אור ברסלב
ספר מנחת ישראל איסור והיתר - נותן טעם לפגם › סימן כ - בדין קדרה שאינה בת יומא

ספר מנחת ישראל

איסור והיתר - נותן טעם לפגם · סימן כ - בדין קדרה שאינה בת יומא

סימן יט - בדין בריה ודברים החשובים הנותנים טעם לפגם

א. בביאור פלוגתת הראשונים בביאור דברי האיסור והיתר.

ב. בדברי האיסור והיתר (כלל לב סי"ב) האם גזרת חז"ל על הקדרה הוא באיסור מושבח או אף בפגום.

ג. אמאי הוצרכו חכמים לגזור קדרות שאינן בני יומן אטו בני יומן, תיפוק ליה מדאין מבטלין איסור לכתחילה.

ד. בדין קדרה שלא השתמשו בה י"ב חודש.

א. בביאור פלוגתת הראשונים.

איתא בגמ' ע"ז (עה:) ולמ"ד נטל"פ מותר, גיעולי עכו"ם דאסר רחמנא היכי משכחת לה. אמר רב חייא בריה דרב הונא לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא דלאו נותן טעם לפגם הוא, מכאן והילך לשתרי (שיהא מותר אף לכתחילה כיון שפגום), גזירה קדרה שאינה בת יומא משום קדרה בת יומא. מבואר שגזירה היא רק על הקדרה שאין להשתמש בה, אבל התבשיל שבושל בקדרה זו מותר, שאם בדיעבד בישל בכלי שאינו בן יומו, הקדרה אסורה והתבשיל מותר.

וקשה מה ראו חכמים להתיר המאכל ולאסור הקדרה.

התוס' ד"ה "מכאן" כתבו, ויש לתת טעם מה ראו חכמים להתיר המאכל ולאסור התבשיל, כיון שכרגע הקדרה והתבשיל שניהם פגומים א"כ מדוע לחלק בינהם. ותרצו, לפי שהקדרה היה בה איסור גמור תחילה, אבל המאכל לא נבלע בו איסור מעולם. ז"א כיון שהקדרה בעבר בלעה איסור מושבח משו"ה יש לגזור עליה ולאוסרה אטו קדרה בת יומא שבלעה שבח, אבל המאכל מעולם לא נבלע בו איסור מושבח משו"ה לא גזרו עליו. וכן הרא"ש (פ"ה סוף סי' לו) כתב כן, והוסיף הרא"ש טעם נוסף, שבתבשיל אין לגזור דילמא אכיל בנתבשלה בת יומא, שהרי לא מצוי לבשל בבת יומא הואיל ואסור לכתחילה אפי' כשאין בת יומא.

האיסור והיתר (כלל לד דין יא) כתב וז"ל: אך נוהגים שלא להשתמש במים לכתחילה לשום דבר דהא בלעי מפגם בשר וחלב, ובמים גרידא אין שייך דיעבד כמו בתבשיל שהוא דבר חשוב והתורה חסה עכ"ל. מבואר מדבריו שמלכתחילה חז"ל גזרו בין על הקדרה ובין על התבשיל, אלא שבתבשיל חסו על ממונם של ישראל לכן התירוהו, והראיה שמים אין בהם חסרון כיס משו"ה אם נתבשלו בקדרה שבלועה מדבר פגום אסורים כדין הקדרה.

נמצא שתבשיל יש לו דין של דיעבד שהתירוהו חכמים בצירוף של הפסד ממון, משא"כ מים אע"פ שיש להם גם דין של דיעבד שכבר נתבשלו, מ"מ נתנו להם חכמים דין של לכתחילה ואסרוהו כיון שאין בו חסרון כיס. נמצא שאם יש בו תרתי, דין של דיעבד וגם חסרון כיס התירוהו חכמים. (ואף שגם במים לאחר שבישל חשוב כדיעבד, אלא שנותנים להם דין של לכתחילה שכאילו בא לשאול האם מותר, ומורים לו לאסור כיון שאין בהם חסרון כיס).

הרמ"א (סי' צה ס"ג) פסק כדברי האיסור והיתר שהמים נוהגים בהם איסור לכתחילה, וכן כתבו הט"ז (סק"י) והש"ך (סקי"ד). אולם הב"י בסי' צד (סעי' ד) פסק כהתוס' והרא"ש שלגבי אוכלים לא גזרו כלל.

ב. בביאור דברי האיסור והיתר.

יש לחקור לדעת האיסור והיתר, מה הדין לגבי כלי חרס שבלע איסור וכעת הוא אינו בן יומו, האם יש להתירו כשם שהתירו התבשיל. שהרי כלי חרס אין לו תקנה ע"י הגעלה, וא"כ הוי ליה כדיעבד, דאף שכאשר בא לשאול אם מותר להשתמש בכלי הוי כלכתחילה ויש לאסור, מ"מ כיון שאין לו תקנה בהגעלה חשיב כדיעבד, דכשם שחז"ל התירו את התבשיל משום שחסו על ממונם של ישראל, א"כ יש להתיר הקדרה מצד חסרון כיס.

בהגהות אשר"י על הרא"ש (פ"ה סי' לו) כתב שקדרה אי שרי לבישולי באינה בת יומא אתי לבשל בבת יומא, אבל אין לומר שהגזרה היא שאין לבשל באינה בת יומא כיון שזה חשוב לכתחילה, ונטל"פ אסור לכתחילה, וכיון שקדרות חרס טעונות שבירה הוה ליה כדיעבד, אז הקדרה מקבלת דין של דיעבד ומותרת, ואת זה בא לשלול הגהות אשר"י, שאין לומר שזה תלוי בדין לכתחילה ודיעבד, דא"כ קדרות חרס היו צריכות להיות מותרות, אלא ודאי טעם האיסור הוא כדברי הרא"ש והתוס' שחז"ל גזרו על קדרה שאינה ב"י כיון שהיה בה איסור גמור מושבח, משא"כ המאכל שמעולם לא היה בו איסור מושבח לכן התירוהו.

ולפי"ז כאשר חז"ל גזרו ואסרו את הקדרה, לא חילקו איזו קדרה היא חרס או מתכת, שאם צריך לשבור את החרס ישבור ולא ישתמש. אולם הברור הוא שמדבריו מוכח דאיכא מ"ד דס"ל שהכל תלוי בלכתחילה ודיעבד, כמו האיסור והיתר.

אולם הט"ז (סי' צה סק"י) כתב והמים נוהגים בהם וכו', ואין שייך דיעבד במים גרידא כמו בתבשיל "וקדרה" שהוא דבר חשוב והתורה חסה על ממונם של ישראל. מבואר שהט"ז סבר שדין זה שייך לא רק בתבשיל שחסו בו חכמים על ממונם אלא ה"ה בקדרת חרס, דכיון שיש בה חסרון כיס חכמים חסו על ממון ישראל ונתנו לקדרה דין של דיעבד והתירוה.

אלא שיש לשאול מנין לט"ז דין זה באיסור והיתר, הרי האו"ה בשער לד סעי' יא דיבר רק על תבשיל ולא על קדרה, ואף שמסברה כך צריך לומר שכשם שחסו על התבשיל צריך לומר שחסו על הקדרה, מ"מ דין זה לא הוזכר באו"ה.

אולם אחר העיון נראה שהאו"ה כן מחלק בין קדרת חרס לקדרת מתכת. שקדרת חרס כיון שיש בה חסרון כיס חכמים התירוה ונתנו לה דין של דיעבד, ואילו קדרת מתכת כיון שאין בה חסרון כיס, שאפשר להגעילה משו"ה אסורה. וז"ש האו"ה (שער לג אות ח') שדוקא המאכל מותר אם נתבשל בקדרה שאינה בת יומא, אבל הקדרה עצמה "בעבור שהיא מתקיימת והיא דבר שכיח בכל יום גזרו עליה חכמים כלי שאין בן יומו אטו בן יומו וכו' עד שיגעילנה אם היא של מתכת". מבואר להדיא שטעם גזרת חז"ל על קדרה, הוא כיון שמתקיימת שאפשר להגעילה משו"ה גזרו שאין לבשל עד שיגעיל. משא"כ כלי חרס שאינו מתקיים לא גזרו בו ונתנו לו דין של דיעבד.

נמצא לפי האו"ה, הא דגזרו חז"ל על קדרה שאינה בת יומא זה רק בקדרה של מתכות, אבל בשל חרס לא, דכיון שיש בהם חסרון כיס דינם הוא כדיעבד.

ועיין בפתחי תשובה (סי' קכב סק"א) ד"ה "לכתחילה" שכתב, ועיין במנחת יעקב (כלל פה' אות סד) הביא שכתוב בתשובת חכמי וונציה שזה דוקא בכלי מתכות כיון דאית להו תקנה בהגעלה, משא"כ כלי חרס שצריך שבירה הוי כדיעבד ומתירין הכלים לאחר שהיית מעל"ע (כדברי האו"ה), והאריך להשיג על זה מכמה סוגיות בש"ס ובפוסקים, ומ"מ מסיק שם בשם גדול אחד שבהפסד מרובה יש להתיר בכלי חרס עיי"ש. ולענ"ד אומר הפתחי תשובה, קשה להתיר אפי' בהפסד מרובה דלפי הגהות אשר"י כמ"ש לעיל הדבר אסור ופליג על האו"ה. וכן בחכמת אדם (כלל נה ס"ז) כתב שרק בהפסד מרובה יש להתיר קדרות חרס בלאחר מעל"ע, ואם יש עוד צדדים להקל אפשר לסמוך על זה, אבל בלאו הכי לא. ועיין בבדי השולחן (סי' קג סקכ"ח) שאסר קדרת חרס.

ג. בדברי האו"ה (כלל לב סי"ב) האם גזרת חז"ל על הקדרה היא דוקא באיסור מושבח או אף בפגום.

האיסור והיתר (כלל לב סעי' יב) כתב שבקדרה ודאי שאסור לכתחילה אפי' לאחר מעת לעת, מאחר שלא נתבטל בה האיסור (דהיינו שלא היה שישים לבטלו), כגון שהרתיח בקדרה יין ונפל שם חלב או נבלה וכה"ג, אז אע"פ שהיין מותר בשתיה כיון שנפגם מהאיסור, מ"מ הקדרה אסורה, ועל כך מביא האו"ה שני טעמים לגזור בקדרה. א. הבלע שנבלע בקדרה הוא פגום ופוגם בכל המאכל, מ"מ שפיר שייך לגזור עליו כמו שגזרו בגמ' על קדרה שאינה בת יומא אטו בת יומא, וה"ה כאן אל תבשל בקדרה זו שהיא בת יומא אע"פ שהיא פגומה, שמא תבוא לבשל בקדרה בת יומא שנותנת טעם לשבח ואיסורה מן התורה, וכדמיון גזרת חז"ל בגמ' מקדרה לקדרה. ב. עוד יש לגזור, אף שקדרה זו פוגמת כל מאכל שינתן לתוכה, מ"מ יש לחוש שמא יבוא לבשל בה דבר שישביח את המאכל ויגיע לדאו'.

הרמ"א (סי' קג ס"ב) פסק בתחילת דבריו את דברי האו"ה לפי טעמו השני, שיש חשש שמא האיסור הראשון שהוא פגום יתן שבח בתבשיל השני. והסביר הגר"א (סק"ח) דכל שכן כאן יש לגזור על הקדרה, דבגמ' גזרו מקדרה לקדרה, שאין להשתמש בקדרה שאינה ב"י אטו ב"י, וכ"ש כאן אין להשתמש בקדרה זו שמא יבשל בה דבר שמשביח את האוכל שפיר שייך לגזור, וכן כתב הגר"א בסי' צט סקי"ח.

הפרי מגדים במשבצ"ז (סק"ו) ד"ה "ודע" כתב לבאר דברי האו"ה, דהא דגזרינן בקדרה שאינה ב"י או בקדרה בת יומא שבלעה פגם, זה דוקא באופן שהאיסור שנכנס לקדרה ופגם, היה איסור שמצד עצמו היה מושבח וטרי, אז אף שפוגם התבשיל או שהקדרה אינה ב"י אסור, אבל אם האיסור שנכנס לקדרה היה קצת מוסרח, דהיינו שהוא בעצמו איסור והאוכלו לוקה משום נבלה מ"מ הוא פגום ומוסרח קצת, באופן כזה לא גזרו חז"ל ואם נפל לקדרה ופגמה יהיה מותר לכתחילה להמשיך לבשל בקדרה זו. וכדברי התוס' בע"ז שהסבירו מה ראו חכמים לחלק בין הקדרה לתבשיל, שהרי כעת שניהם פגומים, ותירצו שבקדרה היה בעבר איסור גמור דהיינו מושבח, משא"כ האוכל מעולם לא בלע איסור גמור. ולפי"ז מדויק שרק באופן שהקדרה בלעה איסור גמור גוזרים על קדרה שאינה ב"י אטו ב"י, אבל אם הקדרה בלעה מאיסור פגום אז אין הבדל בין הקדרה לתבשיל ששניהם בלעו מפגום ושניהם פגומים כעת, ולכן שרי לבשל בקדרה זו לכתחילה, ולכן הפמ"ג "מכניס" את התוס' בפירוש האו"ה.

אולם לאחר העיון נראה שא"א לומר שהאו"ה סובר כהתוס', שהרי האו"ה בכלל לד סי"א כתב, אך נוהגים שלא להשתמש במים לכתחילה לשום דבר דהא בלעי מפגם בשר וחלב, ובמים גרידא אין שייך דיעבד כמו בתבשיל שהוא דבר חשוב והתורה חסה עכ"ל. מבואר מדבריו שאין שום חילוק בין הקדרה לתבשיל ושניהם אע"פ שפגומים אסורים שכך גזרו חז"ל, אלא שחז"ל חסו על ממונם של ישראל והתירו התבשיל ואסרו המים. מבואר דאף שהמים בלעו מפגום ולעולם יבלעו מפגום (כאשר הקדרה אינה ב"י) אפ"ה אסרום, שהרי אין לקדרה שום מעליותא על המים (לדעת האו"ה).

ועיין ביד יהודה (סי' קג ס"ב סקי"ב) בארוך שכתב להדיא שיש מחלוקת בין התוס' לאיסור והיתר, וז"ל: ומיהו לפימש"כ הפוסקים (תוס' והרא"ש) דלכך גזרינן יותר בהכלי מהמאכל וכו', אך האיסור והיתר לשיטתו דבכלל לג דין ח' מחלק בחילוקים אחרים, כיון שבכלי אינו דבר המתקלקל. וכן בחכמת אדם (כלל נה סעי' ו) הביא להדיא את פלוגתת התוס' והאו"ה והנפק"מ בינהם, ודלא כהפרי מגדים דס"ל שהתוס' והאו"ה חדא שיטה.

ד. אמאי הוצרכו חכמים לגזור ולאסור קדרות שאינן בני יומן אטו בני יומן, תיפוק ליה מדאין מבטלין איסור לכתחילה.

הרשב"א בתורת הבית הארוך (ש"ד פיסקא יט) ד"ה "כבר ביארנו למעלה" כתב, איסור מועט שנבלע בכלי אם דרכו של אותו כלי שלא להשתמש בה היתר מועט בכדי שיתן זה טעם בהיתר שישתמשו בו כמו קדרה גדולה וחבית גדולה וכיוצ"ב הרי זה מותר להשתמש בו לכתחילה אע"פ שהוא בן יומו, לפי שא"א לבוא לידי נתינת טעם, אבל אם הוא כלי שמשתמשים בו בדבר מועט כמו קערה וכיוצ"ב אסור להשתמש בו, שאין מבטלין איסור לכתחילה אפי' איסור מועט, ואפי' איסור הבלוע, ע"כ.

והראיה לכך מברייתא בע"ז (דף לג.) קנקנים חדשים מותרים ישנים או מזופתין אסורים כיצד, עכו"ם נותן לתוכו יין ישראל נותן לתוכו מים. עכו"ם נותן לתוכו יין ישראל נותן לתוכו ציר ומורייס ואינו חושש, כשאמרו ישראל נותן לתוכן מים ג' ימים, כלומר ישראל נותן לתוכן מים "ושותה אותן". וטעם הדבר להתיר משום שיין הבלוע בכלי דבר מועט הוא, שכל שמשתמשים בו "צונן" אינו בולע אלא מעט, ולכן כאשר נותן מים יש במים שישים יותר מהיין הבלוע, א"כ בכל פעם שנותן מים היין האסור מתבטל במים ולכן מותר בשתיה. וה"ה בקדרה שמשתמשין בה בשפע וא"א לבוא בא לידי נתינת טעם כיון שתמיד יש שישים נגד האיסור המועט שנבלע, לכן מותר לכתחילה.

טעם הדבר: הא דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא דין דרבנן, כמ"ש הרשב"א במשמרת הבית (ב"ד ש"א עמ' יט.), ולכן חכמים גזרו זאת רק באופן שאפשר להגיע לידי איסור תורה, שאם היו מתירים לבטל איסור לכתחילה, אז פעמים שהיה יכול להגיע לידי איסור תורה, כגון שלא היה שישים נגד האיסור, לכן אמרו חז"ל שאין מבטלים איסור לכתחילה. אולם במקום שא"א אף פעם להגיע לידי איסור תורה, כמו בקדרה גדולה שמשתמש בה תמיד בשפע ונבלע בה איסור מועט, באופן שלעולם לא יגיע לידי איסור תורה, בכה"ג מסביר הרשב"א שמותר לבטל איסור לכתחילה, ורק במקרים שמשתמשים בקדרה בין בשפע ובין במועט שם שייך שיגיע לידי איסור תורה, לכן גזרו שאין מבטלים איסור לכתחילה, אבל בנד"ד מותר לבטל איסור לכתחילה. [ועיין בר"ן ע"ז דף יב: ד"ה "איבעיא" ששם שאל הרשב"א את רבו רבינו יונה, שאם לפי הגמ' אפשר להכשיר קנקנים של יי"נ א"כ נמצא שמותר לבטל איסור לכתחילה. וע"כ עונה לו רבו שבאופן שלא יגיע לידי נתינת טעם אין איסור לבטל ומותר לכתחילה, ועפי"ז כתב הרשב"א בתורת הבית את הדין הנ"ל].

וכדברי הרשב"א מבואר ברש"י במס' ע"ז דף לג: ד"ה "לא חש למילתא" למגזר שכרא אטו חמרא, דשכרא מבטל ליה לחמרא. מבואר דרש"י מדין ביטול אתי, וכן כתבו התוס' ד"ה "שרא", אומר ר"י דה"ה מים וכל שאר משקין לבד מיין. ומדכתבו שה"ה לכל שאר המשקין פשטות דבריהם שזה מדין ביטול, שכל שיהיה שישים מבטל ליה ליין.

אולם הר"ן במס' ע"ז (דף יב: מדפי הרי"ף) ד"ה "איבעיא" פליג וס"ל הא דמכשירין הכלי ע"י מים, אינו מטעם שיפליטו היין נסך מהכלי, שהרי לא מצינו בשום מקום שהצונן יפליט, אלא ודאי שאין המים מכשירין אלא מפני שמפיגין היין הנבלע בתוך הכלי ומבטלין טעמו, ולא שמערבין אותו עם ההיתר, אלא הרי הן כאילו שורפין אותו "במקומו". דהיינו דס"ל להר"ן שהיין הבלוע אינו יוצא מהכלי ומתערב עם המים ומתבטל, אלא שהמים או הציר או המורייס מפיגים את טעמו של היין הבלוע ושורפין אותו במקומו, דהיינו שמפיגין טעם היין הבלוע וטעמו פג, וזהו ההיתר של הקנקנים שבלוע בהם יי"נ, ולא מדין ביטול.

הרא"ש בע"ז (פ"ב סי' כג) בתחילתו כתב, וכן מים מותר ליתן בהם קנקנים, ואע"ג דבכוליה משערינן (פי' בכל דופני הכלי) ואין במים ובשכר שישים לבטל היין הנבלע אפ"ה שרי. הרא"ש סובר שגם בצונן משערין בכל דופני הכלי שצריך שישים כנגד דופני הכלי, ולא כהרשב"א דס"ל שבצונן הבלע הוא מועט. א"כ לפי הרא"ש אם אין שישים נגד היין מדוע הוא מותר. ואמר כי טעם היין הנפלט לתוכו פגום מעיקרא הוא, דהיינו שהמיזוג של היין עם המים, שכר וחומץ הוא שילוב קשה, כמו שנותנים חומץ לגריסים שהוא ג"כ חשוב נטל"פ ומותר בדיעבד.

ומבואר שהרא"ש סובר כהרשב"א שבצונן כן פולט, אלא דס"ל שהצונן מבליע בכל הכלי, ולכן אין שישים כנגד כל דופני הכלי. משא"כ להרשב"א הבלע בצונן הוא מועט.

ולענ"ד יש להעיר על מ"ש הרא"ש שהשילוב של יין עם מים הוא פוגם. שהרי כתוב בגמ' בכמה מקומות, כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא, נמצא שמים עם יין זה המיזוג הכי טוב שיש, וכיצד אומר הרא"ש שהוא פוגם. ואף שיש יותר משלוש מידות מים ביין, מ"מ אינו פוגם אלא שלא ראוי לברך על זה בופה"ג.

ועיין בדרישה יו"ד (סי' קכב סק"ב) ד"ה "נראה" שהסביר את המחלוקת בין הרשב"א, רש"י והתוס', להרא"ש.

הטור (סי' קכב) הביא את דברי הרשב"א. וכתב שאינו נראה להתיר מק"ו, דאפי' קדרה שאינה בת יומא שהיא מותרת אסורה משום גזרה אטו בת יומא, וכ"ש באותו כלי עצמו אע"פ שאין דרך להשתמש בו היתר מועט, יש לנו לגזור שמא ישתמש בהיתר מועט.

הב"י בד"ה "ומ"ש רבינו ואינו נראה" דחה לקושיית הטור, דאין כאן קושיה כלל כיון שאינו דומה, שהרי מה שהתיר הרשב"א זה משום שאין משתמש בה כלל בהיתר מועט, וכל דבר שאינו מצוי לא חוששין לו, ואין זה דומה לקדרה בת יומא ואינה בת יומא ששם אדם עשוי לבשל בזו ובזו, לכן שייך לגזור, משא"כ כאן שלא שייך לגזור, וכן הב"ח ד"ה "כתב הרשב"א" דחה את ק"ו של הטור. ולכן הב"י פסק להלכה את הרשב"א הנ"ל בלא שום חולק.

הב"ח ד"ה "כתב הרשב"א" הביא את דברי הרא"ה והר"ן שהשיגו על הרשב"א וסברו שהיתר של קנקנים אינו משום ביטול, אלא מטעם "הפגת" טעם, ולכן אומר הב"ח שלפי דברי הר"ן בכלל גזרת חכמים שאמרו דקדרה שאינה ב"י אסורה אטו ב"י, אז ג"כ יש לגזור כאן איסור מועט אטו איסור מרובה, דהיינו שאין להשתמש כאשר נבלע איסור מועט, אטו יבלע איסור מרובה וליכא שישים, ועוד כיון שגזרו על שאינה ב"י שטעמה פגום, ק"ו שיש לגזור על קדרה ב"י שטעמה לשבח אף שנבלע מועט אטו יבלע איסור מרובה, ולמסקנה הב"ח חולק על הב"י ולא פוסק את הרשב"א.

השו"ע (בסי' קכב ס"ה) פסק להלכה את הרשב"א, וז"ל: איסור מועט שנבלע בכלי שדרכו שלא להשתמש בו היתר מועט בכדי שיתן זה טעם בהיתר שישתמשו בו כמו קדרה גדולה וחבית וכיוצ"ב. הרי זה מותר להשתמש בו לכתחילה אע"פ שהוא בן יומו, לפי שא"א לבוא לידי נתינת טעם, אבל אם הוא כלי שמשתמשין בו בדבר מועט כמו קערה וכיוצ"ב אסור להשתמש בו שאין מבטלין איסור לכתחילה אפי' איסור מועט ואפי' איסור הבלוע. וחזר על דין זה בסימן צט ס"ז. אולם הש"ך (סק"ג) חלק על השו"ע , ופסק כהטור הרא"ה והב"ח, וכן כתב הט"ז (צט ס"ז). אולם הפרי חדש (סי' קכב סק"ג) ד"ה "גם" פסק כהרשב"א והשו"ע. ועיין בבדי השולחן (סי' צט ס"ז סק"פ) ובביאורים ד"ה מותר שדן בפלוגתא זו. ועיין בזבחי צדק (סי' צט סעי' נ) שהביא שגם הרמ"א בתורת חטאת פסק כהרשב"א (בכלל פה דין יב) וסיים ואנו אין לנו אלא דברי מרן ומור"ם ז"ל, וכן פסק הפר"ח, וכן משמע מדברי ערך השולחן (סי' קכב אות י) והכי נקטינן.

ה. בדין קדרה שלא השתמשו בה י"ב חודש.

ידועה שיטת החכם צבי שכל כלי שלא השתמשו בו י"ב חודש מותר וא"צ להגעילו. וננסה לבאר מה טעם ההיתר.

בשו"ת החכם צבי (שאלה עה) הביא ראיה מהא דאמרי' בגמ' ע"ז (לד.) ת"ר החרצנים והזגים של עכו"ם לחין אסורין יבשים מותרים הי ניהו לחין והי ניהו יבשין, אמר רב יהודה אמר שמואל לחין כל י"ב חודש, יבשים לאחר י"ב חודש. ובפשטות הזגים והחרצנים היו בתוך קנקנים וא"כ גם הקנקנים מיישנן עד י"ב חודש ומותרים. ונמצא דמבואר מגמ' זו שקנקנים אם מיישנן יב"ח מותרים.

ואין להקשות על כך, מהא דשנינו במס' כלים (פ"ט מ"ב) חרסין שנשתמש בהן משקין טמאין ונפלו לאור התנור, הוסק התנור טמא שסוף משקין לצאת, וכן בגפת חדשה, אבל ישנה טהור. ש"מ דחרסין אפי' בישנין אסורים, וכל החילוק הוא רק בגפת, וא"כ רק לשיטתנו שקנקנים מחרס מיישנן יב"ח וטהורים, שמכאן מוכח שלא כן. אולם כשנדייק ממשנה זו אדרבה מכאן מוכח כדברינו. שהרי קנקנים של חרס מטעם מה אנו מתירין אותן אף שתשמישן בצונן, שהרי לאחר יב"ח אנחנו אומרים שהבלע חשוב כעפרא בעלמא הבלע, וה"ה חרסין דמתניתין מסתמא תשמישן בצונן, ואפ"ה אמרי' דאף שלאחר יב"ח עדיין משקין בלועין בתוכן, מ"מ משקין אלו לאחר יב"ח ריחם פג טעמם נמר ואין בהם טעם כלל וחשובים כעפרא בעלמא.

בסוף התשובה ד"ה "ואם" שואל החכם צבי א"כ מדוע רק ביין נסך פשיטא לנו שלאחר יב"ח הוא מותר לכתחילה, ובשאר איסורין כמו נבלה בו"ח וכדו' לא מצאנו בש"ס שהתירו לכתחילה לאחר יב"ח. וי"ל שחילוק הדבר כך הוא: דלגבי יין נסך תוך יב"ח אפי' בדיעבד אסור ואין שום היתר, משו"ה לאחר יב"ח שרי לכתחלה דמינכרא מלתא טובא בין תוך יב"ח ללאחר יב"ח, ויש לזה קול וכולם יודעים דתוך יב"ח הדבר אסור אפי' בדיעבד, לכן התירו לאחר יב"ח לכתחילה, ואין לגזור על אחר יב"ח אטו תוך יב"ח, כיון שהגדרים ברורים.

אבל בשאר איסורים, מי שבישל תוך יב"ח בדיעבד האוכל לא נאסר, לכן אם לאחר יב"ח אתה מתיר לכתחילה, אז נקל הוא לטעות ויבואו לבשל תוך יב"ח לכתחילה, דכיון ששניהם מותרים תוך יב"ח דיעבד, ולאחר יב"ח לכתחילה, אז נקל הוא לטעות ולא יחלקו בין ההתרים, לכן גזרו חכמים בשאר איסורים שלאחר יב"ח אין לו היתר לכתחילה ונשאר תמיד בדיעבד.

ואף שזה חשוב כגזרה לגזרה, גזרה אחת על קדרה שאינה ב"י, וגזרה שניה שאין להשתמש בקדרה לאחר יב"ח לכתחילה שמא יבוא להשתמש תוך יב"ח לכתחילה. על כך אומר הרב שבכה"ג שהדבר מצוי ושכיח לתקלה גוזרים גזרה לגזרה כדמוכח בגמ' עירובין, ובכמה דוכתי בש"ס.

ולפי"ז אומר החכם צבי בחמץ בפסח לבני אשכנז הנוהגים איסור כל יב"ח אף שהוא לפגם. יש לומר שבלאחר יב"ח יהיה מותר אפי' לכתחילה שזה דומה ליין נסך, דכשם שביי"נ תוך יב"ח אסור אפי' בדיעבד, ה"ה בפסח תוך יב"ח אסור אפי' בדיעבד, וכשם שביין נסך לאחר יב"ח מותר לכתחילה, ה"ה בפסח לאחר יב"ח מותר לכתחילה. נמצא שמי שבישל בקדרת חמץ, אסור לו תוך יב"ח להשתמש בה בפסח, ואם נשתמש האוכל אסור אפי' בדיעבד, משו"ה לאחר יב"ח מותרת הקדרה לכתחילה.

אולם כל זה דוקא לסוברים שנטל"פ בפסח אסור כדעת הרמ"א, אבל הפוסקים כדעת מרן השו"ע דס"ל שנטל"פ מותר אפי' בפסח א"כ אין להתיר כלי חמץ לאחר יב"ח כיון שתוך יב"ח מותר בדיעבד.

ואעפ"כ מסיים החכם צבי דאף שבחשבון יוצא שכלי חמץ לאחר יישון יב"ח מותר, לא מלאני לבי להתיר לבשל בפסח בקדרה של חמץ שעברו עליה יב"ח, אבל בדיעבד ממני יוצאה הוראה להלכה להתיר התבשיל ולא לאסור אותו בקדרה שהיא לאחר יב"ח.

נמצא לפי החכם צבי שאין היתר לספרדים כלל ביישון כלי יב"ח, וא"כ א"א לצרף אותו לכל מיני ספקות בפסח. אולם בשו"ת יבי"א ח"ז הביא שיש ראשונים שסוברים כדעת החכם צבי ביישון כלי יב"ח, ולא מטעמו אלא התירו בכל גווני, ולכן לשיטתם אפשר לצרף דין של יישון כלי יב"ח עיי"ש.

תוכן העניינים

ספר מנחת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה