אור ברסלב
ספר מנחת ישראל איסור והיתר - נותן טעם בר נותן טעם › סימן כד - יסוד ההיתר בדין נ"ט בר נ"ט

ספר מנחת ישראל

איסור והיתר - נותן טעם בר נותן טעם · סימן כד - יסוד ההיתר בדין נ"ט בר נ"ט

איסור והיתר - נותן טעם בר נותן טעם

א. בביאור פלוגתת רב ושמואל, ופלוגתת רש"י והאיסור והיתר.

ב. האם בקדרה היה בשר עם דג או לא.

ג. בביאור פלוגתת רש"י, תוס' והרמב"ן ביסוד ההיתר.

ד. בביאור וישוב שלושת השיטות.

ה. האם גם בנרגש טעם בשר בדגים אמרי' נ"ט בר נ"ט ומותר.

ו. קערות בשריות שהודחו בקדרה חולבת.

ז. עיקרי הסוגיא בקיצור.

א. בביאור פלוגתת רב ושמואל, ופלוגתת רש"י והאיסור והיתר.

איתא בחולין (קיא:) איתמר דגים שעלו בקערה רב אמר אסור לאכלן בכותח ושמואל אמר מותר לאכלן בכותח רב אמר אסור נותן טעם הוא ושמואל אמר מותר נותן טעם בר נ''ט הוא, והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר, דרב איקלע לבי רב שימי בר חייא בר בריה חש בעיניו עבדו ליה שייפא בצעא, בתר הכי רמו ליה בשולא בגווה טעים ליה טעמא דשייפא אמר יהיב טעמא כולי האי, ולא היא שאני התם דנפיש מררה טפי . ויש לברר במאי קא מפלגי רב ושמואל.

התורה חידשה בנזיר במ"ש "מישרת" טעם כעיקר, דכאשר טעם האיסור נרגש חשוב כאילו אכל ממשו של איסור, וס"ל לרב דכל שמרגיש את טעם האיסור אפי' בטעם חמישי לדוגמא אסור מן התורה, שכן אמרי' "טעם" כעיקר, וא"כ ה"ה בבשר וחלב דכל שמרגיש טעם של בשר בדג אפי' טעם חמישי אסור לאוכלו בכותח, וכדאמר רב "נותן טעם הוא", משו"ה ס"ל לרב דנ"ט בר נ"ט אסור וזה נלמד מטעם כעיקר.

אולם שמואל ס"ל שמה שחידשה התורה טעם כעיקר זה רק בטעם ראשון שהוא חשוב כממשות האיסור ובו אמרי' טעם כעיקר, אבל בטעם שני למרות שהטעם נרגש לא נאמר טעם כעיקר ומותר מן התורה, כן כתבו הרמב"ן (קיא:) ד"ה "ושמואל", והרשב"א ד"ה "דגים" דאף למ"ד טעם כעיקר דאו' ה"מ בטעם ראשון אבל טעם שני אין בו כוח לאסור אחרים ומותר לגמרי, ולכן בדגים שעלו בקערה שמואל סבר דכיון שהוא נ"ט בר נ"ט והוקלש טעמו אינו חשוב לאסור משום בשר וחלב.

פרש"י דגים שעלו מן הקערה "מן הצלי" כשהיו רותחים נתנן לתוך הקערה שאכלו בה בשר. ויש לשאול מדוע פרש"י דגים שעלו מן הצלי, ולא דגים שנתבשלו בקערה. אלא רש"י ס"ל שכל דבר גוש (גם לעניין שבת) אינו מבשל כלל וחשוב ככלי שני (שאינו מבליע ואינו מפליט), ולכן דגים שנתבשלו ואח"כ הוציאו אותם ונתנום על קערה צוננת בשרית אין הקערה בולעת מהם ואינה מפליטה כלל, דכלי שני אינו מבשל ולכו"ע מותר, ולכן פרש"י דגים שעלו מן הצלי, שבצליה הבשר מקבל חום ישיר מהאש ולכן גם כשהורד מהאש עדיין חשוב ככלי ראשון, וכאשר מניחו על קערה בשרית הוא בולע כדי קליפה מהקערה, ואף דקיי"ל (פסחים עו.) תתאה גבר, ועד דמייקר ליה מיבלע בלע, כלומר שהדג בולע כדי קליפה, מ"מ על בליעה כזו לא החמירו משום בשר וחלב, ומשו"ה שמואל התיר נ"ט בר נ"ט בכה"ג, ואילו רב אסר גם באופן הזה שנבלע כדי קליפה. נמצא דלדעת רש"י דבר גוש חם אינו מבשל וחשוב ככלי שני, ולכן פירש דגים שעלו מן הצלי.

אולם האיסור והיתר (כלל לו דין ה') כתב ואפי' בשר צלוי או מבושל יבש והוא רותח שהיד סולדת בו שניתן בקערה של חלב וכו'. מבואר דאין חילוק אם עלו מן הצלי או בושלו, וזה משום דס"ל לאיסור והיתר דדבר גוש חשוב ככלי ראשון ומבשל, ולכן אפי' אם עלו מן הבישול והונחו על קערה צוננת הדג בולע כדי קליפה, ועל כן אמר שמואל נותן טעם בר נותן טעם הוא, והסביר בדין ז' שדבר גוש אינו דומה לכלי שני , דכלי שני יש לו דפנות המצננות ולכן אינו מבשל, אבל דבר גוש אף שאין לו דבפנות המחממות, מ"מ גם אין דפנות המצננות, ומשו"ה עדיין מבשל כדי קליפה. לכן ס"ל לאיסור והיתר דדבר גוש חשוב ככלי ראשון ומבשל כדי קליפה.

נמצא שנחלק האיסור והיתר על רש"י האם גוש מבשל או לא, לרש"י אינו חשוב ככ"ר אלא ככ"ש כיון שאין לו דפנות המחממות, ומשו"ה רק אם עלה מן הצלי שקיבל חום ישירות מהאש חשוב ככ"ר, אבל בנתבשל כיון שלא קיבל חום ישירות מהאש חשוב ככ"ש, לכן כשנעקר הדג מהקדרה חשוב ככ"ש משום שאין לו דפנות המחממות ואינו מבשל לכו"ע, ואילו האיסור והיתר ס"ל שגוש חשוב ככ"ר ולכן אפי' עלה מן הבישול והונח על הקערה בולע כדי קליפה וגם בזה שייך פלוגתא דרב ושמואל. ועיין בר"ן דף מ. ד"ה "דגים" דס"ל כרש"י שעלו מן הצלי, וכן הרא"ש בסוגיין ס"ל כרש"י.

נמצא שלעניין מהיכן הגיעו הדגים לקערה, דעת רש"י הרא"ש והר"ן שהגיעו מהצלי, ואילו האיסור והיתר ס"ל שעלו אף מן המבושל, ולשניהם מיירי בדג חם שהונח על קערה צוננת או דג קר שהונח על קערה חמה.

ב. האם בקדרה היה בשר עם הדג או לא.

לאחר שהסברנו דאיכא פלוגתא בין רש"י לאיסור והיתר מהיכן הדגים עלו, מן הצלי או אף מן המבושל, כעת יש לברר לאחר שהדגים הונחו בקערה האם היה בשר עם הדג או לא.

איתמר דגים שעלו בקערה וכו', רש"י ד"ה "דגים" מפרש, עלו מן הצלי כשהיו רותחין נתנן לתוך קערה "שאכלו בה בשר". מבואר מרש"י שהקערה נקיה ואין בה בשר אלא דג בלבד, מדכתב שאכלו בה בשר, שנשאר רק בלע מהבשר אבל אין בשר עם הדג, וכן בד"ה "נותן טעם" כתב אם היו מבושלים עם בשר ממש היה אסור לאוכלן עם כותח, וכן הרמב"ן בסוגיין ד"ה "ושמואל" כותב, פירש רבינו שלמה ז"ל (רש"י) בשאין בשר בקערה, וכן הר"ן דף מ: ד"ה "דגים פירש כרש"י, והריטב"א קיא: ד"ה "דגים".

לעומתם הרמ"ך על הרמב"ם (פ"ט מהל' מאכלות אסורות ה"כג) כתב, דבגמ' מיירי בדגים שעלו בקערה היינו עם הבשר, ששניהם היו באותה קדרה. ולדבריו הבשר נתן טעם בדג שהוא טעם ראשון, והדג נתן טעם בכותח שהוא שני, ועל זה אמר שמואל נ"ט בר נ"ט מותר דהיינו שהטעם השני מותר, והובאו דבריו בר"ן ד"ה "דגים" בשם "אחרים", ואומר הר"ן ששיטה זו היא כפשטות הסוגיא בפלוגתא דרב ושמואל, שהרי לרב עשו משיחה מסממנים לרפואה והם נתנו טעם בקדרה, ואח"כ נתנו טעם בתבשיל שהוא טעם שני, ומכאן הוכיח רב שנ"ט בר נ"ט אסור, ושמואל סבר שמותר.

אלא דיש להקשות על שיטה זו, מהברייתא קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב וכו', דמבואר מברייתא זו דטעם שני אסור, היפך דעת שמואל שמתיר. ועל זה תירצו שע"י האור פולט ממשו של איסור, דהיינו דגים שעלו בקערה הכונה שהם רק הונחו בקערה עם בשר ממש, ולא בושלו בה, ובהכי אמר שמואל מותר לאוכלם עם הכותח, דכיון שהדג בלע מהבשר רק כדי קליפה, בבליעה מועטת כזו לא אסרו משום בשר וחלב, משא"כ בבישול שהבישול מוציא את טעם הבשר הבלוע כאילו הוא ראשון ולכן אסור, ומשו"ה הא דאמרי' בברייתא שלא יבשל חלב בקדרה בשרית וכו' מיירי בבישול, ודגים שעלו בקערה מיירי בעלו ולא נתבשלו.

נמצא דאיכא פלוגתא בראשונים האם כשהונחו הדגים בקערה (כשבאו מן הצלי או אף מן המבושל כל אחד לשיטתו) היה בקערה בשר עם הדג או לא, לדעת רש"י ורוב ככל הראשונים מיירי בקערה שאין בה בשר אלא שהיא בלועה מבשר שאכלו בה, ולדעת הרמ"ך מיירי בקערה שיש בה דגים ובשר יחד, ולשיטתו ההיתר הוא משום שטעם שני הוא כבר מותר, דכיון שהדגים בלעו רק כדי קליפה מהבשר לכן אין להם כוח לתת טעם בכותח שנקלשו ושרי.

ולמעשה הר"ן שם כותב שם שאין שיטה זו מחוורת, אלא בטעם שני אפי' שמואל מודה דאסור ובטעם שלישי הוא דנחלקו, וכן הרמב"ן ד"ה "ואין" כתב שאין הפירוש הזה נכון כלל, וס"ל שאם בישל דג עם הבשר עצמו, הדג חשוב כטעם ראשון ואסור לאוכלו עם הכותח.

ג. בביאור פלוגתת רש"י, תוס' והרמב"ן ביסוד ההיתר.

לאחר שבארנו הראשונים פליגי בהא דאמרי' דגים שעלו בקערה אי מיירי בקערה שיש בה בשר ממש, או שיש בה רק בלע בשר, נבאר שלב נוסף בסוגיא, לאחר שהדגים הונחו בקערה האם הם התבשלו שם או רק הונחו שם כשהם חמים.

איתמר דגים שעלו בקערה וכו' ואסיקנא אמר חזקיה משום אביי, הלכתא דגים שעלו בקערה מותר לאוכלם בכותח. וקשה מאי שנא דגים שעלו בקערה דשרי לאוכלן בכותח אליבא דשמואל, מהא דקתני בברייתא (דף קיא:) קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם ע"כ. דכשם שהדגים יש בהם טעם שני של בשר, שהבשר נתן טעם בקדרה והקדרה בדגים ומותר לאוכלם עם הכותח, ה"ה בקדרה בשרית שבישל בה חלב דאיכא בה טעם שני של בשר, הבשר בקדרה והקדרה בחלב.

רש"י ד"ה "נ"ט בר נ"ט הוא" כותב, אם היו מבושלים עם הבשר ממש היה אסור לאוכלן בכותח, אי נמי מודה שמואל שאסור לאכול חלב רותח בקערה דנותן "טעם ראשון" הוי כבשר גמור, אבל קערה זו היא עצמה אינה בשר אלא על ידי נותן טעם ואינה כבשר. ומבואר מרש"י שדגים שעלו בקערה זה טעם שני, ואילו הברייתא שאומ' קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב זה טעם ראשון ולכן אסור. אלא דעדיין לא ברור מדוע בברייתא זה טעם ראשון שאסור, ודגים הם טעם שני ומותר, שהרי לכאורה בשניהם התהליך שווה וחשובים כטעם שני, וצ"ב.

הגמרא בזבחים (צה:) אומ' אין טשין את התנור באליה, ואם טש כל הפת כולה אסורה עד שיסיק את התנור. ושאלו התוס' ד"ה "ואם" מה שונה דין התנור שצריך הסקה בדוקא ולא סגי בהדחה, מדגים שעלו בקערה דאמרי' שמותר לאוכלן בכותח, שהרי כשם שבדגים לא הוצרכנו להגעיל את הקערה כדי לאכול את הדגים עם הכותח אלא סגי בהדחה שתהיה נקיה, ה"ה בתנור, ומדוע הגמ' הצריכה הסקה, דהוי שפיר נ"ט בר נ"ט. ובשם רש"י פירש ריב"ן חתנו דבדגים דוקא עלו שרו הא נתבשלו אסור, וא"כ אינו דומה דין התנור לדגים, דגים שעלו בקערה זה דוקא עלו, דהיינו דגים שנתבשלו או נצלו בקערה פרווה, וכשהם רותחים נתן אותם בקערה צוננת בשרית, ועל כך אמר שמואל שמותר לאכול הדגים עם כותח, דכיון שהבליעה היא רק כדי קליפה בכה"ג לא אסרו לאוכלם עם חלב דהטעם קלוש מאוד, משא"כ אם התבשלו בקערה בשרית לא התירו, משום שהבישול מוציא את טעם הבשר הבלוע בעצמותו וחשוב כטעם ראשון של בשר בדג, ואסור לאוכלם בכותח, וא"כ אינו דומה לתנור שטשו באליה דבתנור הוא ע"י בישול ומשו"ה הגמ' הצריכה הסקה.

ולפי"ז מובן מדוע פרש"י בקדרה בשרית לא יבשל בה חלב כיון שהוא טעם ראשון, משום שזה ע"י בישול והבישול מוציא את הטעם הבלוע כמות שהוא, ואילו דגים שעלו בקערה הם רק הונחו בקערה צוננת ובלעו טעם שני, ורק בכה"ג אמרי' נ"ט בר נ"ט ומותר לאוכלם עם הכותח. ולכן על הברייתא שאומ' קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב פרש"י שטעם ראשון של בשר יש בחלב משום שהוא ע"י בישול ולכן אסור.

נמצא שרש"י מפרש דגים שעלו בקערה, כפשוטו שרק הונחו בקערה בשרית בת יומא צוננת והדגים רותחים, ובכה"ג אמרי' נ"ט בר נ"ט ומותר, אבל ע"י בישול לא. א"כ לרש"י יש ראיה משני ברייתות שבבישול לא אמרי' נ"ט בר נ"ט, מתנור שטשו באליה, ומהברייתא בחולין קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב.

וא"כ יסוד ההיתר לרש"י בנ"ט בר נ"ט הוא רק כאשר הדגים הרותחים הונחו בקערה בשרית בת יומא או להיפך, אבל אם נתבשלו בקערה בשרית לא אמרי' נ"ט בר נ"ט ואסור לאוכלם עם כותח.

התוס' בזבחים שם ד"ה "ואם" כתבו שאין להביא ראיה לדבריו של ריב"ן מהברייתא קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב דהתם לאו נותן טעם בר נותן טעם הוא כיון ששם בדובר על טעם שני באיסור, אבל כאן (בדגים) זה טעם שני בהיתר וקודם שיבא לידי איסור נתבטל הטעם בדגים לפי שהוא שני. ז"א לעולם אפשר לומר דגים שעלו בקערה היינו אפי' ע"י בישול ולא קשה מהברייתא בחולין, דהדגים הם טעם שני בהיתר, דהיינו כשנכנס טעם הבשר בדג הוא שוהה שם זמן מה, ולאחר מכן מתגבר עליו טעם הדג ואז מתבטל טעמו של הבשר בדג, וכיון ששניהם היתר דג ובשר נ"ט בר נ"ט הוא ומותר לאוכלו עם כותח. משא"כ קדרה בשרית אם בישל בה חלב אסור, משום דעד שטעם הבשר מתבטל בחלב הוא כבר נאסר מפני שנפגש ישירות עם החלב והם נאסרים, ולכן נ"ט בר נ"ט בהיתרא שרי לאוכלו בכותח, ונ"ט בר נ"ט באיסורא אסור.

אלא שיש להקשות, א"כ מדוע הגמ' בזבחים הצריכה להסיק את התנור, על כך מתרץ ר"ת דא"א לו לתנור להתנקות יפה ונדבק בו השמנונית והוי בעין עד שיוסק, ז"א שאם היה אפשר לנקות את התנור עד שלא ישאר שום שמנונית שפיר הוי נ"ט בר נ"ט, השומן בתנור והתנור בפת ועדיין הכל היתר, ורק משום שא"א לנקותו היטב הגמ' הצריכה להסיקו.

נמצא לדעת התוס' דהא דאמר שמואל דגים שעלו בקערה היינו אפי' "נתבשלו" בקערה בשרית שרי לאוכלן בכותח, ולפי"ז "יסוד ההיתר" לדעת התוס' הוא שטעם שני בהיתר מותר, דלאחר שנעשה טעם שני נתבטל בתוך הדג ומותר, וטעם שני באיסור אסור דעד שינתבטל הוא כבר נאסר. וכן דעת הר"ן בחולין דף מא. ד"ה "דגים" דכתב דטעם שני היתרא הוא כיון דאיקליש כולי האי לא חשיב למיסר, וצריך לומר שדברי הר"ן הם כדברי התוס', שכן בפרי חדש (צה סק"ג) כתב דטעם שני של היתר הוקלש הטעם ואין בו כדי לאסור, ומיהו באיסור אפי' דאיכא כמה טעמי נ"ט בר נ"ט אסור הכל משום "דטעמו לא בטיל" ע"כ. וזה ממש כלשון הר"ן, ומבואר דבאיסור הטעם אינו בטל, אבל בהיתר הוא כן בטל וכדברי התוס'.

הרמב"ן חולין (קיא:) ד"ה "ושמואל" כתב הא דאמר שמואל נ"ט בר נ"ט היינו שאינו עיקר לאסור תערובתו, דאף למ"ד טעם כעיקר דאו' הני מילי בטעם ראשון, שאותו אסרה התורה אבל טעם שני שהוא בר נותן טעם אחר "אין בו כוח לאסור את האחרים דהיינו נותן טעם שלישי שלהם". ומבואר דס"ל דטעם שני עדיין טעם גמור הוא ורק כשיצא משני לשלישי לא יהיה כוח יותר שאז נקלש לגמרי ומותר, וכן בד"ה "והא דאמרינן" ביאר דטעם שני הוא טעם גמור, והראיה לכך מהא דאמרי' בברייתא קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם. מבואר דטעם הבשר בחלב הוא טעם שני ואסור, ולכן דגים שבושלו בקערה יש בהם טעם שני של בשר שהוא טעם גמור, ורק כאשר אוכלם עם הכותח מותר כיון שלטעם שני אין כוח להשפיע יותר ומותר. ולקמן נביא נפק"מ בין התוס' לרמב"ן.

נמצא לדעת הרמב"ן ש"יסוד ההיתר" בנ"ט בר נ"ט הוא שטעם שני הוא טעם גמור ורק בשלישי מותר מפני שנקלש, ואף ששמואל אמר נ"ט בר נ"ט מותר דהיינו הטעם השני מותר, ס"ל לרמב"ן דטעם שני כשהוא יוצא מהדג מותר ולא כשהוא בדג.

עלו בידינו ג' שיטות ביסוד ההיתר של נ"ט בר נ"ט.

רש"י (בשם חתנו ריב"ן) ס"ל דדגים שעלו בקערה, עלו ולא נתבשלו, ויסוד ההיתר הוא שאף שהדג בלע מהקערה הבשרית כדי קליפה, בלע קלוש כזה אין לאוסרו משום בשר וחלב.

התוס' ס"ל דדגים שעלו בקערה היינו אפי' נתבשלו, ויסוד ההיתר הוא שטעם שני בהיתר הוא קלוש ולאחר ששהה בתוך הדג מתבטל ונהפך לדג, ולכן מותר לאוכלו עם הכותח דבכה"ג לא אסרו משום בשר וחלב, אע"פ שע"י בישול בלע טפי מדגים שרק עלו בקערה. וכן דעת הרמב"ם (פ"ט ממאכלות אסורות ה"כג), וכן דעת ר"ת הובאו דבריו ברמב"ן קיא: ד"ה "והרב", וכן פסק השו"ע (צה ס"א) כדברי הרמב"ם.

הרמב"ן נמי ס"ל דדגים שעלו בקערה היינו אפי' נתבשלו, אלא שיסוד ההיתר הוא דכיון שטעם שני אין לו כוח להעביר לשלישי משו"ה מותר, אבל טעם שני יש בו טעם בשר גמור ואע"פ שנקלש כשעבר מהראשון לשני מ"מ עדיין טעמו חשוב לאסור, ורק בשלישי הוקלש משמעותית שאין בכוחו לאסור עוד. לכן דגים שנתבשלו בקערה בשרית יש בהם טעם בשר גמור ורק כשאוכלם עם הכותח נקלש טעמם ומותר.

לסיכום ישנן שלוש נקודות בסוגיא שיש לבאר והם: א. דגים שעלו בקערה, מהיכן הם הגיעו, מן הצלי או אף מן המבושל. ב. כשהדגים הונחו בקערה, האם בקערה היה בשר ממש עם הדג או מיירי בקערה שרק בלועה מטעם בשר. ג. לאחר שהחלטנו אם בקערה היה בשר או לא, יש לברר האם הדגים נתבשלו בקערה או רק עלו והונחו בקערה.

ומה שהסברנו שביסוד ההיתר של נ"ט בר נ"ט יש ג' שיטות אין זה אלא בנידון השלישי האם הדגים עלו והונחו בקערה ולא בושלו כרש"י (ריב"ן), או אפי' בושלו בקערה שרי אח"כ לאוכלם עם הכותח כהתוס' והרמב"ן, דאיכא בינהם פלוגתא בהבנת שמואל.

ד. בביאור וישוב שלושת השיטות.

1) החילוק בין דגים שעלו בקערה, להא דאמרי' בברייתא (דף קיא:) קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן עם.

לרש"י (לפירוש ריב"ן) דגים שעלו בקערה הם רק הונחו בקערה וכיון שבלעו רק כדי קליפה ולא בושלו בה, בכה"ג לא אסרו משום בשר וחלב, ואילו הברייתא שאוסרת מיירי בבישול ואינו דומה, כיון שבישול מוציא את טעם הבלוע כמות שהוא וחשוב כטעם ראשון ואסור.

התוס' דס"ל שטעם שני מותר כיון שמתבטל בדג שהוא היתר, אבל קדרה בשרית לא יבשל בה חלב מיירי בטעם שני שהוא באיסור, דעד שנתבטל נאסר.

הרמב"ן דגים שעלו בקערה היינו אפי' בבישול, דכיון שטעם הבשר הוא שני וכשאוכל עם הכותח מותר שהוא שלישי ואין לו כוח לאסור.

2) כיצד מתבארת פלוגתת רב ושמואל.

לדעת רש"י ותוס' דס"ל שטעם שני מותר (לתוס' אפי' ע"י בישול, ולרש"י רק הנחה בקערה צוננת) הגמ' מובנת, דרב מביא ראיה לאסור מטעם שני, שהסממנים נתנו טעם בקערה, והקערה בתבשיל, ואילו שמואל מתיר, ופלוגתתם האם נ"ט בר נ"ט מותר או אסור.

ואילו לרמב"ן דס"ל שטעם שני הוא טעם גמור ועדיין אסור, א"כ מה הראיה מרב דס"ל שנ"ט בר נ"ט אסור, הרי הוא מביא ראיה מטעם שני, ובטעם שני (אליבא דהרמב"ן) לכו"ע טעם גמור הוא ואסור גם לשמואל. לכן נדחק הרמב"ן לומר שהדבר המר שהיה בסממנין לא היה עיקר, אלא נתנו אותו בתוך הסממנין והוא נתן בהם טעם מר, וזה כבר טעם ראשון, והסממנים נתנו טעם בקערה שהוא טעם שני, וכשעשו לו תבשיל הם נתנו טעם שלישי, ובכך סבר רב שטעם שלישי אסור.

3) דגים שעלו בקערה ומותר לאוכלם בכותח, מדוע אינו עובר על בישול בשר וחלב.

לרש"י והתוס' דס"ל שטעם שני בעצמו מותר (כל אחד לשיטתו) ממילא כשמבשל את הדגים עם החלב אין בישול בשר וחלב, לרש"י כיון שהבלע הוא רק כדי קליפה ואינו אסור משום בשר וחלב, ולתוס' כיון שטעם הבשר נתבטל בדג.

אלא לרמב"ן דס"ל שטעם שני הוא עדיין טעם גמור, א"כ בדג יש טעם גמור של בשר וכאשר מבשל הדג עם החלב, נכון שאין טעם הבשר שבדג עובר לחלב כיון שהוא שלישי ואין לו כוח לאסור אחרים, מ"מ החלב שהוא ראשון נכנס בתוך טעם הבשר א"כ מדוע אינו עובר על בישול בשר וחלב.

מכוח קושיה זו יסד הרמב"ן את שיטתו המפורסמת, שמן התורה אינו עובר משום בישול בשר וחלב עד שיתמזגו ויתנו טעם זה בזה, דהיינו שגם הבשר יתן טעם בחלב וגם החלב יתן טעם בבשר, ובנד"ד כיון שאין טעם הבשר שבדגים נותן טעם בשרי בחלב שנכנס אליו כיון שהוא שלישי וקלוש (א"צ לומר שטעם הבשר יצא מהדג כדי להקלש ויהיה שלישי, אלא אפי' שהוא נשאר בדג כיון שהוא שני אינו יכול להשפיע על הכותח) אז אף שהכותח נותן טעם בבשר שיש בדג אינו אינו אסור משום בישול בשר וחלב, כיון שרק החלב נותן טעם בבשר, והבשר אינו נותן טעם בחלב, ומשו"ה דגים שעלו בקערה מותר לאוכלם בכותח. ועיין בכל זה בשו"ת רעק"א (סי' רז) ד"ה "וגם", וד"ה "ואומנם" שכן ביאר בדעת הרמב"ן, והדברים מפורשים ברמב"ן חולין (דף קיב.) ד"ה "ואני" במ"ש קערה בשרית שהודחה בקערה חלבית שפיר אמרי' נ"ט בר נ"ט ואין נאסרו המים, כיון שאין הבשר והחלב נותנין טעם זה בזה.

4) דגים שעלו בקערה מותר לאוכלם בכותח, צנון שחתכו בסכין בשרי אסור לאוכלו בכותח, חולין קיא:, מה החילוק.

לרש"י (לפירוש ריב"ן) דס"ל דגים שעלו בקערה דהיינו הונחו בקערה בשרית, בצנון מיירי בסכין נקיה כהפירוש השני שכתב רש"י, דכיון שהצנון חריף הוא בולע יותר מדגים הרותחים בקערה, ומשו"ה אסור לאוכלו עם החלב, דבדגים הבלע הוא רק כדי קליפה, ובליעה כזו אינה אוסרת את הדג מלאוכלו עם חלב, משא"כ צנון שהוא חריף מוציא את כל טעם הבשר שבלוע בסכין כמות שהוא וחשוב כמו בישול, ולכן אסור לאוכלו עם החלב.

לתוס' שטעם שני מותר אפי' בבישול א"כ מדוע אסור לאכול את הצנון עם חלב הרי שפיר אמרי' נ"ט בר נ"ט כמו בדגים. והסבירו בד"ה "הלכתא" את הצנון כהפירוש הראשון ברש"י דמיירי בסכין שיש עליה שמנונית בשר ומשו"ה אסור לאכול את הצנון עם החלב. וכן הרמב"ן קיא: ד"ה "ותמה" מסביר דמיירי בסכין שיש עליה שמנונית בשר.

ה. האם גם בנרגש טעם הבשר בדגים אמרי' נ"ט בר נ"ט ומותר.

הרא"ש יוסף (פ"ח קיא) ד"ה "עוד יש לחקור", כתב לחקור, הא דאמרי' נ"ט בר נ"ט דהיתרא האם הוא אפי' שנרגש טעם בשר בכותח, או דוקא באין נרגש דטעמא לא בטיל, והא דאמרי' נ"ט בר נ"ט מותר היינו משום דמסתמא אין כוח בטעם שני לאסור, אבל אי חזינן דנרגש טעמא אסור.

הפרי חדש בסימן צה סק"ג כתב, מותר לאוכלן בכותח פי' אע"פ שנרגש טעם בשר בדגים, דאי ליכא טעמא פשיטא, אלא אפי' דאיכא טעם בשר כיון דהוו ב' טעמים של היתר הוקלש הטעם ואין בו כדי לאסור. ע"כ.

אולם המהרש"ל בים של שלמה (סי' סא) כתב שאם נרגש טעם הבשר בדגים אסור לאוכלם בכותח, ומ"מ א"צ לטעום קודם, ז"א שמסתמא אין טעם בדג, אבל אם יהיה טעם אסור לאוכלו בכותח.

בזבחי צדק ח"ב (סי' צה אות ז') הביא בשם הגאון בית אפרים (סי' לז דף לב עמ' א') ד"ה "ונחזור" שכתב וז"ל: ועל כרחך לומר דבנ"ט בר נ"ט נקלש הטעם ואע"פ שמרגיש אותו קיוהא בעלמא הוא ולא חיישינן ליה, וכן נראה מדברי כף החיים (צה אות ט).

ו. קערות בשריות שהודחו בקערה חולבת.

בספר התרומה (הובאו דבריו בר"ן חולין מ: ד"ה "דגים" בסוף דבריו) כתב, קערות שהודחו במחבת חולבת במים רותחים ושניהם בני יומן פשוט דהכל אסור דטעם שבקערות נפלט במים וטעם שבמחבת נפלט במים ומיד נאסרו המים משום בשר וחלב שבהן, וכשחזרו ונבלעו במחבת ובקערות אסרו הכל. וכדבריו פסקו התוס' ד"ה "הלכתא" וכתבו שני טעמים לאסור. א. שהקערות נוגעות במחבת ממש והוי טעם שני באיסור. ב. ועוד דלא דמי לדגים שעלו בקערה דהא כשהטעם השני של הבשר ושל החלב נכנס במים מיד נאסרו המים וחוזרים ואוסרין את הקערות והמחבת.

אולם הרא"ש (חולין סי' כט בסופו) כתב שהקערות והמחבת מותרים דהוי שפיר נ"ט בר נ"ט הבשר בקערה והקערה במים ועודנו היתר עד שיתערב באותן המים טעם החלב הנפלט ביורה. ולכן עדיין צ"ב בדעת התרומה והתוס' מדוע בכה"ג לא אמרי' נ"ט בר נ"ט (לפי הפירוש השני שלהם), הרי זה ממש כמו דגים שעלו בקערה כדכתב הרמב"ן חולין (קיב.) ד"ה "כתב בעל התרומות" שהקערה היינו קערה, מים רותחין שפלטה בהן היינו דגים, מחבת חולבת היינו כותח, וכשם שהדגים מותר לאוכלן בכותח כך המים האלו מותר ליתן אותן בין בכותח ובין בפליטת החלב שבמחבת, וכן דעת הרשב"א בחידושים.

הר"ן (מ. ד"ה "דגים" בסוף דבריו) פסק להלכה כדברי התרומה, והסביר דבריו כך, דיש הבדל בין דגים שעלו בקערה לקערות שהודחו ביורה חולבת, בדגים שעלו בקערה הכותח לא מקבל טעם כלל מטעם ראשון דהיינו הקערה אלא מן הדגים דהוו טעם שני, אבל כאן טעם החלב הנפלט לתוך המים מקבל טעם מטעם הבשר הראשון שבקערות, דמאן לימא לן שלא יתערבו פליטת הבשר ופליטת החלב בעצמן שלא באמצעות המים, הלכך לא הוי נ"ט בר נ"ט, אלא נותן טעם ראשון הוא שנותן טעם בחלב הלכך לא דמי כלל, ולכן דוקא כשהטעם השני עמד בהיתר בלא תערובת חלב אז אמרי' נ"ט בר נ"ט, אבל כאן שהטעם השני לא עמד בפנ"ע כלל אלא תכף שבא לעולם נתערב בטעמו של חלב, מסתברא ודאי דאסור וכדברי הרב בעל התרומה ז"ל.

להבנת הדברים יש לחקור בנ"ט בר נ"ט שהוא הקלשת הטעם מתי חשוב כטעם שני שנקלש טעמו, האם עצם היציאה של הטעם מהקדרה וכאשר נפגש עם טעם שני "מיד הופך" להיות טעם שני, דהיינו ברגע שיצא טעם הבשר מהקדרה ונכנס לדג בדיוק ברגע שנפגש טעם הבשר עם הדג הופך להיות טעם שני, או שנאמר שכאשר טעם הבשר נכנס לדג אז הוא נכנס לדג בטעם ראשון, ורק לאחר כמה שניות שהטעם שוהה בתוכו, הוא מתערב עם טעם הדג ונקלש ונהפך לטעם שני. ובחקירה זו נחלקו התוס' והרמב"ן.

הרמב"ן ס"ל כהצד הראשון שברגע שיוצא טעם בשר מהקדרה לחלב מיד הוא נקלש ונהיה טעם שני, אלא ששני הוא עדיין טעם גמור ובבשר וחלב נאסר, ואילו בדג אינו נאסר כיון שבכותח טעם הבשר יהיה שלישי, לכן לשיטת הרמב"ן קערה בשרית שהודחה בקערה חלבית אפי' בת יומא מותרת, כיון שטעם החלב היוצא למים הוא שני וכשנוגע בטעם הבשר הוא שלישי שאין בכוחו לאסור.

אולם התוס' ס"ל כהצד השני בחקירה, שכאשר טעם הבשר נכנס לדג הוא נכנס ראשון ולאחר ששוהה מעט מתבטל בטעם הדג, ולפי"ז מובן מדוע אם בישל חלב בקדרה בשרית החלב אסור, כיון שטעם הבשר נכנס לחלב כטעם ראשון ועד שמתבטל כבר נאסר משום בשר וחלב, ומשו"ה אסור להדיח קדרה בשרית ביורה חלבית, כיון שטעם הבשר שיוצא מהקערה, וטעם החלב שיוצא מהיורה חשובים כטעם ראשון עד שמתבטלים, וכשהם נוגעים אחד בשני נאסרים משום בשר וחלב כיון שנגעו טעם ראשון של בשר, עם טעם ראשון של חלב, ולכן אומר הר"ן שרק אם הטעם השני עמד בפנ"ע בהיתר בלא תערובת חלב כמו בדגים שעלו בקערה רק בכה"ג אמרי' נ"ט בר נ"ט להיתרא, אבל כאשר הטעם השני לא עמד בפנ"ע כמו ביורה חלבית שהדיחו בה קערה בשרית, לא אמרי' נ"ט בר נ"ט והכל אסור. ועיין בבדי השולחן בביאורים ריש סי' צה ד"ה "דגים שנתבשלו" שביאר כן בפלוגתת התוס' והרמב"ן, ועיין עוד בבדי השולחן (סק"מח, וסק"נו).

ובפלוגתא זו פליגי השו"ע והרמ"א (בסי' צה ס"א), השו"ע כתב, קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת בחמין שהיד סולדת בהן אפי' שניהם בני יומן מותר משום דהוי ליה נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא. וס"ל כדברי הרמב"ן, הרא"ש, והרשב"א, שטעם שני הוא כאשר הטעם יוצא מהכלי לדג, או למים וכדו' מיד נהפך לטעם שני וקלוש ואינו אוסר (אף שלרמב"ן טעם שני עדיין טעם חשוב, אבל לעניין זה שמיד כשטעם הבשר נוגע בדג הוא נקלש ונהפך לטעם שני, מסכים לרא"ש והרשב"א).

ואילו הרמ"א כתב ויש אוסרים אפי' אין שומן דבוק בהן, וזה משום דס"ל כהתוס', התרומה, והר"ן, שכאשר טעם הבשר נכנס לדג הוא נכנס ראשון ורק לאחר ששוהה בתוכו נקלש ונהפך לטעם שני ומתבטל בדג, וה"ה במים שכאשר יוצא טעם הבשר למים הוא יוצא טעם ראשון, וכן טעם החלב יוצא למים כטעם ראשון ועד שנקלשים הם נפגשים יחד ראשון בראשון והכל אסור, אבל אם הודחו אחד אחרי השני, או בכלי שני אפי' ביחד הכל שרי.

והנה כיום המנהג לעשות במטבח שני כיורים אחד לבשר ואחד לחלב, מ"מ בית שיש בו רק כיור אחד ששוטפים בו כלים חלביים ואח"כ כלים בשריים, לא מבעיא לדעת מרן השו"ע שמותר, אלא אפי' לרמ"א אם הודחו בזה אחר זה שרי, ובפרט שבדר"כ אין שוטפים כלים במים חמים שהיד סולדת בהם אלא בקרים או פושרים, ובנוסף משתמשים בחומרי ניקוי הפוגמים, לכן נראה שאם שוטפים כלים חלביים ואח"כ כלים בשריים בזה אחר זה שמותר, ועיין בילקו"י איסור והיתר (ח"ג עמ' תעה).

תוכן העניינים

ספר מנחת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה