איסור והיתר - נותן טעם לפגם · סימן יט - בדין בריה ודברים החשובים הנותנים טעם לפגם
א. בביאור פלוגתת האחרונים בדעת הרמ"א.
ב. בביאור פלוגתת הפרי חדש והמגיד משנה.
א. בביאור פלוגתת האחרונים בדעת הרמ"א.
הרמ"א ביו"ד (סי' קג ס"א) כתב, מיהו דברים החשובים כבריה או כיוצא בה אם אינם פגומים בעצמם אע"פ שפוגמים התבשיל אינן בטלים אפי' באלף (איסור והיתר כלל לב). מפשטות דברי הרמ"א יוצא שכל דבר שאינו פגום בעצמו כגון עוף טמא, גיד הנשה וכדו', אם הם שלמים אז אע"פ שפוגמים בטעמם את התבשיל אפ"ה אינן בטלים אפי' באלף מפני חשיבותן, אבל דברים הפגומים בעצמם כגון זבובים, יתושים ותולעים וכדו' כיון שפגומין בעצם אינם חשובים אפי' שהם שלמים. וכ"כ הצבי לצדיק (סימן קג) דמשמע מהרמ"א שאם פגומים בעצמם גם בריה בטיל, ולפי"ז לא אדע למה החמירו כ"כ האחרונים בסי' פד בעניין המילבין (תולעים שבקמח) ושארי תולעים הפגומים בעצמם הלא בטלים בשישים אם אין להם דין בריה. וכן הפתחי תשובה (סי' ק סק"ג) הביא בשם הפנים מאירות שהוכיח דברי הרמ"א מהרשב"א שבריה בטילה אם פגומה בעצמה, אף שאח"כ חלק על הרמ"א, מ"מ כך הבין בדבריו. וכן בגליון המהרש"א כתב שמשמע שפגום מעצמו בטל, וכן הפר"ח בתחילת דבריו בא לשלול אפשרות זו.
הפרי חדש (סי' קג סק"א) מסביר שהרמ"א בא לומר כיצד אותו איסור בטל מצד בריה. והסביר דמ"ש אם אינם פגומין, זה לא בא למעט זבובים ויתושים שהם ודאי לא בטלים אפי' באלף, שאע"פ שהם מאוסים הכי אסרינהו רחמנא. אלא הרמ"א מדבר על בריה חשובה כגון עוף טמא שלא נסרח לגמרי, אבל "אם מוסרח לגמרי" אז אפי' בפנ"ע מותר לאכול וכ"ש ע"י תערובת, כדאמרינן בעבודה זרה, הראויה לגר קרויה נבלה, ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה. ומ"ש הרמב"ם (פי"ד ממ"א הי"א) אכל אוכל אסור אחר שהסריח והבאיש בטל מאוכל אדם הרי זה פטור. ומשמע אבל אסור מדרבנן. האיסור הוא אינו מצד נבלה אלא מצד בל תשקצו. נמצא שאותו עוף טמא שנסרח לגמרי אף שאסור באכילה מדרבנן, מ"מ אם נפל לתערובת כבר לא מאוס לאנשים ומותר משום בל תשקצו.
נמצא לדבריו שהרמ"א דיבר רק על עוף טמא, ולא על יתושים ותולעים שבהם פשיטא שיש דין של בריה, והעוף הזה למרות שאם נסרח אסור לאוכלו משום בל תשקצו (מדרבנן) מ"מ אם נפל לתערובת היא מותרת, וזה מה שבא הרמ"א לחדש, דין היתר לעוף טמא שנסרח שאם נפל לתערובת מותר, ורק אם העוף הטמא אינו סרוח לגמרי ונפל לתערובת אינו בטל אפי' באלף כיון שיש לו חשיבות של בריה.
גם הגר"א הסביר כדברי הפר"ח שהרמ"א בא להתיר עוף טמא שהוא בריה חשובה שאם הוא מושבח אסור ואינו בטל אפי' באלף כיון שהוא בריה, אבל אם הוא מוסרח לגמרי, אז אע"פ שהוא אסור באכילה משום בל תשקצו כדברי הרמב"ם שכתב פטור, ומשמע פטור אבל אסור, בא הרמ"א לומר דמ"מ אם נפל לתערובת כיון שזה דין של דיעבד כל התערובת מותרת, וזה מה שחידש הרמ"א להתיר.
ונמצא לדבריהם שהרמ"א פסק כהרמב"ם שנבלה מוסרחת אע"פ שמהתורה מותרת באכילה, מ"מ אסורה מדרבנן משום בל תשקצו.
הט"ז (סק"ב) מסביר שכל דבר שעדיין לא הוסרח לגמרי, אבל הוסרח קצת אז אע"פ שיש עליו שם איסור, והוא אסור מן התורה וצריך רוב לבטל אותו, מ"מ חשיבות של בריה כבר פקעה ממנו, דכיון שהוא מוסרח "קצת" חכמים הפקיעו ממנו דיני חשיבויות, ורק כאשר לא הוסרח כלל שייכת חשיבות של בריה, שאע"פ שפוגם את התערובת אינו בטל כיון שהוא בריה, ועיין בפמ"ג (משבצ"ז סק"ב) שהבין כן בט"ז, דכיון שאמר שהנבלה בטלה ברוב משמע שאין סרוחין לגמרי, דאם סרוחין לגמרי מותרים באכילה ואינם צריכים ביטול, לכן מדכתב שצריך ביטול משמע שאינו מוסרח לגמרי.
נמצא לדבריו בדעת הרמ"א שלכל השרצים יש דין בריה, ורק כאשר סרחו קצת בטלה חשיבותם. ואלו הם דברי הט"ז להדיא באיסור והיתר (שער לב סעי' ו) וז"ל: אפי' אם הוא דבר שבמנין כגון בצים מוזרות שסרחו ונתערבה אחת מהם באחרות, וכל כה"ג או חהר"ל ונעשה לטעם שסרחו, דמאחר שסרחו בטל חשיבותה אפי' נתבשלו תוך המאכל ואינו מכירו, אף גופו בטל ברוב בעלמא.
ועלו בידינו ג' שיטות בהסבר הרמ"א. שיטת ערוה"ש והצבי לצדיק ועוד. לדעת הרמ"א בכל השרצים אין חשיבות של בריה, ורק בדברים המושבחים מעיקרא שייך דין בריה ואינם בטלים אפי' באלף, וז"ש הרמ"א "ואם אינם פגומים בעצמם", כלומר שאם נפגמו כבר אין להם חשיבות של בריה. ואלו הם פשטות דברי הרמ"א, ומה שאחרים הסבירו אחרת זה בגלל הכרחים מסויימים, אבל כולם מודים שזוהי פשטות הרמ"א.
שיטת הגר"א והפר"ח. בשרצים לעולם אפי' נפגמו ונסרחו לגמרי שייך איסור אכילה מדאו', ואם נפלו לתערובת והם שלמים שייך בהם דין בריה לעולם, וזהו חידושו של הרמ"א שרק בבריה חשובה כעוף טמא (לאפוקי שרצים) אע"פ שהוא מצד עצמו אסור באכילה משום בל תשקצו מ"מ כאשר נפל לתערובת הכל מותר.
שיטת הט"ז שכל הדברים שייך בהם דין בריה ואינם בטלים אפי' באלף, ורק אם נסרחו אפי' קצת כבר בטלה חשיבותן משום בריה ולכן בטלה ברוב, אולם האוכלם עובר איסור ולוקה.
נמצא שלפי ערוה"ש, פרי לצדיק ועוד, דכל שהנבלה נסרחה לגמרי מותרת ואין לוקין על אכילתה, אז גם כאשר נופלת לתערובת אפי' שהיא שלמה מותרת ובטלה חשיבותה מצד בריה.
ולפי הפר"ח, שרץ אפי' סרוח לגמרי האוכל אותו לוקה, א"כ אפי' אם נפל לתערובת אינו בטל אפי' באלף, דעדיין הוא בחשיבותו מפני שהוא שלם.
לדבריהם כל שלוקין עליו אינו בטל בתערובת (אם הוא שלם) וכל שאין לוקין עליו בטלה חשיבותו ומותרת התערובת.
ורק לפי הט"ז והאיסור והיתר, יוצא דבר משונה, כשהוא בפנ"ע אם אוכלו לוקה אם מוסרח קצת, ואם בתערובת מותר ובטלה חשיבותו.
ונראה להסביר ששורש פלוגתתם הוא מהו טעם חכמים לאסור בריה. צד אחד לומר כיון שהתורה החשיבה בריה, כגון זבוב וכדו' לעניין מלקות, שאפי' שהוא קטן לוקה עליו. א"כ חכמים כעין דאו' תקון, שכל דבר שהוא בריה הוא חשוב ולא בטל אפי' באלף. צד שני חכמים ראו שהתורה החשיבה את הבריה שלוקין עליה אפי' שהיא קטנה, לכן הם אמרו שכל בריה שיש לה את ארבעת הדברים שמנה השו"ע בסי' ק ס"א ברית נשמה, שלמה, וכו' אז היא חשובה ואינה בטלה אפי' באלף.
הפר"ח למד כהטעם הראשון שחכמים גזרו על בריה כעין דאו', ולכן כל עוד היא שלמה אז אפי' שהיא סרוחה לגמרי לא פקע ממנה שם בריה ואינה בטלה אפי' באלף, ומשו"ה פסק הפר"ח שאפי' שסרחה לגמרי הנמלה או כל השרצים , אם נפלו בתערובת אינם בטלים, שאין חשיבותן פוקעת מהם כלל. אבל בדברים המושבחים כגון עוף טמא וכדו' אם נסרחו לגמרי נלמדים מנבלה, וכיון שנסרחו לגמרי מותרים ולא לוקין עליהם, ומשו"ה גם בטלים בתערובת ופקעה חשיבותן משום בריה.
משא"כ הט"ז סבר בדין בריה כהצד השני, שחכמים הם אלו שהחשיבו את הבריה בגלל ארבע החשיבויות שמצאנו בה, ולפי"ז אם השרץ או העוף הטמא נסרח קצת, אז אע"פ שהאוכלו לוקה, מ"מ כיון שנסרח קצת חכמים בעצמם הפקיעו ממנו חשיבות בריה כיון שסרוח קצת ואינו חשוב, ולכן פסק הט"ז והאיסור והיתר שאם נסרח קצת בטל בשישים, שפקעה ממנו חשיבות בריה.
ב. בביאור פלוגתת הפרי חדש והמגיד משנה.
הרמב"ם (פ"ב ממאכלות אסורות הכ"א) כותב על דין בריה, בין שאכלה מתה, בין שאכלה חיה ואפי' סרחה הבריה ונשתנית צורתה, הואיל ואכלה כולה לוקה. ובפ"ד הי"א כותב הרמב"ם, אדם שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור. ולכאורה נראה שהרמב"ם סותר את דבריו, שפעם פסק שהאוכל אוכל סרוח לוקה, ופעם פסק שהאוכל אוכל סרוח פטור.
המגיד משנה בפ"ב ביאר דמ"ש אפי' סרחה הבריה, הכונה בשלא סרחה והבאישה עד כדי שלא תהא ראויה לאדם, אבל אם סרחה כ"כ כבר ביאר רבינו בפרק ד' מי שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי הוא פטור. נמצא לדבריו דמ"ש הרמב"ם סרחה לוקה, הכונה סרחה קצת שעדיין שם נבלה עליה או שם שרץ עליו, וכיון שלא סרח לגמרי משו"ה לוקה. ולפי"ז אין חילוק בין שרצים הפגומים או דברים המושבחים שנפגמו, אם סרחו לגמרי ואינם ראויים לאדם שמותרים מהתורה משום נבלה, ואם סרחו קצת שראויים בשעת הדחק לאכילה אסורים ולוקין עליהם.
אולם הפרי חדש (סי' קג סק"א) כתב שבדברים המאוסים מצד עצמן כגון עכברים ויתושים, אע"פ שהסריחו אסורין מן התורה. שהם עצמם חשובים כנבלה סרוחה אע"פ שלא הסריחו, ואפ"ה אסרתם התורה, וא"כ אין שום חילוק בין סרחון דידהו לסירחון דעלמא, ואפי' נסרחו לגמרי לא פקע שום איסור מהם, ומלקי לקי עלייהו. ולפי"ז אפי' בתערובת אינם בטלים.
נמצא לדבריהם שדברים המאוסים לעולם אסורין אפי' שנסרחו לגמרי, ואפי' בתערובת אינם בטלים, ואומר הפר"ח שזוהי דעת הרמב"ם באומרו בפ"ב בריה שהסריחה וכו' לוקה. דמיירי בשרצים שאע"פ שנסרחו לגמרי' אפ"ה אסורים מן התורה ולוקה עליהם.
יסוד המחלוקת של הפר"ח והמגיד משנה. שבנבלה נאמר הראויה לגר שמה נבלה, ושאינה ראויה לגר, דהיינו שסרחה לגמרי אין שמה נבלה ומותרת. ונחלקו הפר"ח והמ"מ האם מנבלה לומדים לכל התורה כולה או לא.
המ"מ סובר שמנבלה לומדים לכל האיסורים שבתורה שאם נסרחו ואינם ראויים לאדם מותרים, ומשו"ה הסביר ברמב"ם דמ"ש שאם סרחה לוקה הכונה שלא סרחה לגמרי, כיון שאם סרחה מותרת מן התורה, ואין הבדל בין דברים הפגומים, למושבחים ואח"כ נפגמו.
אולם הפר"ח סבר שנבלה אינה מלמדת לכל האיסורים שבתורה, אלא לדברים המושבחים שאח"כ סרחו שהם מותרים, אבל שרצים מתחילתם ועד סופם אסורים ואפי' סרחו לגמרי, שהרי בחיותם חשובים כסרוחים לגמרי, אז גם במיתתם ואפי' שסרחו אסורים.
ועיין באיסור והיתר (שער לו סעי' ו) בסופו דס"ל בדעת הרמב"ם כהמ"מ, שכתב שם שנמלה אם הוסרחה קצת בטלה ברוב. מפורש שאפי' בשרצים איכא ביטול ואינם אסורים לעולם כהפר"ח.
להלכה כותב בדי השולחן (סי' קג סוף סק"ו) דלדינא נראה שיש להחמיר בזה כשנפגמה רק קצת ולחשבה כבריה שלא תתבטל.