, זו אינה קושיה דעכ"פ תקשה יתורא ברישא דקאמר האי מיכלא בחדא או בשעתא וכו' דהשתא בשעתא אסיר ומכ"ש בבת אחת, אלא ודאי דלא זו אף זו קתני. וסיים ואם ראינו לדייק בעומק דברי הזוהר נאמר דהכי פירושו תנא והדר מפרש, דכל מאן דאכיל האי מיכלא בחדא, והיכי דמי כחדא או בשעתא חדא או בסעודתא חדא, שאם הקדים הגבינה לבשר די בשעה אחת ואם הבשר קדם בעי זמן סעודה שהוא שש שעו'. ולפי"ז בין גבינה לבשר א"צ לשהות יותר משעה אחת, וכ"כ הש"ך (סי' פט ס"ק טז) דלישנא דהזוהר הכי משמע.
אלא שהפרי חדש (סק"ו) פליג וס"ל דמ"ש בזוהר סעודתא היינו כפשוטו סעודה ממש, ותרתי בעינן דאין לאכול בשר אחר גבינה אלא בשתי סעודות ואחר ששהה שעה אחת. ונראה לומר דאיפלגו הפר"ח והפרי תואר במאי דאיפלגו הרמב"ם והתוס' בפירוש מר עוקבא, האם מסעודה לסעודה דאמר זהו דין התלוי בזמן או בסעודה. תוס' (קה.) ד"ה "לסעודתא" ס"ל דהוא דין התלוי בסעודה, והרמב"ם ס"ל דהוא דין התלוי בזמן, שמסעודה לסעודה היינו זמן של שש שעו'. וא"כ הפר"ח סבר כהתוס' שסעודה שכתוב בזוהר היינו סעודה ממש אלא שבנוסף לכך צריך לשהות שעה אחת. והפרי תואר ס"ל כהרמב"ם שסעודתא שכתוב בזוהר היינו דין התלוי בזמן שהוא שש שעו'.
ונמצא דאיכא פלוגתא בדברי הזוהר כמה זמן צריך לשהות כאשר אוכל גבינה ואח"כ בשר, שעה אחת או שש שעו'. ועיין בשו"ת יבי"א ח"ו (יו"ד סי' ז אות ד) שהאריך בדברי הזוהר הנ"ל והביא כמה וכמה פירושים לדברי הזוהר.
ב. בביאור פלוגתת האיסור והיתר והרשב"א.
בגמ' חולין (קה.) אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה, גבינה מותר לאכול בשר ע"כ. מבואר שבשר חמור יותר מגבינה, שבבשר יש שני טעמים לאסור לאכול אחריו גבינה. הטעם האחד כרש"י שבשר מושך טעם ומאריך בטעמו. והשני כהרמב"ם משום בשר שבין השיניים. וא"כ הא דהתיר רב חסדא בבשר אחר גבינה נראה בפשטות דליכא בהו הני טעמים, אינו מושך טעם ואינו נשאר בין השיניים.
האיסור והיתר (כלל מ' סעי' י) כתב, אם אוכל גבינה ישנה שעברו עליה ששה חודשים וכן כל גבינה (מתולעת) אע"פ שאין איסור בדבר דהא אין נדבק בין השיניים, ואפי' אם תדבק בודאי לא מיקרי גבינה כמו הבשר שבין השיניים, מכל מקום מידת חסידות ופרישות ונכון לכל בעל נפש שלא לאכול אחריו בשר באותה סעודה וכו', וכן המהר"ם החמיר על עצמו בבשר אחר גבינה כמו גבינה אחר בשר לפי שפעם אחת מצא גבינה בין שיניו מסעודה לסעודה. ואומר האיו"ה ומיהו איסור מיהא ליכא דדוקא טעם הבשר שבפה נקרא טעם מאחר שעיקרו מיקרי בשר ושייך לגזור בו אטו בשר וחלב עכ"ל. היוצא מדבריו שגם בשר שנמצא בפה לולא הפסוק היה מותר, ומה שנאסר זה מכוח הפסוק, ומשו"ה גם טעמו נקרא בשר כיון שעיקרו בשר. אבל גבינה בין השיניים אין שום פסוק שיאסור אותה ולכן גם טעם הגבינה אינו נקרא גבינה. ולפי"ז מצד הדין אין לאסור גבינה בין השיניים ולא משום מושך טעם, ורק חסידות ופרישות יש בדבר.
ונמצא לפי"ז הא דאמר רב חסדא אכל גבינה מותר לאכול בשר מיירי בכל סוגי הגבינות, וזה על אף שבינהם נמצאות גבינות שמנוניות מאוד שמושכות טעם, וגבינות ישנות וקשות שנשארות בשיניים וזה משום שהפסוק גילה שרק בשר בין השיניים נקרא בשר ולא גבינה, וה"ה לטעמה.
ולפי"ז המהר"ם שנהג שלא לאכול בשר בהמה וחיה אחר גבינה לפי שפעם אחת מסעודה לסעודה מצא גבינה בין שיניו. בהכרח שלמד כהאיסור והיתר שגזר כן רק על עצמו מצד חומרא, דמן הדין הכל מותר.
אמנם הרשב"א בתורת הבית הארוך (ב"ג ש"ד עמ' פו.) כתב, יש מי שפירש דרב יצחק (קד:) קינוח הפה לא עבד, דלכו"ע גבינה ואח"כ בשר א"צ קינוח הפה "דגבינה רכה היא ומתעכלת מיד בתוך בפה בלחות הפה" והא דאמר ר"ח אכל גבינה מותר לאכול בשר בלא קינוח הפה ובלא נטילת ידיים, ביממא. ויש מי שאומר שרב יצחק בודאי קינח פיו אלא שלא נטל ידיו משום דביממא חזי ליה, אבל בפיו דלא חזי ליה הוה ליה יממא כלילא. ולדיעה זו אין לחות הפה מספיקה כדי להוריד את הגבינה אפי' שהיא רכה מבין השיניים, ולכן צריך קינוח ע"י שיאכל או ישתה משהו, וא"ת אף אם ישאר מהגבינה בין שיניו מה בכך ? על זה אומר הרשב"א, וגבינה הנשארת בין השיניים גבינה היא ואסורה מן הדין, כדאמרי' לגבי בשרא בשר שבין השיניים בשר הוא, דכתיב הבשר עודנו בין שיניהם. והפסוק לא רק על בשר גילה לנו, אלא אף על גבינה שבין השיניים דמיקרי גבינה.
ולדבריו שאלת הגמ' בשר בין השיניים מהו, כונתה כל דבר שבין השיניים האם שמו עליו, והבשר זה לאו דוקא. ובאומרה הבשר עודנו בין שיניהם, פסוק זה גילה שכל דבר שבין השיניים שמו עליו, ומשו"ה גבינה שבין השיניים גבינה היא.
נמצא שנחלקו הדעות האם בגבינה רכה סגי בלחות (רוק) הפה להסיר את הגבינה מהפה. דעה אחת סוברת שמספיק, ודעה שניה סוברת שאין מספיק בלחות הפה להסיר את כל הגבינה מהפה. אלא שכל זה בגבינות רכות. אבל גבינה קשה וישנה שאפי' קינוח הפה לא מספיק כדי להסיר את הגבינה לשני הדעות צריך להמתין שש שעו'. וכ"כ ביד יהודה (בפירוש הארוך סק"ד) שהרשב"א הביא בבית הקצר את טעם הרמב"ם מחמת בשר שבין השיניים, וכתב- הטעם דלא חששו לזה בגבינה מחמת שהיא רכה ואינה מתעכבת בין השיניים. וברור דמזה נמשך החומרא בגבינה קשה ע"כ. וזה משום דלא סגי בקינוח הפה להסיר את הגבינה הקשה שנמצאת בין השיניים ולכן צריך להמתין שש שעו'.
ולפי"ז הא דאמר רב חסדא אכל גבינה מותר לאכול בשר, לא בכל הגבינות מיירי אלא רק בגבינות רכות המצויות, אבל גבינות קשות שנשארות בין השיניים דינם כמו בבשר ואח"כ גבינה שצריך להמתין שש שעו'. ולדבריו הפסוק והבשר עודנו בין שיניהם, בא לרבות שלא רק בשר בין השיניים נקרא בשר, אלא גם גבינה בין השיניים נקראת גבינה.
ונמצא שנחלקו האיסור והיתר והרשב"א האם הפסוק והבשר עודנו בין שיניהם, בא למעט או לרבות. האיסור והיתר סובר שהפסוק בא למעט, ולכן רק בשר בין השיניים נקרא בשר, אבל גבינה לא, ולכן מצד הדין מותר לאכול אחר כל הגבינות ואפי' הקשות בשר. והרשב"א סובר שהפסוק בא לרבות, שלא רק בשר בין השינים נקרא בשר, אלא גם גבינה בין השיניים נקראת גבינה. ולדבריו גבינה קשה או ישנה דינה כבשר שצריך להמתין אחריה שש שעו' מן הדין.
הט"ז (סי' פט סק"ד) סובר בלימוד הגמ' כמו האיסור והיתר שהפסוק בא למעט, אלא דס"ל שהמיעוט הוא רק בגבינה שבין השיניים שאינה נחשבת גבינה לטעם הרמב"ם, אבל לטעם רש"י מצד מושך טעם יש לאסור מדינא גבינה מתולעת, דהפסוק גילה רק על דברים שבפה ולא על משיכת טעם שזה מהבטן. ועיין בש"ך (ס"ק טו') שחולק על הט"ז, וסובר שמן הסתם אם היא ישנה ששה חודשים חשיבא קשה. ובשפתי דעת (ס"ק טו') הסביר משום דגבינה נמי מיקרי בין השיניים כמ"ש הפרי חדש (ס"ק טז), וזה כדברי הרשב"א, וכ"כ ביד יהודה (סי' פט סק"ד).
ונמצא שאותם האוסרים גבינה קשה כמו הש"ך, הפר"ח, הפמ"ג, השפתי דעת, המשבצ"ז והיד יהודה ס"ל כדעת כהרשב"א ואיסור זה הוא מן הדין. ומי שהתיר בגבינה קשה כמו הט"ז ס"ל כהאיסור והיתר, ורק חסידות ופרישות יש בדבר. וא"כ יש שני פירושים בסוגיין או כהרשב"א או כהאיסור והיתר.
ג. בביאור פלוגתת האיסור והיתר והט"ז.
האיסור והיתר (כלל מ' סעי' י) כתב, אבל אם אוכל גבינה ישנה שעברו עליה ששה חודשים, וכן כל גבינה (המתולעת) אע"פ שאין איסור בדבר דהא אין נדבק בין השיניים, ואפי' תדבק בודאי לא מיקרי גבינה כמו הבשר בין השיניים, מ"מ מידת חסידות ופרישות איכא ונכון לכל בעל נפש שלא לאכול אחריו בשר באותה סעודה, אפי' בקינוח והדחה לפי שממשיך ג"כ הטעם שלו בפה זמן ארוך יותר מביצים מטוגנין בשומן אווזות שהעולם נזהרין מלאכול אחריהן גבינה, ונמצא שאוכל טעם בשר וחלב יחד, ונראה ג"כ כאילו אוכל בשר וחלב יחד, ועוד דהא כתב במרדכי פרק כל הבשר דמה"ט גזר המהר"ם ז"ל בעצמו להחמיר בבשר אחר גבינה כמו גבינה אחר בשר לפי שפעם אחת מצא גבינה בין שיניו מסעודה לסעודה. ומיהו איסור מיהא ליכא דדוקא טעם הבשר שבפה נקרא טעם מאחר שעיקרו מיקרי בשר ושייך לגזור בו אטו בשר וחלב עכ"ל.
ומבואר מדבריו דמדינא דגמ' אין לאסור בשום גבינה, בין גבינה קשה ובין המתולעת שהיא שמנה מאוד, ובין לטעמו של רש"י משום מושך טעם בפיו, ובין לטעמו של הרמב"ם משום בשר שבין השיניים, לכו"ע בגבינות אין משום בשר שבין השיניים, ומשום מושך טעם בפה, דדוקא טעם בשר שבפה נקרא בשר מאחר ועיקרו מיקרי בשר, כמ"ש הבשר עודנו בין שיניהם. ולפי"ז רב חסדא דאמר אכל גבינה מותר לאכול בשר, מיירי אף בגבינות קשות ומתולעות דשרי לאכול אחריהן בשר ע"י נטילה וקינוח, וכן סבר המהר"ם ורק מצד חסידות החמיר על עצמו משום מעשה שבא לידו.
הט"ז (סי' פט סק"ד) כתב על דברי האיסור והיתר, דלדעת הרמב"ם שטעם השהייה בבשר וחלב הוא משום בשר שבין השיניים, א"כ אין לאסור באוכל גבינה ואח"כ בשר, דגם בבשר לא הוי קרינן ביה בשר אי לאו דגלי לן קרא הבשר עודנו בין שיניהם כדאיתא בגמ', ומשו"ה בגבינה שבין השיניים לא הוי גבינה כלל, דליכא קרא שיאסור כן, אבל לרש"י דטעם השהייה בבשר וחלב הוא משום שמושך טעם ומאריך בטעמו פשיטא שיש לאסור גם בגבינה מתולעת שהיא שמנונית מאוד וטעמה נמשך בפה זמן רב, דכשם שבבשר שמושך טעם אסור לאכול אחריו גבינה ה"ה בגבינה שטעמה נמשך זמן רב יש לאסור מדינא.
ומשו"ה מחלק הט"ז בין גבינה קשה לגבינה מתולעת. גבינה קשה שטבעה להשאר בין השיניים מצד הדין מותר לאכול אחריה בשר, שרק בבשר שבין השיניים יש לאסור אבל בגבינה שבין השיניים אין לאסור דלא מיקרי גבינה כלל. אבל גבינה מתולעת שטעמה נמשך זמן רב פשיטא דיש לאסור דאין צריך לזה פסוק שיאסור דפשיטא ליה לגמ' לאסור כמו בבשר משום מושך טעם. ולפי"ז רב חסדא דאמר אכל גבינה מותר לאכול בשר מיירי בסתם גבינות שאין טעמם נמשך זמן רב כמו בשר.
ונמצא דהט"ז חולק על האיסור והיתר, דטעם האיסור והיתר שייך רק לפי הרמב"ם ולא לטעמו של רש"י. ועוד שהט"ז חולק על הרמ"א (ס"ב) דכתב שיש מחמירין בגבינה קשה, ויש מקילין וסיים ומיהו טוב להחמיר. היינו דמצד הדין אינו איסור אלא חומרא, ולפי הט"ז בגבינה מתולעת שמושכת טעם איכא איסור מן הדין.
אלא שהערוך השולחן (סי' פט סי"א) חולק וס"ל שגבינה בין השיניים כן נקראת גבינה ויש לאסור אותה מדינא, דס"ל שהגמ' למדה מהפסוק הבשר עודנו בין שיניהם שבבשר שנמצא לאחר שש שעות אסור (לפי רש"י) דבתוך שש שעו' תיפוק ליה דאסור משום הבשר שמושך טעם, ולפי"ז הא דדייקינן דהבשר שבין השיניים נקרא בשר והגבינה לא, זה רק לאחר שש שעו', אבל בתוך שש שעו' אין שום גילוי מהפסוק להתיר גבינה בין השיניים. ולכן בתוך שש שעו' הבשר שבין השיניים נקרא בשר וה"ה לגבינה. וכן כתב היד יהודה בשם הרשב"א בתורת הבית הארוך (ב"ג ש"ד עמ' פו.) דגבינה בין השיניים מיקרי גבינה, וכ"כ הפר"ח (סי' פט ס"ק טז), והפמ"ג במשבצ"ז (סק"ד) ובשפתי דעת (ס"ק טו).
ויש להעיר על דברי הערוך השולחן, דהא דיש לחוש לשיטת רש"י זה רק משום מושך טעם, ואה"נ ששאלת הגמ' בשר בין השיניים מהו, היא אלאחר שש שעו' כרש"י, אבל אין לדייק מזה שגבינה בין השיניים כן נקראת גבינה כיון שבתוך שש שעו' אין שום מקור להתיר, דהא דיש לחוש לבשר בין השיניים זה רק לטעם הרמב"ם, ולשיטתו כמ"ש הט"ז שאלת הגמ' היא על תוך שש שעו', ואין לאסור אלא בבשר אבל לא בגבינה, וא"כ דברי הט"ז נכונים שלפי הרמב"ם גבינה בין השיניים בתוך שש שעו' לא מיקרי גבינה ולכן התיר זאת. משא"כ הפר"ח, היד יהודה, והפמ"ג אף דלדינא ס"ל כהערוך השולחן שגבינה בין השיניים מיקרי גבינה, מ"מ למדו זאת מטעם אחר, כמ"ש הרשב"א דהא דאמרי' הבשר עודנו בין שיניהם, הפסוק לא רק על בשר אמר כן, אלא על כל דבר וגם גבינה.
ד. בהסבר דברי השו"ע.
השו"ע (ס"ב) כתב וז"ל: אכל גבינה מותר לאכול אחריו בשר מיד וכו' והנה לעיל (אות ב') הבאנו שנחלקו הרשב"א והאיסור והיתר בהסבר הגמ', דעת האיסור והיתר שהפסוק הבשר עודנו בין שיניהם בא למעט, ולכן גבינה קשה או מתולעת מותרת מן הדין אף שנשארת בין השיניים, ואין בזה אלא חסידות ופרישות. ודעת הרשב"א שהפסוק בא לרבות וממילא גבינות קשות שנשארות בין השיניים דינם כבשר ממש שצריך להמתין מלאכול אחריהם בשר שש שעו' ואיסור זה מן הדין.
ויל"ע בדעת מרן כמי פסק. והנה בב"י (סי' קעג) ד"ה "ואם" הביא את דברי הרשב"א בתורת הבית וכן פסק בשו"ע ולכאורה הדבר תמוה, שהרי הפרי חדש (סקט"ז) היד יהודה (סק"ד) הפמ"ג במשבצ"ז, ובשפתי דעת (סקט"ו) והש"ך פסקו כהרשב"א שאסור מן הדין לאכול בשר אחר גבינה קשה, דגבינה בין השיניים נקראת גבינה, וא"כ כיצד הב"י מביא את הרשב"א בתורת הבית ומתיר בשו"ע.
בהכרח שהב"י היתה לו הבנה אחרת בדברי הרשב"א. הב"י סבר כיון דרוב ככל הגבינות הם גבינות רכות שעליהם לא גזרו חכמים שצריך להמתין וסגי בקינוח והדחה, לכן אף שישנם מעט גבינות קשות ומתולעות מ"מ מילתא דלא שכיח לא גזרו ביה רבנן, ולכן גם על הקשות לא גזרו, ומשו"ה רב חסדא דאמר אכל גבינה מותר לאכול בשר בכל הגבינות מיירי, וכן הרשב"א דכתב שהגבינה רכה היא ואינה מתעכבת בין השיניים בכל הגבינות מיירי, ואף שישנן מעט גבינות קשות מ"מ לא גזרו בהו, זהו כאשר לא קינח פיו, אבל אחרי קינוח שרי למיכל בשר כמ"ש השו"ע סעיף ב' שצריך לקנח פיו ולהדיחו.
ועולה בידינו שישנם שני פירושים בדברי הרשב"א. הפרי חדש ודעימיה למדו ברשב"א דהפסוק הבשר עודנו בין שיניהם בא לרבות שאף גבינה בין השיניים מיקרי גבינה, ולכן בגבינות קשות שנשארות בין השיניים צריך להמתין מן הדין אחריהן כמו באוכל בשר שש שעו'. והב"י למד ברשב"א שחז"ל לא גזרו על הגבינה להמתין אחריה, ואף שישנן גבינות קשות שנשארות בין השיניים, מ"מ מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן, וזה משום שרוב רובם של הגבינות הם רכות.
ולפי"ז מובן הט"ז שהתיר בגבינה קשה שנשארת בין השיניים, ולא חשש כלל לדעת הרשב"א כהב"י (ואף שהט"ז אסר בגבינה מתולעת, זה משום שלטעם רש"י הגבינה המתולעת מושכת טעם זמן ארוך, והרשב"א ס"ל כטעם הרמב"ם משום בשר בין השיניים ולכן התיר אף את הקשות). וכן המהרש"ל (יש"ש פכ"ה סי' ו) שקרא תגר על המחמירים שלא לאכול בשר אחר גבינה שהוא כמו מינות, דדוקא המהר"ם שבא מכשול לידו החמיר אבל מי שלא בא לידו מכשול לא יכול להחמיר. וזה משום שלמד את הרשב"א כפי הב"י ומשו"ה קרא מינות על המחמירים משום שאין מקום לחומרתם.
ולכן לדעת הספרדים הפוסקים כדעת השו"ע מותר מן הדין לאכול בשר אחר גבינה מיד, ואפי' אם אוכל גבינה קשה כמו גבינה צהובה, משולשת, גבינה מלוחה וכדו', ובלבד שיקנח פיו ויטול ידיו בין הגבינה לבשר וכן העיד הגאון רבי אליהו מני נר"ו דאין מנהגם בעיר הקודש ירושלים ת"ו להמתין אחר גבינה כלום, בין בחדשה ובין בישנה. וכן פסק בשו"ת יביע אומר (ח"ו חיו"ד סי' ז), ובילקו"י איסור והיתר ח"ג (עמ' תלא), וכתב בהערה ד"ה "ולכן" דמ"ש בשו"ת משנה הלכות (ח"ו סי' קלה) בפשיטות שהמנהג להמתין אחר אכילת חלב שעה אחת, לא ירד לעיין בכל האחרונים, דמבואר בדבריהם שמנהג כזה לא פשט אצל כל הספרדים, ואדרבה מנהגינו כדעת מרן שמיד לאחר קינוח הדחה ונט"י אוכלים מאכלי בשר בלי שום המתנה.
ומ"ש החיד"א בשיורי ברכה (סי' פט סי"ג) שרבים נהגו להחמיר, יש מי שממתין שעה וגם שהייה בסעודה אחרת, והרבה גדולי ישראל נהגו להחמיר שש שעו' כמו שתראה להרב כנה"ג והאחרונים, וגם אני שמעתי שיש נוהגים אם אכלו בשר ממתינין ו' שעות ואח"כ אוכלים גבינה, ואם אכלו גבינה ממתינין ג' שעו' ואח"כ אוכלין בשר ע"כ. וכתב בכה"ח (אות ל') ונראה דכל אלו "החומרות" הם דוקא באוכל גבינה אבל לא בשותה חלב או אוכל מאכלי חלב. ומבואר דמצד הדין מותר לאכול בשר מיד לאחר אכילת גבינה אפי' קשה לאכול בשר ע"י קינוח והדחה כמ"ש בשו"ע, אלא דיש שהחמירו על עצמם להמתין.
ה. בביאור דברי הרמ"א.
הרמ"א (סי' פט ס"ב) כתב בהגה, ויש מחמירין אפי' בבשר אחר גבינה, וכן נוהגין שכל שהגבינה קשה אין אוכלין אחריה אפי' בשר עוף כמו גבינה אחר בשר, ויש מקילין ואין למחות רק שיעשו קינוח והדחה ונט"י, מיהו טוב להחמיר עכ"ל. בספר בדי השולחן (ס"ק סח) ביאר ג' חילוקים בדברי הרמ"א, דמ"ש בתחילת דבריו ויש מחמירין אפי' בבשר אלו הם דברי הזוהר. ומ"ש וכן נוהגין שכל שהגבינה קשה וכו', אלו הם דברי הרשב"א דס"ל דבגבינה קשה יש איסור מן הדין וצריך לנהוג בה כמו באוכל בשר ואח"כ גבינה, ואומר הרמ"א שכך המנהג. ומ"ש אח"כ ויש מקילין אלו הם דברי האיסור והיתר דס"ל שמצד הדין מותר לאכול בשר אפי' אחרי גבינה קשה, ורק חומרא וחסידות יש בדבר, והמקילין כדבריו אין למחות בידם, ומיהו טוב להחמיר כדברי הרשב"א.
ולפי"ז המנהג לאסור הוא כדברי הרשב"א ושכן פסקו הפר"ח (ס"ק טז) הש"ך (ס"ק טו) הפמ"ג במשבצ"ז (סק"ד), ובשפתי דעת (ס"ק טו) וכ"כ ביד יהודה בפירוש הארוך (סק"ד).
אולם הט"ז (סק"ד) פירש אחרת את דברי הרמ"א. ולדבריו הרמ"א פסק כהאיסור והיתר, ולפי"ז מ"ש הרמ"א ויש מחמירין אפי' בבשר אחר גבינה הם מדברי המהר"ם, וכן נוהגים (מצד חומרא) שכל גבינה קשה אין אוכלין אחריה אפי' בשר עוף כמו גבינה אחר בשר, ויש מקילין כדעת השו"ע שלא מחמירין כלל ומיד אחר אכילת הגבינה אוכלים בשר. ומיהו טוב להחמיר כהאיסור והיתר. ולפירוש זה הרמ"א מתיר מצד הדין אפי' בגבינות קשות, ורק מצד חומרא ממתינין אחר גבינה קשה. ומיהו כל זה בגבינה קשה כמ"ש הרמ"א, אבל בגבינה מתולעת שמושכת טעם, כותב הט"ז שמצד הדין אסור לאכול אחריה בשר, דהפסוק ממעט רק גבינה שבין השיניים, כמ"ש הבשר עודנו בין שיניהם, ולכן גבינה שבין השיניים לא נקראת גבינה, אבל גבינה מתולעת יש לאסור מן הדין. וכן נראה ממ"ש בשו"ת אגרות משה (ח"ב יו"ד סי' כו).
הרמ"א (באו"ח סי' תצד ס"ג) כתב שבשבועות אוכלים חלב ואח"כ מאכלי בשר. ועיין במג"א (סק"ו). ובפמ"ג (סק"ו) כתב, ועיין ב"י מתורת חטאת (כלל עו אות ה') שאין להתיר בשבועות כלל כי אם כמו בשאר השנה להמתין שש שעו' בדוקא אחר בשר או אחר גבינה קשה. וכן פסק המשנ"ב בסימן תצד (ס"ק טז) ובשעה"צ (ס"ק טו) כתב שאם אוכל גבינה קשה צריך להפסיק בברהמ"ז, וימתין שש שעו'. ומבואר דהרמ"א אסר מצד הדין, שאחר אכילת גבינה קשה יש להמתין שש שעו', ולא מצד חומרא. ולפי"ז דברי הרמ"א ביו"ד יתפרשו שפיר ע"פ מ"ש הבדי השולחן, ולא ע"פ הט"ז.
אולם כל זאת לעניין גבינה קשה שהרמ"א פסק כהרשב"א לכן יש להמתין שש שעו' כדעת רוב הפוסקים, אבל על גבינה מתולעת שהיא שמנונית מאוד ומושכת טעם זמן ארוך הרמ"א לא דיבר. וע"כ בגבינה מתולעת יש להחמיר כדעת הט"ז והערוה"ש שאוסרים זאת.
ויש לחקור האם בימינו הגבינה הצהובה או המלוחה וכדו', דינם כגבינה קשה שצריך להמתין אחר אכילתם שש שעו' כדי לאכול בשר, או דינם כגבינה רכה שא"צ להמתין כלל.
בקונטרס בנתיב החלב להרב זאב ויטמן שליט"א (עמ' 98) כתב שרוב הגבינות הצהובות בימינו אינן נחשבות לקשות והם: גבינת ירושלים, טירן, עמק, אחוזה, גוש חלב וכדו', מכיון שהבשלתן היא בין חודש לחודשיים, וכך גם הגבינה הבולגרית והמלוחה, שגבינות אלו נקראות חצי שמנונית. אולם ישנם גבינות שלגביהן לכו"ע יש להתייחס כגבינות קשות כגון "פרמזן" שזמן הבשלתה הוא שנה ויותר גם בעלת אחוז שומן גבוה מאוד, וכן גבינת "קצ'קבל".
ועוד כתב שם (עמ' 97) ששאל את הרב אלישיב זצ"ל, האם נכונה השמועה ששמעתי בשם מרן שליט"א שגבינה צהובה שנתרככה, כגון במאכל הנקרא "פיצה" דינה כגבינה רכה ואין צריך להמתין שש שעו' אחרי אכילתה כדי לאכול בשר ?
תשובה: לא נכונה השמועה, כי לא נשאלתי ע"ז. אכן לדינא תרי טעמי נאמרו בהא דאסור לאכול גבינה אחרי בשר א. מפני שטעם הבשר נמשך עד זמן רב. ב. טעם הרמב"ם, משום שבשר שבין השיניים מקרי בשר (עיין טז ריש סימן פט). ומעתה מובן טעם האיסור לאכול בשר אחרי גבינה צהובה (עיין ערוה"ש סי' פט יא) כגון "שוויצר קעז" שהרי יש בגבינה זו הרבה שמנונית והטעם נמשך הרבה זמן. ועיין פר"ח שחולק על הט"ז, וז"ל: בגבינה קשה שייך טעמא דהרמב"ם כי גם גבינה בין השיניים מיקרי גבינה. אכן בגבינה רכה לא שייך הטעם של הרמב"ם. אך לטעם השני, גבינה צהובה שהיא "חריפה וחזקה" הטעם נמשך ואין נפק"מ במה שנתרככה עכ"ל.
והעיר הרב ויטמן שליט"א שם, שמתוך דברים אלו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל משמע לכאורה שהפיצה הנעשית מגבינה צהובה פשוטה ללא טעם "חריף וחזק" הנמשך בפה, לא תחשב לגבינה קשה לעניין המתנה בין אכילתה לאכילת בשר, כיון דשני הטעמים לא שייכי במקרה זה.
ולפי"ז מה שמפורסם בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל שבמאכל הנקרא "פיצה" יש להמתין שש שעו' כדי לאכול בשר. תשובה זו נאמרה בפיצה הנעשית מגבינה שווצרית שהיא "חריפה וחזקה" אבל בפיצות הנעשות מגבינה פשוטה א"צ להמתין שדינה כגבינה רכה. וכן מה שהחמיר הרב וואזנר שליט"א בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' לה) טעמו דהיום הכל נמכר בחנות ויש שם כל מיני גבינות חלקם נעשו בפחות מו' חודשים וחלקם נעשו ביותר מו' חודשים, והיה צריך לזה לוח זמנים מתי נעשו וזה בלתי אפשרי, ע"כ עלינו להחמיר בכל גבינה קשה עכ"ל. חומרא זו נובעת מחוסר ידיעה איזו גבינה תהליך הבשלתה נעשה בפחות מששה חודשים ואיזו גבינה תהליך הבשלתה נעשה ביותר מששה חודשים.
ונ"ל דכיון שברור לנו שהגבינות הצהובות הפשוטות נעשות בפחות מו' חודשים כמ"ש הרב ויטמן שליט"א א"כ לכל הפחות במה שברור שאינו בכלל גבינה קשה א"צ להמתין. והוראת הרב שבט הלוי היא מצד חומרא דלא ברור לנו איזה גבינות קשות נעשו פחות מו' חודשים. ולפי האמור לעיל הגבינה הצהובה הפשוטה המצויה בכל בית נעשית בפחות מששה חודשים כמ"ש הרב ויטמן שליט"א. ולפי"ז א"צ להמתין שש שעות אחר אכילת "פיצה" כיון שגבינה זו חשובה כגבינה רכה. ועוד יש לומר שברוב החנויות הפיצה נעשית מגבינה צהובה פשוטה למטרת רווח.
ועיין בספר הכשרות (פרק י' סעי' נ') בהערה קכו' הביא, שהגרש"ז אויערבך זצ"ל הורה לו שאין הבדל בין גבינה צהובה, לגבינה משולשת, או מלוחה וצריך להמתין שש שעות.
ו. דינים העולים:
1. אכל גבינה אפילו קשה כגון גבינה צהובה, משולשת ומלוחה מותר לאכול אחריה בשר מיד, ובלבד שיעיין ידיו שלא יהא שום דבר מהגבינה נדבק בהם, ובלילה שאינו יכול לעיין צריך לרחצם, וצריך לקנח פיו ולהדיחו. (שו"ע סי' פט ס"ב)
2. רבים נהגו להחמיר בין הגבינה לאכילת הבשר. יש מי שממתין שעה וגם שיהיה בסעודה אחרת, והרבה מגדולי ישראל נהגו להחמיר שש שעות (שיורי ברכה ובא"ח). ובכף החיים (אות ל) כתב דכל הני חומרות הם דוקא בגבינה אבל לא בשותה חלב. אולם מנהג ירושלים שלא להמתין כלל אחר אכילת גבינה בין קשה ובין רכה וכמו שהעיד הרב אליהו מני זצ"ל, וכן דעת הגרע"י זצ"ל ביב"א, וכן פסק בילקו"י.
3. על בני אשכנז הפוסקים כדעת הרמ"א, יש להמתין אחר אכילת גבינה קשה הנשארת בין השיניים שש שעות, כמ"ש הפר"ח, היד יהודה, הש"ך והפמ"ג. וכן יש להמתין אחר אכילת גבינה מתולעת שהיא שמנונית מאוד ומושכת טעם עד זמן ארוך, כמ"ש הט"ז והערוה"ש.