איסור והיתר - נותן טעם לפגם · סימן יח - בדין נטל"פ בשרצים
א. בביאור דברי הראשונים בפירוש הגמ' (ע"ז סח:).
ב. בביאור פלוגתת הרשב"א והר"ן.
ג. בביאור דברי הרמב"ם.
א. בביאור דברי הראשונים בפירוש הגמ' (ע"ז סח:)
איתא בעבודה זרה (סח:) ההוא עכברא דנפל לחביתא דשיכרא, אסריה רב לההוא שיכרא, אמרוה רבנן קמיה דרב ששת נימא קסבר רב נטל"פ אסור, אמר להו רב ששת בעלמא סבר רב נטל"פ מותר, והכא חידוש הוא, דהא ממאיס מאיס ובדילי אינשי מיניה, ואפ"ה אסרה רחמנא, הלכך נטל"פ נמי אסור.
התוס' ד"ה "ההוא" הקשו, תימה דהא צונן בצונן הוא ולשתרי, וי''ל דמיירי ששהה העכבר שם יום או יומיים והיה כבוש בתוך השכר, וכבוש הרי הוא כמבושל.
נחלקו הראשונים בביאור דברי רב ששת באומרו "חידוש הוא".
רש"י – ביאר מדוע אמר רב נטל"פ בשרצים אסור, הרי גם בלא שתזהיר התורה על אכילתו, אף אחד לא יאכל אותו כיון שהוא מאוס, ומזה שהתורה אסרתו, שמע מינה שאפי' אם נתן טעם לפגם אסור, והחידוש הוא מדאסרתו התורה.
תוס' – ד"ה "דהא" סבר שאף שהעכבר הוא דבר מאוס, מ"מ לא היינו יודעים שהאוכלו עובר בלאו דלא תאכל שרץ, לכן צריך לכותבו אע"פ שהוא מאוס. ועוד לדברי רש"י חידוש זה של רב ששת הוא לא ככל חידוש שבתלמוד שזה איסור הבא מכלל היתר או היתר הבא מכלל איסור, לדבריו הוא איסור הבא מכלל איסור, שהרי התורה אסרה את העכבר, ומזה למדים שגם אם נותן טעם לפגם אסור.
ולכן אומרים התוס' שהחידוש הוא שבכל התורה כולה נטל"פ מותר, והחידוש כאן הוא שאף שהעכבר נתן טעם לפגם מ"מ אסור, וזה ככל חידוש שבתלמוד שהוא איסור הבא מכלל היתר, שבכל התורה נטל"פ מותר וכאן נטל"פ אסור. ופירוש זה של התוס' הוא כהר"ן על הרי"ף (דף לב:) ד"ה "ההוא עכברא" שהחידוש הוא דהו"א שהעכבר כיון שהוא מאוס יהיה מותר לאוכלו כמו נבלה סרוחה, וחידשה התורה שאסור.
הר"ן (על הרי"ף דף לב:) סוד"ה "ההוא עכברא", כתב בדעת רבא דנטל"פ מותר אפי' בעכבר, ולא ס"ל לרבא טעמא דרב ששת דאמר דמשום דחידוש הוא אף טעמו אסור, אלא אין לנו בו אלא מה שחידשה התורה דהיינו גופן, אבל פליטתן לא עכ"ל. כונת הר"ן לענות על מה שלכאורה קשה עליו. הר"ן סובר בדין נטל"פ שמותר כיון שאינו נהנה, וקשה הרי עכבר הוא מאוס ואינו נהנה מתערובתו ואפ"ה אסרתו התורה, ומוכח שאף שלא נהנה מתערובתו אפ"ה אסור. ועל כך מסביר הר"ן שאין לנו בו אלא מה שחידשה התורה דהיינו גופן, התורה חידשה שגוף העכבר אסור, אבל לא מצאנו בשום מקום בתורה שיש לאסור תערובתו, ומשו"ה תערובתו מותרת.
להבנת הראשונים בסוגיא נעשה חזרה קצרה על השיטות בדין נטל"פ.
שאלו הראשונים כיצד אפשר ללמוד דין נטל"פ מנבלה כדאמר ר"ש בע"ז סח:, הרי מה שמותר מנבלה זה רק כשהיא פגומה לגמרי ואינה ראויה לגר, וא"כ כיצד רש"י בדף סז. ד"ה "כל שאינה חסרה" אומר שאפי' אם הטעם קצת פגום קרויה אינה נאכלת, הרי אין זה דומה לנבלה שרק כאשר היא סרוחה לגמרי מותרת, הדמיון אינו נכון.
הרא"ה בבדק הבית (דף יט. בית רביעי שער א) ד"ה "אלא" כותב שקדרה שאינה בת יומא שהותרה זה משום שהבלע שבה הוא פגום מכדי גר, דהיינו שהוא סרוח לגמרי ולכן הוא מותר, וזה ממש כמו הדין בנבלה עצמה, ואע"פ שאין הטעם ניכר בהיתר, זה משום שההיתר מחפה עליו באופן שלא יהא ניכר, אבל הבלע עצמו סרוח לגמרי ומשו"ה בתערובת מותר. לכן לפי הרא"ה נטל"פ לומדים מנבלה, שבין בנבלה בפנ"ע ובין נבלה בתערובת כדי שיהיו מותרים שניהם צריכים להיות סרוחים לגמרי, ולכן רבי שמעון למד נטל"פ מנבלה דס"ל שכדי שתהיה מותרת צריכה להיות סרוחה, ולא מספיק שהוא פגום קצת.
נמצא לפי הרא"ה. נבלה בפנ"ע, כדי שתהיה מותרת צריכה להיות סרוחה לגמרי. טעם נבלה בדופן הכלי, אם אינו בן יומו גם הוא סרוח לגמרי ומשו"ה מותר. ממשות נבלה בתערובת, אם פוגמת קצת את התערובת אסורה כיון שאינה סרוחה לגמרי, ורק אם יהיה שישים כנגד אותה חתיכה שבכה"ג אין טעם נבלה כלל, היא מותרת אבל אם פוגמת קצת עדיין אסורה.
הרשב"א בתורת הבית (ב"ד ש"א עמ' יט.) כתב שנטל"פ המותר הוא אפי' אם פוגם קצת בתערובת, ומה שר"ש הביא ראיה מנבלה זה רק לגבי נבלה עצמה, שרק כאשר היא סרוחה לגמרי אינה קרויה נבלה ומותרת, אבל בתערובת (לפי פירוש ראשון בפמ"ג סי' קג סק"א) הולכים אחר נתינת טעם, ונתינת טעם למדנו ממשרת, שמשם למדנו שאם הטעם הוא לשבח אמרי' טעם כעיקר, שע"י הטעם מזהים את האיסור וטעמו זוהי הכרתו, אבל כאשר הטעם הוא לא לשבח אלא לפגם, מותר ולא אמרי' בכה"ג טעמו זוהי הכרתו ומותר. נמצא לפי הרשב"א שמנבלה למדנו על הנבלה בעצמה שרק כאשר סרוחה לגמרי מותרת, ולעניין תערובת למדנו "ממשרת" שכל שהטעם פגום מותר, ולכן לפי הרשב"א אם האיסור פוגם אפי' קצת את התערובת מותר, דבכה"ג לא אמרי' טעימתו זוהי הכרתו.
הר"ן בחידושיו על מסכת ע"ז (דף סז.) ד"ה "כל" סבר כדברי הרא"ה שנטל"פ נלמד מנבלה גם לעניין תערובת, אלא שהלימוד הוא שונה. וכך מסביר הר"ן דכשם שבנבלה בפנ"ע כאשר היא סרוחה לגמרי מותרת כיון שאינו נהנה כלל מהאיסור, הוא הדין כאשר הנבלה בתערובת ופוגמת קצת, שאינו נהנה מהאיסור כלל אדרבה מצטער עליו שהוא כאן, ומשו"ה מותר. נמצא שכל שנהנה מהאיסור אסור, וכאשר לא נהנה מותר, ולכן רבי שמעון לומד נטל"פ מנבלה שטעמם שוה.
ולדבריו אם נפלה חתיכה ממשית של איסור בתערובת, אז אף שמצד הטעם הוא אינו נהנה מהאיסור שהרי פגם את התערובת, אבל מ"מ האיסור הגדיל את מידת התערובת, וכיון "שנהנה" מכמות התערובת אסור, שבכה"ג יש לו איזו הנאה.
ב. בביאור פלוגתת הרשב"א והר"ן.
הרשב"א בתורת הבית הארוך (ב"ד ש"א יט:) הסביר בדעת רב ששת שכל הדברים הפגומים מעיקרן כעכברא דביתא וזבובין וכיוצ"ב, אף תערובתן כיוצ"ב שאסורים, שאע"פ שהן פוגמין תערובתן אסור, כיון שעיקר איסורן בפגם הוא. דהיינו שהתורה אסרה אותם בעצם פגמתן, לכן גם כשהם בתערובת הם אסורים אף שפוגמים את התערובת.
אבל רבא חולק על רב ששת וסובר שאפי' הדברים המאוסין מעיקרן שאסר הכתוב אין עושין תערובתן כיו"ב, שאף שהם עצמם מאוסין ופגומין ואפ"ה אסרם הכתוב, מ"מ כשנתערבו בהיתר המושבח ופגמוהו הרי החזירוהו משבח לפגם, וכל שמשתנה משבח לפגם מותר.
הרשב"א בהמשך דבריו תמה על שני דברים.
שאלה א. דבשלמא שאר דברים המושבחים (כגון נבלה) כשנפגמו בין בפנ"ע בין ע"י תערובת מותרים שהרי נשתנו משבח לפגם, ולא אסרן הכתוב בפגמן, אבל האיסורים הפגומים מעיקרן (כגון עכבר וכדו') כל שנתערבו בתערובות ואע"פ שפגמו טעם ההיתר, מ"מ הרי הוא טועם את טעם האיסור, בכעניין שאסרו הכתוב, ומדוע מותר ?
ועל כך עונה הרשב"א, שהכתוב אסר את אכילת הפגומין בפנ"ע, אבל כשנתערבו בהיתר שהולכים אחר נתינת טעם, וכל שנותן טעם לפגם מותר, וכדכתב הרשב"א בשאר איסורין דעלמא, דכשם שבנבלה אם נתערבה בהיתר ופוגמת טעמו מותר, משום שאינו נותן טעם לשבח אלא לפגם לא אסרו הכתוב, דטעם לשבח למדנו ממשרת, שכל שנותן טעם לשבח אסור, וכשהטעם לפגם מותר, ומשו"ה שרץ שנתערב בהיתר מותר.
שאלה ב. כאשר ישנה ממשות איסור בתערובת ואין שישים כנגדה מדוע היא מותרת, ואפי' יש מהאיסור כזית בכא"פ מדוע מותר ?
ועל כך מתרץ הרשב"א דלא התרנו את התערובת אלא באופן שיש בהיתר רוב על האיסור, שהאיסור הוא מועט ובטל אצל הרוב, ואפי' אם האיסור נותן טעם כבר אמרנו שאין טעם כזה אוסר אדרבה הוא פוגם את התערובת.
שיטת הרא"ה, בבדק הבית שם הקשה על דברי הרשב"א שפירש ברב ששת דמה שאסרה התורה עכבר ה"ה לכל שאר הדברים הפגומין כגון זבובין וכדו'. שמא אין דין זה אלא בעכבר בלבד שפרט בו הכתוב בפירוש, והחידוש הוא שאע"פ שהוא מאוס ובני אדם בדילין ממנו אפ"ה אסור. ודין זה רק בעכבר מאוס בלבד, אבל כל שאר הדברים המאוסים ופגומין (כגון, זיקית, נמלים, זבובים וכיוצ"ב) "כולן מותרין" באכילה וזה נלמד מנבלה בק"ו, דכמו שבנבלה שהיא מוסרחת מותרת, שהיתה בתחילה מושבחת ולבסוף נפגמה, שרצים המאוסים ופגומים שמתחילתן פגומים לא כ"ש שיהיו מותרים. נמצא לדבריו שהמלמד על כל השרצים המאוסים שמותרים הוא "נבלה", שמשם למדנו שכל שרץ המאוס ופגום מתחילתו מותר מהתורה, ורק עכבר מאוס שפרט בו הכתוב לאסור, הוא ותערובתו אסורים לדעת רב ששת.
עוד הקשה הרא"ה על הרשב"א, במה שאמר שרבא חולק על רב ששת וסובר שכל הדברים הפגומין המאוסין שאסרן הכתוב, אין אוסרין תערובתן. והקשה הרא"ה כיצד אפשר שיהיו אסורין ולא יאסרו תערובתן, מניין יש לחלק בין איסור גופו לתערובתו. הרא"ה מקשה כן כיון שסבר שמנבלה לומדים שרק כאשר מסרחת מותרת, ולכן אם נפלה חתיכת נבלה שאינה מסרחת לתערובת אע"פ שפוגמת את התערובת אסורה, וה"ה כאן שהעכבר לפי הרשב"א הוא אסור אז גם תערובתו אסורה.
לכן הרא"ה מסביר את רבא אחרת. רבא חולק על רב ששת וסובר שכשם שכל הדברים המאוסים והפגומין מותרים מהתורה, אז גם העכבר המאוס הזה שבני אדם בדילין ממנו מותר, ומה שכתוב בתורה עכבר שאסור מיירי בעכברא דדברא שהוא מושבח, ועליו כתבה התורה איסור אכילה. נמצא לדבריו שאין מחלוקת בין רב ששת לרבא וכל הדברים המאוסים ופגומין מותרים מהתורה, אלא דנחלקו לאיזה עכבר התכונה התורה שאסור, עכברא דדברא או דמתא, רב ששת ס"ל דהתורה מיירי בעכברא דביתא המאוס, ורבא ס"ל דמיירי בעכברא דדברא המושבח.
ומוסיף הרא"ה ואומר שאף בדברים הפגומין ומאוסין שמותרים, מ"מ אם אחר שניתנו בתערובת השביחו את התערובת ודאי יהיה אסור שהרי השביח, והתורה התירתו בפגמו ולא כשמשביחו.
מסכם הרא"ה ואומר נקטינן דכל נותן טעם לפגם מותר, וכל הדברים הפגומין והמאוסין כגון עכבר וכיוצ"ב בעודן בפגמן הרי הם מותרים, גופן צירן ורוטבן (ומה שאסר הכתוב זה רק דברים מושבחים, אבל המאוסים מותרים ונלמדו מק"ו מנבלה) ואם הוכשרו ע"י תערובת אסורין.
אלא דיש להקשות על דבריו, דאם דברים המאוסים מותרים, א"כ מדוע הגמ' במכות (טז:) אומרת אכל פוטיתא לוקה ארבע, אכל נמלה לוקה חמש, אכל צירעה לוקה שש, והרי נמלים הם מאוסים ולדברינו היו צריכים להיות מותרים ולא ללקות עליהם.
מתרץ הרא"ה דמ"ש נמלה אין הכונה לנמלה ממש כיון שמאוסה, אלא זה רק סימן שאם יהיה משהו דומה לנמלה שהוא מושבח לוקה חמש, אבל נמלה שלנו כיון שמאוסה מותרת.
הרשב"א במשמרת הבית עונה על קושיות הרא"ה. מה שהקשה איך אפשר שיהא עכבר אסור ולא יאסור תערובתו. כותב הרשב"א ע"פ המשנה בע"ז (סה:) שם כתוב החומץ (יי"נ שהחמיץ) בפנ"ע אסור, ואם נפל ע"ג גריסין מותר. מפורש להדיא שיש חילוק בין גוף האיסור לתערובתו, והיין והחומץ שנפלו לתערובת לא נפגמו מצד עצמם, כמו נבלה שבתערובת שנפגמה, ואפ"ה מותר, וזה משום שכל שאין בהנאתן בנותן טעם מותר, דהיינו כל שלא נהנה מטעם האיסור מותר.
ועוד מה שהקשה הרא"ה על שרצים המאוסין שלא אסר אותם הכתוב, אבל אם השביחו בתערובת אסורין. קשה אם אתה אומר שלא אסרה התורה אלא את המושבחין, והמאוסין לא נאסרו, א"כ אפי' חזרו והשביחו מדוע יהיו אסורים הרי לא נאסרו מעולם, ולא דיבר בהם הכתוב כלל.
ועוד במה שכתב, שרבא חולק על רב ששת וס"ל שאפי' עכבר שהוא מאוס מותר, ומה שאסרה התורה זה רק עכברא דדברא שהוא מושבח וגם על רב חולק, ורבא סובר שעכבר אפי' בשכרא לא משביח, ולא יתכן לומר כך. דאם רבא פליג על רב שסובר עכברא בשכרא משביח, היה לו לרבא לומר אחר הכל ולית הלכתא כוותיה, ומדוע אמר ולית הלכתא כוותיה רק בנותן טעם לפגם.
ועוד הרבה הרשב"א להביא ראיות שנמלים, תולעים וכל הדברים המאוסים אסורים מהתורה, עיי"ש במשמרת הבית.
ג. בביאור דברי הרמב"ם.
הרמב"ם (בהל' מאכלות אסורות פט"ו הל"א) כותב, עכבר שנפל לשכר או חומץ משערין אותו בשישים, שאנו חוששין שמא טעמו בשכר או בחומץ משביח, אבל אם נפל ליין או לשמן או לדבש מותר ואפי' נתן טעם, מפני שטעמו פוגם, שכל אלו צריכין להיות מבושמים וזה מפסידן ומסריחן ע"כ.
הלחם משנה כתב שבגמ' לא הוזכר האיסור אלא בשכרא וחלא, ולכך כתב רבינו דבשאר משקין שרי. הלח"מ מסביר דמ"ש הרמב"ם יין שמן ודבש זה לאו דוקא אלא ה"ה לשאר משקין, וזה משום שבגמ' הוזכר רק שכרא וחלא שבהם יש חשש שמא השביחו, אבל בשאר דברים ודאי פוגמים ומותר.
אולם המהרש"ל בים של שלמה חולין (פ"ז סי' מח) בסופו כותב, שמהרמב"ם לא משמע הכי, שהרי כתב שאם נפל ליין שמן ודבש מותרים שאלו צריכים להיות מבושמים, ומשמע ששאר משקין אסירי, על כן נכון להחמיר בשאר משקין.
נמצא שנחלקו הלח"מ והמהרש"ל בדעת הרמב"ם, האם מה שכתב יין שמן ודבש זה בדוקא כמו המהרש"ל, או לאו דוקא כדברי הלח"מ.
השו"ע ביו"ד (סי' קד ס"ב) פסק שאם נפל עכבר (או שרץ אחר) ליין ושמן או לשאר משקין פוגם בודאי וא"צ שישים לבטל פלטתו. השו"ע פסק את הרמב"ם לפי פירוש הלח"מ דמ"ש יין שמן ודבש זה לאו דוקא.
בביאור הגר"א (סי' קד סק"ז) הסביר מה המקור לכך מהגמ', וכתב מדאיבעיא להו חלא מאי, דהיינו עכבר בחומץ מה דינו, האם בגלל שטעמו קשה אמרי' שאין העכבר מצליח לתת בו טעם או לא. מכלל דשאר משקין פשיטא להו דשרי, שהרי הספק היה רק על חומץ ושכר, שרק בהם יש חשש שמא השביחו, ומספק מחמירין וצריך שישים נגד השרץ, אבל בשאר דברים הגמ' לא הסתפקה ופשיטא לה שבשאר דברים השרץ פוגם בודאי ולכן מותר. אולם הדעה השניה דס"ל ברמב"ם שיין שמן ודבש זה בדוקא, הסביר הגר"א שם בסק"ח.
הטור (בסי' קד ס"ג) הביא את דברי הרשב"א שכתב, דברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהן כנמלים, זבובים ויתושין, שכל אדם בודל מהם למיאוסן, אפי' נתערבו בתבשיל ונמחה גופן בתוכו, אם ההיתר רבה עליו מותרין, ומ"מ כל שאפשר לבדוק ולהעביר במסננת בודק ומסננו. ומבואר מדברי הטור דפסק כדברי הרשב"א והר"ן שכל השרצים פוגמים ואם יש בהיתר רוב נגד האיסור מותר.
ואילו בסי' קז ס"ב כותב הטור, יש אומרים זבוב או נמלה שנמצא בקדרה והוציאוהו בכף צריך ליזהר שלא לתחוב הכף בקדרה לפי שכבר נאסר הכף כשהוציאו בו הזבוב מהקדרה, דשמא לא היה בו שישים כנגדו, ואם יחזור ויתחבנו לקדרה אוסרה אם אין שישים כנגדו. ולכאורה דברי הטור סותרים, דבסי' קד פסק כהרשב"א שטעם הזבוב בטל ברוב, ואילו בסי' קז פסק שצריך שישים נגד הזבוב, ואם אין שישים הכל אסור.
ויש לעיין מי זו הדעה שהביא הטור בסי' קז, שהרי בגמ' מבואר שכל השרצים פוגמים כמ"ש בתוס', ברשב"א ובר"ן, וא"כ כל שנותן טעם לפגם מותר וא"צ שישים נגדו. ומדוע הטור סובר שאם הוציאו זבוב עם הכף, אם אין שישים כנגדו במרק שבכף הכל אסור.
מקור דברי הטור הם מהאיסור והיתר (שער כז סעי' א) והשערי דורא (ליקוטים שאחר הלכות טרפות ע"ה) דס"ל שצריך שישים נגד הזבוב. ועדיין יש לעיין מה מקור הדברים.
בגמ' כתוב שיש חשש שעכבר בשכר או בחומץ משביח, כמו שהסתפק רבא בדעת רב, ולכן י"ל שדעה זו סברה כדעת הרשב"א, התוס' והר"ן שהעכבר שכתוב בגמ' זה לאו דוקא אלא ה"ה לכל השרצים. ועוד ס"ל דמ"ש בגמ' חמרא ושכרא זה לאו דוקא, אלא ה"ה לכל שאר המשקין (חוץ מיין שמן ודבש כמ"ש לקמן). ולכן דעה זו סוברת שאם נפל זבוב לתוך מרק יש חשש שמא הזבוב או הנמלה משביח את המרק, ולכן מספק צריך שישים כדי שיהא מותר, כמו שאם נפל עכבר בשכרא בעינן שישים בשכרא להתיר מחשש שמא השביח העכבר את השכר, וה"ה בכל שאר הדברים.
הב"י (סי' קד) בסופו ד"ה "ודע" הביא את דברי השערי דורא ועוד מספר ראשונים דס"ל הכי. ותמה עליהם מפני שדברי הרשב"א והר"ן ז"ל שמחלקים בינהם ( בין חלא ושכרא, לשאר משקין) מיוסדים על אדני פז, דהלכה כרבא שחולק על רב ששת, ומשמע נמי דעכברא לאו דוקא אלא ה"ה לכל הדברים שאדם בודל מהם מחמת מיאוסם שאם פגמו בטלים ברוב.
נמצא שהב"י סובר לפי הרשב"א, דמ"ש בגמ' עכברא בשכרא, זה לאו דוקא אלא ה"ה לכל השרצים, ומ"ש בגמ' חלא ושכרא זה בדוקא, שרק בהם יש חשש שמא השביחו, אבל את שאר המשקים הם פוגמים, כמ"ש לקמן בדעת הרשב"א. וכן פסק בשו"ע (סי' קד ס"ג) דברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהם כנמלים זבובים ויתושים שכל אדם בודל מהם למיאוסן, אפי' נתערבו בתבשיל ונמחה גופן לתוכו, אם ההיתר רבה עליו מותר וכו'.
ולפי"ז אם נפל זבוב או נמלה לתבשיל מוציאו והכל מותר כיון שטעם פגימתה בטל ברוב, וה"ה בכל איסור שנמצא בתערובת, וה"ה אם הזבוב נמחה באופן שלא נשאר שלם, אם א"א למצוא אותו בטל ברוב.
וליישב דברי הטור, אומר הב"י בסי' קז סוד"ה "ומ"ש" שאפשר שהטור בסי' קז רק הסביר את שיטת האיסור והיתר והשערי דורא, אבל הוא עצמו סובר כהרשב"א, דכיון שההיתר רבה על האיסור שרי בכל גוונא.