אור ברסלב
ספר מנחת ישראל איסור והיתר - נותן טעם לפגם › סימן כא - בדין נותן טעם לפגם בדבר חריף

ספר מנחת ישראל

איסור והיתר - נותן טעם לפגם · סימן כא - בדין נותן טעם לפגם בדבר חריף

סימן כ - בדין קדרה שאינה בת יומא

א. בדין קדרה שנתבשל בה דבר חריף.

ב. האם חילתית זה בדוקא או לא.

ג. צנון שחתכו בסכין בשרי.

ד. בביאור דברי השו"ע (סימן צו ס"ה) והש"ך (ס"ק כא).

ה. מהו שיעור הבליעה בדבר חריף.

ו. בביאור דברי השו"ע (סימן צו ס"א).

א. בדין קדרה שנתבשל בה דבר חריף.

איתא בגמ' ע"ז (לט.) והקורט של חילתית (חכמים אסרו לקנות מגוים ירק הנקרא חילתית) מ"ט משום דמפסקי ליה בסכינא, אע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר, אגב חורפיה דחילתיתא מחליא ליה שמנוניתא והוה ליה כנותן טעם לשבח ואסור. ע"כ. רש"י פירש מחליא, ממתקו.

יש לחקור בדברי הגמ' במאי דאמרה מחליא ליה שמנוניתא. האם מדובר בשמנונית שעל גבי הסכין, או שמנונית שבתוך הסכין, ובזה נחלקו הראשונים.

הריטב"א בע"ז (דף לט.) ד"ה "ואף על גב" כתב, דאם נאמר דמיירי בשמנונית שע"ג הסכין, אז למה ליה טעמא דחורפא דחילתיתא, תיפוק ליה דהוא גופיה נותן טעם לשבח. לכן תירץ ה"ר יונה דשאני הכא דסתם חנווני מקנח הוא אפי' סכינו ואין בו איסור בעין. ולדבריו מיירי בשמנונית שבתוך הסכין דהיינו הבלע, והחילתית מרוב חריפותא ממתיקא את השמנונית שבסכין, ולכן החילתית אסורה מטעם הנפלט.

והקשה הריטב"א דאי מיירי בשמנונית שבלועה בסכין, א"כ כאשר נפגמה (שהרי מיירי בסכין שאינה ב"י) בעודה בלועה יצאה מכלל איסור ואיך יכולה החילתית להמתיק את השמנונית הפגומה והסרוחה לגמרי, שהרי זה כמבשם את הנבלה הסרוחה, או מבשם את העפר, דכיון שהבלע הוא סרוח לגמרי ונפסל מאכילת גר א"כ הבלע אינו אסור, וכיצד החילתית יכולה להחיות מתים ולהחזיר את הדבר המותר לאיסור.

לכך מפרש הריטב"א בשם הרא"ה דהכא באיסור שע"ג הסכין מיירי. ולדבריו התחדש לנו חידוש גדול, דעד כה למדנו שנטל"פ זה רק בדבר שבלוע בכלי ולא בעין, וכאן מחדשים הריטב"א והרא"ה שנטל"פ שייך גם בממשות של איסור, שהרי הגמ' אומ' אע"ג דאמר מר נטל"פ מותר הכא אסור. ז"א אם השומן שע"ג הסכין הוא טיחה דקה מאוד, אז אחרי מעת לעת אמרי' ג"כ נטל"פ, ועל ידי החילתית השומן הופך להיות כטעם מושבח של איסור, שהרי טיחה זו שע"ג הסכין אינה פגומה לגמרי עד כדי שאינה ראויה לאכילת גר, אלא שהיא פגומה קצת, וע"י החליתית מחליא ליה דהיינו נימתקת ונעשית טעם לשבח, ולכן אסור.

ונראה להסביר דבריהם. דכל אחד מהצדדים היה מוכרח להסביר כפי שהסביר. דרבינו יונה פירש את הגמ' דמיירי בשמנונית הבלועה בסכין ולשיטתו הבלע שאינו ב"י אינו סרוח לגמרי עד מכדי אכילת גר אלא שפגום קצת, וכיון שפגום קצת אינו אוסר תערובתו. אבל כאן בחילתית מרוב חריפותא היא ממתיקה את הבלע ומשביחה אותו והרי הוא בשבחו, והחילתית בולעת את האיסור ומשו"ה אסורה. ורבינו יונה אינו מוכן לפרש את הגמ' כדברי הרא"ה, כיון שלא מצאנו בשום מקום ששמנונית שהיא איסור בעין אחרי מעת לעת תחשב נטל"פ, דנטל"פ שייך רק בדבר הבלוע ולא בממשות.

אולם הרא"ה פי' דמיירי בשמנונית שע"ג הסכין, וזה משום שהרא"ה בבדק הבית (ב"ד שער א דף יט. ד"ה "אלא") כתב, הא דאמרי' דנטל"פ שרי בתערובת אין זה משום שהבלע פגום קצת, אלא הבלע הוא סרוח לגמרי ולא ראוי לאכילת גר, ויצא מתורת איסור משו"ה קדרה שאינה ב"י אם בישל בה מאכל מותר, ובזה חלק שם על הרשב"א שסובר שקדרה שאינה ב"י הבלע שבה הוא פגום קצת ואפ"ה שרי.

ולפי"ז לדעת הרא"ה שהבלע לאחר מעל"ע סרוח לגמרי, א"כ הגמ' בחילתית מיירי בסכין של גוי שאינה בת יומא, וכיון שעבר מעל"ע הבלע הוא סרוח לגמרי א"כ כיצד החריפות תוציא את הסרוח לגמרי ותחיה אותו ויהיה טעמו לשבח, וכדברי הריטב"א שזה כמבשם את הנבלה או את העפר. ולכן הוכרח הרא"ה לפרש דהגמ' מיירי בשמנונית שע"ג הסכין.

ולדבריו התחדש שגם ממשות של איסור שע"ג הסכין אם היא טיחה דקה מאוד, אחר מעל"ע חשוב נטל"פ שע"י חריפות החילתית טעם האיסור משתבח ונעשה טעמו לשבח שאוסר מן התורה. וכדבריו כתב הרשב"א בתשובה (סי' תצז ד"ה "ועוד") וז"ל: ואם היינו מפרשים ההיא חילתיתא משום שמנונית שע"ג הסכין אתי שפיר טפי, דאף שמנונית מועט שע"ג הסכין כיון שהוא מרודד ואינו אלא טיחה בעלמא ושליט ביה אוירא אף היא פגומה בשאינה בת יומא. ואף שבתשובה נראה שמסכים לרא"ה, וכן בתורת הבית הארוך (ב"ד ש"ד דף לה:) סבר מתחילה דמיירי בשמנונית שע"ג הסכין, מ"מ רבינו יונה תירץ לו דבקורט של חילתית מיירי בחנווני שמקנח את סכינו וליכא אלא משום נתינת טעם של גיעול הסכין האסור, דחורפיה דחילתית מחליא ליה.

ב. האם חילתית היא בדוקא או לא.

נחלקו הראשונים האם חילתית זה בדוקא או שה"ה בכל הדברים החריפים.

המרדכי בע"ז (סי' תתלה) כתב, אגב חורפיה דחילתית וכן כל הדומה לה כגון צנון, שומין, החציר והבצלים אם חתכו בסכין ששחט בו עכו"ם, וכן משמע בפרק כ"ה, ואומר רבינו אבי העזרי שהורה רבינו טוביה מביינא שאם היו מרתיחין פלפלין שחוקין ונימוחין בקדרה או במחבת איסור אע"פ שאינה ב"י הכל אסור, דאגב חורפיה מחליא ליה, וטעם הפגם הנפלט נהפך להיות טעם שבח, כדאמר בפרק אין מעמידין גבי קורט של חילתית משום דמפסקי בסכינא דארמאי, ואע"ג דאמר מר סתם כלי עובדי כוכבים לאו בני יומן הן, וה"ל נטל"פ, הכא אגב חורפיה מחליא ליה ומשוי ליה בן יומו עכ"ל. מבואר מדבריו דחילתית זה לאו דוקא אלא ה"ה בצל, צנון וכדו' שכל הדברים החריפים יש להם כח להוציא את הבלע הפגום ולהופכו למושבח, והאוכלו כאילו אוכל מאיסור שהוא בן יומו. וכ"כ המרדכי בחולין (סי' תשיב) בשם התרומה שצנון דמי לקורט של חילתית, וכן הובא בתרומה עצמו (הל' איסור והיתר סי' ס).

ולדבריהם הא דאמרינן בחולין (קיא:) צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאוכלו בכותח, ה"מ צנון דאגב חורפיה בלע. החידוש בגמ' זו הוא שאין אומ' נ"ט בר נ"ט בדבר חריף, דהו"א דבחילתית כיון שהסכין בלוע מאיסור לכן אסור, אבל בסכין בשרי אמרי' שפיר נ"ט בר נ"ט, קמ"ל דלא.

אולם הרא"ש בע"ז (סי' לח) הביא בשם גדולים שחולקים על התרומה ואומ' דצנון לא דומה לחילתית שהוא חריף ביותר ואין בעולם חריף כמותו. נמצא לדבריו דחילתית זה בדוקא, ושאר הדברים אינם חריפים כ"כ כדי להפליט בלע שהוא פגום ולהופכו לטעם מושבח.

אלא לפי"ז קשה מסוגיא דצנון שגם הוא חריף ומוציא את הבלוע בסכין והופכו לטעם מושבח. על כך מתרץ הרא"ש דהתם מיירי בסכין שהוא בן יומו, ורק בסכין כזה אמרי' דהצנון מוציא הבלע וחשיב הצנון כטעם ראשון ולא נ"ט בר נ"ט, אבל כשהסכין אינו בן יומו ולאוסרו כקורט של חילתית לא.

ג. צנון שחתכו בסכין בשרי.

איתא בגמ' חולין (קיא:) אמר חזקיה משום אביי הלכתא דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח, צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאוכלו בכותח, וה"מ צנון דאגב חורפיה בלע. רש"י ד"ה "קישות" הסביר מדוע צנון שחתכו בסכין בשרית אינו דומה לדגים שעלו בקערה דאמרי' נ"ט בר נ"ט. שבדגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח דאין נותן טעם הבא מן הממש, אלא נותן טעם הבא מנותן טעם, דסתם קערה מקנחין אותה משומן הקרוש עליה משום מיאוס, אבל הסכין פעמים שהשמנונית קרוש עליו ואינו ניכר וכשחותך בצנון הוי נותן טעם הבא מן הממש (שיש ממשות של בשר על הסכין). ועוד פי' שני, דמשום חורפיה בלע טפי מדגים הרותחים, אגב דוחקא דסכינא פלט ובלע צנון.

ואיכא נפק"מ בין הפירושים.

לפירוש הראשון דמיירי שיש שמנונית ע"ג הסכין, ומשו"ה הבצל אין לאוכלו עם הכותח. א"כ כאשר הסכין מקונח שרי לאכול הצנון עם הכותח דשפיר הוי נ"ט בר נ"ט כמו דגים שעלו בקערה, ועיין בפרי חדש (סי' צו סק"א) שכן כתב להלכה.

לפירוש השני דמיירי בסכין מקונח אלא שחריפות הצנון והדוחקא דסכינא מפליטים את הבלוע והוי כטעם הבא מן הממש. התחדש לנו שגם בצנון הטעמים עוברים, דעד כה למדנו שרק ע"י בישול הטעמים עוברים אבל בצנון לא, וכאן התחדש שגם צנון מפליט ומבליע. ועוד התחדש שבדבר חריף טעם ההפלטה עובר כאילו הוי טעם ראשון, משא"כ בבישול שם הטעם נקלש, ובחריפות אינו נקלש. דהיינו שבדגים שעלו בקערה אמרי' נ"ט בר נ"ט דהדגים קבלו טעם קלוש של בשר הבלוע בכלי, ואף שהוא ע"י בישול, ואילו חריפות עושה יותר מבישול, שהחריפות מוציאה טעם הבלוע יותר מבישול ולכן אסור לאוכלו עם כותח.

מ"מ לפי שני הפירושים יש להסביר מדוע בצנון לא אמרי' נ"ט בר נ"ט כמו בדגים שעלו בקערה. או בגלל שמנונית שע"ג הסכין או משום שעל ידי חריפותו של הצנון פלט הסכין טעם ראשון של בשר.

הרשב"א בתורת הבית הארוך (ב"ד ש"א דף ד.) הקשה דלפירוש הראשון שיש שמנונית ע"ג הסכין קשה מקולפי דליפתא אמאי שרי, שהרי נתקנח עליהם שומן שעל פני הסכין. וגם פירוש שני אינו מחוור בעיניו דאי מיירי בחריפות, קישות ואבטיח צריך לגרור לבי פיסקא, ומדוע והרי אינם חריפים ואינם בולעים. לכן אומר הרשב"א שפירוש ראשון נראה בעניו עיקר שלפיו אפשר להסביר את כל הסוגיא.

דצנון שהוא חריף אסור כיון שיש בו שמנונית של בשר שנבלעה בתוך הצנון. והא דאמרי' ליפתא שרי הכונה שצריך הדחה. והא דאמרי' בקישות ואבטיח גריר לבי פיסקא, זה משום שהקישות והאבטיח אם יעשה בהם הדחה אז השומן יכנס לתוך הירק לכן לא מועיל הדחה, וצריך לגרור את מקום הסכין. ומה שכתוב בלפת שרי הכונה להדחה, ומשום שאינם אסורים כצנון ולא צריכים גרידה כקישות כתוב שרי, דהדחה ביחס לצנון אסור או גרידה, חשוב כמותר.

נמצא שהרשב"א הסביר את כל הסוגיא בצנון דמיירי בסכין שיש עליה שמנונית של בשר, שאם נסביר כפירוש השני ברש"י דמיירי בסכין מקונח אז יהיה קשה מקישות מדוע צריך גרידה, והבין הרשב"א שהפשטות היא שצריך להסביר את הסוגיא כאחד משני התירוצים שהביא רש"י, אבל לא היה מוכן להסביר שבצנון מיירי בסכין מקונח, ובקישות מיירי בסכין שיש עליה שומן בשר. דהפשטות היא שהכל הוא מטעם אחד, שעל אותו סכין מדובר או מקונח או עם שמנונית. וכן הקשה הפרי חדש (סי' צו סק"א) על השו"ע בסעי' א דס"ל דצנון מיירי בסכין מקונח, וז"ש צנון או סילקא שחתכם בסכין של בשר בן יומו או שאינו מקונח, ומפורש דמיירי בסכין נקי. ועל זה אומר הפר"ח דא"א לומר שחריף מפליט יותר מבישול, ומשו"ה חלק על השו"ע ופסק כהרשב"א דצנון מיירי בסכין עם שמנונית.

השו"ע (סי' צו ס"א) כתב וז"ל: צנון או סילקא שחתכם בסכין של בשר בן יומו או שאינו מקונח אסור לאוכלם בחלב וכו'. מבואר דס"ל למרן דמ"ש בן יומו מיירי במקונח, ואם אינו מקונח אפי' אינו בן יומו אסור. וא"כ קשה על השו"ע את קושיית הרשב"א, כיצד נתרץ מ"ש בקישות שהוא מתוק וגריר לבי פיסקא.

הפרי מגדים במשבצ"ז (סק"ג) העיר על הט"ז שהביא את הפירוש השני של רש"י, והסביר שהחריפות והדוחק של הסכין גורמים לצנון לפלוט מהסכין ולבלוע מהבשר. ז"א בעינן תרתי, וכל אחד בפנ"ע דוחקא לבד, או חריפות לבד, אינו כלום. ולפי"ז קשה מקישות, שהוא מתוק ואומ' הגמ' גריר לבי פיסקא ששם יש רק דוחק ואין חריפות, ודוחק ללא חריפות אינו כלום.

לכן הסביר הפמ"ג דברש"י מדוייק שחריפות ודוחקא הם השני דברים שכל אחד פועל משהו שאין בשני, הדוחק פועל שאפי' בדבר שאינו חריף גורם לפלוט, והחריפות גורמת שיבלע בחריף טעם הבלוע.

ולדבריו מובן השו"ע. השו"ע פסק כפירוש שני ברש"י, ולפי"ז קישות אף שהוא מתוק מ"מ כיון שיש בו דוחקא משו"ה צריך לגרור, ואין זה דומה לדוחקא עם חריף, דבחריף צריך כדי נטילה, משא"כ בדבר מתוק כמו קישות. ועיין בפמ"ג שהביא ראיות לכך שדוחקא לבד פולט אפי' בדבר שאינו חריף ממ"ש בב"י סי' פט ד"ה "וכתוב".

אלא שהשו"ע בסעי' ה כתב, חתך קישואים בסכין של בשר מותר לאוכלם בחלב בגרידה בלבד, שיגרוד ממקום החתך וכו'. והש"ך (סקכ"א) והט"ז (סקי"ד) פירשו פה אחד את השו"ע ע"פ הר"ן דמיירי שיש שמנונית ע"ג הסכין, ולא כמו שכתב הפמ"ג לעיל דמיירי בסכין מקונח.

והפמ"ג כאן בשפתי דעת סקכ"א העיר על הש"ך כיצד פירש דברי השו"ע ע"פ הר"ן והביא את האיסור והיתר דרך אגב. הרי השו"ע לשיטתו שכמו בסעי' א פירש דמיירי בסכין מקונח, ה"ה כאן צריך להסביר את השו"ע דמיירי בסכין מקונח, ומה שצריך גרידה, הוא כפירוש התרומה, המרדכי, והאו"ה שקישות הוא "חריף קצת" ולא כפירוש רש"י שקישות מתוק, ומכיון שהוא חריף קצת לכן מפליט קצת מהסכין וצריך גרידה. ולכן סתם כאן השו"ע וסמך על מה שכתב בסעי' א דמיירי במקונח.

אולם ליישב דברי הט"ז והש"ך שפירשו דברי השו"ע ע"פ הר"ן דמיירי בסכין עם שמנונית. צ"ל שלפי מרן בגמ' מדובר בשני סכינים שונים, בצנון מיירי בסכין מקונח, ואילו בקישות מיירי בסכין עם שמנונית, וזה ע"פ המרדכי, והתרומה בע"ז (סי' תתלה) שכתב שצנון וחילתית מיירי בסכין מקונח. ואעפ"כ בקישות הסביר דמיירי עם שמנונית ע"ג הסכין. כמ"ש האיסור והיתר (כלל לח סעי' יב) בשם המרדכי דמיירי שקישות חריף קצת ובגלל השמנונית שיש על הסכין צריך הקישות גרידה, וכן דעת התרומה כמו שהביא אותו מרן בסעי' א' ביש אומ' דה"ה לאינו בן יומו והוא מקונח, מ"מ בקישות האיסור והיתר הביאו דס"ל שקישות חריף קצת ויש על הסכין שמנונית.

וזה דלא כהרשב"א דס"ל שאת כל הסוגיא בצנון צריך להסביר או עם סכין מקונח או עם שמנונית. התרומה והמרדכי לא ס"ל הכי, דאפשר בצנון לפרש דמיירי בסכין מקונח, ובקישות בחריף קצת עם שמנונית דהיינו שהחליפו סכין, וכן נראה מדברי הרא"ש בחולין, דאף שפירש בע"ז שצנון מיירי אפי' כפירוש השני של רש"י דהיינו שהסכין מקונח ובן יומו, מ"מ בחולין (פ"ח סי' לא) פירש שליפתא צריכה הדחה כיון שיש שמנונית ע"ג הסכין.

לפי"ז מיושבים דברי הש"ך והט"ז בביאור השו"ע שפירשו אותו כמו הר"ן דמיירי בסכין עם שמנונית. דלדברי השו"ע בסוגיין מיירי בשני סכינים, בצנון מיירי בסכין נקיה, ואילו בקישות מיירי בסכין עם שמנונית, והמעיין בב"י סעי' ה בעניין הקישות רואה שהב"י הביא את דברי הרשב"א ולא כתב כלל דמיירי בסכין נקיה.

נמצא שנחלקו הפוסקים בביאור דברי השו"ע בסעי' ה, הש"ך והט"ז פירשו דמיירי בסכין שיש בה שומן ומשו"ה הקישואים צריכים גרידה. אולם הפמ"ג פירש דמיירי בסכין נקיה כמו שכתוב בסעי' א, ומה שצריך גרידה בקישואים זה משום שהם חריפים קצת.

ולפי"ז עולה שבין לש"ך ובין לט"ז דוחקא דסכינא לבד לא עושה כלום, וכפשטות דברי השו"ע בסעי' א שרק בגלל שהדבר חריף הוא מפליט ומבליע, אבל דוחקא לבד אינה עושה כלום, ולא כדברי הפמ"ג שדוחקא גם בדבר שאינו חריף עושה משהו.

ד. בביאור דברי השו"ע (סי' צו סעי' ה), והש"ך (סקכ"א).

השו"ע (סי' צו ס"ה) כתב וז"ל: חתך קישואים בסכין של בשר מותר לאוכלם בחלב בגרידה בלבד, שיגרוד מקום החתך וכו'. כדברי הגמ' בחולין (קיב.) שהחותך קישות עם סכין בשרית הקישות צריך גרידה (היינו לגרד את מקום החתך).

והנה הש"ך (סקכ"א) ביאר ע"פ דברי הר"ן מדוע בקישות צריך גרידה, וכתב דאף שמצד הדין מספיק הדחה כמו בלפת כיון שצונן הוא, אלא מתוך שהקישות יש בו לחות (כמו אבטיח) אם ידיח את השומן שיש עליו, אז אדרבה השומן הבשרי יכנס פנימה יותר, ולכן צריך, לגרד מקום החתך. ואח"כ הביא טעם אחר לפי מ"ש בתורת חטאת על שם האיסור והיתר (כלל לח דין יב). מבואר מדברי הש"ך שיש שני אפשרויות לפרש את דברי השו"ע, או ע"פ הר"ן שיש שמנונית ע"ג הסכין, או ע"פ התורת חטאת שהביא את האיסור והיתר דמיירי בסכין נקיה אלא שהקישות הוא קצת חריף, ומשו"ה מפליט קצת מהסכין ולכן צריך גרידה.

הפרי מגדים בשפתי דעת (סקכ"א) הקשה, כיצד הש"ך מביא את הר"ן לפרש דברי השו"ע, הרי השו"ע מיירי לשיטתו כמ"ש בסעי' א' בסכין נקיה, והר"ן מיירי בסכין עם שמנונית, ואם השו"ע מיירי בסכין נקיה אז קשה קושיית הרשב"א מדוע קישות צריך גרידה, ועל כך אומר הפמ"ג שמוכרחים לפרש כמ"ש התרומה, המרדכי והאו"ה דקישות הוא חריף קצת ומשו"ה הכי בעי גרידה. ולכן השו"ע סתם וסמך על מה שכתב בסעי' א דמיירי בסכין מקונח. וא"כ כיצד הש"ך מביא דברי הר"ן ורק דרך אגב את האו"ה, והרי האו"ה הוא הפירוש העיקרי על השו"ע דמיירי בסכין מקונח, וכיון שהקישות קצת חריף משו"ה בעי גרידה.

הפמ"ג הקשה כן על הש"ך כיון שראה את האיסור והיתר בתורת חטאת ולא במקורו, ובתורת חטאת (כלל סא דין ט) שם בתחילה הביא את דעת הר"ן דמיירי בסכין עם שמנונית, ואח"כ כתב, וכתב האיסור והיתר הארוך (כלל לח דין יב) והטעם דקישות בעי גרידה "דחריף קצת" ע"כ. ז"א לפי האיסור והיתר מיירי בסכין נקיה ובעי גרידה בקישות כיון דחריף קצת, וא"כ אומר הפמ"ג שזה הביאור הנכון בשו"ע ולא כהר"ן.

אולם המעיין באיסור והיתר הארוך (כלל לח דין יב) נוכח לראות להדיא שהביא את התרומה והמרדכי דס"ל דקישות חריף קצת, ומה שצריך גרידה זה בגלל שמנונית שע"ג הסכין. וז"ל: וכתב עוד בספר התרומה ובאשר"י ובמרדכי פרק כ"ה וכן כל דבר שהוא "קצת חריף" כמו אבטיח וקישות וכיוצ"ב שנחתכו בסכין נכרי דאינה חריף לבלוע ואינו אלא מחמת "שמנונית" בעין שעל הסכין שצף ועומד על מקום החתך וכו'. מבואר דאף שחריף קצת מ"מ הא דצריך גרידה זה מחמת שמנונית שע"ג הסכין. ולפי"ז מה שכתב הש"ך את הר"ן והאיסור והיתר, אה"נ ששניהם מיירי בסכין עם שמנונית אלא שיש בניהם נפק"מ, ומדוייק בש"ך שכתב, ובתורת חטאת מביא "טעם אחר", דהיינו ששניהם מיירי בסכין עם שמנונית, אלא שכל אחד אסור מטעם אחר.

לדעת הר"ן קישות צריך גרידה דכיון שהוא רך כמו אבטיח לכן לא מספיק להדיח אלא צריך גרידה, דהדחה אדרבה תכניס את השומן יותר פנימה. נפק"מ בגזר שדומה ללפת שהיא קשה אף שיש שומן בשרי על מקום החתך מ"מ סגי בהדחה.

ואילו לאיסור והיתר הא דצריך הקישות גרידה אין זה משום שהוא רך, אלא משום "שחריף קצת", ולפי"ז ירק שהוא חריף קצת וקשה ג"כ צריך גרידה כיון שהוא חריף.

הנפק"מ בינהם בעגבניה שהיא רכה. לפי הר"ן אף שאינה חריפה מ"מ כיון שהיא רכה א"א להדיח השומן שבמקום החתך כיון שיכנס יותר פנימה, לכן צריך גרידה, ואילו לאיסור והיתר סגי בהדחה כיון שאינה חריפה כלל.

ירק שהוא חריף קצת וקשה, לדעת הר"ן כיון שקשה סגי בהדחה, ואילו לאיסור והיתר אף שהוא קשה כיון שחריף קצת גרידה בעי. ועיין בבדי השולחן (סי' צו סקס"ט) שהביא נפק"מ זו בדברי הש"ך.

וצ"ל דלכו"ע קישות הוא חריף קצת, ואין פלוגתא במציאות. אלא הר"ן ס"ל דכל דבר שהוא חריף קצת חשוב כמתוק, ואילו האיסור והיתר ס"ל שיש שלושה גדרים. יש חריף, יש חריף קצת, ויש מתוק. חריף בולע ממש וצריך נטילת מקום, חריף קצת צריך גרידה, ומתוק הדחה.

והנה אף שהאיסור והיתר הביא בשם התרומה דמיירי בסכין עם שמנונית מ"מ התרומה (בסי' ס) לא הזכיר כלל שמנונית שע"ג הסכין, ואדרבה הפשטות בדבריו דמיירי בסכין מקונח, וכפי שהבין הפמ"ג בדברי התורת חטאת.

ה. מהו שיעור הבליעה בדבר חריף.

הב"י (סי' צו) ד"ה "ומ"ש רבינו עד שיקלוף" הביא שלוש שיטות בראשונים מהו שיעור הבליעה בדבר חריף.

הרא"ש (סי' לא) כתב חורפיה דצנון מבליע השמנונית בתוכו ואוסר עד כדי "קליפה", ולא דמי לקורט של חילתית שאסרו כולו משום שחותכין אותו בסכין של גויים, דשאני התם שהקרטים קטנים (החתיכות קטנות) ואין יכול לידע באיזה מקום חתכוהו, לפיכך אסרוהו כולו.

הרשב"א בתורת הבית הארוך (ב"ד ש"א דף ד סוף ע"א) הביא שהראב"ד כתב דלא סגי בקליפה, דכיון שאמר אסור, איסור גדול קאמר דהיינו כדי נטילת מקום. ונראה שהרשב"א הסכים לדבריו למעשה. אלא שבתורת הבית הקצר (שם ד.) חלק בפירוש על הראב"ד וס"ל שכולו אסור. וטעמו, שראינו בקורט של חילתית שמתוך חריפותו הרבה הוא מושך ומפעפע בכולו וה"ה בכל הדברים החריפים. וכדבריו פסק הר"ן שכולו אסור, ואילו הרא"ה והסמ"ג הסכימו לראב"ד דבלע רק כדי קליפה.

נמצא דאיכא פלוגתא משולשת. דעת הרא"ש דחריף בולע וסגי בכדי קליפה. הראב"ד, הרא"ה והסמ"ג ס"ל שחריף בולע יותר וצריך נטילת מקום (שהוא עובי 2 ס"מ). הרשב"א והר"ן ס"ל שחריף אוסר כולו ולכן הצנון ושאר הדברים החריפים נעשו בשרים.

וסיים הב"י שם, ועם כל זה מאחר שאותה ראיה של קורט של חילתית יישבה הרא"ש בטוב טעם ודעת , נראה שיש לסמוך על דברי הסמ"ג הראב"ד והרא"ה ז"ל להתיר בנטילת מקום עכ"ל. כונתו לומר דמאחר והרא"ש הסביר יפה מדוע בקורט של חילתית כולו אסור ואמר דכיון שהחתיכות הם קטנות א"כ אי אפשר לדעת במאיזה מקום נגע הסכין ולכן אסרו כולו, אבל דבר שנחתך חיתוך גדול אין לאסור כולו אלא כדי נטילת מקום, וכן פסק בשו"ע (סי' צו ס"א) וז"ל: צנון או סילקא שחתכם בסכין של בשר וכו' אסור לאוכלם בחלב עד שיטול מקום החתך כדי נטילת מקום.

אולם הב"ח (סי' צו) ד"ה "צנון" כתב ולעניין הלכה פסק הב"י כהראב"ד דצריך נטילה דהיינו כעובי אצבע ולא סגי בקליפה, מיהו אנן נהגינן כהרשב"א שלא לאוכלו כלל בחלב לכתחילה, אבל בדיעבד סגי בנטילה ואין לחלק בין שהוא בן יומו לאינו בן יומו, ובין מקונח לאינו מקונח, בכל עניין אוסר וכספר התרומה והכי נהוג, וכן פסק הרמ"א (סי' צו) והש"ך (סק"י) כהרשב"א.

נמצא שנחלקו השו"ע והרמ"א מה שיעור הבליעה בדבר חריף. השו"ע פסק כהראב"ד הרא"ה והסמ"ג דהבליעה היא לא יותר מכדי נטילה, וע"כ ע"י נטילה שרי לאכול הבצל או הצנון עם חלב. והרמ"א פסק כדעת הרשב"א והר"ן שהחריף בולע בכולו, ואסור לאכולו עם חלב ובדיעבד אם בישל הצנון או הבצל רק ע"י נטילת מקום שרי.

ועוד מבואר בשו"ע הא דאמרי' בגמ' צנון שחתכו בסכין של בשר וכו'. אין הכונה לצנון בדוקא אלא ה"ה לשאר דברים החריפים כגון בצל, שומין וכרישין וכדו' שכל הדברים החריפים בולעים עד כדי נטילה ולא יותר, וכמ"ש השו"ע ס"ב וז"ל: אם חתך שומן ובצלים וכרישין וכדו', וזה ע"פ מ"ש בב"י ס"ב בדעת הרמב"ם דאף שהרמב"ם אסר בכל הדברים החריפים מ"מ אין זה אלא בבן יומו, אבל באינו בן יומו מותר.

ו. בביאור דברי השו"ע בסימן צו ס"א.

השו"ע (סי' צו ס"א) בתחילת דבריו הביא בסתם את דברי המהר"ם שהביאו הטור, וכן הרא"ש ופסק שרק בסכין "בת יומא" אם חתך צנון או בצל וכדו' אסור לאוכלו עם חלב. וביש אומ' הביא את דעת התרומה דס"ל שאפי' בסכין "שאינה בת יומא" הבצל או הצנון אסור לאוכלו עם חלב, שהחריף מחליא ליה (ממתיק) את הבלע אע"פ שהוא פגום הוא מעוררו ומחזירו להיות כבן יומו. וכידוע בכללי הפסיקה בשו"ע, סתם ויש הלכה כסתם.

וכן בסעי' ג כתב השו"ע תבלין שנידוכו במדוכה של בשר "בן יומו" אסור לאוכלם בחלב, וכדברי המהר"ם שפסק השו"ע בסתם כבסעי' א.

אולם (בסי' קג ס"ו) כתב יש מי שאומר שאם שמו פלפלין בקדרה של איסור "שאינה בת יומה" הכל אסור דחורפיה משויא ליה לשבח ע"כ. ומסימן זה מבואר דפסק כספר התרומה והוא היש אומ' שבסי' צו ס"א, שחריף מחליא ליה לאיסור ומחשיבו כבן יומו.

וכן (בסי' קיד ס"ח) כתב השו"ע, שזיתים שלהם (של גויים) הכבושים מותרים אפי' רכים הרבה עד שגרעינתן נשמטת, ולא חיישנין שמא זילף עליהם יין, ובלבד שלא יהיו חתוכות בסכין שלהם. ומבואר דאם חתך בסכין שלהם אע"פ שאינו בן יומו אסור, וסתם כליהם אינם בני יומן, ואם חתך בסכין הגוי החריפות של הזית מפליטה את הבלוע הפגום והופכת אותו למושבח ואוסרת את הזית. וגם כאן מבואר דפסק כספר התרומה, שאפי' באינו בן יומו מחליא ליה דהיינו ממתיקו והופכו לבן יומו.

ועיין בפרי חדש (סי' קיד סקי"א) דס"ל שמרן חזר בו ממ"ש בסי' צו ס"א ופסק להחמיר כדברי התרומה שאפי' באינו בן יומו נאסר.

אולם הרבה אחרונים כתבו שיש לחלק בין איסור והיתר לבשר וחלב. בבשר וחלב החריף אוסרו רק כשהוא בן יומו, ואילו באיסור והיתר אפי' באינו בן יומו. ולכן מ"ש בסי' צו מיירי בבשר וחלב, ואילו בסימנים קג וקיד מיירי באיסור, ומשו"ה מרן החמיר ואסר אפי' באינו בן יומו, וכמו שכתב בחכמת אדם (בינת אדם שער איסור והיתר סי' מח) וז"ל: שאע"פ שהרמ"א ס"ל להחמיר בדבר חריף אפי' באינו בן יומו, מ"מ דעת השו"ע היא שרק לעניין איסור יש להחמיר בכל דבר חריף אפי' באינו בן יומו כההיא דחילתית וכמ"ש השו"ע בסי' קג, אבל בעניין בשר וחלב דעתו להקל, כיון דאיכא תרתי לטיבותא, נ"ט בר נ"ט דהיתרא וגם נטל"פ ושתי חומרות לא מחמירינן, ולכן כתב בשו"ע בסי' צו ס"ג שתבלין שנידוכו במדוכה של בשר "בת יומא" אסור לאוכלן בחלב, ובזה נסתלקה תמיהת האחרונים על השו"ע עכ"ל. וכ"כ הכרתי ופלתי (סי' צו סק"ה), הפמ"ג (משבצ"ז סק"י), הכנסת הגדולה (סי' צו הגה"ט סוף סקי"ח), רעק"א (סי' צו) ועוד. ואף שמרן בב"י סי' קג הביא שמקור דבריו הם מהאגור בשם המרדכי, וכתב על זה בבדק הבית וזהו כדעת בעל התרומה שהביא רבינו בסי' צו (שנתבאר שאוסר גם בשאינו בן יומו) ושם נתבאר שיש חולקים עליו עכ"ל. ומשמע שאינו מחלק בין בשר וחלב לקדרת איסור, מ"מ יש לקיים דברי האחרונים ע"פ מ"ש בכנה"ג והובא בספר יד מלאכי (כללי שו"ע אות טו) שמרן חיבר את השו"ע אחר בדק הבית, הלכך י"ל שבעת שחיבר מרן את השו"ע ראה לחלק בן הדברים, ולכן בסי' צו הקל שרק בבן יומו אסור, ובסי' קג וקיד החמיר שאפי' באינו בן יומו אסור. ועיין בכל זה במ"ש בשו"ת יביע אומר (ח"ח סי' מג אות ה) שהביא לכל הסוגיא הנ"ל והוסיף עוד הרבה אחרונים דס"ל הכי בדעת מרן.

ולפי"ז יוצא להלכה שסכין בשרי רק אם הוא "בן יומו" אסור לחתוך איתו בצל או צנון וכדו' ולאכול הצנון עם חלב, וה"ה לסיר בשרי אם בישל בו בעודו "בן יומו" דבר חריף אין לאוכלו עם חלב. אבל אם הסכין "אינו בן יומו" או הקדרה "אינה בת יומא" מותר לכתחילה לחתוך את הצנון ולאוכלו עם חלב.

וכן בסכין שנבלע בו איסור כגון בלוע מנבלה וכדו' או קדרת איסור, החמיר השו"ע שגם "באינו בן יומו" אם בישל בו דבר חריף או חתך בסכין דבר חריף, הירק עצמו נאסר כיון שקיבל טעם ראשון מן הסכין, דכיון שהוא איסור החריפות מוציאה ממנו את הבלע ומשביחה אותו וחשוב כבן יומו.

בזבחי צדק (סי' צו אות ח) כתב, ולעניין דינא כבר כתבנו לעיל דכשסותם כסברא אחת להתיר ואח"כ מביא יש אומ' לאסור, דעתו ז"ל דחושש לסברא אחרונה ואינו מתיר אלא דוקא בשעת הדחק או הפסד מרובה, אבל בהפסד מועט ואינו שעת הדחק חושש לסברא זו, ולפי"ז אפי' אינו בו יומו והוא מקונח ג"כ בעי כדי נטילה, ואף שבסעי' ג' כתב מרן רק את דעת הסתם, מ"מ בסעי' א גילה דעתו דחושש לסברא שניה

ולדבריו אין חילוק בין בשר וחלב לאיסור, אלא כל שהוא הפסד מועט ואינו שעת הדחק צריך לחוש לתרומה שהוא היש אומ' שהביא בסעי' א', וכל שהוא שעת הדחק או הפסד מרובה אפשר להקל כהמהר"ם והטור שבאינו בן יומו מותר, ועיין בזבחי צדק סי' קג אות כט, וסי' צו אות לו. וכ"כ הכף החיים (סי' צו אות י).

סימן כב - טעם הבלוע בקדרה מתי נפגם, בלינת לילה או במעת לעת.

איתא במס' ע"ז (עה:) ת"ר הלוקח כלי תשמיש מן העכו"ם, דברים שלא נשתמש בהן מטבילן והן טהורים, דברים שנשתמש בהן ע"י צונן וכו' מדיחן ומטבילן והן טהורין וכו'. וכולן שנשתמש בהן עד שלא יטביל ושלא יגעיל ושלא ילבן תני חדא אסור ותני אידך מותר. לא קשיא, הא כמ"ד נטל"פ אסור הא כמ"ד נטל"פ מותר וכו', מכאן והילך לישתרי, גזירה קדרה שאינה בת יומא אטו בת יומא.

ויל"ע מהו שיעור הזמן שטעם הבלוע בקדרה נפגם.

רש"י ד"ה "בת יומא" שבישל בה העובד כוכבים היום, אבל בישל בה אתמול כבר הפיג בה טעמו בלינת לילה ושוב כשפולטו בתבשיל אחר אינו אלא לפגם. התוס' ד"ה "בת יומא" כתבו דמרש"י משמע דלינת לילה פוגמת ולא בעינן מעת לעת, וכן פר"ת דלינת לילה פוגמת. וצריך ביאור, מדוע התוס' כתבו דמשמע מרש"י דלינת לילה פוגמת, אין זה משמע, אלא כתוב להדיא, ובהמשך נבאר דבריהם.

והנה ר"ת הביא מעין שלוש ראיות שלינת לילה פוגמת.

א. בימי הקדמונים לא נהגו לבשל בלילה כדמשמע בפ"ק דברכות בזמנים שקבעו לקריאת שמע, בזמן שכיבה לכהנים, עניים וכל אדם, ומזה שלא היו מבשלים בלילה היתה נפגמת הקדרה. מוסכם הדבר שבזה שהכלי עומד מבישול מתחילה פעולת פגימה, ומראיה זו מבואר דבעינן את כל הלילה כולו כדי שהקדרה תיפגם.

ב. ראיה שניה מעיבור צורה. זכר לדבר דלינת לילה מיקרי עיבור צורה (הכונה קלקול הבשר) והוי דברים ק"ו, אם אוכל שהוא בעין מעבר צורתו בלילה, כ"ש איסור הנבלע בקדרה. ומראיה זו מבואר דזמן עלות השחר הוא הפוגם את הקדרה. דהיינו שאפשר להשתמש בקדרה כל הלילה ורק בעלות השחר להניחה ובכך נפגמת, דכמו שקרבן מעבר צורתו בעלות השחר, כיון שאז נעשה הבשר מקולקל, ה"ה לגבי קדרה.

ג. ראיה שלישית מביא ר"ת מהלשון של בת יומא, בן יומו דהיינו שבישל בו היום, וברגע שעבר היום דהיינו לאחר צאת הכוכבים קרוי אינו בן יומו. מדלא קאמר לא אסרה אלא קדרה מעל"ע. ומראיה זו מבואר שרק תחילת הלילה הוא הגורם לפגם דהיינו בזמן צה"כ.

ומסיים ר"ת כיון דאין ידוע מה גורם הפגם, אם תחילתו (מהראיה השלישית) או בסופו (הראיה השניה) או כולו (הראיה הראשונה), לכן אם הקדרה עמדה כל הלילה חשובה פגומה וא"צ להמתין מעל"ע ועל זה אני סומך, והמחמיר להמתין מעל"ע תע"ב ויש לחוש מפני החסרון, ע"כ דברי ר"ת.

והקשו התוס' על ר"ת דמביא זכר לדבר מעיבור צורה, דתפשוט משם להלכה שסוף הלילה גורם הפגם דהיינו עמוד השחר, שהרי זה דין מפורש דבעמוד השחר נעשה הקרבן נותר ונפגם, וה"ה לקדרה, וכן מקידוש ידיים משמע דעמוד השחר חשוב לינה. ומתרצים, דשמא לכך אומר ר"ת דאינה ראיה גמורה אלא זכר לדבר ואי אפשר לפשוט הלכה משם לכאן. דשמא לקרבנות שהם קדשים יש דין מיוחד שבעמוד השחר אמרי' נעשו נותר ויוצאים לבית השריפה, אבל הבלוע מאיסור מי אמר שיש לו אותו דין חמור כמו בקדשים, ולכן אומר ר"ת שהוא זכר לדבר, דמשם יש רק זכר שהלילה גורם לפגם כלשהו.

בהמשך התוס' דוחים את ראיית ר"ת מעיבור צורה שסוף הלילה לבד גורם הפגם, שהרי בתורה כתוב שאם בישל קרבן חטאת בכלי חרס צריך לשוברו בבוקר, ואם בשלו בכלי נחושת צריך שטיפה ומריקה, והנה למ"ד נטל"פ מותר מדוע יש לשבור את כלי החרס בבוקר, הרי בעמוד השחר הקדרה נפגמת וא"כ מותר להשתמש בה לכתחילה, ומדוע יש לשבור את הכלי. מכאן הוכיחו התוס' שכדי שהקדרה תפגם צריך את כל הלילה, והטעם שצריך לשבור את הכלי לשיטתם זה משום שבישלו בקדרה זו בלילה וכיון שלא שבתה הקדרה כל הלילה לכן אינה נפגמת וצריכה שבירה (ועיין במהר"ם על המהרש"א דכתב שהתוס' קיצרו במקום שהיה להם להאריך כמו שכתבנו). כלומר התוס' דחו את ראיית ר"ת שלמד מעיבור צורה שסוף הלילה גורם לפגם.

כדי ליישב את שיטת ר"ת יש לומר שמה שאמרה התורה כלי שבושל בו חטאת ישבר שייך רק באופן כזה שהיו כהנים שקמו בלילה וכדי שלא יהפכו הקרבנות לנותר בישלו אותם בלילה ואכלו אותם כדי למעט בנותר, ומשו"ה אמרה התורה שכלי כזה שלא שהה כל הלילה צריך שבירה.

לאחר מכן מביאים התוס' את דעת רבינו ברוך בספר התרומה שחולק וס"ל דבעינן שיעור מעת לעת כדי שהקדרה תפגם. וכתב שאם בתוך שיעור מעל"ע חיממו מים בקדרה ולא היה במים שישים נגד הקדרה המים נעשו נבילה דאמרי' חנ"נ באיסורים, וכיון שנעשו נבילה הקדרה חזרה ובלעה שוב איסור וצריך למנות מחימום המים שוב מעל"ע.

וצריך ביאור מה ראיית התרומה דבעינן שיעור מעל"ע, ופליג על ר"ת, שהרי ר"ת הביא ראיות לדבריו, וא"כ מדוע התרומה חולק מבלי להביא שום ראיה מפסוק או ברייתא.

הר"ן בע"ז (דף מ.) ד"ה "לא" הביא את דברי רש"י ור"ת, וכתב דבשלמא למ"ד דבעינן מעל"ע מובן מדוע כלי חרס אשר בושל בו קרבן ישבר, לפי שאפשר שיעשה נותר ולא יפגם כיון שלא עבר שיעור מעל"ע. דהיינו שאם בשלו את החטאת בשעה שמונה בבוקר אז עד למחרת בעמוד השחר לא עבר מעל"ע, משו"ה נעשה נותר כיון שהוא בן יומו ונאסר וצריך לישבר. אבל לר"ת דאמר בלינת לילה תליא מלתא, למה הצריכתו התורה שבירה או מריקה ושטיפה, הרי בשעה שנעשה נותר הוא נפגם, ואם נפגם צריך להיות הכלי מותר מן התורה לכתחילה, וא"כ מדוע צריך שבירה.

מתרץ הר"ן לשיטתו כפי שהסביר שנטל"פ הבלוע בקדרה הוא פגום קצת דהיינו שהוא איסור, ורק כשהוא בתערובת מותר כיון שהאוכלו אינו נהנה מן האיסור, אבל בלא תערובת הוא איסור, ואם הוא איסור מובן מדוע לדעת ר"ת צריך שבירה כיון שיש בכלי איסור שעליו נתפס הנותר, ולכן צריך שבירה. נמצא שאף שהקדרה בעמוד השחר נפגמת מ"מ בעינן שבירה כיון שהבלע הוא איסור.

אלא שכעת צריך להבין דעת המקשן, כלומר כל אותם ראשונים שהקשו על ר"ת מכלי חרס שבושל בו חטאת שצריך שבירה, והקשו כן משום שלפי ר"ת כיון שעבר הלילה בעמוד השחר צריך הכלי להיות מותר. מדוע לא חשבו לתרץ כדברי הר"ן. אלא כל אותם ראשונים סברו שכל קדרה שאב"י הבלע שבתוכה הוא סרוח לגמרי ולא ראוי לאכילת גר, לכן הקשו על ר"ת, לשיטתך שהקדרה שעברה לינת לילה מדוע בבוקר שוברים את הכלי חרס, דכיון שנפגם מותר לכתחילה משום שפגום לגמרי. ור"ת יתרץ כפי שתירץ הר"ן.

לפי"ז יוצא שמה שהכריח את התרומה, הרא"ש וכל אותם ראשונים שסוברים שבשיעור של מעל"ע נפגמת הקדרה, הוא מה שהצריכה התורה שבירה בכלי חרס, שאם נאמר כמו ר"ת שבלינת לילה נפגמת הקדרה אז בעמוד השחר הקדרה צריכה להיות מותרת לכתחילה כיון שהבלע סרוח לגמרי. אבל אם נאמר ששיעור הפגימה הוא מעל"ע אז מובן מדוע התורה הצריכה שבירה דכיון שעדיין לא עבר שיעור של מעל"ע אז הקדרה היא בת יומא ומשו"ה נעשית נותר וצריכה שבירה.

לעניין הלכה.

הטור (בסי' קג ס"ה) כתב, כל קדרה שאב"י חשיבא טעמא לפגם ואינה אוסרת, ומקריא בת יומא כל זמן שלא שהתה "מעת לעת" אחר שנתבשל בה האיסור. הב"י ד"ה "ומ"ש" הביא שהתוס', רש"י וכן נראה מדברי הר"ן דס"ל שלינת לילה פוגמת, אבל בהגהות אשר"י כתב בשם רשב"ם שאינה בת יומא זה רק בשהתה מעת לעת, וכן דעת הרא"ש וכן נראה מדברי בעל התרומה, וכן הביא הטור בסי' קכא לפלוגתת ר"ת ור"י וכתב שהעיקר כדברי ר"י, ומסיים הב"י והכי הויין סוגיין דעלמא. וכן כתב בשו"ע קג ס"ה כל קדרה שאינה בת יומה חשיב טעמא לפגם ואינה אוסרת, ונקראת בת יומה כל זמן שלא שהתה מעת לעת אחר שנתבשל בה האיסור וכיון שעבר עליה מעת לעת אחר שנתבשל בה האיסור אינה נקראת בת יומה.

נמצא שהשו"ע פסק שקדרה שאינה בת יומה זו קדרה ששהתה מעת לעת. אלא שבסעי' ז' כתב השו"ע קדרה שהיא בלועה מבשר וחלב ונתבשלו בה ביחד, או בזה אחר זה וקודם שעבר עליה לילה אחד הוחמו המים, מדייק הרמ"א מהשו"ע שאם עברה לילה מותר. ומבואר דהשו"ע אכן התחשב בדעת ר"ת, שאם שהתה הקדרה לינת לילה אז מיקל השו"ע למנות את המעל"ע מזמן בישול הבשר וחלב, אבל אם לא עברה לינת לילה אז צריך למנות את המעל"ע מחדש מזמן בישול המים. ועיין בחידושי רעק"א (סק"א) שכתב, במנחת יעקב (כלל נט סק"ט) מסיק דבכל ספק מצרפים את דעת ר"ת שעבר לילה הוי נטל"פ ושרינן בהפסד מרובה מטעם ספק ספיקא.

ועיין בשו"ת יביע אומר (ח"ז, יו"ד סי' ז) שנשאל על סיר שהרתיחו בו חלב ביום ראשון בבוקר, וביום שני בבוקר טעו ובישלו בו תבשיל של בשר, ויש ספק אם עבר מעת לעת משעה שהחלב הרותח היה בסיר, או שמא עדיין לא עברו כ"ד שעות תמימות, ומה דין התבשיל של בשר. ולמסקנא התיר את התבשיל כיון שיש כאן ספק ספיקא. שמא עברו כ"ד שעות מבישול החלב, ואפי' אם תאמר שלא עברו, שמא הלכה כר"ת שבלינת לילה הקדרה נפגמת. ונמצא שבכל ספק מצרפים את ר"ת לספק ספקא.

סימן כג - בדין נטל"פ בטיחת איסור שע"ג קדרה או סכין.

איתא בברייתא ע"ז (עה:) ת"ר הלוקח כלי תשמיש מן העובד כוכבים וכו', וכולן שנשתמש בהם עד שלא יטביל שלא יגעיל ושלא ילבן, תניא חדא אסור ותניא אידך מותר, לא קשיא הא כמ"ד נטל"פ אסור והא כמ"ד נטל"פ מותר. ונחלקו הראשונים בביאור הברייתא מה הכונה עד שלא יטביל, האם טבילה זו היא הדחה או טבילה ממש.

הר"ן בע"ז (דף מ.) מביא את דברי הראב"ד דס"ל דמ"ש הטביל זה בלאו דוקא, דמשום חסרון טבילה אין שום דיעה שתאסור את האוכל לא לר"ש ולא לר"מ, כיון שאם מדובר בכלי חדש הרי אין כאן בלע כלל, ואם בישנים אף בהם לאחר שהוכשרו בהגעלה או ליבון לא נשאר בלע, ולמה יאסר למאן דהו תבשיל שנתנו בתוכה מפני שאינה טבולה, כלומר אין שום טעם לאסור אוכל שבושל בקדרה שלא הוטבלה, גם לר"מ דס"ל נטל"פ אסור.

ואומר הראב"ד שאם תאמר דמ"ש טבילה הכונה הדחה וכמו שנקט התנא של המשנה כדתנן את שדרכו להטביל יטביל, שפירושו הדחה (שהרי מדובר שלקח כלי של גוי שנשתמש בו צונן לכך צריך רק להדיח אותו מהאיסור שעליו) זה א"א לומר כיון שהתנא של הברייתא כתב מפורש "מדיחן ומטבילן" ומבואר שהדחה זו הדחה, וטבילה זו טבילה. ועוד שאפי' אם נאמר שטבילה כונתה להדחה, אז איזה נטל"פ יש כאן, הרי טיחת האיסור שעל פני הכלי הרי היא בעינה כל זמן שלא הדיח, ואינה נפגמת בלאחר מעל"ע וחשובה כאיסור בפנ"ע.

נמצא מדברי הראב"ד שלא שייך לומר על טיחת איסור נותן טעם לפגם, ורק באיסור בלוע אמרי' נטל"פ ומותר באחר מעל"ע, אבל באיסור בעין לא. ולכן הראב"ד סובר שאין לומר שטבילה זו הדחה, דא"כ אז בברייתא כתוב שאם לא הדיח לר"ש מותר, וכיון שיש איסור בעין אם לא הדיח איך יהיה מותר, והרי דבר זה אסור לכו"ע גם לר"ש. ועוד, דס"ל לראב"ד דמ"ש בברייתא שאם לא הטביל כשר למ"ד נטל"פ, הכונה לטבילה ממש.

ועוד לדברי הראב"ד דין הטבילה שנאמר בברייתא לא קשור כלל לפלוגתת ר"ש ור"מ בדין נטל"פ, דכיון שיש כאן רק חסרון טבילה א"כ אין שום טעם לאסור אפי' למ"ד נטל"פ אסור, כיון שהקדרה מעולם לא בלעה איסור ולכן דין הטבילה שנאמר כאן הוא דין צדדי שלא קשור למחלוקתם.

לעומת זאת מביא הר"ן בשם אחרים והרמב"ם דס"ל דמ"ש בברייתא וכולן שנשתמש בהם עד שלא הטביל, הכונה להדחה, ונקט להדחה בלשון טבילה, כמו שנקט התנא במשנה את שדרכו להטביל יטביל. ומ"ש התנא בברייתא "מדיחן ומטבילן" שזה מראה לכאורה שלא קוראים להדחה בלשון טבילה, צריך לומר שהתנא כתב מדיחן ומטבילן שלא נחשוב שגם בלוקח מן הגוי כלים שנשתמש בהם בצונן צריך הגעלה וטבילה, לכן התנא כתב שבכלים של צונן מספיק הדחה וטבילה, ועל זה נאמר בברייתא וכולן שנשתמש בהם עד שלא הטביל הכונה הדיח מותר, לפי שטיחת האיסור שעל פני הכלי נפגמה מיום לחבירו וכבלע שבתוכו, ואינו כאיסור עצמו, וכן דעת הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פי"ז ה"ד).

נמצא לפי הרמב"ם שכמו שבאיסור בלוע אמרי' שלאחר שיעור מעל"ע נפגם, ה"ה בטיחת איסור ג"כ אמרי' שטיחת האיסור לאחר שיעור מעל"ע נפגמת. וברייתא זו היא המקור לכל אותם ראשונים דס"ל שטיחת איסור על פני הסכין או הקדרה, אמרי' בה נטל"פ לאחר שיעור מעל"ע.

ונראה להסביר ביסוד פלוגתת הראב"ד והרמב"ם. שהראב"ד העדיף להצמד לפשטות הלשון של המשנה והברייתא, דמ"ש טבילה פירושה טבילה ולא הדחה, אלא שהוקשה לו א"כ מה הטבילה עושה בברייתא שמדברת בפלוגתת ר"ש ור"מ, ולכן נדחק הראב"ד לומר שטבילה בברייתא אינה קשורה לפלוגתתם כלל אלא דין צדדי.

אולם הרמב"ם סבר שכשם שהגעלה וליבון קשורים לפלוגתתם של ר"ש ור"מ אז גם הטבילה שהובאה בברייתא קשורה לפלוגתתם, ולכן הסביר הרמב"ם דמ"ש טבילה הכונה להדחה, שצריך להדיח את האיסור המרוח על פני הקדרה, ועל זה אומרת הברייתא, וכולן שנשתמש בהם עד שלא יטביל, תנא חדא מותר ותנא אידך אסור. למ"ד נטל"פ מותר אם לא הדיח מותר התבשיל, דכיון שהכלי אינו בן יומו, דסתם כלי גויים אינם בני יומן, וא"כ גם טיחת האיסור שעל פני הכלי נפגמת בשיעור של מעל"ע לכן התבשיל מותר. ולמ"ד נטל"פ אסור, אז אם לא הדיח את הקדרה התבשיל אסור. ולדבריו הברייתא נלמדת כפשטותה שכולה פלוגתא בין ר"ש לר"מ, אלא שצריך להדחק בלשון טבילה שכתוב בברייתא ולומר שהתנא קורא להדחה טבילה.

הטור (סי' קכב ס"ג) כתב, והא דחשוב פגום בשהיית יום אחד דוקא שהקדרה יפה וסר ממנה כל שמנונית איסור הדבוק בה, אבל לא הדיחה יפה שהאיסור הוא בעין אינו נפגם בשהיית יום אחד. וכן פסק השו"ע (סי' קכב ס"ג) וז"ל: יש אומרים הא דחשיבה פגומה כשאינה בת יומה דוקא שהקדרה הדיחה יפה וסר ממנה כל שמנונית איסור הדבוק בה, אבל אם לא הדיחה יפה שהאיסור הוא בעין, אינו נפגם בשהיית מעל"ע.

בזבחי צדק (ח"ג סי' קכב אות ד') כתב, דאף שכתב מרן ז"ל בשם יש אומרים, מ"מ סברתו כן, דכן סתם לעיל סי' קג ס"ה, וכתב והוא שתהיה מודחת שלא יהא שומן על פניה.

תוכן העניינים

ספר מנחת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה