אור ברסלב
ספר מנחת ישראל איסור והיתר - נותן טעם בר נותן טעם › עיקרי הסוגיא בקיצור

ספר מנחת ישראל

איסור והיתר - נותן טעם בר נותן טעם · עיקרי הסוגיא בקיצור

עיקרי הסוגיא בקיצור

איתא בחולין (קיא:) איתמר דגים שעלו בקערה, רב אמר אסור לאוכלן בכותח ושמואל אמר מותר לאוכלן בכותח, רב אמר אסור נותן טעם הוא, ושמואל אמר מותר נותן טעם בר נותן טעם הוא וכו'.

א. שיטות הראשונים בסוגיא.

ריב"ן בשם רש"י ס"ל דדגים שעלו בקערה, היינו דוקא עלו אבל נתבשלו או נצלו לא.

הרמב"ם, הרשב"א, הרמב"ן ועוד, סברו דדגים שעלו בקערה היינו לאו דוקא, אלא ה"ה נתבשלו או נצלו.

התרומה, הרא"ש הסמ"ק והסמ"ג סברו דדגים שעלו בקערה היינו דוקא עלו אבל נצלו לא, ובישול לכו"ע שרי כיון דאיכא ג' נותני טעם.

ב. בביאור הפלוגתא בין ריב"ן, לתרומה, והרמב"ם.

התרומה וריב"ן מודים דדגים שעלו בקערה זה דוקא עלו, וכן מודים הם דדגים שנצלו אסורים לאכול בכותח, ונחלקו רק בבישול, שהתרומה סובר שבישול מותר, וריב"ן סובר שבישול אסור.

הדרישה (סי' צה אות ה') הסביר בדעת התרומה שיש חילוק בין טעם הנכנס לקדרה לטעם היוצא מהקדרה. טעם הנכנס כיון שהבשר נמחה במים הקדרה בולעת מבשר ממש, משא"כ בטעם היוצא כיון שיוצא רק "טעם" ולא ממשות בשר, לכן רוב הטעם של הבשר נכנס למים וממילא הדג חשוב כטעם שלישי ומותר. ואילו ריב"ן ס"ל שגם טעם הנכנס וגם טעם היוצא חשבים כטעם ראשון, ולכן לשיטתו המים חשובים כטעם ראשון והדג טעם שני ונ"ט בר נ"ט כזה אסור כמו בצליה.

הרמב"ם ס"ל שאין חילוק בין בליעה מועטת לבליעה מרובה כמו שחילק ריב"ן, אלא כיון שטעם ההיתר הוא משום נ"ט בר נ"ט א"כ מה לי בליעה מועטת ע"י הנחה בקערה, מה לי בליעה מרובה ע"י בישול הדג בקדרה בשרית.

להלכה. השו"ע (סימן צה ס"א) פסק כהרמב"ם ודעימיה דס"ל דאין חילוק בין בישול לצליה. הרמ"א (בס"ב) פסק כריב"ן ורק בדיעבד אם בישל או צלה מותר. הש"ך (סק"ד) חולק על הרמ"א וסובר כהתרומה שבצליה אפי' בדיעבד אסור.

בבדי השולחן (סימן צה סקנ"ו) כתב שרוב הפוסקים הכריעו כדעת הרמ"א שבדיעבד מותר בצליה.

סימן כו - בדין נ"ט בר נ"ט דאיסורא

א. בביאור פלוגתת הראשונים.

ב. בביאור דברי התוס' והר"ן.

ג. בביאור דברי הטור והב"י.

שאלה: קדרה שנאסרה מבישול בשר וחלב או שבשלו בה איסור ונאסרה, יש לדון האם מותר לבשל בה מאכל כשר בעודה בת יומא, שהרי יש כאן נותן טעם בר נותן טעם, ולכאורה כשם שבהיתר מותר, ה"ה באיסור כיון שהאיסור הוא טעם שני וקלוש. או שמא נאמר שיש חילוק ורק בהיתרא אומרים דנ"ט בר נ"ט שרי, אבל באיסור לא, ולכן יש לאסור.

א. בביאור פלוגתת הראשונים.

איתא בגמ' חולין (דף קיא:) אמר חזקיה משום אביי הילכתא, דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח דהוי נותן טעם בר נותן טעם.

בראש יוסף (קיא:) ד"ה "עוד" כתב לחקור בהא דאמרינן נ"ט בר נ"ט אי שייך בהיתר דוקא ולא בדבר איסור, וגם אם נאמר אסור בכמה טעמים האם אסור מן התורה או מדרבנן, ונפק"מ טובא יש כפי הכלל המסור בידינו, ספיקא דאו' לחומרא ספיקא דרבנן להקל.

דבפשטות נראה לומר דאין הבדל כלל בין נ"ט בר נ"ט דהיתרא לאיסורא, שהרי טעם ההיתר של נ"ט בר נ"ט דהיתרא הוא משום שטעמו קלוש, ואין טעמו חשוב ולכן לא ראו חכמים לאוסרו עם הכותח. וא"כ ה"ה באיסור דכיון דקליש טעמיה אינו כהאיסור בעצמו וצריך להיות מותר, דזה לא הטעם שהתורה אסרה כיון שאינו חשוב כמו האיסור בעצמו, והוסיף ושאל הראש יוסף בד"ה "ולפי", וכי ההיתר נביא הוא דבהיתר קליש טעמיה ובאיסור לא קליש טעמיה. וכ"כ בשפתי דעת (סי' צד ס"ק כב) ד"ה "שאלה".

ולבאר הדברים נקדים שמהתורה כל איסור בטל ברוב, וזה נלמד ממ"ש בתורה "אחרי רבים להטות" שיש ביטול ברוב, ואם איסור ממשי בטל ברוב, כ"ש שטעמו של איסור יתבטל ברוב. אלא שחדשה התורה במ"ש "משרת" ליתן טעם כעיקר שהטעם אינו בטל. ומסביר הרשב"א מדוע הטעם אינו בטל. שהרי באיסור ממשי כל זמן שניכר האיסור חייב לסלקו והרוב לא מועיל לבטלו, וזאת מפני שניכר האיסור ומזהה אותו. אם כן גם בטעמו של איסור כיון שמרגיש את טעם האיסור אמרי' טעימתו זוהי הכרתו, דכשם שבאיסור ממשי כאשר ניכר לעין חייב להוציאו ואינו בטל, ה"ה בטעמו של איסור כשמרגיש את טעמו של האיסור חשוב כניכר האיסור ואינו בטל.

אלא שלפי זה היאך כתוב בגמ' דגים שעלו בקערה מותר לאוכלם בכותח. שהרי מדובר כשמרגיש טעם בשר בדגים, וכמ"ש הפר"ח (סי' צד סק"ג) וכיצד מותר לאוכלן בכותח. בשלמא לרב דאוסר מובן, שהרי הוא למד מטעם כעיקר שיש לאסור כל טעם ואפי' נ"ט בר נ"ט, אבל לשמואל שמתיר נ"ט בר נ"ט צ"ב.

הרמב"ן חולין (קיא:) ד"ה "ושמואל" כתב, וקאמר שמואל דנותן טעם בר נותן טעם אינו כעיקר לאסור תערובתו, כלומר שאע"פ שעשתה תורה טעם כעיקר לאסור תערובתו כמוהו, הני מילי "בטעם ראשון", אבל בטעם שני דהוא בר נותן טעם אחר אין בו כח לאסור אחרים עכ"ל. מבואר דטעם כעיקר נאסר רק בטעם ראשון, אבל בטעם שני לא אסרה התורה, ולכן אומר שמואל דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח כיון שהבשר בדגים הוא טעם שני וטעם כזה לא חשוב לאסור משום בשר וחלב.

אלא שלפי"ז יהיה הדין כן גם באיסורא, וכמו שבטעם שני של היתר מותר כיון שהתורה לא אסרתו, א"כ גם באיסורא נאמר נ"ט בר נ"ט ויהיה מותר, שהרי רק בטעם ראשון נאסר משום טעם כעיקר והטעם השני לא, דמה לי טעם שני של היתר או של איסור.

לעומתו הר"ן בחולין (מא.) סוד"ה "דגים" כותב, והוי יודע דלא שרינן נ"ט בר נ"ט אלא בשל היתר כבשר וחלב, דכיון דטעם שני אכתי היתרא הוא כיון דקאליש כולי האי לא חשיב למיסר, אבל במידי דאיסורא כל היכא דאיכא טעמא כלל אוסר עד סוף כל העולם ע"כ. ולכאורה קשה, אם דברינו נכונים שטעם כעיקר שאסרה התורה זה רק בטעם ראשון אז מדוע כותב הר"ן דבאיסור כל היכא דאיכא טעמא אוסר עד סוף כל העולם.

הר"ן בהמשך דבריו שם גם מקשה על הרמב"ן ואומר, דמאי דשרינן נ"ט בר נ"ט, לאו משום דסברינן שאין הטעם הראשון מתפשט והולך עד השלישי, דא"כ אפי' בשאר איסורין נימא הכי למאן דלית ליה חתיכה עצמה נעשית נבלה, ואנן לא שרינן אלא בבשר וחלב וכיוצא בו דהוו שני נותני טעמים של היתר ע"כ.

בהסבר דבריהם נראה לומר שנחלקו ביסוד הדין של טעם כעיקר.

שהרי יש לחקור בטעם כעיקר: האם טעם כעיקר שאסרה התורה זה רק בטעם ראשון, ולפי"ז אין הבדל בין היתר לאיסור בנ"ט בר נ"ט, דכל שהוא טעם שני בין היתר ובין איסור שרי דאין זה הטעם שהתורה אסרה. או דילמא נאמר, שטעם כעיקר דאסרה התורה הוא אפי' בטעם שני ושלישי ורביעי דכל שמרגיש טעם התורה אסרתו.

ונראה שבזה נחלקו הראשונים. הרמב"ן סבר כהצד הראשון שטעם כעיקר שאסרה התורה הוא רק בטעם ראשון, אבל טעם שני לא. ולפי"ז אין הבדל בין נ"ט בר נ"ט דהיתרא לאיסורא דבשניהם שרי, וזה נלמד ממ"ש הרמב"ן חולין (קיא:) ד"ה "ושמואל" דס"ל דנ"ט בר נ"ט דשרי זה משום שאין לטעם השני כח לאסור אחרים, ז"א שטעם שני הוא טעם גמור אלא שאין לו כח לאסור אחרים וממילא הוא לא נותן בהם טעם, וכשם שבהיתר אין כח לטעם שני לאסור אחרים, ה"ה שבאיסורים אין לו כח לאסור אחרים. נמצא לדעת הרמב"ן שטעם כעיקר שאסור מהתורה הוא רק בטעם ראשון, ונ"ט בר נ"ט שרי אפי' באיסורא.

אולם הר"ן סבר דטעם כעיקר שאסרתו התורה, זה אפי' בטעם שני שלישי ורביעי משום שסובר שהטעם כן מתפשט והולך דלא כהרמב"ן. וכל שטועם את האיסור אמרינן טעימתו זוהי הכרתו ואסור עד סוף כל העולם. ודברים אלו אומר הר"ן לאותם שלא סוברים חענ"נ בשאר איסורים, דלמאן דס"ל חענ"נ פשיטא שאסור.

אלא שצריך ביאור בדבריו, דאי אמרי' טעם כעיקר עד סוף כל העולם. א"כ מדוע בהיתר שפיר אמרינן נ"ט בר נ"ט ומותר לאכול הדג עם כותח אע"פ שטועם טעם בשר עם הכותח, שהרי הר"ן סובר שהטעם כן מתפשט והולך ולא כהרמב"ן דסובר שלטעם אין כח לאסור שלישי.

ועל כך אומר הר"ן דטעם שני בהיתרא כיון דאיקליש כולי האי לא חשיב למיסר, ואף שהר"ן כתב לחלוק שרק בהיתר אמרינן נ"ט בר נ"ט, ובאיסור לא, מ"מ עדיין צ"ב מדוע קלישות טעם בהיתר שרי ואילו באיסור לא. ולקמן נבאר דבריו. נמצא לדבריו שטעם כעיקר שאסרה התורה זה אפי' באלף טעמים ומחלק בין איסור להיתר שרק בהיתר אמרי' נ"ט בר נ"ט אבל באיסור לא.

הריב"ן (הובאו דבריו בתוס' זבחים צו.) ד"ה "ואם" כותב דדין תנור שטשו באליה אינו דומה לדגים שעלו בקערה, דדוקא עלו שרי אבל נתבשלו לא. וכן מביא ראיה מברייתא (חולין קיא:) קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם. שהאיסור הוא משום שזה ע"י בישול, כיון שבבישול הטעם הבלוע בקדרה יוצא כמות שהוא ראשון ולכן אסור. ומבואר מדבריו דנ"ט בר נ"ט דאמרינן הוא בין בהיתר ובין באיסור [לשיטתו שרק בעלו הותר נ"ט בר נ"ט ולא בנתבשלו] דכל שהוא טעם שני שרי, ולא חילק כלל בין איסור להיתר. וכן בגמ' חולין (קיא:) אמרי', יתיב רב כהנא אחוה דרב יהודה קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר, קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח, ופרש"י שם קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה דבר רותח, לפי שנבלע בה הדם ונותן טעם "ראשון" הוי כאיסור גמור ע"כ. ודייק בראש יוסף חולין (קיא:) ד"ה "ובפרש"י" דמשמע מדבריו, דאי הוי טעם שני או שלישי כגון תבשיל רותח גוש שנבלע מן הקערה ואח"כ פלט לתבשיל אחר, אין התבשיל האחר נאסר כיון דהוי תו טעם שני ע"כ. וכן מדוייק מרש"י ד"ה נותן טעם בר נותן טעם.

וא"כ רש"י, ריב"ן והרמב"ן סוברים בחקירה שהצגנו כהסבר הראשון, שטעם כעיקר שנאסר הוא רק בטעם ראשון. ולדבריהם אין חילוק בין איסור להיתר ושפיר אמרי' נ"ט בר נ"ט אפי' באיסורא.

התוס' שם דחו את דברי ריב"ן ואמרו שאין להביא ראיה לדבריו מהברייתא קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם, דהתם לאו נותן טעם בר נותן טעם הוא, שהטעם השני באיסור, אבל כאן הטעם השני בהיתר וקודם שיבוא לידי איסור "נתבטל" הטעם בדגים לפי שהוא שני. מבואר מדבריהם דיש חילוק בין היתר לאיסור, דרק בהיתר אמרי' נ"ט בר נ"ט, אבל באיסור לא, וזה משום דס"ל לתוס' שטעם הבשר היוצא מהקדרה נחשב כטעם ראשון, וגם נכנס לדג כטעם ראשון, אלא שע"י שהוא שוהה זמן מועט בדג הוא מקבל את טעם הדג ומתבטל בתוכו והופך לטעם שני, ולכן שפיר אמרי' נ"ט בר נ"ט בהיתר כיון שהוא מתבטל ולכן מותר לאוכלו עם הכותח. משא"כ באיסור, מיד כשפוגע במקבל הטעם הוא אוסרו, ולכן לא שייך שיתבטל כיון שנאסר בטעם ראשון של איסור, משו"ה לא אמרי' נ"ט בר נ"ט באיסורא.

נמצא לפי התוס' שיש חילוק בנ"ט בר נ"ט בין היתר לאיסור, שרק בהיתר אמרי' טעם שני מותר, אבל באיסור לא. וטעם כעיקר דאסרה התורה אינו אוסר אלא בטעם ראשון, וכיון שהטעם השני של הבשר בטל בדג שרי.

הסמ"ק (סי' ריג דיני ביטול אות ו') למד בדברי התרומה שהובאו בטור (בסי' צד ס"ד) שיש חילוק בין שאר איסורים לבשר וחלב. שבשאר איסורים מונין המעל"ע מהבישול האחרון, ואילו בבשר וחלב מונין המעל"ע מהבישול הראשון. וזה משום דקיי"ל חתיכה עצמה נעשית נבלה בשאר איסורים, הילכך אע"ג דלגבי האיסור הנבלע במים חמים שהוחמו בנתיים הוי נ"ט בר נ"ט בהיתר שבא אח"כ, מ"מ המים לבדן אוסרין משום שנעשו חענ"נ. אבל גבי היתר בהיתר כמו בשר וחלב כשהמים בולעים מטעם בשר שבלוע בקדרה מ"מ אין שם בשר על כל המים, הילכך כשחוזר ונותן טעם בחלב אין לחוש כי אם מטעם הבשר שבתוך המים שחוזר ונכנס לחלב, ואותו טעם של בשר שבמים הוי נ"ט בר נ"ט. ולדבריו יוצא דמדאו' אמרי' נ"ט בר נ"ט אפי' באיסורא, אלא מדרבנן אסרינן משום חענ"נ.

נמצא לדבריו דמדאו' אין חילוק בין איסור להיתר, ובשניהם אמרי' נ"ט בר נ"ט, והא דאסרינן נ"ט בר נ"ט בשאר איסורין אינו אלא מצד חענ"נ. וטעם כעיקר שאסרה התורה אינו אלא בטעם ראשון בלבד.

לסיכום השיטות: דעת הסמ"ק, הרמב"ן וריב"ן דאין חילוק בין היתר לאיסור ובשניהם אמרי' שפיר נ"ט בר נ"ט ושרי.

ואילו התוס' והר"ן סברו דיש חילוק בין איסור להיתר. שרק בהיתר אמרי' נ"ט בר נ"ט ושרי, אבל באיסור לא.

ב. בביאור דברי תוס' והר"ן.

לעיל כתבנו שתוס' והר"ן נמצאים באותה שיטה ומחלקים בנ"ט בר נ"ט בין איסור להיתר. אלא שיש לעמוד על דברי התוס' בזבחים במה שאמרו דטעם שני כיון שמתבטל בהיתר משו"ה שרי, משא"כ באיסור שאינו בטל ואסור. ז"א קדרה שבלוע בה איסור, ובשלו בה דגים הדג נאסר בגלל שקיבל טעם ראשון של איסור, אע"ג שלאחר זמן מועט הטעם הזה נבלע בדג ונעשה טעם שני, מ"מ הוא שני באיסור ולכן אסור. מבואר מהתוס' דדוקא בגלל שהוא שני באיסור אסור, בגלל שנאסר מטעם ראשון, אבל אם הדג הזה שנבלע בו טעם שני של איסור, וכרגע הוא אסור, יפול לתערובת נוספת ושם יהיה טעם שלישי, לכאורה יהיה מותר, כיון שרק טעם שני באיסור נאסר אבל טעם שלישי לא, ושפיר שייך ביטול.

ועיין ביד יהודה (סי' צד ס"ה) ד"ה "ומעתה" שכתב שלושה הסברים מדוע לדעת התוס' גם בטעם שלישי של נ"ט בר נ"ט דאיסורא יהיה אסור. האחד, שגזרה התורה שכל שנאסר בטעם ראשון יהיה אסור עד סוף העולם ואינו מדין טעם כעיקר אלא איסור אחר, ולפי"ז אף שטעם כעיקר נאסר רק בטעם ראשון, מ"מ כאשר נאסר בטעם ראשון נאסר עד סוף העולם. השני, שאפשר שתוס' סוברים חענ"נ, וממילא אף שטעם שלישי מתבטל, מ"מ אסור מצד חענ"נ שאיסורו מדרבנן. והשלישי, אינו מצד חענ"נ, אלא שחז"ל גזרו על האיסור שלא יתבטל.

משא"כ לדעת הר"ן שכתב שטעם האיסור אוסר עד סוף העולם. ולא כתב שטעם שני הוא באיסור כהתוס'. והסביר היד יהודה שם ד"ה "אבל" בדברי הר"ן שבודאי בנ"ט בר נ"ט עדיין הטעם נרגש כמבואר בפר"ח (סי' צה), ובארנו דכל עניין טעם כעיקר הוא שלא להתבטל בבא בהיתר (לאפוקי מהתוס') הגם שאין בו ממש, אבל בעצמו (ממשו של איסור) בודאי אסור הוא לכו"ע מהטמאים (חולין דף קיב:) לאסור צירן ורוטבן, או מכל היוצא מהטמא טמא. ומזה נלמד שכל מה שמתהוה מהאיסור אסור אע"פ שאין לו את טעם האיסור בעצמו כמו חלב טמא, או ביצים של איסור, שאף שאין להם את טעם האיסור בעצמו אסור כמו גוף האיסור, כיון שנתהוו מן האיסור.

ולפי"ז ה"ה בטעם כעיקר שכל מה שמתהוה ממנו אפי' בכמה נותני טעמים אסור כמו האיסור בעצמו שהיה בטעם ראשון, ואף שבטעם שלישי ורביעי אין את אותו טעם כמו בראשון, מ"מ כיון שהתהוה מן האיסור הרי הוא אסור עד סוף העולם, כמו שלמדנו מהטמאים, ואף שהוא קלוש מאוד שם איסור לא פוקע ממנו. וז"ש הר"ן דבמידי דאיסורא כל היכא דאיכא טעמא כלל אוסר עד סוף כל העולם. משא"כ טעם שני בהיתר דכיון דאקליש כולי האי לא חשיב למיסר, דכיון שהתורה אמרה לא תבשל גדי בחלב אמו, א"כ רק מה שקרוי גדי בכלל לא תבשל גדי בחלב אמו, וטעם שני של בשר כיון שהוקלש כבר אינו קרוי גדי, ומשו"ה לא חשיב בשר למיסר ושרי.

נמצא לדברי הר"ן דנ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור מדין טעם כעיקר, וכיון שלדעת הר"ן טעם כעיקר איסורו מדרבנן כמ"ש שם היד יהודה, וכן דעת הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תקטז'), ובתורת הבית הארוך (בית ג שער ד).

ג. בביאור דברי הטור והב"י.

הטור (סי' קג ס"ז) הביא את דברי התרומה, שקדרת איסור אם בתוך מעת לעת שבשלו בה חממו בה אפי' מים לבדם חשיבא בת יומא עד שתשהה מעת לעת לחימום המים, לפי שמשערין בכל הקדרה. וכשחיממו בה מים בתוך מעת לעת לא היו במים שישים לבטלו וחזרו המים כולם איסור. ואינו כן בבשר וחלב כדפרישית לעיל הלכות בשר וחלב סימן צד עכ"ל. דשם מבואר שבבשר וחלב מונין המעת לעת מהבישול הראשון ולא מחימום המים. והב"י שם כתב שדין הטור מקורו מבעל התרומה, והטעם לחלק בין בישול מים בקדרת איסור, שמונין המעת לעת מבישול המים. לבישול מים בקדרת בשר שמונין המעת לעת מהבישול הראשון, הוא משום שבבישול מים בקדרת בשר אמרינן נ"ט בר נ"ט, דכיון שהוא בהיתרא ואיכא ג' נותני טעמים - מהבשר לקדרה ומהקדרה למים ומהמים חזרה לקדרה, לכן מונין מהבישול הראשון משא"כ בישול מים בקדרת איסור, דאמרינן חענ"נ ומשו"ה מונין המעל"ע משעת בישול המים, כיון שהמים נעשו כולם נבלה וחזרו ונבלעו בקדרה. וזהו פירוש הב"י בדברי הטור ע"פ הסמ"ק דס"ל דאמרי' חענ"נ, וכן בסימן צד ד"ה "כתב בספר התרומה" הביא הב"י את הסמ"ק שפירש כן בתרומה.

ואומר הב"י בסי' קג ולי נראה להתיר גם בקדרת איסור למנות המעל"ע מהבישול הראשון, מפני שכבר כתבתי בסימן צב ד"ה "ולעניין הלכה" שדעת רוב הפוסקים בעלי הוראה מסכמת לדעת רבינו אפרים דלא אמרי' חענ"נ אלא בבשר וחלב, אבל לא בשאר איסורין, ולפי דבריהם בקדרה בלועת איסור אפי' הוחמו בה מים בתוך מעת לעת לית לן בה, ולעולם חשבינן המעל"ע מעת שבישל בה האיסור עכ"ל. ומדברי הב"י הללו מבואר דדברי התרומה הם רק למאן דס"ל חענ"נ, ואילו למאן דלא ס"ל חענ"נ לא שייך הדין הזה למעשה, וא"כ יוצא דנ"ט בר נ"ט דאיסורא שרי. ולפי"ז נמצא דרוב הפוסקים בעלי הוראה ס"ל דנ"ט בר נ"ט דאיסורא שרי.

אלא שבסימן צה ד"ה "כתב הר"ן", הביא הב"י את דברי הר"ן דלא שרי נ"ט בר נ"ט אלא בשל היתר כבשר וחלב, דכיון שטעם שני אכתי היתרא הוא כיון דאקליש כולי האי לא חשיב למיסר, אבל במידי דאיסורא כל היכא דאיכא טעמא כלל אוסר עד סוף כל העולם עכ"ל. וכ"כ הרשב"א בתשובה (ח"א סימן תקטז), ועל כך אומר הב"י, ונראה שדעת כל הפוסקים שוה לזה. מבואר דדעת כל הפוסקים שוה דלא אמרי' נ"ט בר נ"ט דאיסורא, וזה לכאורה סותר למ"ש בסי' קג שלדעת רוב הפוסקים בעלי הוראה לא שייך הדין של בעל התרומה כיון דלא סברי חענ"נ, וממילא נ"ט בר נ"ט באיסורא מותר.

ונראה ליישב דברי הב"י, דמ"ש בסי' צה שדעת כל הפוסקים שוה לזה שנ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור, דהיינו לסמ"ק ודעימיה אסור מדין חענ"נ ואיסורו מדרבנן. ואילו לר"ן ודעימיה אסור מצד טעם כעיקר, וכיון שהב"י סבר כהר"ן שנ"ט בר נ"ט באיסורא אסור מטעם כעיקר כדעת רוב הפוסקים ולא מטעם חענ"נ א"כ נ"ט בר נ"ט באיסורא אסור מן התורה, כיון דלדעתו טעם כעיקר איסורו מן התורה כמ"ש בסי' צח ס"ב. ומ"ש בסי' קג שרוב הפוסקים בעלי הוראה סוברים כרבינו אפרים דלא אמרי' חענ"נ בשאר איסורין, אין הכונה שמתירים נ"ט בר נ"ט באיסורא אלא שגם הם אוסרים אבל לא מצד חענ"נ, אלא מצד טעם כעיקר.

הש"ך (סי' צד סקכ"ב) כתב להעיר על דברי הב"י שפירש את דברי הטור (בסי' קג) כהסמ"ק שהרי הטור הביא את דברי התרומה בסתם, וכן לקמן בסי' קכא כתב בסתם להאי דינא, וודאי שלא ס"ל כחילוק הסמ"ק, שהרי הטור עצמו בסי' צב פסק דלא אמרי' חענ"נ בשאר איסורים, ולפי דברי הב"י מאן דלא ס"ל חענ"נ בשאר איסורים לא סובר את התרומה. ואם הטור הביא את התרומה אע"פ שלא סובר חענ"נ בשאר איסורין, אז בהכרח שיש כאן טעם אחר לאסור ולא כהסמ"ק. אלא שהטור סובר כדברי הר"ן שמטעם אחר לא אמרי' נ"ט בר נ"ט באיסורא, מדין טעם כעיקר, כמ"ש דבמידי דאיסורא כל היכא דאיכא טעמא כלל אוסר עד סוף העולם, ואין זה מצד חענ"נ אלא מטעם כעיקר, ומשו"ה הביא להתרומה אע"פ דס"ל דלא אמרי' חענ"נ בשאר איסורין. ולכן מעיר הש"ך שהרי הב"י ידע את דברי הר"ן הללו שהרי כתבו בסי' צה, א"כ מדוע פירש לדברי הטור כהסמ"ק ולא הזכיר כלל שיש אפשרות להסביר ע"פ הר"ן.

השו"ע (סי' צה ס"א) כתב, דגים שנתבשלו או נצלו וכו' מותר לאוכלם בכותח משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא. ודייק היד יהודה (סק"ו) דדוקא בהיתרא שרי, אבל באיסור אפי' כמה נותני טעם אסור מדאו' כל זמן שהטעם נרגש, וא"כ לדעת השו"ע נ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור מן התורה וזה נלמד מטעם כעיקר, וכן פירש בבדי השולחן (צה סק"א) דברי השו"ע כהר"ן וכמ"ש בציונים (סק"ה).

תשובה: קדרה שנאסרה מבשר וחלב או שבשלו בה בשר איסור ונאסרה והיא בת יומא, אין היתר לבשל בה בעודה בת יומא או אף אם אינה בת יומא בשר כשר אף שיש כאן טעם שני של האיסור, דרק נותן טעם בר נותן טעם של היתר מותר, אבל נותן טעם בר נותן טעם של איסור אין להתיר, וכמ"ש השו"ע (סי' צה ס"א) דגים שנתבשלו או נצלו וכו' מותר לאוכלם בכותח משום דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא, אבל באיסורא לא.

סימן כז - בדין נ"ט בר נ"ט אי שרי לכתחילה

א. בביאור הסבר הראשונים בגמ'.

ב. בביאור דברי הב"י והשו"ע.

ג. בדברי הזבחי צדק והכה"ח.

ד. עיקרי הסוגיא בקיצור.

שאלה: האם מותר לכתחילה לגרום לנותן טעם בר נותן טעם. והשאלה היא האם מותר לבשל אורז או כל מאכל אחר פרווה בקדרה בשרית בת יומא ולאכול את אותו מאכל עם חלב או גבינה, או שמא אין לעשות כן לכתחילה, ורק אם בישל בדיעבד אורז בקדרה בשרית אז מותר לכתחילה לאוכלו עם חלב או גבינה.

וכן מיקרוגל שחיממו בו קציצות בשר, ולאחר מכן רוצה לחמם בו פיתה כדי לאכול את הפיתה עם גבינה, האם מותר לעשות כן לכתחילה. או שמא רק בדיעבד אם חימם את הפיתה, אז יהיה מותר לכתחילה לאכול עם גבינה.

וכן תנור שאפו בו בורקס בשרי, האם מותר בעוד התנור בן יומו (באופן שהוא נקי) לאפות בו עוגה על מנת לאוכלה עם נס קפה, או שמא רק בדיעבד אם אפו בו עוגה אז מותר לכתחילה לאכול את העוגה עם נס קפה.

א. בביאור הסבר הראשונים בגמ'.

איתא בגמ' חולין דף קיא:, דגים שעלו בקערה מהו לאוכלן בכותח. ומשמע מלשון הגמ' דכל השאלה היא רק בדיעבד, מלשון "דגים שעלו", אבל לכתחילה אסור להעלותן ולבשלן בכלי בשרי כדי לאוכלן אח"כ עם חלב.

וכן האיסור והיתר (כלל לד סעי' א-ב) כתב דדוקא עלו דמשמע דיעבד, אבל להעלות לכתחילה בקערה של בשר לא. וכתב בסמ"ג שהכל תלוי בשעה שבא לישאל לחכם, אם בשעת השאלה נעשה כבר נותן טעם בר נותן טעם, ושואל עליו אם הוא מותר מבשר לחלב או איפכא, אומר לו מותר, ואם קודם שנעשה נותן טעם בר נותן טעם, בא לשאול אם מותר לגרום לנ"ט בר נ"ט כדי לאוכלן מבשר לחלב או איפכא, אז מורין לו לאיסור, כגון שאסור להעלות הדגים לכתחילה בקערה של בשר כדי לאכול בחלב. עכ"ל. מבואר בדבריו דאסור לגרום לכתחילה לנ"ט בר נ"ט, אבל כאשר כבר בישל הדגים בקדרה בשרית, מותר לכתחילה לתת הדג בתוך הכותח, וז"ש מותר לאוכלן בכותח, ומותר לכתחילה הוא.

הבית יוסף (סי' צה) ד"ה "כתב", הביא את דברי הסמ"ק (סו"ס ריג בהג"ה אות ח) אפי' נצלו או נתבשלו דוקא בדיעבד אבל לכתחילה אסור להעלותם או לבשלם בכלי של בשר כדי לאוכלם בכותח, ובסימן קצח כתב, ודייק לה מדקאמר דגים שעלו בקערה לשון דיעבד, וכ"כ בהגהות מיימוניות פ"ט מהל' מאכלות אסורות (דפוס קושטא הכ"ג ד"ה "ובשלו"), וכ"כ רבינו ירוחם (נט"ו אות כח דף קלז ע"ד), אבל בעל התרומה כתב במפתחות (סי' סא) קטניות שבישל בקדרה חולבת מותר לכתחילה לערותן בקדירה של בשר ואפי' הקדירה בת יומא כמו דגים שעלו בקערה וכו'. ומדכתב הב"י, אבל בעל התרומה כתב, משמע דפליג אסמ"ק, ר' ירוחם והגמ"י.

בבדק הבית הביא את דברי ר' ירוחם דכתב, ירקות וקטניות שנתבשלו בקדירה חולבת אפי' היא בת יומא מותר לאוכלן בתבשיל של בשר, ונראה דוקא בדיעבד אבל לכתחילה אין לו לבשל בכלי של חלב דבר שרוצה לאכול עם בשר. וכתב עליו בבדק הבית, ואין דבריו נראים, אלא לכתחילה נמי מותר לבשל בכלי של חלב דבר שרוצה לאכול עם בשר כנ"ל.

בדרכי משה (סק"ב) כתב, ואני אומר כי ניים ושכיב אמר להאי מילתא, דמאי אבל בעל התרומה כתב וכו', שהרי גם הסמ"ק לא אמר אלא דלכתחילה אסור להעלותן בקערה כדי לאוכלן עם חלב אבל אם כבר העלה פשיטא שמותר לכתחילה לאוכלן עם חלב, דהא לא פליג על הגמ' דקתני מותר לאוכלן בחלב, ומותר לכתחילה משמע. וכן הפרי חדש (סי' צה ס"א) העיר שהב"י כתב כן שלא בדקדוק, שדין ספר התרומה מוסכם וברור הוא בלשון הש"ס מדאמרו דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח, והיינו כשעלו ונתבשלו כבר, אבל לא לבשלם אדעתא דהכי, וא"כ הני רבוותא לא פליגי אהדדי, וכבר הושג ב"י בזה ע"כ. וכן בכנסת הגדולה (יו"ד סי' צה אות כ) כתב להשיג על הבנת הב"י בדברי התרומה, וכן במנחת כהן ספר התערובות (חלק ראשון פי"ב) בד"ה "התנאי הראשון" דחה את דברי הב"י הנ"ל.

הדרישה (סי' צה סק"א) כתב ליישב את דברי הב"י, דבמפתחות כתב בעל התרומה בלשון הזו (בסימן סא) וז"ל: וכן קטניות שבשלם בקדירה חולבת מותר לערותן בקדירה של בשר ואפי' לכתחילה ואפי' הקדירה בת יומא הכל מותר. ע"כ. ואיכא למידק בתלת, חדא למה הוצרך למיכתב ואפי' לכתחילה, פשיטא דלכתחילה מותר, מדכתב לפני זה, מותר לערותן דמשמע לכתחילה. ועוד, מאי האי דקאמר דאפי' הקדירה בת יומא, טפי רבותא ה"ל לאשמועינן דאפי' הבשר בעין מותר לערות הקטניות לתוכו, כיון שאין בלוע בקטניות כ"א טעם בר נ"ט דהיתרא, וכדאמרינן דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח, ועוד, למה חזר לכתוב הכל מותר, הרי כבר כתב מותר לערות. ומכל אלה נראה דמ"ש ואפי' לכתחילה, ואפי' הקדירה בת יומא, הכל מותר, חוזר ארישא ובא לאשמועינן דהא דכתב קטניות שבשלם ומשמע דיעבד הוא לאו דוקא, דאפילו לכתחילה מותר לבשל קטניות בקדירה חולבת כדי לערותן אח"כ בקדרה של בשר, ואפי' אם אותה קדירה חולבת היא בת יומא, אפ"ה מותר לעשות כן לכתחילה, ודוק. ונראה דכך היתה ג"כ גירסת הבית יוסף, ומשו"ה כתב אבל בעל התרומה וכו' בלשון פלוגתא ואתי שפיר, אלא שטעות סופר הוא, או שהמדפיסים טעו בחיבור דברי בעל התרומה, ומכח הקושיות והדיוקים שהקשיתי שינו דבריו ולא הבינו תוכן דבריו. עכ"ל. וכן בים של שלמה חולין קיא: (סי' סג) כתב שהתרומה במפתחות חולק על הסמ"ק, הגהמ"י ור' ירוחם, וודאי שהבין בדברי התרומה כביאור הדרישה. ולפי"ז מובן כיצד דחה הבדק הבית את דברי ר' ירוחם, כיון דס"ל כהתרומה.

השו"ע (סי' צה ס"א) כתב: דגים שנתבשלו או נצלו בקדרה של בשר רחוצה יפה שאין שום שומן דבוק בה מותר לאוכלם בכותח משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא עכ"ל. ומפשטות דברי המחבר נראה דלכתחילה אין לגרום לנ"ט בר נ"ט, מדכתב דגים שנתבשלו או נצלו, לשון של דיעבד, ורק אם בשלם בקדרה בשרית בדיעבד, אז מותר לכתחילה לאוכלן בכותח.

אולם הרמ"א (ס"ב) כתב, ויש מחמירים בצליה ובישול לאסור נותן טעם בר נותן טעם (ריב"ן בשם רש"י ובארוך כלל לד בשם המרדכי ואו"ז) והמנהג לאסור לכתחילה. הרמ"א מחמיר כשיטת ריב"ן בנ"ט בר נ"ט שדגים שעלו בקערה, זה דוקא עלו, אבל נתבשלו או נצלו לא. וכתב הש"ך (סי' צה סק"ג) והמנהג לאסור לכתחילה לאוכלו בכותח (דלא כהשו"ע), ובדיעבד מותר אם נתן בכותח. אבל לבשלו לכתחילה בקדרה של בשר כדי לאוכלו בכותח אסור אפי' להמחבר וסיעתו. וכ"כ הט"ז (סק"ד), והפר"ח (סי' צה סק"ד).

ולפי"ז נמצא שרוב רובם של האחרונים ס"ל שאסור לגרום לכתחילה לנ"ט בר נ"ט, ורק בדיעבד אם בישל דג בקדרה בשרית מותר לו לכתחילה לאוכלו בכותח, והם: הדרכי משה, הש"ך, הט"ז, הפר"ח, המנחת כהן והכנסת הגדולה, וכן בכה"ח (צה אות א) כתב דאף שהב"י בבדק הבית כתב דאפי' לכתחילה נמי מותר לבשל בכלי חלבי דבר שרוצה לאכול עם בשר, כשחיבר את השו"ע חזר בו, דהשו"ע חיברו אחר בדק הבית (כמ"ש היד מלאכי בכללי השו"ע אות טו, והרב חיד"א בשם הגדולים מע' ספרים אות ע"ה שבאו' ש) וכ"ז לפסק השו"ע, והרמ"א מחמיר יותר כמ"ש בהג"ה בסעי' ב'.

אולם אחר העיון נראה שאין בדברי האוסרים טעם, דממה נפשך, אם חז"ל ראו לאסור לגרום לכתחילה נ"ט בר נ"ט משום הרחקה כמ"ש הפר"ח (סי' צה ס"א), וכמו בכל גזרות חז"ל דנתנו טעם לדבריהם, א"כ כ"ש וק"ו שהיה להם לאסור אכילת דגים בכותח אחרי שעלו בקערה בשרית, שהרי בדגים יש טעם שני של בשר שהוא מורגש, כמ"ש בפר"ח (סי' צה), וכשאוכל הדג עם הכותח טועם טעם בשר וחלב יחד, וודאי שבכה"ג שייך יותר לאסור, ואם בכל זאת חכמים לא אסרו את זה, א"כ יש להתיר אף לכתחילה לגרום לנ"ט בר נ"ט.

ונראה להביא ראיות לאותם הסוברים שמותר לגרום לנ"ט בר נ"ט לכתחילה (וכדכתב בשו"ת תפילה למשה יו"ד סי' יב).

איתא בגמ' פסחים (ל:) אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה עד שיסיק את התנור.

המאירי בפסחים (ל:) ד"ה "אין טשין" כתב, ומ"מ היסק זה אין צורך בו להיסק גמור (דהיינו להכשיר התנור) אלא להיסק מועט בכדי להבליע את הטיחה, שמאחר ואין הטיחה בעין אין כאן אלא נותן טעם בר נותן טעם, שהטיחה נותנת טעם בתנור והתנור בפת ואין זה נאסר עוד בחלב, שנותן טעם בר נותן טעם מותר בבשר וחלב, הואיל ושניהם היתר כמו שביארנו במקומו. ויש מפרשים (הרמב"ן בחידושיו קיא: ד"ה "ומיהו") שאפי' נתקנח מותר ואין צריך היסק כלל, ולא תפס בה לשון היסק אלא שאין דרך התנור בקינוח, אלא שאנו אוסרין בנתקנח מפני שיש בתנור סדקים שא"א להסיר השומן ע"י הקינוח. מבואר להדיא מדבריו דהא דהצריכה הגמ' היסק לתנור אינו מדין הכשר לתנור, אלא כדי להבליע השומן ע"י החום בתנור, ואף שיש טעם בשר בתנור והוא עובר לפת מותר לאוכלו בחלב כיון דהוי נ"ט בר נ"ט, ומבואר דשרי לכתחילה לגרום לנ"ט בר נ"ט. וכן הרמב"ן דס"ל דאין צריך היסק כלל, אלא סגי בקינוח התנור, סבר דשרי לכתחילה לגרום לנ"ט בר נ"ט.

וכן כותב הר"ן בפסחים (דף ח.) ד"ה "ואם" שאם טש כל הפת כולה אסורה עד שיסיק את התנור "כדי להעביר את הטיחה" שעל פניו, דאילו למה שבלע בתוכו לא צריך היסק דהא קיי"ל דנותן טעם בר נותן טעם בבשר וחלב מותר, והכי נמי בתנור, נותן טעם בר נותן טעם הוא, האליה בתנור והתנור בפת ואכתי היתרא הוא, אלא משום טיחה שעל פניו בעינן שיסיק את התנור, וכי תימא א"כ למה לי היסק, בקינוח סגי ליה, איכא למימר שאין התנור "מתקנח יפה" אלא ע"י היסק, א"נ מפני שדרכו להסיקו ואין דרכו לקנחו נקט היסק ולא נקט קינוח.

וכן במהר"ם חלאוה פסחים (ל:) ד"ה "אין", כתב ב' פירושים מדוע הגמ' לא נקטה עד שיקנחו - האחד, אה"נ דבקינוח סגי, אלא אורחא דמילתא נקט דדרך להסיק את התנור ולא לקנח. א"נ, דשומן מסתבך ואינו מתקנח יפה. ומ"ש דשומן מסתבך הכונה שנשאר בסדקים ואינו יורד ע"י הקינוח, משו"ה בעינן הסקה, אלא היסק מועט כדברי הראשונים.

וכן הריטב"א פסחים (ל.) ד"ה "מתיב", כתב שיש שהקשו למה ליה היסק יקנחנו יפה דלא להוי בתנור אלא טעמא בעלמא, דכי הדר יהיב טעמא בפיתא ה"ל נ"ט בר נ"ט ושניהם היתרא, ותו ליכא איסורא למיכליה בכותחא דטעם שלישי לאו כלום הוא, כדאמרי' התם דגים שעלו בקערה מותר לאוכלם בכותח. ויש שפירשו (ריב"ן) דהתם דוקא שעלו בקערה, דלא בלעה קדירה כולי האי, אבל נתבשלה בקדירה אפי' נ"ט בר נ"ט אסור, ואחרים פירשו דה"ה נתבשלו דנ"ט בר נ"ט שרי "בכל עניין". וזו דעת הרשב"א ז"ל בתורת הבית (בית ג' שער ד עמ' פו.). והכא אומר הריטב"א ה"ה דסגי בקינוח, אלא דנקט הסקה דאורחא דמילתא בהכי. ומבואר להדיא שמותר לגרום לנ"ט בר נ"ט אפי' לכתחילה, מדכתב דנ"ט בר נ"ט שרי בכל עניין.

ואם יבוא מאן דהוא ויטען דמ"ש הריטב"א ונ"ט בר נ"ט שרי בכל עניין, הכונה בין בעלו ובין נתבשלו, ולא דשרי בכל עניין, הכונה לגרום לנ"ט בר נ"ט לכתחילה.

יש להשיב לו, שהרי הריטב"א כתב שזו דעת הרשב"א בתורת הבית (בית שלישי שער רביעי עמ' פו.) שכתב שם בדעת שמואל, שבטעם שני נקלש הטעם הרבה ונתמעט שאינו ראוי לחול עליו עכשיו איסור בשר וחלב, משא"כ בשאר איסורין וכו', ולפיכך לא אמרו כן אלא בבשר וחלב וכמו שאמרנו, וכן בקדשים שאמרו בשילהי פרק בתרא דע"ז כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו, ואע"פ שאינו נגעל לגמרי, וכנגדו לגבי איסורין דעלמא אסור, אלא לאחר שנגעלה בליעתו בבישול זה, נקלש ונתמעט הבלע כ"כ שאינו ראוי לחול בו לכתחילה שם איסור נותר. ולפיכך דגים שעלו בקערה שנתמעט הטעם כ"כ קודם שיערב בכותח הרי זה מותר.

וכן הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תקטז) שאל, ביצה שנתבשלה במים בקדרה חולבת האם מותר לתת אותה ביצה במולייתא (מאפה בשרי), או לסוך איתה את התרנגולת עצמה או לא.

וכתב שזה מותר אפי' לכתחילה דהא נ"ט בר נ"ט הוא, החלב בקדרה והקדרה במים והמים בביצה וכו', ושם בד"ה "וכל" כתב שעיקר טעמו של דבר זה שאמרו בנותן טעם בר נותן טעם בבשר וחלב היינו, לפי שכל בלע היתר שנחלש ונקלש עד שאין בו אלא נותן טעם בר נותן טעם אינו ראוי לחול עליו שם איסור, ואין לך בזה אלא שניים בלבד, והם בשר וחלב וקדשים, שהבשר שנתבשל בכלי, ואח"כ נתבשלו דגים באותו כלי וקיבלו הדגים טעם מן הקדרה, כבר נקלש טעם הבשר כל כך שאין ראוי לחול עליו שם בשר כשאוכלו בכותח. כיוצא בו בקדשים שאמרו בשילהי ע"ז גבי שיפוד ואסכלא מגעילן, דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו, עכ"ל. ומבואר בדבריו דאם בקדשים שבלוע נותר בקדרה, כיון שהוא טעם שני, נקלש ומותר ולא חשוב כנותר לאסור, ה"ה בשר וחלב שכל טעם שני שרי. ומינה נלמד, דכמו שבקדשים מותר לכתחילה לגרום לנ"ט בר נ"ט , אף שהוא טעם שני של נותר ואיסורו איסור דאו' והאוכלו חייב מיתה, כיון שהוא טעם שני שרי, כ"ש וק"ו שטעם שני של בשר וחלב שמותר לכתחילה ואפי' לגרום לכתחילה.

וכן הרא"ה בבדק הבית (בית שלישי שער רביעי דף פז:) כתב, ותניא אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה עד שיוסק התנור. ע"כ. "וזו כשגגה" דהא קיי"ל ודאי דנותן טעם בר נותן טעם שרי בבשר וחלב והילכך לא בעי היסק אלא קינוח, והא דתנא היסק אורחא דמילתא נקט, משום דאורחיה דתנור בהיסק, ולאו היסק גמור כדי הכשר כשנאסר איסור גמור קאמרינן, אלא היסק מועט כדי הכשר במקום זה, דהיינו היסק כדי קינוח ואלו דברים ברורים עכ"ל. מבואר דפשיטא ליה לרא"ה דשרי לכתחילה לגרום לנ"ט בר נ"ט, מדהקשה על הגמ' דאמרה "עד שיוסק התנור" דזו כשגגה, כיון שא"א לאומרו דהא קיי"ל דנ"ט בר נ"ט שרי לכתחילה. ופשוט וברור דס"ל דמ"ש בחולין קיא: דגים שעלו בקערה, דעלו לאו דוקא, אלא ה"ה אף לכתחילה.

בספר התשב"ץ חוט המשולש בטור השלישי שכתבו רבי אברהם אבן טוואה זצ"ל (נין של התשב"ץ) בטור השלישי סי' לג, הביא שבעל האורחות חיים דקדק ממה שכתוב דגים שעלו בקערה, דמשמע דוקא שכבר עלו, אבל להעלותן לכתחילה ודעתו לאוכלן בכותח אסור. ותמה עליו שאין הדבר תלוי בשעת עליית הדגים בקערה אלא בשעת אכילתן עם הכותח, או דשייך האיסור או דשייך ההיתר, וכבר אמרו שמותר לאוכלן עם הכותח ולשון זה לכתחילה הוא, וזה פשוט ואין צריך להביא עליו ראיה, אלא להשקיט רעיוני לבך אזכור לך ראיה ממה שאמרו בפסחים פרק כל שעה, אין טשין וכו', כיוצא בו אין שפין אין התנור באליה וכו' ואם טח אותו צריך להסיק התנור, וכתבו המפרשים ז"ל דהא דאמרי עד שיסיק התנור הוא כדי להסיר טיחה שעל פניו, דאילו מה שבלוע בו לא היה צריך היסק, דקיי"ל בבשר וחלב נ"ט בר נ"ט מותר, והא נמי נ"ט בר נ"ט הוא, האליה בתנור והתנור בפת ואכתי היתרא הוא, אלא משום טיחה שעל פניו הוא שצריך להסיק את התנור, ולא סגי בקינוח משום דאפשר שלא יתקנח יפה התנור אלא ע"י היסק, א"נ כיון שדרכו בהיסק ולא בקינוח, להכי נקט היסק ולא נקט קינוח. עד כאן לשונם. וראיה ברורה היא זו דהא אפיית פת זו בתנור אדעתא לאוכלה בחלב היא, דאי לאו הכי למה צריך להסיק התנור, אפ"ה קאמר דמותר לאפות "לכתחילה" עכ"ל. ומבואר דנ"ט בר נ"ט שרי לכתחילה.

ועוד הביא בתשב"ץ שפשוט הדבר שאם הגמ' רצתה לאסור אז צריך לאסור הכל, גם לאוכלן בכותח, ואם להתיר אז צריך להתיר גם בלהעלות, וכיון שהגמ' אמרה מותר לאוכלן בכותח שזה לכתחילה, משו"ה גם להעלותן לכתחילה שרי. כיון שאין שום טעם לאסור.

וכן בתוס' רבינו פרץ פסחים (ל.) ד"ה "דילמא אתי למיכלה בכותחא", כתב ותימה, דליקנחיה יפה ויאפה בו הפת ויהא שרי, דהא הוי נותן טעם בר נותן טעם, הבשר לתנור והתנור לפת, ועדיין אינו אסור עד שיאכלנו בכותחא, דהכי אמרי' בפרק כל הבשר, דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח והיינו טעמא משום דאיכא תרי נותן טעם הבשר לקערה והקערה לדגים עכ"ל.

ומהתבוננות בדבריו שפתח ואמר "ותימה", מבואר דהיה פשוט וברור לו דנ"ט בר נ"ט שרי לכתחילה וממילא כל שנמצא היפך מזה מתמיה. ולפי"ז פשיטא ליה לתוס' רבינו פרץ, הא דאמר שמואל דגים שעלו בקערה, לאו דוקא, אלא ה"ה לכתחילה, דאין שום טעם לאסור לכתחילה בעלו, ולהתיר לכתחילה לאוכלן בכותח, דאם אסור צריך לאסור הכל, ואם מותר צריך להתיר הכל.

וכן רבינו תם בתוס' זבחים (צו.) ד"ה "ואם", כתב על תנור שטשו באליה ואפו בו פת הפת כולה אסורה עד שיסיק את התנור, ומפרש ר"ת משום דא"א לו לתנור להתקנח יפה ונדבק בו שמנונית והוי בעין עד שיוסק. מדוייק בדבריו דהא דהצריכה הגמ' להסיק את התנור זה משום שיש בו סדקים וא"א לנקותו היטב, אבל אה"נ אם היה אפשר לנקותו מבלי שתישאר בו שום שמנונית פשוט דסגי בקינוח, וא"כ בקדרות שאפשר לנקותם, גם ר"ת מודה שמותר לגרום לנ"ט בר נ"ט לכתחילה. וכן הרא"ש בחולין (סי' כט) הביא את דברי ר"ת הנ"ל, וא"כ גם הרא"ש ס"ל הכי. וכן הב"י בסי' צז ס"ב פירש להא דתנור שטשו באליה כרבינו תם. וכן ראיתי בט"ז (סי' צה סק"ז) שכתב דדוקא תנור שא"א לשלוט בו כ"כ בידים ולקנחו קינוח רב שצריך לכלי חרס, משא"כ כאן בקערה וכן קדרה שפיר שולטות בו הידים בקינוח רב, וכן הביאו בגליון המהרש"א (סי' צז אות ה).

וכן דעת התוס' בחולין קיא: ד"ה "והלכתא" דממה שלמדו בקדשים דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו שעשו כן לכתחילה, א"כ ס"ל דמותר לכתחילה לגרום לנ"ט בר נ"ט, דכשם שבקדשים נ"ט בר נ"ט שרי אפי' בבישול, ה"ה שנלמד משם דשרי לכתחילה ואין לחלק כלל. זאת ועוד, שהראשונים כתבו דנ"ט בר נ"ט שייך רק בבשר וחלב וקדשים, ובשניהם הדינים שוים, וכשם שבקדשים מותר לכתחילה ה"ה בבשר וחלב. ועיין בספר בית דוד הלכות בשר וחלב (סי' מב) ד"ה "והנה" שכתב, שלכל אותם הסוברים דגים שעלו בקערה זה לאו דוקא, אלא ה"ה נתבשלו, נתקשו בביאור סוגית תנור, וכולם תירצו כמו ר"ת דאי אפשר לתנור להתקנח יפה כשנדבק בו השמנונית והוי בעין עד שיוסק, ומוכח דסבירא לכולהו דמותר לבשל לכתחילה, דאי ס"ל דאסור מאי קשיא להו דתסגי בקינוח, הא אין הקינוח מועיל אלא לעניין דיעבד שכבר נאפה, אבל לעניין לכתחילה אינו מועיל הקינוח כלל. ולפי"ז דעת ר"ת, התוס' בזבחים (צו.), הרא"ש בחולין (סי' כט), הרשב"א בחידושים חולין קיא: ד"ה "דגים", והר"ן בפסחים (ח.), והסמ"ג (לאוין קמא דף נג) דשרי לכתחילה לגרום לנ"ט בר נ"ט. ועיין בערך השולחן (סי' צה) שהוכיח כן מגמ' זו.

וכן כתב בשערי דורא (סי' נח), מותר ללוש עיסה במים שמחממין במחבת חולבת אע"פ שאוכלין בשר עם זו הפת, אע"פ שהיא בת יומא או איפכא, דהוי כמו דגים שעלו בקערה דשרינן אפי' אם נתבשלו, שמים הם כמו דגים, שאין במחבת רק נתינת טעם ואותו טעם הולך במים, נמצא שהמים הם נ"ט בר נ"ט דהיתרא, פי' דכל אחד ואחד היתר בפנ"ע. עכ"ל. מבואר מדבריו שמותר ללוש העיסה במים שמחממין במחבת חולבת והוי לכתחילה, ודין המים הוא כמו הדגים שנתבשלו לנ"ט בר נ"ט, והא דאמרו בגמ' דגים שעלו, שהיא לשון דיעבד, צ"ל דדגים שעלו זה לאו דוקא אלא ה"ה לכתחילה.

וכן כתב בספר התרומה (סי' ס) ד"ה "דגים", דגים שעלו בקערה וכו', והשתא אמאי צריך היסק תיסגי בקינוח שמנונית הניכר, ואי משום טעם השמנונית הבלוע שהרי משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם חד בתנור ומשם בפת ואכתי היתר הוא, אלא ודאי נתבשלו ליה. מבואר דס"ל דמשום שמנונית הבלועה בתנור אין לאסור דהוי נ"ט בר נ"ט דשרי לכתחילה, ומשו"ה כתב במפתחות (סי' סא) וכן קטנית פולין שבישל בקדרה חולבת מותר לערותן בקדרה של בשר אפי' לכתחילה ואפי' הקדרה בת יומא הכל מותר כמו דגים שעלו בקערה. ועיין בדרישה (סי' צה) שכתב לדייק בתרומה דס"ל דנ"ט בר נ"ט שרי לכתחילה, וכמ"ש הב"י בדברי התרומה. ולפי דברי התרומה (בסי' ס) א"צ לדייק זאת שהרי כתוב כן להדיא. וכן הריטב"א חולין קיב: ד"ה "גריר לבי פיסקי", הביא שכתב בעל התרומות ז"ל דאע"ג דנ"ט בר נ"ט מותר, אם הודחו קערה של בשר בקערה חולבת כאחת במים רותחים במחבת בת יומא, אע"פ שמקונחות הרי הם אסורות, כי המים נאסרין ע"י פליטת שתיהן וכאילו הוא בשר וחלב וחוזרים ונבלעים בקערות. ורבינו הרמב"ן ז"ל כתב דהא ליתא. מבואר דהמחלוקת בין התרומה לרמב"ן היא רק אם הודחו קערות בשר וחלב יחד, אבל לגבי נ"ט בר נ"ט אם מותר לכתחילה ליכא פלוגתא בינהם ושרי לכתחילה. מדכתב בדעת התרומה "ואע"ג" דנ"ט בר נ"ט מותר, דאי ס"ל בתרומה שרק לאוכלן מותר אבל להעלותן לכתחילה אסור, מה חידש בדברי התרומה? כו"ע סברי דלאוכלן בכותח שרי, כלשון הגמ', אלא ודאי דס"ל בדעת התרומה דנ"ט בר נ"ט שרי לכתחילה, ואע"ג דשרי לכתחילה, מ"מ כאשר מדיח יורה חולבת בקדרה בשרית, כיון ששני הטעמים נפגשים יחד ס"ל לאסור. מבואר דגם הריטב"א סבר בדעת התרומה דנ"ט בר נ"ט שרי לכתחילה.

ועוד כתב התרומה שם בסי' ס, על הגמ' בע"ז (עו.) שבכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו, ואם בישל בה שלמים האידנא ובשל בה שלמים גם למחר. והשתא והלא מביא קדשים לידי פיגול, דשלמים דלמחר לא יוכל לאוכלם בלילה שאחרי כן מפני שלמים דהאידנא שבלוע בהם שאז כלה זמנם, וא"כ ממעט זמן אכילתם. ואם נאמר שאפי' בנתבשלו שייך נ"ט בר נ"ט אתי שפיר (דלא אמרי' דקא ממעט באכילת שלמים דהאידנא משום דטעם שני הוא ונתבטל קודם שיבוא לידי פיגול) עכ"ל. וכן כתבו התוס' חולין קיא: ד"ה "הלכתא", והרא"ש חולין קיב., ומוכח להדיא שמותר לכתחילה לגרום לנ"ט בר נ"ט, שהרי היו מבשלים לכתחילה שלמים שנשחטו היום, בקדרה שבישלו בה שלמים שנשחטו אתמול, משום דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא. וכן בערך השולחן (סי' צה אות ה) הוכיח כן מדברי התוס', הרא"ש והתרומה, שמותר לכתחילה לגרום לנ"ט בר נ"ט, והראיה היא מהא דאמרי' בגמ' דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו, וכן בשו"ת שמע שלמה, להרב שלמה עמאר שליט"א (ח"ב סי' ה) כתב להוכיח כן, וכן בשו"ת תפילה למשה, להרב משה לוי זצ"ל (יו"ד סי' יב אות ג) הביא את דברי הערך השולחן הנ"ל.

ולפי"ז אין ספק כלל בדברי התרומה אי ס"ל דמותר לכתחילה לגרום לנ"ט בר נ"ט או רק בדיעבד, שהרי מפורש בדבריו דשרי לכתחילה, וזה ממש כדברי הב"י דהיה פשוט לו שזו דעת התרומה.

וכן הב"י (סי' פט) בד"ה "כתב", הביא את דעת רבינו שמשון שהיה מתיר בסכין של בשר לחתוך בו לחם ולאכול עם גבינה, משום דהוי נ"ט בר נ"ט, מבואר דס"ל דשרי לכתחילה לגרום לנ"ט בר נ"ט.

ואף שהטור בסי' צז ס"ב כתב וז"ל: אין טחין את התנור באליה ואם טח כל הפת אסורה אפי' לאכלה לבדה, אלא אם כן הסיק התנור תחילה יפה שאז פלט הכל. ע"כ. ומבואר דבעי היסק כדי להכשיר התנור. מ"מ כיון דרוב ככל הראשונים לא סברי הכי, לכן לפרש את הגמ' כדבריהם.

ומבואר מכל הראשונים הללו דפשיטא להו דנ"ט בר נ"ט שרי אפי' לכתחילה, ורק הסמ"ק דייק מלשון הגמ' דגים שעלו בקערה, דמשמע דיעבד אבל לכתחילה לא, ונמשכו אחריו הגהמ"י, רבינו ירוחם, ועוד.

ב. בביאור דברי הב"י והשו"ע.

הב"י (בסי' צה) הביא את דברי התרומה שחולק על הסמ"ק, רבינו ירוחם והגהמ"י, וס"ל דנ"ט בר נ"ט שרי לכתחילה, וכן מבואר בבדק הבית שדחה את דברי רבינו ירוחם וכתב- ואין דבריו נראים, אלא לכתחילה נמי מותר לבשל בכלי של חלב דבר שרוצה לאכול עם בשר כנ"ל. וזה משום דפשיטא ליה לב"י דנ"ט בר נ"ט שרי לכתחילה, ומשו"ה אף שהתרומה הוא לכאורה יחיד נגד הסמ"ק, הגהמ"י ור' רוחם, כיון שדבריו מסתברים יותר פסק כמותו, משום שלפי החולקים אין שום הבנה כלל מדוע אסור לגרום לנ"ט בר נ"ט לכתחילה, שהרי טעם שני הוא קלוש מאוד וא"כ מדוע לאסור, ולא נמצא שום טעם בגמ' ובראשונים לאסור זאת, ודין זה חשוב כפרה אדומה שאין לה טעם, גזירה גזרתי וחוקה חקקתי ואין לך רשות לערער אחריה. משא"כ התרומה דס"ל ככל הראשונים (שכתבנו לעיל אות א) דנ"ט בר נ"ט שרי אפי' לכתחילה משו"ה פסק כמותו.

ואף שבפרי מגדים (משבצ"ז סי' צה סק"ד) כתב דהטעם שאסור לגרום לנ"ט בר נ"ט לכתחילה הוא משום שחשוב "כמבטל" איסור לכתחילה. ולענ"ד טעם זה קשה, כיון שאין לפנינו שום איסור כרגע, ולכן כתב "כמבטל" שרק נראה כך ולא שמבטל ממש כיון שאין כאן שום איסור .

ועוד נראה לי להביא ראיה להתיר לכתחילה, מהא דאמרי' בזבחים צז. כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו, ומבואר שלכתחילה בישלו שלמים ביום השני אף שעי"כ ביטלו את טעם השלמים של היום הראשון כדי שלא יהא נותר, ולא אמרי' דהוי כמבטל איסור לכתחילה, נמצא שאם בשלמים שכדי שלא יהא נותר (שהוא איסור דאו') מותר לכתחילה ע"י בישול של שלמים באותה קדרה לבטלו, כ"ש בדגים שיש בהם טעם שני של בשר ולא יהיו איסור כלל, שמותר לכתחילה לבשלם בקדרה בשרית ע"מ לאוכלם עם כותח. ועיין בפרי חדש (סי' צה סק"א) שכתב שטעם האיסור הוא משום הרחקה. ועל טעמו אנו שואלים מה ראו חכמים לגזור כן.

והנה בשו"ע (סי' צה ס"א) כתב דגים "שנתבשלו או שנצלו" בקדרה של בשר וכו'. ומשמע שדין זה הוא רק בדיעבד וכמו שרצו כמה מהאחרונים ללמוד, וכן בסעי' ב כתב ביצה "שנתבשלה" במים בקדרה חולבת מותר לתת אותה בתוך התרנגולת. וגם זו לשון של דיעבד. וכן בסעי' ג כתב, קערות של בשר "שהודחו" ביורה חולבת בחמין שהיד סולדת בהן אפי' שניהם בני יומן מותר דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא. וגם בסעיף זה הלשון היא דיעבד, וכן בסי' צד ס"ט כתב "בשלו" דבש במחבת של בשר בת יומא והוריקוהו חם בקערה של חלב בת יומא מותר משום דהוי נ"ט בר נ"ט דהתירא. והוא ג"כ לשון של דיעבד. ומחמת זה רצו לומר האחרונים שהשו"ע חזר בו ממ"ש בבדק הבית, וס"ל שרק בדיעבד שרי אבל לכתחילה לא. אולם אחר העיון במקורות הפוסקים נראה לדעתי שאי אפשר לומר כך בדעת השו"ע.

ידועים דברי האחרונים שכדי לדעת מה דעתו של השו"ע צריך לעיין בב"י ובמקורות הפוסקים ואין לסמוך על מה שכתוב בשו"ע, כמ"ש המהרש"א בחידושי אגדות למס' סוטה (כב.), וכן כתב הגאון בעל הסמ"ע בהקדמתו לחיבור הפרישה בזה"ל: וגם אל חיבור השולחן ערוך שחיברו הגאונים ומהרי"ק ומור"ם שמתי ליבי ודעתי וללמוד מהם דעה ובינה באתי, וראיתי שדעת הגאונים מהרי"ק ומור"ם היתה רצויה, רק שעיני רוב המעיינים בו היא סמויה, כי כונתן היתה שלא יפסקו מתוכן כי אם מי שלמד תחילה דברי בעל הטורים עם פירוש הבית יוסף, וידע מתוכם מקור כל דין וטעמו מהתלמוד ומגדולי המחברים. וא"כ כדי לדעת בדיוק מהי סברתו של מרן השו"ע, ומה פסק להלכה חייבים ללמוד את הב"י ואח"כ את השו"ע, וע"כ נפרש סעיף סעיף בב"י ובשו"ע סימן צה, ובכך נדע מהי דעתו להלכה ולמעשה.

בסעיף א' כתב השו"ע, דגים שנתבשלו או שנצלו וכו'. ובפשטות נראה דלשונו מורה על דיעבד, אולם ידוע דדרכו של השו"ע להעתיק את לשון הגמ' או הפוסקים, ואין דרכו לנסח מעצמו את ההלכה, וכיון שזו לשון הגמ' "דגים שעלו", השו"ע נגרר אחריה וכתב דגים שנתבשלו או שנצלו. שהרי כבר הוכחנו דמ"ש דגים שעלו זה לאו דוקא אלא אפי' לכתחילה, כמו שהיה פשוט לכל הראשונים בסוגיית הגמ' בפסחים (ל.), וכיון שבב"י ובבדק הבית ס"ל להתיר נ"ט בר נ"ט גם לכתחילה, א"כ ה"ה במ"ש בשו"ע דגים שנתבשלו או שנצלו, דשרי לכתחילה כדברי התרומה שפסק בב"י, וא"צ להדחק ולומר דמרן חזר בו. ועוד כתב בשו"ת שמע שלמה להרב שלמה עמאר שליט"א (ח"ב סי' ה) דהב"י לא רצה לשנות מלשון הגמ' ולכתוב לשון של לכתחילה, דאם היה עושה כן, היינו חושבים שכל אותם ראשונים שהביא בד"ה "דגים" שהם הרמב"ם, הרשב"א, הר"ן ועוד, סוברים דנ"ט בר נ"ט הוא רק בדיעבד, שהרי כתבו בלשון דיעבד, לכן השו"ע כתב כלשון הגמ' "וסמך" עלינו שנראה כיצד הוא ביאר בב"י ושם הוא סובר שמותר גם לכתחילה וכן כל אותם ראשונים.

בסעיף ב' כתב השו"ע, ביצה שנתבשלה במים בקדרה חולבת מותר לתת אותה בתוך התרנגולת אפי' לכתחילה ע"כ. והנה אף שלשון השו"ע מורה על דיעבד, מ"מ דין זה מקורו מתשובת הרשב"א (ח"א סי' תקטז) והב"י הביא את תשובת הרשב"א הנ"ל, וכבר הוכחנו שהרשב"א בתשובה סובר שלכתחילה מותר לגרום לנ"ט בר נ"ט, שהרי למד דין זה מקדשים, דאמרי' כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו, וכשם שבקדשים התירו נ"ט בר נ"ט לכתחילה אע"פ שבלוע בקדרה טעם נותר, ה"ה בבשר וחלב, וכתב שם הרשב"א, שבשני דברים שייך נ"ט בר נ"ט בבשר וחלב וקדשים, ואם בקדשים שרי לגרום לנ"ט בר נ"ט לכתחילה ה"ה בבשר וחלב, וכמו שהוכיח כן ערך השולחן לר' יצחק טייב (סי' צה) מגמ' זו. וא"כ מ"ש בשו"ע ביצה שנתבשלה וכו' שזה לשון של דיעבד, זה משום שהשו"ע העתיק את לשונו של הרשב"א בתשובה כדרכו בקודש, אבל אה"נ שדעת הרשב"א והשו"ע דשרי לגרום לנ"ט בר נ"ט לכתחילה.

בסעיף ג' כתב השו"ע, קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת בחמין שהיד סולדת בהן אפי' שניהם בני יומן מותר משום דהוי ליה נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא. ע"כ. ומדכתב קערות של בשר "שהודחו", משמע דזה רק בדיעבד. אולם בב"י (ס"ג) ביאר אחרת, בתחילה הביא את דעת התרומה ודעימיה שאוסרים, ואילו הרשב"א, הרמב"ן והרא"ש, חולקים וס"ל דקערות שהודחו דינם כמו דגים שעלו בקערה שמותר, וכתב בבדק הבית ולעניין הלכה כיון שהאחרונים מסכימים להתיר ומסתבר טעמייהו הכי נקטינן. ומבואר דהב"י פוסק כהרמב"ן, הרשב"א והרא"ש, וכפי שהוכחנו בדברי הראשונים הללו לעיל דסברי דנ"ט בר נ"ט שרי אפי' לכתחילה, וא"כ מ"ש בשו"ע קערות שהודחו, זה משום שהעתיק את לשון הטור כדרכו בקודש, ואה"נ דשרי אפי' לכתחילה.

נמצא שבסעיפים א', ב', וג' אף שהשו"ע כתבם בלשון של דיעבד, מ"מ ס"ל להלכה דשרי לכתחילה, ורק משום שהעתיק את לשון הגמ' או הפוסקים כתבם בלשון של דיעבד.

אלא שהשו"ע בסי' תנב ס"ב כתב וז"ל: יש ליזהר מלהגעיל כלי בשר וכלי חלב ביחד אא"כ אחד אינו בן יומו. ע"כ. ומבואר בדעת מרן דלכתחילה אין לגרום לנ"ט בר נ"ט. ובשו"ת שמע שלמה, הרשל"צ הרב שלמה עמאר שליט"א (ח"ב סי' ה) ד"ה "אלא דיש", כתב לבאר ע"פ הפרי חדש (צה ס"ק י"א) דאף שמרן בב"י פסק להתיר בסי' צה ס"ג כמ"ש בבדק הבית, מ"מ כיון שרבים מהפוסקים אוסרים בזה לגמרי, אז אע"פ שדעת מרן בסי' צה להקל, מ"מ כאן אסר לכתחילה, כדי לחוש לדעת כל הני רבוותא- התרומה, הסמ"ג והתוס', וכמו שביאר דעתו בהלכות פסח סימן תנב ס"ב, אבל בדגים שעלו בקערה דבדיעבד מותר לכו"ע ולית מאן דפליג בזה, רק דיש מחמירים שלא לגרום לנ"ט בר נ"ט לכתחילה, ובב"י מתיר לגמרי, פשוט הוא שמתיר גם לכתחילה, כיון שדגים שעלו בקערה זה דינא דגמ' והמחלוקת היא בלכתחילה, ואילו קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת וכו', הוא דין שהוזכר בראשונים. וכיון שיש ראשונים שסוברים שהקערות אסורות אפי' בדיעבד לכן חשש להם מרן והחמיר בסי' תנב, אבל אין זה אומר שאסור לגרום לנ"ט בר נ"ט לכתחילה, שהרי בסימן תנב סעי' א' דעת מרן שמותר להגעיל לכתחילה כלי חמץ קודם זמן איסורו אפי' בן יומו, מטעם דנותן טעם בר נותן טעם דהיתרא, ולכן אי אפשר לומר שמרן חזר בו לגמרי. ועוד אפשר לומר שלשון "יש ליזהר" אינו מצד הדין אלא זהירות בעלמא, וכמ"ש במחזיק ברכה סימן תרל סק"א.

וכן בסימן צד ס"ט כתב השו"ע, בשלו דבש במחבת של בשר בת יומא והוריקוהו חם בקערה של חלב בת יומא מותר משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם דהתירא. ומשמע דדין זה הוא בדיעבד ממה שכתב "בשלו" דבש, כלומר לכתחילה לא. אולם המעיין בב"י יראה שמקור דין זה הוא מהמרדכי בפסחים (סי' תקסב) דכתב מעשה בא לפני ר"י, שבשלו דבש במחבת של בשר בת יומא והוריקוהו חם בקערה של חלב בת יומא והתירה משום דשמנונית בדבש הוי נותן טעם לפגם, והביא ראיה לדבר. ואומר הב"י ולי נראה אפי' אם היה נותן טעם לשבח שרי משום דהוי נ"ט בר נ"ט דהתירא ע"כ.

ולפי"ז מה שכתב בשו"ע בלשון של דיעבד הוא משום שדרכו של מרן להעתיק את לשון הראשונים וכמ"ש לעיל, אבל אה"נ שמותר לכתחילה להוריק לקערה, ולא רק שמותר להוריק לקערה חלבית אלא אף לאוכלה עם חלב, וכמ"ש הפרי חדש (סקל"א) שאף לכתחילה מותר לאוכלו עם חלב וכל שכן להריקו לקערה של חלב וכדלקמן בר"ס צה, אלא שנמשך אחר לשון המרדכי, וכן כתב במנחת כהן (חלק הראשון פרק שנים עשר) ד"ה "ודע" שלדעת מרן מותר אפי' לכתחילה אלא שתפס לשון המרדכי.

נמצאנו למדים שלדעת מרן השו"ע מותר לכתחילה לגרום לנ"ט בר נ"ט, ולכן מותר לבשל אורז בקדרה בשרית בת יומא על מנת לאכול אותו עם חלב דהוי נ"ט בר נ"ט, הבשר בקדרה והקדרה באורז ועדיין הכל היתר. וכן פסק בשו"ת יבי"א (ח"ט יו"ד סי' ד), בשו"ת שמע שלמה (ח"ב סי' ה) ובשו"ת תפילה למשה (ח"ב סי' יב).

ולכן מותר לחמם קציצות בשר במיקרוגל (באופן שהמיקרוגל נשאר נקי), ולאחר מכן לחמם פרוסת לחם כדי לאוכלה עם חלב, דהוי נ"ט בר נ"ט ומותר לכתחילה.

וכן מותר לאפות בתנור בורקס עם בשר, ולאחר מכן לאפות בו עוגה פרווה (באופן שהתנור נשאר נקי), ולאכול את אותה עוגה עם חלב, או נס קפה וכדו', דהוי נ"ט בר נ"ט הבשר בתנור והתנור בעוגה ועדיין הכל היתר.

ולפי"ז מה שמצוי במאפיות שתולים שלט בכניסה למאפיה שהעוגות והבורקסים הינם "בחזקת חלבי" וכדו', כיון שעוגות הפרווה ועוגות הגבינה נאפו בזה אחר זה באותו תנור. לדעת מרן השו"ע אין לזה יסוד כלל, דכיון שהעוגות נאפו בתנור בנפרד ולא יחד עם העוגות החלביות, א"כ שפיר הוי נ"ט בר נ"ט שמותר לכתחילה, החלב בתנור והתנור בבורקס ועדיין הכל היתר, ומותר לאכול בורקס זה בסעודה עם בשר.

אולם מסעדה המוכרת מאכלי בשר וגם מאכלי פרווה כמו פלאפל, צ'יפס וכדומה, וכתוב על מאכלי הפרווה שהם "בחזקת בשרי", דהיינו שבאותם מלקחיים שלוקח המוכר את הבשר, לוקח בהם גם את הפלאפל, ואינו נזהר לקחת במלקחיים אחרות, יש להבהיר להם שאינם עושים כראוי, אלא ייחדו לעצמם מלקחיים אחרות למאכלי פרווה. ומכל מקום אם אינם נזהרים בזה, לא יאכל חלב יחד עם הפלאפל, אולם לאחר שאכל את הפלאפל, רשאי לאכול חלב, אף ללא המתנת שש שעות. (קונטרס כשרות המטבח).

ג. בדברי הזבחי צדק והכה"ח.

הזבחי צדק (סי' צה אות ב) כתב שאע"פ שמרן בבדק הבית דחה את דברי רבינו ירוחם, וכתב שמותר לבשל לכתחילה מאכלי פרווה בכלי של בשר על דעת לאוכלם בכותח, מ"מ כיון שבשו"ע כתב דגים שנתבשלו או שנצלו בקדרה של בשר מותר לאוכלם בכותח, משמע שלא התיר אלא בדיעבד, שאם לא כן היה לו לבאר, והואיל וכתב היד מלאכי (בכללי השו"ע אות טו) בשם הכנה"ג שהשו"ע חיברו מרן אחר בדק הבית, וכן הסכים מרן החיד"א בשם הגדולים, שמע מינה שמרן חזר בו בשו"ע וס"ל להחמיר, ונמשך אחריו הכה"ח (סי' צה).

בשו"ת יבי"א (ח"ט יו"ד סי' ד אות ב) כתב שאין דבריהם מוכרחים, דמרן בשו"ע תפס כלשון הגמ' דגים "שעלו", וכתבו הפוסקים שה"ה נצלו או נתבשלו, ולדעת מרן הב"י הכל לכתחילה ולאו דוקא דיעבד, וא"כ אין לנו שום ראיה לומר שמרן חזר בו. ועוד דלאו מילתא פסיקתא היא שמרן חיבר את השו"ע אחר בדק הבית, שהרי האליה רבה (או"ח קא סק"ג) ס"ל שבדק הבית נתחבר אחר השו"ע, והביאו החיד"א במחזיק ברכה (סי' קא סק"א) ד"ה "ומבין" וז"ל: ומבין ריסי עיניו של הא"ר ניכר שתפס במושלם שספר בדק הבית חיברו מרן אחר שחיבר את ספר השו"ע, וזה כאשר צידדתי בקונטרס שם עולם, אלא שהכנה"ג פשיטא ליה איפכא ע"כ. וכן נראה מדברי המטה יהודה (סי' תסב), והשולחן גבוה (יו"ד סי' רסב ס"ק יד). וא"כ מבואר דלא מוכרח כלל שחיבור השולחן ערוך נתחבר אחר בדק הבית.

ואמרתי להביא ראיה ברורה לכך שהשו"ע סובר שנ"ט בר נ"ט מותר לכתחילה, אף אם נאמר שחיבור השו"ע נכתב אחר שכתב את חיבור בדק הבית, שהרי בסי' תנב ס"א כותב השו"ע וז"ל: יש ליזהר להגעיל קודם שעה חמישית כדי שלא יצטרך לדקדק אם הכלים בני יומן או לאו, או אם יש שישים במים נגד כלי שמגעיל או לא, וכו'. מבואר להדיא בדברי השו"ע שמותר לכתחילה להגעיל כלים קודם שעה חמישית ואין צריך ליזהר בכל הדברים שכתבנו, משום דאז הלא הוא עדיין זמן היתר חמץ והוי ליה נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא, וכמ"ש המשנ"ב שם סק"א וסק"ג, דעניין הגעלה הוא שרתיחת המים מוציא הבלוע בכלי, אלא שיש לחוש שאח"כ הכלי יבלע חזרה מה שפלט, ומשו"ה אם הוא קודם שעה חמישית שהוא עדיין זמן היתר אף אם יבלע מה שפלט הוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא ושרי.

ולכן אם דברי הזבחי צדק והכה"ח נכונים שמרן בשו"ע חזר בו ממ"ש בבדק הבית, היה צריך לכתוב זאת בלשון של דיעבד שהרי לדבריהם חזר בו בשו"ע בסי' צה ס"א וס"ל להחמיר בנ"ט בר נ"ט. אלא ודאי דס"ל למרן שמותר לכתחילה לגרום לנ"ט בר נ"ט, וכמו שהוכחנו זאת בסי' צה סעיפים א', ב' וג' שבשלושתם מבואר להדיא בב"י דפסק כהראשונים דס"ל שמותר לכתחילה לגרום לנ"ט בר נ"ט, ומה שכתב בשו"ע בלשון דיעבד, היא דרכו בקודש להעתיק לשונות הפוסקים וכמו שהוכחנו זאת לעיל.

וכן בסי' תנב ד"ה "ואדוני אבי" ז"ל, ס"ל להב"י דשרי לכתחילה דכתב, קודם זמן איסורו יכול להגעיל אפי' כלי בן יומו וכו', וכן כתבו התוס' פרק כל הבשר (חולין קח: ד"ה "נפל"), ובסוף ע"ז (עו.) ד"ה "מכאן" וז"ל: אבל כשמגעילין כלי חמץ בערב הפסח בד' שעות דשעת היתר הוא, יכול להגעיל אפי' כלי בן יומא בפחות משישים, דהוי נ"ט בר נ"ט של היתר, החמץ בקערה וממנו למים ומן המים חוזר ונבלע בקערה ועדיין הכל היתר. ועוד, כי יותר מתקלקל טעם חמץ בכלי שאין ראוי לאכילה ממה שמתקלקל טעם בשר בדגים שנתבשלו אחריו, לפי שהדגים ראויין לאכילה והבשר נותן בהם טעם לשבח. ע"כ. ומבואר להדיא דס"ל להתוס' דשרי לכתחילה לגרום לנ"ט בר נ"ט, וכמו שהוכחנו לעיל דס"ל מכמה מקומות בש"ס, מפסחים ל: בעניין התנור, וכן מע"ז עו: בכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו, וכמ"ש בחולין קיא: ד"ה "הלכתא", וכ"כ הרא"ש סוף ע"ז (פ"ה סי' לו) וז"ל: אבל בערב הפסח קודם ארבע שעות היתר הוא מותר להגעיל אפי' בן יומו והוי נ"ט בר נ"ט, הכלי במים וחוזר ונבלע בכלי וכולן היתר, "והוי כמו" דגים שעלו בקערה שמותר לאוכלן בכותח, ואפי' לדברי המפרשים עלו אין נתבשלו לא, הכא שרי, דהתם הבשר הנבלע בדגים חשוב טעם, כי נבלע אוכל באוכל, שהדגים ראויין לאכילה והבשר נותן טעם בהן לשבח, הילכך אסור לאוכלו בכותח אם נתבשלו בקדרה, אבל הכא טעם החמץ הנפלט מן הכלי למים וחוזר ונבלע בדופני הכלי, אין חשוב טעם שיחזור ויפלוט בפסח בתוך התבשיל עכ"ל. כלומר הרא"ש מדמה להדיא הגעלת כלים קודם שעה חמישית, לדגים שעלו בקערה, דכשם שבדגים שעלו בקערה דהוי נ"ט בר נ"ט ושרי לכתחילה, ה"ה דשרי לכתחילה להגעיל כלים בני יומן קודם שעה חמישית, ואפי' שאין שישים במים כיון דהוי נ"ט בר נ"ט, וכדבריהם פסק בשו"ע סי' תנב ס"א.

ומכל הלין מבואר להדיא בדברי הב"י, בבדק הבית ובשו"ע שמותר לכתחילה לגרום לנ"ט בר נ"ט, ולכן מותר לכתחילה לבשל בקדרה בשרית מאכל פרווה על מנת לאוכלו עם מאכל חלבי.

תשובה: מותר לכתחילה לבשל אורז או כל מאכל אחר פרווה בקדרה בשרית שהיא בת יומא על מנת לאוכלו בחלב.

וכן מיקרוגל לאחר שחיממו בו בשר (באופן שנשאר נקי) מותר לכתחילה לחמם בו פיתה על מנת לאוכלה עם גבינה.

וכן תנור שאפו בו בורקס בשרי מותר לכתחילה לאפות בו עוגת טורט פרווה על מנת לאוכלה עם נס קפה. וזה משום שמותר לכתחילה לגרום לנ"ט בר נ"ט כדעת השו"ע (בסימן צה ס"א).

אולם לאשכנזים אין לעשות כן וכדברי הרמ"א שהחמיר בזה, ורק אם כבר בישל את האורז בדיעבד בקדרה בשרית, וגם נתן בדיעבד את האורז בחלב, רק אז יהיה מותר לאוכלו עם החלב. אבל לכתחילה אין לבשל את האורז בקדרה בשרית או אפי' לתת אותו בחלב על מנת לאוכלם יחד. (ש"ך צה סק"ג).

תוכן העניינים

ספר מנחת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה