איסור והיתר - נותן טעם לפגם
סימן יז - בדין נותן טעם לפגם
א. בביאור בגמ'.
ב. כיצד לומדים נטל"פ מנבלה.
ג. בביאור דברי הרשב"א .
ד. ביאור נוסף בדעת הרשב"א שגם לגבי טעם בעינן רוב.
ה. ביאור דברי השו"ע (או"ח סימן תמז ס"י).
א. בביאור הגמרא.
איתא במתני' במסכת ע"ז (סה:) כל שבהנאתו בנותן טעם אסור, וכל שאין בהנאתו בנותן טעם מותר, כגון חומץ שנפל ע"ג גריסין. ופרש"י כל שנהנה בטעמו של איסור דהיינו בנותן טעם לשבח אסור, וכל שאין בהנאתו בנותן טעם, שאינו נהנה בטעמו מותר.
ואמרי' בגמ' (סז:) אמר רב כהנא מדברי כולם נלמד נותן טעם לפגם מותר, ובגמ' הובאה מחלוקת תנאים בדין נותן טעם לפגם, ר"מ סבר נטל"פ אסור, ור"ש סבר נטל"פ מותר, ר"מ למד זאת מגיעולי עכו"ם דנותן טעם לפגם ואסור, ה"נ נטל"פ בתערובת אסור. ולר"ש לא אסרה התורה אלא קדרה בת יומא דלא לפגם הוא, ור"ש מאי טעמא, דתניא לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך וכו', כל הראויה לגר קרויה נבלה ושאין ראויה לגר אינה קרויה נבלה, ומתניתין כר"ש דנטל"פ מותר.
עוד אמרו בגמ' (דף סח.), אמר עולא מחלוקת ר"ש ור"מ בהשביח ולבסוף פגם, אבל פגם מעיקרא דברי הכל מותר, ור' יוחנן אמר בפוגם מעיקרא מחלוקת. ומסקינן כר' יוחנן דבפוגם מעיקרא מחלוקת אבל בהשביח ולבסוף פגם דברי הכל אסור. (נמצא דפלוגתת ר"ש ור"מ בדין נטל"פ היא באופן שפוגם מעיקרא דהיינו כאשר נפגשו שני המינים נפגם טעמם, כגון כלי שבלוע מטעם פגום, או חתיכת נבלה פגומה שברגע שהיא נכנסת לתערובת התערובת נפגמת, אבל כאשר האיסור נכנס לתערובת ולא פגמו אלא לאחר זמן, תערובת זו אסורה לכו"ע).
עוד איתא בגמ' (דף סז.) אמר ריש לקיש נותן טעם לפגם שאמרו, לא שיאמרו קדרה זו חסירה מלח יתירה מלח, חסירה תבלין יתירה תבלין, אלא כל שאין חסירה כלום ואינה נאכלת מפני זה. ופרש"י כל שאינה חסרה שום תיקון ואינה נאכלת מפני זה, כלומר ואיסור זה פוגם טעמה, ואינה נאכלת לאו דוקא דכיון "דפגימתה פורתא" קרי לה אינה נאכלת.
נמצא דנותן טעם לפגם בתערובת מותר כר"ש וילפינן מנבלה וכמתניתין, וזה באופן שפוגם מעיקרא כר' יוחנן, והטעם הפגום דאמרי' שמותר אין הכונה שפגום לגמרי, אלא אפי' פגום קצת שרי כדברי רש"י.
ב. כיצד לומדים נטל"פ מנבלה.
הפרי מגדים במשבצ"ז (סי' קג סק"א) ביאר בדעת הרשב"א כיצד לומדים נטל"פ מנבלה. שהרי מנבלה למדנו שרק כאשר היא סרוחה לגמרי היא מותרת, אם כן מדוע בתערובת נותן טעם לפגם, מותר גם בפגום קצת.
וכתב על כך שני הסברים: האחד, שמנבלה למדנו נותן טעם לפגם לאיסור בעין, שכדי שיהיה מותר צריך שיפגם לגמרי, וכשנפגם לגמרי פקע איסורו. וע"י תערובת בהיתר שרי מן "הסברא", דמסברא יש להתיר נטל"פ דטעם כעיקר איסורו נלמד ממשרת וזה דווקא בטעם מושבח, אבל טעם פגום כשהוא בתערובת ואפי' פוגם קצת, לא נאסר מן התורה. אלא שהפמ"ג הרגיש שהסבר זה קצת דחוק, כיון שאם הסבר זה נכון דממשרת למדנו שנטל"פ אפי' קצת פגום מותר, ולא מנבלה, א"כ כיצד ר"ש מביא ראיה לדבריו שנטל"פ מותר מנבלה, וא"ת שר"ש הביא ראיה רק לדבר שפגום לגמרי מנבלה, א"כ אין זו מחלוקתם של ר"ש ור"מ, שנחלקו על נטל"פ ור"מ מביא ראיה מכלי ב"י, ור"ש דוחה ומביא ראיה ממקום אחר להתיר.
לכן כתב הסבר נוסף. דאה"נ שר"ש למד הכל מנבלה, דכיון שמצינו חילוק בנבלה דכאשר היא מושבחת אסורה, וכאשר פגומה לגמרי מותרת, ה"ה בטעם פגום דיש חילוק, דרק טעם מושבח אסרה התורה מדין טעם כעיקר, אבל כאשר הטעם הוא פגום מותר מן התורה ע"י ביטול.
אולם הר"ן כמו שנכתוב דעתו לקמן, הסביר דכשם שבנבלה כל זמן שהיא מושבחת האוכלה "נהנה", וכשפגומה לגמרי אינו נהנה לכן מותרת. ה"ה בטעם פגום כיון שאינו נהנה מן הטעם הפגום אדרבה מצטער שהרי פוגם לו את ההיתר לכן מותר, ולדבריו היתר נטל"פ תלוי בהנאת האוכלו אם נהנה או לא, ולימוד זה כולו נלמד מנבלה.
ג. בביאור דברי הרשב"א.
הרשב"א בתורת הבית הארוך (ב"ד ש"א דף יט.) מקשה על הלימוד של ר"ש מנבלה, כיצד לומד ר"ש נטל"פ מנבלה, והלא מנבלה לומדים שכל זמן שהיא ראויה לגר אסורה, ואם היא אינה ראויה לגר מותרת (כלומר מוסרחת ביותר ואינה ראויה למאכל אדם), וכיצד נלמד מכאן שכאשר האיסור נותן טעם לפגם ואפי' קצת מותר. מתרץ הרשב"א שיש לחלק בין נבלה בפנ"ע לנבלה בתערובת. נבלה בפנ"ע ניתרת רק כאשר היא נפגמת לגמרי, וכאשר היא בתערובת הולכין בה אחר נתינת טעמה, וכיון שטעמה פגום היא מותרת. ודוקא כאשר האיסור הוא מועט ונפל לתוך היתר מרובה שאז בטל ברוב, אבל אם האיסור הוא מרובה חשוב כאילו הכל נבלה וצריך שיפגם לגמרי כדי שיהא מותר באכילה, וכן אם יש מחצה על מחצה צריך שיפגם לגמרי.
עוד הקשה הרשב"א שם, קדרה שאינה בת יומא מותרת מהתורה משום נטל"פ, ואמאי, והא קיי"ל שמשערין בכולה (דהיינו שמחשבים את כל עובי דפנות הקדרה כולה כאילו הן בלועות מאיסור), וכשמבשל היתר בקדרה זו, אין רוב בהיתר כדי לבטל את האיסור הבלוע וא"כ כיצד תבשיל זה מותר. ומתרץ דכיון שיש בקדרה זו טעם פגום ואין כאן ממשות של איסור, משו"ה בכל עניין שרי. ומדבריו נראה דטעם פגום לא חשוב איסור שצריך לבטלו, ואינו חשוב כלל, וז"ש בכל עניין שרי.
אלא שבתורת הבית הקצר (יט.) חזר שוב על השאלה שכתב בארוך וז"ל: ומעתה קדרה שאינה בת יומא שאין בפגימתה עד לגר, מפני מה מותר, והלא בכל הקדרה משערין, וא"כ אין רוב היתר נגד האיסור. והביא שני תירוצים. הראשון, דכיון שהוא רק טעם ולא ממשות אז אפי' שהוא פגום קצת מותר. דהיינו שטעם פגום אף פעם לא נאסר והרי הוא כמי שאינו וא"צ לבטלו כיון שמעום לא נאסר. ובתירוץ השני כתב, ועוד חומר שהחמירו חכמים לשער בכל הקדרה זה דוקא בטעם מושבח, אבל בטעם פגום אין משערין בכל הקדרה וודאי שיש רוב נגד האיסור, ולפי ההסבר השני יש לבטל את הטעם הפגום.
הטור (סי' קג ס"ב) הביא את דברי הרשב"א שכתב, יראה לי דהא דאמרי' נטל"פ מותר דוקא שריבה ההיתר על האיסור, אבל בזמן שההיתר כאיסור אינו מותר עד שיפגם לגמרי, וכל שאין ההיתר רבה עליו כאילו הוא בעינו, ולא התירתו התורה אלא עד שלא יהא ראוי לגר, ומ"מ קדרה שאינה בת יומא אע"פ שמשערין בכולה ונמצא שאין ההיתר רבה על האיסור אפ"ה שרי, והיינו טעמא שאין כאן ממשו של איסור אלא טעמו, וכן שטעמו לבד מעורב בו, אם נותן טעם לפגם אפי' קצת מותר עכ"ל. ולדבריו שני דינים יוצאים מהרשב"א. א. כנגד ממשות איסור בעינן רוב. ב. כנגד טעם פגום לא בעינן רוב כיון שהוא לא נאסר מעולם.
וכן באיסור והיתר (כלל לב סעי' ו) כתב להדיא כן בדעת הרשב"א וז"ל: וכתב הרשב"א שני דיני נותן טעם לפגם יש. האחד טעמו והשני ממשו של איסור. ואע"פ שפוגם מ"מ אינו מותר עד שיהא רוב היתר והאיסור מועט, דאל"כ הוי כאילו היה האיסור בעין, אבל כלי שאין בן יומו שאין כאן אלא טעמו של איסור ולא ממשו, אע"פ שהאיסור מרובה שרי, דהא אין כאן אלא "טעם" איסור, ואותו הטעם לא הוי טעם חשוב עכ"ל. וגם הוא למד בדעת הרשב"א שלגבי טעם א"צ ביטול ברוב, ורק בממשות איסור בעינן ביטול ברוב. וכן נראה מפשטות דברי השו"ע (סי' קג ס"ב) שכתב, ואם אין שם ממשו של איסור אלא טעמו בלבד אפי' איסור מרובה והיתר מועט מותר אם פוגם קצת.
וכן כתב הפרי חדש (סי' קג סק"ו) בדעת השו"ע, על מה שכתב אבל היכא דליכא אלא טעמא לחודיה הטעם כמי שאינו שהרי פגום הוא, והלכך אע"ג דליכא רוב היתר שריא, ואף הט"ז (סי' קג סק"א) ביאר כך שלגבי טעם א"צ ביטול כמו בממשות שהרי הוא לא נאסר כלל.
נמצא לפי הראשונים והאחרונים הללו שכשהרשב"א כתב דבעינן "רוב" נגד האיסור זה דוקא כנגד ממשות איסור, שאת הממשות צריך לבטל ברוב היתר, אבל בקדרה שאינה בת יומא שיש בה רק טעם, ואין בה ממשות איסור, כיון שהטעם שבה פגום הוא מותר, וא"צ רוב בהיתר כדי לבטל את האיסור.
ד. ביאור נוסף בדעת הרשב"א שגם לגבי טעם בעינן רוב.
הרשב"א בתורת הבית הארוך (דף כ:) כתב לעניין נותן טעם לפגם כך: ונראה שאפי' נפל לתוך היתר מועט והכירו, זורקו והרוטב מותר לפי שאין כאן ממשו אלא טעמו, ואע"פ שמשערין בכולו משום דמאי דנפיק מיניה לא ידעינן, השתא דאין בו בהנאתו בנותן טעם (דהיינו פגום) אינו אוסר תערובתו כלל, וכמו שאמרנו למעלה בהיתר שנפל בקדרה שאינה בת יומא וכו'. ומבואר להדיא מדבריו שלטעם פגום אף שאין בו ממשות בעינן ביטול, וכמ"ש שאם נפל איסור גדול לרוטב מועט זורקו, ועל כך אומר הרשב"א שאין צריך לשער כנגד גודל הבשר כיון שהבשר פגום, אלא שמשערין בקצת ממנו וודאי יש ברוטב רוב נגד טעם הפגום, וה"ה בקדרה שאינה בת יומא שצריך לבטל את טעם האיסור הפגום, וודאי ברוטב שניתן לתוכו יש "רוב" לבטל את טעם הבשר, וזה כמו התירוץ השני שהרשב"א הביא בתורת הבית הקצר דף יט.
ראיה נוספת שהרשב"א מצריך ביטול נגד טעם. הרשב"א במשמרת הבית (עמ' לו.) ד"ה "והקושיא" הביא בשם רב שאמר בפסחים שקדרות בפסח ישברו. משמע שכלל בזה כל הקדרות, וכתב ואפי' כשאינן בנות יומן דנותן טעם לפגם "אסור", דכל שאיסורו במשהו אפי' נותן טעם לפגם אוסר כדעת ר' יצחק ז"ל ועיקר. מבואר להדיא דס"ל להרשב"א שטעם פגום בקדרה אסור בפסח, וכיון שחמץ בפסח אסור במשהו א"כ לא שייך בו ביטול ומשו"ה אסור. ומבואר שגם לטעם פגום שבלוע בעינן ביטול, אלא שבפסח כיון שאין ביטול משום שחמץ אוסר במשהו לכן אסור.
וכן רעק"א בחידושיו לחולין (דף צח: אות ז) ד"ה "וכן" הביא את דברי הרשב"א במשמרת הבית דס"ל שקדרות בפסח ישברו, והכל מיסודו של הרשב"א דהיתר נטל"פ הוא מדין ביטול, וא"כ גם בטעם פגום בעינן ביטול ברוב, וכן בד"ה "ונראה" כתב להדיא בדעת הרשב"א דאף בפליטת הכלים אם הוא נטל"פ בעינן ביטול ברוב, ולכן מסתמא בכל כלי שבלוע נטל"פ אם נותן בו היתר יש בהיתר רוב נגד טעם הפגום שבלוע ולכן מותר, אבל הכל מדין ביטול. ולא כמו הצד הראשון שלמדנו ברשב"א שבטעם פגום א"צ ביטול ברוב כיון שלא נאסר.
וכן הב"י (סי' קג ס"ב) ד"ה "ומ"ש" כשבא להסביר דברי הרשב"א, דמה שאמרנו דנטל"פ מותר מדיני ביטול ברוב, הביא את דברי הרשב"א בדף כ: שמדבר על עכברא בשכרא ששם מבואר להדיא דלהרשב"א בעינן ביטול אף בטעם. וכן הש"ך (סק"ה) שבא להסביר את השו"ע מסביר לפי הרשב"א בדף כ:, וא"כ ודאי שזוהי כונת השו"ע באומרו בסעי' ב', ואם אין שם ממשו של איסור אלא טעמו בלבד אפי' שיהא מרובה והיתר מועט מותר אם פוגם קצת. שאין הכונה שהטעם אפי' שיהא מרובה מותר כיון שאין שם ממשות, אלא פירוש השו"ע כמ"ש בב"י שהביא את הרשב"א בעכברא בשכרא דף כ: שכתב, שאם איסור נפל לתוך רוטב מעט, ומכירו זורקו והרוטב מותר, דכיון שהבשר פגום אז לא משערין כנגד כל הבשר אלא בקצת ממנו, וברוטב המועט יש רוב נגד הטעם הפגום של הבשר. מבואר להדיא דהצריך רוב היתר לבטל הטעם, וכך צריך לפרש דברי השו"ע שמ"ש אפי' איסור מרובה, הכונה שחתיכת האיסור היתה גדולה כשנפלה לרוטב המועט.
וכן במשבצ"ז (סק"ג) הסביר בשו"ע, הא דמותר דמסתמא יש "רוב", ונותן טעם לפגם לא החמירו לשער בכוליה. ועיין ש"ך (סק"ה), וכן במשבצ"ז (סקי"א) ד"ה "אמנם" שביארו כן ברשב"א דבעינן רוב אף לגבי הטעם.
נמצא לפי הסבר זה בדברי הרשב"א שבין בממשות איסור, ובין בטעם פגום שבלוע בכלי, בשניהם בעינן רוב לבטל את האיסור הבלוע או הממשי. ומה שמותר בכלי שבלוע בו איסור פגום, זה משום דמסתמא יש בהיתר "רוב" נגד איסור הבלוע, אבל לעולם בעינן רוב לבטל נטל"פ, וכמ"ש רעק"א שם.
ולענ"ד לפי הסבר זה ברשב"א דלעולם בעינן רוב לבטל את טעם הפגום. א"כ מ"ש הרשב"א בארוך דף יט. כיצד קדרה שאינה בת יומא מותר, והרי אין רוב בהיתר כיון שמשערין בכולה. ותירץ די"ל דכיון שזה רק טעם של איסור ולא ממשו בכל עניין שרי. בפשטות נראה דהרשב"א בא לומר דכיון שזה רק טעם פגום א"צ שיתבטל ברוב. אולם הרשב"א בארוך דף כ: כתב ונראה שאפי' נפל לתוך היתר מועט והכירו וכו', שמשם הוכחנו דלדעת הרשב"א בעינן רוב גם לגבי טעם, ושם הרשב"א מסיים שדין זה "כמו שאמרנו למעלה בהיתר שנפל בקדרה שאינה בת יומא", ומילים אלו של הרשב"א מוכיחות דמה שהתרנו בקדרה שאינה בת יומא אין זה מפני שטעם פגום אינו כלום ואין צריך לבטלו וכפשטות דבריו שם, אלא מסביר הרשב"א שמה שהתרנו קדרה שאינה ב"י זה מפני שבהיתר יש רוב נגד הטעם הבלוע, וז"ש הרשב"א שם "בכל עניין שרי" משום דמסתמא ההיתר תמיד רוב על הטעם והאיסור שבלוע. נמצא שהרשב"א מגלה לנו להדיא מהי כונתו שם.
ולפי"ז גם מ"ש בקצר, שלכאורה נראה שזה שני תירוצים לשאלה זו, אינו כן. אלא הרשב"א בא לתת שני הסברים מדוע קדרה שאינה ב"י מותרת. האחד, שבד"כ מסתמא יש רוב נגד האיסור. וההסבר השני, שכתב "ועוד חומר שהחמירו חכמים" וכו', בא לומר דמה שהחמירו חכמים לשער כנגד כל הקדרה כולה זה רק כשנותן טעם לשבח (או שאם יש גוי משערין על פיו) אבל בטעם פגום אין משערין כנגד כל הכלי אלא הטעם שם הוא מיעוט דמיעוט ובטל ברוב.
ולפי הסבר זה יוצא דלדעת הרשב"א שבנטל"פ בין בממשות שנפלה להיתר ובין בטעם שבלוע בכלי, לעולם צריך ביטול ברוב.
נמצא שיש לנו שני הסברים בדעת הרשב"א, הסבר ראשון כפי שלמדו הטור והאיסור והיתר, שרק לגבי ממשות בעינן ביטול ברוב, אבל לגבי טעם א"צ ביטול ברוב כיון שטעם פגום לעולם לא נאסר. ואילו לדעת הב"י, הש"ך, רעק"א ועוד, דעת הרשב"א היא שתמיד צריך ביטול ברוב וגם בטעם פגום. ולדבריהם הרשב"א למד בגמ' שר"ש מביא מקור שנטל"פ מותר, ולמד זאת מנבלה ממש כמ"ש המשבצ"ז (סי' קג סק"א) בפירוש השני. ומה ר"ש אמר שנטל"פ מותר, היינו על ידי ביטול, אלא שבכלי שאינו ב"י מסתמא יש רוב היתר על הבלוע ולכן ר"ש אמר שנטל"פ מותר, ובממשות איסור צריך לבדוק שאכן יש רוב שמבטל את האיסור.
ה. ביאור דברי השו"ע (או"ח סי' תמז ס"י).
השו"ע באו"ח (סי' תמז ס"י) פסק להלכה, נותן טעם לפגם מותר גם בפסח. ויש לשאול כדעת מי פסק בדין נטל"פ. שהרי לעיל אות ד' כתבנו שיש שני פירושים בדעת הרשב"א. פירוש ראשון שנטל"פ הרי הוא כעפרא דארעא ומותר, והתורה לא אסרתו מעולם. ופירוש שני ברשב"א שגם בנטל"פ בעינן ביטול ברוב, דטעם פגום עדיין הוא איסור וצריך רוב להתירו.
לפירוש הראשון דס"ל שטעם פגום לא חשוב כלל. קשה שהרי הב"י בסי' תמז הביא את הרשב"א בתשובה דאוסר נטל"פ בפסח, ושם הב"י כותב דכיון דרוב הראשונים פליגי על הרשב"א הכי נקטינן. ולכן השו"ע פסק בפסח כדעת הרא"ש ועוד ראשונים, דס"ל שנותן טעם לפגם מותר, כמו בשאר איסורים. נמצא לפי פירוש זה, שהשו"ע ביו"ד סי' קג ס"ב פסק כהרשב"א שנטל"פ אינו איסור, ואילו באו"ח סי' תמז פסק דלא כהרשב"א אלא כרוב הראשונים דס"ל דנטל"פ מותר גם בפסח.
ולפי פירוש שני, דס"ל בדעת הרשב"א דגם בטעם בעינן ביטול ברוב, גם קשה. כיצד השו"ע פסק ביו"ד כדעת הרשב"א דבנטל"פ בעינן רוב היתר לבטל הטעם, ואילו באו"ח סי' תמז פוסק השו"ע דנותן טעם לפגם גם בפסח מותר, ודאי שזה לא דברי הרשב"א דכיון שחמץ בפסח במשהו א"כ אינו בטל אפי' באלף, אז גם בנטל"פ לא שייך דיני ביטול, וא"כ כיצד פסק השו"ע באו"ח?
הפמ"ג במשבצ"ז (סי' קג סק"א) ורעק"א בחולין צח: (אות ז) ד"ה "והרן" הסבירו שהשו"ע באו"ח פסק כדעת הר"ן דס"ל שנטל"פ א"צ רוב לבטלו, אלא הוא מותר כיון שלעולם לא נאסר. נמצא שכל מי שלמד שהשו"ע ביו"ד סי' קג פסק כדעת הרשב"א נתקשה במה שפסק השו"ע באו"ח סי' תמז.
דלדעה ראשונה ברשב"א דס"ל שנטל"פ לא חשיב איסור כלל, קשה מדוע הרשב"א פסק בפסח אחרת (אפשר שדעה זו לא ראתה את התשובה של הרשב"א, שהרי בתשובה הפשטות היא שנטל"פ בפסח אסור מחומרת איסורו ולכן אינו בטל ברוב) לכן הסבירו שהשו"ע באו"ח פסק דלא כהרשב"א.
ולדעה שניה דס"ל בדעת הרשב"א דגם בנטל"פ בעינן ביטול ברוב, קשה כיצד השו"ע באו"ח פסק דלא כהרשב"א, ועל כך תירצו רעק"א והפמ"ג, שהשו"ע פסק באו"ח כהר"ן דס"ל שנטל"פ לא מדין ביטול אתינן עליה, אלא נטל"פ לא חשיב איסור כלל ומותר, ולכן פסק השו"ע שנותן טעם לפגם גם בפסח מותר.
פירוש נוסף בדעת השו"ע.
בשו"ת אבני נזר חאו"ח (סי' שנד אות ו-ז חלק ב) למד את השו"ע באופן אחר. וכתב שהשו"ע ביו"ד כתב שלוש דעות. דעה ראשונה היא הדעה שהובאה בסתם. הדעה השניה, היא דעת הרשב"א וז"ש "ויש מי שאומר". והדעה השלישית, היא דעת הר"ן וז"ש "ויש מי שחוכך".
הדעה הראשונה שכתב השו"ע בסתם היא מה שכתב "ופגם זה אינו צריך שיפגום לגמרי עד שיהא קץ לאוכלו אלא אפי' פוגם קצת אינו אוסר תערובתו ע"כ. דעה זו היא דעת רש"י הרשב"א והר"ן ועוד הרבה ראשונים, דס"ל שנטל"פ אינו אסור והרי הוא כעפרא דארעא דאינו נאסר לעולם, שהרי ר"ש בגמ' שאמר נותן טעם לפגם מותר, לא כתב שהדבר תלוי בדין ביטול או בדברים אחרים, אלא נטל"פ מותר כפשוטו ללא שום תנאים.
דעה שניה שהיא הרשב"א, שהרי הוא גם מודה שאם פגום קצת מותר, אלא שהוא מתיר זאת רק ע"י ביטול.
דעה שלישית היא דעת הר"ן, גם הוא מודה שאם פגום קצת מותר, אלא שהוא מתנה זאת שאם הגדיל מדתו אסור.
ואומר האבני נזר שבכללי השו"ע כשהמחבר הביא דעה אחת בסתם ואח"כ יש אומ', דעת המחבר כדעת הסתם שהיא עיקר נגד היש אומ', אלמא דס"ל למרן דנטל"פ לאו משום ביטול הוא, ולכך פסק המחבר בשו"ע או"ח סי' תמז שנטל"פ מותר גם בפסח, דכמו שהתרנו נטל"פ ביו"ד "גם" בפסח מותר, ודלא כהרשב"א שאוסר נטל"פ בפסח, והיינו משום שהרשב"א ס"ל דנטל"פ מותר מטעם ביטול, ואילו בחמץ אין ביטול שהרי איסורו במשהו, ולדידן קיי"ל דלאו משום ביטול עכ"ל. ולדבריו דברי השו"ע עיקביים, שכשם שהשו"ע פסק ביו"ד כהסתם שהיא דעת רוב ככל הראשונים שנטל"פ מותר, ה"ה שנטל"פ בפסח מותר. (ועיין בחזו"ע פסח בדין נטל"פ שהביא במקורות הרבה ראשונים דס"ל שנטל"פ בין ביו"ד ובין בפסח מותר ולא נאסר אף פעם).
אלא שבשו"ת יביע אומר ח"ח (יו"ד סי' יד אות ט) הביא לדברי האבני נזר הללו, ואמר שאין סברת היש מי שאומר חולקת על דעה ראשונה שבסתם, אלא שדין חדש הוא וגם מרן מסכים לזה. ז"א שהסתם כתב שנטל"פ מותר, והיש מי שאומר לא חולק עליה אלא מוסיף שמותר מדין ביטול, שהדעה הסתמית לא דיברה כלל על דין ביטול, לכן יש לומר שמרן מסכים גם להרשב"א.
ולפי דבריו מ"ש מרן אח"כ "ויש מי שחוכך" דעה זו חולקת על יש מי שאומר, וכיון שכתבה מרן ביש מי שחוכך ולא יש מי שאומר, אלמא דלא פשיטא ליה להחמיר כמותו. ז"א אם מרן היה כותב יש מי שאומר ויש מי שאומר, היינו הולכים ע"פ הכלל המסור בידינו שהלכה כיש אומ' בתרא, לכן כתב השו"ע יש מי שחוכך להורות לך שלא ס"ל למרן להחמיר כדעה זו, שהיא דעת הר"ן, אלא כדעת הרשב"א.
מבואר שגם בעל היביע אומר מודה שיש בשו"ע סתם ויש מי שאומר, לכן ביו"ד השו"ע החמיר כדעת הרשב"א, אבל בל נשכח שיש גם את דעת הסתם, ומשו"ה באו"ח פסק השו"ע שנטל"פ גם בפסח מותר כהדעה הסתמית הפשוטה שנטל"פ מותר, ולא כהרשב"א שאוסר בפסח.
וכן ראיתי בספר נתיבי הוראה להרב יהודה דרעי שליט"א רבה של באר שבע (סי' יט) ד"ה "ובזה" שגם כתב, שבדעת מרן ביו"ד יש סתם ויש מי שאומר, והוסיף שכל מי שלמד שמרן ביו"ד ס"ל כהרשב"א הוצרך להדחק בשו"ע או"ח ולבאר מדוע מרן לא פסק כהרשב"א, אבל מי שלמד שמרן ביו"ד פסק כהסתם לא נדחק עם השו"ע באו"ח סי' תמז, כיון שהשו"ע עיקבי ולשיטתו נטל"פ מותר וא"צ לבטלו.
סימן יח - בדין נטל"פ בשרצים
א. בביאור דברי הראשונים בפירוש הגמ' (ע"ז סח:).
ב. בביאור פלוגתת הרשב"א והר"ן.
ג. בביאור דברי הרמב"ם.
א. בביאור דברי הראשונים בפירוש הגמ' (ע"ז סח:)
איתא בעבודה זרה (סח:) ההוא עכברא דנפל לחביתא דשיכרא, אסריה רב לההוא שיכרא, אמרוה רבנן קמיה דרב ששת נימא קסבר רב נטל"פ אסור, אמר להו רב ששת בעלמא סבר רב נטל"פ מותר, והכא חידוש הוא, דהא ממאיס מאיס ובדילי אינשי מיניה, ואפ"ה אסרה רחמנא, הלכך נטל"פ נמי אסור.
התוס' ד"ה "ההוא" הקשו, תימה דהא צונן בצונן הוא ולשתרי, וי''ל דמיירי ששהה העכבר שם יום או יומיים והיה כבוש בתוך השכר, וכבוש הרי הוא כמבושל.
נחלקו הראשונים בביאור דברי רב ששת באומרו "חידוש הוא".
רש"י – ביאר מדוע אמר רב נטל"פ בשרצים אסור, הרי גם בלא שתזהיר התורה על אכילתו, אף אחד לא יאכל אותו כיון שהוא מאוס, ומזה שהתורה אסרתו, שמע מינה שאפי' אם נתן טעם לפגם אסור, והחידוש הוא מדאסרתו התורה.
תוס' – ד"ה "דהא" סבר שאף שהעכבר הוא דבר מאוס, מ"מ לא היינו יודעים שהאוכלו עובר בלאו דלא תאכל שרץ, לכן צריך לכותבו אע"פ שהוא מאוס. ועוד לדברי רש"י חידוש זה של רב ששת הוא לא ככל חידוש שבתלמוד שזה איסור הבא מכלל היתר או היתר הבא מכלל איסור, לדבריו הוא איסור הבא מכלל איסור, שהרי התורה אסרה את העכבר, ומזה למדים שגם אם נותן טעם לפגם אסור.
ולכן אומרים התוס' שהחידוש הוא שבכל התורה כולה נטל"פ מותר, והחידוש כאן הוא שאף שהעכבר נתן טעם לפגם מ"מ אסור, וזה ככל חידוש שבתלמוד שהוא איסור הבא מכלל היתר, שבכל התורה נטל"פ מותר וכאן נטל"פ אסור. ופירוש זה של התוס' הוא כהר"ן על הרי"ף (דף לב:) ד"ה "ההוא עכברא" שהחידוש הוא דהו"א שהעכבר כיון שהוא מאוס יהיה מותר לאוכלו כמו נבלה סרוחה, וחידשה התורה שאסור.
הר"ן (על הרי"ף דף לב:) סוד"ה "ההוא עכברא", כתב בדעת רבא דנטל"פ מותר אפי' בעכבר, ולא ס"ל לרבא טעמא דרב ששת דאמר דמשום דחידוש הוא אף טעמו אסור, אלא אין לנו בו אלא מה שחידשה התורה דהיינו גופן, אבל פליטתן לא עכ"ל. כונת הר"ן לענות על מה שלכאורה קשה עליו. הר"ן סובר בדין נטל"פ שמותר כיון שאינו נהנה, וקשה הרי עכבר הוא מאוס ואינו נהנה מתערובתו ואפ"ה אסרתו התורה, ומוכח שאף שלא נהנה מתערובתו אפ"ה אסור. ועל כך מסביר הר"ן שאין לנו בו אלא מה שחידשה התורה דהיינו גופן, התורה חידשה שגוף העכבר אסור, אבל לא מצאנו בשום מקום בתורה שיש לאסור תערובתו, ומשו"ה תערובתו מותרת.
להבנת הראשונים בסוגיא נעשה חזרה קצרה על השיטות בדין נטל"פ.
שאלו הראשונים כיצד אפשר ללמוד דין נטל"פ מנבלה כדאמר ר"ש בע"ז סח:, הרי מה שמותר מנבלה זה רק כשהיא פגומה לגמרי ואינה ראויה לגר, וא"כ כיצד רש"י בדף סז. ד"ה "כל שאינה חסרה" אומר שאפי' אם הטעם קצת פגום קרויה אינה נאכלת, הרי אין זה דומה לנבלה שרק כאשר היא סרוחה לגמרי מותרת, הדמיון אינו נכון.
הרא"ה בבדק הבית (דף יט. בית רביעי שער א) ד"ה "אלא" כותב שקדרה שאינה בת יומא שהותרה זה משום שהבלע שבה הוא פגום מכדי גר, דהיינו שהוא סרוח לגמרי ולכן הוא מותר, וזה ממש כמו הדין בנבלה עצמה, ואע"פ שאין הטעם ניכר בהיתר, זה משום שההיתר מחפה עליו באופן שלא יהא ניכר, אבל הבלע עצמו סרוח לגמרי ומשו"ה בתערובת מותר. לכן לפי הרא"ה נטל"פ לומדים מנבלה, שבין בנבלה בפנ"ע ובין נבלה בתערובת כדי שיהיו מותרים שניהם צריכים להיות סרוחים לגמרי, ולכן רבי שמעון למד נטל"פ מנבלה דס"ל שכדי שתהיה מותרת צריכה להיות סרוחה, ולא מספיק שהוא פגום קצת.
נמצא לפי הרא"ה. נבלה בפנ"ע, כדי שתהיה מותרת צריכה להיות סרוחה לגמרי. טעם נבלה בדופן הכלי, אם אינו בן יומו גם הוא סרוח לגמרי ומשו"ה מותר. ממשות נבלה בתערובת, אם פוגמת קצת את התערובת אסורה כיון שאינה סרוחה לגמרי, ורק אם יהיה שישים כנגד אותה חתיכה שבכה"ג אין טעם נבלה כלל, היא מותרת אבל אם פוגמת קצת עדיין אסורה.
הרשב"א בתורת הבית (ב"ד ש"א עמ' יט.) כתב שנטל"פ המותר הוא אפי' אם פוגם קצת בתערובת, ומה שר"ש הביא ראיה מנבלה זה רק לגבי נבלה עצמה, שרק כאשר היא סרוחה לגמרי אינה קרויה נבלה ומותרת, אבל בתערובת (לפי פירוש ראשון בפמ"ג סי' קג סק"א) הולכים אחר נתינת טעם, ונתינת טעם למדנו ממשרת, שמשם למדנו שאם הטעם הוא לשבח אמרי' טעם כעיקר, שע"י הטעם מזהים את האיסור וטעמו זוהי הכרתו, אבל כאשר הטעם הוא לא לשבח אלא לפגם, מותר ולא אמרי' בכה"ג טעמו זוהי הכרתו ומותר. נמצא לפי הרשב"א שמנבלה למדנו על הנבלה בעצמה שרק כאשר סרוחה לגמרי מותרת, ולעניין תערובת למדנו "ממשרת" שכל שהטעם פגום מותר, ולכן לפי הרשב"א אם האיסור פוגם אפי' קצת את התערובת מותר, דבכה"ג לא אמרי' טעימתו זוהי הכרתו.
הר"ן בחידושיו על מסכת ע"ז (דף סז.) ד"ה "כל" סבר כדברי הרא"ה שנטל"פ נלמד מנבלה גם לעניין תערובת, אלא שהלימוד הוא שונה. וכך מסביר הר"ן דכשם שבנבלה בפנ"ע כאשר היא סרוחה לגמרי מותרת כיון שאינו נהנה כלל מהאיסור, הוא הדין כאשר הנבלה בתערובת ופוגמת קצת, שאינו נהנה מהאיסור כלל אדרבה מצטער עליו שהוא כאן, ומשו"ה מותר. נמצא שכל שנהנה מהאיסור אסור, וכאשר לא נהנה מותר, ולכן רבי שמעון לומד נטל"פ מנבלה שטעמם שוה.
ולדבריו אם נפלה חתיכה ממשית של איסור בתערובת, אז אף שמצד הטעם הוא אינו נהנה מהאיסור שהרי פגם את התערובת, אבל מ"מ האיסור הגדיל את מידת התערובת, וכיון "שנהנה" מכמות התערובת אסור, שבכה"ג יש לו איזו הנאה.
ב. בביאור פלוגתת הרשב"א והר"ן.
הרשב"א בתורת הבית הארוך (ב"ד ש"א יט:) הסביר בדעת רב ששת שכל הדברים הפגומים מעיקרן כעכברא דביתא וזבובין וכיוצ"ב, אף תערובתן כיוצ"ב שאסורים, שאע"פ שהן פוגמין תערובתן אסור, כיון שעיקר איסורן בפגם הוא. דהיינו שהתורה אסרה אותם בעצם פגמתן, לכן גם כשהם בתערובת הם אסורים אף שפוגמים את התערובת.
אבל רבא חולק על רב ששת וסובר שאפי' הדברים המאוסין מעיקרן שאסר הכתוב אין עושין תערובתן כיו"ב, שאף שהם עצמם מאוסין ופגומין ואפ"ה אסרם הכתוב, מ"מ כשנתערבו בהיתר המושבח ופגמוהו הרי החזירוהו משבח לפגם, וכל שמשתנה משבח לפגם מותר.
הרשב"א בהמשך דבריו תמה על שני דברים.
שאלה א. דבשלמא שאר דברים המושבחים (כגון נבלה) כשנפגמו בין בפנ"ע בין ע"י תערובת מותרים שהרי נשתנו משבח לפגם, ולא אסרן הכתוב בפגמן, אבל האיסורים הפגומים מעיקרן (כגון עכבר וכדו') כל שנתערבו בתערובות ואע"פ שפגמו טעם ההיתר, מ"מ הרי הוא טועם את טעם האיסור, בכעניין שאסרו הכתוב, ומדוע מותר ?
ועל כך עונה הרשב"א, שהכתוב אסר את אכילת הפגומין בפנ"ע, אבל כשנתערבו בהיתר שהולכים אחר נתינת טעם, וכל שנותן טעם לפגם מותר, וכדכתב הרשב"א בשאר איסורין דעלמא, דכשם שבנבלה אם נתערבה בהיתר ופוגמת טעמו מותר, משום שאינו נותן טעם לשבח אלא לפגם לא אסרו הכתוב, דטעם לשבח למדנו ממשרת, שכל שנותן טעם לשבח אסור, וכשהטעם לפגם מותר, ומשו"ה שרץ שנתערב בהיתר מותר.
שאלה ב. כאשר ישנה ממשות איסור בתערובת ואין שישים כנגדה מדוע היא מותרת, ואפי' יש מהאיסור כזית בכא"פ מדוע מותר ?
ועל כך מתרץ הרשב"א דלא התרנו את התערובת אלא באופן שיש בהיתר רוב על האיסור, שהאיסור הוא מועט ובטל אצל הרוב, ואפי' אם האיסור נותן טעם כבר אמרנו שאין טעם כזה אוסר אדרבה הוא פוגם את התערובת.
שיטת הרא"ה, בבדק הבית שם הקשה על דברי הרשב"א שפירש ברב ששת דמה שאסרה התורה עכבר ה"ה לכל שאר הדברים הפגומין כגון זבובין וכדו'. שמא אין דין זה אלא בעכבר בלבד שפרט בו הכתוב בפירוש, והחידוש הוא שאע"פ שהוא מאוס ובני אדם בדילין ממנו אפ"ה אסור. ודין זה רק בעכבר מאוס בלבד, אבל כל שאר הדברים המאוסים ופגומין (כגון, זיקית, נמלים, זבובים וכיוצ"ב) "כולן מותרין" באכילה וזה נלמד מנבלה בק"ו, דכמו שבנבלה שהיא מוסרחת מותרת, שהיתה בתחילה מושבחת ולבסוף נפגמה, שרצים המאוסים ופגומים שמתחילתן פגומים לא כ"ש שיהיו מותרים. נמצא לדבריו שהמלמד על כל השרצים המאוסים שמותרים הוא "נבלה", שמשם למדנו שכל שרץ המאוס ופגום מתחילתו מותר מהתורה, ורק עכבר מאוס שפרט בו הכתוב לאסור, הוא ותערובתו אסורים לדעת רב ששת.
עוד הקשה הרא"ה על הרשב"א, במה שאמר שרבא חולק על רב ששת וסובר שכל הדברים הפגומין המאוסין שאסרן הכתוב, אין אוסרין תערובתן. והקשה הרא"ה כיצד אפשר שיהיו אסורין ולא יאסרו תערובתן, מניין יש לחלק בין איסור גופו לתערובתו. הרא"ה מקשה כן כיון שסבר שמנבלה לומדים שרק כאשר מסרחת מותרת, ולכן אם נפלה חתיכת נבלה שאינה מסרחת לתערובת אע"פ שפוגמת את התערובת אסורה, וה"ה כאן שהעכבר לפי הרשב"א הוא אסור אז גם תערובתו אסורה.
לכן הרא"ה מסביר את רבא אחרת. רבא חולק על רב ששת וסובר שכשם שכל הדברים המאוסים והפגומין מותרים מהתורה, אז גם העכבר המאוס הזה שבני אדם בדילין ממנו מותר, ומה שכתוב בתורה עכבר שאסור מיירי בעכברא דדברא שהוא מושבח, ועליו כתבה התורה איסור אכילה. נמצא לדבריו שאין מחלוקת בין רב ששת לרבא וכל הדברים המאוסים ופגומין מותרים מהתורה, אלא דנחלקו לאיזה עכבר התכונה התורה שאסור, עכברא דדברא או דמתא, רב ששת ס"ל דהתורה מיירי בעכברא דביתא המאוס, ורבא ס"ל דמיירי בעכברא דדברא המושבח.
ומוסיף הרא"ה ואומר שאף בדברים הפגומין ומאוסין שמותרים, מ"מ אם אחר שניתנו בתערובת השביחו את התערובת ודאי יהיה אסור שהרי השביח, והתורה התירתו בפגמו ולא כשמשביחו.
מסכם הרא"ה ואומר נקטינן דכל נותן טעם לפגם מותר, וכל הדברים הפגומין והמאוסין כגון עכבר וכיוצ"ב בעודן בפגמן הרי הם מותרים, גופן צירן ורוטבן (ומה שאסר הכתוב זה רק דברים מושבחים, אבל המאוסים מותרים ונלמדו מק"ו מנבלה) ואם הוכשרו ע"י תערובת אסורין.
אלא דיש להקשות על דבריו, דאם דברים המאוסים מותרים, א"כ מדוע הגמ' במכות (טז:) אומרת אכל פוטיתא לוקה ארבע, אכל נמלה לוקה חמש, אכל צירעה לוקה שש, והרי נמלים הם מאוסים ולדברינו היו צריכים להיות מותרים ולא ללקות עליהם.
מתרץ הרא"ה דמ"ש נמלה אין הכונה לנמלה ממש כיון שמאוסה, אלא זה רק סימן שאם יהיה משהו דומה לנמלה שהוא מושבח לוקה חמש, אבל נמלה שלנו כיון שמאוסה מותרת.
הרשב"א במשמרת הבית עונה על קושיות הרא"ה. מה שהקשה איך אפשר שיהא עכבר אסור ולא יאסור תערובתו. כותב הרשב"א ע"פ המשנה בע"ז (סה:) שם כתוב החומץ (יי"נ שהחמיץ) בפנ"ע אסור, ואם נפל ע"ג גריסין מותר. מפורש להדיא שיש חילוק בין גוף האיסור לתערובתו, והיין והחומץ שנפלו לתערובת לא נפגמו מצד עצמם, כמו נבלה שבתערובת שנפגמה, ואפ"ה מותר, וזה משום שכל שאין בהנאתן בנותן טעם מותר, דהיינו כל שלא נהנה מטעם האיסור מותר.
ועוד מה שהקשה הרא"ה על שרצים המאוסין שלא אסר אותם הכתוב, אבל אם השביחו בתערובת אסורין. קשה אם אתה אומר שלא אסרה התורה אלא את המושבחין, והמאוסין לא נאסרו, א"כ אפי' חזרו והשביחו מדוע יהיו אסורים הרי לא נאסרו מעולם, ולא דיבר בהם הכתוב כלל.
ועוד במה שכתב, שרבא חולק על רב ששת וס"ל שאפי' עכבר שהוא מאוס מותר, ומה שאסרה התורה זה רק עכברא דדברא שהוא מושבח וגם על רב חולק, ורבא סובר שעכבר אפי' בשכרא לא משביח, ולא יתכן לומר כך. דאם רבא פליג על רב שסובר עכברא בשכרא משביח, היה לו לרבא לומר אחר הכל ולית הלכתא כוותיה, ומדוע אמר ולית הלכתא כוותיה רק בנותן טעם לפגם.
ועוד הרבה הרשב"א להביא ראיות שנמלים, תולעים וכל הדברים המאוסים אסורים מהתורה, עיי"ש במשמרת הבית.
ג. בביאור דברי הרמב"ם.
הרמב"ם (בהל' מאכלות אסורות פט"ו הל"א) כותב, עכבר שנפל לשכר או חומץ משערין אותו בשישים, שאנו חוששין שמא טעמו בשכר או בחומץ משביח, אבל אם נפל ליין או לשמן או לדבש מותר ואפי' נתן טעם, מפני שטעמו פוגם, שכל אלו צריכין להיות מבושמים וזה מפסידן ומסריחן ע"כ.
הלחם משנה כתב שבגמ' לא הוזכר האיסור אלא בשכרא וחלא, ולכך כתב רבינו דבשאר משקין שרי. הלח"מ מסביר דמ"ש הרמב"ם יין שמן ודבש זה לאו דוקא אלא ה"ה לשאר משקין, וזה משום שבגמ' הוזכר רק שכרא וחלא שבהם יש חשש שמא השביחו, אבל בשאר דברים ודאי פוגמים ומותר.
אולם המהרש"ל בים של שלמה חולין (פ"ז סי' מח) בסופו כותב, שמהרמב"ם לא משמע הכי, שהרי כתב שאם נפל ליין שמן ודבש מותרים שאלו צריכים להיות מבושמים, ומשמע ששאר משקין אסירי, על כן נכון להחמיר בשאר משקין.
נמצא שנחלקו הלח"מ והמהרש"ל בדעת הרמב"ם, האם מה שכתב יין שמן ודבש זה בדוקא כמו המהרש"ל, או לאו דוקא כדברי הלח"מ.
השו"ע ביו"ד (סי' קד ס"ב) פסק שאם נפל עכבר (או שרץ אחר) ליין ושמן או לשאר משקין פוגם בודאי וא"צ שישים לבטל פלטתו. השו"ע פסק את הרמב"ם לפי פירוש הלח"מ דמ"ש יין שמן ודבש זה לאו דוקא.
בביאור הגר"א (סי' קד סק"ז) הסביר מה המקור לכך מהגמ', וכתב מדאיבעיא להו חלא מאי, דהיינו עכבר בחומץ מה דינו, האם בגלל שטעמו קשה אמרי' שאין העכבר מצליח לתת בו טעם או לא. מכלל דשאר משקין פשיטא להו דשרי, שהרי הספק היה רק על חומץ ושכר, שרק בהם יש חשש שמא השביחו, ומספק מחמירין וצריך שישים נגד השרץ, אבל בשאר דברים הגמ' לא הסתפקה ופשיטא לה שבשאר דברים השרץ פוגם בודאי ולכן מותר. אולם הדעה השניה דס"ל ברמב"ם שיין שמן ודבש זה בדוקא, הסביר הגר"א שם בסק"ח.
הטור (בסי' קד ס"ג) הביא את דברי הרשב"א שכתב, דברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהן כנמלים, זבובים ויתושין, שכל אדם בודל מהם למיאוסן, אפי' נתערבו בתבשיל ונמחה גופן בתוכו, אם ההיתר רבה עליו מותרין, ומ"מ כל שאפשר לבדוק ולהעביר במסננת בודק ומסננו. ומבואר מדברי הטור דפסק כדברי הרשב"א והר"ן שכל השרצים פוגמים ואם יש בהיתר רוב נגד האיסור מותר.
ואילו בסי' קז ס"ב כותב הטור, יש אומרים זבוב או נמלה שנמצא בקדרה והוציאוהו בכף צריך ליזהר שלא לתחוב הכף בקדרה לפי שכבר נאסר הכף כשהוציאו בו הזבוב מהקדרה, דשמא לא היה בו שישים כנגדו, ואם יחזור ויתחבנו לקדרה אוסרה אם אין שישים כנגדו. ולכאורה דברי הטור סותרים, דבסי' קד פסק כהרשב"א שטעם הזבוב בטל ברוב, ואילו בסי' קז פסק שצריך שישים נגד הזבוב, ואם אין שישים הכל אסור.
ויש לעיין מי זו הדעה שהביא הטור בסי' קז, שהרי בגמ' מבואר שכל השרצים פוגמים כמ"ש בתוס', ברשב"א ובר"ן, וא"כ כל שנותן טעם לפגם מותר וא"צ שישים נגדו. ומדוע הטור סובר שאם הוציאו זבוב עם הכף, אם אין שישים כנגדו במרק שבכף הכל אסור.
מקור דברי הטור הם מהאיסור והיתר (שער כז סעי' א) והשערי דורא (ליקוטים שאחר הלכות טרפות ע"ה) דס"ל שצריך שישים נגד הזבוב. ועדיין יש לעיין מה מקור הדברים.
בגמ' כתוב שיש חשש שעכבר בשכר או בחומץ משביח, כמו שהסתפק רבא בדעת רב, ולכן י"ל שדעה זו סברה כדעת הרשב"א, התוס' והר"ן שהעכבר שכתוב בגמ' זה לאו דוקא אלא ה"ה לכל השרצים. ועוד ס"ל דמ"ש בגמ' חמרא ושכרא זה לאו דוקא, אלא ה"ה לכל שאר המשקין (חוץ מיין שמן ודבש כמ"ש לקמן). ולכן דעה זו סוברת שאם נפל זבוב לתוך מרק יש חשש שמא הזבוב או הנמלה משביח את המרק, ולכן מספק צריך שישים כדי שיהא מותר, כמו שאם נפל עכבר בשכרא בעינן שישים בשכרא להתיר מחשש שמא השביח העכבר את השכר, וה"ה בכל שאר הדברים.
הב"י (סי' קד) בסופו ד"ה "ודע" הביא את דברי השערי דורא ועוד מספר ראשונים דס"ל הכי. ותמה עליהם מפני שדברי הרשב"א והר"ן ז"ל שמחלקים בינהם ( בין חלא ושכרא, לשאר משקין) מיוסדים על אדני פז, דהלכה כרבא שחולק על רב ששת, ומשמע נמי דעכברא לאו דוקא אלא ה"ה לכל הדברים שאדם בודל מהם מחמת מיאוסם שאם פגמו בטלים ברוב.
נמצא שהב"י סובר לפי הרשב"א, דמ"ש בגמ' עכברא בשכרא, זה לאו דוקא אלא ה"ה לכל השרצים, ומ"ש בגמ' חלא ושכרא זה בדוקא, שרק בהם יש חשש שמא השביחו, אבל את שאר המשקים הם פוגמים, כמ"ש לקמן בדעת הרשב"א. וכן פסק בשו"ע (סי' קד ס"ג) דברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהם כנמלים זבובים ויתושים שכל אדם בודל מהם למיאוסן, אפי' נתערבו בתבשיל ונמחה גופן לתוכו, אם ההיתר רבה עליו מותר וכו'.
ולפי"ז אם נפל זבוב או נמלה לתבשיל מוציאו והכל מותר כיון שטעם פגימתה בטל ברוב, וה"ה בכל איסור שנמצא בתערובת, וה"ה אם הזבוב נמחה באופן שלא נשאר שלם, אם א"א למצוא אותו בטל ברוב.
וליישב דברי הטור, אומר הב"י בסי' קז סוד"ה "ומ"ש" שאפשר שהטור בסי' קז רק הסביר את שיטת האיסור והיתר והשערי דורא, אבל הוא עצמו סובר כהרשב"א, דכיון שההיתר רבה על האיסור שרי בכל גוונא.
סימן יט - בדין בריה ודברים החשובים הנותנים טעם לפגם
א. בביאור פלוגתת האחרונים בדעת הרמ"א.
ב. בביאור פלוגתת הפרי חדש והמגיד משנה.
א. בביאור פלוגתת האחרונים בדעת הרמ"א.
הרמ"א ביו"ד (סי' קג ס"א) כתב, מיהו דברים החשובים כבריה או כיוצא בה אם אינם פגומים בעצמם אע"פ שפוגמים התבשיל אינן בטלים אפי' באלף (איסור והיתר כלל לב). מפשטות דברי הרמ"א יוצא שכל דבר שאינו פגום בעצמו כגון עוף טמא, גיד הנשה וכדו', אם הם שלמים אז אע"פ שפוגמים בטעמם את התבשיל אפ"ה אינן בטלים אפי' באלף מפני חשיבותן, אבל דברים הפגומים בעצמם כגון זבובים, יתושים ותולעים וכדו' כיון שפגומין בעצם אינם חשובים אפי' שהם שלמים. וכ"כ הצבי לצדיק (סימן קג) דמשמע מהרמ"א שאם פגומים בעצמם גם בריה בטיל, ולפי"ז לא אדע למה החמירו כ"כ האחרונים בסי' פד בעניין המילבין (תולעים שבקמח) ושארי תולעים הפגומים בעצמם הלא בטלים בשישים אם אין להם דין בריה. וכן הפתחי תשובה (סי' ק סק"ג) הביא בשם הפנים מאירות שהוכיח דברי הרמ"א מהרשב"א שבריה בטילה אם פגומה בעצמה, אף שאח"כ חלק על הרמ"א, מ"מ כך הבין בדבריו. וכן בגליון המהרש"א כתב שמשמע שפגום מעצמו בטל, וכן הפר"ח בתחילת דבריו בא לשלול אפשרות זו.
הפרי חדש (סי' קג סק"א) מסביר שהרמ"א בא לומר כיצד אותו איסור בטל מצד בריה. והסביר דמ"ש אם אינם פגומין, זה לא בא למעט זבובים ויתושים שהם ודאי לא בטלים אפי' באלף, שאע"פ שהם מאוסים הכי אסרינהו רחמנא. אלא הרמ"א מדבר על בריה חשובה כגון עוף טמא שלא נסרח לגמרי, אבל "אם מוסרח לגמרי" אז אפי' בפנ"ע מותר לאכול וכ"ש ע"י תערובת, כדאמרינן בעבודה זרה, הראויה לגר קרויה נבלה, ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה. ומ"ש הרמב"ם (פי"ד ממ"א הי"א) אכל אוכל אסור אחר שהסריח והבאיש בטל מאוכל אדם הרי זה פטור. ומשמע אבל אסור מדרבנן. האיסור הוא אינו מצד נבלה אלא מצד בל תשקצו. נמצא שאותו עוף טמא שנסרח לגמרי אף שאסור באכילה מדרבנן, מ"מ אם נפל לתערובת כבר לא מאוס לאנשים ומותר משום בל תשקצו.
נמצא לדבריו שהרמ"א דיבר רק על עוף טמא, ולא על יתושים ותולעים שבהם פשיטא שיש דין של בריה, והעוף הזה למרות שאם נסרח אסור לאוכלו משום בל תשקצו (מדרבנן) מ"מ אם נפל לתערובת היא מותרת, וזה מה שבא הרמ"א לחדש, דין היתר לעוף טמא שנסרח שאם נפל לתערובת מותר, ורק אם העוף הטמא אינו סרוח לגמרי ונפל לתערובת אינו בטל אפי' באלף כיון שיש לו חשיבות של בריה.
גם הגר"א הסביר כדברי הפר"ח שהרמ"א בא להתיר עוף טמא שהוא בריה חשובה שאם הוא מושבח אסור ואינו בטל אפי' באלף כיון שהוא בריה, אבל אם הוא מוסרח לגמרי, אז אע"פ שהוא אסור באכילה משום בל תשקצו כדברי הרמב"ם שכתב פטור, ומשמע פטור אבל אסור, בא הרמ"א לומר דמ"מ אם נפל לתערובת כיון שזה דין של דיעבד כל התערובת מותרת, וזה מה שחידש הרמ"א להתיר.
ונמצא לדבריהם שהרמ"א פסק כהרמב"ם שנבלה מוסרחת אע"פ שמהתורה מותרת באכילה, מ"מ אסורה מדרבנן משום בל תשקצו.
הט"ז (סק"ב) מסביר שכל דבר שעדיין לא הוסרח לגמרי, אבל הוסרח קצת אז אע"פ שיש עליו שם איסור, והוא אסור מן התורה וצריך רוב לבטל אותו, מ"מ חשיבות של בריה כבר פקעה ממנו, דכיון שהוא מוסרח "קצת" חכמים הפקיעו ממנו דיני חשיבויות, ורק כאשר לא הוסרח כלל שייכת חשיבות של בריה, שאע"פ שפוגם את התערובת אינו בטל כיון שהוא בריה, ועיין בפמ"ג (משבצ"ז סק"ב) שהבין כן בט"ז, דכיון שאמר שהנבלה בטלה ברוב משמע שאין סרוחין לגמרי, דאם סרוחין לגמרי מותרים באכילה ואינם צריכים ביטול, לכן מדכתב שצריך ביטול משמע שאינו מוסרח לגמרי.
נמצא לדבריו בדעת הרמ"א שלכל השרצים יש דין בריה, ורק כאשר סרחו קצת בטלה חשיבותם. ואלו הם דברי הט"ז להדיא באיסור והיתר (שער לב סעי' ו) וז"ל: אפי' אם הוא דבר שבמנין כגון בצים מוזרות שסרחו ונתערבה אחת מהם באחרות, וכל כה"ג או חהר"ל ונעשה לטעם שסרחו, דמאחר שסרחו בטל חשיבותה אפי' נתבשלו תוך המאכל ואינו מכירו, אף גופו בטל ברוב בעלמא.
ועלו בידינו ג' שיטות בהסבר הרמ"א. שיטת ערוה"ש והצבי לצדיק ועוד. לדעת הרמ"א בכל השרצים אין חשיבות של בריה, ורק בדברים המושבחים מעיקרא שייך דין בריה ואינם בטלים אפי' באלף, וז"ש הרמ"א "ואם אינם פגומים בעצמם", כלומר שאם נפגמו כבר אין להם חשיבות של בריה. ואלו הם פשטות דברי הרמ"א, ומה שאחרים הסבירו אחרת זה בגלל הכרחים מסויימים, אבל כולם מודים שזוהי פשטות הרמ"א.
שיטת הגר"א והפר"ח. בשרצים לעולם אפי' נפגמו ונסרחו לגמרי שייך איסור אכילה מדאו', ואם נפלו לתערובת והם שלמים שייך בהם דין בריה לעולם, וזהו חידושו של הרמ"א שרק בבריה חשובה כעוף טמא (לאפוקי שרצים) אע"פ שהוא מצד עצמו אסור באכילה משום בל תשקצו מ"מ כאשר נפל לתערובת הכל מותר.
שיטת הט"ז שכל הדברים שייך בהם דין בריה ואינם בטלים אפי' באלף, ורק אם נסרחו אפי' קצת כבר בטלה חשיבותן משום בריה ולכן בטלה ברוב, אולם האוכלם עובר איסור ולוקה.
נמצא שלפי ערוה"ש, פרי לצדיק ועוד, דכל שהנבלה נסרחה לגמרי מותרת ואין לוקין על אכילתה, אז גם כאשר נופלת לתערובת אפי' שהיא שלמה מותרת ובטלה חשיבותה מצד בריה.
ולפי הפר"ח, שרץ אפי' סרוח לגמרי האוכל אותו לוקה, א"כ אפי' אם נפל לתערובת אינו בטל אפי' באלף, דעדיין הוא בחשיבותו מפני שהוא שלם.
לדבריהם כל שלוקין עליו אינו בטל בתערובת (אם הוא שלם) וכל שאין לוקין עליו בטלה חשיבותו ומותרת התערובת.
ורק לפי הט"ז והאיסור והיתר, יוצא דבר משונה, כשהוא בפנ"ע אם אוכלו לוקה אם מוסרח קצת, ואם בתערובת מותר ובטלה חשיבותו.
ונראה להסביר ששורש פלוגתתם הוא מהו טעם חכמים לאסור בריה. צד אחד לומר כיון שהתורה החשיבה בריה, כגון זבוב וכדו' לעניין מלקות, שאפי' שהוא קטן לוקה עליו. א"כ חכמים כעין דאו' תקון, שכל דבר שהוא בריה הוא חשוב ולא בטל אפי' באלף. צד שני חכמים ראו שהתורה החשיבה את הבריה שלוקין עליה אפי' שהיא קטנה, לכן הם אמרו שכל בריה שיש לה את ארבעת הדברים שמנה השו"ע בסי' ק ס"א ברית נשמה, שלמה, וכו' אז היא חשובה ואינה בטלה אפי' באלף.
הפר"ח למד כהטעם הראשון שחכמים גזרו על בריה כעין דאו', ולכן כל עוד היא שלמה אז אפי' שהיא סרוחה לגמרי לא פקע ממנה שם בריה ואינה בטלה אפי' באלף, ומשו"ה פסק הפר"ח שאפי' שסרחה לגמרי הנמלה או כל השרצים , אם נפלו בתערובת אינם בטלים, שאין חשיבותן פוקעת מהם כלל. אבל בדברים המושבחים כגון עוף טמא וכדו' אם נסרחו לגמרי נלמדים מנבלה, וכיון שנסרחו לגמרי מותרים ולא לוקין עליהם, ומשו"ה גם בטלים בתערובת ופקעה חשיבותן משום בריה.
משא"כ הט"ז סבר בדין בריה כהצד השני, שחכמים הם אלו שהחשיבו את הבריה בגלל ארבע החשיבויות שמצאנו בה, ולפי"ז אם השרץ או העוף הטמא נסרח קצת, אז אע"פ שהאוכלו לוקה, מ"מ כיון שנסרח קצת חכמים בעצמם הפקיעו ממנו חשיבות בריה כיון שסרוח קצת ואינו חשוב, ולכן פסק הט"ז והאיסור והיתר שאם נסרח קצת בטל בשישים, שפקעה ממנו חשיבות בריה.
ב. בביאור פלוגתת הפרי חדש והמגיד משנה.
הרמב"ם (פ"ב ממאכלות אסורות הכ"א) כותב על דין בריה, בין שאכלה מתה, בין שאכלה חיה ואפי' סרחה הבריה ונשתנית צורתה, הואיל ואכלה כולה לוקה. ובפ"ד הי"א כותב הרמב"ם, אדם שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור. ולכאורה נראה שהרמב"ם סותר את דבריו, שפעם פסק שהאוכל אוכל סרוח לוקה, ופעם פסק שהאוכל אוכל סרוח פטור.
המגיד משנה בפ"ב ביאר דמ"ש אפי' סרחה הבריה, הכונה בשלא סרחה והבאישה עד כדי שלא תהא ראויה לאדם, אבל אם סרחה כ"כ כבר ביאר רבינו בפרק ד' מי שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי הוא פטור. נמצא לדבריו דמ"ש הרמב"ם סרחה לוקה, הכונה סרחה קצת שעדיין שם נבלה עליה או שם שרץ עליו, וכיון שלא סרח לגמרי משו"ה לוקה. ולפי"ז אין חילוק בין שרצים הפגומים או דברים המושבחים שנפגמו, אם סרחו לגמרי ואינם ראויים לאדם שמותרים מהתורה משום נבלה, ואם סרחו קצת שראויים בשעת הדחק לאכילה אסורים ולוקין עליהם.
אולם הפרי חדש (סי' קג סק"א) כתב שבדברים המאוסים מצד עצמן כגון עכברים ויתושים, אע"פ שהסריחו אסורין מן התורה. שהם עצמם חשובים כנבלה סרוחה אע"פ שלא הסריחו, ואפ"ה אסרתם התורה, וא"כ אין שום חילוק בין סרחון דידהו לסירחון דעלמא, ואפי' נסרחו לגמרי לא פקע שום איסור מהם, ומלקי לקי עלייהו. ולפי"ז אפי' בתערובת אינם בטלים.
נמצא לדבריהם שדברים המאוסים לעולם אסורין אפי' שנסרחו לגמרי, ואפי' בתערובת אינם בטלים, ואומר הפר"ח שזוהי דעת הרמב"ם באומרו בפ"ב בריה שהסריחה וכו' לוקה. דמיירי בשרצים שאע"פ שנסרחו לגמרי' אפ"ה אסורים מן התורה ולוקה עליהם.
יסוד המחלוקת של הפר"ח והמגיד משנה. שבנבלה נאמר הראויה לגר שמה נבלה, ושאינה ראויה לגר, דהיינו שסרחה לגמרי אין שמה נבלה ומותרת. ונחלקו הפר"ח והמ"מ האם מנבלה לומדים לכל התורה כולה או לא.
המ"מ סובר שמנבלה לומדים לכל האיסורים שבתורה שאם נסרחו ואינם ראויים לאדם מותרים, ומשו"ה הסביר ברמב"ם דמ"ש שאם סרחה לוקה הכונה שלא סרחה לגמרי, כיון שאם סרחה מותרת מן התורה, ואין הבדל בין דברים הפגומים, למושבחים ואח"כ נפגמו.
אולם הפר"ח סבר שנבלה אינה מלמדת לכל האיסורים שבתורה, אלא לדברים המושבחים שאח"כ סרחו שהם מותרים, אבל שרצים מתחילתם ועד סופם אסורים ואפי' סרחו לגמרי, שהרי בחיותם חשובים כסרוחים לגמרי, אז גם במיתתם ואפי' שסרחו אסורים.
ועיין באיסור והיתר (שער לו סעי' ו) בסופו דס"ל בדעת הרמב"ם כהמ"מ, שכתב שם שנמלה אם הוסרחה קצת בטלה ברוב. מפורש שאפי' בשרצים איכא ביטול ואינם אסורים לעולם כהפר"ח.
להלכה כותב בדי השולחן (סי' קג סוף סק"ו) דלדינא נראה שיש להחמיר בזה כשנפגמה רק קצת ולחשבה כבריה שלא תתבטל.
סימן כ - בדין קדרה שאינה בת יומא
א. בביאור פלוגתת הראשונים בביאור דברי האיסור והיתר.
ב. בדברי האיסור והיתר (כלל לב סי"ב) האם גזרת חז"ל על הקדרה הוא באיסור מושבח או אף בפגום.
ג. אמאי הוצרכו חכמים לגזור קדרות שאינן בני יומן אטו בני יומן, תיפוק ליה מדאין מבטלין איסור לכתחילה.
ד. בדין קדרה שלא השתמשו בה י"ב חודש.
א. בביאור פלוגתת הראשונים.
איתא בגמ' ע"ז (עה:) ולמ"ד נטל"פ מותר, גיעולי עכו"ם דאסר רחמנא היכי משכחת לה. אמר רב חייא בריה דרב הונא לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא דלאו נותן טעם לפגם הוא, מכאן והילך לשתרי (שיהא מותר אף לכתחילה כיון שפגום), גזירה קדרה שאינה בת יומא משום קדרה בת יומא. מבואר שגזירה היא רק על הקדרה שאין להשתמש בה, אבל התבשיל שבושל בקדרה זו מותר, שאם בדיעבד בישל בכלי שאינו בן יומו, הקדרה אסורה והתבשיל מותר.
וקשה מה ראו חכמים להתיר המאכל ולאסור הקדרה.
התוס' ד"ה "מכאן" כתבו, ויש לתת טעם מה ראו חכמים להתיר המאכל ולאסור התבשיל, כיון שכרגע הקדרה והתבשיל שניהם פגומים א"כ מדוע לחלק בינהם. ותרצו, לפי שהקדרה היה בה איסור גמור תחילה, אבל המאכל לא נבלע בו איסור מעולם. ז"א כיון שהקדרה בעבר בלעה איסור מושבח משו"ה יש לגזור עליה ולאוסרה אטו קדרה בת יומא שבלעה שבח, אבל המאכל מעולם לא נבלע בו איסור מושבח משו"ה לא גזרו עליו. וכן הרא"ש (פ"ה סוף סי' לו) כתב כן, והוסיף הרא"ש טעם נוסף, שבתבשיל אין לגזור דילמא אכיל בנתבשלה בת יומא, שהרי לא מצוי לבשל בבת יומא הואיל ואסור לכתחילה אפי' כשאין בת יומא.
האיסור והיתר (כלל לד דין יא) כתב וז"ל: אך נוהגים שלא להשתמש במים לכתחילה לשום דבר דהא בלעי מפגם בשר וחלב, ובמים גרידא אין שייך דיעבד כמו בתבשיל שהוא דבר חשוב והתורה חסה עכ"ל. מבואר מדבריו שמלכתחילה חז"ל גזרו בין על הקדרה ובין על התבשיל, אלא שבתבשיל חסו על ממונם של ישראל לכן התירוהו, והראיה שמים אין בהם חסרון כיס משו"ה אם נתבשלו בקדרה שבלועה מדבר פגום אסורים כדין הקדרה.
נמצא שתבשיל יש לו דין של דיעבד שהתירוהו חכמים בצירוף של הפסד ממון, משא"כ מים אע"פ שיש להם גם דין של דיעבד שכבר נתבשלו, מ"מ נתנו להם חכמים דין של לכתחילה ואסרוהו כיון שאין בו חסרון כיס. נמצא שאם יש בו תרתי, דין של דיעבד וגם חסרון כיס התירוהו חכמים. (ואף שגם במים לאחר שבישל חשוב כדיעבד, אלא שנותנים להם דין של לכתחילה שכאילו בא לשאול האם מותר, ומורים לו לאסור כיון שאין בהם חסרון כיס).
הרמ"א (סי' צה ס"ג) פסק כדברי האיסור והיתר שהמים נוהגים בהם איסור לכתחילה, וכן כתבו הט"ז (סק"י) והש"ך (סקי"ד). אולם הב"י בסי' צד (סעי' ד) פסק כהתוס' והרא"ש שלגבי אוכלים לא גזרו כלל.
ב. בביאור דברי האיסור והיתר.
יש לחקור לדעת האיסור והיתר, מה הדין לגבי כלי חרס שבלע איסור וכעת הוא אינו בן יומו, האם יש להתירו כשם שהתירו התבשיל. שהרי כלי חרס אין לו תקנה ע"י הגעלה, וא"כ הוי ליה כדיעבד, דאף שכאשר בא לשאול אם מותר להשתמש בכלי הוי כלכתחילה ויש לאסור, מ"מ כיון שאין לו תקנה בהגעלה חשיב כדיעבד, דכשם שחז"ל התירו את התבשיל משום שחסו על ממונם של ישראל, א"כ יש להתיר הקדרה מצד חסרון כיס.
בהגהות אשר"י על הרא"ש (פ"ה סי' לו) כתב שקדרה אי שרי לבישולי באינה בת יומא אתי לבשל בבת יומא, אבל אין לומר שהגזרה היא שאין לבשל באינה בת יומא כיון שזה חשוב לכתחילה, ונטל"פ אסור לכתחילה, וכיון שקדרות חרס טעונות שבירה הוה ליה כדיעבד, אז הקדרה מקבלת דין של דיעבד ומותרת, ואת זה בא לשלול הגהות אשר"י, שאין לומר שזה תלוי בדין לכתחילה ודיעבד, דא"כ קדרות חרס היו צריכות להיות מותרות, אלא ודאי טעם האיסור הוא כדברי הרא"ש והתוס' שחז"ל גזרו על קדרה שאינה ב"י כיון שהיה בה איסור גמור מושבח, משא"כ המאכל שמעולם לא היה בו איסור מושבח לכן התירוהו.
ולפי"ז כאשר חז"ל גזרו ואסרו את הקדרה, לא חילקו איזו קדרה היא חרס או מתכת, שאם צריך לשבור את החרס ישבור ולא ישתמש. אולם הברור הוא שמדבריו מוכח דאיכא מ"ד דס"ל שהכל תלוי בלכתחילה ודיעבד, כמו האיסור והיתר.
אולם הט"ז (סי' צה סק"י) כתב והמים נוהגים בהם וכו', ואין שייך דיעבד במים גרידא כמו בתבשיל "וקדרה" שהוא דבר חשוב והתורה חסה על ממונם של ישראל. מבואר שהט"ז סבר שדין זה שייך לא רק בתבשיל שחסו בו חכמים על ממונם אלא ה"ה בקדרת חרס, דכיון שיש בה חסרון כיס חכמים חסו על ממון ישראל ונתנו לקדרה דין של דיעבד והתירוה.
אלא שיש לשאול מנין לט"ז דין זה באיסור והיתר, הרי האו"ה בשער לד סעי' יא דיבר רק על תבשיל ולא על קדרה, ואף שמסברה כך צריך לומר שכשם שחסו על התבשיל צריך לומר שחסו על הקדרה, מ"מ דין זה לא הוזכר באו"ה.
אולם אחר העיון נראה שהאו"ה כן מחלק בין קדרת חרס לקדרת מתכת. שקדרת חרס כיון שיש בה חסרון כיס חכמים התירוה ונתנו לה דין של דיעבד, ואילו קדרת מתכת כיון שאין בה חסרון כיס, שאפשר להגעילה משו"ה אסורה. וז"ש האו"ה (שער לג אות ח') שדוקא המאכל מותר אם נתבשל בקדרה שאינה בת יומא, אבל הקדרה עצמה "בעבור שהיא מתקיימת והיא דבר שכיח בכל יום גזרו עליה חכמים כלי שאין בן יומו אטו בן יומו וכו' עד שיגעילנה אם היא של מתכת". מבואר להדיא שטעם גזרת חז"ל על קדרה, הוא כיון שמתקיימת שאפשר להגעילה משו"ה גזרו שאין לבשל עד שיגעיל. משא"כ כלי חרס שאינו מתקיים לא גזרו בו ונתנו לו דין של דיעבד.
נמצא לפי האו"ה, הא דגזרו חז"ל על קדרה שאינה בת יומא זה רק בקדרה של מתכות, אבל בשל חרס לא, דכיון שיש בהם חסרון כיס דינם הוא כדיעבד.
ועיין בפתחי תשובה (סי' קכב סק"א) ד"ה "לכתחילה" שכתב, ועיין במנחת יעקב (כלל פה' אות סד) הביא שכתוב בתשובת חכמי וונציה שזה דוקא בכלי מתכות כיון דאית להו תקנה בהגעלה, משא"כ כלי חרס שצריך שבירה הוי כדיעבד ומתירין הכלים לאחר שהיית מעל"ע (כדברי האו"ה), והאריך להשיג על זה מכמה סוגיות בש"ס ובפוסקים, ומ"מ מסיק שם בשם גדול אחד שבהפסד מרובה יש להתיר בכלי חרס עיי"ש. ולענ"ד אומר הפתחי תשובה, קשה להתיר אפי' בהפסד מרובה דלפי הגהות אשר"י כמ"ש לעיל הדבר אסור ופליג על האו"ה. וכן בחכמת אדם (כלל נה ס"ז) כתב שרק בהפסד מרובה יש להתיר קדרות חרס בלאחר מעל"ע, ואם יש עוד צדדים להקל אפשר לסמוך על זה, אבל בלאו הכי לא. ועיין בבדי השולחן (סי' קג סקכ"ח) שאסר קדרת חרס.