איסור והיתר - חתיכה נעשית נבילה · עיקרי הסוגיא בקיצור
איתא במשנה פסחים (כא.) כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה לחיה ולעופות ומוכר לנוכרי ומותר בהנאתו וכו'. ובגמ' כא: אמרי' ומותר בהנאה פשיטא, לא צריכא שחרכו קודם זמנו, וקמ"ל כדרבא, דאמר רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאה אפי' לאחר זמנו (תוך הפסח). וביארו התוס' ד"ה "חרכו" כגון שנפסל לאכילת כלב, וכ"כ הרא"ש (פ"ב סי' א'), הר"ן (דף ה:) ד"ה "גמ'", והרמב"ם (פ"ד מהל' חמץ ומצה הי"א).
ושאל הר"ן (דף יג:) ד"ה "ת"ר" לבאר מדוע בפסח צריך להגיע למצב שאינו ראוי לכלב, ואילו בשאר איסורי תורה סגי באינו ראוי לאדם, וכמו שלמדנו מנבלה שאם אינה ראויה לגר מותרת. וביאר שכיון שראוי לחמע בה עיסות אחרות משו"ה אסור, שהרי שאור לא חזי לאכילה ואפ"ה אסריה רחמנא.
נחלקו הראשונים בחמץ שחרכו קודם זמנו ומותר בהנאה לאחר זמנו, האם זה רק בהנאה או אף באכילה. הר"ן שם (דף ה:) כתב דהוא הדין באכילה, ומ"ש בהנאה זה לאו דוקא, דכיון שאין דרך בנ"א לאכול חמץ חרוך משו"ה כתוב שרי בהנאה, אבל אה"נ דה"ה באכילה, וכ"כ בבעל המאור. אבל הרא"ש (פ"ב סי' א') הביא בשם הרב הברצלוני דלא הותר אלא בהנאה אבל באכילה אסור, דכיון שאכלו אחשביה לחמץ, וכ"כ הטור.
השו"ע (סי' תמב ס"ט) פסק כדברי הרא"ש וז"ל: חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו ונפסל מאכילת כלב וכו', מותר לקיימו בפסח ע"כ. וה"ה שמותר בהנאה אבל באכילה לא וכמ"ש הט"ז (סק"ח) דאף שאינו ראוי לאכילה מ"מ איהו אחשביה אכילה, אלא שאינו חיוב מדאו' אלא מדרבנן, וכן פסק המשנ"ב (סי' תמב סקמ"ג).
ולעניין תרופות בפסח שמעורב בהם חמץ, לכאורה יש לומר כיון שבולען אמרי' אחשביה ויש לאסור לחולה לבולען בפסח.
החזו"א (חאו"ח סי' קטז אות ח') כתב שאם מעורבים בדברים שאינם ראויים לאכילת אדם אין בהם משום חמץ כדין נפסל מאכילת אדם, כיון דא"א להפריד הקמח וגם אינו ראוי לחמע בו עיסות אחרות, ועוד שלא שייך אחשביה כיון דדעתו על הסמים ולא על החמץ ומשו"ה מותר. אלא שבסוגריים כתב דכיון שמערב בהם החמץ בידיים ע"מ לאוכלו יש לאסור. מבואר דהחזו"א מסתפק בדבר. מ"מ בספר אורחות רבינו מבואר דלמעשה החזו"א התיר את התרופות בפסח. ומבואר דצד ההיתר הוא משום שדעתו על הסמים ולא על החמץ.
האגרות משה חאו"ח (ח"ב סי' צב) כתב דטעם ההיתר הוא משום שבולעו לרפואה, דאחשביה שייך רק בכונת אכילה, וכאן אין כונתו לאכילה אלא לרפואה.
הנפק"מ ביניהם היא כאשר צריך להתרפאות מדבר שכולו חמץ ללא תערובת ואינו ראוי לאכילת כלב. לדעת החזו"א אסור כיון שאסור להתרפאות מחמץ, ולדעת האג"מ מותר כיון שאינו מתכוין לאכילה אלא לרפואה.
בשו"ת יחוה דעת (ח"ב סי' ס') כתב שמותר לבלוע הגלולות הללו כיון דלא שייך אחשביה בחמץ ע"י תערובת, דאחשביה שייך רק כאשר אוכל החמץ בעין כמ"ש הרא"ש והשו"ע, אבל בתערובת לא.
כל הנידון הנ"ל שמותר לקחת גלולות שמעורב בהם חמץ הוא דוקא לחולה שאין בו סכנה, והגדר של חולה שאין בו סכנה הוא כמ"ש השו"ע בסי' שכח סעי' יז שנפל מחמת חוליו למשכב, ולא רק מיחוש בעלמא של כאב ראש, ולכן אם יש לו רק כאב ראש, או כאב שיניים אין להתיר לו לקחת כדורים כאלו שמעורב בהם חמץ אף שהם מרים ואינם ראויים לאכילת אדם, דמה שהתירו להתרפאות מאיסורין שלא כדרך הנאתן זה רק לחולה שאין בו סכנה, אבל מיחוש בעלמא חשוב כבריא.
בדין חומרי ניקוי
במשנה כתוב חמץ שנתעפש או נחרך קודם זמנו מותר בהנאה בתוך הפסח, אבל באכילה אסור כדעת הרא"ש שכן פסק השו"ע סי' תמב ס"ט.
ונחלקו הפוסקים האם דין השו"ע שייך גם בחומרי ניקוי שאינם ראויים לכלב או לא.
בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג (חלק רביעי סי' כב אות ו') יצא לדון בעניין חומרי ניקוי, וכתב דהא דקיי"ל שאם נפסל מאכילת כלב לא מיקרי אוכל ומותר בהנאה, היינו רק כשנפסל באופן שנתקלקל, אבל אם נפסל באופן שעירבו אותו בדברים הפוגמים אותו, כיון שאפשר להפרידו מהתערובת ע"י אמצעים כימיים מיקרי אוכל ואסור להנות ממנו, דמה שמותר זה רק אם נפסל מעצמו ולא שפסלו אותו.
אולם בשו"ת חזון נחום (סי' מו) חולק עליו וסובר דכיון שאינו מצווה לבער חמץ זה, ממילא לא שייך לומר דכיון שאפשר להפרידו ע"י כימיה אסור, דבתר השתא אזלינן, וכעת אינו ראוי לאכילת כלב ולכן מותר להנות ממנו, ולפי"ז כל חומרי הניקוי למיניהם כיון שאינן ראויים לאכילת כלב מותרים בהנאה.
נמצא דפליגי אי בתר השתא אזלינן כהחזון נחום והאור לציון, ולשיטתם כל חומרי הניקוי שפסולים מאכילת כלב אינם צריכים הכשר לפסח. או בתר מעיקרא אזלינן, שמעיקרא נכנס לתערובת חמץ ראוי לאכילה ואסור וכהדברי מלכיאל, וכדבריו פסקו החזו"א, הגרי"ש אלישיב זצ"ל ובספר חוט השני, ולשיטתם ראוי להחמיר לקחת חומרי ניקוי עם הכשר לפסח.
משחות, וקרמים וסבונים.
הש"ך בנקודות הכסף (סי' קיז אות ב') כתב להחמיר שלא לרחוץ בבורית (סבון) הנעשית מחלב, וכן החמיר בביאור הגר"א (או"ח סי' שכו ס"י) מטעם דסיכה כשתיה ואסור מדרבנן, והביא דבריהם בביאור הלכה ד"ה "בשאר חלב".
אולם הפר"ח (סי' קיז סק"ד) חולק וסובר דכיון שהוא פגום שרי, וכ"כ בערוה"ש להתיר לרחוץ בבורית. ולפי"ז כל המשחות והתמרוקים הפגומים ואינם ראויים לאכילת כלב מותרים וא"צ לחזר אחר כשרות טובה לפסח, ועוד דלא אמרי' סיכה כשתיה, דסיכה כשתיה שייך רק בדבר הראוי לאכילה ולא בדבר הפגום, כמ"ש באורל"צ.
ולאותם פוסקים שחוששים לדעת הדברי מלכיאל שכל שאפשר ע"י כימיה להפריד החמץ מהתערובת וחמץ זה יהיה ראוי לאכילת אדם, יש להחמיר גם כאן ולקנות משחות, קרמים וסבונים עם כשרות לפסח.
משחת שיניים
השו"ע (סי' תמב ס"י) פסק כדברי התרומת הדשן שמותר לכתוב בדיו המבושל בשכר שעורים, וכתב במג"א דלא חיישינן שיתן קולמוסו בפיו, ואף שחמץ שנפסל מאכילת כלב אסור באכילה דאחשביה מ"מ במקום שנתן שלא בכונה ליכא קפידא, דדוקא לאוכלו בכונה אסור משום אחשביה אבל שלא בכונה לא.
ולפי"ז משחת שיניים ואודם אף אם יבלע מהם קצת, כיון שזה קרה שלא בכונה שרי ולא אמרי' אחשביה וכן פסק באור לציון.
וגם כאן לאותם פוסקים שחששו לדברי מלכיאל שכל שע"י כימיה אפשר להפריד החמץ והוא יהא ראוי לאכילה, גם כאן יש להחמיר ולקנות משחת שיניים הכשרה לפסח.
בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען
סוף הספר