אור ברסלב
ספר מנחת ישראל איסור והיתר - נותן טעם בר נותן טעם › עיקרי הסוגיא בקיצור

ספר מנחת ישראל

איסור והיתר - נותן טעם בר נותן טעם · עיקרי הסוגיא בקיצור

עיקרי הסוגיא בקיצור

איתא בגמ' פסחים (עו:) אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש אסור, מאי טעמא מפטמי מהדדי, ולוי אמר אפי' בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן מותר, מאי טעמא ריחא בעלמא הוא וריחא לאו מילתא היא.

וכן בע"ז (סו:) בסוגיית בת תיהא, עובד כוכבים אביי אמר אסור, רבא אמר מותר, אביי אמר אסור ריחא מילתא היא, ורבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא.

בביאור הסברות בין רב ללוי, צ"ל, רב דס"ל ריחא מילתא סבר דדין זה נלמד מטעם כעיקר, דכל זמן שמרגיש את טעם האיסור הרי הוא אסור, ובריחא ג"כ מרגיש את טעם האיסור. ואילו לוי ס"ל דטעם כעיקר שחידשה התורה זה רק בטעם ראשון, או טעם מושבח וחשוב, אבל טעם של איסור שמגיע ע"י ריחא אינו טעם חשוב ולכן מותר מן התורה, וכמו שהתרנו בנ"ט בר נ"ט אף שמרגיש טעם הבשר בדגים שרי לאוכלם בכותח, ה"ה הכא.

נחלקו הראשונים כיצד לפסוק להלכה. רש"י בפסחים (עו:) ד"ה "אמר לך רב" כתב, אע"ג דקיימי תנאי כותיה דרב הלכתא כותיה דלוי, כיון שרבא ג"כ ס"ל כלוי דריחא לאו מילתא, וכן פסקו הרי"ף, הרמב"ם, הרמב"ן ועוד.

ואילו התוס' ד"ה "אסרה" כתבו דר"ת פוסק כרב דריחא מילתא היא, ושכן פשטות הגמ' בפסחים, ואף רבא יכול לסבור כרב דריחא מילתא, ועיין בתוס' ע"ז ד"ה "רבא", וכן ברא"ש שביארו שיש כמה דרגות בריח.

בביאור פלוגתת הרי"ף והר"ן.

הרי"ף והר"ן דס"ל דהלכה כלוי דריחא לאו מילתא, נחלקו אי לוי התיר זאת לכתחילה או רק בדיעבד. הרי"ף בחולין (לב:) כתב הא דאמר לוי דריחא לאו מילתא הוא רק לעניין דיעבד אבל לכתחילה לא, דהא "שצלאו" קאמר ולא אמר צולין לכתחילה, וכן סבר הרמב"ם ועוד ראשונים.

אולם הר"ן שם ד"ה "והא" חולק וסובר דלוי התיר לכתחילה, ועיי"ש שהביא ראיות לכך.

בביאור פלוגתת הרי"ף והר"ן בדעת לוי צ"ל כך: רב דס"ל ריחא מילתא היינו שריח הוא משהו, וכיון שיש משהו איסור בהיתר משו"ה ס"ל לרב דאסור. אלא לוי דס"ל ריחא לאו מילתא, יש לחקור, האם ס"ל שריחא הוא כלום ואין שום איסור ממשי בהיתר ולכן מותר, או דנימא דגם לוי מודה לרב דאיכא משהו איסור בהיתר שע"י הריחא עוברים חלקקים קטנים מאוד מהאיסור לתוך ההיתר, וממילא יש משהו איסור בהיתר, וצריך לבטלו, אלא שלכתחילה אין מבטלים איסור, אבל בדיעבד שרי, ובזה נחלקו הרי"ף והר"ן. הרי"ף ס"ל דע"י ריחא איכא משהו איסור בהיתר אלא שצריך לבטלו, ואף שיש שישים נגד האיסור, מ"מ אין מבטלים איסור לכתחילה, אבל בדיעבד שרי, ולכן כתב הרי"ף דלוי לא התיר אלא בדיעבד אבל לכתחילה לא, ואילו הר"ן ס"ל דריחא לאו מילתא כפשוטו שאין כלום מן האיסור, ומשו"ה סבר דלוי דשרי אף לכתחילה.

השו"ע (סי' קח ס"א) פסק כהרי"ף והרמב"ם וז"ל: אין צולין בשר כשרה עם בשר נבילה או של בהמה טמאה בתנור אחד, ואם צלאן הרי זה מותר.

אלא שבסעי' ד' כתב פת חמה ע"ג חבית פתוחה של יי"נ אסורה. וקשה כיון שהשו"ע פסק כהרי"ף והרמב"ם בסעי' א', א"כ היה צריך להתיר פת זו בדיעבד. ועיין בש"ך (סקכ"א) ובביאור הגר"א (אות כט) ובשפתי דעת (סקכ"א) שהסבירו שהשו"ע כאן פסק כדעת התוס' והרא"ש דפסקו כרב.

הפר"ח (סי' קח סוף סקי"ח) הקשה על השו"ע כיצד פסק כהתוס' והרא"ש ועזב את שני עמודי ההוראה שהם הרי"ף והרמב"ם, ולכן חולק וסובר שגם בפת חמה וחבית פתוחה שרי בדיעבד.

אולם הכרתי ופלתי (קח סק"ט בפלתי) תירץ דהשו"ע כתב חבית של יי"נ, ואילו בגמ' מיירי בחבית יין של תרומה, השו"ע שינה כן כיון שרצה להביא דין למעשה, דיין של תרומה לא שייך האידנא, ויי"נ ידוע שחמור יותר מיין של תרומה, דיי"נ אסור בהנאה ואילו יין של תרומה מותר, לכן אף שדעת הרי"ף והרמב"ם להתיר בדיעבד בפת חמה וכו', מ"מ אפשר שאף הרי"ף והרמב"ם יודו ביי"נ דיש לאסור אפי' בדיעבד כיון שהוא חמור יותר.

תוכן העניינים

ספר מנחת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה