אור ברסלב
ספר מנחת ישראל איסור והיתר - נותן טעם לפגם › סימן יז - בדין נותן טעם לפגם

ספר מנחת ישראל

איסור והיתר - נותן טעם לפגם · סימן יז - בדין נותן טעם לפגם

איסור והיתר - נותן טעם לפגם

א. בביאור בגמ'.

ב. כיצד לומדים נטל"פ מנבלה.

ג. בביאור דברי הרשב"א .

ד. ביאור נוסף בדעת הרשב"א שגם לגבי טעם בעינן רוב.

ה. ביאור דברי השו"ע (או"ח סימן תמז ס"י).

א. בביאור הגמרא.

איתא במתני' במסכת ע"ז (סה:) כל שבהנאתו בנותן טעם אסור, וכל שאין בהנאתו בנותן טעם מותר, כגון חומץ שנפל ע"ג גריסין. ופרש"י כל שנהנה בטעמו של איסור דהיינו בנותן טעם לשבח אסור, וכל שאין בהנאתו בנותן טעם, שאינו נהנה בטעמו מותר.

ואמרי' בגמ' (סז:) אמר רב כהנא מדברי כולם נלמד נותן טעם לפגם מותר, ובגמ' הובאה מחלוקת תנאים בדין נותן טעם לפגם, ר"מ סבר נטל"פ אסור, ור"ש סבר נטל"פ מותר, ר"מ למד זאת מגיעולי עכו"ם דנותן טעם לפגם ואסור, ה"נ נטל"פ בתערובת אסור. ולר"ש לא אסרה התורה אלא קדרה בת יומא דלא לפגם הוא, ור"ש מאי טעמא, דתניא לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך וכו', כל הראויה לגר קרויה נבלה ושאין ראויה לגר אינה קרויה נבלה, ומתניתין כר"ש דנטל"פ מותר.

עוד אמרו בגמ' (דף סח.), אמר עולא מחלוקת ר"ש ור"מ בהשביח ולבסוף פגם, אבל פגם מעיקרא דברי הכל מותר, ור' יוחנן אמר בפוגם מעיקרא מחלוקת. ומסקינן כר' יוחנן דבפוגם מעיקרא מחלוקת אבל בהשביח ולבסוף פגם דברי הכל אסור. (נמצא דפלוגתת ר"ש ור"מ בדין נטל"פ היא באופן שפוגם מעיקרא דהיינו כאשר נפגשו שני המינים נפגם טעמם, כגון כלי שבלוע מטעם פגום, או חתיכת נבלה פגומה שברגע שהיא נכנסת לתערובת התערובת נפגמת, אבל כאשר האיסור נכנס לתערובת ולא פגמו אלא לאחר זמן, תערובת זו אסורה לכו"ע).

עוד איתא בגמ' (דף סז.) אמר ריש לקיש נותן טעם לפגם שאמרו, לא שיאמרו קדרה זו חסירה מלח יתירה מלח, חסירה תבלין יתירה תבלין, אלא כל שאין חסירה כלום ואינה נאכלת מפני זה. ופרש"י כל שאינה חסרה שום תיקון ואינה נאכלת מפני זה, כלומר ואיסור זה פוגם טעמה, ואינה נאכלת לאו דוקא דכיון "דפגימתה פורתא" קרי לה אינה נאכלת.

נמצא דנותן טעם לפגם בתערובת מותר כר"ש וילפינן מנבלה וכמתניתין, וזה באופן שפוגם מעיקרא כר' יוחנן, והטעם הפגום דאמרי' שמותר אין הכונה שפגום לגמרי, אלא אפי' פגום קצת שרי כדברי רש"י.

ב. כיצד לומדים נטל"פ מנבלה.

הפרי מגדים במשבצ"ז (סי' קג סק"א) ביאר בדעת הרשב"א כיצד לומדים נטל"פ מנבלה. שהרי מנבלה למדנו שרק כאשר היא סרוחה לגמרי היא מותרת, אם כן מדוע בתערובת נותן טעם לפגם, מותר גם בפגום קצת.

וכתב על כך שני הסברים: האחד, שמנבלה למדנו נותן טעם לפגם לאיסור בעין, שכדי שיהיה מותר צריך שיפגם לגמרי, וכשנפגם לגמרי פקע איסורו. וע"י תערובת בהיתר שרי מן "הסברא", דמסברא יש להתיר נטל"פ דטעם כעיקר איסורו נלמד ממשרת וזה דווקא בטעם מושבח, אבל טעם פגום כשהוא בתערובת ואפי' פוגם קצת, לא נאסר מן התורה. אלא שהפמ"ג הרגיש שהסבר זה קצת דחוק, כיון שאם הסבר זה נכון דממשרת למדנו שנטל"פ אפי' קצת פגום מותר, ולא מנבלה, א"כ כיצד ר"ש מביא ראיה לדבריו שנטל"פ מותר מנבלה, וא"ת שר"ש הביא ראיה רק לדבר שפגום לגמרי מנבלה, א"כ אין זו מחלוקתם של ר"ש ור"מ, שנחלקו על נטל"פ ור"מ מביא ראיה מכלי ב"י, ור"ש דוחה ומביא ראיה ממקום אחר להתיר.

לכן כתב הסבר נוסף. דאה"נ שר"ש למד הכל מנבלה, דכיון שמצינו חילוק בנבלה דכאשר היא מושבחת אסורה, וכאשר פגומה לגמרי מותרת, ה"ה בטעם פגום דיש חילוק, דרק טעם מושבח אסרה התורה מדין טעם כעיקר, אבל כאשר הטעם הוא פגום מותר מן התורה ע"י ביטול.

אולם הר"ן כמו שנכתוב דעתו לקמן, הסביר דכשם שבנבלה כל זמן שהיא מושבחת האוכלה "נהנה", וכשפגומה לגמרי אינו נהנה לכן מותרת. ה"ה בטעם פגום כיון שאינו נהנה מן הטעם הפגום אדרבה מצטער שהרי פוגם לו את ההיתר לכן מותר, ולדבריו היתר נטל"פ תלוי בהנאת האוכלו אם נהנה או לא, ולימוד זה כולו נלמד מנבלה.

ג. בביאור דברי הרשב"א.

הרשב"א בתורת הבית הארוך (ב"ד ש"א דף יט.) מקשה על הלימוד של ר"ש מנבלה, כיצד לומד ר"ש נטל"פ מנבלה, והלא מנבלה לומדים שכל זמן שהיא ראויה לגר אסורה, ואם היא אינה ראויה לגר מותרת (כלומר מוסרחת ביותר ואינה ראויה למאכל אדם), וכיצד נלמד מכאן שכאשר האיסור נותן טעם לפגם ואפי' קצת מותר. מתרץ הרשב"א שיש לחלק בין נבלה בפנ"ע לנבלה בתערובת. נבלה בפנ"ע ניתרת רק כאשר היא נפגמת לגמרי, וכאשר היא בתערובת הולכין בה אחר נתינת טעמה, וכיון שטעמה פגום היא מותרת. ודוקא כאשר האיסור הוא מועט ונפל לתוך היתר מרובה שאז בטל ברוב, אבל אם האיסור הוא מרובה חשוב כאילו הכל נבלה וצריך שיפגם לגמרי כדי שיהא מותר באכילה, וכן אם יש מחצה על מחצה צריך שיפגם לגמרי.

עוד הקשה הרשב"א שם, קדרה שאינה בת יומא מותרת מהתורה משום נטל"פ, ואמאי, והא קיי"ל שמשערין בכולה (דהיינו שמחשבים את כל עובי דפנות הקדרה כולה כאילו הן בלועות מאיסור), וכשמבשל היתר בקדרה זו, אין רוב בהיתר כדי לבטל את האיסור הבלוע וא"כ כיצד תבשיל זה מותר. ומתרץ דכיון שיש בקדרה זו טעם פגום ואין כאן ממשות של איסור, משו"ה בכל עניין שרי. ומדבריו נראה דטעם פגום לא חשוב איסור שצריך לבטלו, ואינו חשוב כלל, וז"ש בכל עניין שרי.

אלא שבתורת הבית הקצר (יט.) חזר שוב על השאלה שכתב בארוך וז"ל: ומעתה קדרה שאינה בת יומא שאין בפגימתה עד לגר, מפני מה מותר, והלא בכל הקדרה משערין, וא"כ אין רוב היתר נגד האיסור. והביא שני תירוצים. הראשון, דכיון שהוא רק טעם ולא ממשות אז אפי' שהוא פגום קצת מותר. דהיינו שטעם פגום אף פעם לא נאסר והרי הוא כמי שאינו וא"צ לבטלו כיון שמעום לא נאסר. ובתירוץ השני כתב, ועוד חומר שהחמירו חכמים לשער בכל הקדרה זה דוקא בטעם מושבח, אבל בטעם פגום אין משערין בכל הקדרה וודאי שיש רוב נגד האיסור, ולפי ההסבר השני יש לבטל את הטעם הפגום.

הטור (סי' קג ס"ב) הביא את דברי הרשב"א שכתב, יראה לי דהא דאמרי' נטל"פ מותר דוקא שריבה ההיתר על האיסור, אבל בזמן שההיתר כאיסור אינו מותר עד שיפגם לגמרי, וכל שאין ההיתר רבה עליו כאילו הוא בעינו, ולא התירתו התורה אלא עד שלא יהא ראוי לגר, ומ"מ קדרה שאינה בת יומא אע"פ שמשערין בכולה ונמצא שאין ההיתר רבה על האיסור אפ"ה שרי, והיינו טעמא שאין כאן ממשו של איסור אלא טעמו, וכן שטעמו לבד מעורב בו, אם נותן טעם לפגם אפי' קצת מותר עכ"ל. ולדבריו שני דינים יוצאים מהרשב"א. א. כנגד ממשות איסור בעינן רוב. ב. כנגד טעם פגום לא בעינן רוב כיון שהוא לא נאסר מעולם.

וכן באיסור והיתר (כלל לב סעי' ו) כתב להדיא כן בדעת הרשב"א וז"ל: וכתב הרשב"א שני דיני נותן טעם לפגם יש. האחד טעמו והשני ממשו של איסור. ואע"פ שפוגם מ"מ אינו מותר עד שיהא רוב היתר והאיסור מועט, דאל"כ הוי כאילו היה האיסור בעין, אבל כלי שאין בן יומו שאין כאן אלא טעמו של איסור ולא ממשו, אע"פ שהאיסור מרובה שרי, דהא אין כאן אלא "טעם" איסור, ואותו הטעם לא הוי טעם חשוב עכ"ל. וגם הוא למד בדעת הרשב"א שלגבי טעם א"צ ביטול ברוב, ורק בממשות איסור בעינן ביטול ברוב. וכן נראה מפשטות דברי השו"ע (סי' קג ס"ב) שכתב, ואם אין שם ממשו של איסור אלא טעמו בלבד אפי' איסור מרובה והיתר מועט מותר אם פוגם קצת.

וכן כתב הפרי חדש (סי' קג סק"ו) בדעת השו"ע, על מה שכתב אבל היכא דליכא אלא טעמא לחודיה הטעם כמי שאינו שהרי פגום הוא, והלכך אע"ג דליכא רוב היתר שריא, ואף הט"ז (סי' קג סק"א) ביאר כך שלגבי טעם א"צ ביטול כמו בממשות שהרי הוא לא נאסר כלל.

נמצא לפי הראשונים והאחרונים הללו שכשהרשב"א כתב דבעינן "רוב" נגד האיסור זה דוקא כנגד ממשות איסור, שאת הממשות צריך לבטל ברוב היתר, אבל בקדרה שאינה בת יומא שיש בה רק טעם, ואין בה ממשות איסור, כיון שהטעם שבה פגום הוא מותר, וא"צ רוב בהיתר כדי לבטל את האיסור.

ד. ביאור נוסף בדעת הרשב"א שגם לגבי טעם בעינן רוב.

הרשב"א בתורת הבית הארוך (דף כ:) כתב לעניין נותן טעם לפגם כך: ונראה שאפי' נפל לתוך היתר מועט והכירו, זורקו והרוטב מותר לפי שאין כאן ממשו אלא טעמו, ואע"פ שמשערין בכולו משום דמאי דנפיק מיניה לא ידעינן, השתא דאין בו בהנאתו בנותן טעם (דהיינו פגום) אינו אוסר תערובתו כלל, וכמו שאמרנו למעלה בהיתר שנפל בקדרה שאינה בת יומא וכו'. ומבואר להדיא מדבריו שלטעם פגום אף שאין בו ממשות בעינן ביטול, וכמ"ש שאם נפל איסור גדול לרוטב מועט זורקו, ועל כך אומר הרשב"א שאין צריך לשער כנגד גודל הבשר כיון שהבשר פגום, אלא שמשערין בקצת ממנו וודאי יש ברוטב רוב נגד טעם הפגום, וה"ה בקדרה שאינה בת יומא שצריך לבטל את טעם האיסור הפגום, וודאי ברוטב שניתן לתוכו יש "רוב" לבטל את טעם הבשר, וזה כמו התירוץ השני שהרשב"א הביא בתורת הבית הקצר דף יט.

ראיה נוספת שהרשב"א מצריך ביטול נגד טעם. הרשב"א במשמרת הבית (עמ' לו.) ד"ה "והקושיא" הביא בשם רב שאמר בפסחים שקדרות בפסח ישברו. משמע שכלל בזה כל הקדרות, וכתב ואפי' כשאינן בנות יומן דנותן טעם לפגם "אסור", דכל שאיסורו במשהו אפי' נותן טעם לפגם אוסר כדעת ר' יצחק ז"ל ועיקר. מבואר להדיא דס"ל להרשב"א שטעם פגום בקדרה אסור בפסח, וכיון שחמץ בפסח אסור במשהו א"כ לא שייך בו ביטול ומשו"ה אסור. ומבואר שגם לטעם פגום שבלוע בעינן ביטול, אלא שבפסח כיון שאין ביטול משום שחמץ אוסר במשהו לכן אסור.

וכן רעק"א בחידושיו לחולין (דף צח: אות ז) ד"ה "וכן" הביא את דברי הרשב"א במשמרת הבית דס"ל שקדרות בפסח ישברו, והכל מיסודו של הרשב"א דהיתר נטל"פ הוא מדין ביטול, וא"כ גם בטעם פגום בעינן ביטול ברוב, וכן בד"ה "ונראה" כתב להדיא בדעת הרשב"א דאף בפליטת הכלים אם הוא נטל"פ בעינן ביטול ברוב, ולכן מסתמא בכל כלי שבלוע נטל"פ אם נותן בו היתר יש בהיתר רוב נגד טעם הפגום שבלוע ולכן מותר, אבל הכל מדין ביטול. ולא כמו הצד הראשון שלמדנו ברשב"א שבטעם פגום א"צ ביטול ברוב כיון שלא נאסר.

וכן הב"י (סי' קג ס"ב) ד"ה "ומ"ש" כשבא להסביר דברי הרשב"א, דמה שאמרנו דנטל"פ מותר מדיני ביטול ברוב, הביא את דברי הרשב"א בדף כ: שמדבר על עכברא בשכרא ששם מבואר להדיא דלהרשב"א בעינן ביטול אף בטעם. וכן הש"ך (סק"ה) שבא להסביר את השו"ע מסביר לפי הרשב"א בדף כ:, וא"כ ודאי שזוהי כונת השו"ע באומרו בסעי' ב', ואם אין שם ממשו של איסור אלא טעמו בלבד אפי' שיהא מרובה והיתר מועט מותר אם פוגם קצת. שאין הכונה שהטעם אפי' שיהא מרובה מותר כיון שאין שם ממשות, אלא פירוש השו"ע כמ"ש בב"י שהביא את הרשב"א בעכברא בשכרא דף כ: שכתב, שאם איסור נפל לתוך רוטב מעט, ומכירו זורקו והרוטב מותר, דכיון שהבשר פגום אז לא משערין כנגד כל הבשר אלא בקצת ממנו, וברוטב המועט יש רוב נגד הטעם הפגום של הבשר. מבואר להדיא דהצריך רוב היתר לבטל הטעם, וכך צריך לפרש דברי השו"ע שמ"ש אפי' איסור מרובה, הכונה שחתיכת האיסור היתה גדולה כשנפלה לרוטב המועט.

וכן במשבצ"ז (סק"ג) הסביר בשו"ע, הא דמותר דמסתמא יש "רוב", ונותן טעם לפגם לא החמירו לשער בכוליה. ועיין ש"ך (סק"ה), וכן במשבצ"ז (סקי"א) ד"ה "אמנם" שביארו כן ברשב"א דבעינן רוב אף לגבי הטעם.

נמצא לפי הסבר זה בדברי הרשב"א שבין בממשות איסור, ובין בטעם פגום שבלוע בכלי, בשניהם בעינן רוב לבטל את האיסור הבלוע או הממשי. ומה שמותר בכלי שבלוע בו איסור פגום, זה משום דמסתמא יש בהיתר "רוב" נגד איסור הבלוע, אבל לעולם בעינן רוב לבטל נטל"פ, וכמ"ש רעק"א שם.

ולענ"ד לפי הסבר זה ברשב"א דלעולם בעינן רוב לבטל את טעם הפגום. א"כ מ"ש הרשב"א בארוך דף יט. כיצד קדרה שאינה בת יומא מותר, והרי אין רוב בהיתר כיון שמשערין בכולה. ותירץ די"ל דכיון שזה רק טעם של איסור ולא ממשו בכל עניין שרי. בפשטות נראה דהרשב"א בא לומר דכיון שזה רק טעם פגום א"צ שיתבטל ברוב. אולם הרשב"א בארוך דף כ: כתב ונראה שאפי' נפל לתוך היתר מועט והכירו וכו', שמשם הוכחנו דלדעת הרשב"א בעינן רוב גם לגבי טעם, ושם הרשב"א מסיים שדין זה "כמו שאמרנו למעלה בהיתר שנפל בקדרה שאינה בת יומא", ומילים אלו של הרשב"א מוכיחות דמה שהתרנו בקדרה שאינה בת יומא אין זה מפני שטעם פגום אינו כלום ואין צריך לבטלו וכפשטות דבריו שם, אלא מסביר הרשב"א שמה שהתרנו קדרה שאינה ב"י זה מפני שבהיתר יש רוב נגד הטעם הבלוע, וז"ש הרשב"א שם "בכל עניין שרי" משום דמסתמא ההיתר תמיד רוב על הטעם והאיסור שבלוע. נמצא שהרשב"א מגלה לנו להדיא מהי כונתו שם.

ולפי"ז גם מ"ש בקצר, שלכאורה נראה שזה שני תירוצים לשאלה זו, אינו כן. אלא הרשב"א בא לתת שני הסברים מדוע קדרה שאינה ב"י מותרת. האחד, שבד"כ מסתמא יש רוב נגד האיסור. וההסבר השני, שכתב "ועוד חומר שהחמירו חכמים" וכו', בא לומר דמה שהחמירו חכמים לשער כנגד כל הקדרה כולה זה רק כשנותן טעם לשבח (או שאם יש גוי משערין על פיו) אבל בטעם פגום אין משערין כנגד כל הכלי אלא הטעם שם הוא מיעוט דמיעוט ובטל ברוב.

ולפי הסבר זה יוצא דלדעת הרשב"א שבנטל"פ בין בממשות שנפלה להיתר ובין בטעם שבלוע בכלי, לעולם צריך ביטול ברוב.

נמצא שיש לנו שני הסברים בדעת הרשב"א, הסבר ראשון כפי שלמדו הטור והאיסור והיתר, שרק לגבי ממשות בעינן ביטול ברוב, אבל לגבי טעם א"צ ביטול ברוב כיון שטעם פגום לעולם לא נאסר. ואילו לדעת הב"י, הש"ך, רעק"א ועוד, דעת הרשב"א היא שתמיד צריך ביטול ברוב וגם בטעם פגום. ולדבריהם הרשב"א למד בגמ' שר"ש מביא מקור שנטל"פ מותר, ולמד זאת מנבלה ממש כמ"ש המשבצ"ז (סי' קג סק"א) בפירוש השני. ומה ר"ש אמר שנטל"פ מותר, היינו על ידי ביטול, אלא שבכלי שאינו ב"י מסתמא יש רוב היתר על הבלוע ולכן ר"ש אמר שנטל"פ מותר, ובממשות איסור צריך לבדוק שאכן יש רוב שמבטל את האיסור.

ה. ביאור דברי השו"ע (או"ח סי' תמז ס"י).

השו"ע באו"ח (סי' תמז ס"י) פסק להלכה, נותן טעם לפגם מותר גם בפסח. ויש לשאול כדעת מי פסק בדין נטל"פ. שהרי לעיל אות ד' כתבנו שיש שני פירושים בדעת הרשב"א. פירוש ראשון שנטל"פ הרי הוא כעפרא דארעא ומותר, והתורה לא אסרתו מעולם. ופירוש שני ברשב"א שגם בנטל"פ בעינן ביטול ברוב, דטעם פגום עדיין הוא איסור וצריך רוב להתירו.

לפירוש הראשון דס"ל שטעם פגום לא חשוב כלל. קשה שהרי הב"י בסי' תמז הביא את הרשב"א בתשובה דאוסר נטל"פ בפסח, ושם הב"י כותב דכיון דרוב הראשונים פליגי על הרשב"א הכי נקטינן. ולכן השו"ע פסק בפסח כדעת הרא"ש ועוד ראשונים, דס"ל שנותן טעם לפגם מותר, כמו בשאר איסורים. נמצא לפי פירוש זה, שהשו"ע ביו"ד סי' קג ס"ב פסק כהרשב"א שנטל"פ אינו איסור, ואילו באו"ח סי' תמז פסק דלא כהרשב"א אלא כרוב הראשונים דס"ל דנטל"פ מותר גם בפסח.

ולפי פירוש שני, דס"ל בדעת הרשב"א דגם בטעם בעינן ביטול ברוב, גם קשה. כיצד השו"ע פסק ביו"ד כדעת הרשב"א דבנטל"פ בעינן רוב היתר לבטל הטעם, ואילו באו"ח סי' תמז פוסק השו"ע דנותן טעם לפגם גם בפסח מותר, ודאי שזה לא דברי הרשב"א דכיון שחמץ בפסח במשהו א"כ אינו בטל אפי' באלף, אז גם בנטל"פ לא שייך דיני ביטול, וא"כ כיצד פסק השו"ע באו"ח?

הפמ"ג במשבצ"ז (סי' קג סק"א) ורעק"א בחולין צח: (אות ז) ד"ה "והרן" הסבירו שהשו"ע באו"ח פסק כדעת הר"ן דס"ל שנטל"פ א"צ רוב לבטלו, אלא הוא מותר כיון שלעולם לא נאסר. נמצא שכל מי שלמד שהשו"ע ביו"ד סי' קג פסק כדעת הרשב"א נתקשה במה שפסק השו"ע באו"ח סי' תמז.

דלדעה ראשונה ברשב"א דס"ל שנטל"פ לא חשיב איסור כלל, קשה מדוע הרשב"א פסק בפסח אחרת (אפשר שדעה זו לא ראתה את התשובה של הרשב"א, שהרי בתשובה הפשטות היא שנטל"פ בפסח אסור מחומרת איסורו ולכן אינו בטל ברוב) לכן הסבירו שהשו"ע באו"ח פסק דלא כהרשב"א.

ולדעה שניה דס"ל בדעת הרשב"א דגם בנטל"פ בעינן ביטול ברוב, קשה כיצד השו"ע באו"ח פסק דלא כהרשב"א, ועל כך תירצו רעק"א והפמ"ג, שהשו"ע פסק באו"ח כהר"ן דס"ל שנטל"פ לא מדין ביטול אתינן עליה, אלא נטל"פ לא חשיב איסור כלל ומותר, ולכן פסק השו"ע שנותן טעם לפגם גם בפסח מותר.

פירוש נוסף בדעת השו"ע.

בשו"ת אבני נזר חאו"ח (סי' שנד אות ו-ז חלק ב) למד את השו"ע באופן אחר. וכתב שהשו"ע ביו"ד כתב שלוש דעות. דעה ראשונה היא הדעה שהובאה בסתם. הדעה השניה, היא דעת הרשב"א וז"ש "ויש מי שאומר". והדעה השלישית, היא דעת הר"ן וז"ש "ויש מי שחוכך".

הדעה הראשונה שכתב השו"ע בסתם היא מה שכתב "ופגם זה אינו צריך שיפגום לגמרי עד שיהא קץ לאוכלו אלא אפי' פוגם קצת אינו אוסר תערובתו ע"כ. דעה זו היא דעת רש"י הרשב"א והר"ן ועוד הרבה ראשונים, דס"ל שנטל"פ אינו אסור והרי הוא כעפרא דארעא דאינו נאסר לעולם, שהרי ר"ש בגמ' שאמר נותן טעם לפגם מותר, לא כתב שהדבר תלוי בדין ביטול או בדברים אחרים, אלא נטל"פ מותר כפשוטו ללא שום תנאים.

דעה שניה שהיא הרשב"א, שהרי הוא גם מודה שאם פגום קצת מותר, אלא שהוא מתיר זאת רק ע"י ביטול.

דעה שלישית היא דעת הר"ן, גם הוא מודה שאם פגום קצת מותר, אלא שהוא מתנה זאת שאם הגדיל מדתו אסור.

ואומר האבני נזר שבכללי השו"ע כשהמחבר הביא דעה אחת בסתם ואח"כ יש אומ', דעת המחבר כדעת הסתם שהיא עיקר נגד היש אומ', אלמא דס"ל למרן דנטל"פ לאו משום ביטול הוא, ולכך פסק המחבר בשו"ע או"ח סי' תמז שנטל"פ מותר גם בפסח, דכמו שהתרנו נטל"פ ביו"ד "גם" בפסח מותר, ודלא כהרשב"א שאוסר נטל"פ בפסח, והיינו משום שהרשב"א ס"ל דנטל"פ מותר מטעם ביטול, ואילו בחמץ אין ביטול שהרי איסורו במשהו, ולדידן קיי"ל דלאו משום ביטול עכ"ל. ולדבריו דברי השו"ע עיקביים, שכשם שהשו"ע פסק ביו"ד כהסתם שהיא דעת רוב ככל הראשונים שנטל"פ מותר, ה"ה שנטל"פ בפסח מותר. (ועיין בחזו"ע פסח בדין נטל"פ שהביא במקורות הרבה ראשונים דס"ל שנטל"פ בין ביו"ד ובין בפסח מותר ולא נאסר אף פעם).

אלא שבשו"ת יביע אומר ח"ח (יו"ד סי' יד אות ט) הביא לדברי האבני נזר הללו, ואמר שאין סברת היש מי שאומר חולקת על דעה ראשונה שבסתם, אלא שדין חדש הוא וגם מרן מסכים לזה. ז"א שהסתם כתב שנטל"פ מותר, והיש מי שאומר לא חולק עליה אלא מוסיף שמותר מדין ביטול, שהדעה הסתמית לא דיברה כלל על דין ביטול, לכן יש לומר שמרן מסכים גם להרשב"א.

ולפי דבריו מ"ש מרן אח"כ "ויש מי שחוכך" דעה זו חולקת על יש מי שאומר, וכיון שכתבה מרן ביש מי שחוכך ולא יש מי שאומר, אלמא דלא פשיטא ליה להחמיר כמותו. ז"א אם מרן היה כותב יש מי שאומר ויש מי שאומר, היינו הולכים ע"פ הכלל המסור בידינו שהלכה כיש אומ' בתרא, לכן כתב השו"ע יש מי שחוכך להורות לך שלא ס"ל למרן להחמיר כדעה זו, שהיא דעת הר"ן, אלא כדעת הרשב"א.

מבואר שגם בעל היביע אומר מודה שיש בשו"ע סתם ויש מי שאומר, לכן ביו"ד השו"ע החמיר כדעת הרשב"א, אבל בל נשכח שיש גם את דעת הסתם, ומשו"ה באו"ח פסק השו"ע שנטל"פ גם בפסח מותר כהדעה הסתמית הפשוטה שנטל"פ מותר, ולא כהרשב"א שאוסר בפסח.

וכן ראיתי בספר נתיבי הוראה להרב יהודה דרעי שליט"א רבה של באר שבע (סי' יט) ד"ה "ובזה" שגם כתב, שבדעת מרן ביו"ד יש סתם ויש מי שאומר, והוסיף שכל מי שלמד שמרן ביו"ד ס"ל כהרשב"א הוצרך להדחק בשו"ע או"ח ולבאר מדוע מרן לא פסק כהרשב"א, אבל מי שלמד שמרן ביו"ד פסק כהסתם לא נדחק עם השו"ע באו"ח סי' תמז, כיון שהשו"ע עיקבי ולשיטתו נטל"פ מותר וא"צ לבטלו.

תוכן העניינים

ספר מנחת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה