איסור והיתר - נותן טעם בר נותן טעם · עיקרי הסוגיא בקיצור
איתא בגמ' חולין (קיא:) דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח כדאמר שמואל דנותן טעם בר נותן טעם הוא. ומבואר דאם בשלו דגים בקערה בשרית בת יומא מותר לאכול הדגים עם כותח, כיון שטעם הבשר בדגים הוא טעם שני, שהבשר נתן טעם בקדרה והקדרה בדגים ועדיין היתר הוא, וטעם שני בהיתר חכמים לא אסרוהו כיון שהוא קלוש.
להבנת הסוגיא, יש להקדים ולבאר שהנידון בסוגיא אי נ"ט בר נ"ט מותר לכתחילה או רק בדיעבד, זה רק בחלק הראשון של הגמ', דגים שעלו בקערה, שבזה נחלקו הראשונים והאחרונים. אבל מ"ש בחלק השני, מותר לאוכלן בכותח, זה לכו"ע מותר לכתחילה כלשון הגמ' מותר, והיינו שגם אם נסבור שלכתחילה אסור לגרום לנ"ט בר נ"ט, מ"מ אחר שכבר נעשה, מותר לאכול את אותו דג בכותח. והשאלה היא, אם מותר לגרום לנ"ט בר נ"ט, דאילו בלאוכלן עם כותח ליכא פלוגתא כלל ומוסכם שמותר.
והנה את הגמ' בחולין אפשר ללמוד בשני אופנים.
הצד הראשון, דמ"ש דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח, היינו רק בדיעבד שאם כבר בשלו דגים בקדרה של בשר, מותר לכתחילה לאוכלם בכותח, אבל לבשלם בקדרה בשרית לכתחילה על דעת לאוכלם בכותח אסור, שכן לשון הגמ' "דגים שעלו", שכבר עלו.
וכהצד הזה למדו הסמ"ק, הובאו דבריו בב"י סי' צה ד"ה "כתב", והגהות מיימוני ורבינו ירוחם. אלא שלפי פירוש זה אין שום טעם לגזרת חכמים, מדוע לכתחילה אין לגרום לנ"ט בר נ"ט, ומה ראו חכמים לאסור לכתחילה להעלות דגים בקערה בשרית על מנת לאוכלן בכותח, שאם הטעם משום הרחקה, היה להם גם לאסור לאוכלן עם הכותח מכ"ש, וקיי"ל שאם כבר נתבשל הדג בקדרה בשרית לכו"ע מותר לאוכלם בכותח, אלא ודאי שאין הטעם משום הרחקה. ולומר כהפמ"ג במשבצ"ז (סי' צה ס"ד) דהטעם הוא משום דהוי כמבטל איסור לכתחילה, גם קשה כיון שבשלמים לכתחילה היו עושים כן, ולא חשיב כמבטל איסור לכתחילה.
הצד שני, שאמנם בגמ' כתוב לשון דיעבד אבל אה"נ שגם לכתחילה מותר כך למד הב"י בסי' צה, כפי שהביא מדברי התרומה במפתחות, וכמ"ש בבדק הבית, וכן למדו רוב ככל הראשונים שמותר לכתחילה לגרום לנ"ט בר נ"ט, ולמדו זאת מהגמ' בפסחים ל. אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה עד שיסיק את התנור. והמאירי, הר"ן, הרמב"ן, ר"ת ועוד, למדו דמ"ש בגמ' עד שיסיק, זה לאו דוקא אלא סגי בקינוח, ומ"ש הסקה אורחא דמלתא היא מפני שתנור דרכו בהיסק. וזאת משום שהבינו שנ"ט בר נ"ט שרי לכתחילה, או שפירשו דמ"ש עד שיסיק הכונה היסק מועט כדי להוריד את טיחת השומן ולהבליעה בתנור. ולדבריהם הא דכתוב דגים שעלו בקערה זה לאו דוקא אלא ה"ה גם לכתחילה. ראיה נוספת ממ"ש בע"ז (עו.) כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו. ועיין בערך השולחן (סי' צה) דכתב שהתוס', הרא"ש והתרומה שהביאו גמ' זו ס"ל דשרי לכתחילה לגרום לנ"ט בר נ"ט.
והנה השו"ע (בסי' צה ס"א) כתב וז"ל: דגים שנתבשלו או נצלו בקדרה של בשר רחוצה יפה שאין שום שומן דבוק בה מותר לאוכלם בכותח משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא. ובפשטות דברי המחבר נראה שלכתחילה אין לגרום לנ"ט בר נ"ט, מדכתב דגים שנתבשלו או נצלו, שזה מורה על דיעבד, ורק אם כבר בשלם אז מותר לכתחילה לאוכלם בכותח, כן כתבו הט"ז (סק"ד), הפר"ח (סק"ד), המנחת כהן (חלק ראשון ספר התערובות פרק שנים עשר בתנאי השני), הכנה"ג ועוד.
הזבחי צדק (סי' צה אות ב) כתב, שאע"פ שמרן בבדק הבית דחה את דברי רבינו ירוחם וכתב שמותר לבשל לכתחילה מאכל פרווה בכלי של בשר ע"ד לאוכלו בכותח, מ"מ כיון שבשו"ע כתב דגים שנתבשלו או נצלו וכו', משמע שלא התיר אלא בדיעבד, שאם לא כן היה לו לבאר. ועוד כתב שם בשם האחרונים שהשו"ע נכתב לאחר חיבור בדק הבית, ושמע מינה שמרן חזר בו בשו"ע וס"ל להחמיר, ונמשך אחריו הכף החיים (סי' צה).
אלא שבשו"ת יביע אומר (ח"ט יו"ד סי' ד' אות ב) כתב שאין דבריהם מוכרחים, שהרי ישנם אחרונים דס"ל שבדק הבית נכתב לאחר השו"ע, א"כ הדבר לא מוכרע. ועוד, די"ל דמ"ש מרן דגים שנתבשלו או נצלו שרי לכתחילה ולאו דוקא דיעבד. וכמו שהוכחנו בסוגיא (אות ב) דדרכו של מרן להעתיק לשון הפוסקים, ולכן בסעי' א' כתב דגים שנתבשלו או נצלו שזו לשון הגמ', וכן בסעי' ב' כתב את לשון הרשב"א בתשובה, ביצה שנתבשלה וכו', וכן בסעי' ג' העתיק לשון הטור דפליג על התרומה ודעימיה. ולכן אף שמלשונו בשו"ע נראה לכאורה דרק בדיעבד מותר, אולם המעיין בראשונים הללו יראה דס"ל דנ"ט בר נ"ט שרי אפי' לכתחילה. וכן בסי' תנב כתב מרן דשרי להגעיל כלים קודם שעה חמישית משום דהוי נ"ט בר נ"ט, וכיון שזה זמן היתרא שרי. ומ"ש בסעי' ב' יש ליזהר לא להגעיל כלי חלב עם כלי בשר יחד, כתבנו ע"פ מ"ש בשו"ת שמע שלמה (ח"ב סי' ה) שהביא לדברי הפר"ח דמרן חשש לדעת התרומה כיון שלשיטתו זה איסור גמור, משא"כ בדין נ"ט בר נ"ט מרן פסק שמותר לכתחילה, כיון דהפלוגתא בין הראשונים היא רק בלכתחילה דבדיעבד לכו"ע שרי.
נמצאנו למדים שלדעת מרן השו"ע מותר לכתחילה לגרום לנ"ט בר נ"ט, ולכן מותר לבשל אורז בקדרה בשרית בת יומא ולאכול את האורז עם חלב דהוי נ"ט בר נ"ט, הבשר בקדרה והקדרה באורז ועדיין הכל היתר. וכן פסק בשו"ת יבי"א (ח"ט יו"ד סי' ד), בשו"ת שמע שלמה (ח"ב סי' ה) ובשו"ת תפילה למשה (ח"ב סי' יב).
ולכן מותר לחמם קציצות בשר במיקרוגל (באופן שהמיקרוגל נשאר נקי), ולאחר מכן לחמם פרוסת לחם כדי לאוכלה עם חלב, דהוי נ"ט בר נ"ט דמותר לכתחילה.
וכן מותר לאפות בתנור בורקס עם בשר, ולאחר מכן לאפות בו עוגה פרווה (באופן שהתנור נשאר נקי), ולאכול את אותה עוגה עם חלב, או נס קפה וכדו', דהוי נ"ט בר נ"ט הבשר בתנור והתנור בעוגה ועדיין הכל היתר.
ולפי"ז מה שמצוי במאפיות שתולים שלט בכניסה למאפיה שהעוגות והבורקסים הינם "בחזקת חלבי" וכדו', כיון שעוגות הפרווה ועוגות הגבינה נאפו בזה אחר זה באותו תנור. לדעת מרן השו"ע אין לזה יסוד כלל, דכיון שהעוגות נאפו בתנור בנפרד ולא יחד עם העוגות החלביות, א"כ שפיר הוי נ"ט בר נ"ט שמותר לכתחילה, החלב בתנור והתנור בבורקס ועדיין הכל היתר, ומותר לאכול בורקס זה בסעודה עם בשר.
אולם מסעדה המוכרת מאכלי בשר וגם מאכלי פרווה כמו פלאפל, צ'יפס וכדומה, וכתוב על מאכלי הפרווה שהם "בחזקת בשרי", דהיינו שבאותם מלקחיים שלוקח המוכר את הבשר, לוקח בהם גם את הפלאפל, ואינו נזהר לקחת במלקחיים אחרות, יש להבהיר להם שאינם עושים כראוי, אלא ייחדו לעצמם מלקחיים אחרות למאכלי פרווה. ומכל מקום אם אינם נזהרים בזה, לא יאכל חלב יחד עם הפלאפל, אולם לאחר שאכל את הפלאפל, רשאי לאכול חלב, אף ללא המתנת שש שעות. (קונטרס כשרות המטבח).
סימן כח - בדין זיעה
א. בביאור דברי הרא"ש.
ב. בביאור דברי הרמ"א.
ג. בביאור דברי הב"ח ותה"ד.
ד. בדין מחבת וחלב שבתוכה.
ה. האם זיעת האוכלין כאוכלין.
ו. בדין ניצוק.
א. בביאור דברי הרא"ש
איתא במשנה מכשירין (פ"ב מ"א) זיעת האדם טהורה, שתה מים טמאים והזיעה זיעתו טהורה, שהזיעה אינה מהבל המים אלא שהגוף נתחמם ומזיע והוי זיעת האדם דטהורה (משנה אחרונה). בא במים שאובים והזיעה, זיעתו טמאה, וכתב הברטנורא דהזיעה מחמת המים היא, ומיירי במים שאובים.
ועוד אמרינן בפרק ב' מ"ב, מרחץ טמאה (של מים שאובים) זיעתה טמאה, וטהורה (כגון של מי מעיין) בכי יותן. בריכה שבבית הבית מזיע מחמתה, אם טמאה, זיעת כל הבית שמחמתה טמאה.
ועוד אמרינן בפרק ה' מ"י, המערה מחם לחם, ומצונן לצונן, ומחם לצונן טהור, מצונן לחם טמא. וכתב על כך הברטנורא שהתחתון החם מעלה הבל לעליון הצונן ומטמאו, שהענן העולה מן החם כמשקה הוא חשוב. וכן במשנה יא' אמרי', האשה שהיו ידיה טהורות ומגיסה בקדרה טמאה, אם הזיעו ידיה (מהבל הקדרה נטמאו ידיה וכאילו נגעה במשקה שבקדרה) טמאות, היו ידיה טמאות ומגיסה בקדרה טהורה, אם הזיעו ידיה הקדרה טמאה, ר' יוסי אומר אם נטפו.
מכל הלשונות הללו מבואר דזיעת המשקים חשובה כמשקה ממש, שאם המשקה טמא זיעתו טמאה, ואם טהור זיעתו טהורה.
בשו"ת הרא"ש (כלל כ סי' כו) כתב, בני שיחיה ששאלת על אלפס חולבת אם יכולין לתת למטה בכירה תחת קדרה של בשר. נראה לי שאסור, ואפי' בדיעבד אם נעשה הייתי אוסר הקדרה, כי הזיעה העולה מן האלפס היא כמו חלב, כדתנן בפ"ב דמכשירין, מרחץ טמאה- זיעת כל הבית שמחמתה טמאה, ועוד שנינו התם זיעת האדם טהורה שתה מים טמאים והזיעה זיעתו טהורה, בא במים שאובין והזיע זיעתו טמאה. מכל הלין שמעינן דזיעת היוצא מן הדבר חשובה כאותו דבר, נמצאת זיעת האלפס חולבת היא כחלב, והוה ליה כטיפת חלב שנפלה על הקדרה מבחוץ שאוסר הקדרה, ואפי' יש שישים בקדרה כנגד הטיפה אוסרת כל סביבותיה. אלא שרבינו מאיר ז"ל היה אומר, אם יש בתבשיל שבקדרה שישים פעמים שישים של הטיפה מותרת, שהטיפה אינה אוסרת אלא עד שישים, ואם יש בתבשיל שישים לבטל אותם שישים מותר. אומנם אומר הרא"ש צריך לידע אם קדרה רותחת מקבלת זיעה, דשמא חום הרתיחה שבה מעכבתה מלקבל הזיעה, והכא יש לחוש שהאלפס שתחתיה מבטלת ומונעת רתיחת העליונה. נמצא שהרא"ש מסתפק האם הקדרה מקבלת הזיעה כאשר היא רותחת, ומצד שני יש לחוש דכיון שהאלפס שתחתיה מונע מהקדרה לרתוח אז היא כן תקבל הזיעה.
בתרומת הדשן (סי' קג) כתב על דברי הרא"ש, דמה שיש לאסור את קדרת הבשר זה רק באופן שהקדרה חמה בחום של יד סולדת מחמת הזיעה, אם אבל אם לא הגיעה לחום של יד סולדת אז אפי' הזיעה עלתה שעה או שעתיים אין איסור בדבר, אם לא שהקדרה רותחת בפנ"ע, ותדע שכן מנהג פשוט שתולים בשר לייבש למעלה מן הכירה שמבשלים עליה חלב תדיר, אע"פ שהזיעה עולה מן התבשיל של חלב, הואיל ואין היד סולדת בבשר מחמת חום אותה זיעה אינה נאסרת. ועיין בחידושי הגהות על הטור (סי' צב אות ה) דהביא בשם הכנה"ג (הגב"י אות ע) שהעיר על דברי תה"ד, שהרי ברא"ש יש צד לומר דכאשר הקדרה רותחת היא לא תקבל הזיעה, ואילו התה"ד ס"ל דכאשר הקדרה רותחת היא כן מקבלת זיעה. וכתב ליישב דגם בדברי תה"ד צ"ל כך, דכשאין הקדרה רותחת ואין היד סולדת בזה פשיטא לן דמותר דמזה לא מיירי הרא"ש כלל, אם לא שהקדרה רותחת דאז יש להסתפק אי מקבלת זיעה וכדברי הרא"ש.
הב"י (סי' צב) הביא את דברי הרא"ש בתשובה, וכביאור התרומת הדשן דרק באופן שהיד סולדת בקדרה מחמת הזיעה יש לאסור. וכן פסק בשולחן ערוך (ס"ח) וז"ל: מחבת של חלב שנתנו בכירה תחת קדרה של בשר, הזיעה עולה ונבלעת בקדרה ואוסרתה.
ב. בביאור דברי הרמ"א.
הרמ"א (סי' צב ס"ח) כתב, אם היה חלב במחבת בעינן שישים בתבשיל שבקדרה נגד החלב שבמחבת, וכל זה מיירי שהמחבת מגולה והזיעה עולה מן המאכל עצמו לקדרה שעליה, וגם מיירי שהוא בקרוב כ"כ שהיד סולדת בזיעה במקום שנוגע בקדרה, אבל אם אין היד סולדת בזיעה הכל שרי.
דבריו צריכים ביאור במ"ש וגם מיירי שהוא בקרוב כ"כ שהיס"ד בזיעה. באיזה קדירת בשר מיירי רותחת או צוננת. בדברי תה"ד שכתב שאם אין היס"ד בזיעה אפי' אם היה הזיעה עולה שעה או שעתיים אין איסור בדבר, אם לא שהקדרה רותחת בפנ"ע. מבואר דכאשר הקדרה רותחת אין הבדל כלל אם הזיעה שמתחת רותחת או לא, דכיון שהיא רותחת אסורה (דלא כהכנה"ג שהקשה על דבריו). וכיון שהרמ"א מצריך יד סולדת בזיעה ממילא מדוייק דמיירי בקדרת בשר צוננת, ואם אין שישים בקדרה הכל אסור, גם הקדרה וגם התבשיל.
אלא שעדיין צריך ביאור מדוע גם התבשיל אסור, הקדרה מובן מדוע יש לאוסרה כיון שהזיעה נגעה בה, אבל מכח מה התבשיל נאסר?.
הרמ"א בסעי' ז כותב, אם נשפך חלב או שאר איסור רותח ע"ג קרקע והעמידו עליו קדרה חמה, אם מה שנשפך אינו אצל האש לא הוי רק כלי שני ולכן הקדרה אסורה דבולע קצת, והתבשיל מותר דתתאה גבר. ובש"ך (סקל"ב) כתב דאם (החלב) הוא אצל האש והוא חם פשיטא דהוי ככלי ראשון ועדיף מיניה, ואפי' העמידו עליו קדרה צוננת הכל אסור "אפילו התבשיל". מבואר מדבריו דבדין תתאה גבר אמרי' שהתחתון שהוא החלב החם חודר לקדרה הצונת עד התבשיל, וממילא מובן מדוע הרמ"א בסעי' ח פסק דאם אין שישים בקדרה הכל אסור הקדרה והתבשיל, דזה ילפינן מדין תתאה גבר.
אלא שביד יהודה (סי' צב סק"ס) בפירוש הקצר כתב אחרת, שאם העמידו על החלב החם קדרה צוננת אין אסורה אלא הקדרה, והתבשיל שבה שרי. והאמת שמסתבר יותר שדין תתאה גבר אינו אוסר אלא את הקדרה שהרי החלב נוגע בה, אבל התבשיל אינו נוגע כלל בחלב, וא"כ מדוע שיאסור?.
מכל מקום נמצא שנחלקו הש"ך והיד יהודה בחלב חם שהעמידו עליו קדרה צוננת, לדעת הש"ך הקדרה והתבשיל אסורים, ואילו היד יהודה ס"ל שרק הקדרה אסורה, אבל התבשיל מותר.
ג. בביאור פלוגתת הב"ח ותה"ד.
בשו"ת הב"ח החדשות (סי' כד) כתב לדון בבשר יבש שתלאוהו בבית הגוי בחדר שאופים בו לחם תמיד ושם מבשלים הגויים והזיעה עולה. והביא את דברי הרא"ש בתשובה (כלל כ סי' כו) לגבי מחבת של חלב שנתנו בכירה תחת קדרה של בשר והזיעה עולה ונבלע בקדרה ואוסר עכ"ל. וכתב דנראה דמיירי בכירה שלהם שעשויה כקדרה ושופתין על פיה קדרה, דהתם ודאי כיון שהמחבת היא למטה בחלל הכירה והקדרה של בשר על פי הכירה אין מקום לזיעה להתפשט לצדדין, וא"כ בעלות הזיעה בה אל הקדרה ואוסרתה, ולפיכך לא נתן הרא"ש ז"ל שום גבול אלא כתב בסתם ונבלע בקדרה ואוסרתה, אבל בנידון דידן שהחדר רחב ומבשלים ע"פ התנור בכירה שלנו דאין לה חלל דהמקום מגולה וזיעה מתפשט גם לצדדין, אעפ"י שעולה ג"כ למעלה אין לנו לומר שנבלע בודאי בבשר שתלה למעלה, ואין לנו לאסור הבשר מפני אותה זיעה עכ"ל.
וכתב בבדי השולחן (צב ס"ח בציונים אות שסד) להסביר דבריו, דיש חילוק בין קדרה שנמצאת על הכירה ממש, לבשר הנמצא על התנור, דאע"פ שבשניהם מגיע חום של יד סולדת מחמת הזיעה, מ"מ בקדרה שנמצאת ע"ג הכירה כיון שאין לזיעה שעולה מן המחבת מקום להתפשט לכן ע"י לחץ והצטברות הזיעה היא מצליחה לחדור ולהבליע בתוך הקדרה ולאוסרה, משא"כ בשר שנמצא מעל התנור אע"פ שמגיע לחום של יד סולדת, מ"מ כיון שיש לזיעה מקום להתפשט ואין חום זה מגיע בלחץ, היא אינה אוסרת את הבשר.
אלא שאח"כ כתב הב"ח שמדברי תה"ד (ח"ב סי' קג) נראה שפירש דתשובת הרא"ש, דאינו אוסר אלא א"כ היד סולדת בו בקדרה של בשר מחמת הזיעה, וכתב שכן המנהג שתולין בשר לייבש למעלה מן הכירה שמבשלין עליה חלב תדיר אע"פ שהזיעה עולה מן התבשיל של חלב, הואיל ואין היד סולדת בבשר מחמת חום אותה זיעה עכ"ל. נראה שמפרש תשובת הרא"ש, דאיירי בכירה שלנו ואפ"ה אסר הקדרה של בשר ולכן פירש דאיירי באופן שהיד סולדת. ע"כ. נמצא דלדברי תה"ד אין חילוק אם הזיעה חודרת ע"י לחץ או לא, אלא החילוק אם הקדרה או בשר חמים בחום שהיד סולדת מחמת הזיעה, וכל שהגיע ליד סולדת יש לאסור, וכתב הב"ח דאף שאני לא סובר כך, מ"מ להלכה לדבריו אנו שומעין.
ולפי"ז כותב הב"ח, בשר שתלוי למעלה מהתנור, אם הוא נמוך ותלוי ע"ג התבשילין בעניין שמחמת חום זיעת התבשילין היד סולדת בבשר אסור, אבל אם אין היד סולדת, או אפי' ספק יד סולדת אין לאסור מספק, מאחר שאפי' ודאי יד סולדת שרי מדינא לדעתינו כדפרשתי. וכן פסק בחידושי רעק"א (צב אות כא) כדברי הב"ח למעשה, דכל שיש ספק אם חם בחום של יד סולדת יש להתיר, ולפי"ז בכל ספק אם נתחמם בחום של יד סולדת מחמת הזיעה יש להתיר.
ד. בדין מחבת וחלב שבתוכה.
השו"ע (סי' צב ס"ח) כתב, מחבת של חלב שנתנו בכירה תחת קדרה של בשר הזיעה עולה ונבלע בקדרה ואוסרתה. השו"ע כתב שהקדרה הבשרית נאסרת, אבל לא כתב מה דינה של הקדרה החלבית.
ביד יהודה (סקס"ט) בפירוש הקצר כתב, הזיעה עולה, דוקא עולה אבל אינה יורדת, לכן המחבת מותר זולת אם חוזר ונוטף מן הקדרה לתוך המחבת, ובארוך סקנ"ב כתב, מ"ש הרמ"א סעי' ז' ויורד משם אל הרוטב, מבואר דהזיעה מפליט ג"כ, ולכן צריכין שישים נגד הטיפה עכ"פ, מיהו דוקא כאן שהיא מכוסה ואין מקום לזיעה לעלות לכך בע"כ חוזר למטה ואוסר ג"כ, אם אין שישים נגד הטיפה, אבל לקמן גבי מחבת אין חשש אלא להקדרה דהזיעה עולה למעלה ונבלע, אבל המחבת כשירה משום דשם אינו מכוסה והזיעה שעולה אינה חוזרת עוד, זולת אם אנו רואים שנתלחלח הקדרה למטה כ"כ עד שחוזר ונופל ממנו טיפות לתוך המחבת ע"כ. ומבואר דרק כאשר יורדות טיפות מהזיעה שנוצרה בקדרה בשרית לקדרה החלבית יש לאסור החלב.
והנה הלבוש (סי' צג) ד"ה "אם כיסה" כתב, אם כיסה תבשיל של בשר בכיסוי של חלב או איפכא צריך שישים כנגד כל הכיסוי, ואפי' אם הכיסוי נקוב ויוצא ההבל דרך שם מ"מ טעם שבכיסוי נכנס לתבשיל עכ"ל. ומבואר מדבריו דאפי' כאשר יש נקבים בכיסוי שההבל יוצא דרכם אפ"ה יש לאסור הקדרה, שגם בכה"ג עובר טעם מהכיסוי לקדרה ואוסר הכל. ויש לשאול מדוע לאסור, שהרי לא יורדות טיפות מהכיסוי לקדרה.
המשנה במכשירין (פ"ה מי"א) היו ידיה טמאות ומגיסה בקדרה טהורה, אם הזיעו ידיה הקדרה טמאה. וביאר הברטנורא, לפי שההבל מחבר בין הזיעה שבידיה למשקין שקדרה. וה"ה לנד"ד דאף שההבל יוצא מהנקבים שבקדרה ולא יורדות טיפות זיעה לקדרה, אפ"ה אסור שההבל שנוגע בקדרה מפליט ממנה טעם שבכיסוי, וע"י האדים עובר טעם שבכיסוי לקדרה.
נמצא שנחלקו היד יהודה והלבוש בדין המחבת. היד יהודה סבר שרק אם נטפו טיפות מהקדרה הבשרית יש לאסור את המחבת, ואם לא, לא. והלבוש ס"ל שאפי' שלא נטפו טיפות, מ"מ ע"י האדים עובר טעם מהקדרה הבשרית למחבת ואוסרה.
בבדי השולחן (ס"ק קסו) הביא את מחלוקת היד יהודה והלבוש, וכתב שלדינא נראה שיש להקל בזה, דהיינו כהיד יהודה שרק אם נטפו טיפות אז יש לאסור, ובלא נטף בכלל אין לאסור.
ה. האם זיעת האוכלין כאוכלין.
הרמב"ם (פ"ז מהל' טומאת אוכלין ה"ד) כותב, דבש הזיפים ודבש הצפחת הניצוק שלהם חיבור, ואפי' היה מערה מצונן לצונן מפני שיש להם ריר, והרי הן נמשכין כדבק. ולפיכך כל האוכלין אין הניצוק שלהן חיבור ואפי' היו עבים הרבה כגון הגריסין והחלב המהותך וכיוצא בהן, לפי שאין הן ריר, וכן שאר כל המשקין אין הניצוק שלהן חיבור אלא אם כן ערה מצונן לחם כמו שביארנו. עכ"ל. מבואר מדבריו דהניצוק של דבש הזיפים ודבש הצפחת בלבד חשוב חיבור. אבל בשאר דבר בין באוכלין ובין במשקין אין הניצוק שלהן חשוב חיבור. ורק במשקין אם מערה מצונן לחם חשוב חיבור. משא"כ באוכלין אפי' באופן כזה אינו חשוב חיבור.
הפתחי תשובה (סי' צב סק"ו) מביא שהפמ"ג (או"ח בהנהגת הוראות איסור והיתר סדר שני אות לז), פסק דברמב"ם הנ"ל מבואר דדוקא זיעת משקין כמוהו אבל אוכלין כמו חלב המהותך אין זעתו כמוהו. א"כ יש לדון טובא אם היתה מחבת חמה מחלב למטה ולמעלה סמוך דבר כשר, והזיעה עולה אפי' יד סולדת בזיעה אפשר יש להתיר. ומבואר דזיעת האוכלין לאו כאוכלין ושרי.
בתורת חטאת (כלל לה דין ו) כתב וז"ל: כתב בתשובת מיימון (הגהמ"י) סוף הל' מאכלות אסורות תשובת ר"י, אם אפו על כירה פשטידא (בשרי) וכיסו עליו כלי של ברזל ושוב אפו תחתיו לפאדין (חלבי) בלא ליבון או להיפך, מותר כי לא נמצא ריחא ופיטום לכלי שיחזור ויפטם לאוכל, ואפי' כלי בת יומא רק שלא יגע ממש עכ"ל. וצ"ע דמאי שנא מכיסוי שעל הקדרה שאוסר, שהרי הטור בסי' תנא סי"ד כתב כיסוי של ברזל שמכסין בו הקדרה צריך הגעלה כיון שמזיע בכל שעה מחום הקדרה. ובב"י אות יד' ד"ה "ומה" כתב שהמקור לאסור כיסוי של קדרה הוא מהא דאמרי' במתני' סוף פרק ה' דמכשירין (מי"א) היו ידיה טמאות ומגיסה בקדרה טהורה, אם הזיעו ידיה הקדרה טמאה, ואם יד שמגיסה בקדרה מטמאת אותה כ"ש כיסוי שמכסה את כל הקדרה. וכן פסק הרמ"א (סי' צג ס"א) שדין כיסוי הקדרה כדין הקדרה עצמה.
מתרץ התורת חטאת שם, ואפשר לומר דהואיל והנאפה תחתיו הוא יבש, איננו מעלה זיעה כמו קדרה, ולכן לא קיבל רק ריחא בעלמא שאין בו ממש עכ"ל. מבואר דס"ל לתורת חטאת שיש חילוק בין זיעת אוכלין לזיעת משקין, זיעת אוכלין לאו כאוכלין ומשו"ה התיר כהגמ"י להשתמש בכיסוי למאכל חלב אחר שהשתמשו בו למאכל בשר. משא"כ זיעת משקין נחשבת כמשקין ולכן כיסוי הקדרה שמבשלים בה דינה כקדרה.
נמצא שהגהמ"י, הרמב"ם, התורת חטאת והפמ"ג ס"ל דזיעת האוכלין אינה אוסרת, ועיין בשו"ת יביע אומר (ח"ה יוד' סי' ז' אות ד) שהביא עוד אחרונים דס"ל הכי.
אלא שבמנחת יעקב על התורת חטאת (אות כא) כתב להקשות, דהטור באו"ח (סי' תנא) סט"ו כתב וז"ל: כיסוי של ברזל שמשימין אותו על חררה שנאפית על כירה צריך ליבון כי ברוב פעמים נוגעות בו, ועוד שהוא מזיע מהבל החררה שתחתיו עכ"ל. מבואר דס"ל לטור דזיעת האוכלין חשובה כאוכלין, וא"כ קשה על תירוצו של התורת חטאת שהסביר בהגמ"י שזיעת האוכלין לאו כאוכלין.
ולכאורה היה אפשר לומר דלאו קושיה היא אלא פלוגתא בראשונים, דאף שהטור ס"ל דזיעת האוכלין כאוכלין, מ"מ הגהמ"י לא סבר כן.
אלא שהרמ"א בעצמו בסי' קח ס"א כותב אם אפו או צלו איסור והיתר תחת מחבת אחת וכו', אבל בזה אחר זה אין לחוש אלא אם כן הזיעה המחבת דאז אסור אפי' בזה אחר זה אם היו שניהם מגולין דהוי ככיסו של קדרה. מבואר דס"ל לרמ"א כאן דזיעת האוכלין כן חשובה כאוכלין, וא"כ נמצא שהרמ"א סותר את דבריו במ"ש בתורת חטאת להסביר דברי הגהמ"י.
המנחת יעקב שם כתב שלושה תירוצים ליישב דברי התורת חטאת מהטור. א. אפשר דשאני התם (הטור) כיון שנשתמש בו כל השנה חיישינן לזיעה קצת אף בלא רוטב, משא"כ הכא דלא נשתמש בו רק פעם אחת. ב. עוד י"ל דהתם לעניין ליבון והגעלה לכתחילה קאמר דיש להחמיר, משא"כ (הכא בתורת חטאת) בדיעבד. ג. עוד דאף דאינו מזיע כ"כ כמו כיסוי קדרה, מ"מ מזיע קצת וחמץ בפסח במשהו, ומשו"ה הצריך הטור ליבון משא"כ הכא. ובתרוצים הללו אפשר ליישב את הסתירה מהתורת חטאת לרמ"א, חוץ מתירוץ ג' דמיירי בפסח.
וביד יהודה (סי' קח סקט"ז) בפירוש הארוך כתב לחלק אחרת, דמ"ש הטור גבי כיסוי של ברזל שע"ג החררה שנאפית דצריכה ליבון, דשם הוא על הכלי בעצמו שאפה בו הוא סמוך לחררה אז גם מעט הזיעה מגיע תיכף לכיסוי, משא"כ מחבת שאופין תחתיו שהוא רחב הרבה וגבוה מהפשטידא, אז מעט הזיעה שיוצאת מתיבשת ואינה מגיעה למחבת עצמו, ולכן מותר אא"כ אנחנו רואים שהזיע אסור.
בבדי השולחן (סי' צב ק"ס קסב) הביא לפלוגתת האחרונים אי זיעת האוכלין כאוכלין או לא, והכריע כהאוסרים.
ו. בדין ניצוק.
המרדכי פרק כל הבשר (סי' תשטו) כתב, מצאתי שאסור לשפוך מכלי כשר שיש בו שמן כשר לתוך נר דולק ובו חלב, או שומן של עובד כוכבים, דתניא פ"ה דמס' מכשירין, המערה מחם לחם, ומצונן לצונן, ומחם לצונן טהור, מצונן לחם טמא, ר"ש אומר אף המערה מחם לחם, כוחו של תחתון יפה משל עליון. אלמא דכולי עלמא צונן לתוך חם טמא, והוא הדין לאיסור והיתר.
אלא שבתה"ד (סי' קג) כתב לחלוק עליו, והביא ראשונים דסברי דאין שייך ניצוק בשאר איסורים אלא גבי יין נסך וטומאה וטהרה, משום דהני מילי תולין בנגיעה ולא בנתינת טעם, אבל שאר איסורין דלא תלו אלא בנתינת טעם אין ניצוק אוסר בהם. וסיים תה"ד דאין המרדכי לפני כדי לדקדק בו מה טעמו, אבל מה שברור דאינו מטעם ניצוק, דהיינו תתאה גבר, דזה חידוש גדול לומר שתתאה גבר אוסר במרחק כזה של ניצוק, דהא תתאה גבר אוסר רק דבר שהוא סמוך לתתאה ולא ניצוק.
המשנה במכשירין (פ"ה מ"י) אומרת, המערה מחם לחם ומצונן לצונן, ומחם לצונן טהור, מצונן לחם טמא. ויל"ע מה הטעם במ"ש מצונן לחם טמא. הרע"ב כתב, מצונן לחם טמא, שתחתון החם מעלה הבל לעליון הצונן ומטמאו, שהענן העולה מן החם כמשקה הוא חשוב. מבואר דהטעם הוא משום הבל (זיעה) שהיא אוסרת את הצונן. התוס' יו"ט הקשה על פירוש הרע"ב, דא"כ בלא ניצוק נמי כל שמעלה חום מתחתון לעליון כדאמרי' לעיל פ"ב מה שכתב בזיעת מרחץ, והיינו דאם הטעם הוא משום הבל מדוע המשנה מדברת על המערה, שהרי רק ההבל הוא שאוסר. ועוד דאם הוא מטעם הבל שאוסר, תנינא חדא זימנא בפ"ב לעניין מרחץ שהזיעה אוסרת. אבל הרמב"ם פירש לפי שעמוד המשקה אשר יקרא ניצוק יתחמם בהיות קצהו החם הטמא ויחמם המשקה אשר בכלי העליון וכו' וכ"כ בחיבורו פ"ז מהל' טומאת אוכלין. מבואר דטעמו הוא משום ניצוק (תתאה גבר).
נמצא שנחלקו הרע"ב והתיו"ט בטעם המשנה שאוסרת. הרע"ב סבר דדין המשנה מטעם הבל (זיעה), והתיו"ט סבר דהוא מטעם ניצוק (תתאה גבר).
והנה הדרכי משה (סי' קח סק"ה) הביא את דינו של המרדכי, ואח"כ הביא את דעת האיסור והיתר הארוך (כלל כט סוף דין ו) דבדיעבד אין לחוש. וכן ברמ"א (סי' קה סוף ס"ג) כתב, אסור לערות מכלי שיש בו שומן כשר לנר דולק שיש בו חלב או שומן איסור (מרדכי), ובדיעבד אין לחוש (הארוך). ובביאור הגר"א (סקכ"א) כתב דמה שהתיר הרמ"א בדיעבד זה משום שהתה"ד סתר את דברי המרדכי ולכן בדיעבד אפשר לסמוך עליו.
הט"ז (סק"ו) הסביר את דברי הרמ"א שכתב לאסור, דהטעם הוא כמ"ש באיסור והיתר דתתאה גבר ומחברו בניצוק, דהיינו שהשמן הכשר נאסר רק בגלל הניצוק, ואינו מטעם הבל (זיעה) כלל. ואילו הש"ך (סקי"א) כתב דהטעם הוא משום דההבל עולה מהנר למעלה, וטעם זה מוכרח מהראיה שהביא המרדכי בחולין פכ"ה, ממשנה דמכשירין (פ"ה מ"ב) דמצונן לחם טמא. נמצא שהש"ך והט"ז נחלקו בפלוגתת הרע"ב והרמב"ם, הט"ז סבר כהרמב"ם משום ניצוק, והש"ך כרע"ב משום הבל.
אלא שיש להקשות על הש"ך. א. אם דברי הרמ"א הם מטעם הבל, מדוע הרמ"א כתב כאן שבדיעבד מותר, ואילו בסי' צב ס"ח אסר אפי' בדיעבד. ב. אם דברי הרמ"א הם מטעם הבל, מדוע הרמ"א הכניס בסימן שמדבר על תתאה גבר דין זיעה, הרי מקומו בסי' צב ולא בסימן קה. ג. אם דברי הרמ"א הם מטעם הבל, מדוע כתוב במשנה המערה, וכן ברמ"א אסור לערות, הרי האיסור הוא משום הבל, וגם בלא ניצוק יש לאסור.
משא"כ לדברי הט"ז לא קשה כלל, דטעם הרמ"א הוא משום תתאה גבר (ניצוק), וסימן זה מדבר על תתאה גבר, וכן מ"ש שמותר בדיעבד, זה משום דמיירי בדין תתאה גבר, ומה שאסר הרמ"א בסימן צב מיירי בזיעה והם שני דינים שונים, וכאן המשנה אומרת המערה, וכן הרמ"א אוסר עירוי בדוקא דמיירי בדין ניצוק.
הפמ"ג (במשבצ"ז סי' קה סק"ו) כתב דלדינא ליכא פלוגתא בין הט"ז (רמב"ם) והש"ך (רע"ב), דטעמא התם (במתני') במערה מצונן לחם שהבל התחתון עולה עם הניצוק, כיון דתתאה גבר מחמם לעליון להניצוק, וגם למה שבכלי העליון קצת, ותו הוה ליה זיעת המשקה טמאה כמשקה, כמבואר בפ"ב דמכשירין (מ"ב), משא"כ אי לא היה תתאה גבר והיה הניצוק קר, לא היה כח בענני התחתון לעלות למעלה ולא היה נטמא המשקה העליון, אלא כיון שהתחתון גובר הניצוק מתחמם ויש כח בענני התחתון לעלות, והבל וענן הוה כמשקה יעוי"ש היטב. וה"ה לעניין איסור, דאסור לכתחילה מטעם ניצוק, ר"ל דע"י ניצוק ההבל עולה למעלה, ודא ודא ר"ל פירוש הט"ז והש"ך אחד הוא עכ"ל.
נמצא לדבריו דבר מחודש בדין ניצוק, שאף שהאדים של התתאה אינם חמים בחום השיד סולדת ואינם יכולים לאסור את העליון ללא הניצוק, ע"י הניצוק מקבלים האדים כח לעלות לאסור את העליון. ולפ"ז ליכא פלוגתא בין הט"ז והש"ך, הט"ז דכתב דטעם הרמ"א הוא משום תתאה גבר ג"כ ס"ל דהוא מטעם ניצוק, וכן הש"ך דכתב שהטעם משום ההבל מודה דהוא גם ע"י הניצוק. וכן הרמב"ם והרע"ב בהכרח דס"ל שצריך שני דברים כדי לאסור- ההבל והניצוק. והסבר זה רמוז גם בתיו"ט דכתב ואולי דא"א בלא ניצוק, דצריך גם הבל וגם ניצוק. וכן בסוף דבריו כתב, גם דברי הרב יכולין להתפרש דהחום מעלה ההבל בניצוק, ומשו"ה מטמא העליון, אבל בלאו הכי "אין חום התחתון" מטמא לעליון כשאין כאן ניצוק עכ"ל. מבואר דכאשר אין בתחתון חום של יד סולדת בו אז ללא הניצוק אין יכול לאסור העליון, ורק ע"י הניצוק נאסר העליון.
בבדי השולחן (סי' צב ס"ק קפ) הביא את דברי הרמ"א בסימן קג ס"ג דאסור לערות מכלי שיש בו שומן כשר לנר דולק שיש בו חלב או שומן איסור, ובדיעבד אין לחוש עכ"ל. וכתב דנראה לפי"ז דה"ה שאין לערות לכתחילה מכלי סתמי לכלי שיש בו תבשיל חלבי חם או תבשיל בשר חם, דמה שנשאר בכלי הסתמי יעשה חלבי או בשרי, ודבר זה שכיח טובא כשרוצים להוסיף מים לתבשיל חלבי או בשרי ומערים לתוכו מקומקום סתמי, וכמדומה שאין נזהרים בזה.
ועוד כתב שם, נראה שיש להיזהר כן אף כשמערה לתוך כלי חלבי או בשרי חם שלא נמצא שם עכשיו רק מים או ירקות, אף שהטעם החלבי או הבשרי הוא רק נ"ט בר נ"ט דהא אנן מחמירינן לכתחילה אף בנ"ט בר נ"ט כשהוא בדרך בישול כמ"ש הרמ"א (סי' צה ס"ב).
ועוד כתב שם, נראה שיש להחמיר כן אף כשמערה צונן לתוך חם כשהוא בכלי שני וכמו שכתבנו הטעם לזה בביאורים. והא דאסרינן לערות הוא דוקא כשמערה צונן לתוך חם, אבל המערה חם לתוך חם (שבמשנה כתוב חם לתוך חם טהור) דעת החכמת אדם (כלל נט דין ה') שמותר לערות, אמנם היד יהודה בסי' קה כתב להחמיר בזה וגם הפמ"ג שם נשאר בצ"ע. וכתב הבדי השולחן בביאורים ד"ה "תולין בשר ליבש" דיש להחמיר בפלוגתא זו.
אלא שבספר מעדני אשר (סי' קד) הסתפק כאשר החמין של שבת מצטמק ורוצים לערות עליו מים חמים מדוד מים פרווה, האם נהיה הדוד בשרי מדין ניצוק, או שמא כיון דהוי חם לתוך חם לית לן בה. ושמעתי ממו"ר הג"ר עזריאל אויערבך שליט"א שאפשר להקל בזה, כיון שלא מצאנו דין ניצוק בהיתר, אלא רק באיסורים, שהרי המרדכי דיבר על שמן כשר עם שמן של איסור.
ובד"ה "ומ"מ" כתב, נלע"ד דאפשר שגם הגרש"ז לא היקל בזה אלא בחם לתוך חם שבעצם לא מובן מה איסור שייך בזה, ויש שהקילו בזה למעשה כמ"ש לעיל באות ב'. אבל היכא דהוי ניצוק מעיקר הדין מצונן לחם לכאורה יש להחמיר גם בהיתר, ועל כן כשרוצים להוסיף מים קרים לקדרה בשרית רותחת ראוי לעשות כן רק מתוך כלי בשרי.
מצוי מאוד שבמוצאי ש"ק כאשר רוצים לנקות את הקדרות משאריות האוכל מערים עליהם מים חמים מהמיחם לתוך הקדרה הבשרית, בכה"ג ודאי שאין שום איסור והמיחם לא נאסר, דמחם לצונן אמרי' במשנה טהור, ולא נחלקו בזה האחרונים כלל.
סימן כט - בדין ריחא
א. בביאור הגמרות והראשונים.
ב. האם לדעת לוי ריחא לאו מילתא לכתחילה או בדיעבד.
ג. בביאור דברי רב דאמר ריחא מילתא.
ד. בדברי לוי דריחא לאו מילתא.
ה. בביאור הסברות בין רב ללוי.
ו. בביאור דברי השו"ע (סימן קח ס"ד).
ז. דינים העולים למעשה.
ח. עיקרי הסוגיא בקיצור.
שאלה: בביתנו תנור ובו תא אחד לאפיה, מפאת חוסר הזמן ברצוני לאפות יחד שני מגשים נפרדים מגש אחד עם מאפה חלבי ומגש שני עם מאפה בשרי, האם מותר לעשות כן לכתחילה. ואם לא, מה הדין כאשר כבר נאפו יחד, האם יש לאסור בדיעבד או לא.
א בביאור הגמרות והראשונים.
איתא בגמ' פסחים (עו:) אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש אסור, מאי טעמא מפטמי מהדדי, ולוי אמר אפי' בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן מותר, מאי טעמא ריחא בעלמא הוא וריחא לאו מילתא היא.
מיתיבי אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת, מאי לאו תערובת טעמים וקשיא ללוי, לא מפני תערובת גופין (מחשש שמא יחליפו פסחיהם והפסח יאכל שלא למנויו) הכי נמי מסתברא מדקתני סיפא אפי' גדי וטלה, אי אמרת בשלמא מפני תערובת גופין היינו דקתני אפי' גדי וטלה, אלא אי אמרת מפני תערובת טעמים, מה לי גדי וטלה מה לי גדי וגדי, אלא מאי על כרחך מפני תערובת גופין הוא דאסור, אבל תערובת טעמים שרי. לימא תהוי תיובתא דרב, אמר רבי ירמיה הכא במאי עסקינן כגון שצלאו בשתי קדירות וכו', והכי קאמר אין צולין שני פסחים כאחד מפני תערובת, מאי תערובת, תערובת טעמים, ואפי' גדי וטלה. נמצא דרב מפרש להך ברייתא דמיירי בגדי וגדי שהוא משום תערובת טעמים, והסיפא דמיירי בגדי וטלה, מיירי מפני תערובת גופין.
ועוד איתא התם, הרודה פת חמה ונתנה ע"פ חבית יין של תרומה, ר"מ אוסר ור' יהודה מתיר, ר' יוסי מתיר בשל חיטין ואוסר בשל שעורין מפני שהשעורין שואבות. מאי לאו תנאי היא, דמר (ר' יהודה) סבר ריחא לאו מילתא היא, ומר (ר"מ) סבר ריחא מילתא היא, ללוי ודאי תנאי היא, לרב נימא תנאי היא, אמר לך רב דכולי עלמא ריחא מילתא היא, לאו איתמר עליה דההיא אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש בפת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסור וכו',
ועוד תני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא פת שאפאה עם צלי בתנור אסור לאוכלה בכותחא. ההיא בניתא דאיטווא בהדי בישרא אסרה רבה מפרזקיא למיכלא בכותחא. מר בר רב אשי אמר אפי' במילחא נמי אסורה, משום דקשיא לריחא ולדבר אחר.
ובפשטות נראה מדברי הגמ' שהלכה כרב, דכולי תנאי סברי כרב דריחא מילתא, ועוד שהגמ' מביאה מעשים שכך נהגו האמוראים דריחא מילתא כרב.
רש"י ד"ה "אמר לך רב" כותב, ואע"ג דקיימי תנאי כוותיה דרב, הלכתא כוותיה דלוי, דהא איפלגו בה אביי ורבא גבי בת תיהא במס' ע"ז (סו:), וקם ליה רבא בשיטתיה דלוי ואמר ריחא לאו מילתא היא, ואביי ורבא הלכתא כרבא, וכן הוא בתשובת הגאונים, ואף משמו של רבי אליעזר בן יצחק נאמר לי דלא חייש לה עכ"ל. נמצא לדעת רש"י דהלכה כלוי דריחא לאו מילתא.
ומבואר מכל הלין, דלוי סבר דריחא לאו מילתא כרבא, ואילו רב דאמר דריחא מילתא היא סבר כאביי, ואין הלכה כאביי.
אלא שהתוס' ד"ה "אסרה רבא מפרזקיא" כתבו, מכאן פוסק ר"ת כרב, דהיינו כיון שהגמ' מביאה מעשה רב דלא כלוי מוכח מכאן שהלכה כרב, שכן פשטות הגמ' כרב. אלא שקשה מהגמ' בע"ז דפליגי אביי ורבא והלכתא כרבא, על כך אומ' התוס', ורבא נמי דשרי בבת תיהא (ע"ז סו:) מצי סבר כוותיה. התוס' בע"ז ד"ה "רבא" הקשו דאי פליגי אביי ורבא בפלוגתא דרב ולוי, א"כ ה"ל לאתויי פלוגתייהו התם (בפסחים). והוכיחו התוס' שאביי דסבר הכא ריחא מילתא יכול להודות ללוי שבדר"כ ריחא לאו מילתא היא, ושאני הכא שהוא נהנה ומריח מן האיסור היין עצמו הלכך הוי לגמרי כאילו שותה מן היין, אבל התם ריח האיסור בתוך ההיתר והוא אוכל את ההיתר, ובזה אפי' אביי יודה דריחא לאו מילתא. ורבא נמי מצי סבר כרב דריחא בדר"כ מילתא, ושאני הכא שהריח "מזיק לו" לפי שנכנס בגופו ולכך אמר דריחא לאו מילתא, משא"כ ברב סבר ריחא מילתא היא.
ובהסבר הדברים צ"ל כך, כיון דבעיקרון לוי מודה דריחא מילתא היא, א"כ יותר שייך לומר ריחא מילתא בבת תיהא מאשר בבשר שחוטה ונבילה, שאם בבשר שחוטה ונבילה שהריח מגיע מהנבילה ועובר לשחוטה אמרי' ריחא מילתא, כ"ש ששייך לומר ריחא מלתא בבת תיהא שהרי הוא מריח מהיין נסך בעצמו, א"כ מדוע רבא ס"ל דריחא לאו מילתא. מסבירים התוס' הא דסבר רבא בבת תיהא דריחא לאו מילתא זה משום שהריח כ"כ חזק ומזיק לו ולא חשוב כשותה, ומשו"ה התיר רבא שמזיקו, ובדומה לזה מצינו בגמ' ברכות דהשותה שמן זית כיון שמזיקו אינו מברך עליו, וה"ה הכא כיון שהיין מזיקו ממילא לא חשוב כשותה ומשו"ה ריחא לאו מילתא. אבל בבשר שחוטה ונבילה כיון שאינו מזיקו סבר כרב דריחא מילתא היא.
נמצא לפי התוס' שיש כמה דרגות לגבי הריח. א. פת חמה וחבית פתוחה אסור לכו"ע כריש לקיש. ב. ריח פיטום נבילה, שנחלקו בו רב ולוי, ובהא הלכה כרב. ג. למטה מהם ריחא דבת תיהא פלוגתת אביי ורבא, והלכה כרבא. ד. פת צוננת וחבית פתוחה, או פת חמה וחבית מגופה, פלוגתא דר"מ ור"י. ה. המותר לכו"ע פת צוננת וחבית מגופה.
נמצא דפליגי רש"י והתוס' בפסק ההלכה, רש"י פסק להלכה כלוי, ואילו התוס' פסקו להלכה כרב.
ויש להקשות על דברי רש"י דפסק כלוי, מהא דאמרי' בפסחים תני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא, פת שאפאה עם הצלי בתנור אסור לאוכלו בכותח, ההיא ביניתא דאיטווא בהדי בישרא אסרה רבא מפרזקיא למיכליה בכותחא, מר בר רב אשי אמר אפי' במילחא נמי אסורא משום דקשיא לריחא ולדבר אחר. ומגמ' זו רואים בפירוש דלא כשיטת רש"י.
הרי"ף (חולין לב:) דס"ל כרש"י דהלכה כלוי דקאי כרבא כתב ליישב, הא דאסרי רב כהנא ורבא מפרזקיא לאו כרב אסרי בלחוד, אלא אפי' כלוי אסירי למיכלנהו בכותחא, מאי טעמא, כיון דשרי למכלינהו בלא כותחא, אי שרית להו למיכלנהו בכותחא אישתכח כמאן דשרי לאטווי בשר שחוטה בהדי בשר נבילה לכתחילה ולא קא שרי הכין אלא דיעבד.
ועוד פת שאפאה עם הצלי כיון דשריא בלחוד בלא כותחא הויא ליה כדבר שיש לו מתירין, וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל, וכל דבר שהוא אחד באלף כריחא בעלמא הוא ואפ"ה באלף לא בטיל הואיל ויש לו מתירין, והאי פת נמי הכין הוא, ולא משום דס"ל כרב.
הר"ן שם ד"ה "והא" כתב ליישב, דאפשר דמתניתא דרב כהנא ועובדא דבניתא אפי' לוי מודה בהו, דכיון שריח הבשר נכנס בפת הטועם אותם יהיה סבור שממשו של בשר נבלע בהם, וכי אכיל להו בכותחא מתחזי כבשר בחלב ומשו"ה אסור, משא"כ בבשר שחוטה שצלו עם בשר נבילה שאין ריחה וטעמה של נבילה נרגש בשחוטה כלל, ועוד אפשר שחומרא הוא שהחמירו בבשר וחלב יותר משאר איסורין משום דלא בדילי אינשי מיניה, ומשום שכל אחד היתר בפנ"ע החמירו בו יותר משאר איסורין, שאם אוכל עם עובד כוכבים על שולחן מעלה עליו יי"נ ושאר איסורין, הלכך בפת שאפאה עם הצלי נמי גזרו בו, הואיל ויש בו ריח בשר שלא לאוכלו עם כותח, ולאו משום דריחא מילתא עיי"ש.
ב. האם לדעת לוי ריחא לאו מילתא לכתחילה או בדיעבד.
הרי"ף (חולין לב:) כתב דלוי לא קא שרי אלא בדיעבד, דהא "שצלאו" קאמר, ולא אמר צולין לכתחילה, וכן פירשו הראב"ד ובה"ג, וכן פסק הרמב"ם (פ"ט מהל' מאכלות אסורות הל"ג) וז"ל: אין צולין בשר שחוטה עם בשר נבילה או בהמה טמאה בתנור אחד, ואע"פ שאין נוגעין זה בזה, ואם צלאן הרי זה מותר. הר"ן שם ד"ה "והא" חולק וסובר דלוי שרי לכתחילה, מדמקשינן עליה ממתני' דקתני אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת. וודאי שהקשו כן מדין לכתחילה, ועוד שאם לוי סבר דריחא לאו מילתא הוא בדיעבד, א"כ היה לו לתרץ דלא קשיא, שהרי לדידי נמי לא שרי לכתחילה אלא רק בדיעבד, ועוד דגרסינן בירושלמי במס' תרומות, מהו לצלות שני שיפודין אחד של שחוטה ואחד של נבילה בתנור, אמר רבי ירמיה בשם רב אסור, ושמואל בשם לוי אמר מותר, ושם ודאי מדובר לכתחילה אלא דלוי אפי' לכתחילה שרי, ועוד דרבא דאזיל בשיטתיה דלוי שרי בבת תיהא אפי' לכתחילה, וכן דעת הרמב"ן (ע"ז סו:).
נמצא דפליגי הרי"ף והר"ן אי ריחא לאו מילתא לדעת לוי הוא לכתחילה או רק בדיעבד.
ויש להקשות לדעת הרי"ף, דאי לוי ס"ל דריחא לאו מילתא הוא רק בדיעבד, א"כ מדוע הגמ' בפסחים מקשה על לוי מהתוספתא אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת, דהתוספתא מיירי בלכתחילה ומדוע המקשן הקשה כן, שהרי גם לוי סובר שרק בדיעבד אמרי' דריחא לאו מילתא, אבל לכתחילה לא.
בתורת הבית הארוך (ב"ד ש"א פיסקא מ') ד"ה "ויש" כתב לתרץ דהכי הקשו ליה, אם דבריך נכונים דלגבי ריחא דאיסורא בדיעבד שרי, א"כ הדין הוא שלגבי שני פסחים ששניהם היתר אפי' לכתחילה שרי. דהיינו שהחשבון צריך להיות כך, שאם לגבי איסור מותר בדיעבד, אז לגבי היתר היה צריך להיות מותר לכתחילה, ומדוע כתוב בתוספתא שאסור, ולפי"ז המקשן הבין שבחשבון צריך להיות שמותר לצלות שני פסחים בתנור אחד, והקשה מדוע כתוב שאסור, ועל כך מתרץ לוי, דהתוספתא מיירי בתערובת גופין.
למעשה כותב התורת הבית שם בסוף הפיסקא, ומ"מ מדברי כולם נלמד דלכתחילה אסור לעשות כן, אלא שמדברי הירושלמי נראה דללוי אפי' לכתחילה שרי, וראוי לחוש לדברי הראשונים ז"ל שאסרו לעשות כן לכתחילה אבל בדיעבד נראה דהלכה כלוי, וכן הסכימו רוב הפוסקים הראשונים והאחרונים ז"ל.
ועוד יש להקשות לדעת הרי"ף דס"ל בדעת לוי דריחא לאו מילתא הוא רק בדיעבד. דהא בגמ' ע"ז איפלגו אביי ורבא בבת תיהא לגבי ישראל בדעובד כוכבים, רבא סבר שמותר דריחא לאו מילתא, ומבואר דס"ל דשרי לכתחילה, וא"כ כיצד מסביר הרי"ף בדעת לוי דריחא לאו מילתא הוא רק בדיעבד.
הפרי חדש (סי' קח סק"ח) כתב לתרץ את כל הקושיות על הרי"ף, ובכללם גם את הקושיה מרבא שמתיר לכתחילה. דיש לחלק בין ריחא שנעשה לריח, לריחא ע"י אוכלים. ריחא באוכלים כיון שהפיטום אלים טפי להכי לא שרינן ליה לכתחילה, ולכן בשר שחוטה ונבילה, וכן בכמון שהוא ריחא ע"י אוכלים לא שרי אלא דיעבד, משא"כ בת תיהא הוא לא נעשה לריח וגם אין פיטום, קליש טפי, ומשו"ה שרי רבא לכתחילה. והפר"ח מביא ראיה לכך מהמשנה בתרומות (פ"י מ"ד) דמייתי מיניה רבא סייעתא לסברתיה לא קא שרי אלא דיעבד, וכדתנן, תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת מותרת, אלא דמייתי בהדרגות, דכי היכי דהתם שרי בדיעבד משום שהריח עצמו נאכל בפת, הכא יש להתיר אף לכתחילה, וא"כ לוי ורבא קיימי בשיטה אחת וכמו שכתב הרי"ף, וכ"כ לתמוה בביאור הגר"א (סי' קח סק"א) בשם השערי דורא (סי' לה).
גם על שיטת הר"ן יש להקשות דאי לוי סבר דריחא לאו מילתא לכתחילה, ולוי כרבא בע"ז, א"כ מדוע רבא מביא ראיה לדבריו מכמון שהוא בדיעבד, דבשלמא לדעת הרי"ף דקשה מרבא, תירצנו כמ"ש הפר"ח והגר"א, אבל לדעת הר"ן קשה מכמון מדוע רבא מביא ראיה לדבריו שריחא לאו מילתא לכתחילה מכמון שהוא בדיעבד, וצריך ביאור בדבר.
ג. בביאור דברי רב דאמר ריחא מילתא.
הרי"ף בחולין (לב.) כתב, כשתדייק בדברי רב תמצא שהוא סובר כר' יהודה דמין במינו לא בטל, דאמר ר' יהודה אין דם מבטל דם, ורבנן פליגי עליה דר' יהודה, וקיי"ל דכל איסורין שבתורה בשישים אפי' נתערב גופו של איסור בדבר של היתר, וכ"ש מריחא בעלמא דלא אסרינן ליה. עכ"ל. הרי"ף בא להסביר מדוע רב סבר דריחא מילתא, שהרי קיי"ל דכל האיסורין שבתורה בטלים בשישים וודאי שכנגד הריח יש שישים כדי לבטלו, וצריך להיות מותר, דאם ממשות של איסור בטלה בשישים, ריח לא כ"ש, אלא ודאי שרב סובר כר' יהודה דמין במינו לא בטל, ואין שום הסבר אחר, וממילא אין הלכה כמותו דקיי"ל כחכמים.
הר"ן שם ד"ה "והא" כתב, שהרי"ף למד שרב סובר כר' יהודה דמין במינו אינו בטל ומשו"ה אסר בריחא. ואין דברי הרי"ף נכונים, שהרי הגמ' הביאה דפלוגתא דרב ולוי תליא בפלוגתא דר"מ ור' יהודה בהרודה פת חמה והניחה ע"פ חבית יין של תרומה שהוא מין בשאינו מינו, ואפ"ה סובר רב דריחא מילתא, ועוד דהא אביי ס"ל נמי כרב (דריחא מילתא) אע"ג דס"ל דכל איסורים שבתורה בשישים, אלמא כי אמר רב ריחא מילתא היא לאו משום דס"ל דמין במינו לא בטיל, ע"כ. מ"מ הר"ן לא הסביר את דברי רב, אלא שדחה להא דהכריח הרי"ף דרב כר' יהודה ס"ל.
הרשב"א בתורת הבית הארוך (ב"ד ש"א סוף פיסקא מ') הרגיש בקושיית הרי"ף שכתב, ולדידי קשיא לי בטעמיה דרב, היאך אפשר לאסור מין במינו בריחא בעלמא, והרי הוא בעצמו (ממשו) מדאו' שרי חד בתרי, והוסיף שאי אפשר לומר שרב כר' יהודה ס"ל שרב ס"ל. ותירץ, דא"נ דרב ס"ל כחכמים דכל איסורין שבתורה בטלים שישים, וכאן בבשר שחוטה ונבילה סבר דהיא גזירה מדרבנן, דכיון שבאינו מינו נרגש הטעם וכאילו נתערב ממשו של איסור יותר מאחד בשישים, וא"נ צריך ששים מן התורה לבטל הטעם, לכן גזרו חכמים במין במינו שאף שלא נרגש טעם האיסור בעינן שישים לבטל, וכאן בריחא חשוב כאילו יש יותר מאחד בשישים.
נמצא שהרשב"א סבר שריח חשיב כאילו נתערב ממשו של איסור יותר מאחד בשישים, ומשו"ה אסר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש, ולפי"ז אה"נ דרב ס"ל כחכמים דמין במינו בטל, אלא שכאן אין שישים לבטל וגזרו עליו משום אינו מינו, ואילו הרי"ף הבין שהריח חשוב כאחד באלף, ואף שיש שישים, מ"מ ריחא חשוב כתבלין דכל זמן שנותן טעם חשוב כניכר האיסור, ולכן אינו בטל.
ד. בדברי לוי דריחא לאו מילתא.
כבר נתבאר שבגמ' פסחים (עו:) נחלקו רב ולוי בבשר שחוטה שצלאו עם בשר נבילה, רב אמר אסור דריחא מילתא היא, ולוי אמר מותר דריחא לאו מילתא. בפשטות כוונת רב דאמר ריחא מילתא היא שיש משהו מן האיסור בהיתר דריחא מילתא היא, ומה שאינו בטל אף שיש יותר משישים נגד הטעם, הוא משום דאמרי' דכל שטועם את טעם האיסור אמרי' טעימתו זוהי הכרתו, וממילא אסור מדין טעם כעיקר, וס"ל לרב דכל שניכר טעם האיסור אסרתו התורה אפי' בטעם שלישי ויותר, וכמ"ש בחולין (קיא:) דגים שעלו בקערה רב אמר אסור דנותן טעם הוא. מבואר דס"ל דאף שנ"ט בר נ"ט הוא טעם שלישי וקלוש, מ"מ כיון שנרגש טעם הבשר בדגים אסור מדין טעם כעיקר, דאמרי' טעימתו זוהי הכרתו.
וממילא ללוי דס"ל דריחא לאו מילתא, יש לומר דכיון דע"י ריחא אין שום ממשות איסור בהיתר, והריח אינו חשוב כלום, ולכן ס"ל דריחא לאו מילתא, שהוא שום דבר, ולכן מותר לצלות בשר שחוטה עם בשר נבילה, אף שטועם את טעם האיסור בהיתר, דכיון שהטעם נוצר רק ע"י ריח ואין ממשות של איסור כלל משו"ה לוי סבר שמותר , ומה שאינו אסור מדין טעם כעיקר, משום דאמרי' דמה שחידשה התורה לאסור בטעם, כעיקר האיסור, זה דוקא בטעם ראשון שהוא טעם חשוב אבל טעם שני שאינו חשוב לא אסרתו התורה, וכ"ש טעם שנולד ע"י ריח בלבד שאינו חשוב כלל, וזה כפירוש הר"ן (חולין פ' גיד הנשה עמ' לב. ד"ה "והא"), דס"ל בדעת לוי דריחא לאו מילתא לכתחילה, אלא שהרי"ף (שם לב:) למד בדעת לוי, דריחא לאו מילתא הוא רק בדיעבד אבל לכתחילה לא, דהא לוי שצלאו קאמר ולא אמר צולין לכתחילה. מבואר דפליגי הרי"ף והר"ן בדעת לוי אי שרי לכתחילה או רק בדיעבד.
ויש לשאול לדעת הרי"ף דפסק דהלכה כלוי דריחא לאו מילתא רק בדיעבד ולכתחילה לא. אי ריחא זה כלום אז צריך להיות מותר לכתחילה, ואם בריחא יש משהו מהאיסור אז אפי' בדיעבד יש לאסור כרב, ומדוע לכתחילה אסור ובדיעבד שרי.
ונראה להסביר בביאור פלוגתתם. דיש לחקור בדין ריחא, האם כאשר צולין בשר שחוטה ובשר נבילה בתנור אחד ומורגש טעם הנבילה בשחוטה (באופן שהם שני סוגי בשר שונים בטעמם), האם אנחנו אומ' שיש ממשות של איסור נבילה בשחוטה, דהיינו שבריח עוברים חלקקים קטנים ביותר של בשר נבילה ונכנסים לשחוטה, ואף שאינו נראה לעין, מ"מ יש כאן ממשות של איסור, או שאנו אומ' שריחא לאו מילתא פירושו של דבר שהריח כיון שנעשה אויר פקע איסורו, ואין שום ממשות איסור בבשר השחוטה אלא טעם בלבד שעובר, וטעם כזה אינו חשוב כלום.
ובזה נחלקו הרי"ף והר"ן. הרי"ף שסבר שלכתחילה אסור, סבר כהצד הראשון שאמרנו, דכיון שעוברים חלקקים קטנים ביותר של איסור מהנבילה לשחוטה א"כ יש ממשות של איסור בשחוטה שחשובה כמשהו, ומשו"ה אסור, ואף שיש בשחוטה שיעור ביטול נגד המשהו איסור, מ"מ ס"ל להרי"ף שאין מבטלים איסור לכתחילה, ולכן לכתחילה אסור, ובדיעבד שכבר ביטל שרי, ועל זה אמר לוי ריחא לאו מילתא דרק בדיעבד שרי. ואילו הר"ן סבר כהצד השני שכתבנו, שריחא זה כלום ואין שום ממשות איסור בשחוטה, ולוי דאמר ריחא לאו מילתא כונתו לומר שהוא כלום, וא"כ לוי סובר שריחא לאו מילתא לכתחילה, כמו שהוכיח הר"ן מכמה מקומות בש"ס דזו הפשטות בדברי לוי.
נמצא, דלדעת הרי"ף ריחא דשרי בדיעבד הוא מדין ביטול, ואילו הר"ן דסובר דריחא שרי לכתחילה אינו מדין ביטול כיון שנעשה אויר בעלמא ופקע האיסור, משו"ה שרי לכתחילה.
הנפק"מ היא לעניין חמץ בפסח, הרי"ף דס"ל דריחא הוא משום ביטול, א"כ כיון שחמץ אסור במשהו לכן יש להחמיר בריחא לעניין חמץ בפסח, וכן בערוה"ש (סי' קח ס"ב) כתב דלדעת הרי"ף איכא משהו מן האיסור בהיתר. ואילו הר"ן דס"ל דבריחא ליכא ממשות כלל, אלא ריחא בלבד, א"כ אין להחמיר בריחא לעניין חמץ בפסח.
וא"כ השו"ע (ביו"ד סי' קח ס"א) דפסק כהרי"ף והרמב"ם דריחא הוא משום ביטול, ס"ל דגם בפסח יש להחמיר לעניין ריחא, כיון דאיכא משהו, וחמץ אסור במשהו, ועיין בספר נתיב חיים איסור והיתר (סי' פ') שביאר כן בפלוגתת הרי"ף והר"ן.
וכן הרמ"א (יו"ד סי' קח ס"א) כתב יש אומ' דאיסור האוסר במשהו כגון חמץ בפסח ריחא מילתא ואוסר אפי' בדיעבד, אם התנור קטן, וכו', ויש אומ' שאין לחלק. ועיין בביאור הגר"א (אות כ') דדעת האוסרים היא דעת הרי"ף, מבואר דהבין כמ"ש הנתיב חיים דלדעת הרי"ף ריחא הוא מדין ביטול, וכיון שבפסח חמץ אסור במשהו אינו בטל ואסור.
ה. בביאור הסברות בין רב ללוי.
רב ולוי נחלקו בגמ' אי ריחא מילתא או לא, רב סבר ריחא מילתא, ולוי סבר ריחא לאו מילתא, והנה בכל אופן שנחלקו רב ולוי אי חשיב ריחא מילתא או לא, פשוט וברור הוא דודאי שיש כאן העברת טעמים, דהיינו בין אם צלו בשר שחוטה עם בשר נבילה, וכן פת שאפאה עם הצלי בתנור אחד, ודאי שבפת יש טעם של בשר, וכן בשחוטה יש טעם של נבילה (כאשר הם שני סוגי בשר שונים בטעמם). כמ"ש הר"ן חולין לב: סוד"ה "והא" על דברי רב כהנא, דטעמא דאסר לאפות פת עם הצלי ולאכול הפת עם כותח, היא משום דכיון "שריח הבשר נרגש" בהן הטועם אותן יהא סבור שממשו של בשר נבלע בהם, וכי אכיל להו בכותחא מתחזי כבשר בחלב, ומשו"ה אסור.
התוס' (ע"ז סו:) ד"ה "אביי" כתבו, דטעמא דאביי דס"ל בבת תיהא דריחא מילתא הוא דחשבינן ליה כשותה, דכאשר מריח את היין נסך הרי הוא חשוב כשותה מן היין ואסור, וכן בצולה בשר שחוטה עם בשר נבילה, כאשר אוכל השחוטה וטועם טעם הנבילה חשוב כאוכל נבילה ולכן התורה אסרה. ואם נשאל מדוע אין הטעם הזה בטל בשישים. י"ל דמדין טעם כעיקר למדנו דכל שנרגש טעם האיסור חשוב כניכר האיסור ולא בטל, ולכן כיון שנרגש טעם הנבילה בשחוטה ממילא רב אוסר.
ואילו לוי דס"ל דריחא לאו מילתא היא, סבר דאף שנרגש טעם הנבילה בשחוטה מ"מ אין טעם כזה אוסר, דאינו טעם חשוב שתאסור אותו התורה, והא דילפינן מטעם כעיקר לאסור, הני מילי בטעם ראשון שהוא טעם חשוב, כמ"ש הרשב"א והרמב"ן בסוגיית נ"ט בר נ"ט (חולין קיא:), אבל טעם שני ושלישי לא אסרה התורה, כיון שאינו טעם חשוב לאסור, וממילא גם ריחא כיון שאין הוא טעם חשוב משו"ה לא אסרתו התורה. דכמו שבנותן טעם לפגם, ובנ"ט בר נ"ט, לא אסרה התורה כיון שאין זה טעם חשוב, ה"ה לריחא כיון שאינו טעם חשוב לא ראתה התורה לאוסרו.
ולפי"ז יוצא דרב דאמר ריחא מילתא, סבר שאפי' טעם כזה אסרה התורה וחשוב כאוכל או כשותה, לכן פסק בנ"ט בר נ"ט דאסור, שאפי' טעם כזה קלוש אסרה התורה, דכיון שנרגש האיסור חשוב כניכר האיסור ואינו בטל.
והאמת שנחלקו בזה הראשונים אי סוגיית נ"ט בר נ"ט וריחא שוים או לא. בהשגות הראב"ד (פסחים דף יט. בדפי הרי"ף) ס"ל דשני הסוגיות שוות, וכשם שהגמ' לא פסקה כרב בסוגיית נ"ט בר נ"ט, ה"ה בדין ריחא שאין הלכה כמותו, ולכן פסק הלכה כלוי.
אלא שהריטב"א (חולין קיא: ד"ה "דגים") כתב, דנ"ט בר נ"ט שרי לשמואל אע"ג דיהיב טעמא משום דאיקלש איסוריה, ואפי' כריחא דבשרא לא חשיב עכ"ל. מבואר מדבריו דסוגיית נ"ט בר נ"ט וסוגיית ריחא אינם שוות, דריחא יותר חמור מנ"ט בר נ"ט. ולדבריו הא דלא פסקה הגמ' בנ"ט בר נ"ט כרב משום שהוא קל יותר מריחא, אבל בריחא שחמור יותר אפשר שהלכה כרב.
והמתבונן יראה שבנ"ט בר נ"ט וריחא כל אחד מהם יש בו צד חמור וצד קל. נ"ט בר נ"ט יש בו צד חמור, דאף שהוא טעם שני מ"מ הטעם מגיע מממשות הבשר, משא"כ ריחא שמגיע ע"י האויר. ויש צד בריחא שהוא חמור, דאף שמגיע ע"י אויר, מ"מ מגיע ישירות מהבשר עצמו, ואילו בנ"ט בר נ"ט אף שמגיע מממשות בשר, מ"מ עובר כמה "תחנות" עד שמגיע לאיסור.
ו. בביאור דברי השו"ע (סי' קח ס"ד).
השו"ע (סי' קח ס"ד) כתב וז"ל: פת חמה שמונחת על גבי חבית פתוחה של יין נסך אסורה. הגה. ודוקא אם מונחת נגד המגופה. וכתב הש"ך (ס"ק כא) פת חמה וכו' אסורה, מפני ששואב הריח של יין, ואע"ג דלעיל סעי' א' כתב ואם צלאן הרי זה מותר, והפוסקים מדמים שני דינים אלו להדדי, מ"מ הרי התוס' (ד"ה "רבא") והרא"ש (פ"ה סי' ח) כתבו להדיא בפרק בתרא דע"ז דף סו: דלא דמי להדדי, וכן הוא בראב"ן דף ע"ד ע"ד (פסחים קסד.) ובשאר פוסקים אחרונים עכ"ל. וכן בביאור הגר"א (אות כט) כתב דלוי ורבא לא פליגי עליה דריש לקיש, ועיין תוס' בע"ז סו: ד"ה "ורבא" דהשתא הוי טובא גווני וכו', ולא קאמר ללוי ודאי תנאי היא אלא בפת צוננת או חבית סתומה, אבל בתורת הבית (בית ד שער א' דף טו:) כתב דרבא פליג עליה עיי"ש. מבואר מדבריהם דהשו"ע פסק בסעי' זה כהתוס' והרא"ש דס"ל כרב, ולשיטתם לוי לא פליג עליה דרבא אלא הוי טובא גווני, וכן בבאר הגולה אות י' כתב דמקור דברי השו"ע הם כריש לקיש בע"ז דכו"ע סברי דריחא מילתא בין ר"מ ובין ר"י.
אלא שהפרי חדש (סי' קח סוף סקי"ח) פליג וז"ל: ועדיין צריך אני להאריך בדין פת חמה וחבית פתוחה שפסק המחבר לאיסור לפי שנמשך אחר הטור, וכן כתבו התוס' (ע"ז סו:) והרא"ש (פ"ה סי' ח') בפרק בתרא דע"ז לפסוק כריש לקיש, דפת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסור, אבל באמת דעת הרמב"ם במקומות הנזכרים להתיר אף בפת חמה וחבית פתוחה, וכמו שכתב שם הכסף משנה בשם הר"י קורקוס, וכן מבואר בדברי הרי"ף רבו בפרק גיד הנשה, דריש לקיש סבר ריחא מילתא היא לכו"ע ולהכי קאמר דבפת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסור, ואנן לא קיימא לן כוותיה בהא, אלא דאף בפת חמה וחבית פתוחה פליגי תנאי, וקיימא לן כותיה דר' יוסי דמתיר בשל חיטים משום דריחא לאו מילתא היא אף בכה"ג, וכן הכריע הרשב"א בתורת הבית דף קב ע"ב (ב"ד ש"א דף טו:) מההיא דכמון של תרומה (ע"ז סו:), דמוכח התם דבכמון ריח גמור איכא כפת חמה וחבית פתוחה, ואעפ"כ שרי ליה רבא בדכוותיה, דהא לא שני ליה לדידיה בין קלי ללא קלי והכרעתו נכונה. ואילו הוה שמיע ליה להמחבר דהרי"ף והרמב"ם והרשב"א פליגי אתוס', פשיטא דלא הוה שביק לכלליה דכייל לן למפסק לעולם כהרי"ף והרמב"ם, וכל שכן הכא שדבריהם עיקר בש"ס, והכי נקטינן עכ"ל. נמצא שהפרי חדש חולק על השו"ע וס"ל כדעת הרי"ף והרמב"ם והרשב"א שגם בפת חמה וחבית פתוחה בדיעבד מותר, כמו שפסק המחבר בסעי' א', וז"ל: אין צולין בשר כשרה עם בשר נבילה או של בהמה טמאה בתנור אחד, ואע"פ שאין נוגעים זה בזה, "ואם צלאן הרי זה מותר" וכו'.
וכן בתורת חטאת (כלל לה ס"א) פסק כהגאונים והרשב"א דפסקו להלכה כלוי דמתיר בדיעבד, ואילו בסעי' ו' הביא את דברי הטור שפת חמה שמונחת על חבית פתוחה של יי"נ אסור, לפי שקולטת הריח הרבה, וזה כדברי רב בגמ' דאוסר אפי' בדיעבד. במנחת יעקב (אות לה) הקשה לא ידעתי למה השמיטו האחרונים דעת הרי"ף, הרמב"ם והרשב"א בזה, ופסקו כפשטות ריש לקיש, כאילו אין חולק בדבר, בפרט על הב"י צ"ע שזז מהכרעתו שכתב בהקדמה שלו, דהיכי דתרי מהני רבבתא הרי"ף הרמב"ם והרא"ש מסכימים לדעה אחת הכי נקטינן, וא"כ איך פסק כאן לגמרי נגד דבריהם, ובפרט שהרשב"א סובר כדבריהם, ואף את"ל דרוב חכמי ישראל חולקים בדין זה עליהם, מ"מ היה לו להביא דבריהם בב"י ולבארם וצ"ע. ע"כ.
בספר שער המלך (הל' מאכלות אסורות פרק יא ה"ג) ד"ה "ודע" כתב להקשות על דברי הכנה"ג דכתב דלמאן דפוסק כלוי אין חילוק בין פת חמה וחבית פתוחה, לבשר נבילה ושחוטה בתנור אחד דבשניהם יש להתיר. וכתב שהוא פלא שמדברי התוס' והרא"ש הללו מבואר הדבר כביעתא בכותחא דאסור אף ללוי, וכמ"ש דאסור לכו"ע וזה פשוט. וביד יהודה (סי' קח ס"ד בפירוש הארוך אות כו) תמה על דבריו, דלא הבין דברי הכנה"ג, והוכיח שם כדברי הכנה"ג דלמאן דפוסק כלוי אין חילוק בין פת חמה וחבית פתוחה, לבשר נבילה ושחוטה דשרי בדיעבד.
הכרתי ופלתי (סי' קח סקי"ח בכרתי) כתב, ועיין בפלתי שיש לאסור, ובפרט ביין נסך דאוסר במשהו. והנה במ"ש שיי"נ אסור במשהו, מבואר דס"ל דלדעת הרי"ף דפסק כלוי דריחא לאו מילתא היא דאיכא משהו של איסור בהיתר, ולא כדעת הר"ן דס"ל דריחא לאו מילתא דאין ממשות של איסור כלל. וא"כ לפי"ז מובן מדוע השו"ע בסעי' ד' כתב בפת חמה שמונחת ע"ג חבית פתוחה של יין נסך שאסור, דכיון דאיכא משהו מיין נסך בפת, א"כ היא צריכה ביטול, וכיון שיי"נ אסור במשהו כמו חמץ בפסח אינו בטל ואסור אפי' בדיעבד.
אלא דיש להקשות על תירוץ זה, דבשו"ע יו"ד סי' קלד ס"ב מבואר דמין בשאינו מינו אף יין נסך בטל בשישים, ועיין בבדי השולחן סי' קח בביאורים ד"ה "אסורה" בסוף דבריו שהקשה כן.
עוד תירץ בפלתי (סק"ט), דאף שהשו"ע ס"ל להלכה כהרי"ף והרמב"ם דפסקו כלוי דשרי בדיעבד, מ"מ הכא כתב השו"ע דמיירי ביין נסך, ושינה מלשון המשנה דמיירי ביין של תרומה, וזה משום דבימינו לא שייך תרומה לכן שינה וכתב יי"נ, וכיון שיי"נ חמור מתרומה, שתרומה מותרת בהנאה, ואילו יי"נ אסור בהנאה, משו"ה פסק המחבר לאסור אף בדיעבד, ובדין זה אף הרי"ף והרמב"ם יודו בו לאסור, דמה שכתבו שפת חמה וחבית פתוחה מותר בדיעבד, זה רק ביין של תרומה, אבל ביי"נ שחמור יותר, אפשר שיודו לאסור.
נמצא שנחלקו האחרונים בביאור דברי השו"ע. הש"ך, הגר"א והפמ"ג הסבירו שהשו"ע בסעי' ד' פסק כדברי התוס' והרא"ש דאיכא גווני טובא בריחא, וכיון שהריח חזק בפת חמה וחבית פתוחה, לכן המחבר חשש לדבריהם. ואילו הכרתי והפלתי סבר שהשו"ע סובר כדעת הרי"ף והרמב"ם, אלא שביי"נ החמיר כיון שאסור בהנאה.
ז. דינים העולים למעשה
א. השו"ע (סי' קח ס"א) פסק להלכה כלוי וז"ל: אין צולין בשר שחוטה עם בשר נבילה או של בהמה טמאה בתנור אחד, אע"פ שאין נוגעים זה בזה, ואם צלאן הרי זה מותר. וזה כדעת הרי"ף הרמב"ם והרשב"א דפסקו כלוי דלא התיר אלא בדיעבד. ודוקא בתנור קטן, אבל אם התנור גדול שמחזיק שנים עשר עשרונים ופיו פתוח מותר אף לכתחילה לצלותם בו, ובלבד שלא יגעו זה בזה. ובבדי השולחן (סי' קח סקי"א) הביא פלוגתא בדין זה, דיש אומ' ששיעור זה חוזר על כל חלל התנור, ויש הרבה פוסקים חולקים וסוברים ששיעור זה נאמר על מקום האפיה שבתנור. וכן כתב בכף החיים שיש בזה מחלוקת (סי' צז אות מא).
ב. וכן אם אחד מהם מכוסה בקערה או בבצק וכיוצא בו מותר לצלותם אפי' בתנור קטן ופיו סתום, כי הכיסוי מונע את העברת הריח. ועיין בבדי השולחן (סקי"ד) במ"ש בעניין הכיסוי.
ג. כתב בשיורי ברכה (סי' קח אות א') אם היה בתנור פשטיד"א של בשר ושל גבינה, או מוליינ"א של בשר ושל גבינה שהבצק חופה אותו מכל סביביו, אפי' שנגעו זו בזו, חותך מזו ומזו הבצק שבמקום הנגיעה והשאר מותר, אבל לעשות כן לכתחילה ע"י נגיעה אסור. ואם מרוחקות זו מזו מותר. (רדב"ז בתשובותיו דפוס פיורדא סי' תקכז') והביא דבריו הזבחי צדק.
ד. אם בשר הנבילה ובשר השחוטה שניהם כחושים מותר לכולי עלמא לצלותם בתנור אחד ואפי' לכתחילה, ב"י סי' צז ד"ה "כתב הרשב"א". וכתב הזבחי צדק (ח"ב סי' קח ס"א) דגם האידנא אנו בקיאין לעניין ריחא מהו כחוש משום שאין איסור אלא לכתחילה, ואם ברור לו ששניהם כחושים לגמרי מותר. וכן כתב הקהילות יעקב לעיל סי' צז ס"ג. והשפתי דעת (סקט"ו אות א') כתב שאין אנו בקיאין, ויש להקל כהקהילות יעקב ז"ל.
ה. בדין תנור קטן. לדעת השו"ע שלכתחילה אסור לצלות בו בשר נבילה עם בשר שחוטה, וכמ"ש בב"י סי' צז ד"ה "ולעניין הלכה" שלכתחילה אסור לצלותם בתנור צר, אבל בדיעבד מותר משום דקיי"ל דריחא לאו מילתא כדברי הרי"ף והרמב"ם, ובכה"ג אין הבדל אם התנור פתוח או סתום, בכל אופן מותר בדיעבד. אולם הרמ"א כתב על דין זה שרק במקום הפסד אין להחמיר בדיעבד, וכתב הש"ך (סק"ח) היינו הפסד מרובה. ועיין בזבחי צדק (אות יב) דכתב דהשו"ע והרמ"א פליגי בזה, ולעניין הלכה אנו אין לנו אלא דברי מרן ז"ל שמותר בדיעבד אפי' בתנור קטן וסתום לגמרי והפסד מועט, והמחמיר כהרמ"א תע"ב. וכן הביא דבריו בכה"ח (סי' קח אות כג). אולם הנוהגים כהרמ"א אין להתיר להם אלא בהפסד מרובה כמ"ש הש"ך.
ו. בדין תנור גדול. השו"ע (ס"א) כתב, ואם התנור גדול שמחזיק שנים עשר עשרונים ופיו פתוח מותר לצלותם בו וכו'. ע"כ. וכתב הט"ז (סק"ב) משמע דתרתי בעינן גדול וגם פיו פתוח, אבל אם הוא גדול ופיו סתום אסור. ובכה"ח (סקי"ג) הביא את מחלוקת הפוסקים אם לפי השו"ע בעינן שיהא פתוח לגמרי כדי להתיר לכתחילה, או סגי בפתוח קצת. אבל לדעת הרמ"א צריך שיהא פתוח לגמרי כדי להתיר לכתחילה כמ"ש הש"ך (סק"ג).
הרמ"א כתב והוא הדין לבשר עם חלב נמי דינא הכי, דהיינו שאם רוצה לצלות בתנור אחד בשר עם איזה מאכל חלבי נוהגים ג"כ הדינים הנ"ל דכל אחד משניהם הו"ל כאיסור לגבי חבירו. וכתב בזבחי צדק (סי' קח אות ט') דהרמ"א בא לאפוקי מדעת הר"ן ז"ל שהביא מרן בב"י, דס"ל דכיון שריח הבשר נרגש בחלב אסור. וטעם נוסף הביא, חומרא היא שהחמירו בבשר וחלב יותר משאר איסורין, ולפי אלו הטעמים אם צלה בשר וגבינה בתנור אחד אף בדיעבד אסור. להכי כתב הרמ"א ז"ל דלא היא, אלא גם בבשר וחלב דינא הכי דבדיעבד אפי' בתנור אחד מותר, ובתנור גדול מותר אפי' לכתחילה (קהילות יעקב בזה הסעיף).
ז. עוד כתב הרמ"א, אם אפה פת עם בשר אסור לאוכלו עם חלב וכו', וכן אם גוי אפה פת עם איסור, אסור לקנות אותו פת אם יש לו פת אחר וכו', אבל אם אין לו פת אחר בריוח מותר בשניהם. וכתב הזבחי צדק (סקי"א) שהרמ"א חולק על מרן בתרתי.
חדא, בהא דאם אפה הישראל פת עם בשר, שכתב הרמ"א אם יש לו פת אחר בריוח, משמע דאם אין לו פת אחר מותר לאכול עם חלב, וכמ"ש אח"כ אבל אם אין לו פת אחר בריוח מותר בשניהם וכו', ופירוש בשניהם היינו בן באפה ישראל פת עם בשר ואין לו פת אחר ויש לו מאכל חלב, וא"א לו לאוכלו בלא פת, זהו מיקרי דיעבד ומותר. ואילו מרן ז"ל מחמיר, וס"ל כהרי"ף והרמב"ם דאם אפה הישראל פת עם בשר, אסור לאוכלו עם חלב משום דיכול לאוכלו לבדו מיקרי לכתחילה, וכן פסק מרן סי' צז ס"ג, וכן כתב שם הש"ך (סק"ב).
ח. וכן אם אפה הגוי פת עם איסור, ס"ל לרמ"א דאם אין לו פת אחר מותר לקנות פת זו מן הגוי, אבל אם יש לו פת אחר אסור לקנותו מן הגוי, כיון דיש לגוי פת אחר יקנה ממנו. וזה ג"כ דלא כמרן ז"ל, דמרן מיקל בזה וסבירא ליה דגם אם יש לגוי פת אחר מותר לקנות מזה, דהקניה הוי כדיעבד, וכן דחה הב"י את דברי האגור בסוף סי' צז ד"ה "כתב האגור", ופשוט הוא דזו כונת מרן ז"ל בב"י. נמצא דפליגי בתרתי. ולעניין הלכה פסק הזבחי צדק שם אין לנו אלא דברי מרן ז"ל, דאם הישראל אפה פת עם בשר אסור לאוכלו עם חלב, אפי' אם אין לו פת אחר, ואם הגוי אפה פת עם איסור מותר לקנותו ממנו אפי' אם יש לו פת אחר, כהוראת מרן ז"ל, ומיהו המחמיר בזה כהרמ"א תע"ב.
ט. כתב הרמ"א (ס"א) אבל בזה אחר זה אין לחוש. וכתב הש"ך (סקי"ב) כי לא נמצא ריחא ופיטום לכלי שיחזור ויפלוט לאוכל, ואפי' כלי בן יומו רק שלא יגע ממנו עכ"ל תשובת מיימוני (סי' ה'), ונראה דאפי' דבר שנעשה להריח ועדיין ריחו בתנור אין לחוש לבזה אחר זה והכי מוכח בש"ס (ע"ז סו:) במאי דקאמר התם גבי ריחא דכמון שאני התם דמקלי קלי איסורא עיי"ש. וכתב הכף החיים (סי' קח אות לד) ודוקא דיעבד אבל לכתחילה אסור אף בזה אחר זה. (שפ"ד אות יב, זב"צ אות כב), ובאות לה כתב, אבל בזה אחר זה אין לחוש, ואפי' לכתחילה שרי לאוכלו בחלב בזה אחר זה, יד אברהם בגליון הש"ך, והיינו אם כבר נאפה אבל לכתחילה אסור כמ"ש קודם.
תשובה: בסוגית ריחא פסק השו"ע בסימן קח ס"א כהרי"ף והרמב"ם שריחא לאו מילתא היינו רק בדיעבד, ולכן לכתחילה אין להכניס לתא התנור מאפה בשרי ומאפה חלבי יחד, אף שנמצאים בשני מגשים ואינם נוגעים זה בזה. אולם בדיעבד כאשר כבר אפו את שני המאפים בתא אחד ולא נגעו זה בזה אין המאכלים נאסרו.