אור ברסלב
ספר מנחת ישראל איסור והיתר - נותן טעם בר נותן טעם

ספר מנחת ישראל

איסור והיתר - נותן טעם בר נותן טעם

איסור והיתר - נותן טעם לפגם

סימן כד - יסוד ההיתר בדין נ"ט בר נ"ט

א. בביאור פלוגתת רב ושמואל, ופלוגתת רש"י והאיסור והיתר.

ב. האם בקדרה היה בשר עם דג או לא.

ג. בביאור פלוגתת רש"י, תוס' והרמב"ן ביסוד ההיתר.

ד. בביאור וישוב שלושת השיטות.

ה. האם גם בנרגש טעם בשר בדגים אמרי' נ"ט בר נ"ט ומותר.

ו. קערות בשריות שהודחו בקדרה חולבת.

ז. עיקרי הסוגיא בקיצור.

א. בביאור פלוגתת רב ושמואל, ופלוגתת רש"י והאיסור והיתר.

איתא בחולין (קיא:) איתמר דגים שעלו בקערה רב אמר אסור לאכלן בכותח ושמואל אמר מותר לאכלן בכותח רב אמר אסור נותן טעם הוא ושמואל אמר מותר נותן טעם בר נ''ט הוא, והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר, דרב איקלע לבי רב שימי בר חייא בר בריה חש בעיניו עבדו ליה שייפא בצעא, בתר הכי רמו ליה בשולא בגווה טעים ליה טעמא דשייפא אמר יהיב טעמא כולי האי, ולא היא שאני התם דנפיש מררה טפי . ויש לברר במאי קא מפלגי רב ושמואל.

התורה חידשה בנזיר במ"ש "מישרת" טעם כעיקר, דכאשר טעם האיסור נרגש חשוב כאילו אכל ממשו של איסור, וס"ל לרב דכל שמרגיש את טעם האיסור אפי' בטעם חמישי לדוגמא אסור מן התורה, שכן אמרי' "טעם" כעיקר, וא"כ ה"ה בבשר וחלב דכל שמרגיש טעם של בשר בדג אפי' טעם חמישי אסור לאוכלו בכותח, וכדאמר רב "נותן טעם הוא", משו"ה ס"ל לרב דנ"ט בר נ"ט אסור וזה נלמד מטעם כעיקר.

אולם שמואל ס"ל שמה שחידשה התורה טעם כעיקר זה רק בטעם ראשון שהוא חשוב כממשות האיסור ובו אמרי' טעם כעיקר, אבל בטעם שני למרות שהטעם נרגש לא נאמר טעם כעיקר ומותר מן התורה, כן כתבו הרמב"ן (קיא:) ד"ה "ושמואל", והרשב"א ד"ה "דגים" דאף למ"ד טעם כעיקר דאו' ה"מ בטעם ראשון אבל טעם שני אין בו כוח לאסור אחרים ומותר לגמרי, ולכן בדגים שעלו בקערה שמואל סבר דכיון שהוא נ"ט בר נ"ט והוקלש טעמו אינו חשוב לאסור משום בשר וחלב.

פרש"י דגים שעלו מן הקערה "מן הצלי" כשהיו רותחים נתנן לתוך הקערה שאכלו בה בשר. ויש לשאול מדוע פרש"י דגים שעלו מן הצלי, ולא דגים שנתבשלו בקערה. אלא רש"י ס"ל שכל דבר גוש (גם לעניין שבת) אינו מבשל כלל וחשוב ככלי שני (שאינו מבליע ואינו מפליט), ולכן דגים שנתבשלו ואח"כ הוציאו אותם ונתנום על קערה צוננת בשרית אין הקערה בולעת מהם ואינה מפליטה כלל, דכלי שני אינו מבשל ולכו"ע מותר, ולכן פרש"י דגים שעלו מן הצלי, שבצליה הבשר מקבל חום ישיר מהאש ולכן גם כשהורד מהאש עדיין חשוב ככלי ראשון, וכאשר מניחו על קערה בשרית הוא בולע כדי קליפה מהקערה, ואף דקיי"ל (פסחים עו.) תתאה גבר, ועד דמייקר ליה מיבלע בלע, כלומר שהדג בולע כדי קליפה, מ"מ על בליעה כזו לא החמירו משום בשר וחלב, ומשו"ה שמואל התיר נ"ט בר נ"ט בכה"ג, ואילו רב אסר גם באופן הזה שנבלע כדי קליפה. נמצא דלדעת רש"י דבר גוש חם אינו מבשל וחשוב ככלי שני, ולכן פירש דגים שעלו מן הצלי.

אולם האיסור והיתר (כלל לו דין ה') כתב ואפי' בשר צלוי או מבושל יבש והוא רותח שהיד סולדת בו שניתן בקערה של חלב וכו'. מבואר דאין חילוק אם עלו מן הצלי או בושלו, וזה משום דס"ל לאיסור והיתר דדבר גוש חשוב ככלי ראשון ומבשל, ולכן אפי' אם עלו מן הבישול והונחו על קערה צוננת הדג בולע כדי קליפה, ועל כן אמר שמואל נותן טעם בר נותן טעם הוא, והסביר בדין ז' שדבר גוש אינו דומה לכלי שני , דכלי שני יש לו דפנות המצננות ולכן אינו מבשל, אבל דבר גוש אף שאין לו דבפנות המחממות, מ"מ גם אין דפנות המצננות, ומשו"ה עדיין מבשל כדי קליפה. לכן ס"ל לאיסור והיתר דדבר גוש חשוב ככלי ראשון ומבשל כדי קליפה.

נמצא שנחלק האיסור והיתר על רש"י האם גוש מבשל או לא, לרש"י אינו חשוב ככ"ר אלא ככ"ש כיון שאין לו דפנות המחממות, ומשו"ה רק אם עלה מן הצלי שקיבל חום ישירות מהאש חשוב ככ"ר, אבל בנתבשל כיון שלא קיבל חום ישירות מהאש חשוב ככ"ש, לכן כשנעקר הדג מהקדרה חשוב ככ"ש משום שאין לו דפנות המחממות ואינו מבשל לכו"ע, ואילו האיסור והיתר ס"ל שגוש חשוב ככ"ר ולכן אפי' עלה מן הבישול והונח על הקערה בולע כדי קליפה וגם בזה שייך פלוגתא דרב ושמואל. ועיין בר"ן דף מ. ד"ה "דגים" דס"ל כרש"י שעלו מן הצלי, וכן הרא"ש בסוגיין ס"ל כרש"י.

נמצא שלעניין מהיכן הגיעו הדגים לקערה, דעת רש"י הרא"ש והר"ן שהגיעו מהצלי, ואילו האיסור והיתר ס"ל שעלו אף מן המבושל, ולשניהם מיירי בדג חם שהונח על קערה צוננת או דג קר שהונח על קערה חמה.

ב. האם בקדרה היה בשר עם הדג או לא.

לאחר שהסברנו דאיכא פלוגתא בין רש"י לאיסור והיתר מהיכן הדגים עלו, מן הצלי או אף מן המבושל, כעת יש לברר לאחר שהדגים הונחו בקערה האם היה בשר עם הדג או לא.

איתמר דגים שעלו בקערה וכו', רש"י ד"ה "דגים" מפרש, עלו מן הצלי כשהיו רותחין נתנן לתוך קערה "שאכלו בה בשר". מבואר מרש"י שהקערה נקיה ואין בה בשר אלא דג בלבד, מדכתב שאכלו בה בשר, שנשאר רק בלע מהבשר אבל אין בשר עם הדג, וכן בד"ה "נותן טעם" כתב אם היו מבושלים עם בשר ממש היה אסור לאוכלן עם כותח, וכן הרמב"ן בסוגיין ד"ה "ושמואל" כותב, פירש רבינו שלמה ז"ל (רש"י) בשאין בשר בקערה, וכן הר"ן דף מ: ד"ה "דגים פירש כרש"י, והריטב"א קיא: ד"ה "דגים".

לעומתם הרמ"ך על הרמב"ם (פ"ט מהל' מאכלות אסורות ה"כג) כתב, דבגמ' מיירי בדגים שעלו בקערה היינו עם הבשר, ששניהם היו באותה קדרה. ולדבריו הבשר נתן טעם בדג שהוא טעם ראשון, והדג נתן טעם בכותח שהוא שני, ועל זה אמר שמואל נ"ט בר נ"ט מותר דהיינו שהטעם השני מותר, והובאו דבריו בר"ן ד"ה "דגים" בשם "אחרים", ואומר הר"ן ששיטה זו היא כפשטות הסוגיא בפלוגתא דרב ושמואל, שהרי לרב עשו משיחה מסממנים לרפואה והם נתנו טעם בקדרה, ואח"כ נתנו טעם בתבשיל שהוא טעם שני, ומכאן הוכיח רב שנ"ט בר נ"ט אסור, ושמואל סבר שמותר.

אלא דיש להקשות על שיטה זו, מהברייתא קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב וכו', דמבואר מברייתא זו דטעם שני אסור, היפך דעת שמואל שמתיר. ועל זה תירצו שע"י האור פולט ממשו של איסור, דהיינו דגים שעלו בקערה הכונה שהם רק הונחו בקערה עם בשר ממש, ולא בושלו בה, ובהכי אמר שמואל מותר לאוכלם עם הכותח, דכיון שהדג בלע מהבשר רק כדי קליפה, בבליעה מועטת כזו לא אסרו משום בשר וחלב, משא"כ בבישול שהבישול מוציא את טעם הבשר הבלוע כאילו הוא ראשון ולכן אסור, ומשו"ה הא דאמרי' בברייתא שלא יבשל חלב בקדרה בשרית וכו' מיירי בבישול, ודגים שעלו בקערה מיירי בעלו ולא נתבשלו.

נמצא דאיכא פלוגתא בראשונים האם כשהונחו הדגים בקערה (כשבאו מן הצלי או אף מן המבושל כל אחד לשיטתו) היה בקערה בשר עם הדג או לא, לדעת רש"י ורוב ככל הראשונים מיירי בקערה שאין בה בשר אלא שהיא בלועה מבשר שאכלו בה, ולדעת הרמ"ך מיירי בקערה שיש בה דגים ובשר יחד, ולשיטתו ההיתר הוא משום שטעם שני הוא כבר מותר, דכיון שהדגים בלעו רק כדי קליפה מהבשר לכן אין להם כוח לתת טעם בכותח שנקלשו ושרי.

ולמעשה הר"ן שם כותב שם שאין שיטה זו מחוורת, אלא בטעם שני אפי' שמואל מודה דאסור ובטעם שלישי הוא דנחלקו, וכן הרמב"ן ד"ה "ואין" כתב שאין הפירוש הזה נכון כלל, וס"ל שאם בישל דג עם הבשר עצמו, הדג חשוב כטעם ראשון ואסור לאוכלו עם הכותח.

ג. בביאור פלוגתת רש"י, תוס' והרמב"ן ביסוד ההיתר.

לאחר שבארנו הראשונים פליגי בהא דאמרי' דגים שעלו בקערה אי מיירי בקערה שיש בה בשר ממש, או שיש בה רק בלע בשר, נבאר שלב נוסף בסוגיא, לאחר שהדגים הונחו בקערה האם הם התבשלו שם או רק הונחו שם כשהם חמים.

איתמר דגים שעלו בקערה וכו' ואסיקנא אמר חזקיה משום אביי, הלכתא דגים שעלו בקערה מותר לאוכלם בכותח. וקשה מאי שנא דגים שעלו בקערה דשרי לאוכלן בכותח אליבא דשמואל, מהא דקתני בברייתא (דף קיא:) קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם ע"כ. דכשם שהדגים יש בהם טעם שני של בשר, שהבשר נתן טעם בקדרה והקדרה בדגים ומותר לאוכלם עם הכותח, ה"ה בקדרה בשרית שבישל בה חלב דאיכא בה טעם שני של בשר, הבשר בקדרה והקדרה בחלב.

רש"י ד"ה "נ"ט בר נ"ט הוא" כותב, אם היו מבושלים עם הבשר ממש היה אסור לאוכלן בכותח, אי נמי מודה שמואל שאסור לאכול חלב רותח בקערה דנותן "טעם ראשון" הוי כבשר גמור, אבל קערה זו היא עצמה אינה בשר אלא על ידי נותן טעם ואינה כבשר. ומבואר מרש"י שדגים שעלו בקערה זה טעם שני, ואילו הברייתא שאומ' קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב זה טעם ראשון ולכן אסור. אלא דעדיין לא ברור מדוע בברייתא זה טעם ראשון שאסור, ודגים הם טעם שני ומותר, שהרי לכאורה בשניהם התהליך שווה וחשובים כטעם שני, וצ"ב.

הגמרא בזבחים (צה:) אומ' אין טשין את התנור באליה, ואם טש כל הפת כולה אסורה עד שיסיק את התנור. ושאלו התוס' ד"ה "ואם" מה שונה דין התנור שצריך הסקה בדוקא ולא סגי בהדחה, מדגים שעלו בקערה דאמרי' שמותר לאוכלן בכותח, שהרי כשם שבדגים לא הוצרכנו להגעיל את הקערה כדי לאכול את הדגים עם הכותח אלא סגי בהדחה שתהיה נקיה, ה"ה בתנור, ומדוע הגמ' הצריכה הסקה, דהוי שפיר נ"ט בר נ"ט. ובשם רש"י פירש ריב"ן חתנו דבדגים דוקא עלו שרו הא נתבשלו אסור, וא"כ אינו דומה דין התנור לדגים, דגים שעלו בקערה זה דוקא עלו, דהיינו דגים שנתבשלו או נצלו בקערה פרווה, וכשהם רותחים נתן אותם בקערה צוננת בשרית, ועל כך אמר שמואל שמותר לאכול הדגים עם כותח, דכיון שהבליעה היא רק כדי קליפה בכה"ג לא אסרו לאוכלם עם חלב דהטעם קלוש מאוד, משא"כ אם התבשלו בקערה בשרית לא התירו, משום שהבישול מוציא את טעם הבשר הבלוע בעצמותו וחשוב כטעם ראשון של בשר בדג, ואסור לאוכלם בכותח, וא"כ אינו דומה לתנור שטשו באליה דבתנור הוא ע"י בישול ומשו"ה הגמ' הצריכה הסקה.

ולפי"ז מובן מדוע פרש"י בקדרה בשרית לא יבשל בה חלב כיון שהוא טעם ראשון, משום שזה ע"י בישול והבישול מוציא את הטעם הבלוע כמות שהוא, ואילו דגים שעלו בקערה הם רק הונחו בקערה צוננת ובלעו טעם שני, ורק בכה"ג אמרי' נ"ט בר נ"ט ומותר לאוכלם עם הכותח. ולכן על הברייתא שאומ' קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב פרש"י שטעם ראשון של בשר יש בחלב משום שהוא ע"י בישול ולכן אסור.

נמצא שרש"י מפרש דגים שעלו בקערה, כפשוטו שרק הונחו בקערה בשרית בת יומא צוננת והדגים רותחים, ובכה"ג אמרי' נ"ט בר נ"ט ומותר, אבל ע"י בישול לא. א"כ לרש"י יש ראיה משני ברייתות שבבישול לא אמרי' נ"ט בר נ"ט, מתנור שטשו באליה, ומהברייתא בחולין קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב.

וא"כ יסוד ההיתר לרש"י בנ"ט בר נ"ט הוא רק כאשר הדגים הרותחים הונחו בקערה בשרית בת יומא או להיפך, אבל אם נתבשלו בקערה בשרית לא אמרי' נ"ט בר נ"ט ואסור לאוכלם עם כותח.

התוס' בזבחים שם ד"ה "ואם" כתבו שאין להביא ראיה לדבריו של ריב"ן מהברייתא קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב דהתם לאו נותן טעם בר נותן טעם הוא כיון ששם בדובר על טעם שני באיסור, אבל כאן (בדגים) זה טעם שני בהיתר וקודם שיבא לידי איסור נתבטל הטעם בדגים לפי שהוא שני. ז"א לעולם אפשר לומר דגים שעלו בקערה היינו אפי' ע"י בישול ולא קשה מהברייתא בחולין, דהדגים הם טעם שני בהיתר, דהיינו כשנכנס טעם הבשר בדג הוא שוהה שם זמן מה, ולאחר מכן מתגבר עליו טעם הדג ואז מתבטל טעמו של הבשר בדג, וכיון ששניהם היתר דג ובשר נ"ט בר נ"ט הוא ומותר לאוכלו עם כותח. משא"כ קדרה בשרית אם בישל בה חלב אסור, משום דעד שטעם הבשר מתבטל בחלב הוא כבר נאסר מפני שנפגש ישירות עם החלב והם נאסרים, ולכן נ"ט בר נ"ט בהיתרא שרי לאוכלו בכותח, ונ"ט בר נ"ט באיסורא אסור.

אלא שיש להקשות, א"כ מדוע הגמ' בזבחים הצריכה להסיק את התנור, על כך מתרץ ר"ת דא"א לו לתנור להתנקות יפה ונדבק בו השמנונית והוי בעין עד שיוסק, ז"א שאם היה אפשר לנקות את התנור עד שלא ישאר שום שמנונית שפיר הוי נ"ט בר נ"ט, השומן בתנור והתנור בפת ועדיין הכל היתר, ורק משום שא"א לנקותו היטב הגמ' הצריכה להסיקו.

נמצא לדעת התוס' דהא דאמר שמואל דגים שעלו בקערה היינו אפי' "נתבשלו" בקערה בשרית שרי לאוכלן בכותח, ולפי"ז "יסוד ההיתר" לדעת התוס' הוא שטעם שני בהיתר מותר, דלאחר שנעשה טעם שני נתבטל בתוך הדג ומותר, וטעם שני באיסור אסור דעד שינתבטל הוא כבר נאסר. וכן דעת הר"ן בחולין דף מא. ד"ה "דגים" דכתב דטעם שני היתרא הוא כיון דאיקליש כולי האי לא חשיב למיסר, וצריך לומר שדברי הר"ן הם כדברי התוס', שכן בפרי חדש (צה סק"ג) כתב דטעם שני של היתר הוקלש הטעם ואין בו כדי לאסור, ומיהו באיסור אפי' דאיכא כמה טעמי נ"ט בר נ"ט אסור הכל משום "דטעמו לא בטיל" ע"כ. וזה ממש כלשון הר"ן, ומבואר דבאיסור הטעם אינו בטל, אבל בהיתר הוא כן בטל וכדברי התוס'.

הרמב"ן חולין (קיא:) ד"ה "ושמואל" כתב הא דאמר שמואל נ"ט בר נ"ט היינו שאינו עיקר לאסור תערובתו, דאף למ"ד טעם כעיקר דאו' הני מילי בטעם ראשון, שאותו אסרה התורה אבל טעם שני שהוא בר נותן טעם אחר "אין בו כוח לאסור את האחרים דהיינו נותן טעם שלישי שלהם". ומבואר דס"ל דטעם שני עדיין טעם גמור הוא ורק כשיצא משני לשלישי לא יהיה כוח יותר שאז נקלש לגמרי ומותר, וכן בד"ה "והא דאמרינן" ביאר דטעם שני הוא טעם גמור, והראיה לכך מהא דאמרי' בברייתא קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם. מבואר דטעם הבשר בחלב הוא טעם שני ואסור, ולכן דגים שבושלו בקערה יש בהם טעם שני של בשר שהוא טעם גמור, ורק כאשר אוכלם עם הכותח מותר כיון שלטעם שני אין כוח להשפיע יותר ומותר. ולקמן נביא נפק"מ בין התוס' לרמב"ן.

נמצא לדעת הרמב"ן ש"יסוד ההיתר" בנ"ט בר נ"ט הוא שטעם שני הוא טעם גמור ורק בשלישי מותר מפני שנקלש, ואף ששמואל אמר נ"ט בר נ"ט מותר דהיינו הטעם השני מותר, ס"ל לרמב"ן דטעם שני כשהוא יוצא מהדג מותר ולא כשהוא בדג.

עלו בידינו ג' שיטות ביסוד ההיתר של נ"ט בר נ"ט.

רש"י (בשם חתנו ריב"ן) ס"ל דדגים שעלו בקערה, עלו ולא נתבשלו, ויסוד ההיתר הוא שאף שהדג בלע מהקערה הבשרית כדי קליפה, בלע קלוש כזה אין לאוסרו משום בשר וחלב.

התוס' ס"ל דדגים שעלו בקערה היינו אפי' נתבשלו, ויסוד ההיתר הוא שטעם שני בהיתר הוא קלוש ולאחר ששהה בתוך הדג מתבטל ונהפך לדג, ולכן מותר לאוכלו עם הכותח דבכה"ג לא אסרו משום בשר וחלב, אע"פ שע"י בישול בלע טפי מדגים שרק עלו בקערה. וכן דעת הרמב"ם (פ"ט ממאכלות אסורות ה"כג), וכן דעת ר"ת הובאו דבריו ברמב"ן קיא: ד"ה "והרב", וכן פסק השו"ע (צה ס"א) כדברי הרמב"ם.

הרמב"ן נמי ס"ל דדגים שעלו בקערה היינו אפי' נתבשלו, אלא שיסוד ההיתר הוא דכיון שטעם שני אין לו כוח להעביר לשלישי משו"ה מותר, אבל טעם שני יש בו טעם בשר גמור ואע"פ שנקלש כשעבר מהראשון לשני מ"מ עדיין טעמו חשוב לאסור, ורק בשלישי הוקלש משמעותית שאין בכוחו לאסור עוד. לכן דגים שנתבשלו בקערה בשרית יש בהם טעם בשר גמור ורק כשאוכלם עם הכותח נקלש טעמם ומותר.

לסיכום ישנן שלוש נקודות בסוגיא שיש לבאר והם: א. דגים שעלו בקערה, מהיכן הם הגיעו, מן הצלי או אף מן המבושל. ב. כשהדגים הונחו בקערה, האם בקערה היה בשר ממש עם הדג או מיירי בקערה שרק בלועה מטעם בשר. ג. לאחר שהחלטנו אם בקערה היה בשר או לא, יש לברר האם הדגים נתבשלו בקערה או רק עלו והונחו בקערה.

ומה שהסברנו שביסוד ההיתר של נ"ט בר נ"ט יש ג' שיטות אין זה אלא בנידון השלישי האם הדגים עלו והונחו בקערה ולא בושלו כרש"י (ריב"ן), או אפי' בושלו בקערה שרי אח"כ לאוכלם עם הכותח כהתוס' והרמב"ן, דאיכא בינהם פלוגתא בהבנת שמואל.

ד. בביאור וישוב שלושת השיטות.

1) החילוק בין דגים שעלו בקערה, להא דאמרי' בברייתא (דף קיא:) קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן עם.

לרש"י (לפירוש ריב"ן) דגים שעלו בקערה הם רק הונחו בקערה וכיון שבלעו רק כדי קליפה ולא בושלו בה, בכה"ג לא אסרו משום בשר וחלב, ואילו הברייתא שאוסרת מיירי בבישול ואינו דומה, כיון שבישול מוציא את טעם הבלוע כמות שהוא וחשוב כטעם ראשון ואסור.

התוס' דס"ל שטעם שני מותר כיון שמתבטל בדג שהוא היתר, אבל קדרה בשרית לא יבשל בה חלב מיירי בטעם שני שהוא באיסור, דעד שנתבטל נאסר.

הרמב"ן דגים שעלו בקערה היינו אפי' בבישול, דכיון שטעם הבשר הוא שני וכשאוכל עם הכותח מותר שהוא שלישי ואין לו כוח לאסור.

2) כיצד מתבארת פלוגתת רב ושמואל.

לדעת רש"י ותוס' דס"ל שטעם שני מותר (לתוס' אפי' ע"י בישול, ולרש"י רק הנחה בקערה צוננת) הגמ' מובנת, דרב מביא ראיה לאסור מטעם שני, שהסממנים נתנו טעם בקערה, והקערה בתבשיל, ואילו שמואל מתיר, ופלוגתתם האם נ"ט בר נ"ט מותר או אסור.

ואילו לרמב"ן דס"ל שטעם שני הוא טעם גמור ועדיין אסור, א"כ מה הראיה מרב דס"ל שנ"ט בר נ"ט אסור, הרי הוא מביא ראיה מטעם שני, ובטעם שני (אליבא דהרמב"ן) לכו"ע טעם גמור הוא ואסור גם לשמואל. לכן נדחק הרמב"ן לומר שהדבר המר שהיה בסממנין לא היה עיקר, אלא נתנו אותו בתוך הסממנין והוא נתן בהם טעם מר, וזה כבר טעם ראשון, והסממנים נתנו טעם בקערה שהוא טעם שני, וכשעשו לו תבשיל הם נתנו טעם שלישי, ובכך סבר רב שטעם שלישי אסור.

3) דגים שעלו בקערה ומותר לאוכלם בכותח, מדוע אינו עובר על בישול בשר וחלב.

לרש"י והתוס' דס"ל שטעם שני בעצמו מותר (כל אחד לשיטתו) ממילא כשמבשל את הדגים עם החלב אין בישול בשר וחלב, לרש"י כיון שהבלע הוא רק כדי קליפה ואינו אסור משום בשר וחלב, ולתוס' כיון שטעם הבשר נתבטל בדג.

אלא לרמב"ן דס"ל שטעם שני הוא עדיין טעם גמור, א"כ בדג יש טעם גמור של בשר וכאשר מבשל הדג עם החלב, נכון שאין טעם הבשר שבדג עובר לחלב כיון שהוא שלישי ואין לו כוח לאסור אחרים, מ"מ החלב שהוא ראשון נכנס בתוך טעם הבשר א"כ מדוע אינו עובר על בישול בשר וחלב.

מכוח קושיה זו יסד הרמב"ן את שיטתו המפורסמת, שמן התורה אינו עובר משום בישול בשר וחלב עד שיתמזגו ויתנו טעם זה בזה, דהיינו שגם הבשר יתן טעם בחלב וגם החלב יתן טעם בבשר, ובנד"ד כיון שאין טעם הבשר שבדגים נותן טעם בשרי בחלב שנכנס אליו כיון שהוא שלישי וקלוש (א"צ לומר שטעם הבשר יצא מהדג כדי להקלש ויהיה שלישי, אלא אפי' שהוא נשאר בדג כיון שהוא שני אינו יכול להשפיע על הכותח) אז אף שהכותח נותן טעם בבשר שיש בדג אינו אינו אסור משום בישול בשר וחלב, כיון שרק החלב נותן טעם בבשר, והבשר אינו נותן טעם בחלב, ומשו"ה דגים שעלו בקערה מותר לאוכלם בכותח. ועיין בכל זה בשו"ת רעק"א (סי' רז) ד"ה "וגם", וד"ה "ואומנם" שכן ביאר בדעת הרמב"ן, והדברים מפורשים ברמב"ן חולין (דף קיב.) ד"ה "ואני" במ"ש קערה בשרית שהודחה בקערה חלבית שפיר אמרי' נ"ט בר נ"ט ואין נאסרו המים, כיון שאין הבשר והחלב נותנין טעם זה בזה.

4) דגים שעלו בקערה מותר לאוכלם בכותח, צנון שחתכו בסכין בשרי אסור לאוכלו בכותח, חולין קיא:, מה החילוק.

לרש"י (לפירוש ריב"ן) דס"ל דגים שעלו בקערה דהיינו הונחו בקערה בשרית, בצנון מיירי בסכין נקיה כהפירוש השני שכתב רש"י, דכיון שהצנון חריף הוא בולע יותר מדגים הרותחים בקערה, ומשו"ה אסור לאוכלו עם החלב, דבדגים הבלע הוא רק כדי קליפה, ובליעה כזו אינה אוסרת את הדג מלאוכלו עם חלב, משא"כ צנון שהוא חריף מוציא את כל טעם הבשר שבלוע בסכין כמות שהוא וחשוב כמו בישול, ולכן אסור לאוכלו עם החלב.

לתוס' שטעם שני מותר אפי' בבישול א"כ מדוע אסור לאכול את הצנון עם חלב הרי שפיר אמרי' נ"ט בר נ"ט כמו בדגים. והסבירו בד"ה "הלכתא" את הצנון כהפירוש הראשון ברש"י דמיירי בסכין שיש עליה שמנונית בשר ומשו"ה אסור לאכול את הצנון עם החלב. וכן הרמב"ן קיא: ד"ה "ותמה" מסביר דמיירי בסכין שיש עליה שמנונית בשר.

ה. האם גם בנרגש טעם הבשר בדגים אמרי' נ"ט בר נ"ט ומותר.

הרא"ש יוסף (פ"ח קיא) ד"ה "עוד יש לחקור", כתב לחקור, הא דאמרי' נ"ט בר נ"ט דהיתרא האם הוא אפי' שנרגש טעם בשר בכותח, או דוקא באין נרגש דטעמא לא בטיל, והא דאמרי' נ"ט בר נ"ט מותר היינו משום דמסתמא אין כוח בטעם שני לאסור, אבל אי חזינן דנרגש טעמא אסור.

הפרי חדש בסימן צה סק"ג כתב, מותר לאוכלן בכותח פי' אע"פ שנרגש טעם בשר בדגים, דאי ליכא טעמא פשיטא, אלא אפי' דאיכא טעם בשר כיון דהוו ב' טעמים של היתר הוקלש הטעם ואין בו כדי לאסור. ע"כ.

אולם המהרש"ל בים של שלמה (סי' סא) כתב שאם נרגש טעם הבשר בדגים אסור לאוכלם בכותח, ומ"מ א"צ לטעום קודם, ז"א שמסתמא אין טעם בדג, אבל אם יהיה טעם אסור לאוכלו בכותח.

בזבחי צדק ח"ב (סי' צה אות ז') הביא בשם הגאון בית אפרים (סי' לז דף לב עמ' א') ד"ה "ונחזור" שכתב וז"ל: ועל כרחך לומר דבנ"ט בר נ"ט נקלש הטעם ואע"פ שמרגיש אותו קיוהא בעלמא הוא ולא חיישינן ליה, וכן נראה מדברי כף החיים (צה אות ט).

ו. קערות בשריות שהודחו בקערה חולבת.

בספר התרומה (הובאו דבריו בר"ן חולין מ: ד"ה "דגים" בסוף דבריו) כתב, קערות שהודחו במחבת חולבת במים רותחים ושניהם בני יומן פשוט דהכל אסור דטעם שבקערות נפלט במים וטעם שבמחבת נפלט במים ומיד נאסרו המים משום בשר וחלב שבהן, וכשחזרו ונבלעו במחבת ובקערות אסרו הכל. וכדבריו פסקו התוס' ד"ה "הלכתא" וכתבו שני טעמים לאסור. א. שהקערות נוגעות במחבת ממש והוי טעם שני באיסור. ב. ועוד דלא דמי לדגים שעלו בקערה דהא כשהטעם השני של הבשר ושל החלב נכנס במים מיד נאסרו המים וחוזרים ואוסרין את הקערות והמחבת.

אולם הרא"ש (חולין סי' כט בסופו) כתב שהקערות והמחבת מותרים דהוי שפיר נ"ט בר נ"ט הבשר בקערה והקערה במים ועודנו היתר עד שיתערב באותן המים טעם החלב הנפלט ביורה. ולכן עדיין צ"ב בדעת התרומה והתוס' מדוע בכה"ג לא אמרי' נ"ט בר נ"ט (לפי הפירוש השני שלהם), הרי זה ממש כמו דגים שעלו בקערה כדכתב הרמב"ן חולין (קיב.) ד"ה "כתב בעל התרומות" שהקערה היינו קערה, מים רותחין שפלטה בהן היינו דגים, מחבת חולבת היינו כותח, וכשם שהדגים מותר לאוכלן בכותח כך המים האלו מותר ליתן אותן בין בכותח ובין בפליטת החלב שבמחבת, וכן דעת הרשב"א בחידושים.

הר"ן (מ. ד"ה "דגים" בסוף דבריו) פסק להלכה כדברי התרומה, והסביר דבריו כך, דיש הבדל בין דגים שעלו בקערה לקערות שהודחו ביורה חולבת, בדגים שעלו בקערה הכותח לא מקבל טעם כלל מטעם ראשון דהיינו הקערה אלא מן הדגים דהוו טעם שני, אבל כאן טעם החלב הנפלט לתוך המים מקבל טעם מטעם הבשר הראשון שבקערות, דמאן לימא לן שלא יתערבו פליטת הבשר ופליטת החלב בעצמן שלא באמצעות המים, הלכך לא הוי נ"ט בר נ"ט, אלא נותן טעם ראשון הוא שנותן טעם בחלב הלכך לא דמי כלל, ולכן דוקא כשהטעם השני עמד בהיתר בלא תערובת חלב אז אמרי' נ"ט בר נ"ט, אבל כאן שהטעם השני לא עמד בפנ"ע כלל אלא תכף שבא לעולם נתערב בטעמו של חלב, מסתברא ודאי דאסור וכדברי הרב בעל התרומה ז"ל.

להבנת הדברים יש לחקור בנ"ט בר נ"ט שהוא הקלשת הטעם מתי חשוב כטעם שני שנקלש טעמו, האם עצם היציאה של הטעם מהקדרה וכאשר נפגש עם טעם שני "מיד הופך" להיות טעם שני, דהיינו ברגע שיצא טעם הבשר מהקדרה ונכנס לדג בדיוק ברגע שנפגש טעם הבשר עם הדג הופך להיות טעם שני, או שנאמר שכאשר טעם הבשר נכנס לדג אז הוא נכנס לדג בטעם ראשון, ורק לאחר כמה שניות שהטעם שוהה בתוכו, הוא מתערב עם טעם הדג ונקלש ונהפך לטעם שני. ובחקירה זו נחלקו התוס' והרמב"ן.

הרמב"ן ס"ל כהצד הראשון שברגע שיוצא טעם בשר מהקדרה לחלב מיד הוא נקלש ונהיה טעם שני, אלא ששני הוא עדיין טעם גמור ובבשר וחלב נאסר, ואילו בדג אינו נאסר כיון שבכותח טעם הבשר יהיה שלישי, לכן לשיטת הרמב"ן קערה בשרית שהודחה בקערה חלבית אפי' בת יומא מותרת, כיון שטעם החלב היוצא למים הוא שני וכשנוגע בטעם הבשר הוא שלישי שאין בכוחו לאסור.

אולם התוס' ס"ל כהצד השני בחקירה, שכאשר טעם הבשר נכנס לדג הוא נכנס ראשון ולאחר ששוהה מעט מתבטל בטעם הדג, ולפי"ז מובן מדוע אם בישל חלב בקדרה בשרית החלב אסור, כיון שטעם הבשר נכנס לחלב כטעם ראשון ועד שמתבטל כבר נאסר משום בשר וחלב, ומשו"ה אסור להדיח קדרה בשרית ביורה חלבית, כיון שטעם הבשר שיוצא מהקערה, וטעם החלב שיוצא מהיורה חשובים כטעם ראשון עד שמתבטלים, וכשהם נוגעים אחד בשני נאסרים משום בשר וחלב כיון שנגעו טעם ראשון של בשר, עם טעם ראשון של חלב, ולכן אומר הר"ן שרק אם הטעם השני עמד בפנ"ע בהיתר בלא תערובת חלב כמו בדגים שעלו בקערה רק בכה"ג אמרי' נ"ט בר נ"ט להיתרא, אבל כאשר הטעם השני לא עמד בפנ"ע כמו ביורה חלבית שהדיחו בה קערה בשרית, לא אמרי' נ"ט בר נ"ט והכל אסור. ועיין בבדי השולחן בביאורים ריש סי' צה ד"ה "דגים שנתבשלו" שביאר כן בפלוגתת התוס' והרמב"ן, ועיין עוד בבדי השולחן (סק"מח, וסק"נו).

ובפלוגתא זו פליגי השו"ע והרמ"א (בסי' צה ס"א), השו"ע כתב, קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת בחמין שהיד סולדת בהן אפי' שניהם בני יומן מותר משום דהוי ליה נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא. וס"ל כדברי הרמב"ן, הרא"ש, והרשב"א, שטעם שני הוא כאשר הטעם יוצא מהכלי לדג, או למים וכדו' מיד נהפך לטעם שני וקלוש ואינו אוסר (אף שלרמב"ן טעם שני עדיין טעם חשוב, אבל לעניין זה שמיד כשטעם הבשר נוגע בדג הוא נקלש ונהפך לטעם שני, מסכים לרא"ש והרשב"א).

ואילו הרמ"א כתב ויש אוסרים אפי' אין שומן דבוק בהן, וזה משום דס"ל כהתוס', התרומה, והר"ן, שכאשר טעם הבשר נכנס לדג הוא נכנס ראשון ורק לאחר ששוהה בתוכו נקלש ונהפך לטעם שני ומתבטל בדג, וה"ה במים שכאשר יוצא טעם הבשר למים הוא יוצא טעם ראשון, וכן טעם החלב יוצא למים כטעם ראשון ועד שנקלשים הם נפגשים יחד ראשון בראשון והכל אסור, אבל אם הודחו אחד אחרי השני, או בכלי שני אפי' ביחד הכל שרי.

והנה כיום המנהג לעשות במטבח שני כיורים אחד לבשר ואחד לחלב, מ"מ בית שיש בו רק כיור אחד ששוטפים בו כלים חלביים ואח"כ כלים בשריים, לא מבעיא לדעת מרן השו"ע שמותר, אלא אפי' לרמ"א אם הודחו בזה אחר זה שרי, ובפרט שבדר"כ אין שוטפים כלים במים חמים שהיד סולדת בהם אלא בקרים או פושרים, ובנוסף משתמשים בחומרי ניקוי הפוגמים, לכן נראה שאם שוטפים כלים חלביים ואח"כ כלים בשריים בזה אחר זה שמותר, ועיין בילקו"י איסור והיתר (ח"ג עמ' תעה).

עיקרי הסוגיא בקיצור

א. איתא בחולין קיא: איתמר דגים שעלו בקערה רב אמר אסור לאכלן בכותח ושמואל אמר מותר לאכלן בכותח רב אמר אסור נותן טעם הוא, ושמואל אמר מותר נותן טעם בר נ''ט הוא, והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר, דרב איקלע לבי רב שימי בר חייא בר בריה חש בעיניו עבדו ליה שייפא בצעא בתר הכי רמו ליה בשולא בגווה טעים ליה טעמא דשייפא אמר יהיב טעמא כולי האי, ולא היא, שאני התם דנפיש מררה טפי .

רש"י פירש דגים שעלו מן הצלי כשהיו רותחים, וצ"ב מדוע פרש"י עלו מן הצלי ולא מן המבושל. לעומתו האיסור והיתר (כלל לו דין ה') כתב בשר צלוי או מבושל.

והסברנו דפלוגתתם היא בדין גוש האם מבשל הוא או לא. לרש"י גוש אינו חשוב ככ"ר ולא מבשל, ולכן פירש עלו מן הצלי, דכיון שהצלי קיבל חום ישיר מאש עדיין הוא חשוב ככ"ר וכשמניחו על הקערה הבשרית בולע כדי קליפה, ואילו בבישול כיון שהגוש לא קיבל חום ישיר מאש לכן כשנעקר מהקדרה חשוב ככ"ש, ואילו האיסור והיתר ס"ל שגוש חשוב ככ"ר, ולכן אין נפק"מ בין עלו מן הצלי לעלו מהמבושל. ובכך הסברנו מהיכן הגיע הדג.

ב. לאחר שהדגים הונחו בקערה, נחלקו הראשונים האם בקערה זו היה בשר עם הדג או לא. רש"י ד"ה "נ"ט בר נ"ט" ס"ל שלא היה בשר עם הדג, ואילו הרמ"ך על הרמב"ם ס"ל דאף שהיה בשר עם הדג שרי לאוכלו עם הכותח, שבדג הוא טעם הראשון של בשר, ובכותח טעם שני.

ג. לאחר שהסברנו שבקערה לא היה בשר עם הדג כעת נחלקו הראשונים האם הדג רק הונח בקערה, או אפי' בושל.

רש"י (בשם חתנו ריב"ן) ס"ל דדגים שעלו בקערה, עלו ולא נתבשלו, ויסוד ההיתר שאף שהדג בלע מהקערה הבשרית כדי קליפה, בלע קלוש כזה אין לאוסרו משום בשר וחלב.

התוס' ס"ל דדגים שעלו בקערה היינו אפי' נתבשלו, ויסוד ההיתר הוא שטעם שני בהיתר הוא קלוש ולאחר ששהה בתוך הדג מתבטל ונהפך לדג, ולכן מותר לאוכלו עם הכותח דבכה"ג לא אסרו משום בשר וחלב, אע"פ שע"י בישול בלע טפי מדגים שרק עלו בקערה. וכן דעת הרמב"ם (פ"ט ממאכלות אסורות ה"כג), וכן דעת ר"ת הובאו דבריו ברמב"ן קיא: ד"ה "והרב", וכן פסק השו"ע (צה ס"א) כדברי הרמב"ם.

הרמב"ן נמי ס"ל דדגים שעלו בקערה היינו אפי' נתבשלו, אלא שיסוד ההיתר הוא דכיון שטעם שני אין לו כוח להעביר לשלישי משו"ה מותר, אבל טעם שני יש בו טעם בשר גמור ואע"פ שנקלש כשעבר מהראשון לשני מ"מ עדיין טעמו חשוב לאסור, ורק בשלישי הוקלש משמעותית שאין בכוחו לאסור עוד. לכן דגים שנתבשלו בקערה בשרית יש בהם טעם בשר גמור ורק כשאוכלם עם הכותח נקלש טעמם ומותר. ועיין בסוגיא לעיל אות ד' נפק"מ בין ג' השיטות.

ד. נחלקו הראשונים בדין קערות בשריות שהודחו ביורה חולבת. התרומה התוס' והר"ן ס"ל שאין זה דומה לדגים שעלו בקערה ולכן אסור, ואילו הרמב"ן הרא"ש והרשב"א ס"ל דדין היורה כדין דגים שעלו בקערה דשפיר אמרי' נ"ט בר נ"ט. ופלוגתתם היא דהתרומה ודעימיה ס"ל דטעם היוצא מהקדרה ונכנס לדג חשוב כטעם ראשון, ורק לאחר ששהה בו זמן מה נתבטל הטעם בתוכו וחשוב כטעם שני, ולכן ביורה כאשר טעם הבשר וטעם החלב היוצאים מהקדרות, יוצאים כטעם ראשון נגיעתם אחד בשני אוסרתם. ואילו הרמב"ן ודעימיה ס"ל שכאשר טעם הבשר יוצא מהקדרה לדג מיד נקלש ונהפך לטעם שני, ולכן ביורה כאשר יוצא טעם הבשר מהקדרה וטעם חלב מהיורה ונכנסים למים מיד נקלשים ונעשים כטעם שני שמותר, כמו בדגים שעלו בקערה. ובפלוגתא זו נחלקו השו"ע והרמ"א (סי' צה ס"א).

סימן כה - בדין נ"ט בר נ"ט בצליה ובישול

א. שיטות הראשונים בסוגיא.

ב. בביאור הפלוגתא בין ריב"ן לתרומה.

ג. בביאור דברי הרמב"ם.

ד. בביאור פלוגתת הב"י והפרי תואר.

ה. עיקרי הסוגיא בקיצור.

שאלה: בגמ' אמרו דגים שעלו בקערה מותר לאוכלם בכותח, ומשם למדו שנ"ט בר נ"ט מותר. והשאלה היא האם זה רק באופן שהדגים "עלו" בקערה, כלומר הונחו בקערה, שהדג החם שהונח בקערה בשרית בת יומא הפליט מהקערה טעם בשרי, ורק באופן זה התירו נ"ט בר נ"ט, שאז הטעם הבשרי שבדג קלוש ולכן מותר, ואילו ע"י בישול או צליה לא כיון שבבישול או צליה הטעם הבשרי שבלוע בקדרה יוצא ונכנס לדג כטעם ראשון ואסור. או נאמר שמה שכתוב דגים שעלו בקערה זה לאו דוקא, אלא ה"ה לנתבשלו או נצלו שגם מותר, ובכל אופן שזה טעם שני יהיה מותר.

א. שיטות הראשונים בסוגיא.

איתא בחולין (קיא:) איתמר דגים שעלו בקערה, רב אמר אסור לאוכלן בכותח ושמואל אמר מותר לאוכלן בכותח, רב אמר אסור נותן טעם הוא, ושמואל אמר מותר נותן טעם בר נותן טעם הוא וכו'.

ויש לדקדק מדקאמר עלו משמע דוקא עלו, אבל נתבשלו אסור. כן סבר ריב"ן (חתנו של רש"י) בשם רש"י, הובאו דבריו בתוס' חולין (קיא:) ד"ה "הלכתא", ובתוס' זבחים (צו.) ד"ה "ואם". וראיה לדיוק זה מהא דאמרי' בזבחים צה: אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת אסורה עד שיוסק התנור. אלמא דלא סגי בקינוח, וע"כ דוקא עלו בקערה (דהיינו הונחו) אבל נתבשלו אסור אף לשמואל, ראיה נוספת מהא דאמרי' בברייתא חולין (קיא:) תניא קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם. מבואר דע"י בישול לא אמרי' נ"ט בר נ"ט אף שהוא טעם שני, וזה משום שהבישול מוציא את טעם הבשר מהקדרה כמות שהוא, וחשוב כטעם ראשון. וכן נראה מהא דאמרי' בחולין (קיא:) צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאוכלו בכותח, ופרש"י (קיב.) ד"ה "קישות" דאגב חורפיה בלע טפי מדגים שרק עלו בקערה ובלעו כדי קליפה. ובודאי שנתבשלו לא גרע מצנון, דאם צנון שהוא רק חריף אסור לאוכלו בכותח בישול כ"ש.

ומיהו יש לדחות, די"ל דאפי' נתבשלו בקערה נמי מותר. התוס' ד"ה "הלכתא" כתבו ויש לדקדק דאפי' נתבשלו שרי כדאמרי' בפרק דם חטאת (זבחים צז.) דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו ומותר לבשל שלמים האידנא בקדרה שבישל בה שלמים אתמול, דלא אמרי' דקא ממעט באכילת שלמים דהאידנא, משום דטעם שני הוא ונתבטל קודם שיבוא לידי איסור נותר. ועל כורחך לומר דאפי' בנתבשלו בקערה אמרי' נ"ט בר נ"ט, וכן פסק הרמב"ם (פ"ט ממאכלות אסורות ה"כג) וז"ל: קערה שאכלו בה בשר ובשלו בה דגים אותן הדגים מותר לאוכלן בכותח. וברדב"ז כתב דאי כתב הרמב"ם דגים שנתבשלו בקערה של בשר, הוה משמע דדוקא נתבשלו במים דאיכא ג' נותני טעם, הבשר בקערה הקערה במים והמים בדגים, אבל בצליה אסור, לכן דייק הרמב"ם בלשונו וכתב ובשלו בקערה דגים, היינו בכל גווני אפי' בלא מים, דליכא אלא תרי נותני טעם, מותר לאוכלן בחלב, וכן בלחם משנה כתב שהרמב"ם בא לאפוקי מרש"י (ריב"ן). ובב"י (סי' צה) ד"ה "דגים" כתב שאף שהרשב"א, הר"ן, הראבי"ה, המרדכי והתוס' הסכימו שבנתבשלו שרי, מ"מ י"ל שה"ה לנצלו, שאם היו מחלקים בין צליה לבישול לא הוה להו למישתק מיניה, וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם שלא חילק בין בישול לצליה, וכן פסק בשו"ע (סי' צה ס"א) דגים שנתבשלו או נצלו בקדרה של בשר וכו'.

הרא"ש בחולין (פ"ח סי' כט) כתב, ובספר התרומה (סי' סא) התיר ירקות וקטניות שנתבשלו בקדרה בת יומא חולבת רק שתהא נקיה מחלב לאוכלן בתבשיל בשר, ואפי' אם נאמר עלו אין נצלו לא, כשנתבשלו שרי משום דאיכא ג' נותני טעם, החלב בקדרה והקדרה במים והמים בירק ועודנו היתר, וגמגם בדבר שיש לחוש לפי שהירק והקטניות נוגעין בקדרה ובולעין מן הקדרה עצמה, ואעפ"כ הכריע להתיר, דכיון דאיכא מים בכלי רוב הטעם מתפשט במים, וגם הירק אינו בולע מדופני הקדרה אלא ע"י רתיחת המים, וכן מסתבר דבנתבשלו איכא טעם שלישי ושרי אבל נצלו אסור עכ"ל. וכן דעת ר"י (הובאו דבריו בהגהות מיימוני פ"ט ממאכלות אסורות ה"כג) דכתב דאפי' אם נאמר נתבשלו לא, היינו דוקא צלי דליכא מים, אבל נתבשלו במים הטעם מתפשט במים ואיכא ג' נותני טעם של היתר, וכן דעת הסמ"ק (סי' ריג ד"ה "דגים" עמ' רטז), והסמ"ג (לאווין קמ, וקמא נג:).

נמצא דאיכא ג' שיטות בסוגיין.

שיטת ריב"ן- דגים שעלו בקערה היינו דוקא עלו, אבל נתבשלו או נצלו לא. וטעמו משום שבבישול או בצליה טעם הבשר היוצא מהקדרה הוא חזק וחשוב כטעם ראשון, ובכה"ג לא התירו משום בשר וחלב, ורק בעלו דבלעו כדי קליפה שהיא בליעה מועטת שרי לאוכלם עם חלב.

שיטת התוס', הרמב"ם, הרשב"א, הר"ן ועוד- דגים שעלו בקערה היינו אפי' נתבשלו, וכתב הב"י מדלא חילקו בין בישול לצליה ה"ה לצלוי, דאי צלי אסור לא הוה להו למישתק.

שיטת התרומה, הרא"ש, הסמ"ג והסמ"ק- דגים שעלו בקערה כשיטת ריב"ן שדוקא עלו, אלא שיש חילוק בין בישול לצליה, בישול לכו"ע שרי אפי' לרב כיון דאיכא ג' נותני טעמים הבשר בקדרה הקדרה במים והמים בדג, ומשו"ה אין לאסור בבישול, ורק בצליה דאיכא ב' נותני טעם אסור.

ב. בביאור הפלוגתא בין ריב"ן לתרומה.

דעת ריב"ן, דגים שעלו בקערה, היינו דוקא עלו אבל נתבשלו או נצלו לא והוא כפשטות הגמ'. גם התרומה למד שדגים שעלו בקערה דוקא עלו, אלא שחילק בין צליה לבישול, שצליה אסור, ובישול מותר כיון שהוא נותן טעם שלישי. נמצא ששניהם מודים שדגים שעלו בקערה מותר לאוכלם עם הכותח, וכן שניהם מודים שע"י צליה אסור, אלא שנחלקו בבישול, ריב"ן אוסר והתרומה מתיר.

וצריך ביאור במאי קא מפלגי. הדרישה (בסי' צה אות ה') הסביר בדברי התרומה דאע"ג שגם בבישול לפעמים הדגים נוגעים בכלי עצמו, והיה צד לאסור כמו בצליה, מ"מ אין הדגים מקבלים את עיקר הטעם של הבשר הבלוע הואיל ויש שם מים, וזה שייך דוקא בטעם "היוצא" מן הקדרה דנכנס תחילה במים, אבל כשמבשל בתחילה בשר במים אין אומ' שהמים חשובים כהקלשת טעם כיון שנמחה גוף הבשר במים והרי הוא כבשר ממש והן נבלעין בקדרה עכת"ד. מבואר דרק בטעם היוצא ס"ל לתרומה שהמים חשובים "כתחנת מעבר" וממילא הדג חשוב כטעם שלישי, שהבשר נתן טעם בקדרה והקדרה במים והמים בדג, אבל בטעם הנכנס לקדרה לא אומ' שהמים חשובים "כתחנת מעבר" ואז יצא שהדג הוא טעם רביעי, הבשר במים המים בקדרה הקדרה במים והמים בדג, דכיון שהבשר נתבשל, גוף הבשר נמחה במים וממילא המים חשובים כבשר ממש שנבלעו בקדרה, משא"כ בטעם היוצא שהוא רק "טעם" ולא ממשות בשר, בזה אמרי' שהמים חשובים כתחנה מעבר וממילא הדג הוא טעם שלישי, אבל בצליה כיון שאין מים ממילא הדג מקבל טעם שני של בשר מהקדרה, ובטעם שני ע"י צליה לא אמרי' נ"ט בר נ"ט ורק בדגים שעלו אמרי' נ"ט בר נ"ט.

ואילו בדברי הריב"ן יש לבאר מדוע הוא אוסר בבישול. רש"י קיא: ד"ה "נותן טעם" כותב אם היו מבושלים עם הבשר ממש היה אסור לאוכלן בכותח, אי נמי מודה שמואל שאסור לאכול חלב רותח בקערה דנותן טעם ראשון הוי כבשר גמור. מרש"י בתירוץ השני מבואר שחלב רותח בקערה בשרית אסור משום שטעם הבשר בחלב חשוב כטעם ראשון, וא"כ ס"ל שגם טעם היוצא חשוב כטעם ראשון. ומשו"ה גם ע"י בישול אסור.

נמצא דפליגי ריב"ן והתרומה האם טעם היוצא מהקדרה חשוב כטעם ראשון. התרומה ס"ל שטעם היוצא מהקדרה למים חשוב כטעם שני, לכן ע"י בישול מותר כיון שהדג יש בו טעם שלישי של בשר, ואילו ריב"ן דס"ל שגם ע"י בישול אסור ס"ל שטעם היוצא חשוב כטעם הנכנס, וכשם שבטעם הנכנס אף שנכנס ע"י מים אסור (וגם התרומה מודה שחשוב כטעם ראשון כיון שגוף הבשר נמחה במים) גם טעם היוצא חשוב כטעם ראשון וממילא הדג חשוב כטעם שני, וטעם שני בבישול אסור כמו בצליה, ורק טעם שני בעלו בקערה מותר כיון שבלעו רק כדי קליפה.

ג. בביאור דברי הרמב"ם.

הרמב"ם (פ"ט ממאכלות אסורות ה"כג) ודעימיה דס"ל דגים שעלו בקערה עלו לאו דוקא אלא ה"ה נתבשלו או נצלו, וכמו שפסק השו"ע (סי' צה ס"א), והסביר הב"י מדלא חילקו בין נתבשלו לנצלו ס"ל דאין חילוק וה"ה לנצלו. ונראה לומר בדבריהם מדוע אין חילוק בין דגים שעלו בקערה (הכונה הונחו), לדגים שנתבשלו או נצלו.

הרא"ש בחולין (פרק כ"ה סי' כט) כתב בדעת ריב"ן, ואע"ג דבעלו נמי קיבלו כדי קליפה טעם מן הבשר, בבליעה מועטת התירו נ"ט בר נ"ט, אבל נתבשלו ונבלע כל טעם הבשר שהיה בלוע בקדרה אסור לאוכלו בכותח. ע"כ. מבואר דטעם ההיתר לפי ריב"ן הוא שיש חילוק בין בליעה מועטת לבליעה מרובה. ורק בבליעה מועטת התירו נ"ט בר נ"ט, ואילו בבליעה מרובה כמו בבישול לא התירו נ"ט בר נ"ט. וכן הרמב"ן (קיא:) ד"ה "ותמה" הבין כן בדברי ריב"ן, מדהקשה שגם בבליעה כדי קליפה לשיטת הריב"ן צריך קליפה לכל הפחות באיסורין, (שהרי אם נתייחס לבשר הבלוע כאיסור, אז יש כאן איסור של כדי קליפה, וגם איסור כזה מועט הוא איסור, ובהכרח שטעם ההיתר הוא משום נ"ט בר נ"ט) וא"כ ההיתר של טעם הבשר הבלוע בדג הוא משום נ"ט בר נ"ט. ולכן ס"ל להרמב"ן דאם ההיתר הוא משום נ"ט בר נ"ט מה לי בליעה מועטת מה לי בליעה מרובה. דכשם שבבליעה מועטת טעם ההיתר הוא משום נ"ט בר נ"ט, ה"ה בבליעה מרובה טעם ההיתר הוא משום נ"ט בר נ"ט.

ולפי"ז צ"ל דכל הראשונים שהתירו בנתבשלו סברו דאין חילוק בין בליעה מועטת לבליעה מרובה, דכיון שההיתר הוא משום נ"ט בר נ"ט מה לי בליעה מועטת ע"י הנחת הדג בקערה חמה, ומה לי בליעה מרובה ע"י שמבשל הדג בקדרה בשרית, אולם הברור הוא שכולם הבינו בדעת ריב"ן דסיבת ההיתר בדגים שעלו בקערה זה משום שבעלו יש בליעה מועטת. ומה שאסר בבישול משום שבבישול יש בליעה מרובה, והחילוק הוא בכמות הבליעה. וכבר העיר על כך המנחת כהן (ספר התערובות חלק ראשון פרק יא ד"ה "ואומנם") שבגמ' לא חילקו בין בליעה מועטת לבליעה מרובה.

אלא שהיד יהודה (סי' צה סק"ה בארוך) הסביר דאף שכתוב כן ברא"ש שלדעת ריב"ן יש חילוק בין בליעה מועטת לבליעה מרובה, מ"מ אין זו כונתו. והסביר דאם זהו החילוק, א"כ מצאנו שיש דברים שבליעתם פחותה מדגים שעלו בקערה ואסורים, ואילו דגים שעלו בקערה בלעו יותר ואפ"ה מותרים. שהרי צנון שחתכו בסכין בשרית ס"ל להרא"ש שאינו בולע אלא כדי קליפה, ובדגים שעלו בקערה פעמים שבלעו יותר מכדי קליפה, כגון אם הקערה רותחת והדג צונן, דקיי"ל תתאה גבר ומבליעה בדג יותר מכדי קליפה וצריך נטילה, ואם החילוק הוא בין בליעה מועטת לבליעה מרובה היה צריך לאסור דגים שעלו בקערה, ולהתיר צנון שחתכו בסכין בשרית כיון שבולע פחות.

לכן מסביר היד יהודה, שהחילוק הוא לא בכמות הבליעה אלא באיכות הבליעה, דגים שעלו בקערה אף שבלעו רק כדי קליפה או אפי' יותר, מ"מ בליעה כזו היא בליעה קלושה ואינה בליעה איכותית, משא"כ בבישול שם הבליעה היא איכותית וחזקה מאוד ולכן אסור. ולפי"ז הרמב"ם שכתב קערה שאכלו בה בשר ובשלו בה דגים אותן הדגים מותר לאוכלן בכותח. משום דס"ל דאין חילוק בין בליעה מרובה ע"י בישול, לבליעה מועטת ע"י הנחת הדג בקערה. וכתב הרדב"ז דלדעת הרמב"ם ה"ה ע"י צליה וק"ו, דאם הקערה שהיא בלועה מהבשר ע"י משקה, מבליעה בדגים ע"י משקה ומותר, כ"ש בשפוד שאין שם משקה שהאור שואב ומכלה הכל שהוא מותר כיון דאיכא תרי נותני טעם.

מבואר דס"ל להרמב"ם שבישול חמור יותר מצליה, ואם בבישול התירו משום נ"ט בר נ"ט כ"ש בצליה, שבבישול המים מבליעים ומפליטים את טעם הבשר בדג ואיכא יותר טעם בשר בדג, מאשר בצליה שהאור מכלה את טעם הבשר ומה שבלוע בדג טעמו קלוש יותר מאשר בבישול, ואם בבישול שטעם הבשר בדג יותר מורגש התירו משום נ"ט בר נ"ט, כ"ש בצליה. ואילו התרומה ס"ל להיפך שצליה חמורה יותר מבישול, שבצליה זה טעם שני ולכן אסור משא"כ בבישול דהוא טעם שלישי ולכן מותר.

להלכה השו"ע (סי' צה ס"א) פסק כדעת הרמב"ם, הרשב"א, הר"ן, הראבי"ה, ועוד שאין חילוק בין בישול לצליה, וז"ל: דגים שנתבשלו או נצלו בקערה של בשר וכו' מותר לאוכלם בכותח משום שהוי נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא.

הרמ"א (ס"ב) כתב, ויש מחמירים בצליה ובישול לאסור נותן טעם בר נותן טעם והמנהג לאסור לכתחילה. וזה כדברי ריב"ן. ובדיעבד מותר בכל עניין. (הרמ"א ס"ל דהרמב"ם התיר לכתחילה, לכן פסק כריב"ן דדגים שעלו שרי לכתחילה, ובנתבשלו ונצלו אפשר בדיעבד לסמוך על הרמב"ם).

אולם הש"ך (סק"ד) פסק כדברי המהרש"ל דס"ל כהתרומה שאוסר בנצלו אפי' בדיעבד, ואם עשה כן הכל אסור.

בבדי השולחן (סי' צה ס"ק נ"ו) כתב שגדולי האחרונים הורו בזה כדברי הרמ"א דבדיעבד מותר אף בצליה והסומך על דבריהם להקל בכך לא הפסיד, והמחמיר תע"ב.

ד. בביאור פלוגתת הב"י והפרי תואר.

הב"י (סימן צה) בתחילת דבריו, הביא שהתוס', הר"ן, הרמב"ן, הראבי"ה, המרדכי, רבינו תם ועוד, ס"ל דאין חילוק בין עלו לנתבשלו, ואם היו מחלקים בין צליה לבישול לא הוה להו למישתק מיניה, וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם, שכתב קערה שאכלו בה בשר ובשלו בה דגים אותם דגים מותר לאוכלם בכותח, ולא חילק בין צליה לבישול כלל, ומ"ש דגים שצלאן עם הבשר אסור לאוכלן בחלב, לא בצלאן מחוברים ממש לבשר מיירי כדקס"ד דרבינו, עד שמפני כך כתב עליו שאינו מבין דבריו, אלא בצלאן בתנור אחד נפרדים מן הבשר מיירי, דס"ל דריחא מילתא וכו'. מבואר דס"ל לב"י דכל הראשונים ס"ל דעלו לאו דוקא אלא ה"ה לנתבשלו , ואינם מחלקים בין בישול לצליה, דאם היה חילוק היה להם להזכיר זאת, ומדלא הזכירו חילוק זה כלל, משמע שה"ה בצליה.

הפרי תואר (סי' צה סק"א) הביא את דברי הב"י הנ"ל וכתב, לכאורה קשה לי איך יכריע להתיר מילתא כהאי, כיון שהוזכר החילוק בדברי הראשונים בין נצלו לנתבשלו (התרומה והרא"ש), הגם שלא חילקו שאר הפוסקים, מי אמר דלא יודו בזה שהרי גם הם לא הזכירו אלא נתבשלו. ובד"ה "ולעניין הלכה" פסק דנראה להחמיר בנצלו כיון שהתוס' והרא"ש וכו' כולם שוים לאסור נצלו, הכי עבדינן.

ולענ"ד נראה להביא ראיה מוכרחת דס"ל להתוס' ולראשונים דנ"ט בר נ"ט אמרי' אפי' בנצלו וכדברי הב"י. שהרי התוס' בחולין (קיב.) הביאו ראיה דנ"ט בר נ"ט שרי אפי' בנתבשלו מהא דאמרי' כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו. והנה בבישול אע"פ שיש מים בקדרה תוס' מחשיבים זאת כנ"ט בר נ"ט, והדג שנתבשל בקדרה חשוב כטעם שני, ואם טעם שני ע"י בישול שרי, ה"ה בצליה שזה טעם שני ושרי, שהרי צליה אינה חמורה יותר, דרק לדעת התרומה צליה חמורה יותר כיון שאין שם מים ולכן אסר בצליה. אבל התוס' שגם בבישול ס"ל דהוי נ"ט בר נ"ט א"כ ה"ה בצליה דכל נ"ט בר נ"ט שרי, וממילא אין שום טעם שיסברו שצליה חמורה יותר מבישול.

ראיה נוספת הביא מורנו ראש הכולל הרב יואב אליצור שליט"א, בזבחים (צה:) כתוב אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה עד שיסיק את התנור. והתוס' ד"ה "ואם" שאלו מאי שנא מהא דאמרי' בחולין (קיא:) דגים שעלו בקערה מותר לאוכלם בכותח דנ"ט בר נ"ט מותר. והנה, אם התוס' סוברים שצליה חמורה יותר, ובצליה לא אמרי' נ"ט בר נ"ט היה לתוס' לתרץ שאני צליה שחמורה יותר ומשו"ה צריך להסיק את התנור, ולא סגי בקינוח. אבל התוס' הסבירו כר"ת שפירש דמה שצריך להסיק את התנור ולא אמרי' נ"ט בר נ"ט, היא משום דא"א לו לתנור להתקנח יפה ונדבק בו השמנונית והוי בעין עד שיוסק. נמצא שגם בתנור אמרי' נ"ט בר נ"ט, ומה שהגמ' הצריכה הסקה זה משום שקשה לקנחו, אבל אם היה אפשר לנקותו אה"נ דשפיר אמרי' נ"ט בר נ"ט אפי' בצליה.

א"כ מוכח להדיא בדעת התוס' והראשונים דסבירא לן כדבריהם, שאין חילוק בין בישול לצליה, וא"כ אף שהב"י לא הביא ראיות אלו, מ"מ דבריו ברורים ומוכרחים דאין חילוק בין בישול לצליה.

תשובה: לדעת השו"ע (סי' צה ס"א) אין הבדל בין דגים שעלו בקערה לדגים שנתבשלו או נצלו, ובכל אופן הדבר חשוב כנותן טעם בר נותן טעם שמותר.

אולם הרמ"א (ס"ב) החמיר שרק אם הדגים עלו בקערה מותר, אבל נתבשלו או נצלו לא, ורק בדיעבד אם בישל או צלה מותר. ואף שהש"ך כתב שאפי' בדיעבד אסור, מ"מ כתב בבדי השולחן שהסומך על הרמ"א לא הפסיד. והמחמיר תע"ב.

עיקרי הסוגיא בקיצור

איתא בחולין (קיא:) איתמר דגים שעלו בקערה, רב אמר אסור לאוכלן בכותח ושמואל אמר מותר לאוכלן בכותח, רב אמר אסור נותן טעם הוא, ושמואל אמר מותר נותן טעם בר נותן טעם הוא וכו'.

א. שיטות הראשונים בסוגיא.

ריב"ן בשם רש"י ס"ל דדגים שעלו בקערה, היינו דוקא עלו אבל נתבשלו או נצלו לא.

הרמב"ם, הרשב"א, הרמב"ן ועוד, סברו דדגים שעלו בקערה היינו לאו דוקא, אלא ה"ה נתבשלו או נצלו.

התרומה, הרא"ש הסמ"ק והסמ"ג סברו דדגים שעלו בקערה היינו דוקא עלו אבל נצלו לא, ובישול לכו"ע שרי כיון דאיכא ג' נותני טעם.

ב. בביאור הפלוגתא בין ריב"ן, לתרומה, והרמב"ם.

התרומה וריב"ן מודים דדגים שעלו בקערה זה דוקא עלו, וכן מודים הם דדגים שנצלו אסורים לאכול בכותח, ונחלקו רק בבישול, שהתרומה סובר שבישול מותר, וריב"ן סובר שבישול אסור.

הדרישה (סי' צה אות ה') הסביר בדעת התרומה שיש חילוק בין טעם הנכנס לקדרה לטעם היוצא מהקדרה. טעם הנכנס כיון שהבשר נמחה במים הקדרה בולעת מבשר ממש, משא"כ בטעם היוצא כיון שיוצא רק "טעם" ולא ממשות בשר, לכן רוב הטעם של הבשר נכנס למים וממילא הדג חשוב כטעם שלישי ומותר. ואילו ריב"ן ס"ל שגם טעם הנכנס וגם טעם היוצא חשבים כטעם ראשון, ולכן לשיטתו המים חשובים כטעם ראשון והדג טעם שני ונ"ט בר נ"ט כזה אסור כמו בצליה.

הרמב"ם ס"ל שאין חילוק בין בליעה מועטת לבליעה מרובה כמו שחילק ריב"ן, אלא כיון שטעם ההיתר הוא משום נ"ט בר נ"ט א"כ מה לי בליעה מועטת ע"י הנחה בקערה, מה לי בליעה מרובה ע"י בישול הדג בקדרה בשרית.

להלכה. השו"ע (סימן צה ס"א) פסק כהרמב"ם ודעימיה דס"ל דאין חילוק בין בישול לצליה. הרמ"א (בס"ב) פסק כריב"ן ורק בדיעבד אם בישל או צלה מותר. הש"ך (סק"ד) חולק על הרמ"א וסובר כהתרומה שבצליה אפי' בדיעבד אסור.

בבדי השולחן (סימן צה סקנ"ו) כתב שרוב הפוסקים הכריעו כדעת הרמ"א שבדיעבד מותר בצליה.

סימן כו - בדין נ"ט בר נ"ט דאיסורא

א. בביאור פלוגתת הראשונים.

ב. בביאור דברי התוס' והר"ן.

ג. בביאור דברי הטור והב"י.

שאלה: קדרה שנאסרה מבישול בשר וחלב או שבשלו בה איסור ונאסרה, יש לדון האם מותר לבשל בה מאכל כשר בעודה בת יומא, שהרי יש כאן נותן טעם בר נותן טעם, ולכאורה כשם שבהיתר מותר, ה"ה באיסור כיון שהאיסור הוא טעם שני וקלוש. או שמא נאמר שיש חילוק ורק בהיתרא אומרים דנ"ט בר נ"ט שרי, אבל באיסור לא, ולכן יש לאסור.

א. בביאור פלוגתת הראשונים.

איתא בגמ' חולין (דף קיא:) אמר חזקיה משום אביי הילכתא, דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח דהוי נותן טעם בר נותן טעם.

בראש יוסף (קיא:) ד"ה "עוד" כתב לחקור בהא דאמרינן נ"ט בר נ"ט אי שייך בהיתר דוקא ולא בדבר איסור, וגם אם נאמר אסור בכמה טעמים האם אסור מן התורה או מדרבנן, ונפק"מ טובא יש כפי הכלל המסור בידינו, ספיקא דאו' לחומרא ספיקא דרבנן להקל.

דבפשטות נראה לומר דאין הבדל כלל בין נ"ט בר נ"ט דהיתרא לאיסורא, שהרי טעם ההיתר של נ"ט בר נ"ט דהיתרא הוא משום שטעמו קלוש, ואין טעמו חשוב ולכן לא ראו חכמים לאוסרו עם הכותח. וא"כ ה"ה באיסור דכיון דקליש טעמיה אינו כהאיסור בעצמו וצריך להיות מותר, דזה לא הטעם שהתורה אסרה כיון שאינו חשוב כמו האיסור בעצמו, והוסיף ושאל הראש יוסף בד"ה "ולפי", וכי ההיתר נביא הוא דבהיתר קליש טעמיה ובאיסור לא קליש טעמיה. וכ"כ בשפתי דעת (סי' צד ס"ק כב) ד"ה "שאלה".

ולבאר הדברים נקדים שמהתורה כל איסור בטל ברוב, וזה נלמד ממ"ש בתורה "אחרי רבים להטות" שיש ביטול ברוב, ואם איסור ממשי בטל ברוב, כ"ש שטעמו של איסור יתבטל ברוב. אלא שחדשה התורה במ"ש "משרת" ליתן טעם כעיקר שהטעם אינו בטל. ומסביר הרשב"א מדוע הטעם אינו בטל. שהרי באיסור ממשי כל זמן שניכר האיסור חייב לסלקו והרוב לא מועיל לבטלו, וזאת מפני שניכר האיסור ומזהה אותו. אם כן גם בטעמו של איסור כיון שמרגיש את טעם האיסור אמרי' טעימתו זוהי הכרתו, דכשם שבאיסור ממשי כאשר ניכר לעין חייב להוציאו ואינו בטל, ה"ה בטעמו של איסור כשמרגיש את טעמו של האיסור חשוב כניכר האיסור ואינו בטל.

אלא שלפי זה היאך כתוב בגמ' דגים שעלו בקערה מותר לאוכלם בכותח. שהרי מדובר כשמרגיש טעם בשר בדגים, וכמ"ש הפר"ח (סי' צד סק"ג) וכיצד מותר לאוכלן בכותח. בשלמא לרב דאוסר מובן, שהרי הוא למד מטעם כעיקר שיש לאסור כל טעם ואפי' נ"ט בר נ"ט, אבל לשמואל שמתיר נ"ט בר נ"ט צ"ב.

הרמב"ן חולין (קיא:) ד"ה "ושמואל" כתב, וקאמר שמואל דנותן טעם בר נותן טעם אינו כעיקר לאסור תערובתו, כלומר שאע"פ שעשתה תורה טעם כעיקר לאסור תערובתו כמוהו, הני מילי "בטעם ראשון", אבל בטעם שני דהוא בר נותן טעם אחר אין בו כח לאסור אחרים עכ"ל. מבואר דטעם כעיקר נאסר רק בטעם ראשון, אבל בטעם שני לא אסרה התורה, ולכן אומר שמואל דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח כיון שהבשר בדגים הוא טעם שני וטעם כזה לא חשוב לאסור משום בשר וחלב.

אלא שלפי"ז יהיה הדין כן גם באיסורא, וכמו שבטעם שני של היתר מותר כיון שהתורה לא אסרתו, א"כ גם באיסורא נאמר נ"ט בר נ"ט ויהיה מותר, שהרי רק בטעם ראשון נאסר משום טעם כעיקר והטעם השני לא, דמה לי טעם שני של היתר או של איסור.

לעומתו הר"ן בחולין (מא.) סוד"ה "דגים" כותב, והוי יודע דלא שרינן נ"ט בר נ"ט אלא בשל היתר כבשר וחלב, דכיון דטעם שני אכתי היתרא הוא כיון דקאליש כולי האי לא חשיב למיסר, אבל במידי דאיסורא כל היכא דאיכא טעמא כלל אוסר עד סוף כל העולם ע"כ. ולכאורה קשה, אם דברינו נכונים שטעם כעיקר שאסרה התורה זה רק בטעם ראשון אז מדוע כותב הר"ן דבאיסור כל היכא דאיכא טעמא אוסר עד סוף כל העולם.

הר"ן בהמשך דבריו שם גם מקשה על הרמב"ן ואומר, דמאי דשרינן נ"ט בר נ"ט, לאו משום דסברינן שאין הטעם הראשון מתפשט והולך עד השלישי, דא"כ אפי' בשאר איסורין נימא הכי למאן דלית ליה חתיכה עצמה נעשית נבלה, ואנן לא שרינן אלא בבשר וחלב וכיוצא בו דהוו שני נותני טעמים של היתר ע"כ.

בהסבר דבריהם נראה לומר שנחלקו ביסוד הדין של טעם כעיקר.

שהרי יש לחקור בטעם כעיקר: האם טעם כעיקר שאסרה התורה זה רק בטעם ראשון, ולפי"ז אין הבדל בין היתר לאיסור בנ"ט בר נ"ט, דכל שהוא טעם שני בין היתר ובין איסור שרי דאין זה הטעם שהתורה אסרה. או דילמא נאמר, שטעם כעיקר דאסרה התורה הוא אפי' בטעם שני ושלישי ורביעי דכל שמרגיש טעם התורה אסרתו.

ונראה שבזה נחלקו הראשונים. הרמב"ן סבר כהצד הראשון שטעם כעיקר שאסרה התורה הוא רק בטעם ראשון, אבל טעם שני לא. ולפי"ז אין הבדל בין נ"ט בר נ"ט דהיתרא לאיסורא דבשניהם שרי, וזה נלמד ממ"ש הרמב"ן חולין (קיא:) ד"ה "ושמואל" דס"ל דנ"ט בר נ"ט דשרי זה משום שאין לטעם השני כח לאסור אחרים, ז"א שטעם שני הוא טעם גמור אלא שאין לו כח לאסור אחרים וממילא הוא לא נותן בהם טעם, וכשם שבהיתר אין כח לטעם שני לאסור אחרים, ה"ה שבאיסורים אין לו כח לאסור אחרים. נמצא לדעת הרמב"ן שטעם כעיקר שאסור מהתורה הוא רק בטעם ראשון, ונ"ט בר נ"ט שרי אפי' באיסורא.

אולם הר"ן סבר דטעם כעיקר שאסרתו התורה, זה אפי' בטעם שני שלישי ורביעי משום שסובר שהטעם כן מתפשט והולך דלא כהרמב"ן. וכל שטועם את האיסור אמרינן טעימתו זוהי הכרתו ואסור עד סוף כל העולם. ודברים אלו אומר הר"ן לאותם שלא סוברים חענ"נ בשאר איסורים, דלמאן דס"ל חענ"נ פשיטא שאסור.

אלא שצריך ביאור בדבריו, דאי אמרי' טעם כעיקר עד סוף כל העולם. א"כ מדוע בהיתר שפיר אמרינן נ"ט בר נ"ט ומותר לאכול הדג עם כותח אע"פ שטועם טעם בשר עם הכותח, שהרי הר"ן סובר שהטעם כן מתפשט והולך ולא כהרמב"ן דסובר שלטעם אין כח לאסור שלישי.

ועל כך אומר הר"ן דטעם שני בהיתרא כיון דאיקליש כולי האי לא חשיב למיסר, ואף שהר"ן כתב לחלוק שרק בהיתר אמרינן נ"ט בר נ"ט, ובאיסור לא, מ"מ עדיין צ"ב מדוע קלישות טעם בהיתר שרי ואילו באיסור לא. ולקמן נבאר דבריו. נמצא לדבריו שטעם כעיקר שאסרה התורה זה אפי' באלף טעמים ומחלק בין איסור להיתר שרק בהיתר אמרי' נ"ט בר נ"ט אבל באיסור לא.

הריב"ן (הובאו דבריו בתוס' זבחים צו.) ד"ה "ואם" כותב דדין תנור שטשו באליה אינו דומה לדגים שעלו בקערה, דדוקא עלו שרי אבל נתבשלו לא. וכן מביא ראיה מברייתא (חולין קיא:) קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם. שהאיסור הוא משום שזה ע"י בישול, כיון שבבישול הטעם הבלוע בקדרה יוצא כמות שהוא ראשון ולכן אסור. ומבואר מדבריו דנ"ט בר נ"ט דאמרינן הוא בין בהיתר ובין באיסור [לשיטתו שרק בעלו הותר נ"ט בר נ"ט ולא בנתבשלו] דכל שהוא טעם שני שרי, ולא חילק כלל בין איסור להיתר. וכן בגמ' חולין (קיא:) אמרי', יתיב רב כהנא אחוה דרב יהודה קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר, קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח, ופרש"י שם קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה דבר רותח, לפי שנבלע בה הדם ונותן טעם "ראשון" הוי כאיסור גמור ע"כ. ודייק בראש יוסף חולין (קיא:) ד"ה "ובפרש"י" דמשמע מדבריו, דאי הוי טעם שני או שלישי כגון תבשיל רותח גוש שנבלע מן הקערה ואח"כ פלט לתבשיל אחר, אין התבשיל האחר נאסר כיון דהוי תו טעם שני ע"כ. וכן מדוייק מרש"י ד"ה נותן טעם בר נותן טעם.

וא"כ רש"י, ריב"ן והרמב"ן סוברים בחקירה שהצגנו כהסבר הראשון, שטעם כעיקר שנאסר הוא רק בטעם ראשון. ולדבריהם אין חילוק בין איסור להיתר ושפיר אמרי' נ"ט בר נ"ט אפי' באיסורא.

התוס' שם דחו את דברי ריב"ן ואמרו שאין להביא ראיה לדבריו מהברייתא קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם, דהתם לאו נותן טעם בר נותן טעם הוא, שהטעם השני באיסור, אבל כאן הטעם השני בהיתר וקודם שיבוא לידי איסור "נתבטל" הטעם בדגים לפי שהוא שני. מבואר מדבריהם דיש חילוק בין היתר לאיסור, דרק בהיתר אמרי' נ"ט בר נ"ט, אבל באיסור לא, וזה משום דס"ל לתוס' שטעם הבשר היוצא מהקדרה נחשב כטעם ראשון, וגם נכנס לדג כטעם ראשון, אלא שע"י שהוא שוהה זמן מועט בדג הוא מקבל את טעם הדג ומתבטל בתוכו והופך לטעם שני, ולכן שפיר אמרי' נ"ט בר נ"ט בהיתר כיון שהוא מתבטל ולכן מותר לאוכלו עם הכותח. משא"כ באיסור, מיד כשפוגע במקבל הטעם הוא אוסרו, ולכן לא שייך שיתבטל כיון שנאסר בטעם ראשון של איסור, משו"ה לא אמרי' נ"ט בר נ"ט באיסורא.

נמצא לפי התוס' שיש חילוק בנ"ט בר נ"ט בין היתר לאיסור, שרק בהיתר אמרי' טעם שני מותר, אבל באיסור לא. וטעם כעיקר דאסרה התורה אינו אוסר אלא בטעם ראשון, וכיון שהטעם השני של הבשר בטל בדג שרי.

תוכן העניינים

ספר מנחת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה