איסור והיתר - נותן טעם בר נותן טעם · עיקרי הסוגיא בקיצור
א. איתא בחולין קיא: איתמר דגים שעלו בקערה רב אמר אסור לאכלן בכותח ושמואל אמר מותר לאכלן בכותח רב אמר אסור נותן טעם הוא, ושמואל אמר מותר נותן טעם בר נ''ט הוא, והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר, דרב איקלע לבי רב שימי בר חייא בר בריה חש בעיניו עבדו ליה שייפא בצעא בתר הכי רמו ליה בשולא בגווה טעים ליה טעמא דשייפא אמר יהיב טעמא כולי האי, ולא היא, שאני התם דנפיש מררה טפי .
רש"י פירש דגים שעלו מן הצלי כשהיו רותחים, וצ"ב מדוע פרש"י עלו מן הצלי ולא מן המבושל. לעומתו האיסור והיתר (כלל לו דין ה') כתב בשר צלוי או מבושל.
והסברנו דפלוגתתם היא בדין גוש האם מבשל הוא או לא. לרש"י גוש אינו חשוב ככ"ר ולא מבשל, ולכן פירש עלו מן הצלי, דכיון שהצלי קיבל חום ישיר מאש עדיין הוא חשוב ככ"ר וכשמניחו על הקערה הבשרית בולע כדי קליפה, ואילו בבישול כיון שהגוש לא קיבל חום ישיר מאש לכן כשנעקר מהקדרה חשוב ככ"ש, ואילו האיסור והיתר ס"ל שגוש חשוב ככ"ר, ולכן אין נפק"מ בין עלו מן הצלי לעלו מהמבושל. ובכך הסברנו מהיכן הגיע הדג.
ב. לאחר שהדגים הונחו בקערה, נחלקו הראשונים האם בקערה זו היה בשר עם הדג או לא. רש"י ד"ה "נ"ט בר נ"ט" ס"ל שלא היה בשר עם הדג, ואילו הרמ"ך על הרמב"ם ס"ל דאף שהיה בשר עם הדג שרי לאוכלו עם הכותח, שבדג הוא טעם הראשון של בשר, ובכותח טעם שני.
ג. לאחר שהסברנו שבקערה לא היה בשר עם הדג כעת נחלקו הראשונים האם הדג רק הונח בקערה, או אפי' בושל.
רש"י (בשם חתנו ריב"ן) ס"ל דדגים שעלו בקערה, עלו ולא נתבשלו, ויסוד ההיתר שאף שהדג בלע מהקערה הבשרית כדי קליפה, בלע קלוש כזה אין לאוסרו משום בשר וחלב.
התוס' ס"ל דדגים שעלו בקערה היינו אפי' נתבשלו, ויסוד ההיתר הוא שטעם שני בהיתר הוא קלוש ולאחר ששהה בתוך הדג מתבטל ונהפך לדג, ולכן מותר לאוכלו עם הכותח דבכה"ג לא אסרו משום בשר וחלב, אע"פ שע"י בישול בלע טפי מדגים שרק עלו בקערה. וכן דעת הרמב"ם (פ"ט ממאכלות אסורות ה"כג), וכן דעת ר"ת הובאו דבריו ברמב"ן קיא: ד"ה "והרב", וכן פסק השו"ע (צה ס"א) כדברי הרמב"ם.
הרמב"ן נמי ס"ל דדגים שעלו בקערה היינו אפי' נתבשלו, אלא שיסוד ההיתר הוא דכיון שטעם שני אין לו כוח להעביר לשלישי משו"ה מותר, אבל טעם שני יש בו טעם בשר גמור ואע"פ שנקלש כשעבר מהראשון לשני מ"מ עדיין טעמו חשוב לאסור, ורק בשלישי הוקלש משמעותית שאין בכוחו לאסור עוד. לכן דגים שנתבשלו בקערה בשרית יש בהם טעם בשר גמור ורק כשאוכלם עם הכותח נקלש טעמם ומותר. ועיין בסוגיא לעיל אות ד' נפק"מ בין ג' השיטות.
ד. נחלקו הראשונים בדין קערות בשריות שהודחו ביורה חולבת. התרומה התוס' והר"ן ס"ל שאין זה דומה לדגים שעלו בקערה ולכן אסור, ואילו הרמב"ן הרא"ש והרשב"א ס"ל דדין היורה כדין דגים שעלו בקערה דשפיר אמרי' נ"ט בר נ"ט. ופלוגתתם היא דהתרומה ודעימיה ס"ל דטעם היוצא מהקדרה ונכנס לדג חשוב כטעם ראשון, ורק לאחר ששהה בו זמן מה נתבטל הטעם בתוכו וחשוב כטעם שני, ולכן ביורה כאשר טעם הבשר וטעם החלב היוצאים מהקדרות, יוצאים כטעם ראשון נגיעתם אחד בשני אוסרתם. ואילו הרמב"ן ודעימיה ס"ל שכאשר טעם הבשר יוצא מהקדרה לדג מיד נקלש ונהפך לטעם שני, ולכן ביורה כאשר יוצא טעם הבשר מהקדרה וטעם חלב מהיורה ונכנסים למים מיד נקלשים ונעשים כטעם שני שמותר, כמו בדגים שעלו בקערה. ובפלוגתא זו נחלקו השו"ע והרמ"א (סי' צה ס"א).
סימן כה - בדין נ"ט בר נ"ט בצליה ובישול
א. שיטות הראשונים בסוגיא.
ב. בביאור הפלוגתא בין ריב"ן לתרומה.
ג. בביאור דברי הרמב"ם.
ד. בביאור פלוגתת הב"י והפרי תואר.
ה. עיקרי הסוגיא בקיצור.
שאלה: בגמ' אמרו דגים שעלו בקערה מותר לאוכלם בכותח, ומשם למדו שנ"ט בר נ"ט מותר. והשאלה היא האם זה רק באופן שהדגים "עלו" בקערה, כלומר הונחו בקערה, שהדג החם שהונח בקערה בשרית בת יומא הפליט מהקערה טעם בשרי, ורק באופן זה התירו נ"ט בר נ"ט, שאז הטעם הבשרי שבדג קלוש ולכן מותר, ואילו ע"י בישול או צליה לא כיון שבבישול או צליה הטעם הבשרי שבלוע בקדרה יוצא ונכנס לדג כטעם ראשון ואסור. או נאמר שמה שכתוב דגים שעלו בקערה זה לאו דוקא, אלא ה"ה לנתבשלו או נצלו שגם מותר, ובכל אופן שזה טעם שני יהיה מותר.
א. שיטות הראשונים בסוגיא.
איתא בחולין (קיא:) איתמר דגים שעלו בקערה, רב אמר אסור לאוכלן בכותח ושמואל אמר מותר לאוכלן בכותח, רב אמר אסור נותן טעם הוא, ושמואל אמר מותר נותן טעם בר נותן טעם הוא וכו'.
ויש לדקדק מדקאמר עלו משמע דוקא עלו, אבל נתבשלו אסור. כן סבר ריב"ן (חתנו של רש"י) בשם רש"י, הובאו דבריו בתוס' חולין (קיא:) ד"ה "הלכתא", ובתוס' זבחים (צו.) ד"ה "ואם". וראיה לדיוק זה מהא דאמרי' בזבחים צה: אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת אסורה עד שיוסק התנור. אלמא דלא סגי בקינוח, וע"כ דוקא עלו בקערה (דהיינו הונחו) אבל נתבשלו אסור אף לשמואל, ראיה נוספת מהא דאמרי' בברייתא חולין (קיא:) תניא קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם. מבואר דע"י בישול לא אמרי' נ"ט בר נ"ט אף שהוא טעם שני, וזה משום שהבישול מוציא את טעם הבשר מהקדרה כמות שהוא, וחשוב כטעם ראשון. וכן נראה מהא דאמרי' בחולין (קיא:) צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאוכלו בכותח, ופרש"י (קיב.) ד"ה "קישות" דאגב חורפיה בלע טפי מדגים שרק עלו בקערה ובלעו כדי קליפה. ובודאי שנתבשלו לא גרע מצנון, דאם צנון שהוא רק חריף אסור לאוכלו בכותח בישול כ"ש.
ומיהו יש לדחות, די"ל דאפי' נתבשלו בקערה נמי מותר. התוס' ד"ה "הלכתא" כתבו ויש לדקדק דאפי' נתבשלו שרי כדאמרי' בפרק דם חטאת (זבחים צז.) דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו ומותר לבשל שלמים האידנא בקדרה שבישל בה שלמים אתמול, דלא אמרי' דקא ממעט באכילת שלמים דהאידנא, משום דטעם שני הוא ונתבטל קודם שיבוא לידי איסור נותר. ועל כורחך לומר דאפי' בנתבשלו בקערה אמרי' נ"ט בר נ"ט, וכן פסק הרמב"ם (פ"ט ממאכלות אסורות ה"כג) וז"ל: קערה שאכלו בה בשר ובשלו בה דגים אותן הדגים מותר לאוכלן בכותח. וברדב"ז כתב דאי כתב הרמב"ם דגים שנתבשלו בקערה של בשר, הוה משמע דדוקא נתבשלו במים דאיכא ג' נותני טעם, הבשר בקערה הקערה במים והמים בדגים, אבל בצליה אסור, לכן דייק הרמב"ם בלשונו וכתב ובשלו בקערה דגים, היינו בכל גווני אפי' בלא מים, דליכא אלא תרי נותני טעם, מותר לאוכלן בחלב, וכן בלחם משנה כתב שהרמב"ם בא לאפוקי מרש"י (ריב"ן). ובב"י (סי' צה) ד"ה "דגים" כתב שאף שהרשב"א, הר"ן, הראבי"ה, המרדכי והתוס' הסכימו שבנתבשלו שרי, מ"מ י"ל שה"ה לנצלו, שאם היו מחלקים בין צליה לבישול לא הוה להו למישתק מיניה, וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם שלא חילק בין בישול לצליה, וכן פסק בשו"ע (סי' צה ס"א) דגים שנתבשלו או נצלו בקדרה של בשר וכו'.
הרא"ש בחולין (פ"ח סי' כט) כתב, ובספר התרומה (סי' סא) התיר ירקות וקטניות שנתבשלו בקדרה בת יומא חולבת רק שתהא נקיה מחלב לאוכלן בתבשיל בשר, ואפי' אם נאמר עלו אין נצלו לא, כשנתבשלו שרי משום דאיכא ג' נותני טעם, החלב בקדרה והקדרה במים והמים בירק ועודנו היתר, וגמגם בדבר שיש לחוש לפי שהירק והקטניות נוגעין בקדרה ובולעין מן הקדרה עצמה, ואעפ"כ הכריע להתיר, דכיון דאיכא מים בכלי רוב הטעם מתפשט במים, וגם הירק אינו בולע מדופני הקדרה אלא ע"י רתיחת המים, וכן מסתבר דבנתבשלו איכא טעם שלישי ושרי אבל נצלו אסור עכ"ל. וכן דעת ר"י (הובאו דבריו בהגהות מיימוני פ"ט ממאכלות אסורות ה"כג) דכתב דאפי' אם נאמר נתבשלו לא, היינו דוקא צלי דליכא מים, אבל נתבשלו במים הטעם מתפשט במים ואיכא ג' נותני טעם של היתר, וכן דעת הסמ"ק (סי' ריג ד"ה "דגים" עמ' רטז), והסמ"ג (לאווין קמ, וקמא נג:).
נמצא דאיכא ג' שיטות בסוגיין.
שיטת ריב"ן- דגים שעלו בקערה היינו דוקא עלו, אבל נתבשלו או נצלו לא. וטעמו משום שבבישול או בצליה טעם הבשר היוצא מהקדרה הוא חזק וחשוב כטעם ראשון, ובכה"ג לא התירו משום בשר וחלב, ורק בעלו דבלעו כדי קליפה שהיא בליעה מועטת שרי לאוכלם עם חלב.
שיטת התוס', הרמב"ם, הרשב"א, הר"ן ועוד- דגים שעלו בקערה היינו אפי' נתבשלו, וכתב הב"י מדלא חילקו בין בישול לצליה ה"ה לצלוי, דאי צלי אסור לא הוה להו למישתק.
שיטת התרומה, הרא"ש, הסמ"ג והסמ"ק- דגים שעלו בקערה כשיטת ריב"ן שדוקא עלו, אלא שיש חילוק בין בישול לצליה, בישול לכו"ע שרי אפי' לרב כיון דאיכא ג' נותני טעמים הבשר בקדרה הקדרה במים והמים בדג, ומשו"ה אין לאסור בבישול, ורק בצליה דאיכא ב' נותני טעם אסור.
ב. בביאור הפלוגתא בין ריב"ן לתרומה.
דעת ריב"ן, דגים שעלו בקערה, היינו דוקא עלו אבל נתבשלו או נצלו לא והוא כפשטות הגמ'. גם התרומה למד שדגים שעלו בקערה דוקא עלו, אלא שחילק בין צליה לבישול, שצליה אסור, ובישול מותר כיון שהוא נותן טעם שלישי. נמצא ששניהם מודים שדגים שעלו בקערה מותר לאוכלם עם הכותח, וכן שניהם מודים שע"י צליה אסור, אלא שנחלקו בבישול, ריב"ן אוסר והתרומה מתיר.
וצריך ביאור במאי קא מפלגי. הדרישה (בסי' צה אות ה') הסביר בדברי התרומה דאע"ג שגם בבישול לפעמים הדגים נוגעים בכלי עצמו, והיה צד לאסור כמו בצליה, מ"מ אין הדגים מקבלים את עיקר הטעם של הבשר הבלוע הואיל ויש שם מים, וזה שייך דוקא בטעם "היוצא" מן הקדרה דנכנס תחילה במים, אבל כשמבשל בתחילה בשר במים אין אומ' שהמים חשובים כהקלשת טעם כיון שנמחה גוף הבשר במים והרי הוא כבשר ממש והן נבלעין בקדרה עכת"ד. מבואר דרק בטעם היוצא ס"ל לתרומה שהמים חשובים "כתחנת מעבר" וממילא הדג חשוב כטעם שלישי, שהבשר נתן טעם בקדרה והקדרה במים והמים בדג, אבל בטעם הנכנס לקדרה לא אומ' שהמים חשובים "כתחנת מעבר" ואז יצא שהדג הוא טעם רביעי, הבשר במים המים בקדרה הקדרה במים והמים בדג, דכיון שהבשר נתבשל, גוף הבשר נמחה במים וממילא המים חשובים כבשר ממש שנבלעו בקדרה, משא"כ בטעם היוצא שהוא רק "טעם" ולא ממשות בשר, בזה אמרי' שהמים חשובים כתחנה מעבר וממילא הדג הוא טעם שלישי, אבל בצליה כיון שאין מים ממילא הדג מקבל טעם שני של בשר מהקדרה, ובטעם שני ע"י צליה לא אמרי' נ"ט בר נ"ט ורק בדגים שעלו אמרי' נ"ט בר נ"ט.
ואילו בדברי הריב"ן יש לבאר מדוע הוא אוסר בבישול. רש"י קיא: ד"ה "נותן טעם" כותב אם היו מבושלים עם הבשר ממש היה אסור לאוכלן בכותח, אי נמי מודה שמואל שאסור לאכול חלב רותח בקערה דנותן טעם ראשון הוי כבשר גמור. מרש"י בתירוץ השני מבואר שחלב רותח בקערה בשרית אסור משום שטעם הבשר בחלב חשוב כטעם ראשון, וא"כ ס"ל שגם טעם היוצא חשוב כטעם ראשון. ומשו"ה גם ע"י בישול אסור.
נמצא דפליגי ריב"ן והתרומה האם טעם היוצא מהקדרה חשוב כטעם ראשון. התרומה ס"ל שטעם היוצא מהקדרה למים חשוב כטעם שני, לכן ע"י בישול מותר כיון שהדג יש בו טעם שלישי של בשר, ואילו ריב"ן דס"ל שגם ע"י בישול אסור ס"ל שטעם היוצא חשוב כטעם הנכנס, וכשם שבטעם הנכנס אף שנכנס ע"י מים אסור (וגם התרומה מודה שחשוב כטעם ראשון כיון שגוף הבשר נמחה במים) גם טעם היוצא חשוב כטעם ראשון וממילא הדג חשוב כטעם שני, וטעם שני בבישול אסור כמו בצליה, ורק טעם שני בעלו בקערה מותר כיון שבלעו רק כדי קליפה.
ג. בביאור דברי הרמב"ם.
הרמב"ם (פ"ט ממאכלות אסורות ה"כג) ודעימיה דס"ל דגים שעלו בקערה עלו לאו דוקא אלא ה"ה נתבשלו או נצלו, וכמו שפסק השו"ע (סי' צה ס"א), והסביר הב"י מדלא חילקו בין נתבשלו לנצלו ס"ל דאין חילוק וה"ה לנצלו. ונראה לומר בדבריהם מדוע אין חילוק בין דגים שעלו בקערה (הכונה הונחו), לדגים שנתבשלו או נצלו.
הרא"ש בחולין (פרק כ"ה סי' כט) כתב בדעת ריב"ן, ואע"ג דבעלו נמי קיבלו כדי קליפה טעם מן הבשר, בבליעה מועטת התירו נ"ט בר נ"ט, אבל נתבשלו ונבלע כל טעם הבשר שהיה בלוע בקדרה אסור לאוכלו בכותח. ע"כ. מבואר דטעם ההיתר לפי ריב"ן הוא שיש חילוק בין בליעה מועטת לבליעה מרובה. ורק בבליעה מועטת התירו נ"ט בר נ"ט, ואילו בבליעה מרובה כמו בבישול לא התירו נ"ט בר נ"ט. וכן הרמב"ן (קיא:) ד"ה "ותמה" הבין כן בדברי ריב"ן, מדהקשה שגם בבליעה כדי קליפה לשיטת הריב"ן צריך קליפה לכל הפחות באיסורין, (שהרי אם נתייחס לבשר הבלוע כאיסור, אז יש כאן איסור של כדי קליפה, וגם איסור כזה מועט הוא איסור, ובהכרח שטעם ההיתר הוא משום נ"ט בר נ"ט) וא"כ ההיתר של טעם הבשר הבלוע בדג הוא משום נ"ט בר נ"ט. ולכן ס"ל להרמב"ן דאם ההיתר הוא משום נ"ט בר נ"ט מה לי בליעה מועטת מה לי בליעה מרובה. דכשם שבבליעה מועטת טעם ההיתר הוא משום נ"ט בר נ"ט, ה"ה בבליעה מרובה טעם ההיתר הוא משום נ"ט בר נ"ט.
ולפי"ז צ"ל דכל הראשונים שהתירו בנתבשלו סברו דאין חילוק בין בליעה מועטת לבליעה מרובה, דכיון שההיתר הוא משום נ"ט בר נ"ט מה לי בליעה מועטת ע"י הנחת הדג בקערה חמה, ומה לי בליעה מרובה ע"י שמבשל הדג בקדרה בשרית, אולם הברור הוא שכולם הבינו בדעת ריב"ן דסיבת ההיתר בדגים שעלו בקערה זה משום שבעלו יש בליעה מועטת. ומה שאסר בבישול משום שבבישול יש בליעה מרובה, והחילוק הוא בכמות הבליעה. וכבר העיר על כך המנחת כהן (ספר התערובות חלק ראשון פרק יא ד"ה "ואומנם") שבגמ' לא חילקו בין בליעה מועטת לבליעה מרובה.
אלא שהיד יהודה (סי' צה סק"ה בארוך) הסביר דאף שכתוב כן ברא"ש שלדעת ריב"ן יש חילוק בין בליעה מועטת לבליעה מרובה, מ"מ אין זו כונתו. והסביר דאם זהו החילוק, א"כ מצאנו שיש דברים שבליעתם פחותה מדגים שעלו בקערה ואסורים, ואילו דגים שעלו בקערה בלעו יותר ואפ"ה מותרים. שהרי צנון שחתכו בסכין בשרית ס"ל להרא"ש שאינו בולע אלא כדי קליפה, ובדגים שעלו בקערה פעמים שבלעו יותר מכדי קליפה, כגון אם הקערה רותחת והדג צונן, דקיי"ל תתאה גבר ומבליעה בדג יותר מכדי קליפה וצריך נטילה, ואם החילוק הוא בין בליעה מועטת לבליעה מרובה היה צריך לאסור דגים שעלו בקערה, ולהתיר צנון שחתכו בסכין בשרית כיון שבולע פחות.
לכן מסביר היד יהודה, שהחילוק הוא לא בכמות הבליעה אלא באיכות הבליעה, דגים שעלו בקערה אף שבלעו רק כדי קליפה או אפי' יותר, מ"מ בליעה כזו היא בליעה קלושה ואינה בליעה איכותית, משא"כ בבישול שם הבליעה היא איכותית וחזקה מאוד ולכן אסור. ולפי"ז הרמב"ם שכתב קערה שאכלו בה בשר ובשלו בה דגים אותן הדגים מותר לאוכלן בכותח. משום דס"ל דאין חילוק בין בליעה מרובה ע"י בישול, לבליעה מועטת ע"י הנחת הדג בקערה. וכתב הרדב"ז דלדעת הרמב"ם ה"ה ע"י צליה וק"ו, דאם הקערה שהיא בלועה מהבשר ע"י משקה, מבליעה בדגים ע"י משקה ומותר, כ"ש בשפוד שאין שם משקה שהאור שואב ומכלה הכל שהוא מותר כיון דאיכא תרי נותני טעם.
מבואר דס"ל להרמב"ם שבישול חמור יותר מצליה, ואם בבישול התירו משום נ"ט בר נ"ט כ"ש בצליה, שבבישול המים מבליעים ומפליטים את טעם הבשר בדג ואיכא יותר טעם בשר בדג, מאשר בצליה שהאור מכלה את טעם הבשר ומה שבלוע בדג טעמו קלוש יותר מאשר בבישול, ואם בבישול שטעם הבשר בדג יותר מורגש התירו משום נ"ט בר נ"ט, כ"ש בצליה. ואילו התרומה ס"ל להיפך שצליה חמורה יותר מבישול, שבצליה זה טעם שני ולכן אסור משא"כ בבישול דהוא טעם שלישי ולכן מותר.
להלכה השו"ע (סי' צה ס"א) פסק כדעת הרמב"ם, הרשב"א, הר"ן, הראבי"ה, ועוד שאין חילוק בין בישול לצליה, וז"ל: דגים שנתבשלו או נצלו בקערה של בשר וכו' מותר לאוכלם בכותח משום שהוי נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא.
הרמ"א (ס"ב) כתב, ויש מחמירים בצליה ובישול לאסור נותן טעם בר נותן טעם והמנהג לאסור לכתחילה. וזה כדברי ריב"ן. ובדיעבד מותר בכל עניין. (הרמ"א ס"ל דהרמב"ם התיר לכתחילה, לכן פסק כריב"ן דדגים שעלו שרי לכתחילה, ובנתבשלו ונצלו אפשר בדיעבד לסמוך על הרמב"ם).
אולם הש"ך (סק"ד) פסק כדברי המהרש"ל דס"ל כהתרומה שאוסר בנצלו אפי' בדיעבד, ואם עשה כן הכל אסור.
בבדי השולחן (סי' צה ס"ק נ"ו) כתב שגדולי האחרונים הורו בזה כדברי הרמ"א דבדיעבד מותר אף בצליה והסומך על דבריהם להקל בכך לא הפסיד, והמחמיר תע"ב.
ד. בביאור פלוגתת הב"י והפרי תואר.
הב"י (סימן צה) בתחילת דבריו, הביא שהתוס', הר"ן, הרמב"ן, הראבי"ה, המרדכי, רבינו תם ועוד, ס"ל דאין חילוק בין עלו לנתבשלו, ואם היו מחלקים בין צליה לבישול לא הוה להו למישתק מיניה, וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם, שכתב קערה שאכלו בה בשר ובשלו בה דגים אותם דגים מותר לאוכלם בכותח, ולא חילק בין צליה לבישול כלל, ומ"ש דגים שצלאן עם הבשר אסור לאוכלן בחלב, לא בצלאן מחוברים ממש לבשר מיירי כדקס"ד דרבינו, עד שמפני כך כתב עליו שאינו מבין דבריו, אלא בצלאן בתנור אחד נפרדים מן הבשר מיירי, דס"ל דריחא מילתא וכו'. מבואר דס"ל לב"י דכל הראשונים ס"ל דעלו לאו דוקא אלא ה"ה לנתבשלו , ואינם מחלקים בין בישול לצליה, דאם היה חילוק היה להם להזכיר זאת, ומדלא הזכירו חילוק זה כלל, משמע שה"ה בצליה.
הפרי תואר (סי' צה סק"א) הביא את דברי הב"י הנ"ל וכתב, לכאורה קשה לי איך יכריע להתיר מילתא כהאי, כיון שהוזכר החילוק בדברי הראשונים בין נצלו לנתבשלו (התרומה והרא"ש), הגם שלא חילקו שאר הפוסקים, מי אמר דלא יודו בזה שהרי גם הם לא הזכירו אלא נתבשלו. ובד"ה "ולעניין הלכה" פסק דנראה להחמיר בנצלו כיון שהתוס' והרא"ש וכו' כולם שוים לאסור נצלו, הכי עבדינן.
ולענ"ד נראה להביא ראיה מוכרחת דס"ל להתוס' ולראשונים דנ"ט בר נ"ט אמרי' אפי' בנצלו וכדברי הב"י. שהרי התוס' בחולין (קיב.) הביאו ראיה דנ"ט בר נ"ט שרי אפי' בנתבשלו מהא דאמרי' כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו. והנה בבישול אע"פ שיש מים בקדרה תוס' מחשיבים זאת כנ"ט בר נ"ט, והדג שנתבשל בקדרה חשוב כטעם שני, ואם טעם שני ע"י בישול שרי, ה"ה בצליה שזה טעם שני ושרי, שהרי צליה אינה חמורה יותר, דרק לדעת התרומה צליה חמורה יותר כיון שאין שם מים ולכן אסר בצליה. אבל התוס' שגם בבישול ס"ל דהוי נ"ט בר נ"ט א"כ ה"ה בצליה דכל נ"ט בר נ"ט שרי, וממילא אין שום טעם שיסברו שצליה חמורה יותר מבישול.
ראיה נוספת הביא מורנו ראש הכולל הרב יואב אליצור שליט"א, בזבחים (צה:) כתוב אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה עד שיסיק את התנור. והתוס' ד"ה "ואם" שאלו מאי שנא מהא דאמרי' בחולין (קיא:) דגים שעלו בקערה מותר לאוכלם בכותח דנ"ט בר נ"ט מותר. והנה, אם התוס' סוברים שצליה חמורה יותר, ובצליה לא אמרי' נ"ט בר נ"ט היה לתוס' לתרץ שאני צליה שחמורה יותר ומשו"ה צריך להסיק את התנור, ולא סגי בקינוח. אבל התוס' הסבירו כר"ת שפירש דמה שצריך להסיק את התנור ולא אמרי' נ"ט בר נ"ט, היא משום דא"א לו לתנור להתקנח יפה ונדבק בו השמנונית והוי בעין עד שיוסק. נמצא שגם בתנור אמרי' נ"ט בר נ"ט, ומה שהגמ' הצריכה הסקה זה משום שקשה לקנחו, אבל אם היה אפשר לנקותו אה"נ דשפיר אמרי' נ"ט בר נ"ט אפי' בצליה.
א"כ מוכח להדיא בדעת התוס' והראשונים דסבירא לן כדבריהם, שאין חילוק בין בישול לצליה, וא"כ אף שהב"י לא הביא ראיות אלו, מ"מ דבריו ברורים ומוכרחים דאין חילוק בין בישול לצליה.
תשובה: לדעת השו"ע (סי' צה ס"א) אין הבדל בין דגים שעלו בקערה לדגים שנתבשלו או נצלו, ובכל אופן הדבר חשוב כנותן טעם בר נותן טעם שמותר.
אולם הרמ"א (ס"ב) החמיר שרק אם הדגים עלו בקערה מותר, אבל נתבשלו או נצלו לא, ורק בדיעבד אם בישל או צלה מותר. ואף שהש"ך כתב שאפי' בדיעבד אסור, מ"מ כתב בבדי השולחן שהסומך על הרמ"א לא הפסיד. והמחמיר תע"ב.