איסור והיתר - דיני ביטול
סימן ח - בדין ביטול ברוב, מקור הדין.
א. בביאור הדין של ביטול ברוב.
ב. ביאור שיטות הראשונים בדין חד בתרי, ובאיזה אופן מותר לאוכלן.
שאלה: חתיכת בשר איסור (שאינה בריה או חתיכה הראויה להתכבד וכדו' דהיינו שאין לה חשיבות מצד עצמה ויש לה דין ביטול), שנפלה לתוך שתי חתיכות בשר היתר, האם מותר לאוכלה, ואם כן כיצד, האם אדם אחד יכול לאכול הכל ביחד, או אחד אחרי השני, או דוקא שלושה אנשים שכל אחד יאכל חתיכה.
א. בביאור הדין של ביטול ברוב.
איתא במסכת נזיר (מב.) אמר רב אחא בריה דרב איקא, זאת אומרת רובו ככולו מדאו', ממאי מדגלי רחמנא גבי נזיר. וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וטמא ראש ניזרו "וגילח" ראשו ביום טהרתו "ביום השביעי יגלחנו" (במדבר ו, ט). ומזה שחזרה התורה ואמרה וביום השביעי יגלחנו, אף שכבר נאמר קודם לכן וגילח ראשו ביום טהרתו, למדנו שדוקא אם גילח את כל שערו טהור, ואם השאיר ב' שערות לא עשה כלום, ולימוד זה הוא דוקא בנזיר, הא בעלמא אמרי' רובו ככולו.
הגמ' בחולין (יא.) שואלת מנין לנו שהולכים אחר הרוב ומתרצת שכתוב "אחרי רבים להטות" ועל כך אומ' הגמ', שברובא דאיכא קמן כגון ט' חנויות או סנהדרין שהרוב נמצא לפנינו פשיטא דאזלינן בתר רובא ואמרינן אחרי רבים להטות. כי קא מבעיא לן ברובא דליתא קמן כגון קטן וקטנה מנלן. והגמ' שם מביאה כמה וכמה ראיות להוכיח דאזלינן בתר רוב גם ברוב דליתיה קמן. ומסיימת הגמ' דאמרינן אחרי רבים להטות בכל רוב וגם בדליתיה קמן דאין חילוק ביניהם, עיין רש"י ד"ה "פסח". וכן אמרו בחולין (דך צח:) דמדאו' ברובא בטיל, ופרש"י דמדאו' ברובא הוה לן לבטולי דכתיב אחרי רבים להטות.
והנה בזבחים (דף עח.) אמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור, א"א שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו. ופרש"י שבללן זב"ז כזית מזה וכזית מזה נתן לתוך פיו פטור ממלקות ואפי' התרו בו, משום שכשהוא לועס אותה בפיו נבלל מין לתוך חבירו מיעוטו של זה ברובו של זה ובטל המיעוט ברוב, והבטל בכל מין נוסף על המבטל ונקרא בשמו ונגרע ממינו. נמצא לדעת רש"י שהמתבטל ברוב נהפך להיות כמו המבטל ומקבל את שמו. נפק"מ לעניין מלקות שאם אכל פחות מכזית איסור נבלה ועוד פחות מכזית מאיסור אחר מצטרף להשלים לשיעור כזית ומלקין אותו.
אולם התוס' פליגי וסוברים שאין המתבטל מקבל את שמו של המבטל אלא נשאר בשמו, וכמ"ש היכי מחייב כלל משום חד מנייהו דמיעוט הבטל ברוב "לא מצטרף" עם הרוב להשלימו לכשיעור וכו'.
נמצא שנחלקו רש"י ותוס' אם המיעוט מקבל את שמו של הרוב ונעשה כהרוב או לא. רש"י סבר שכן ותוס' סברו שלא.
הקובץ שיעורים (פסחים סי' קפב) ביאר את מחלוקת רש"י ותוס', שרש"י סובר שביטול ברוב הוא שהמיעוט מתבטל לגבי הרוב ונעשה חלק ממנו וזה נלמד "מרובו ככולו", (הקובץ שיעורים לא כתב מהיכן למדו זאת אלא אמר מרובו ככולו, ולכאורה יש לומר שהוא נלמד מנזיר מב. דאמרי' התם אמר רב אחא בריה דרב איקא ז"א רובו ככולו דאו'), ודין זה לא שייך לדין הלך אחר הרוב. לכן רש"י סובר שהמיעוט מקבל את שמו של הרוב דאמרי' "רובו ככולו" וכאילו הכל היתר, דכמו שברובו ככולו אנחנו אומ' שהמיעוט נעשה כהרוב, ה"ה בביטול ברוב אמרי' שהמיעוט נעשה כהרוב.
אולם התוס' ס"ל מה שמיעוט לא מצטרף לרוב אינו מטעם רובו ככולו, אלא מדין "הלך אחר הרוב" והמיעוט אינו נעשה כהרוב אלא שאינו צריך לחוש להמיעוט וכמאן דליתא דמי. נמצא דכמו שבהלך אחר הרוב אנחנו אומרים שהדין הוא כמו הרוב, והמיעוט אינו מצטרף לרוב אלא שהוא כמאן דליתא ואין צריך להתחשב בו, ה"ה "בביטול ברוב" אמרי' שהמיעוט אינו מצטרף לרוב והוא כמי שאינו ואין צריך לחוש לו. ז"א שהתורה התירה לאכול הכל אף שהמיעוט אינו מצטרף לרוב אלא שהוא כמאן דליתא.
ההסבר של הקובץ שיעורים ברש"י הוא נפלא, אלא שלכאורה אין רש"י כזה, משום שבחולין (צח:) אמרו דמדאורייתא ברובא בטיל, ופרש"י דמדאו' ברובא הוה לן לבטולי דכתיב "אחרי רבים להטות", ומבואר להדיא דרש"י למד ביטול ברוב מאחרי רבים להטות, ולא מרובו ככולו.
ליישב קושיה זו יש להקדים.
התוס' בב"ק כז: ד"ה "קמ"ל" אומרים דאין הולכים בממון אחר הרוב, שאף שהרוב מחייבים ואומרים שהכסף שאצלו אינו שלו, אין הולכים אחריהם דכיון שיש מיעוט וחזקה אין הולכים אחר הרוב. דהיינו שהמיעוט שאומרים שהכסף שלו הם לצידו, ועוד יש לו חזקה שהכסף בידו, נמצא שמיעוט וחזקה גוברים על הרוב, ולכן אומרת הגמ' שאין הולכים בממון אחר הרוב. שואלים התוס' מה הטעם שאין הולכים אחר הרוב, ליתיב ק"ו מדיני נפשות, שאם בדיני נפשות רוב דיינים מחייבים הורגים אותו, בדיני ממונות שהם יותר קלים לא כל שכן שנלך בתר רובא. מתרץ התוס' שאני לגבי דיינים שהמיעוט חשוב כמי שאינו, זאת אומרת מתבטלים ברוב. דאמרי' אחרי רבים להטות, אבל בממון המיעוט נשאר מיעוט לכן הם בצד הנתבע. מכל מקום מבואר בתוס' "שביטול ברוב" נלמד מאחרי רבים להטות שהמיעוט הוא כמי שאינו ומתבטל, ולכן מכריעים ע"פ רוב.
מצד שני הגמ' בחולין יא. שאלה מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא, ותירצה דכתיב "אחרי רבים להטות", ומבואר מהגמ' שמאחרי רבים להטות לומדים "שהולכים אחר הרוב", כגון תשע חנויות כשרות ואחת אינה כשרה ששם אמרי' הלך אחר הרוב.
והקשה בשערי יושר (שער ג' פ"ד) שלכאורה יש סתירה בין שני הלימודים הללו. שהרי אם לומדים ביטול ברוב מאחרי רבים להטות, אז א"א ללמוד הלך אחר הרוב מאחרי רבים להטות, משום שביטול ברוב אומר שהמיעוט מתבטל ברוב ונעשה כמי שאינו, וזה נקרא ביטול ברוב שהמיעוט מתבטל ברוב. ואילו הלך אחר הרוב אומר שיש מיעוט ויש רוב וצריך להכריע את הדין כהרוב, אבל המיעוט אינו מתבטל אלא נשאר במקומו אלא שלא מתחשבים בו. וא"כ כיצד תוס' לומדים ביטול ברוב מאחרי רבים להטות, הרי הגמ' למדה שהלך אחר הרוב נלמד מאחרי רבים להטות, ולא ביטול ברוב. ז"א אם היינו לומדים רק ביטול ברוב והפסוק לא היה קשה, או אם היינו לומדים רק שהולכים אחר הרוב מהפסוק גם לא היה קשה, ומה שקשה הוא שא"א ללמוד שני עניינים מאותו פסוק שהרי הם נראים כסותרים זה את זה.
ועל כך משיב הגר"ח (סי' רכט) ומסביר "שברוב" יש ב' עניינים. א. שהרוב מברר את הספק. ב. גם בדבר שאין בו ספק כגון שחט רוב סימנים, או תערובת לח בלח, אומרים רובו ככולו, והמקור לשניהם הוא "מאחרי רבים להטות". ואומר הגר"ח, בסנהדרין של דיני נפשות בעינן כ"ג דיינים. ואם לדוגמא עשרים דיינים מחייבים ושלושה פוטרים, אומרים "הלך אחר הרוב" והדין הוא עם המחייבים, אלא אף שהדין עם הרוב מ"מ עדיין א"א להוציא את הפסק ולקיימו דהיינו להוציאו להורג, שהרי גזרת הכתוב הוא שכדי לחייבו צריך כ"ג דיינים וכאן יש רק עשרים דיינים המחייבים, וא"כ חסר במניין הסנהדרין. לכן מוכרחים לומר רובו ככולו, שזה אומר שהמיעוט מתבטל ברוב וכאילו גם הוא מחייב, ובאופן כזה יש כ"ג דיינים ואפשר להוציא את הדין לפועל.
נמצא שבדיינים אומרים את שני הדברים. הלך אחר הרוב, שזה אומר שהצדק עם הרוב, וגם אומרים רובו ככולו (דהיינו ביטול ברוב) לעניין שכל הכ"ג דיינים נחשבים כמחייבים.
מבואר שמהפסוק אחרי רבים להטות לומדים שני דברים. א. הלך אחר הרוב. ב. ורובו ככולו דהיינו ביטול ברוב.
ועל פי זה מיושבים דברי הקובץ שיעורים שביאר ברש"י דס"ל מרובו ככולו, והקשנו שרש"י בחולין ביאר דלומדים ביטול ברוב מאחרי רבים להטות ולא מרובו ככולו. ותירוץ הדברים שאחד הם, שרובו ככולו וביטול ברוב שניהם נלמדים מאחרי רבים להטות .
ועוד שמיושבים דברי התוס' בב"ק עם הגמ' בחולין, שתוס' למדו ביטול ברוב מאחרי רבים להטות, והגמ' בחולין למדה הלך אחר הרוב מאחרי רבים להטות. ולא קשה, שהרי הגר"ח הוכיח ששני הלימודים הללו נלמדים מאחרי רבים להטות, ואין סתירה כיון שמוכרחים לומר כך, כדפירשנו לעיל.
העולה בידינו. שביטול ברוב שייך בדבר "שאינו ספק" אלא שאינו ניכר שהוא בתערובת כגון חד בתרי, שודאי יש כאן איסור אלא שאינו ניכר, באופן כזה אמרי' ביטול ברוב, וה"ה לרובו ככולו.
והלך אחר הרוב- שייך בדבר "שיש בו ספק" כגון ט' חנויות כשרות ואחת טרפה, ונמצאת חתיכת בשר בחוץ ואינו יודע אם מהכשרה או מהטרפה. באופן זה אמרי' הלך אחר הרוב, שהרוב מברר את הספק.
ולפי"ז יש להעיר על דברי רש"י בסוכה (דף ב.) שפירש סוכה שחמתה מרובה מצלתה פסולה, "המועט בטל ברוב" והרי הוא כמי שאינו ועל שם הסכך קרויה סוכה עכ"ל. וקשה כיצד שייך לומר ביטול ברוב על סוכה שמיעוטה צל ורובה חמה, הרי כל אחד ניכר בפנ"ע, וביטול ברוב ביארנו שהוא שייך רק בדבר שלא ניכר בתערובת ורק אז אמרי' ביטול ברוב, אבל בדבר הניכר לא אומרים ביטול ברוב, וכמו שהמשנה בחולין (דף צו:) אומרת גיד הנשה בזמן שמכירו צריך להוציאו ולא שייך בו ביטול, אותו הדבר בסוכה כיון שכל מין ניכר בפנ"ע לא שייך לומר ביטול ברוב.
ועל כך אומר הקהילות יעקב (סוכה סי' א) שחייבים לומר שיש לנו ג' דינים ברוב, ולא שניים כפי שאמר הגר"ח.
א. ביטול ברוב- כמו שכתבנו שייך בדבר "שאינו ספק" אלא ודאי יש איסור אלא שהוא בתערובת לכן אומרים ביטול ברוב.
ב. הלך אחר הרוב- שייך בדבר" שהוא ספק" כגון ט' חנויות טריפה ואחת כשרה, או אישה בחו"ל שנאנסה ואין יודעים אם ישראל אנס אותה או גוי, באופן כזה אמרי' הלך אחר הרוב.
ג. רובו ככולו- בא לומר שבדבר שאינו ספק וכל מין ניכר בפנ"ע אמרי' רובו ככולו, כגון חצר שרובה מגודרת, ששם לא שייך לומר ביטול ברוב כיון שאין תערובת של דברים, וכן א"א לומר הלך אחר הרוב כיון שאין שום ספק, משו"ה אמרי' רובו ככולו, וכן אם נשחטו רוב סימנין של הבהמה אמרי' רובו ככולו, ומקור דין זה אינו מאחרי רבים להטות, אלא מנזיר ששם אמרי' ז"א רובו ככולו דאו'.
ולפי"ז מיישב הסטייפלר את רש"י, דמ"ש רש"י המועט בטל ברוב, אין הכונה ביטול ברוב, אלא מדין רובו ככולו ולכן הסוכה פסולה.
נמצא שהגר"ח למד שביטול ברוב ורובו ככולו הם דבר אחד, שהוא חלק אחד מאחרי רבים להטות, ועוד למד הלך אחר הרוב מאחרי רבים להטות, ז"א שני דברים. אבל הסטייפלר חילק בין ביטול ברוב לרובו ככולו, שביטול ברוב נלמד מאחרי רבים להטות, ורובו ככולו נלמד מנזיר.
ב. ביאור שיטות הראשונים בדין חד בתרי, באיזה אופן מותר לאוכלן.
הרא"ש בחולין (פרק ז' סי' לז) כתב דחד בתרי שרי אפי' מדרבנן, ולא משום ספיקא שרינן ליה דאפי' אי אכיל ליה חדא חדא ליכא אלא חדא ספיקא, וספיקא דאו' לחומרא, אלא מגזרת הכתוב "דאחרי רבים להטות" הלכך חד בתרי בטל והאיסור נהפך להיות היתר ומותר לאוכלן אפי' כאחת. נמצא לדברי הרא"ש שמותר לאכול את כל החתיכות יחד כיון שהאיסור נהפך להיתר.
הרשב"א בתורת הבית הארוך (ב"ד ש"א דף יז.) כתב, וכל יבש ביבש באיסורין דעלמא בטלין ברוב. ומסתברא דטעמא דמילתא משום דבדברים הנבללין שא"א להפריד כל החתיכות ולאכול כל חתיכה וחתיכה בפנ"ע צריך שישים, לפי שבפחות משיעור זה נרגש הטעם בכל וכו', אבל יבש ביבש שהוא יכול לאכול כל חתיכה וחתיכה אוכל כל חתיכה בפנ"ע וכשאוכל זו, אני אומר לא זו היא האסורה, וכן בכל אחת ואחת, וכשאוכל האחרונה שבכולן אני אומר במה שנאכל היה האיסור וזו של היתר היא, לפיכך אוכל כל אחת בפנ"ע ואין חושש, דכיון שיש שם כדי שיעור ביטול דאו', דמדאו' חד בתרי בטיל, ואפשר לומר בכל אחת שמא כעת אינו אוכל את האיסור, הקלו בו מדבריהם שלא להצריכו שישים וכו', ודוקא לאכול כל אחת בפנ"ע, אבל לבשלן יחד אסור עיי"ש. מבואר מדברי הרשב"א דאף דמדאו' בטיל חד בתרי מ"מ גזרו חכמים שלא יאכל את שלושתם יחד אלא כל אחת בפנ"ע.
הרא"ה בבדק הבית ד"ה "עוד כתב דטעמא" כתב להקשות על דברי הרשב"א, שהרי על כל פנים אחת מהם הוא אוכל באיסור. הרא"ה הקשה כן משום שהרשב"א סובר כהתוס' שהאיסור אינו נהפך להיתר, אלא שמתייחסים אליו כמי שאינו, ואילו הרא"ה סבר כדברי הרא"ש ורש"י שהאיסור מתבטל בהיתר ונהפך להיתר ומותר לאכול את שלושתם יחד, ומשו"ה לדעת הרא"ה מותר לאכול את שלושתם יחד, אבל להרשב"א לא.
התוס' בחולין (דף ק.) ד"ה "בריה" כתבו, המשנה בדף צו: אומרת ירך שנתבשל בה גיד הנשה, אם יש בה בנותן טעם אסורה וכו'. ובגמ' בדף צט: שואלת הגמ' וליבטיל ברובא, שהרי חד בתרי בטיל, עונה הגמ' בריה שאני. בריה זה דבר חשוב שאינו מתבטל. ואפי' באלף לא בטיל וכן חתיכה הראויה להתכבד לא בטלה, ודבר שאינו בריה ואינו חתיכה הראויה להתכבד בטל ברוב ואפי' איסור דרבנן ליכא כדמשמע הכא. כשהגמ' אמרה בריה שאני שאינה בטלה, משמע שאם אינו בריה כן בטל לא רק מדאו' אלא אפי' מדרבנן. אלא שהתוס' מסתייג ומסיים מיהו שמא לחד גברא זה יהיה אסור. וכן סבירא ליה לתוס' רי"ד בבבא בתרא (דף לא:) ד"ה "שתי", דס"ל שחד בתרי בטיל מדאו', אולם לאדם אחד אסור לאכול את שלושתם אלא שמותר לשלושה בני אדם לאכול אותם, כל אחד חתיכה. נמצא מדברי התוס' שאע"פ שחד בתרי בטיל מ"מ אין היתר לאדם אחד לאוכלם, אלא רק לשלושה אנשים.
ביאור העניין כך הוא: לכו"ע חד בתרי יבש ביבש בטל מדאו', שנאמר אחרי רבים להטות, אלא שנחלקו הראשונים בגזרת חכמים.
הרא"ש ס"ל שחד בתרי שרי מדאו' וה"ה מדרבנן וחכמים לא גזרו על כך כלום ולכן שרי לאוכלם יחד לאדם אחד, וכן דעת הרא"ה.
הרשב"א סבר שאף שמדאו' חד בתרי שרי, מ"מ חכמים גזרו שלא יאכל את שלושתם יחד משום שהדבר "לא נראה טוב", ולכן גזרו שלא יאכל את שלושתם יחד אלא כל אחת בפנ"ע.
התוס' והתוס' רי"ד ס"ל דמדאו' חד בתרי שרי, מ"מ חז"ל גזרו יותר, ואמרו שאת שלושת החתיכות יאכלו שלושה בני אדם.
והנה הב"י (סי' קט) הביא את שלושת השיטות, ובשו"ע (סי' קט ס"א) פסק בסתם את דעת הרשב"א וז"ל: חתיכה שאינה ראויה להתכבד שנתערבה באחרות מין במינה יבש ביבש, חד בתרי בטיל ומותר לאוכלן אדם אחד כל אחת בפנ"ע אבל לא יאכלם שלושתם יחד. ויש מי שאוסר (התוס') לאוכלם אדם אחד אפי' זה אחר זה. ובשולחן גבוה (סי' קט אות ו) כתב שהב"י הביא את דברי הסמ"ג שאסר לאדם אחד לאוכלם, אבל לפי דברי הרא"ש ודאי מותר שהרי האיסור נתבטל ואין כאן איסור כלל, הילכך אפי' לאדם אחד שרי לאוכלם, וכבר ידעת שסתם ואח"כ מחלוקת הלכה כסתם עכ"ל. ולא כמו שכתב הכף החיים (אות כג, כד) שכאשר השו"ע סותם ואח"כ כותב ויש מי שאומר זאת אומרת שהוא חושש להם לכתחילה. נמצא שלדעת השו"ע אם נפלה חתיכת איסור לתוך שתי חתיכות של היתר והכל יבש ביבש, יהיה מותר לאדם אחד לאכול את שלושתם בזה אחר זה.
תשובה: חתיכת בשר איסור שנפלה לשתי חתיכות בשר היתר יבש ביבש הכל מותר, וזה נלמד ממה שכתוב בתורה "אחרי רבים להטות", ואם אינה חשובה כגון בריה וכדו' מותרת גם מדרבנן, ובתנאי שאוכל אחת אחר השניה ולא את שלושתם יחד וכמו שפסק השו"ע (סי' קט ס"א), וטעם הדבר כמ"ש הרשב"א שכל חתיכה שאוכל אמרינן זו חתיכת ההיתר, ובחתיכה האחרונה אומר שאם היה איסור כבר אכלתיו, וזה שבידי היתר.
סימן ט - ביטול ברוב, מה נחשב לתערובת.
איתא בגמ' ביצה (דף ג:) תנן ליטרא קציעות שדרסה ע"פ עיגול ואינו יודע באיזה עיגול דרסה, ע"פ חבית ואינו יודע באיזו חבית דרסה וכו', ר' מאיר אומר ר' אליעזר אומר רואין את העליונות כאילו הן פרודות והתחתונות מעלות את העליונות, ז"א רואין את כל הפומין כאילו הם מעורבין עם התחתונות ומצטרפות למאה להעלות את הליטרא של התרומה. ר' יהושע אומר אם יש שם מאה פומין יעלו ואם לאו הפומין אסורין והשוליים מותרין. ר' יהושע סובר שצריך מאה פומין בדוקא כנגד אותה ליטרא של תרומה שדרסה בפומין.
שואל הרשב"א בחידושיו לביצה (דף ד.) אפי' אם יש שם מאה פומין האיך יעלו, והלא כל חבית וחבית באפי נפשיה ואינו בלול והאיך יעלו זא"ז. ומסביר שכל שהוא נכנס בספק מחמת האיסור מצטרף לבטל את האיסור. ז"א כל דבר שיש בו ספק אם הוא תרומה או לא, מצטרף לבטל את התרומה, וכיון שבכל המאה יש ספק בכל אחד אם בו נמצאת התרומה או לא, אז כולם מצטרפים להעלות את התרומה.
ולפי פי' רבינו שמשון במשנה במס' תרומות נראה דדוקא כשהן של אדם אחד, לפי שדרכן להתערב ביחד וכבלול דמי, אבל של שני בני אדם לא. והביא ראיה מתוספתא בסאה תרומה שנפלה, ותניא התם שתי קופות בב' עליות, שתי מגורות בעליה אחד יעלו, בזו מאה ובזו אין מאה הריני אומר בתוך מאה נפלה, פי' קופות דרכן להתפנות, מגורות אין דרכן להתפנות, אלמא כל שהן של שני בנ"א שאין דרכן להתפנות לא, ומשו"ה כתוב בסיפא בזו מאה ובזו אין מאה הריני אומר שלתוך המאה נפלה משום שהסיפא מיירי בשני בנ"א, ובשני בנ"א אין מצטרפים, לכן אומ' המשנה שאני אומר שלתוך המאה נפלה.
אולם הרשב"א לא מסביר כך, אלא לשיטתו אין חילוק אם הם של אדם אחד או שניים כל שהוא בספק מצטרף, ומה שהסיפא אומ' שאני אומר שלתוך המאה נפל משום שבמאה אין ספק שברגע שנפל לשם יש בו כדי לבטל, משו"ה אינו בכלל הספק ואין צריך לצרף את שניהם.
נמצא שלדעת הרשב"א כל שהוא בכלל הספק מצטרף לבטל את התרומה ונחשב כבלול, ולפי רבינו שמשון דוקא אם הם של אדם אחד מצטרפים ואם של שני בנ"א אין מצטרפים.
השערי יושר (שער ג' פרק ו) הסביר את מחלוקת הרשב"א והר"ש, שלדעת הר"ש בעינן שיהיו עשויות להתערב, ולפי"ז דבר שאינו עשוי להתערב אף אם הוא נמצא בבית אחד אינו מצטרף, ולדעת הרשב"א אפי' אם אין עשויות להתערב כל שהם בבית אחד מצטרפות.
סימן י - בדין ביטול ברוב, אי בעינן כפל או דסגי ברוב היתר.
איתא בגמ' גיטין (דף נד:) תניא נפלו ונתפצעו (אגוזי פרך), אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו (אין להם ביטול) דברי רבי מאיר ור' יהודה, ר' יוסי ור' שמעון אומרים בשוגג יעלו במזיד לא יעלו, ואקשינן בגמ' עליה דר' יהודה הכא דמדאו' "חד בתרי בטיל" ורבנן הוא דגזור וקא קניס ר' יהודה. ביאור הגמ', פרי ערלה שנתערב בפירות אחרים ואינו ניכר בטל במאתיים, אולם ישנם פירות חשובים כגון אגוזי פרך שאם הם שלמים אינם בטלים אפי' באלף, אולם אם נתערבו כשהם שבורים בטלה חשיבותן ובטלים במאתיים ככל פרי אחר, ונחלקו באופן שהאגוזי פרך נפלו שלמים לתוך התערובת ואח"כ נתפצעו. שר"מ ור"י סברו שאפי' נתפצעו בשוגג אינם בטלים במאתים. ואילו ר"י ור"ש סברו שבשוגג יעלו ובמזיד לא.
מבואר מהגמ' דבעינן כפל בהיתר כנגד האיסור. וברש"י שם ד"ה "לא יעלו" כתב, דילפינן דין זה מסנהדרין דכתיב "אחרי רבים להטות". וכ"כ הטור (סי' קט) חתיכה שאינה ראויה להתכבד שנתערבה באחרות יבש ביבש בטלה אפי' חד בתרי, וכ"כ השו"ע (סי' קט ס"א).
אולם הש"ך (סי' קט סק"ו) כתב, בתרי בטיל, כלומר "ברוב" כדכתיב אחרי רבים להטות, ואפי' אם אין רוב אלא בהך תרי שהם קטנים מהאיסור אבל בצירוף הם יותר מהאיסור, בטל. וכ"כ בביאור הגר"א (סק"ד) שמקור דברי השו"ע הם מהטור חד בתרי בטיל, אבל באמת א"צ אלא רובא. ועיין בגליון המהרש"א בביאור כונת הש"ך, והביא שם שהמנחת יעקב כתב ב' חתיכות של איסור אינו בטל כי אם בארבע של היתר, כמו שלחתיכה אחת בעינן שניים, כן ב' חתיכות צריכות ד' של היתר כנגדם. והקשה שם שדבריו נסתרים מהגמ' בסנהדרין, יב' מזכין ויא' מחייבים שזכאי, ומבואר דסגי ברוב ולא בכפל. המהרש"א הבין בדעת המנח"י שהכפל הוא מדאו' ולכן הקשה שדבריו מוקשים ממ"ש בסנהדרין דלא בעינן כפל אלא רוב.
מיהו הרמב"ם (פט"ו מהל' מאכלות אסורות ה"ד) כתב נפל חלב כליות לחלב האליה ונימוח הכל, אם היה חלב האליה כשניים בחלב הכליות הרי הכל מותר מן התורה, אפי' חתיכת נבלה שנתערבה בשתי חתיכות של שחוטה הכל מותר מן מהתורה. מבואר מדבריו דמן התורה בעינן כפל בהיתר מהאיסור, והוא ממ"ש בגיטין חד בתרי בטיל וכדעת המנחת יעקב (כלל לט סק"א) שכתב דלעולם בעינן רובא דמינכר, דכשם שבחד איסור בעין תרי היתר והוי רובא דמינכר, ה"ה בחמש איסור בעינן עשר היתר שיהיה רובא דמינכר, וזה כדעת הרמב"ם.
וכן כתב הב"י (סי' תנה) ד"ה "ואם עברה" שנראה מדברי הסמ"ק שנתבטלו ברוב דקאמר היינו חד בתרי, ומשמע דבבציר מהכי לא בטיל עכ"ל הב"י. ומבואר דבעינן כפל, וכן כתב המהרלב"ח (הרב לוי בן חביב) בתשובה (סי' פח') כתב, שמדברי הרמב"ם שמדבר על החלב נראה שהרמב"ם דייק שבדברים הנבללים זה בזה צריך בהיתר כפליים מהאיסור, ואינו מספיק שיהיה בהיתר מעט יותר מהאיסור. מבואר ג"כ דבעי כפל, וכן כתב הרא"ה בבדק הבית (דף קיד ע"ב) גבי טבעות וז"ל: שלא נאמרו דברים אלא שפירשו ארבעים ונפלו לתוך אחרים, והוא דאיכא רובא כגון שנפלו לתוך שמונים ע"כ. ומדלא קאמר שנפלו לתוך ארבעים ואחד דהוו רובא אלא לתוך שמונים מבואר דבעינן כפל, והביאם הפרי חדש (סי' קט סק"ד).
נמצא שדעת הרמב"ם, הרא"ה הב"י, המנחת יעקב, והמהרלב"ח כולהו סברי דבעינן כפל מהאיסור, שאם יש שני חתיכות בעינן ארבע כדי להתירן, ואם שמונה צריך שש עשרה להתירן וכו'.
ומיהו יש להקשות על שיטה זו. דבחולין (דף צט:) סוף העמוד, אומרת הגמ' "וליבטיל ברובא" ומבואר דסגי ברוב, וכן בדף צח: אמרו אטו אנן לקולא גמרינן, לחומרא גמרינן דמדאו' "ברובא בטיל", ופרש"י דמדאו' ברובא בטיל כדכתיב "אחרי רבים להטות" ומבואר דלא בעינן כפל בהיתר מהאיסור אלא סגי ברוב, וכן מבואר בעוד מקומות בש"ס.
ועוד יש להקשות על שיטה זו, שדבריהם נסתרים מדין הסנהדרין, שהרי דין אחרי רבים להטות נאמר אצל הסנהדרין שאם יש יא' מחייבים ויב' מזכין זכאי, ואם בסנהדרין שהוא המלמד סגי ברוב, איסור והיתר לעניין ביטול לא כ"ש, ולא שייך שביטול יהיה חמור ונצריך כפל.
ועיין בפרי חדש (סי' קט סק"ד) ד"ה "הנה" שהביא כמה וכמה ראיות מהש"ס דסגי ברוב ולא בכפל, ובד"ה "מעתה" סיים וכתב דאחר שביררנו בראיות ברורות דסגי ברובא ולא בכפל, א"כ הרמב"ם שכתב דבעינן בחלב כשניים, לא דקדק בלשונו וסמך על המבין דמ"ש שניים הכונה רוב, כמ"ש הרמב"ם בהלכה א' שם. והרא"ה שכתב דבעינן כפל ג"כ לא דקדק בלשונו, או שלא עיין דין זה בשלמות, וגם הב"י שכתב דנראה מדברי הסמ"ק שנתבשלו ברוב היינו חד בתרי, לא דק. ומסיים כללא דמילתא מהני שמעתתא דבין לח ובין יבש סגי "ברובא" דהיתרא והחולק בזה טועה בדבר משנה.
ולשיטתו דסגי ברובא, הא דאמרי' בגמ' חד בתרי סגי לאו למימרא דלא סגי ברובא, אלא משום דלא סגי ליה בלאו הני, דהיינו שא"א לבטל חתיכה אחת אם לא יהיו שניים כנגדה, שאם שניהם אותו גודל ליכא רובא, ואם אחד מהם יותר גדול , אז שמא הגדול הוא האיסור ואין מה שיבטל אותו. לכך צריך שניים כדי לבטל את חתיכת האיסור.
נמצא שאותם ראשונים ואחרונים דס"ל דבעינן כפל דבריהם מוקשים בין מסנהדרין ובין מהגמ' בחולין (דף צט:) שבשניהם מבואר דסגי ברובא. ולא עוד אלא שהם עצמם סותרים דבריהם, הרמב"ם שכתב (בפרק טו' מהל' מאכלות אסורות ה"ד) דבעינן כפל, הוא עצמו כתב בהלכה א' דסגי ברוב, וכן השו"ע שכתב בסי' קט דחד בתרי בטיל, כתב (בסי' קיא ס"ד) דשתי קדרות אחת של בשר שחוטה ואחת של נבלה, ונפלה חתיכת נבלה לתוך אחת מהן, אם ההיתר שבקדרה רבה קצת על חתיכת הנבלה תולין להקל, לפי שמדאו' מין במינו בטל "ברוב" עכ"ל.
וליישב כל זאת נראה לומר ע"פ המנחת יעקב (כלל נ-נא סק"ו), דבתחילת דבריו שם, וכן בכלל לט' נראה דס"ל דמדאו' בעי כפל, אלא שבסוף דבריו מביא דלפי הטור מבואר דסגי ברובא, וכן הקשה לו רבו דמהטור מבואר דסגי ברובא ולא בעי כפל, ועל כך עונה המנחת יעקב די"ל דאף הטור לא קאמר אלא מדאו', דמדאו' ודאי ברובא קצת סגי דהא כתיב אחרי רבים להטות אף דליכא רובא דמינכר, אך מדרבנן הצריכו אפילו יבש ביבש מין במינו כפל כמשמעות לשון הש"ס.
מבואר מדבריו דאה"נ דמדאו' ברובא סגי וזה נלמד מסנהדרין, אלא שמדרבנן איכא גזירה שהרוב הזה צריך שיהיה רוב ניכר לכן הצריכו כפל. ולפי"ז כל הקושיות שהקשנו נפלו, משום דמדאו' ברובא סגי וכן לשון הש"ס והפוסקים ואין מחלוקת בדאו' ולכו"ע סגי ברובא, ורק חכמים גזרו דבעינן רובא דמינכר. ולפי"ז צ"ל דמ"ש בגמ' מדאו' חד בתרי בטיל, הכונה שמדאו' ודאי בעי כפל כאשר רוצים לבטל חתיכה אחת, דא"א בלא תרי לבטל חדא, ומדרבנן הצריכו כפל בכל אופן.
וכן כתב הכרתי ופלתי (סי' קט סק"ד) ששניים בשלוש חתיכות נבוכו האחרונים אם יש דין ביטול או לא, וכתב שמדאו' ודאי בטל כיון שיש רוב, רק מדרבנן דעת הרמב"ם והרש"ל להחמיר שכנגד ג' חתיכות איסור בעינן ו' חתיכות היתר.
וכן צריך להסביר בשו"ע (סי' קט ס"א) דכתב חד בתרי בטיל מפני שסבר דמדרבנן בעינן כפל, ובסי' קיא כתב דסגי ברובא דזהו דין תורה.
ונמצא שפלוגתת האחרונים היא האם יש כאן גזירת חכמים או לא. לדעת השו"ע, המנח"י והכרתי ופלתי יש כאן גזירת חכמים ולכן בעינן כפל בכל שיעור, שאם יש ארבע חתיכות איסור בעינן ח' חתיכות היתר. אולם לדעת הש"ך, הגר"א, והפר"ח אין כאן גזירת חכמים ולא בעינן כפל כלל.
אי בעינן רוב בניין או רוב מניין או שניהם יחד.
והנה במחלוקת שהצגנו אי בעינן רוב או כפל, הסברנו את כל אחד מהצדדים. למ"ד כפל, לא שייך כלל לדון אי בעינן רוב בנין או מנין, שהרי הוא סובר דבעי "כפל", וכפל פרושו כפול מהאיסור אותו דבר. ורק למ"ד דבעי "רוב" מן התורה שייך לשאול איזה רוב צריך רוב בנין או רוב מנין. רוב בנין פרושו "רוב בכמות", ורוב מנין פירושו "רוב "במספר".
הש"ך (סי' קט סק"ו) כתב שאפ' אין רוב אלא באלו שתיים שהם קטנים מהאיסור אפ"ה בטל. ונחלקו האחרונים בדעת הש"ך האם כונתו דבעי רוב בנין או רוב מנין.
הפתחי תשובה (סק"א) הביא שהפר"ח ס"ל בדעת הש"ך דבעינן רוב בנין, וכונת הש"ך שאפי' אם שתי החתיכות הם קטנות אבל ביחד הם יותר גדולות מהאיסור אפ"ה בטל. אולם אח"כ הביא מתשובת חינוך בית יהודה, שהביא חכם אחד שסבר בדברי הש"ך שאפי' אם שתי החתיכות ביחד הם יותר קטנות מהאיסור אפ"ה בטל שאחרי הכל הם שתיים. ולדבריו בעי רוב מנין מהתורה, ועיי"ש דהחינוך בית יהודה פליג עליו, וכן בגליון המהרש"א הביא שנחלקו הפוסקים בדעת הש"ך.
ועיין חזו"א (יו"ד סי' לז ריש ס"ק כ) בד"ה "ונראה" דס"ל כאותו חכם שהביא בשו"ת חינוך בית יהודה דמן התורה סגי ברוב מנין, אע"פ שביחד הם יותר קטנים מהאיסור שאחרי הכל הם רוב.
ועיין בבדי השולחן (סי' קט סק"ה) שהביא מחלוקת בזה דלדינא צ"ע בעיקר המחלוקת. ולכן למעשה צריך רוב בנין ורוב מנין.
סימן יא - דבר שיש לו מתירין
א. בביאור טעם האיסור.
ב. בביאור בפלוגתא בין רבי יהודה לרבנן בדיני ביטול.
ג. הנפק"מ בין רש"י לר"ן בטעם הדבר.
ד. בביאור בגדר של דשיל"מ.
ה. בדברי הש"ך (סק"ז).
ו. בדין האם דשיל"מ שייך רק במינו או אפי' באינו מינו.
ז. בביאור קושיית האחרונים על הר"ן.
ח. יל"ע אי חשיב דשיל"מ בדבר שיתקלקל קודם שיבוא ההיתר.
שאלה: ביצה שנולדה ביו"ט ונתערבה בתבשיל האם בטלה בשישים והתבשיל מותר באכילה ביו"ט, או שאנו אומרים כיון שביצה זו חשובה כדבר שיש לו מתירין משום שבצאת היו"ט עתידה להיות מותרת א"כ אינה בטלה בתבשיל, והתבשיל אסור באכילה עד צאת היו"ט.
א. בביאור טעם האיסור.
איתא בגמ' ביצה (דף ג:) מיתיבי אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביו"ט אין מטלטלין אותה וכו'. וספיקה אסורה. ואם נתערבה באלף כולן אסורות וכו'. ואומ' הגמ' סיפא (ספיקה אסורה) אתאן לספק טריפה, אי הכי אימא סיפא נתערבה באלף כולן אסורות, אי אמרת בשלמא ספק יו"ט ספק חול הוי דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל, אלא אי אמרת ספק טריפה דבר שאין לו מתירין הוא ויתבטל ברובא. ומסקינן בגמ' (דף ד.) בשם רב אשי, לעולם ספק יו"ט ספק חול הוי דבר שיש לו מתירין, וכל דבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן לא בטיל. ופרש"י ד"ה "שיש לו מתירין" שיכול לאוכלו אחר יו"ט "בהיתר גמור", ובד"ה "באלף לא בטיל" כתב, דאע"ג דמדאו' חד בתרי בטיל כדכתיב אחרי רבים להטות, אחמור רבנן הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן, לא יאכלנו באיסור ע"י ביטול.
בדברי רש"י צ"ל דמ"ש לא יאכלנו באיסור ע"י ביטול, הסבר הדברים הם כך: רש"י קודם אמר דבר שיל"מ שיכול לאוכלו למחר "בהיתר גמור", מדוייק מכאן שאם יאכלנו ע"י ביטול אינו "היתר גמור" אלא "היתר", דאף שמדאו' אמרי' אחרי רבים להטות דיש ביטול לאיסורים, מ"מ אינו היתר גמור. כגון תפילין מהודרים שנתעוררה בהם שאלה, אז אע"פ שהם מהודרים, מ"מ היתה כאן שאלה, וזה לא כמו תפילין מהודרים שלא היתה בהם שאלה. אותו הדבר כאן, אע"פ שיאכלנו ע"י ביטול וזה מותר, מ"מ ביחס להיתר גמור זה נחשב לאיסור, אף שאינו איסור בפנ"ע כיון שמדאו' בטל, כלומר הדבר הוא יחסי, שביחס להיתר גמור, ביטול חשוב איסור.
המשנה בנדרים (דף נב.) אומרת, הנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם אסור. ואומר הר"ן ד"ה "ונתערב" דמשמע שאם אין בו בנותן טעם מותר, דהיינו אם נתערב ויש בו שישים עד שאין טעם של האיסור (שנדר ממנו) בתערובת מותר, וקשה דהא נדרים הינם דבר שיש לו מתירין משום שמצוה להשאל על הנדר, וקיי"ל דכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל, א"כ כיצד אומרת המשנה שאם אין בו בנותן טעם מותר. מתרץ הר"ן, הא דאמרי' דבר שיש לו מתירין אינו בטל זה דוקא מין במינו, אבל מין בשאינו מינו בטל, וכדברי המשנה כאן שאומ' שאם הנדר נתערב בדבר אחר, אם אין בו טעם מותר.
ונביא הוכחה לכלל שיש חילוק בין מינו לשאינו מינו. המשנה במס' חלה אומרת, הנותן שאור מעיסת חיטים לתוך עיסת אורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואם לא פטורה. מבואר שטבל זה דבר שיל"מ וכיון שמעורב באינו מינו דינו בנותן טעם, וכן בירושלמי היה ר' שמעון אומר משום ר' יהושע כל דבר שיל"מ כגון טבל, ומעשר שני וחדש, לא נתנו בו חכמים שיעור אלא מין במינו במשהו, ושלא במינו בנותן טעם.
ולפי"ז הקשו על הרי"ף שאמר פת שאפאה עם הצלי לא יאכלנה עם הכותח, ואע"ג דריחא לאו מילתא, משום דהוי דבר שיל"מ שהרי יכול לאוכלה עם בשר, ומשו"ה אינו בטל אפי' באלף. ומבואר דס"ל שאפי' באינו מינו אינו בטל, ולא כדברי הר"ן שמין בשאינו מינו בטל אע"פ שהוא דבר שיש לו מתירין.
ורצו לומר שהרי"ף למד זאת מהגמ' בביצה אישה ששאלה משכנתה מלח ומים לעיסתה אינה יכולה להוליך העיסה אלא למקום ששניהם קנו בו שביתה. והקשתה הגמ', שהמים והמלח יתבטלו ברוב. מתרצת הגמ' משום דהוי דשיל"מ שאפי' באלף לא בטיל. ומבואר דאף במין בשאינו מינו חשיב דשיל"מ ואינו בטל אפי' באלף.
והסבירו הראשונים (עיין בר"ן שם) שאין משם ראיה, דשם חשיב כמין במינו, שא"א לעיסה בלא מים ומלח, שהרי בתחילת הסוגיא ר' אבא מדמה את המים והמלח שבעיסה לחיטים בחיטים, ור' הושעיא שדחה דבריו, לא טען שאין דמיון, שמים ומלח זה שני מינים וחיטים וחיטים זה מין אחד, אלא הוא הסכים שהדמיון שוה. ומבואר דהגמ' הסכימה שמים ומלח בעיסה חשובים כמין במינו, ומשו"ה עונה הגמ' דאינו בטל כיון דהוי דבר שיש לו מתירין.
ב. בביאור מחלוקת ר' יהודה ורבנן בדיני ביטול.
הר"ן בנדרים (דף נב.) בהמשך דבריו הסביר את מחלוקת רבי יהודה ורבנן בדיני ביטול שבכל התורה. לדעת ר' יהודה דיני ביטול בכל התורה הם רק במין בשאינו מינו, אבל במין במינו אין דין ביטול. ומקור הדברים (ויקרא טז ,יח) מדם פר ודם שעיר, שאע"פ שדם שעיר מועט ביחס לדם פר אפ"ה התורה קוראת לו דם שעיר, וזה משום שהם מין במינו ואינו בטל, ולכן בכל התורה כולה מין במינו אינו בטל, שר' יהודה סבר שכל דבר הדומה לחבירו "אינו מחלישו ומבטלו אלא מעמידו ומחזקו" ומשו"ה אינו בטל. ולדעת חכמים, אין חילוק בין מין במינו למין בשאינו מינו, בכל האופנים יש דין ביטול כאשר האחד "אסור" והשני "מותר", ומה שאמרה התורה בדם פר ודם שעיר שאינו בטל, זה משום ששניהם דברים המותרים שראויים לזריקה ומשו"ה אין בהם ביטול, אבל כאשר אחד אסור ואחד מותר יש ביטול כאשר הם דומים. דר' יהודה הולך אחר "דמיון העצם" שעצם זה שהם דומים אין להם ביטול, וחכמים סברו שבגלל "שהם כשרים" אינם בטלים.
נמצא לפי חכמים שכאשר יש איסור והיתר יש דין ביטול בכל התורה כולה, וכאשר שני המינים מותרים כמו דם פר ודם שעיר אין ביטול וזה נלמד ממ"ש בתורה. והשאלה היא על דבר שכרגע הוא אסור אלא שעתיד להיות מותר כדבר שיל"מ, בזה אומר הר"ן שחכמים החמירו בו דכיון שהוא אסור "עכשיו" אע"פ שהוא עתיד להיות מותר גזרו עליו שלא יהיה לו ביטול כלל, דכיון שיש לו מתירין לא יהיה בטל אפי' באלף. וצריך לומר שחכמים מודים לר' יהודה בעצם הסברא ששני מינים הדומים לא שייך שיהיה בהם ביטול, אבל כאשר שני המינים דומים שאחד אסור והשני מותר עדיין יש ניגוד בין האיסור להיתר, ולכן שפיר שייך ביטול.
ולכן בדבר שיש לו מתירין ס"ל לחכמים דכיון שהוא עתיד להיות מותר חשבינן ליה כאילו הוא עכשיו מותר ומשו"ה אינו בטל כיון שכרגע הם שני מיני היתר (כמו דם פר ודם שעיר ששניהם מותרים ומשו"ה אינם בטלים), ולכן דנים את הביצה כאילו היא מותרת מעכשיו ואינה בטלה ביו"ט.
ג. נפק"מ בין רש"י לר"ן בטעם הדבר.
הט"ז (סי' קב סק"א) כתב, שדבר שיש לו מתירין שאינו בטל הוא מדרבנן, דמדאו' חד בתרי בטיל, והחמירו חכמים דהואיל ויש לו מתירין לאחר זמן לא יאכלנו באיסור ע"י ביטול, וכתב שטעם זה נלמד מרש"י בביצה. הפמ"ג במשבצ"ז (סק"א) דקדק דמ"ש הט"ז שטעם זה נלמד מרש"י נראה שאין זה כטעם הר"ן בנדרים, ז"א שהט"ז הבין שיש מחלוקת בטעמים בין רש"י לר"ן, אלא שצריך לחקור ולבדוק מאי נפק"מ בינהם.
נפק"מ בין רש"י לר"ן תהיה בביצה שהיא ספק טריפה שנולדה ביו"ט שנאסרת משני דינים. האחד שהיא ספק טריפה, והשני שהיא מוקצה, שנולדה ביו"ט. לכן לדעת רש"י שפיר שייך לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, דהיינו אם נאכל את הביצה ביו"ט נצטרך להשתמש בשני ביטולים, גם לספק טריפה וגם לנולדה ביו"ט, אבל אם נמתין מלאוכלה עד צאת יו"ט אז נשתמש רק בביטול אחד לגבי הספק טריפה, ואז יהיה מותר לאוכלה. לכן לדעת רש"י אמרי' עד שתאכלנו באיסור דהיינו ע"י שני ביטולים תאכלנו למחר ע"י ביטול אחד, א"כ שפיר שייך טעמו של רש"י. אבל לפי הר"ן דס"ל שרק בשני דברים המותרים או אף שהוא אסור כעת אלא שעתיד להיות מותר שייך דבר שיל"מ ואינו בטל, א"כ גם מחר הביצה תהיה אסורה מטעם ספק טריפה, ולכן לא שייך בה דין דשיל"מ ובטלה ברוב.
ועוד לדעת רש"י אפי' ביצה בפנ"ע שנולדה ביו"ט שאינה בתערובת שייך בה דין דשיל"מ דעד שתאכלנה באיסור תאכלנה למחר בהיתר. משא"כ לדעת הר"ן כיון שאינה בתערובת לא שייך שתאסר, משום דמה שאסרו בדבר שיל"מ זה רק כאשר שני הדברים דומים, שאז שייך לומר דשיל"מ ואינו בטל, דכיון שהם דומים אמרי' שלא יתבטלו כמו שהתורה החשיבה דם פר ודם שעיר, אבל כאשר יש כאן רק ביצה בלא תערובת לא שייך הטעם של דשיל"מ. ועיין בפני יהושע שנשאר בצ"ע על הר"ן.
תירוץ לדעת הר"ן. בשו"ת אחיעזר (ח"ב סי' יד סק"ה) כתב, דגם הר"ן מודה לסברת רש"י דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, ולכן ביצה בפנ"ע תהיה אסורה מדין דשיל"מ כרב אשי בגמ' ביצה (ד.), רק שסמכו על דין זה והחמירו משום מין במינו, דבמין במינו כזה (כמו ביצה עם ביצים) כו"ע מודו שאסורה ואיננה בטלה בין לר' יהודה דס"ל שאין ביטול במין בימנו ובין לרבנן, דכיון שאני דן את אותה ביצה כהיתר משום שעתידה להיות מותרת, משו"ה הוי שני דברים דומים שאינם בטלים. למסקנה, גם הר"ן מודה לסברת רש"י אלא שהסביר דבאופן שהוא מין במינו לכו"ע אינו בטל.
ד. בביאור גדר דבר שיל"מ.
הרמב"ם (פט"ו ממאכלות אסורות ה"ט) כתב, חמץ בפסח אע"פ שהוא מאיסורי תורה אינו בכללות אלו לפי שאין התערובת אסורה לעולם שהרי לאחר הפסח תהיה כל התערובת מותרת כמו שביארנו, לפיכך אוסר בכל שהוא בין במינו ובין שלא במינו.
הכסף משנה מסביר שהרמב"ם בא לתרץ מדוע לא אמרו ר' יוחנן וריש לקיש וחוץ מחמץ בפסח שבין במינו ובין שלא במינו בכל שהו. והרמב"ם נתן טעם מפני שהוא דבר שיל"מ, ולא איירו ר"י ור"ל אלא באיסורי תורה שאין להם מתירין. מבואר מהרמב"ם שהטעם שחמץ אוסר אפי' בכל שהו ולא בטיל, הוא משום דהוי דבר שיש לו מתירין.
וכן הרמב"ן בפסחים (ז:) במלחמות ה' ד"ה "אמר בכותב" (במה שאמר עוד אני אומר) כתב לדחות שאין לומר שחמץ בפסח לא חשיב דבר שיש לו מתירין, כיון שחייב לבערו. משום דכל דממילא מישתרי ואין היתרו מחוסר מעשה ודאי יש לו מתירין. ז"א כל דבר שממילא יהיה מותר וההיתר הזה לא מחוסר מעשה, דהיינו שאין צריך לעשות כלום כדי להתירו, חשיב דבר שיל"מ ואינו בטל אפי' באלף, ולכן חמץ בפסח אף שאם מצא חמץ צריך לבערו, זה דוקא בחמץ בעין שאותו צריך לשרוף מדרבנן, אבל חמץ בתערובת א"צ לשורפו. מ"מ לאחר החג ממילא הוא ניתר ולא צריך שום מעשה להתירו. נמצא שהרמב"ן ס"ל כדעת הרמב"ם שחמץ בפסח חשיב דבר שיל"מ ולכן אפי' באלף לא בטיל.
הרשב"א בתורת הבית הקצר (ב"ד ש"א דף ח.) ד"ה "כל דבר" בתחילת דבריו כתב כהר"ן דדבר שיל"מ שייך רק במין במינו. וכמ"ש ויראה לי שלא אמרו דבר שיל"מ אלא "כשהמתיר עתיד לבוא" עכ"פ כביצה שנולדה ביו"ט שנתערבה באחרות שהיא מותרת לערב עכ"פ, וכן אם שמתיר בידו לעשות בלא הפסד כטבל שנתערב בפירות מעושרין ויש בידו עוד טבלים אחרים, שהרי יכול להפריש על הטבל שנתערב מן הטבל שלפניו שעתיד עדיין לתקנו, וכן כל כיוצ"ב עכ"ל. נמצא לדבריו דדבר שיל"מ הוא בשני אפשרויות, או שהמתיר עתיד לבוא כביצה שנולדה ביו"ט, או שבידו לתקן כגון טבל שיכול לתקנו. בשני האופנים הללו שייך דין של דבר שיל"מ שאינו בטל אפי' באלף.
אלא שבתורת הבית הקצר עמ' לח. הרשב"א כותב שכלי שנטרף שנתערב עם עוד כלים, אין אומ' שחשוב כדבר שיל"מ אלא כיבש ביבש ובטל ברוב. ולכאורה סותר את מה שכתב בעמ' ח. שאם בידו לתקנו חשוב כדבר שיל"מ, וא"כ גם כלי זה כיון שבידו להגעילו ולתקנו אינו בטל. אלא שמחדש הרשב"א דכיון שצריך להוציא ממון כדי לתקנו בכה"ג לא גזרו חכמים שלא יהא בטל, דרק בדבר שא"צ להוציא ממון כגון טבל שבקל יכול לתקן חשוב דבר שיל"מ, אבל כשצריך להוציא ממון לא.
הטור (בסי' קב ס"ב) הביא את הרשב"א להלכה וז"ל: כתב הרשב"א שאינו נקרא דבר שיש לו מתירין אלא דבר שההיתר יבא ודאי ממילא כמו ביצה, אבל דבר שאינו בידו להתירו ואינו בודאי שיבוא, לא. הילכך ספק ביצת טריפה אע"פ שאפשר שתטעון התרנגולת או תחיה שנים עשר חודש מותרות כולם, כיון שספק הוא לא הוי דבר שיל"מ. וכן פסק הב"י שם ובשו"ע (סי' קב ס"ב).
היד יהודה (סי' קב סקי"א בארוך) הסביר בדברי הרשב"א מדוע בדבר שלא ודאי שיגיע המתיר בטל ואינו נחשב דבר שיש לו מתירין. דוגמא, ביצה שנולדה ביו"ט ספק טריפה ספק לא, ודאי שתהיה מותרת לאחר יו"ט, לכן יש כאן ספק "בעצם החשיבות", כיון שדבר שיש לו מתירין שעתיד להיות מותר, הוא חשוב מצד שעתיד להיות מותר. כלומר מצד עצמו אין לו חשיבות ורק בגלל שעתיד להיות מותר חכמים החשיבוהו, ולכן אם יש ספק אם הוא יהיה מותר או לא, בכה"ג הוא כן בטל כיון שיש כאן ספק בעצם החשיבות, וכמו הכלל הנקוט בידינו ספק דרבנן לקולא. משא"כ דבר שיש לו מתירין שההיתר ודאי יבוא כמו ביצה שספק נולדה ביו"ט ספק ביום חול אז אע"פ שיש כלל ספק דרבנן לקולא, הכא ספק דרבנן לחומרא. כמ"ש בגמ' ביצה (ד.) רב אשי אמר לעולם ספק יו"ט ספק חול הוי דבר שיש לו מתירין שאפי' בדרבנן לא בטיל, ופרש"י "אפי' בדרבנן" כי היכי דבביטולה מחמירינן ואינה בטלה, בספקה נמי מחמירינן מהאי טעמא, ז"א מ"ש בברייתא ספיקה אסורה היינו הביצה בפנ"ע, והחידוש הוא שאפי' בספק איסור דרבנן שהוא איסור קל אפ"ה החמירו חכמים שאינה בטלה. אבל זה דוקא אם יש לו מתירין בודאי, אז אמרי' שאפי' אם אינו מעורב עם עוד ביצים אלא בפנ"ע אפ"ה אסור כיון שיש לו מתירין, דאמרי' עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר.
נמצא כל שיש ספק "בחשיבות" אם יש לו היתר או לא, כגון ביצה ספק טריפה ספק לא, לא חשיבא דבר שיש לו מתירין ובטלה (כיון שעל הצד שהיא טריפה אז אינה עתידה להיות מותרת במוצאי יו"ט, ממילא לא שייך בה דשיל"מ), אבל אם הספק הוא באיסור עצמו ולא בחשיבות כגון ספק נולדה ביו"ט ספק בחול, אז כיון שודאי שתהיה מותרת לצאת היו"ט חשובה דשיל"מ, משו"ה אינה בטלה ואסורה ביו"ט.
העולה מדברי היד יהודה בהסבר הרשב"א והשו"ע, דבדבר שיל"מ נתחדש שגם אם הדבר עצמו ספק דרבנן כגון ספק נולדה ביו"ט ספק בחול, אז אף שהכלל הוא ספק דרבנן לקולא מ"מ הכא לחומרא כיון שהספק הוא באיסור ולא בחשיבות, שהחשיבות היא שהוא יהיה מותר לערב, ז"א כיון שלערב הדבר יהיה מותר אז אפי' בספק דרבנן החמירו, לכן הוא חשוב דבר שיל"מ.
וחידוש גדול נתחדש לנו בדבר שיש לו מתירין שאין בשאר דברים. דבר שיש לו מתירין אפי' אם הוא איסור קל מאוד שהוא ספק איסור דרבנן, כגון ביצה שיש ספק אם נולדה ביו"ט שהוא איסור דרבנן, אפ"ה החמירו חכמים ואמרו דכיון שיש לה מתירין אינה בטלה. משא"כ חתיכה הראויה להתכבד, החשיבות שלה היא רק כאשר החתיכה היא איסור דאו' או דרבנן שאז אמרי' שאינה בטלה, אבל אם החתיכה היא ספק איסור דרבנן כגון חתיכת עוף שספק אם נתבשלה עם חלב או לא, בכה"ג בטלה.
ובטעם הדבר לחלק בין דבר שיש לו מתירין לחתיכה הראויה להתכבד כשהאיסור הוא ספק דרבנן. דדבר שיש לו מתירין כיון שבעוד זמן מה יהיה מותר לאוכלו, אמרו חכמים עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ולא אסרו את הדבר עצמו. משא"כ חתיכה הראויה להתכבד, אם חכמים יאסרוה גם באיסור שהוא ספק דרבנן, נמצא שמחמירים ואוסרים את החתיכה, לכן בכה"ג שהאיסור הוא קל לא החמירו חז"ל. משא"כ בדשיל"מ החמירו כיון שעתידה להיות מותרת. וכן כתבו הרמ"א (סי' קא ס"א), והט"ז (סק"א) שאם יש ספק בחשיבות בטלה, ואם יש ספק באיסור אינה בטלה כיון שהחשיבות ישנה, וכן כתב במעדני השולחן (קב סקכ"ו), ובבדי השולחן (קב סקכ"ג).
ה. בדברי הש"ך (סק"ז).
השו"ע (סי' קב ס"ב) כתב, יש מי שאומר שלא אמרו דבר וכו' אלו הם דברי הרשב"א. והשו"ע כתבם בלשון יש מי שאומר. הש"ך (סק"ז) תמה על דברי המחבר, דמזה שכתב ויש מי שאומר משמע שיש מי שחולק, והרי דין זה הביא הטור והרשב"א, ועוד הוסיף שגם בגמ' מוכח כדבריהם, דאמרי' ביצה שנולדה ביו"ט אסורה מדרבנן מדאמרי' וספקה אסורה, ואם נתערבה באלף כולן אסורות. והקשו בגמ' והא ספיקא דרבנן, ומדוע נאמר בספיקה אסורה. מתרצת הגמ' דמיירי בספק טריפה, ועל זה קשה א"כ מדוע נתערבה באלף כולן אסורות, אם תאמר דמיירי ספק יו"ט ספק חול הוי דבר שיל"מ שאפי' באלף לא בטיל. אלא אי אמרת ספק טריפה הוי דבר שאין לו מתירין ויתבטל ברוב. שואל הש"ך מדוע מקשה שיתבטל ברוב. אולי הספק הוא על ביצה שהיא ספק טריפה ואף שאינו ודאי שיגיע ההיתר חשיב דבר שיש לו מתירין. אלא מבואר בגמ' כהרשב"א שדבר שספק אם יגיע התירו כגון ספק טריפה לא חשיב דבר שיל"מ, דא"כ לא היה לגמ' להקשות, אלא ודאי שדבר שיל"מ הוא רק דבר שודאי שיגיע לו ההיתר כדברי הרשב"א. וא"כ מוכיח הש"ך שאין על זה שום חולק, ומדוע כתב השו"ע בלשון יש מי שאומר.
מתרץ הברכי יוסף בשיורי ברכה (סק"ב), שלכאורה נראה שנעלם מהש"ך והפר"ח מה שכתב מרן בכסף משנה (פ"ז דע"ז ה"י) בתוך דבריו, שהרמב"ם חולק בדין זה ולדעתו הוי דבר שיש לו מתירין אף שאין המתיר עתיד לבוא על כל פנים עיי"ש. ומשו"ה קאמר מרן בשו"ע "יש מי שאומר", לצד שכתב הוא ז"ל בכס"מ שהרמב"ם חולק, והוסיף הברכ"י שאפי' אם נאמר כדברי הש"ך, הרי כתב הסמ"ע דדין מחודש דרכו של מרן לכותבו בשם יש מי שאומר, ומאי קשיא ליה הכא.
ו. בדין האם דשיל"מ שייך רק במינו, או אפי' באינו מינו.
הרמב"ם (פט"ו מהל' מאכלות אסורות הי"ב) כתב, יראה לי שאפי' דבר שיש לו מתירין, אם נתערב בשאינו מינו ולא נתן טעם מותר. מבואר דרק אם נתן טעם באינו מינו אסור, ואם לא נתן טעם מותר ובטל ברוב, משום דדבר שיל"מ שייך רק במינו (כגון ביצה שנולדה ביו"ט שנתערבה עם ביצים). ואף שהרמב"ם בהלכה ט' כתב שחמץ בפסח הוי דבר שיל"מ ואוסר בין במינו ובין בשאינו מינו, זה משום דכתיב "כל מחמצת לא תאכלו", שאפי' נתערב באינו מינו אסור. וכן כתב בכס"מ שם. ויל"ע מנין לרמב"ם דדבר שיל"מ שייך רק במינו.
המשנה בביצה (לז.) אומ', וכן אשה ששאלתה מחברתה תבלין מים ומלח הרי אלו כרגלי שתיהן. ובגמ' (לח.) שאלו וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה. ופרש"י שיתבטלו המים שהם מועטים לגבי העיסה שהיא מרובה מדיני ביטול ברוב. מבואר מרש"י דהמקשן לא ידע לדין דשיל"מ שאינו בטל, דאם ידע מדוע שואל כן, ורק בדף לט. אמר רב אשי משום דהוי דשיל"מ, וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל. וכאן נתחדש למקשן דין דבר שיל"מ שאינו בטל, ומדלא חילקה הגמ' משמע דבין במינו ובין בשאינו מינו אינו בטל, דכמו שמים ומלח עם קמח חשיבי אינו מינו ואינו בטל, ה"ה כל דבר אם יש לו מתירין ונתערב באינו מינו בטל. מבואר מדברי רש"י דדבר שיל"מ שייך בין במינו ובין באינו מינו.
אולם התוס' (לח.) ד"ה "וליבטיל" הקשו על המקשן בגמ' כיצד שואל וליבטיל ברובא, הר זה דשיל"מ ואינו בטל. מתרץ התוס' די"ל הא דאמרי' דשיל"מ שאינו בטל זה רק במינו, אבל כאן במים עם קמח חשוב מין בשאינו מינו, ומשו"ה שפיר שואלים וליבטיל ברובא, דבכה"ג לא שייך דשיל"מ. מבואר מהתוס' דהמקשן בגמ' כן ידע לדין דשיל"מ וכיון שאינו מינו שאל וליבטיל ברובא. אלא שבגמ' לט. אמר רב אשי משום דהוי דשיל"מ וכו', ובתוס' שם ד"ה "משום" העירו שלכאורה זה סותר למה שאמרו קודם שמים וקמח חשובים מין בשאינו מינו, וא"כ לא שייך בהם דין של דשיל"מ, ואילו רב אשי אומר שהם כן חשובים כדבר שיל"מ. מתרצים התוס' בתירוץ השני, דכיון שהעיסה אינה נילושה אלא ע"י מים, ז"א הקמח צריך למים כדי שיהיה עיסה, א"כ חשיב כמין במינו. נמצא לדברי התוס' שרב אשי מחדש לנו שאף במין בשאינו מינו אם אחד צריך לשני חשובים כמין במינו ואינו בטל.
לפי"ז רש"י ותוס' פליגי, דרש"י ס"ל דדשיל"מ שייך אפי' במין בשאינו מינו, ואילו התוס' ס"ל דדשיל"מ שייך רק במין במינו, ורק כאשר מין אחד מכשיר את השני, אפי' שהם שני מינים חשובים כמין במינו. וא"כ הרמב"ם דס"ל דדשלי"מ שייך רק במין במינו, למד כדברי התוס'.
הטור (קב ס"א) כתב, אם עשו מהביצה תבשיל, כתב אבי העזרי שהוא אסור. אבל לפי מה שפירש ר"ת דהא דדשיל"מ אינו בטל דוקא כשנתערב במינו, אבל אם נתערב בשאינו מינו טעמו בטל בשישים, א"כ התבשיל מותר. ומדבריו עולה דפליגי האבי העזרי ור"ת בפלוגתת רש"י והתוס'. כן מבואר מדברי הדרכי משה (סק"א) שם שכך הבין הטור שלדעת אבי העזרי דשיל"מ אסור אפי' במין באינו מינו כמו ביצה בתבשיל. וכן הב"י (באו"ח סי' תקיג ס"ג) ד"ה "ונראה" הבין מדברי הטור, שכתב שאף שלדעת הרא"ש והרמב"ם דדשיל"מ שייך רק במינו, וביצה עם תרנגולת חשוב בשאינו מינו וא"כ יהיה בטל. מ"מ אפשר לומר שהרמב"ם והרא"ש יסברו כהתוס' בתירוץ השני שאם מין אחד צריך לשני חשוב כמין במינו, וא"כ גם ר"ת יוכל להודות לאבי העזרי שהתבשיל אסור כיון שמין אחד מכשיר את השני שאז חשובים כמין במינו ואינם בטלים, ועדיף ללמוד כך כדי למעט במחלוקת.
השו"ע (קב ס"א) פסק להלכה כר"ת ושאר הפוסקים דס"ל דדשיל"מ שייך רק במין במינו וז"ל: ואם נתערבה (אותה ביצה שנולדה ביו"ט) בשאינה מינה בטלה בשישים ע"כ. וכן סובר הרמ"א אלא שכתב שאם לבנו בה המאכל או נתנו בקדרה "לתקן" הקדרה כגון שמילאוה בתרנגולת אינה בטלה. וכהסבר התוס' בתירוץ השני, דכל שמין אחד מכשיר וצריך למין השני הם חשובים כמין במינו ואינם בטלים. ונמצא שהרמ"א לא חולק על השו"ע אלא מוסיף על דבריו ושניהם באו לאפוקי מאותה דעה דס"ל דדשיל"מ זה אפי' באינו מינו, שלא נפסק כמותה (כמו שהציג זאת הטור בשם אבי העזרי).
נמצא לפי"ז דדבר שיל"מ שאינו בטל אפי' באלף זה דוקא "מין במינו" כמו ביצה שנולדה ביו"ט שנתערבה בביצים אחרות. ואפי' במין בשאינו מינו אם אחד מכשיר את השני כתירוץ התוס' ג"כ חשוב כדשיל"מ ואינו בטל.
נשאר לחקור, מה ראו חכמים להחמיר במין במינו שבו דשיל"מ אינו בטל, ואילו באינו מינו בטל, שהרי הטעם של עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר שייך גם באינו מינו.
הש"ך (סי' קב סק"ד) הסביר שאף שלעניין חתיכה הראויה להתכבד ובריה אין חילוק בין נתערב במינו או לא במינו, משום שהם בעצמם חשובים, ולכן דבר שהוא חשוב בפנ"ע אינו בטל אפי' באינו מינו. משא"כ דשיל"מ שהוא מצד עצמו אינו חשוב, וכל חשיבותו היא משום שעתיד להיות מותר, לכן לא רצו חכמים שיתבטל כיון שישנה אפשרות לאכול את הביצה ללא ביטול, ולכן כל שנתערב באינו מינו בטל, משום שבאופן כזה שהביצה נתערבה בתבשיל אז השם של התבשיל נקרא על הרוב שהוא התבשיל, ולא שקוראים לתבשיל זה ביצה אסורה. משו"ה חשבינן ליה כדבר שאין לו מתירין, ובטל, וככל דבר איסור שנפל לתוך תערובת שבטל ברוב. אבל אם הביצה נתערבה בתוך ביצים ששניהם מאותו מין, אינה בטלה משום שתערובת זו נקראת ביצים, כמו הביצה שנפלה לתוכה, משו"ה במין במינו אינו בטל. ורק כאשר הביצה מתערבת באינה מינה, אז כיון ששם התערובת נקרא על שם המבטל, לכן חשבינן לביצה כדבר שאין לו מתירין ובטל. נמצא שהש"ך הסביר לפי טעמו של רש"י מדוע חכמים אמרו זאת רק במינו.
אולם הט"ז (סק"ה) כתב שאין טעם זה מספיק. והסביר זאת ע"פ הר"ן, שחז"ל אמרו דדשיל"מ הוא באופן שהם דומים בעצם אלא שאחד מותר והשני כרגע אסור אבל למחר הוא עתיד להיות מותר, על זה אמרו דכיון שלמחר הוא יהיה מותר מחשיבים אותו כאילו כבר עכשיו הוא מותר ואינו בטל. וכמו בדם פר ודם שעיר ששניהם דומים בעצם ושניהם כשרים לזריקה, אולם זה דוקא כאשר הם דומים בעצם ודומים בכשרותם ששניהם מותרים רק אז שייך דין של דשיל"מ שאינו בטל. לכן אם ביצה שנולדה ביו"ט נתערבה בתבשיל היא בטלה, כיון שאינם דומים בעצם, ולכן אם יש שישים בטלה. ורק כאשר נתערבה בביצים חשובה כדבר שיל"מ ואינה בטלה.
למעשה אין נפק"מ בין הש"ך לט"ז, ושניהם סוברים למסקנה שבדבר שאינו מינו לא שייך דבר שיל"מ ובטל, ורק במינו אינו בטל. אלא שנחלקו בטעם הדבר, הש"ך למד כן מרש"י, והט"ז למד מהר"ן.
ז. בביאור קושיית האחרונים על הר"ן.
הפני יהושע (ביצה דף ד.) כתב להקשות על שיטת הר"ן בנדרים, דס"ל דדבר שיש לו מתירין לא בטיל משום דהו"ל מין במינו כיון שכולם סופן להיות מותרים (דהיינו שהביצה עתידה להיות מותרת ומשו"ה חשיבה מין במינו), וא"כ לא שייך הטעם הזה אלא לעניין תערובת. משא"כ ביצה בפנ"ע שהיא ספק נולדה ביו"ט כיון שאינה בתערובת לא שייך לומר דבר שיל"מ, והרי רב אשי אמר לעולם ספק יו"ט ספק חול הו"ל דשיל"מ, וכל דשיל"מ אפי' בדרבנן אסורה. ופרש"י שכשם שבתערובת החמירו אז גם בספיקא אסרו, וזו חומרא שיש בדשיל"מ שאפי' בספק אוסרים, נגד הכלל הפשוט. ונמצא שדברי הר"ן אינם מסתדרים עם דברי רב אשי. והר"ן נשאר בצ"ע. משא"כ לשיטת רש"י דדשיל"מ טעמו עד שתאכלנו באיסור תאכלנו למחר בהיתר שייך שפיר אף בביצה בפנ"ע שאינה בתערובת.
וכן הקשה בקובץ שיעורים (ביצה ד.). וכתב לתרץ די"ל שגם הר"ן מודה לטעמו של רש"י דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, ומה שצריך הר"ן לטעם של מין במינו כמו שכתב בנדרים, היינו משום שבכל תקנות וגזירות חכמים צריך שני דברים. א. מה היה טעם חז"ל לתקן ולגזור (הוא מטעם רש"י). ב. אף שיש טעם לגזור, כלל גדול בידינו מילתא דליכא דכוותא בדאו' לא מתקני רבנן, לכן הר"ן בנדרים הביא אסמכתא למה שגזרו חכמים.
והסבר זה מתיישב גם עם דברי הט"ז, שבסק"א הט"ז כותב שטעם גזירת חכמים היא מטעמו של רש"י, ואילו בסק"ה מביא את דברי הר"ן, ולכאורה נראה שסתר את דבריו. אלא ודאי שצריך לומר שגם הר"ן מודה לסברת רש"י.
אלא שלדעת המשבצ"ז (סק"ב) בתחילת דבריו נראה שהבין שהט"ז לא ס"ל כהר"ן, ומשמע מדבריו שהר"ן ורש"י פליגי. ופלוגתתם היא בספק ביצה שנולדה ביו"ט, שלדעת רש"י אינה בטלה והר"ן ס"ל שבטלה. ואף בדעת הפנ"י נראה שצריך לומר כך ולכן נשאר בצ"ע על דברי הר"ן.
ח. יל"ע אי חשיב דשיל"מ בדבר שיתקלקל קודם שיבוא ההיתר.
הרמב"ם (פט"ו ממאכלות אסורות ה"ט) כתב, חמץ בפסח אע"פ שהוא מאיסורי תורה אינו בכללות אלו לפי שאין התערובת אסורה לעולם שהרי לאחר הפסח תהיה כל התערובת מותרת כמו שביארנו. לפיכך אסור בכל שהוא בין במינו בין שלא במינו. מבואר מדברי הרמב"ם שחמץ בפסח אין לו ביטול כיון שהוא עתיד להיות מותר, וזה אע"פ שהחמץ יתקלקל לאחר הפסח, אפ"ה שייך בו דשיל"מ, וכן דעת הרמב"ן בפסחים במלחמות ה' (דף ז:) ד"ה "אמר הכותב", והובאו דבריו בר"ן שם ד"ה "ומדלא" בסופו.
המרדכי בפסחים (סי' תקעג) הביא, שהרב ר' שמואל מפליזא כתב משם רבינו תם דלא שייך דשיל"מ היכא שהמאכל מתקלקל, וכן שמע משם רבינו חיים כ"ץ כל דבר החוזר לאיסור מאליו כגון חמץ שחוזר לשנה הבאה לאיסור לא שייך לומר בו דבר שיל"מ, כ"ש דבר שאינו בעין כי אם טעמא בעלמא. מבואר דדבר שיתקלקל לא שייך בו דבר שיש בו מתירין, וגם דבר שעתיד להאסר שוב ג"כ לא שייך בו דשיל"מ. ולדבריהם חמץ בפסח לא שייך בו משום דשיל"מ, אלא אינו בטל מטעם אחר, משום שהתורה החמירה באיסורו, וכן הרשב"א בחידושיו לביצה (ד.) ד"ה "הא דאמרי'" כתב שחמץ בפסח אם ימתין לו לאחר הפסח תעובר צורתו ולית ביה משום דשיל"מ.
הבית יוסף (סי' קב ס"ד) הביא לפלוגתת הראשונים שדעת ר"ת, מהר"ש מפלינא, המרדכי והרשב"א דס"ל שחמץ בפסח אין אומ' בו דשיל"מ, ורק הרמב"ם חולק וסובר שחמץ חשוב דשיל"מ. ולכן השו"ע (ס"ד) כתב, יש מי שאומר דלא שייך דבר שיל"מ היכא שהמאכל מתקלקל עכ"ל. מבואר שפסק כהרשב"א, המרדכי ור"ת. ופסק שחמץ בפסח לא חשיב דשיל"מ משום שהוא יתקלקל עד לאחר הפסח, ובכה"ג חז"ל לא גזרו, ורק הגר"א בביאורו סק"י כתב דכשיש הפסד לא שייך בו דשיל"מ כמ"ש בס"א.
אלא שבחידושי רעק"א כתב, שהרש"ל ביש"ש (חולין פ"ח סי' פז) חולק וס"ל כהרמב"ם דגם בכה"ג שאפשר שהמאכל יתקלקל חשוב דשיל"מ. וטעמו דמנין לנו להקל כהרשב"א ר"ת וכו' בלי ראיה, וגם הרמ"א בתורת חטאת (כלל ע"ד כתב להקל כהמרדכי והרשב"א בלי טעם וראיה ואם היה אומר קבלה היא בידו החרשתי, אלא שסמך ארב גובריה שהיקל).
אולם להלכה פסקו כדברי השו"ע דלא שייך דשיל"מ בדבר שיתקלקל. ובבדי השולחן (סק" ל"ד) כתב שאפי' אם אינו מתקלקל כ"כ עד שאינו ראוי לאכילה, אלא מתקלקל ונפגם קצת, ג"כ חשוב כדבר שאין לו מתירין, אולם במקרה שאינו מתקלקל רק אינו משובח כ"כ ע"י שהייתו, חשיב מ"מ כדבר שיל"מ. וכן פסק הכף החיים (קב אות יט), וכן הביא בזבחי צדק (בשם הכרתי סקי"ב) והוסיף בסעי' ב שם שאם האיסור מתקרר וצריך להוציא הוצאות לחממו אפ"ה יש להחמיר ואינו בטל, דהפסד מועט כזה לא מיקרי הפסד, והביא כן בשם הפרי תואר (סק"ה), והוסיף בכף החיים (או"ח סי' תקיג אות יג) שאם נתערבה ביצה קלופה או מבושלת עם ביצים אחרות לא שייך בזה דשיל"מ ובטלה כדין איסור שנתערב בהיתר, וטעמו דלא שייך עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, דהא סכנה הוא להניח ביצה קלופה שיעבור עליה לילה.
השולחן ערוך ביו"ד (סי' קב) כתב, דבר שיתקלקל לא שייך בו דשיל"מ ודלא כהרמב"ם. ולכאורה נראה סתירה, שהשו"ע באו"ח (סימן תמז) כתב שחמץ בפסח אסור במשהו, והט"ז שם הביא שכן דעת הרמב"ם, וכן הב"י כתב שהרמב"ם טעמו משום דשיל"מ והביא לטעם הרא"ש דלא בדילי אינשי מיניה, וא"כ נמצא שהשו"ע כן פוסק כהרמב"ם.
אולם בשו"ת יחוה דעת (ח"ה סימן סב בהערה), הוכיח שהשו"ע לא ס"ל כטעמו של הרמב"ם מסעי' ב שבסימן תמז, שם כתוב חמץ משעה שישית עד הערב בטל כשאר איסורין. ואם ס"ל לשו"ע כהרמב"ם לא היה בטל משום דהוא דבר שיל"מ, אלא ודאי שאינו סובר כטעם הרמב"ם, ומ"ש בשם הרמב"ם זה רק לומר שחמץ בפסח אוסר במשהו, אבל בטעם הדבר לא סובר כמותו.
תשובה: מה שאמרו חז"ל דבר שיש לו מתירין אינו בטל אפי' באלף, זה דוקא "במין במינו" כגון ביצה שנולדה ביו"ט שנתערבה בביצים, שאז אנו אומרים שאינה בטלה ואסורה עד לאחר היו"ט, אבל אם הביצה שנולדה ביו"ט נתערבה בתבשיל אינה חשובה כדבר שיש לו מתרין ובטלה, ואם יש שישים כנגד הביצה התבשיל מותר (שו"ע סי' קב ס"א).
סימן יב - בדין חתיכה הראויה להתכבד
א. בביאור דברי הרשב"א.
ב. בביאור דברי הרא"ש.
שאלה: חתיכה הראויה להתכבד שאינה בטלה אפי' באלף האם צריכה להיות מבושלת בדוקא ורק אז אינה בטלה, או אפי' חתיכה חיה חשובה ראויה להתכבד ואינה בטלה. נפק"מ לחתיכת נבלה או טרפה חיה שנתערבה בעוד חתיכות, האם יש להתיר את התערובת משום ביטול ברוב כיון שאינה חתיכה הראויה להתכבד משום שאינה מבושלת.
א. בביאור דברי הרשב"א.
איתא במשנה חולין (דף צו:) חתיכה של נבלה וכן חתיכה של דג טמא שנתבשלה עם חתיכות, בזמן שמכירן בנותן טעם (דהיינו מוציאם והשאר מותר בנותן טעם) ואם לאו כולן אסורות והרוטב בנותן טעם.
ושואלת הגמ' (דף ק.) ותבטיל ברובא, דמדאו' בטל ברוב מאחרי רבים להטות. עונה הגמ' הא ניחא למ"ד כל שדרכו לימנות שנינו (אפי' אם פעמים מוכרים אותו במספר לפעמים בכמות) ומשו"ה אינו בטל, ולכן כיון שחתיכת נבלה היא "כל שדרכו" לימנות, שפעמים נמכרת במניין ופעמים לא, זה כבר נותן לה את החשיבות של דבר שבמניין, ולכן מובן מדוע הנבלה אינה בטלה ברוב, ומשו"ה אומרת המשנה שאינה בטלה. אלא למ"ד "את שדרכו", דס"ל שדבר שבמנין זה רק דבר שנמכר לעולם במניין ולא מוכרים אותו בכמות, א"כ הנבלה זה לא דבר שנמכר תמיד במניין, אז אין לו חשיבות של דבר שבמניין, ועל כך שוא' הגמ' מדוע נבלה שנפלה לכמה חתיכות בשר אינה בטלה. על זה מתרצת הגמ', שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד לפני האורחים.
מבואר מגמ' זו שחתיכת נבלה חשובה "כל שדרכו" לימנות, דהיינו שחתיכת נבלה פעמים נמכרת במנין ופעמים נמכרת במשקל. שכן הגמ' אומ' הא ניחא למ"ד "כל שדרכו" שלשיטתו מובן מדוע הנבלה במשנה אינה בטלה.
במשנה במסכת ע"ז (עד.) כתוב, אלו אסורין ואוסרין בכל שהוא, יין נסך וכו'. שוא' הגמ' תנא מאי כחשיב, אי דבר שבמניין קחשיב ליתני נמי חתיכת נבלה שהיא ג"כ דבר שבמניין, ואם איסורי הנאה קחשיב לתני חמץ בפסח. אמר ר' חייא בר אבא ואי תימא ר' יצחק נפחא האי תנא תרתי אית ליה, דבר שבמניין ואיסורי הנאה, שכדי לאסור בעינן תרתי. ונבלה היא רק דבר שבמניין ואינה איסורי הנאה לכן לא מנו אותה במשנה, וחמץ בפסח הוא איסור הנאה אבל אינו דבר שבמניין לכן לא מנתה אותו המשנה. וכן רש"י ד"ה "תרתי" כתב, שחמץ כיון שאין דרכו למנות בטל, ונבלה אע"ג דדבר שבמניין הוא, אינה חשובה כיון שאינה איסור הנאה.
ומבואר מגמ' זו שחתיכת נבלה דינה "את שדרכו" לימנות שתמיד נמכרת במניין ולא במשקל. ולכאורה נראה שהגמרות סותרות, שבחולין הגמ' אומרת שחתיכת נבלה היא "כל שדרכו", ובע"ז הגמ' אומ' שחתיכת נבלה היא "את שדרכו".
הרשב"א בתורת הבית (בית ד' שער א' עמ' יג:) מסביר שחתיכה הראויה להתכבד זו לא חתיכה קטנה כיון שאין אדם מתכבד בה בפני האורחים, ולא גדולה כיון שהיא עומדת לחתוך, דהיינו שצריך לחתוך אותה עוד עד שתהיה ראויה להאכל, אלא "ראויה בינונית", "ראויה" מצד שהיא מבושלת ומוכשרת לאכילה, "ובינונית" מצד הגודל. וראיה שגדולה אין לה חשיבות. מדאמרינן בפרק התערובות ולבטלו ברובא, ומשני משום שבעלי חיים חשיבי ולא בטלי. ז"א שרק בגלל שהוא בעל חי אינו בטל, אבל אם יהיה אותו גודל שחוט כן בטל אע"פ שהוא גדול. נמצא שהרשב"א ס"ל שחהר"ל היא חתיכה בינונית לא קטנה ולא גדולה.
עוד שואל הרשב"א באיזה אורח מדובר שראוי לכבד אותו באותה חתיכת נבלה. אם אורח ישראל הרי נבלה זו אסורה בשבילו, ואם אורח גוי אז בשר וחלב שנתבשלו יחד אסור לתת אפי' לגוי שהרי בשר וחלב אסור בהנאה. וא"ת שמה שאמרה הגמ' זה רק לעניין הגודל, שכמוה אותו גודל יהיה אסור ולא שצריך בפועל שתהיה אותה חתיכה ראויה להאכיל את האורח, זה א"א לומר, כיון שבגמ' במסכת יבמות אמרינן חתיכת חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות טהורות כולן מותרות, ואמאי אם הכל תלוי בשיעור, אז כיון שהיא חהר"ל לא תתבטל. ותירץ בשם ספר התרומות שחהר"ל זו חתיכת נבלה שנפלה לקדרה שיש בה כמה חתיכות בשר והתבטלה, ואם יכבד אורח מאותה קדרה, היא חשובה חתיכה הראויה להתכבד ואינה בטלה, אבל אם כאשר תתבטל לא יכבד מאותה קדרה אורח ישראל, כיון שאין זה כבוד לכבד מדבר שהיה בו ביטול, אז אינה חשובה חהר"ל ובטלה. ובסוף דבריו הסביר דהא דחתיכת חטאת טמאה שנתערבה בטהורות כולן מותרות, זה משום שהם מותרות רק לכהנים ומשו"ה אינן נחשבות חהר"ל בפני האורחים, ולכן החטאת בטלה ומותרת.
נמצא לדעת הרשב"א שחהר"ל היא חתיכה שצריכה להיות "ראויה" מצד עצמה לכבד בה את האורח.
ועוד אומר הרשב"א במשמרת הבית ד"ה "ועוד", שחתיכת נבלה חשובה "כל שדרכו" לימנות, ולא "את שדרכו" לימנות שכן מפורש בגמ' חולין. ובד"ה "ומ"מ" כתב שאת שדרכו וכל דרכו הוא עניין אחד, וחהר"ל הוא עניין אחד. ז"א דבר שבמניין היא חשיבות בפנ"ע, אע"פ שאין לה חשיבות של חהר"ל, וחהר"ל יש לה חשיבות בפנ"ע אע"פ שאין לה חשיבות של דבר שבמניין.
העולה מדברי הרשב"א דמ"ש בגמ' חתיכה הראויה להתכבד, הדגש הוא על ה"ראוי" שצריך שתהיה ראויה מצד עצמה לכבד בה עכשיו אורחים משום שזו חשיבותה, שהיא חתיכה חשובה שראוי לכבד בה, ולכן צריך שתהיה מבושלת, שאם לא, אינה ראויה לכבד בה אורחים, וכן צריך שתהיה בגודל בינוני שבכך היא ראויה לכבד בה אורחים, כיון שבגדולה לא ראוי לכבד בה, וכן צריך שיהיה אפשר לכבד בה אורח ישראל ולא גוי. ולכן חתיכה הראויה להתכבד היא חשובה בפנ"ע אע"פ שאינה נמכרת במניין, כמו שאמר הרשב"א שהיא כל שדרכו לימנות. (ואנו קיי"ל כר' יוחנן שאמר בר"מ "את שדרכו", ולכן אם היא כל שדרכו, אז אינה חשובה מצד דבר שבמניין. מ"מ חשובה מצד חהר"ל).
ב. בביאור דברי הרא"ש.
הרא"ש בחולין (פ"ז סי' לו) כתב שחהר"ל היא אפי' חתיכה חיה שאינה מבושלת, ומה שכתוב בגמ' חתיכה הראויה להתכבד, הכונה היא לשיעור הגודל, כלומר שיהיה שיעור של חתיכה שראוי לכבד בה אורחים, ולכן אע"פ שהיא מצד עצמה עדיין לא ראויה לאכילה היא אינה בטלה וחשובה חהר"ל. וז"ש הרא"ש הא דקאמר ראוי להתכבד בפני האורחים לאו למימר שתהיה ראויה כמו שהיא עתה (כדברי הרשב"א), אלא משום שיעור נקטינן דגדולה כי האי שראויה ליתן לפני אורח נכבד אחר שנתבשל חשובה. נמצא לפי הרא"ש שהדגש הוא בעצם גודל החתיכה וזה מה שנותן לה את החשיבות.
והביא ראיה לכך מהמשנה בפרק בתרא דערלה, שחלפי תרדין וקולחי כרוב ודלעת יונית, אף שהם חיים ואין דרך לבשלם שלמים אלא מחתכין אותן אפ"ה חשובים אף שאינם ראויים כעת לאכילה.
וכן ראיה מע"ז (עד.) דקתני אלו אסורין ואוסרין בכל שהוא וכו'. והגמ' הקשתה ולחשוב נמי חתיכת נבלה. ומזה שהגמ' מקשה כן, משמע שחתיכה הראויה להתכבד היא דומה להנך הכתובים במשנה דלא בטלי מפני חשיבותם אע"ג דהשתא לא חזו למיכל. ומכל הנך מוכיח הרא"ש שחהר"ל אפי' שהיא חיה ואינה מבושלת חשובה ולא בטלה.