איסור והיתר - חתיכה נעשית נבילה
סימן ל - בדין חתיכה נעשית נבילה
א. בביאור פלוגתת רש"י והתוס'.
ב. בביאור דברי רש"י.
ג. בביאור פלוגתת הר"ן והתוס' בסוגיין.
ד. עיקרי הסוגיא בקיצור.
א. בביאור פלוגתת רש"י ותוס'.
המשנה בחולין אומרת (קח.) טיפת חלב שנפלה על החתיכה אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה אסור. ניער את הקדרה אם יש בה בנותן טעם באותה קדרה אסור. ובגמ' אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה.
(להבנת הסוגיא יש לדעת שהסוגיא נחלקת לשניים, החלק הראשון הוא היכן היתה אותה חתיכה שנאסרה, כולה מחוץ לרוטב, או שמקצתה בתוך הרוטב, ואת זאת נסביר כעת, והחלק השני של המשנה הוא, לאחר שנאסרה החתיכה מה דינה, האם היא נבילה ממש, או לא, ואת זאת נבאר בסעי' ג'.)
רש"י פירש טיפת חלב, שנפלה על החתיכה בתוך הקדרה על אחת מן החתיכות. ומיירי בחתיכה שנמצאת ברוטב אלא שחלקה העליון מחוץ הרוטב. התוס' ד"ה "טיפת" כתבו כשהחתיכה כולה חוץ לרוטב איירי. דהיינו שהחתיכה שעליה נפלה טיפת החלב כולה מחוץ לרוטב והיא מונחת ע"ג חתיכה שמקצתה בתוך הרוטב. ויש לבאר, מה ראו לפרש דמיירי בכולה חוץ לרוטב, דאין זו פשטות המשנה.
המשנה בדף צו: אומ', ירך שנתבשל בה גיד הנשה, אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה. בתוס' ד"ה "אם" כתבו דמשמע קצת שאין הרוטב מסייע ולא שאר החתיכות אם יש בהם לבטל הגיד, אלא הירך לבדו, מדלא קאמר אם יש "בהן" וברוטב בנותן טעם וכו'. ומבואר דהגיד והירך נמצאים בתוך הרוטב, ואפ"ה אין הרוטב מצטרף לבטל טעם הגיד. ואומ' התוס' דלפי פרש"י בדף קח: ניחא, דקאמר בגמ' לא שנו אלא שניער וכיסה, אבל לא ניער וכיסה חתיכה עצמה נעשית נבילה וכו', ופרש"י דכי ניער הקדרה מוליך הוא הטיפה בכל הקדרה ומסייע כל מה שבתוכה לבטל הטיפה, וכן כי כיסה הקדרה עולות הרתיחות משוליה לפיה ומוליכות הטיפה בכל הקדרה, משמע שר"ל שאפי' החתיכה שנפלה הטיפה עליה מקצתה בתוך הרוטב, אי לא ניער וכיסה אין מסייע הרוטב והחתיכות האחרות לבטלה, ומיירי הכא בשלא ניער וכיסה. וביאר המהרש"א שם דהתוס' למדו כן ברש"י מדהצריך רש"י בדף קח: ד"ה "ניער", במכסה, שמי השוליים עולין עד לפיה ויורדין, ולא סגי ליה במעלה הרתיחה במקצת החתיכה, ומשו"ה למדו ברש"י דפירש המשנה בדף קח. דמיירי בחתיכה שחציה בתוך הרוטב וחציה השני מחוץ לרוטב, ואפ"ה אין הרוטב מצטרף לבטל טעם הטיפה, ולכן אמרו התוס' שהמשנה בדף צו: בפשטות היא כפרש"י, שהרי כתוב אם יש "בה" רק בירך לבדה ולא בשאר החתיכות, וזה משום דרש"י ס"ל דכיון שחציה של החתיכה נמצא מחוץ לרוטב, היא חשובה כאילו היא נמצאת מחוץ לקדרה, ולכן אין הרוטב מצטרף לבטל ונידון כבפנ"ע.
אולם לר"י נראה דאם החתיכה שנפל האיסור עליה אם מקצתה ברוטב לא בעינן ניער וכיסה, דכיון שמקצתה ברוטב הרוטב והחתיכות מצטרפות לבטל האיסור, ולכן התוס' בדף קח. הסבירו דמיירי בחתיכה שכולה מחוץ לרוטב, ועל זה אמר התנא שהחתיכה הזו אסורה ואילו השאר מותר, דכיון שהחתיכה האסורה נמצאת מחוץ לרוטב לגמרי, היא אינה אוסרת כלל את שאר הקדרה, ורק באופן כזה אם ניער וכיסה, טיפת החלב מתפשטת לכל הקדרה, ותלוי בנותן טעם. ולפי"ז אם במקצתה ברוטב חשובה כאילו כולה ברוטב, והרוטב והחתיכות מצטרפות לבטל האיסור, מדוע הגמ' צריכה לומר ניער וכיסה, הרי סגי באי מקצתה ברוטב. על כך אומ' התוס', מילתא דפסיקא ליה נקט כשניער וכיסה דאז בכל עניין הרוטב מכסה כל החתיכות ואפי' היתה כולה חוץ לרוטב, ועוד עונין התוס' על קושי הלשון במשנה במ"ש אם יש "בה" דזה קשה לדבריהם, וכתבו היינו דע"י שלא היה בה עם הרוטב שישים לבטל טעם הגיד, משו"ה אסור בנותן טעם.
נמצא א"כ שנחלקו רש"י ותוס' בביאור המשנה. לדעת רש"י הא דאמרי' טיפת חלב שנפלה על החתיכה וכו', מיירי בחתיכה שחציה בתוך הרוטב וחציה מחוץ לרוטב, ובאופן כזה חשובה החתיכה כמחוץ לרוטב ולכן אין הרוטב ושאר החתיכות מצטרפות לבטל את טיפת החלב. ולדעת התוס' מיירי בחתיכה שכולה חוץ לרוטב, שרק באופן כזה חשובה כמחוץ לקדרה, אבל אם חציה בתוך הרוטב וחציה מחוץ לרוטב כרש"י, בכה"ג חשובה כבתוך הרוטב והרוטב ושאר החתיכות מצטרפין לבטל את טיפת החלב.
הא דפירשו התוס' דמיירי בחתיכה שכולה מחוץ לרוטב שזה לא כפשטות המשנה בדף צו: ובדף קח., זה משום שבסברא א"א לומר כפרש"י, שהרי אם חציה בתוך הרוטב אז הרוטב מוליך את טעם טיפת החלב בכל הקדרה וממילא החתיכה צריכה להיות מותרת ואין מה לאוסרה,שהרי בניער וכיסה רש"י מודה שהרוטב מוליך את טעם החלב, א"כ מדוע כשחציה בתוך הרוטב אין הרוטב מוליך את טעם הטיפה, לכן פירשו דמיירי בחתיכה שכולה מחוץ לרוטב, דרק בכה"ג החתיכה אסורה, ושאר החתיכות בקדרה מותרות, אע"פ שאין זה פשטות המשנה.
הב"י (סי' צב), וכן בשו"ע (ס"ב) לא גילה דעתו אי ס"ל כרש"י או כר"י. וכן בסי' קה (ס"ד) הביא דברי רש"י ור"י ולא הכריע. וכתב בכה"ח (סי' צב סק"ה) דמשמע שהשו"ע חושש לב' הסברות, וגם הרמ"א ז"ל בהגה לא גילה דעתו אי ס"ל כרש"י או כר"י משמע דמספקא ליה, כמ"ש הש"ך (סק"ו). ולעניין דינא כתב הזבחי צדק (אות ה') דצריך להחמיר כחומרת שניהם רש"י ור"י. דאם החתיכה כולה חוץ לרוטב, וכגון שהחתיכה שתחתיה מקצתה חוץ לרוטב, ונפלה עליה טיפת חלב זהו אם יש באותה חתיכה שישים לבטל החלב הכל מותר החתיכה והקדרה, ואם אין שישים באותה חתיכה לבטל החלב, אותה חתיכה דוקא אסורה לבדה, וכל מה שיש בקדרה שאר החתיכות והרוטב והמרק הכל מותר, זהו אליבא דכו"ע בין לר"י ובין לרש"י. אלא שנחלקו, כאשר החתיכה מקצתה תוך הרוטב ומקצתה חוץ לרוטב, בהא פסקינן כרש"י שאם אין באותה חתיכה שישים לבטל החלב, אותה חתיכה אסורה, ואין שאר הקדרה מצטרף עימה לבטל החלב, משא"כ לדעת ר"י דבכה"ג הקדרה כן מצטרפת.
ואם אין שישים בכל הקדרה לבטל החלב אסורה כל הקדרה כחומרת ר"י, משא"כ לסברת רש"י בין אם יש שישים ובין אם אין שישים שאר הקדרה מותרת.
ואם אין שישים באותה חתיכה שמקצתה תוך הרוטב לבטל החלב, ויש שישים בכל הקדרה לבטל החלב, בזה אמרי' דאותה חתיכה אסורה אבל שאר הקדרה מותרת כרש"י, דאילו לדעת ר"י אפי' אותה חתיכה מותרת. ועיין ביד יהודה (סי' צב סק"ד) בארוך דסובר שהשו"ע פסק כדעת רש"י.
ב. בביאור דברי רש"י.
בדעת רש"י מבואר שהמשנה מדברת באופן שהחתיכה חציה מחוץ לרוטב וחציה בתוך הרוטב, ואותה חתיכה בלבד נאסרת, אלא לאחר שנאסרת אוסרת את כל הקדרה כולה. וקשה, מדוע רק לאחר שהחתיכה נאסרת אומרים שהקדרה מצטרפת לאסור הכל, ואילו בתחילה כאשר הטיפה נפלה על החתיכה לא מצטרפים את שאר החתיכות לבטל את טעם הטיפה, דממה נפשך, אם מצרפין אז נצרף בין בתחילה ובין בסוף, ואם לא אז גם בסוף לא נצרף. ועיין בדרישה (סי' צב סק"ג) שהקשה כן. דבשלמא לדעת התוס' דבאופן שחציה תוך הרוטב אמרי' דהרוטב מצטרף לבטל טעם הטיפה, ואפי' אותה חתיכה מותרת, אלא לרש"י לא מובן.
ונראה להסביר ע"פ מ"ש התוס' (דף ק.) ד"ה "בשקדם", שאם אין החלב מפעפע מחתיכה לחתיכה א"כ אין אסורה אלא אותה חתיכה שנפל עליה החלב והשאר מותרות, ואם הוא מפעפע מחתיכה לחתיכה (כמו באופן שחציה תוך הרוטב וחציה חוץ לרוטב) א"כ בדין הוא שכל החתיכות מסייעות לבטל, ולא אמרי' שאותה חתיכה שנפל עליה חלב תעשה נבלה מאחר "שסופו להתפשט בכל החתיכות". מבואר מדבריהם דכיון שהטיפה סופה להתפשט בכל החתיכות שבקדרה, אז אע"פ שאותה חתיכה שחציה חוץ לרוטב קיבלה טעם חלב בכולה, ואין בה שישים לבטלה, אפ"ה לא אמרי' חנ"נ בכה"ג וגם אותה חתיכה מותרת, כיון שדנים את אותה טיפה על שם סופה, כיון שעתידה להתפשט במקום שיש שישים כנגדה, אז גם מתחילה אותה חתיכה שקיבלה את הטיפה אינה נאסרת, ולא אמרי' חנ"נ אלא באופן כזה שהיה לטיפה היכן להעצר, וכגון בחתיכה שנמצאת כולה חוץ לרוטב כמ"ש התוס' בדף קח. ד"ה "טיפת", דכיון שאין הטיפה מפעפעת מחתיכה לחתיכה אז אותה חתיכה נאסרת, ואם ניער וכיסה חשובה כנבילה ממש ואוסרת הקדרה, אבל באופן שלטיפה אין "תחנת עצירה" בדרך, כגון שהחתיכה חציה חוץ לרוטב וחציה תוך הרוטב לא אמרי' בכה"ג חנ"נ כיון שסופה להתפשט.
משו"ה התוס' בדף קח. חלקו על פרש"י וסברו דמיירי בחתיכה שכולה חוץ לרוטב, דאי חציה תוך הרוטב, אמרי' שהרוטב מצטרף לבטל אותה, כיון שסופה להתפשט בכל הקדרה.
רש"י מודה לדברי התוס' שאם סופה להתפשט דנים את אותה טיפה על שם סופה וכל הקדרה מצטרפת לבטל את טעם הטיפה, ואם אותה טיפה נעצרת באיזה שהו שלב רק אז אמרי' חנ"נ. אלא דזה שייך רק באופן שהטיפה נפלה על החתיכה וניער מיד שאז אומ' כיון שלא נאסר כלום והטיפה סופה להתפשט, כל הקדרה מצטרפת לבטל את הטיפה, אבל בכה"ג שהחתיכה חציה חוץ לרוטב ס"ל לרש"י שהטיפה מפעפעת עד מה שסמוך לרוטב ושם נעצרת, ומה שנאסר החלק התחתון הוא מדין דבוק, שהוא ממהר לבלוע יותר ולכן נאסרת כל החתיכה, וכמ"ש בפמ"ג (סי' צב סק"ב) בביאור דברי הט"ז, משו"ה מובן מדוע רש"י אומר אם חציה תוך הרוטב אין שאר הקדרה מצטרפת לבטל טעם הטיפה.
ולפי הר"ן ברש"י צ"ל שהטיפה מפעפעת בכל החתיכה כולה ונעצרת בסופה, ואף שסופה נמצא בתוך הרוטב, כיון שפעפעה בכולה נאסרה אותה חתיכה ונעשית חנ"נ, ומה שמשפיעה אותה טיפה על שאר הקדרה זה כבר כח שני לאחר שאותה טיפה נעצרה בסוף החתיכה, ומשו"ה אמרי' חנ"נ, ולא כהתוס' דס"ל שבציור הזה הטיפה אינה נעצרת כלל, וכיון שסופה להתפשט לא אמרי' חנ"נ.
ולפי"ז מובן מדוע לדעת רש"י אין הקדרה מצטרפת לבטל טעם הטיפה, וכן מצטרפת לאסור. דכיון שאותה חתיכה נאסרה ראשונה א"כ אין מה שיתיר אותה, דמה שהטיפה משפיעה אח"כ לקדרה זה לאחר שאותה חתיכה נאסרה כבר מבליעת איסור, וכיון שנאסרה ראשונה אין האיסור יוצא ממנה, ומה שאנו אומ' שהקדרה מצטרפת לאסור הכל, זה משום שאחר שאותה חתיכה נעשית נבילה ממילא היא פולטת איסור נבילה ואוסרת הכל.
ג. בביאור פלוגתת הר"ן והתוס' בסוגיין.
התוס' דף קח. ד"ה "טיפת" חלקו על פרש"י, כמ"ש בתוס' חולין צו: ד"ה "אם", והסבירו דמתני' מיירי כשהחתיכה כולה חוץ לרוטב, ואף על פי שפירוש זה נגד פשטות המשנה בדף צו: וקח., ונגד פשטות הגמ' בדף קח: דאמר מבלע בלע מיפלט לא פליט, משום דלא מסתבר לומר כרש"י דמיירי שחציה תוך הרוטב, דא"כ הרוטב מסייע לבטל הטיפה, וכיון שהסברא נוגדת את הפשט, תוס' נדחקים בפירוש המשניות, דבמתני' דידן (קח.) פירשו דמיירי שכולה חוץ לרוטב, ובמתני' בדף צו. מיירי שלא היה בחתיכה ובשאר החתיכות שישים כדי לבטל את הגיד, משו"ה אם הגיד נותן טעם הכל אסור, ומ"ש אם יש "בה", דמשמע רק בירך, לאו דוקא אלא ה"ה בכל הקדרה. אלא שהוסיפו התוס' דף קח. שמשערין רק באותה חתיכה לבטל הטיפה ולא בשאר החתיכות, משום דחלב מפעפע על כל החתיכה, ואין מפעפע מחתיכה לחברתה אלא ע"י ניעור וכיסוי כדאמרי' בגמ' אילימא לא ניער כלל אמאי כל החתיכות אסורות מיבלע בלע מפלט לא פליט. נמצא דאף שהחתיכה שנאסרה נוגעת בחתיכה שתחתיה, אין חתיכה זו נאסרת דכדי לאסור את החתיכה שתחתיה צריך שהאיסור שהוא החלב יצא מהחתיכה העליונה לתחתונה, וזה נעשה רק ע"י ניעור וכיסוי, דכאשר החתיכה בתוך הרוטב, הרוטב מפליט את האיסור.
הר"ן (חולין מג.) ד"ה "דתנן" הקשה על דברי התוס' וכתב, והא ודאי לא נהירא, דמ"ט נימא שיהא האיסור מתפשט בכל החתיכה ואפי' גסה כמה, ולא יהא יוצא מחתיכה לחתיכה ואפי' בדקה שבדקות, הא ודאי לא מסתבר. ועוד שאפי' אם נאמר כן שאין האיסור יוצא מחתיכה לחתיכה לעולם, מ"מ החתיכה עצמה פולטת מגופה לתוך החתיכה הסמוכה לה ותאסור בפליטתה, כיון דס"ל חתיכה עצמה נעשית נבילה, דהרי מיירי בשני חתיכות חמות וודאי שהעליונה פולטת איסור לתחתונה.
התוס' בדף צו: ד"ה "אפילו" כתבו דלא אמרי' חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות אלא במקום שהאיסור מתפשט בכל החתיכה דוגמא דטיפת חלב, ולכן כל מקום שנאסר כדי קליפה או כדי נטילה לא אמרי' דאותה חתיכה נעשית נבילה ותאסור את הסמוכה לה, ורק באופן שכל החתיכה כולה נאסרה שהאיסור פעפע בכל החתיכה כולה אמרי' חתיכה עצמה נעשית נבילה, דומיא דטיפת חלב שאסרה כל החתיכה. ועוד כתבו דאי לא תימא הכי שאין החתיכה הבלועה מן האיסור מוציאה ומוליכה הבליעה אלא במקום שהבלע בעצמו יכול לילך ולהתפשט שם מעצמו, אין לך בשר מותר לעולם, דהא קיי"ל דכל הבשר הנמלח כששהה במילחו יום או יומיים יש בו טעם מלח, ואפ"ה לא אמרי' דמלח שעל הבשר הנאסר מחמת הדם יחזור ויאסור את הבשר, אלא צ"ל משום דאע"פ שנבלע בבשר טעם המלח, טעם הדם שבמלח אין נבלע בו כלל. וזה שכתבו התוס' בדף קח: דחלב מפעפע בכל החתיכה ואין מפעפע מחתיכה לחברתה אלא ע"י ניעור או כיסוי, משום דביבש אין החתיכה הבלועה מן האיסור מוציאה ומוליכה הבליעה, אלא באופן שהאיסור שהוא החלב יכול לילך שם וזה נעשה רק ע"י רוטב, וכן הסביר הרשב"א בתורת הבית הארוך (ב"ד ש"א סוף פיסקא כז עמ' ט:) דמכל זה שמענו שכיון שהאיסור עצמו אינו הולך יותר אין הקליפה אוסרת (וה"ה שאין החתיכה אוסרת חברתה) ולא יהא טפל חמור מן העיקר, וכח הבן יפה מכח האב עכ"ל. מבואר מדבריו דאין הנאסר חמור מן האוסר, דכשם שהאוסר שהוא החלב אין לו כח לאסור חתיכות אחרות ביבש, ק"ו שהבשר שהוא הנאסר לא יוכל לאסור חתיכות אחרות ביבש, ורק באופן שהאיסור וההיתר יכולים להתפשט יחד אז יכולים לאסור חתיכות אחרות, וזה באופן שניער או כיסה.
אלא שהר"ן כתב דפירוש זה אינו מחוור, דכיון דקיי"ל חתיכה עצמה נעשית נבילה ואפשר לסוחטו אסור, כלומר שאפי' היה אפשר לאיסור שיסחט ויצא מחתיכה זו אפ"ה החתיכה אסורה. וא"כ כל מה שפולטת חתיכה זו הוא איסור גמור, ולכן א"א לומר שהחתיכה הסמוכה לה נשארת בהיתרה, ומה שהביאו ראיה מן המליחה, יש לומר שהדם נשרף וכלה בתוך המלח לגמרי. ומאי דאמרי' בגמ' (קח:) מבלע בלע מפלט לא פליט שמשם מוכח דכל שלא ניער או כיסה אין החתיכה אוסרת חברתה מחמת פליטתה, הני מילי למאן דס"ל אפשר לסוחטו מותר, וכיון שכן אין חתיכה זו נידונית כנבילה אלא כחתיכת איסור (למ"ד אפשר לסוחטו מותר ליכא לדין חנ"נ) ולכן מקשה הגמ' מבלע בלע מפלט לא פליט, לפי שהחלב שבה אפשר שאינו יוצא מחתיכה לחתיכה, ואפי' יצא, הוה ליה מין בשאינו מינו וא"א שתאסור כל החתיכות כולן מפני שהן מינה. נמצא שהגמ' הקשתה מבלע בלע מפלט לא פליט רק על הצד שר' יהודה ס"ל אפשר לסוחטו מותר, אבל כיון שבמסקנה אמרי' דר' יהודה ס"ל אפשר לסוחטו אסור, אפשר שאפי' בלא ניער וכיסה כלל אסור, דכיון שגוף ההיתר של חתיכה זו נעשה איסור, היא אוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה , כיון שכולם עומדות בקדרה שיש בה הבל ולחות.
וע"כ כותב הר"ן שנראין דברי רש"י, דרב הכי מפרש למתני', טיפת חלב שנפלה על חתיכה, אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה אסורה, כלומר "הקדרה כולה" מפני שחתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כולן מפני שהן מינה, ולדבריו מתני' ר' יהודה היא, ורב פירושי מפרש למתני' דחתיכה עצמה נעשית נבילה, וכל הקדרה כולה אסורה, וסיפא דמתני', ניער את הקדרה אם יש בה בנותן טעם באותה קדרה אסור, דין אחר הוא ואינו המשך לרישא דמתני', כלומר שאם הגיס בקדרה מיד קודם שקבלה החתיכה טעם מן הטיפה, דהשתא נתערבה הטיפה בכולן, אם יש בה בנותן טעם באותה קדרה אסורה, כלומר אין כח בטיפה לאסור כלום, אא"כ יש בה כדי ליתן טעם בכל הקדרה.
נמצא לדעת הר"ן דאיכא במתני', שני דינים הרישא מיירי בטיפת חלב שנפלה על חתיכה וכיון שנאסרה אוסרת את כל החתיכות כולן אפי' בלא ניער וכיסה, דכיון שהחתיכה חשובה נבילה ממש, ממילא היא פולטת איסור ואוסרת כולן מפני שהן מינה. ואם כבר ברישא אשמועינן מתני' דבלא ניער וכיסה כל הקדרה אסורה, מה צורך בסיפא דמתני', ע"כ אומר הר"ן דהסיפא היא דין אחר שלא קשור לרישא.
וכן פרש"י על המשנה ד"ה "ניער את הקדרה", הגיס בה "מיד" קודם שקבלה החתיכה טעם מן הטיפה, דהשתא נתערבה הטיפה בכולן עכ"ל. ומדפירש רש"י שהסיפא מדברת על דין שונה דמיירי שהגיס בה מיד, מוכח דס"ל דברישא כשהטיפת החלב אסרה את החתיכה היא מיד נעשתה נבילה, וממילא אוסרת את כל הקדרה כולה, ואפי' שלא ניער וכיסה, וגם לדבריו פירוש המשנה כך הוא טיפת חלב שנפלה על החתיכה, החתיכה עצמה נאסרת ואין שאר החתיכות מצטרפות להתיר החתיכה, אולם לאחר שנאסרה אותה חתיכה ונעשית חנ"נ, אוסרת את כל החתיכות כולן מפני שהן מינה. ופירוש זה קשה בסברא, שלעניין להתיר את החתיכה אין הקדרה מצטרפת, אבל לאחר שהחתיכה נאסרה הקדרה מצטרפת לאסור.
אולם התוס' סוברים דמתני' רבנן היא, וכל המשנה מדברת על מקרה אחד, טיפת חלב שנפלה על חתיכה שנמצאת כולה חוץ לרוטב ואין בה שישים נאסרה, אם לאחר שנאסרה ניער את הקדרה, תלוי בנותן טעם, אם אין שישים נאסרה כל הקדרה, ורק בכה"ג אמרי' דחתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות, אבל ברישא דמתני' עדיין לא אמרי' חנ"נ, אלא איסורה איסור בלוע ואין אוסרת אחרות כמ"ש התוס', ורק בסיפא ילפינן לחתיכה עצמה נעשית נבילה, דרק כאשר ניער את הקדרה אז הרוטב מוליך את האיסור שהוא החלב בכל החתיכות כולם, ואם אין שישים מותר. ורב מפרש במשנה שחתיכה עצמה נעשית נבילה, אבל את מה שאמר שכל החתיכות אסורות את זה פירש מעצמו ולא במשנה, שכן ס"ל כר' יהודה דמין במינו אסור.
נמצא דפליגי התוס' והר"ן במה שאמר רב, כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה. התוס' סברו הא דאמרי' חנ"נ זה רק כאשר חתיכה זו שנאסרה תיכנס לתוך רוטב, אז כל מה שיוצא ממנה הוא איסור נבילה ממש, שרק ע"י רוטב האוסר והנאסר יוצאים יחד ואוסרים, אבל בלא רוטב אין החתיכה חשובה כנבילה ממש לאסור בנגיעה את הסמוכה לה, שביבש יוצא רק מוהל בשר מהחתיכה, ואילו החלב אינו יוצא אלא ע"י רוטב. ולפי דבריהם חתיכה שנעשתה נבילה כאשר נכנסה לרוטב, אם יוציאה מחוץ לרוטב חוזרת שוב לאותו דין כבתחילה, שאינה אוסרת ביבש ואינה חשובה נבילה ממש, וכן מדוייק בדברי הרשב"א בתורת הבית הארוך (שם עמ' ט.) "דלעולם" אין חתיכה שנאסרה מחמת בליעת איסור אוסרת חתיכת היתר שאצלה. ולכן דינה שרק כאשר היא ברוטב ואפשר להאיסור לצאת, חשובה כנבילה, אבל ביבש שאין האיסור יכול לצאת לחתיכה אחרת אינה אוסרת.
ואילו הר"ן ורש"י סברו דבזמן שחתיכה זו קיבלה טיפת חלב ונאסרה, מיד נעשית נבילה, וכל מה שפולטת פולטת איסור גמור כנבילה ממש, ומשו"ה כל הקדרה כולה אסורה, וגם ביבש אוסרת בנגיעה כיון שפולטת איסור.
אלא שבדרכי משה (סי' צב סק"ב) כתב לחלוק על דברי הר"ן בדעת רש"י, וז"ל: נראה לי דלדברי הטור ושאר פוסקים אותה חתיכה כולה אסורה לדעת רש"י, מדלא חלקו בה כמ"ש המרדכי, אלא ס"ל דבאותה חתיכה (טעם טיפת החלב) מתפשט בכולה אבל אינו יוצא לחוץ הואיל ואינה כולה ברוטב כן נ"ל, עכ"ל. מבואר דס"ל בדעת רש"י שרק החתיכה עצמה נאסרת, ואחר שנאסרה אינה אוסרת את שאר הקדרה הואיל ואינה כולה בתוך הרוטב, משא"כ לדעת הר"ן ברש"י לאחר שהחתיכה נאסרה אפי' בלא ניער וכיסה, אוסרת את כל הקדרה כולה.
נמצא דפליגי הר"ן והדרכי משה בדעת רש"י, הר"ן סבר שרש"י חולק על התוס' וס"ל שאפי' בלא ניער וכיסה כל הקדרה אסורה. משא"כ הדרכי משה סבר שרש"י ס"ל כהתוס' שרק בניער או כיסה שאר הקדרה נאסרת.
השו"ע (בסי' צב ס"ב) העתיק את דברי הרמב"ם וז"ל: נפל חלב לתוך קדרה של בשר טועמין החתיכה שנפל עליה חלב, אם אין בה טעם חלב הכל מותר, ואם יש בחתיכה מטעימת חלב נאסרה אותה חתיכה ומשערין בכולה, אם היה בכל מה שיש בקדרה מהחתיכות והירק והתבלין כדי שתהא חתיכה זו אחד משישים מהכל, החתיכה אסורה והשאר מותר עכ"ל. מבואר מדבריו שאם אין שישים בכל הקדרה נגד חתיכת הבשר האסורה כל הקדרה אסורה, ורק אם יש שישים הקדרה מותרת והחתיכה אסורה.
הט"ז (סק"ב) בתחילה הביא את דברי הדרכי משה דס"ל דאי מקצתה ברוטב וזו החתיכה נאסרת, אין אוסרת השאר אפי' באין שישים, וכתב שלא נראה לענ"ד, אלא אחר שהחתיכה נאסרת היא חוזרת ואוסרת למטה כל הרוטב ומה שבתוכו עד שישים דכל החתיכה נעשית נבילה וכיון שמקצת החתיכה מונחת תוך הרוטב הרוטב מוליך את החלב לשאר החתיכות. נמצא שהט"ז סבר כהר"ן בדעת רש"י, דלאחר שהחתיכה נאסרת היא אוסרת את כל הקדרה אם אין שישים. ומסביר הט"ז שמדברי השו"ע האלו שהם דברי הרמב"ם נ"ל דס"ל כרש"י מדכתב באם נאסרה החתיכה אוסרת השאר ע"כ. וזה משום דכיון שבשו"ע כתוב שאם נאסרה אותה חתיכה אם אין שישים בכל הקדרה הכל אסור אפי' בלא ניער וכיסה, דכיון שחתיכה זו פולטת איסור ומקצתה ברוטב, הרוטב מוליך את טעם הנבילה הנפלטת מאותה חתיכה לכל הקדרה ואוסרתה. נמצא לדבריו דלדעת השו"ע הא דאמרי' חתיכה עצמה נעשית נבילה, פירושו שנעשית נבילה ממש כביאור הר"ן בדעת רש"י, וזה כפשטות דברי רב בגמ' דאמר כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה.
אולם הש"ך (סק"ד) חולק וסובר שדעת כל המחברים (חוץ מהרשב"א ורבינו ירוחם) כר"י וכן דעת כל האחרונים. נמצא לדבריו דס"ל בדעת השו"ע כדעת התוס' שכאשר החתיכה נאסרת היא עדיין לא נעשית נבילה ממש, אלא רק באופן שניער וכיסה נעשית נבילה ואוסרת כל הקדרה באין שישים, אבל בלא ניער וכיסה אין אוסרת את הקדרה כלל.
אלא שקשה על פירוש זה, דבשו"ע לא כתוב שאם אין שישים הקדרה אסורה בגלל שניער וכיסה, מדלא כתב השו"ע שאסור בניער וכיסה. לכן כותב בנקודות הכסף (סק"א), דלא מוכח מידי די"ל דמיירי שכולה חוץ לרוטב והא דאוסרת השאר היינו כשניער אח"כ כדמסיים בסיפא. ז"א אע"פ שאין זה כתוב בשו"ע, כך צ"ל דמיירי בשניער, ומשו"ה כותב השו"ע שרק אם יש שישים מותר, אבל אם אין שישים הכל אסור וזה כדעת התוס' שרק לאחר שניער או כיסה דין החתיכה כדין נבילה ממש, ופולטת איסור ואוסרת כל הקדרה באין שישים.
נמצא שנחלקו הש"ך והט"ז בדעת השו"ע, אי ס"ל כרש"י או כתוס' לאחר שנאסרה החתיכה. הט"ז סבר שלאחר שהחתיכה נאסרה היא אוסרת את כל הקדרה אם אין שישים אפי' בלא ניער וכיסה, וזה משום דס"ל כדעת רש"י שברגע שחתיכה זו נאסרת, היא מיד נעשית כנבילה ממש, וממילא כיון שחציה בתוך הרוטב הרוטב מוליך את איסור הנבילה לכל הקדרה, ואם אין שישים אסור. ואילו הש"ך סבר שלאחר שהחתיכה נאסרה היא אינה אוסרת את הקדרה אא"כ ניער או כיסה את הקדרה, דכל זמן שלא ניער או כיסה אין חתיכה זו נעשית כנבילה ממש, אלא חשובה כחתיכת איסור, ומה שפולטת הוא היתר גמור, ורק בניער או כיסה שהכניס את כל החתיכה אל תוך הרוטב אז האיסור שהוא החלב הבלוע יוצא ונעשית כנבילה ממש, ואם אין שישים בקדרה הכל אסור, וזה כדעת התוס'.
עיקרי הסוגיא בקיצור
איתא במתניתין (חולין קח.) טיפת חלב שנפלה על החתיכה אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה אסור, ניער את הקדרה אם יש בה בנותן טעם באותה קדרה אסור.
סוגיא זו נחלקת לשניים, החלק הראשון הוא היכן היתה אותה חתיכה שנאסרה, כולה מחוץ לרוטב, או שמקצתה בתוך הרוטב. החלק השני של המשנה, הוא לאחר שנאסרה החתיכה מה דינה, האם היא נבילה ממש, או לא.
רש"י ותוס' נחלקו היכן נמצאת אותה חתיכה, דעת רש"י (הובא בתוס' בדף צו. ד"ה "ואם") דמתני' מיירי בחתיכה שמקצתה תוך הרוטב ומקצתה חוץ לרוטב, וכמו שדייקו התוס' ממ"ש רש"י בדף קח: ד"ה "ניער", ולדעת רש"י אותה חתיכה חשובה כמחוץ לרוטב ולכן אין הרוטב ושאר החתיכות מצטרפות לבטל את טיפת החלב, ולכן אם אין שישים אותה חתיכה נאסרה.
אולם התוס' פליגי כמ"ש בדף קח. ד"ה "טיפת" דמיירי בחתיכה שנמצאת כולה חוץ לרוטב, דאי כרש"י שמקצתה בתוך הרוטב, אז כל הרוטב מצטרף לבטל את אותה חתיכה.
בפלוגתא זו לא הכריע השו"ע אי כרש"י או כתוס', וכן הרמ"א לא הכריע כמ"ש הש"ך (סי' צב סק"ו). וע"כ כתב הכה"ח (אות ה') בשם הזבחי צדק שיש להחמיר כחומרת שניהם.
פלוגתא נוספת איכא בין רש"י לתוס', לאחר שאותה חתיכה נאסרה האם אוסרת את שאר החתיכות או לא.
דעת התוס' בד"ה "טיפת" שרק אותה חתיכה אסורה אבל מה שתחתיה לא, דאין פעפוע מחתיכה לחתיכה אלא ע"י ניעור או כיסוי, אבל בלא ניער וכיסה אינה אוסרת כיון שהוא יבש, ואף שיוצא מאותה חתיכה האסורה רוטב, היתר גמור הוא. ולדבריהם הא דאמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה, זה רק כאשר אותה חתיכה תיכנס לרוטב, שרק ע"י רוטב יוצא גם האיסור שהוא החלב, וגם ההיתר שהוא הבשר, אבל בלא רוטב אין יוצא החלב שהוא האיסור, ומה שיוצא זה רק הבשר שהוא היתר, וממילא אינה אוסרת כלל ועדיין אינה נבילה אלא חתיכת איסור. ולדבריהם במשנה יש ציור אחד, ברישא בחתיכה שנאסרה, ובסיפא אותה חתיכה שנאסרה אם ניער אותה בקדרה אוסרת כולה באין שישים, ומתני' רבנן היא.
ולדעת רש"י אותה חתיכה שנאסרה נעשית מיד נבילה ואוסרת כל הקדרה בין אם יש כנגדה שישים ובין אם אין כנגדה שישים בשאר הקדרה, דמין במינו אינו בטל, ולפי"ז סיפא דמתני' מדבר על דין אחר, טיפת חלב שנפלה בקדרה והגיס בה "מיד" כמ"ש רש"י, ואם אין טעם הכל מותר דמין בשאינו מינו הוא. ולדבריו הא דאמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה זה כפשוטו, שעכשיו היא נבילה ממש, וממילא כל היוצא ממנה הוא נבילה ולכן אוסרת מה שתחתיה. ועוד לדבריו מתני' ר' יהודה היא דכיון שנאסרה אוסרת כל הקדרה, דלא כתוב במשנה באיזה שיעור אוסר, משמע בכל שיעור דמין במינו אינו בטל. כן ביאר הר"ן בדברי רש"י. אולם הדרכי משה (סי' צב סק"ב) לא ס"ל הכי בדעת רש"י, ופירש את רש"י כהתוס'.
נמצא שזו מחלוקת יסודית בין רש"י לתוס' בדין חתיכה עצמה נעשית נבילה. דעת התוס' שטיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר אף שאותה חתיכה אסורה מ"מ אין דינה כנבילה ממש, ולכן אינה אוסרת את הסמוכה לה, ולא על זה אמר רב חנ"נ, ורק באופן שניער או כיסה שאז הרוטב מוציא את שני הטעמים מהחתיכה, את הבשר ואת החלב אמרי' חנ"נ.
לדעת רש"י כיון שאותה חתיכה נאסרה נעשית נבילה ממש וכפשטות דברי רב, וממילא אוסרת את הסמוכה לה.
נחלקו האחרונים בדעת השו"ע (סי' צב ס"ב) כיצד פסק כרש"י או כהתוס'. הט"ז (סק"ב) כתב שדברי השו"ע הם כרש"י, שכתב כיון שנאסרה אוסרת השאר באין שישים וזה כדברי רש"י. ואילו הש"ך (סק"ד) סבר שהשו"ע פסק כר"י (התוס') וביאר דבריו במ"ש בנקודת הכסף (אות א).
סימן לא - בדין חתיכה נעשית נבילה בבשר וחלב.
א. בביאור הדין של אפשר לסוחטו אסור.
ב. כיצד פסק השו"ע .
א. בביאור הדין של אפשר לסוחטו אסור.
איתא בגמ' חולין (קח.) אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה וכו'. דאיתמר רב ור' חנינא ור' יוחנן אמרי אפשר לסוחטו אסור, שמואל ור' שמעון בן לקיש דאמרי אפשר לסוחטו מותר. הרא"ש (פ"ח סי' כב) כתב והלכתא כרב לגבי שמואל באיסורין וכר' יוחנן לגבי ריש לקיש, הלכך קיי"ל אפשר לסוחטו אסור. וכן הרשב"א בתורת הבית הארוך (ב"ד ש"א דף ז:) כתב דקיי"ל לגבי בשר וחלב דחתיכה עצמה נעשית נבילה, וכמאן דאמר אפשר לסוחטו אסור.
ידועים דברי התוס' (קח.) ד"ה "טיפת" דס"ל דחלב מפעפע על כל החתיכה ואין מפעפע מחתיכה לחברתה אלא ע"י ניעור וכיסוי, כדאמרי' בגמ' אילימא לא ניער כלל אמאי כל החתיכות אסורות מבלע בלע מפלט לא פלט. והביאור בדבריהם שיש שני סוגי נבילה, יש נבילה ממש, ויש חתיכה עצמה נעשית נבילה ודינה הוא, שכל זמן שאפשר להפריד את הנאסר מן האוסר, הנאסר שזה הבשר חוזר להיתרו, ולכן מ"ש במשנה טיפת חלב שנפלה על החתיכה דמיירי בחתיכה שכולה חוץ לרוטב, אין החתיכה שתחתיה נאסרת ומותרת לגמרי, ומה שיוצא מן החתיכה העליונה הוא מוהל היתר כיון שאין החלב יוצא עימו. ורק באופן שניער או כיסה שאז החלב יוצא עם הבשר, אז חשובה החתיכה כנבילה ממש ואוסרת.
הר"ן בפ"ח (דף מג.) ד"ה "תנן" (באמצע הדיבור) חולק וכותב דדברי התוס' אינם מחוורים, דכיון דקיי"ל דחתיכה עצמה נעשית נבילה ואפשר לסוחטו אסור, כלומר שאפי' היה אפשר לאיסור שיסחט ויצא מחתיכה זו אפ"ה החתיכה אסורה עכ"ל. וא"כ קשה על דברי התוס' מהא דאמרי' בגמ' אפשר לסוחטו אסור, שהביאור הוא שאפי' אם נוציא את כל האיסור מהחתיכה היא תשאר באיסורה, וכיצד התוס' יסבירו גמ' זו, דהרי פירוש המילים אפשר לסוחטו אסור הכונה שאפי' אם ניסחט את כל האיסור החתיכה תשאר באיסורה. והקושי הוא שהתוס' סברו דכאשר נפריד את הנאסר מן האיסור, הנאסר יחזור להתירו, כמו בטיפת חלב שנפלה על החתיכה שאינה אוסרת את החתיכה שתחתיה, כיון שיוצא ממנה רק מוהל היתר מן הבשר ואילו החלב אינו יוצא כלל, אלא בניער וכיסה. וא"כ כאשר סחטנו את כל האיסור, נשאר רק הבשר שהוא היתר ומדוע אמרי' אפשר לסוחטו אסור.
נראה לתרץ את קושיית הר"ן ע"פ מ"ש התוס' קח. ד"ה "אפשר", מ"ד אפשר לסוחטו מותר ס"ל דבדיעבד אם נסחט האיסור ונתבטל מותרת גם החתיכה שכבר נאסרה, אבל לכתחילה אין מבטלין איסור עכ"ל. מבואר דלמ"ד אפשר לסוחטו מותר הכונה שהאיסור נסחט לגמרי וחוזר להתירו. ומזה נלמד דלמ"ד אפשר לסוחטו אסור, חוששין שמא נשאר משהו מן האיסור ולא נסחט כולו.
נמצא דהפלותא היא האם חוששין שמא לא נסחט כולו, מ"ד אפשר לסוחטו מותר סבר דלא חיישינן שמא נשאר משהו מן האיסור ולכן גם החתיכה עצמה שנאסרה חוזרת להתירה. ומ"ד אפשר לסוחטו אסור סבר דחיישינן שמא נשאר משהו ומשו"ה אסור. ולפי"ז לא קשה על דברי התוס', דהתוס' סברו דאף שנסחט, משהו מן האיסור נשאר עדיין ולכן אסור, וכן כתב הרשב"א בתורת הבית הקצר (ב"ד ש"א עמ' ח.) וז"ל: דברים אלו שאמרנו שאין חתיכה שנאסרה מחמת בליעת שאר האיסורין נעשית נבילה, ואינה אוסרת אלא לפי חשבון האיסור שבה, מ"מ אם נפלה לבסוף לקדרה אחרת שיש בה שישים כדי לבטל האיסור הבלוע שבה, אין החתיכה בעצמה חוזרת להיתרה, "לפי שהאיסור שבה אינו נפלט לגמרי ממנה".
נמצא לדעת התוס' והרשב"א דהפלוגתא בין מ"ד אפשר לסוחטו אסור למ"ד אפשר לסוחטו מותר, היא האם החתיכה עצמה שנאסרה חוזרת להיתרה או לא.
הרמב"ן חולין (קח:) ד"ה "וכיון", הסביר את הפלוגתא בין מ"ד אפשר לסוחטו אסור ומותר אחרת, וז"ל: וכיון שנתברר כך נכון והגון הוא שנפרש אפשר לסוחטו אסור ומותר על הדרך שהזכרנו למעלה, שאין העניין להתיר החתיכה או לאוסרה, אלא לומר אפי' תעלה על דעתך שאפשר לסוחטו, עכשיו איסור גמור הוא וכחתיכת נבילה הוא, ומאן דאמר מותר כלומר רואין אותו כאילו אפשר לסוחטו וסחטוהו והותר, הילכך מעתה אינו חתיכה דאיסור, אלא איסור והיתר מעורבין ואוסר לפי חשבון עכ"ל. מבואר דלהרמב"ן הפלוגתא בין מ"ד אפשר לסוחטו אסור או מותר אינה אם להתיר את החתיכה עצמה או לא, אלא לשניהם החתיכה עצמה לעולם אסורה, מ"ד אפשר לסוחטו אסור סבר שאפי' אם נצליח לסחוט את כל האיסור מהחתיכה, אפ"ה החתיכה עצמה נשארת באיסורה וחשובה כנבילה, ולכן אם אותה חתיכה נפלה לקדרה צריך לשער כנגד כולה כיון שנעשית חנ"נ. ואילו מ"ד אפשר לסוחטו מותר סבר שאם נצליח לסחוט את כל האיסור אז כאשר אותה חתיכה תיפול לקדרה אחרת צריך לשער רק כנגד הבלוע בה, ואינה חשובה כנבילה.
נמצא דהפלוגתא בינהם היא מה הדין לאחר שאותה חתיכה שנאסרה נפלה לקדרה, האם צריך לשער כנגד כולה או רק כנגד הבלוע, אבל בזה שהחתיכה עצמה נשארת אסורה ליכא פלוגתא, ומה שנחלקו אם אפשר לסוחטו אסור או מותר הכונה שרק תאורתית אם יכולנו לסחוט את האיסור מה דין אותה חתיכה לאחר שנפלה לקדרה אחרת. ומכריח זאת הרמב"ן מדקדוק לשוני בגמ', שאם כדברי התוס' שהמחלוקת היא האם להתיר את החתיכה או לאוסרה, אז למ"ד אפשר לסוחטו אסור היה צריך לומר כך, אי אפשר לסוחטו אסור, כיון שלדעתו חיישינן שנשאר משהו מהאיסור, אלא ודאי דלשניהם אף שאפשר לסוחטם לגמרי מ"מ אותה חתיכה לעולם תשאר אסורה. וכן הרשב"א בחידושיו (חולין קח.) ד"ה "וראיה" כתב להסביר בדעת הרמב"ן דבפלוגתא דאפשר לסוחטו אם אסור או מותר אין ההקפדה להתיר החתיכה או לאוסרה כדעת התוס', אלא דמ"ד אפשר לסוחטו אסור קסבר דאפי' אפשר לך לסחוט את כל האיסור שבו לגמרי אפ"ה כבר נעשה כל הבשר שבו איסור גמור, ומ"ד אפשר לסוחטו מותר סבר דדינו כאיסור בלוע ע"כ. וזה ממש כדברי הר"ן שכתב שאפי' היה אפשר לאיסור שיסחט ויצא מחתיכה זו אפ"ה החתיכה אסורה, וכדברי הרמב"ן.
נמצא שנחלקו הר"ן והרמב"ן עם התוס' והרשב"א בביאור הפלוגתא בגמ' אפשר לסוחטו אסור או מותר. לדעת הר"ן והרמב"ן לעולם אותה חתיכה תישאר באיסורה, אלא דהפלוגתא היא כאשר אותה חתיכה נפלה לקדרה אחרת האם משערין נגד כולה או כנגד הבלוע בה. ולדעת התוס' והרשב"א הפלוגתא היא האם אותה חתיכה מותרת או אסורה.
הר"ן דחה את שיטת התוס' ולכן פסק כרש"י, משום שהוקשה לו דאם כדברי התוס' דלמ"ד אפשר לסוחטו אסור פירושו שנשאר משהו מן האיסור ומשו"ה אותה חתיכה אסורה, א"כ קשה מדוע אותו משהו אינו בטל בשישים, שהרי אותו משהו אינו נותן טעם בחתיכה ודינו שיתבטל, ותחזור אותה חתיכה להתירה, ומדוע חתיכה זו נעשתה חנ"נ לדעת רבנן, ומכח קושיה זו דחה הר"ן את שיטת התוס'.
גם להראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם (פ"ט ממאכלות אסורות ה"ט) הוקשה כדהוקשה לר"ן על התוס', ומשו"ה כתב לחדש שלא נאמר דין חנ"נ אלא לר' יהודה שמחמיר במין במינו אבל לרבנן אין דין חנ"נ כלל, וז"ל: א"א אין אנו אומרים כן שלא שמענו כל החתיכה עצמה נעשית נבילה אלא לדעת ר' יהודה דמחמיר במין במינו אבל לרבנן לא. החזו"א יו"ד (סי' כ אות ח) ביאר דבריו, דהראב"ד למד כדעת התוס' דרק בניער וכיסה החתיכה נעשית נבילה, ממ"ש בגמ' מבלע בלע מפלט לא פלט, שרק באופן שיוצאים הבשר והחלב יחד החתיכה חשובה כנבילה, ועוד, דבאפשר לסוחטו אסור למד כהתוס' שנשאר משהו מן האיסור, וא"כ הוקשה לו היכן מצינו חילוק בין לא נכנס בו כלל טעם לנכנס בו משהו בדבר שאיסור בנותן טעם. דהיינו אם אחר שסחטנו את האיסור נשאר משהו, והמשהו הזה לא נותן טעם הוא צריך להתבטל ולהיות מותר. מכח קושיה זו פירש הראב"ד דרק לר"י שמחמיר במין במינו אמרי' חנ"נ, אבל לרבנן לא. דכיון שיש בחתיכה זו משהו מן האיסור, א"כ ר"י שמחמיר במין במינו אז אפי' שהמשהו איסור לא נותן טעם אוסר וכל החתיכה נאסרת דמין במינו אינו בטל, ורק לפי ר"י אמרי' חנ"נ, אבל לרבנן שסוברים דכל איסורים בנותן טעם, משו"ה לא אמרי' חנ"נ כיון שבלא נתינת טעם האיסור בטל לרבנן.
אלא דעדיין צריך ביאור בדברי התוס', דכיון שאנו סוברים להלכה דאמרי' חנ"נ לא רק לר"י אלא אף לדעת חכמים שכן הסבירו הרבה ראשונים, א"כ מדוע אותה חתיכה שיש בה משהו מן האיסור אינה בטלה.
על כך מתרץ החזו"א (שם ד"ה "ואין") בדוחק ואומר, שמצינו הרבה פעמים דבתחילתו בעינן שיעור כדי לאסור, ושיריו חשבינן במשהו, אבל לא דמי לכאן כל כך עכ"ל. ועיין בפרי מגדים שער התערובות הפרק השני ד"ה "ומה" שגם ניסה לתרץ מעין מה שכתב החזו"א, ונשאר בצ"ע.
בבדי השולחן (סי' צב ס"ב) בביאורים ד"ה "החתיכה אסורה" בסופו, כתב ליישב באופן אחר, נאמר בנדה (סא.) בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לעכו"ם (שמא יחזור וימכרנו לישראל) והקשו בתוס' שם דליבטיל החוט של המין השני ברוב. ותירצו דהיתר בהיתר לא בטיל (הצמר בפנ"ע היתר והפשתן בפנ"ע היתר). והקשה על כך הרא"ש בהל' כלאים (סעי' ה) מהא דבטל בשר וחלב בדאיכא שישים (ובשר בפנ"ע היתר וחלב בפנ"ע היתר ואפ"ה בטלים בשישים), ותירץ דשאני התם דדרך בישול אסרה התורה, ולא מיקרי בשר בחלב בלא נתינת טעם עכ"ד. ומקור דברי הרא"ש הוא במכילתין קח. א"ל רבא דרך בישול אסרה תורה עיי"ש. ולפי"ז ניחא, הא דנשאר הבשר באיסורו אפי' נסחט החלב ממנו, כל שנשאר בו משהו מן החלב, דהא תורת ביטול ליכא בזה, רק דבעינן דרך בישול, וכל שנתערבו מתחילה בדרך בישול דהיינו ע"י נתינת טעם של החלב בבשר, חל עלייהו תורת בשר וחלב וקיימי באיסורייהו אפי' שאח"כ נתמעט בכדי שיעור נתינת טעם, דהלכתא דרך בישול אסרה התורה קיימא אשעת תחילת התערובת שנעשה אז בשר וחלב, כן נראה לפרש בזה, וכנראה שלזה נתכוין גם הפמ"ג במ"ז סק"ז עיי"ש.
ומעתה אין להקשות על התוס', דמה שהקשנו מדוע לאחר שנסחט הבשר ונשאר מעט מן החלב באופן שאינו נותן טעם בבשר, אינו בטל בשישים, ע"כ מייסד לנו הרא"ש דמ"ש בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו, היינו שיהא בדרך בישול, והוא שיתנו טעם אחד בשני, ובלא נתינת טעם ליכא בישול בשר וחלב מדאו', אבל לאחר שהיה בישול בשר וחלב מן התורה והחתיכה נאסרה, אז אפי' שנסחט את החלב מן הבשר וישאר משהו מן החלב שלא יתן טעם, אפ"ה לא יפקע האיסור, דלאחר שנאסר לא יפקע ממנו שם איסור של בשר וחלב אפי' שלא נותן טעם, כיון שהם היתר בהיתר.
ולכן מ"ש במשנה טיפת חלב שנפלה על החתיכה ונתנה טעם, וכן בעוד מקומות בש"ס אין הכונה שאם נתנה טעם אסורה ואם לא אז בטלה, אלא מה שלא נתנה טעם ומותרת זה משום שזה לא דרך בישול, ומה שנתנה טעם ונאסרה זה משום שכן היה דרך בישול שאסרה התורה, כיון שהם נותנים טעם אחד בשני.
ב. כיצד פסק השו"ע.
הב"י (בסי' צב ס"ג) כתב, אע"פ שהראב"ד כתב שלא אמרו חתיכה נעשית נבילה אלא לר' יהודה דמחמיר במין ומינו, אבל לדידן קיימא לן במין במינו דבטל, ואפשר שכן דעת הרי"ף. מ"מ הרמב"ן (מהד' רייכמן ד"ה "ויש לומר") כתב שהלכה רווחת היא שחתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת אפי' לדברי חכמים וכן ראוי לדון ולהורות לעניין מעשה, וגם הרב המגיד כתב שכבר הסכימו רוב המפרשים דאפי' לרבנו חתיכה עצמה נעשית נבילה, לאסור בשישים כנגדה.
נמצא דאמרי' חנ"נ אפי' לדעת חכמים, אלא שעדיין צריך ביאור. האם החנ"נ הוא כדעת הר"ן ורש"י דס"ל שהחתיכה חשובה כנבילה ממש, או כהתוס' והרשב"א שחנ"נ היא רק נעשית נבילה ולא נבילה ממש, ונפק"מ שאין אוסרת חבירתה בנגיעה.
השו"ע בס"ג כתב וז"ל: כשנאסרה החתיכה מחמת החלב נעשית כל החתיכה איסור, ואם בשלה עם אחרות צריך שישים לבטל כולה ע"כ. ומדכתב השו"ע שרק אם בשלה עם אחרות אז צריך שישים לבטל כולה, מבואר דסבר כדעת התוס' שרק בניער וכיסה החתיכה אוסרת אחרות, ובלא ניער וכיסה לא. שהרי כל זמן שחתיכה זו באותה קדרה בלא ניער וכיסה אין אוסרת אחרות, ורק כאשר מבשל את אותה חתיכה עם אחרות דהיינו שניער הקדרה אז אוסרת אחרות. וכ"כ הט"ז (סק"ז) וז"ל: אבל בלא בישול אינה אוסרת אפי' בשהן חמים, והא דאמרו בסי' צא ס"ד בדין תתאה גבר בחם לתוך חם שאוסר הכל, אינו אלא באיסור מחמת עצמו, משא"כ כאן באיסור בלוע.
ומבואר דס"ל לשו"ע כדעת התוס' בסוגיין, דחתיכה עצמה נעשית נבילה, אין הכונה שעכשיו נעשית נבילה ממש, אלא נעשית נבילה רק כאשר ינער או יכסה את הקדרה שאז האוסר והנאסר יוצאים יחד מאותה חתיכה ואוסרים, אבל כל זמן שרק מין אחד יוצא מהחתיכה, כגון בלא ניעור וכיסוי אין אוסר כלום, וא"כ דין הבשר כדין איסור בלוע.
אלא שבסי' קה (ס"ז) כותב השו"ע, הא דחתיכת איסור אוסרת חברתה בנגיעתה דוקא כשאיסורה מחמת עצמה כגון נבילה או בשר וחלב, אבל אם אין בה איסור אלא מה שבלעה ממקום אחר אינה אוסרת אחרת הנוגעת בה אפי' אם נצלו יחד ע"כ. ומסעי' זה מבואר דאיסור בשר וחלב הוא איסור מחמת עצמו כמו נבילה ממש, שהרי כתב נבילה או בשר וחלב, וזה קשה שהרי בסי' צב ס"ג הוכחנו שהשו"ע פסק כהתוס' שאיסור בשר וחלב אינו איסור עצמי אלא מחמת דבר אחר.
הנפק"מ אם בשר וחלב הוא איסור מחמת עצמו או מחמת דבר אחר היא, שאם הוא איסור מחמת עצמו אז אם נוגעת בה חתיכת היתר היא אוסרת אותה, כמו שנבילה שנוגעת בחתיכת היתר אוסרתה. ואם בשר וחלב חשוב איסור מחמת דבר אחר, אז אינה אוסרת חברתה בנגיעה, כמו שהתוס' סברו.
הט"ז (סי' קה סקי"ג) הביא את קושיית המהרש"ל בפרק גיד הנשה (סי' מה) דהא קיי"ל אין איסור בלוע עובר מחתיכה לחתיכה בלא רוטב אפי' בבשר וחלב, וראיה מטיפת חלב שנפלה על בשר בסי' צב ס"ב דכשנאסרה אותה חתיכה בלא ניעור וכיסוי אינה אוסרת אחרות אפי' שנגעו חמין זו בזו, אלא שהטור לא דק בכאן. אם לא שנפרש דמ"ש כאן בבשר וחלב היינו בשר חם שנגע בגבינה שזה חשוב איסור מחמת עצמו עכ"ל. וכן בביאור הגר"א (אות מ) הבין שדברי השו"ע הם מדברי הרשב"א, והרשב"א הוא כדעת התוס'. אולם הש"ך (סקי"ז) האריך והעלה דבשר וחלב הוא איסור מחמת עצמו, וכ"כ בשפתי דעת (סקי"ז).
נמצא שנחלקו הש"ך והט"ז בביאור דברי השו"ע בדין חתיכה עצמה נעשית נבילה. הט"ז והגר"א סברו בדעת השו"ע שבשר וחלב הוא איסור בלוע ואינו איסור מחמת עצמו, ולכן מה שנאמר בגמ' כיון שנתן טעם נעשית נבילה, דהיינו שהיא רק נעשית נבילה כאשר ינער או יכסה הקדרה, אבל כעת אינה נבילה ממש, ולכן אינה אוסרת חברתה בנגיעה אפי' חם בחם וזה כדעת התוס' והרשב"א. ואילו הש"ך סבר בדעת השו"ע שבשר וחלב הוא איסור מחמת עצמו, וכשנאסרה החתיכה היא נעשית נבילה ממש, וממילא אוסרת חברתה בנגיעה אפי' בלא ניעור וכיסוי, וכדעת רש"י והר"ן.
ויש להקשות על דברי הט"ז בביאור השו"ע ממ"ש בסי' קא ס"ב, בדין חתיכה הראויה להתכבד, דכתב אין לה דין חתיכה הראויה להתכבד אלא אם כן איסורה מחמת עצמה, כגון נבילה ובשר וחלב, אבל אם נאסרה מחמת שקיבלה טעם מאיסור ולא היה בה שישים לבטלו, אפי' למי שסובר חתיכה עצמה נעשית נבילה אין לה דין חתיכה הראויה להתכבד, עכ"ל. דין חתיכה הראויה להתכבד שייך רק באופן שהחתיכה אסורה מצד עצמה, ואז אם באותה חתיכה יש שיעור של חתיכה הראויה להתכבד אינה בטלה אפי' בשישים, אבל באיסור בלוע, שהחתיכה עצמה היא היתר אלא שנאסרה מטיפת איסור שנבלעה בה, כיון שאין באיסור שיעור של חתיכה הראויה להתכבד, ורק בהיתר יש שיעור של חהר"ל, ממילא לא שייך בו דין חהר"ל.
והנה השו"ע כותב שרק באיסור מחמת עצמו אמרי' חהר"ל כגון נבילה ובשר וחלב, וא"כ ס"ל כדעת הר"ן שבשר וחלב שנאסרו נעשו כנבילה ממש שזה איסור מחמת עצמו, וכמ"ש הש"ך (סק"ג) דכיון דכל חד באנפי נפשיה שרי וע"י חיבורן יחד נאסרו חזר הכל להיות כגוף אחד.
וא"כ קשה על דברי הט"ז דס"ל שבשר וחלב הוא איסור מחמת דבר אחר (איסור בלוע). וכאן א"א לפרש דמיירי בבשר וגבינה, כמ"ש הט"ז בסי' קה סקי"ג, דשם מיירי בשני חתיכות שנוגעות אחת בשניה, משו"ה העמיד הט"ז דמיירי בבשר וגבינה, אבל כאן מדובר בחתיכה אחת שאסורה מבשר וחלב שכאשר נפלה לתוך קדרה אינה בטלה וודאי דמיירי באיסור בלוע מחלב, ועליה אמר השו"ע שאינה בטלה, ומוכח כדעת הש"ך דהשו"ע סבר שבשר וחלב הוא איסור מחמת עצמו.
והקושי היותר גדול הוא, שהט"ז בסי' קא סק"ג פירש את השו"ע ממש כמו הש"ך שם וז"ל: בשר וחלב, לפי ששניהם נעשו גוף אחד, וראיה דהיה לוקה מן התורה אפי' לא אכל רק כחצי זית מחלב וחצי זית מבשר עכ"ל. מבואר דהט"ז מודה לש"ך שכאן הבשר וחלב חשוב כאיסור מחמת עצמו .
ולתרץ זאת צריך לומר בדעת הט"ז, דאה"נ דבשר וחלב הוא איסור מחמת עצמו, דכיון שנעשו גוף אחד חשובים איסור מחמת עצמו, ולכן שייך בו דין חהר"ל, ומה שכתב הט"ז בסי' קה שבשר וחלב אינו איסור מחמת עצמו, זה משום שכדי לאסור חתיכת היתר הסמוכה לה אינה חשובה איסור מחמת עצמו אלא איסור בלוע, דכיון שיוצא רק הבשר ואילו החלב לא, לכן אין חברתה נאסרת וכמ"ש בסי' קה ס"ז.
נמצא דיש פעמים שחתיכה זו נחשבת נבילה, ויש פעמים שחתיכה זו אינה נחשבת נבילה. לעניין לאסור חברתה בנגיעה כמ"ש בסי' קה ס"ז, אינה חשובה כנבילה ממש כיון שאין פעפוע מחתיכה לחתיכה אלא ע"י ניעור וכיסוי, ובלא זה אינה אוסרת חברתה בנגיעה אפי' שניהן חמים, וזה כדעת התוס'. ואילו לעניין חתיכה הראויה להתכבד ס"ל דאותה חתיכה נחשבת כאיסור מחמת עצמו וחשובה כנבילה, ולכן יש לה חשיבות חהר"ל, ועיין בבדי השולחן (קה ס"ז סקצ"ח) שביאר כן בדעת הט"ז.
ולדינא כתב הבדי השולחן שם בסופו שנראה להקל בזה כדעת הטורי זהב, ושכן כתב הגר"א בביאורו, וכן פסק הפרי חדש סי' קה ס"ז סקכ"ג, שפשט הסוגיא מוכחא כדברי הרשב"א ושכן דעת רוב הראשונים ז"ל ועיקר. ועיין בב"י סי' קה ס"ז ד"ה "והא" שהביא את דברי הרשב"א, והסביר שהטור לא כתב שדין זה מקורי מהרשב"א משום שהתוס' והרא"ש כבר כתבו כן. ומבואר דס"ל להב"י כהרשב"א.
אולם בחגורת שמואל על הלבוש (סי' קה אות יד) פליג וס"ל כדעת הש"ך וכן הערוה"ש (סי' קה ס"ק ל"ט) פסק כדעת הש"ך, וכן במעדני השולחן (סי' קה ס"ק קכא), וכן בכף החיים (ס"ק ע"ד).
סימן לב - בדין חנ"נ בשאר איסורים
א. בביאור פלוגתת רבה בר רב חנה ורב.
ב. בביאור פלוגתת ר"ת ורבינו אפרים.
ג. בביאור ההלכה בדעת השו"ע והרמ"א.
ד. בביאור פלוגתת הש"ך והט"ז בתרי משהו.
ה. עיקרי הסוגיא בקיצור.
א) בביאור פלוגתת רבה בר בר חנה ורב.
איתא בחולין (ק.) דרש רבה בר בר חנה חתיכה של נבלה ושל דג טמא אינה אוסרת עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות, אוקי רב אמורא עליה ודרש כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה, אמר ליה רב ספרא לאביי מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל, מאי איריא כי נתן טעם אפילו כי לא נתן טעם נמי, אמר ליה הכא במאי עסקינן בשקדם וסלקו.
רש"י בד"ה "כיון" ביאר את הגמ' בשני אופנים. האחד, דמיירי בחתיכת היתר שחציה תוך הרוטב וחציה מחוץ לרוטב ועליה נמצאת חתיכת נבלה. והשני, שהנבלה נתבשלה עם חתיכת היתר קודם שנתן את שאר החתיכות בקדרה. התוס' ד"ה "חתיכה" כתבו דמיירי כגון שיש חתיכה של היתר כולה חוץ לרוטב, וחתיכת נבלה מונחת עליה חוץ לרוטב, ונעשית חתיכת ההיתר נבלה, לפי שבולעת טעם נבלה דאין בה שישים לבטל הטעם, ואחרי כן כשמנער הקדרה אוסרת כל החתיכות מפני שהם מינה. וזו אותה פלוגתא דפליגי רש"י ותוס' במשנה דף קח. טיפת חלב שנפלה על החתיכה וכו', וכמ"ש התוס' שם ד"ה "טיפת".
בביאור הפלוגתא בין רבב"ח לרב נ"ל בפשטות דפליגי בתרתי. האחד, בפלוגתא של חכמים ור' יהודה, האם מין במינו אינו בטל בשישים וכר' יהודה, או כחכמים שבטל בשישים כשאר האיסורים. רבב"ח ס"ל כחכמים שמין במינו בטל בשישים, ולכן אמר אינה אוסרת עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות, דכיון שיש בכולם שישים נגד האיסור, כל הקדרה מותרת. ואילו רב ס"ל כר"י דאמר כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה וכר"י.
והשני, דפליגי אי אמרי' חנ"נ בשאר איסורים. רבב"ח ס"ל דלא אמרי' חנ"נ בשאר איסורים ורב ס"ל שאומרים. אלא דצ"ב מהיכן מוכח ברבב"ח דלא אמרי' חנ"נ בשאר איסורים. הר"ן (פ' ג"ה דף לה:) ד"ה "דרש" הסביר דרבב"ח ס"ל דחתיכת נבלה אע"פ שנתנה טעם בחתיכה אחרת שהיתה בצדה קודם שניער את הקדרה או שנתן בה רוטב ולא היה בה שישים, ונתנה הנבלה טעם בה ונאסרה, ואח"כ ניער את הקדרה, אין אומ' דכיון שנאסרה זו תחילה נעשית כחתיכת נבלה עצמה ויצטרך שישים לבטל את שתיהן, אלא כיון שניער את הקדרה בסוף הרי נתפשט טעם הנבלה בכל הקדרה, ולפיכך אינו אוסר עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות, כלומר שלא יהא בהם שישים כנגד חתיכת הנבלה, הא אם יש בהם שישים כנגדה אע"פ שאין בהם שישים כנגד חתיכת הנבלה וחתיכת ההיתר שנאסרה תחילה, משליך חתיכת הנבלה וכל השאר מותר אפי' אותה חתיכה שנאסרה תחילה עכ"ל. וזהו לשון רש"י ד"ה "אינה" באומרו אינה אוסרת בפליטתה עד שיהא בה כדי ליתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות.
והנה אף דפליגי בתרתי, מ"מ אין דין אחד קשור בשני, דהיינו אפשר שלהלכה לא נפסוק כר"י ומין במינו בטל בשישים כחכמים, ואילו לעניין חנ"נ נפסוק להלכה כרב. שהרי ר"י לא דיבר כלל על חנ"נ אלא על מין במינו שאינו בטל, ורב חידש לנו חנ"נ. וכמ"ש הרא"ש (סי' לח), והר"ן דף לו. סוד"ה "דרש".
אלא דכל זה הוא רק לדעת ר"ת שהובא בתוס' ד"ה "בשקדם", דס"ל בדעת רב דאמרי' חנ"נ בשאר איסורים, אבל לדעת רבינו אפרים דס"ל בדעת רב דלא אמרי' חנ"נ בשאר איסורים, א"כ פלוגתתם היא רק האם לפסוק כחכמים או כר' יהודה במין במינו לא בטיל, ולכן התוס' ד"ה "בשקדם" שאלו לדעת רבינו אפרים, רב דאתא לאפלוגי אדרבה בר בר חנה לא היה צריך לומר אלא חתיכה של נבלה אוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה, כיון שלדבריו עיקר מה שבא להשמיענו זה שהלכה כר' יהודה, א"כ מדוע רב האריך ואמר כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה, אומ' התוס' דאגב אורחיה אשמועינן דלרבי יהודה דוקא אם נתנה טעם אז חשוב מין במינו, אבל במשהו שאז אין נתינת טעם לא.
ב) בביאור פלוגתת ר"ת ורבינו אפרים.
בגמ' הקשה רב ספרא כיון דרב כר' יהודה ס"ל דמין במינו לא בטיל, מאי איריא כי נתן טעם אפי' לא נתן טעם נמי. א"ל אביי הכא במאי עסקינן בשקדם וסלקו לאיסור, ולכן כיון שאותה נבלה נתנה טעם בחתיכת היתר שהיתה בצדה אוסרת האחרות, ומשו"ה צריך נתינת טעם, דלאחר שסילק את האיסור אם לא היה נותן טעם לא היו נאסרות כל החתיכות, ולכן אמר רב כיון שנתן "טעם" בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה.
התוס' ד"ה "בשקדם" מסבירים כך- לאחר שסלקנו את האיסור ואותה נבלה נתנה טעם בחתיכת היתר נשאלת שאלה, למה לומר שחתיכה של היתר קיבלה טעם מן הנבלה, אפי' לא נתנה טעם (אלא כל דהו) נמי דהא במינה אוסרת בכל דהו. בביאור שאלת התוס' נחלקו הט"ז והש"ך, הט"ז (סי' צב סקט"ז) סבר ששאלת התוס' היא למה רב אמר שרק בנתינת טעם החתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת את כל החתיכות, שהרי אפי' במשהו נעשית נבלה לר"י ותאסור את כל הקדרה כולה. ועל כך מתרץ ר"ת שרק בנתינת טעם היא נעשית נבלה לאסור את כל החתיכות, ואילו במשהו אף שהיא ג"כ חתיכה הנעשית נבלה, וצריך שישים כנגד כל החתיכה להתיר הקדרה, מ"מ אינה אוסרת האחרות. ןלדבריו גם במשהו החתיכה נעשית חנ"נ. ואילו הש"ך בנקודות הכסף (סי' צב אות ד) סובר ששאלת התוס' היא, דאף שבנותן טעם נעשית החתיכה חנ"נ ואוסרת כל החתיכות כולם, מ"מ כדי לאסור את כל החתיכות א"צ להגיע לחנ"נ, שהרי במשהו החתיכה עצמה נאסרת מדין איסור בלוע, וא"כ לר' יהודה דס"ל מין במינו לא בטיל יש לאסור את כל החתיכות כולן כיון שהחתיכה אסורה. וע"כ מתרץ ר"ת שרק בנתינת טעם היא נעשית נבלה לאסור את כל החתיכות, ואילו במשהו, אף שהיא עצמה נאסרת מ"מ אינה אוסרת את האחרות.
הנפק"מ היא דלדעת הט"ז, ר"ת סובר שאפי' במשהו אמרי' חנ"נ, וממילא אם אותה חתיכה נפלה לקדרה, צריך שישים כנגד כל אותה חתיכה האסורה כדי להתיר את הקדרה, ואילו הש"ך ס"ל בדעת ר"ת שבמשהו אינו נעשה חנ"נ, וממילא כדי להתיר את אותה קדרה צריך שישים רק כנגד הטעם הבלוע, ולא כנגד כל החתיכה עצמה.
ורבינו אפרים היה אומר מתוך כך, (מתוך שיש לשאול כך על רב) דאפילו כי נתנה בה טעם אין ההיתר נעשה נבלה שיצטרך ששים כנגד כל החתיכה אלא כנגד האיסור הבלוע הלכך לרב דאמר הכא דמין במינו לא בטיל כשחתיכת היתר קבלה טעם מן הנבלה חשיב האיסור כאילו הוא בעין ואוסרת כל החתיכות במשהו, אבל כי לא נתנה בה הנבלה טעם לא היתה אוסרת החתיכות מפני שהם מינה, שהרי אין צריך לבטל אלא האיסור לבד, וכיון שלא נתנה טעם בחתיכה הוי האיסור כמאן דליתיה דלא הוי כאילו הוא בעין ולא אסר אלא חתיכה ראשונה, שאין ההיתר נעשה איסור ולא אוסר את שאר החתיכות, ודוקא גבי טיפת חלב אמרינן לקמן בפרק כל הבשר (דף קח.) דחתיכה עצמה נעשית נבלה וצריך ששים כנגד כל החתיכה, ולא סגי בביטול טיפה לחוד משום דכל חד וחד באפיה נפשיה שרי, וכי איתנהו בהדי הדדי אסור הלכך הבשר עצמו נעשה איסור ולוקה אם אכל חצי זית מבשר וחצי זית מחלב, ולכך צריך ברוטב ששים לבטל כל החתיכה שנפלה עליה טיפת חלב, אבל חתיכת היתר שבלעה טעם נבלה ונאסרה, וחזרה ונתנה טעם ברוטב אין צריך אלא ששים לבטל האיסור שנבלע בחתיכה, ואין צריך שיעור שישים של אותה חתיכה. עכ"ל.
רבינו אפרים דקדק בדברי רב והוכיח מדבריו דלא אמרי' חנ"נ בשאר איסורים, וטעמו שאם דברי ר"ת נכונים דאמרי' חנ"נ בשאר איסורים אז גם באיסור משהו היה לרב לומר שנעשה חנ"נ ואוסר, וכיון שאמר שרק בנותן טעם אומ' חנ"נ, מוכח דלא ס"ל לרב חנ"נ בשאר איסורים. ורב אתא לאשמועינן אליבא דר"י דרק בנותן טעם חשיב מין במינו. והא דכתב כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה, לאו דוקא שיהא היתר נעשה איסור, אלא לומר שאותה בליעת איסור שנבלעה בחתיכת ההיתר חשובה כנבלה ואוסרת את שאר החתיכות, וכמ"ש הריטב"א (חולין ק.) ד"ה "אוקי". והאמת שגם המקשן עצמו בשאלה הבין שצריך לומר חנ"נ גם על איסור משהו, וכן הרא"ה בבדק הבית (ב"ד ש"א פיסקא כ"ג) סבר בדעת רב שאפי' במשהו החתיכה נעשית חנ"נ, ומ"ש רב כיון שנתן טעם, לאו דוקא אלא אפי' בכל שהוא נעשה חנ"נ. ומבואר דמי שסובר חנ"נ בשאר איסורים צריך לומר זאת אפי' על משהו מן האיסור, ומזה הוכיח רבינו אפרים שאם רב היה סובר חנ"נ בשאר איסורים אז גם במשהו היה נעשה חנ"נ, ומדקאמר דרק בנותן טעם אוסר, מוכח דלא ס"ל לדין חנ"נ כלל. ורק כאשר החתיכה קבלה טעם אז האיסור הבלוע חשוב כאילו הוא בעין (כאילו יש חתיכת נבלה ממשית בקדרה) וממילא אוסרת את כל החתיכות כולן משום מין במינו, וכאשר החתיכה קבלה רק משהו מן האיסור, אז הבלע הוא כמאן דליתיה ולא אוסר.
נמצא שנחלקו ר"ת ורבינו אפרים אי אמרי' חנ"נ בשאר איסורים או לא. ר"ת ס"ל דכאשר החתיכה קבלה טעם היא נעשית כולה נבלה ואוסרת את כל החתיכות כולן, וכאשר החתיכה קבלה טעם כלשהו מן האיסור, לדעת הט"ז היא חנ"נ אלא שאינה אוסרת שאר החתיכות. ואילו הש"ך ס"ל בדעת ר"ת דאף שהחתיכה עצמה נאסרת, מ"מ אינה אוסרת שאר החתיכות. ואילו רבינו אפרים סובר דלא אמרי' חתיכה עצמה נעשית נבלה בשאר איסורים, והחילוק בין נתינת טעם לבליעת כלשהו מן האיסור, שבנתינת טעם חשוב האיסור כאילו הוא בעין, ואילו במשהו הוא כמאן דליתיה.
ועדיין צריך ביאור בדבריהם, דאף שהסבירו מדוע בנתינת טעם החתיכה אוסרת את כל החתיכות, ואילו חתיכה שבלועה ממשהו איסור אינה אוסרת, מ"מ עדיין צ"ב מה הסברא שבמשהו שאר החתיכות אינן נאסרות.
הרשב"א בחידושיו (חולין ק.) ד"ה "חתיכה עצמה" כתב, מה שע"י נתינת טעם אוסר את שאר החתיכות זה משום, שאז מתפשט אותו טעם שבחתיכה זו בשאר החתיכות ואוסר אותם במשהו לפי שהן מינה, ואם אין שם כדי נתינת טעם אין בו כח לצאת מן החתיכה ולהתפשט כיון שאינו אלא משהו לבד, ואין בו שיעור כלל האיך יצא ויתפשט. עכ"ל. מבואר דהחילוק בין נתינת טעם לכלשהו, הוא שבנתינת טעם, האיסור הבלוע יכול לצאת ולהתפשט לשאר החתיכות, משא"כ בטעם כלשהו שאין לו כח לצאת ולהתפשט ומשו"ה אינו יכול לאסור את שאר החתיכות, וזה כדברי התוס' (דף קח.) ד"ה "טיפת" דס"ל דאין פעפוע מחתיכה לחברתה אלא ע"י ניעור וכיסוי, וכשלא ניער וכיסה אז אף שיוצא מוהל מאותה חתיכה שנאסרה מטיפת החלב, מ"מ אינה אוסרת כלל את החתיכה שתחתיה, מהטעם שאין הנאסר חמור מן האוסר. וה"ה לנד"ד דכיון שאותו משהו אין לו כח לצאת אפי' ע"י בישול, ממילא מה שיוצא זה רק הנאסר, ואילו האוסר שבלוע אינו יוצא כלל, לכן אין חתיכה זו יכולה לאסור שאר החתיכות כיון שאין הנאסר יוצא, ורק כשיוצאים יחד האוסר והנאסר אז יכולים לאסור אחרים. הרשב"א והתוס' בסוגיית חנ"נ בבשר וחלב ס"ל שאם יוצא רק הנאסר אינו אוסר כלל, ורק כאשר יוצאים שניהם האוסר והנאסר אז יכולים לאסור אחרים. נמצא שסברת הרשב"א היא שלאיסור משהו שבלוע אין כח לצאת. ומשמע שאם היה לו כח לצאת אז אף שהיא כלשהו אפ"ה היה אוסר, ולפי"ז לדעת ר"ת, הא דאמרי' חנ"נ בשאר איסורין הוא מדאו'. כמו שכתב רעק"א בדעת התוס'.
וכעת לפי סברא זו נבאר במאי פליגי ר"ת ורבינו אפרים. ר"ת סבר דבטעם כלשהו אינו אוסר אחרים כיון שאין לו כח לצאת, ומשו"ה או שהוא נשאר באיסור בלא חנ"נ לפי הש"ך, או שאף שהוא חנ"נ כדעת הט"ז, מ"מ אינו אוסר את שאר החתיכות כיון שאין לו כח לצאת, וכאשר החתיכה קבלה טעם, יש בכוחה לאסור כיון שנעשית חנ"נ שאז האוסר והנאסר יוצאים יחד וממילא אוסרת את כל שאר החתיכות.
ורבינו אפרים שחולק סובר, שאם אומ' חנ"נ אז אפי' שהכלשהו אין לו כח לצאת אפ"ה היה צריך לאסור, דמה בכך שאין לו כח לצאת דכיון שנעשה חנ"נ הוא אוסר את האחרים (רבינו אפרים סובר כדעת הר"ן בסוגיית חנ"נ בבשר וחלב דס"ל שטיפת החלב שנפלה על חתיכת הבשר נעשתה נבלה אפי' בלא ניער וכיסה, ולכן טוען רבינו אפרים דאי אמרי' חנ"נ אז אפי' שאין לאיסור כח לצאת היה צריך לאסור כמו בבשר וחלב, שאף שכשאין רוטב אוסר כיון שנעשה כולו נבלה) לכן רבינו אפרים סובר דכאשר יש איסור כלשהו בחתיכה אז כיון שאין לה כח לצאת ממילא אינה אוסרת את שאר החתיכות והוא כמאן דליתיה, וכאשר נתנה טעם בחתיכה אז כיון שיש לה כח לצאת חשובה כאילו היא בעין ויכולה לאסור את שאר החתיכות. עד כאן הסברנו את פלוגתא בין ר"ת לרבינו אפרים לפי סברת הרשב"א שכתב דבכלשהוא איסור אין לו כח לצאת ולכן אינו אוסר את שאר החתיכות, ורק בנתינת טעם אוסר את שאר החתיכות.
הר"ן בסוגיין (לו .) סוד"ה "דרש" כתב טעם אחר מדוע טעם כלשהו שבלוע בחתיכה אינו יכול לאסור את שאר החתיכות. והציג שתי קושיות. האחת, כיון שרב כר"י ס"ל א"כ למה רב אמר שבנתינת טעם נעשית חנ"נ, אפי' במשהו נעשית נבלה דמין במינו לא בטיל. והשניה, אביי דמוקי לה בקדם וסילק מדוע הוצרך לטעמא דחנ"נ, אפי' אי לא אמרי' חנ"נ כיון שנאסרה אותה חתיכה תאסור את שאר החתיכות בפליטת אותו איסור משום מין במינו.
ומתרץ דכל שלא נתן טעם בחתיכה אע"ג דמיתסרא לא חשיב איסורא למימר בה חתיכה עצמה נעשית נבלה. וביאור הדברים שהר"ן בדף מג. ד"ה "תנן" כתב לתרץ את הקושיה מן הצלי שהביאו התוס', ותירץ נראה לי דכיון דחתיכה עצמה נעשית נבלה מבשר וחלב למדנו, אז אין אומרים כן אלא דומיא דבשר וחלב דרך בישול, ואין בבשר וחלב קליפה מן התורה (דרק בנתינת טעם נאסר) דדרך בישול אסרה התורה שהוא ע"י נתינת טעם. מבואר דכל דין חנ"נ בשאר איסורים נלמד מבשר וחלב, וכיון שבבשר וחלב לא מצאנו חנ"נ ע"י כלשהו, ה"ה שבשאר איסורים ליכא חנ"נ ע"י כלשהו, אלא שהוא חנ"נ מדרבנן גזירה אטו בשר וחלב.
אלא שנשאר לענות על השאלה השניה, דאף שאינו חנ"נ מ"מ שיאסור בפליטת אותו איסור שיוצא משום מין במינו. על כך מתרץ הר"ן דאע"ג דא"ר יהודה מין במינו לא בטיל לא שמעינן ליה כל שטעם אחר מעורב בו. ביאור הדברים, הא דאמר ר' יהודה מין במינו במשהו, זה רק באיסור שהוא בעצמותו אסור כגון נבלה, דג טמא וכדו', אבל לא שמענו שר' יהודה אומר על איסור בלוע שמעורב בו היתר ואיסור שגם בו מין במינו לא בטיל, וממילא אותו איסור בלוע חשוב כאינו מינו ובטל כמו כל שאר האיסורים, שביחס לאותם חתיכות היתר, אותה חתיכה שבלועה גם מאיסור וגם מהיתר חשובה כאינו מינו.
נמצא לדבריו דמה שאותו כלשהו איסור (הבלוע) אינו חנ"נ זה משום שמבשר וחלב למדנו, וכשם ששם אין חנ"נ במשהו ה"ה בשאר איסורים. ומה שאינו אוסר בפליטת אותו איסור הוא מטעם שכח אחר מעורב בו. ואז חשוב אינו מינו וממילא אינו אוסר את שאר החתיכות. ומבואר בדבריו שגם באיסור כלשהו שבלוע יש לו כל כח לצאת דלא כהרשב"א, אלא שאינו אוסר משום שכח אחר מעורב בו.
וכיון דס"ל להר"ן דכאשר כח אחר מעורב בו לא חשוב מין במינו, א"כ גם כאשר הנבלה נתנה טעם באותה חתיכה, כיון שכח אחר מעורב בה חשוב אינו מינו ביחס לשאר החתיכות שהם היתר, וא"כ ליכא לדין חנ"נ מהתורה כלל. ואף שרב אמר כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה, היינו מדרבנן, דגזרו אטו בשר וחלב. ונמצא דמעיקר הדין רבינו אפרים צודק באומרו דליכא חנ"נ בשאר איסורים.
וביאור פלוגתת ר"ת ורבינו אפרים לפי הר"ן היא כך: ר"ת סבר דמשהו איסור שבלוע בחתיכה אינו יכול לאסור את שאר החתיכות כיון שכח אחר מעורב בו א"כ לא חשוב מינו לאסור, אבל כשנתן טעם, אז מדרבנן אותה חתיכה נעשית נבלה וכולה פולטת איסור, וממילא חשובה כאותו מין של ההיתר ואוסרת את כולם משום מין במינו. ורבינו אפרים ג"כ ס"ל דמשהו איסור אינו יכול לאסור אחרים כיון שכח אחר מעורב בו, וכשנותן טעם אינו חשוב חנ"נ משום דס"ל דלא גזרו בשאר איסורים לומר חנ"נ, ומה שהוא אוסר את האחרים בנתינת טעם, זה משום דכאשר יש בו טעם של איסור ולא כלשהו מן האיסור, אותו טעם חשוב כמינו. ומשו"ה אוסר החתיכות האחרות משום מין במינו, ובכלשהו לא חשוב מינו. והדברים מבוארים בדברי הרא"ש (סי' לח) וז"ל: דמה שהראשונה נאסרת בנתינת טעם בזה אין שום חידוש, אלא אתא לאשמועינן דאע"ג דרב סבר דמין במינו בכלשהו, דוקא שנתנה טעם בשל איסור זה מיקריא מין במינו לאסור שאר החתיכות, אבל אם נאסרה בכל שהו כיון שאין צריך לבטל אלא את האיסור הראשון לא חשוב מין במינו בכל שהוא. ומבואר דס"ל כטעם הר"ן דכל שלא נתן טעם בחתיכה לא חשוב מין במינו לאסור כיון שכח אחר מעורב בו, וכשנותן טעם חשוב מינו.
נמצא דאיכא ב' טעמים מדוע חתיכת היתר הבלועה ממשהו איסור אינה אוסרת את שאר החתיכות שבאותה קדרה.
סברת הרשב"א משום דאותו משהו אין לו כח לצאת ולהתפשט, ורק כאשר האוסר והנאסר יוצאים יחד יכול לאסור האחרות, כמו שלמדנו בדף קח. טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר וכו', וכדברי התוס' שם ד"ה "טיפת", ומדוייק מדברי הרשב"א דרק בגלל שאותה טיפה אינה יכולה לצאת משו"ה אינה אוסרת, אבל אם היתה יוצאת אה"נ שהיתה אוסרת.
ואילו הר"ן פליג וס"ל שאותו משהו בלוע יכול לצאת החוצה, כמו שכתוב בדף לו. וז"ל: דכיון שנאסרה אותה חתיכה אוסרת שאר החתיכות "בפלטת " אותו איסור משום מין במינו. ע"כ. ותירץ דמה שאינה אוסרת הוא משום שכח אחר מעורב בו. ומה שאינה חנ"נ הוא משום שבבשר וחלב לא מצאנו שבמשהו אמרי' חנ"נ, ורק בנותן טעם, וה"ה לשאר איסורים שנלמדים מבשר וחלב.
הט"ז (סי' צב ס"ק טז), והנקודות הכסף (סי' צב אות ד) דהבאנו לעיל ד"ה "התוס', פליגי בפלוגתת הרשב"א והר"ן, הט"ז בהסבר דברי ר"ת ביאר, שהסיבה שאין המשהו אוסר את שאר החתיכות היא משום דאין לו כח לצאת ולהתפשט, ואף שהוא עצמו נעשה ג"כ חנ"נ מ"מ הוא אינו יכול לאסור את שאר החתיכות מטעם הרשב"א. ומדבריו מתבאר דאיכא שני סוגי חנ"נ. איכא חנ"נ שאוסר את שאר החתיכות, וזה כאשר אותה חתיכה קבלה טעם מן האיסור, ואיכא חנ"נ שאינו אוסר את שאר החתיכות וזה באופן שאותה חתיכה קבלה רק משהו מן האיסור, ועיין בפמ"ג במשבצ"ז (סקט"ז) ד"ה "עוד" שביאר כן בדעת הט"ז דס"ל כדעת הרשב"א, וכתב שבין לר"ת ובין לר"א הטעם דבמשהו אינו אוסר שאר החתיכות הוא משום שאין לו כח לצאת. ואילו הש"ך בנקודות הכסף בתחילת דבריו (אות ד) הביא את דברי הר"ן דס"ל כל שכח אחר מעורב בו לא חשיב מין במינו. ועיין בפמ"ג במשבצ"ז ד"ה "אמנם" דכתב, אומנם הש"ך בנקודות הכסף יש לו דרך אחרת, דודאי משהו יוצא ע"י הרוטב (לאפוקי מהרשב"א) אלא דלא נעשה נבלה במשהו דדומיא דבשר וחלב בעינן, וא"כ לר"ת משו"ה בעינן שקבלה החתיכה טעם, הא לאו הכי אין משהו הבלוע אוסר החתיכה כיון שהחתיכה פולטת איסור והיתר ביחד, כיון שאין נעשה נבלה תו לא הוה לגבי אחרות מין במינו.
ולדברי הנקודות הכסף יש להעיר, דכיון שבמשהו אינו חשוב מינו, משום שכח אחר מעורב בו (היינו איסור והיתר) א"כ ה"ה כשבלוע טעם ממש ג"כ יש לומר כיון דכח אחר מעורב בו לא יאסור לדעת ר"י. ועיין בפמ"ג דסתם דצ"ל דכשבלוע טעם תו הוה פליטתה מין במינו לאסור האחרות אף דזה איסור וזה היתר ודחוק.
אולם בחידושי רעק"א (חולין ק. אות כה) ד"ה "והנה" הסביר דכשבלוע משהו מן האיסור אז כח ההיתר מוליך את האיסור, ואילו הוא בעצמו אינו יכול לצאת לבד דאין לו כח, לכן חשוב כח אחר מעורב בו וממילא נדון כאינו מינו, ואילו כשבלוע טעם בחתיכה, אז אף שיוצא האיסור וההיתר, מ"מ לא חשוב כח אחר מעורב בו, כיון שהאיסור יכול לצאת לבד ללא עזרת ההיתר, לכן אוסר את כל שאר החתיכות וחשוב מין במינו.
הרשב"א בתורת הבית (ב"ד ש"א פיסקא כג) הביא ראיות נוספות לשיטת לרבינו אפרים דלא אמרי' חנ"נ בשאר איסורים. דתנן במס' תרומות (פ"ה מ"ו) אין המדומע חוזר ומדמע אלא לפי חשבון, ואין המחומץ מחמץ אלא לפי חשבון, ואין המים השאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון.
ותו אמרי' בע"ז (עג.) יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאילו אינו, והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו, וללישנא אחרינא דמתני לה התם אמתניתין, אמרי' דאע"ג דלא נפל שם קיתון של מים תחילה אלא אפי' בסוף. ואמאי אי חתיכה עצמה נעשית נבלה אמרי' בכל האיסורין, נימא בכל הני דאמרן ההיתר עצמו נעשה חתיכת איסור ויאסור בשיעור כולו, ואמאי אינן אוסרין אלא לפי חשבון. אלא ודאי דלא אמרי' בשאר איסורין חתיכה עצמה נעשית נבלה.
וכן מההיא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבישרא, דמשערין לבטל הכזית בלבד (חולין צח.). ואף דהרשב"א שם כתב שאין זו ראיה מחוורת, מ"מ סיים שם ששאר ראיותיו נכונות ועיקר. וכן המגיד משנה (פ"ט ממאכלות אסורות ה"ח) כתב שדעת הרמב"ם כרבינו אפרים דלא אמרי' חתיכה נעשית נבלה בשאר איסורין, אלא בבשר וחלב בלבד, שהרי לא הזכיר כן בשאר איסורין, ושם בהל' תרומות כתב דין זה שאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון, ולא חילק בין המדומע לשאר איסורין מחמת בלע, כדרך שקצת מפרשים ז"ל מחלקים, וכן הסכים הרשב"א ז"ל והביא ראיות לזה, וכן עיקר.
אולם הר"ן בחולין (לו.) סוד"ה "דרש" כתב ולעניין הלכה במאי דס"ל לרב כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל ודאי לא קיי"ל כוותיה, דהא קיי"ל מין במינו בשישים, אבל במאי דאמר דחתיכה עצמה נעשית נבלה, אע"פ שנראה מדברי הרב אלפסי ז"ל דבהא נמי לא קיי"ל כוותיה שהרי השמיטה מן ההלכות, אינו מחוור, דהא אביי ורבא שקלי וטרו בה, משמע דבהא מיהת כוותיה ס"ל, ובפרק כל הבשר ג"כ מוכח דקיי"ל דחתיכה עצמה נעשית נבלה כמו שאכתוב שם בס"ד עכ"ל. וכן באיסור והיתר (פרק כד ס"א) כתב דקיי"ל כרבינו תם ור"י שבכל איסור שנבלע בהיתר אמרי' חתיכה עצמה נעשית נבלה.
והא דאמרי' במשנה תרומות אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון וכו', כתב הר"ן (והביאו הב"י סי' צב ד"ה "והמרדכי") דכיון דחנ"נ בשאר איסורים החמירו חכמים משום לתא דבשר וחלב, אז אין אומ' חנ"נ אלא בדברים המתבשלים דומיא דבשר וחלב דדרך בישול אסרה התורה, אי נמי צונן לתוך חם שאף הוא דרך בישול, ומשום הכי המדומע והמחומץ שאינו דרך בישול לא אמרי' ביה חתיכה עצמה נעשית נבלה.
ג) בביאור ההלכה, בדעת השו"ע ורמ"א.
הטור (סי' צב ס"ד) כתב, פסק רבינו אפרים דלא אמרי' אפשר לסוחטו אסור אלא בבשר וחלב אבל בשאר איסורין כגון כזית חלב שנבלע בחתיכה ואין בה שישים לבטלו ונאסרה, ואח"כ בשלה עם האחרות א"צ אלא שישים כדי כזית הראשון ואז אפי' החתיכה עצמה חוזרת להיות מותרת. ורבינו תם פסק דאף בשאר איסורין אפשר לסוחטו אסור, ודוקא כשנאסר בנותן טעם שלא היה בהיתר שישים לבטל האיסור שנבלע בו, אבל נאסר במשהו אפי' נאסר מחמת מינו שאוסר במשהו לר' יהודה לא נעשית כולה נבלה. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל הסכים לדעת רבינו אפרים.
הב"י הביא את דברי הרשב"א (בתורת ב"ד ש"א דף ח.) דס"ל דלא רק בבשר וחלב אפשר לסוחטו אסור, אלא גם בשאר איסורים, דאם נפלה חתיכה שנאסרה לקדרה שיש בה שישים לבטלה, אפ"ה היא עצמה אסורה והקדרה מותרת.
נמצא דפליגי הטור והרשב"א אי בשאר איסורין אפשר לסוחטו אסור או מותר, דעת הטור להתיר אף את אותה חתיכה, והרשב"א אוסר.
הב"י בד"ה "ולעניין הלכה" כתב, כיון שהרמב"ם והרא"ש מסכימים כדברי רבינו אפרים הכי נקטינן, וכל שכן שהרשב"א והרב המגיד מסכימים כן, ובתשובות להרמב"ן פסק כן והעיד שכך נוהגים ועושים מעשה, ואע"ג דהר"ן לא סבר לה כוותיה מ"מ הרי כתב דבשאר איסורין לא אמרי' חנ"נ אלא מדרבנן. וכיון דפלוגתא בדרבנן הוא נקטינן לקולא. עכ"ל.
וכן פסק בשו"ע (סי' צב ס"ד) וז"ל: לא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בבשר וחלב אבל לא בשאר איסורים, כגון חלב שנבלע בחתיכה ואין בה שישים לבטלו ונאסרה, ואח"כ בישלה עם אחרות אין צריך אלא שישים כדי כזית חלב ואז אפי' חתיכה עצמה חוזרת להיות מותרת עכ"ל. והסבירו הט"ז (סק"ט) והש"ך (סק"י) דהטעם לחלק בין בשר וחלב דאמרי' בו חנ"נ לשאר איסורים דלא אמרי' בהם חנ"נ, דבבשר וחלב כל חד באנפיה נפשיה שרי וכי איתנהו בהדדי אסור, שרק ע"י תערובתם התחדש כאן איסור של בשר וחלב ולכן הבשר והחלב נאסרו, וממילא כל החתיכה עצמה כולה אסורה. משא"כ בשאר איסורים, שהאיסור עצמו היה אסור אלא שנבלע בחתיכת היתר, וממילא באותה חתיכה מעורב איסור והיתר ולא התחדש שום איסור, אלא אותו איסור שהיה הוא שנמצא כאן, ולכן לא אמרי' חנ"נ בשאר איסורים.
ומבואר דס"ל לשו"ע כרבינו אפרים דלא אמרי' חנ"נ בשאר איסורים, וכן פסק הפרי תואר (סי' צב סקי"א) ותמה על הפר"ח שחלק על השו"ע, כיון שגדולי המורים פסקו כן הרמב"ם, הרמב"ן, הרא"ש, הרב המגיד, הרשב"א והטור והסכימו לדעת רבינו אפרים, וכ"כ השולחן גבוה (סוף אות טו) דאנן בתר מרן גררינן ודלא כהפר"ח, וכ"כ הזבחי צדק (ס"ד) דאנחנו בני הספרדים קבלנו הוראות מרן ז"ל, ואין לנו חתיכה נעשית נבלה אלא דוקא בבשר וחלב ולא בשאר איסורין, וכן כתבו הכנסת הגדולה (הגב"י אות מ) פרי תואר (סקי"א), זכור לאברהם בזה הסעיף, וכן אנחנו נוהגים פה בגדאד כוננה עלינו אמן, ומעשים בכל יום ואין פוצה פה ומצפצף עכ"ל. והביא דבריהם הכף החיים (סי' צב אות טז).
ועוד מבואר דס"ל לשו"ע כדעת הטור דבשאר איסורין לא רק דליכא חנ"נ, אלא אפשר לסוחטו מותר, ולכן התיר את אותה חתיכה שנאסרה. אלא שהאחרונים כתבו להעיר שבסימן קו (ס"א) כתב היפך דבריו, שחתיכה שבלעה איסור ואין בה שישים לבטלו שנפלה לקדרה אינה אוסרת אלא לפי חשבון איסור שבה, שאם יש במה שבקדרה בצירוף עם החתיכה עצמה שישים כנגד איסור הבלוע בה מה שבקדרה מותר, אבל החתיכה עצמה אסורה לפי שהאיסור שבה אינו נפלט ממנה לגמרי. וסותר את דבריו במ"ש בסי' צב דאותה חתיכה חוזרת להיות מותרת.
הט"ז (סי' צב סק"י) כתב שהאמת היא כמ"ש בסי' קו, וכן הפרי חדש (סקי"ג) כתב דהעיקר כמ"ש בסי' קו דאותה חתיכה אסורה. וכן בזבחי צדק (סי' צב אות יג) כתב שהדין הוא כמ"ש בסי' קו דהחתיכה עצמה אסורה, וחזר בו ממה שפסק כאן. אולם בכרתי ופלתי (סי' צב אות ח) כתב ליישב דבסי' צב מיירי במין במינו בשר שמן עם חלב דכיון שהשישים שצריכים כדי לבטלו הינם מדרבנן ממילא היקל השו"ע כדעת הטור, דבהכי אמרי' אפשר לסוחטו מותר, ואילו בסי' קו מיירי במין בשאינו מינו והשישים שצריכים כדי לבטלו הינם מדאו' ולכן החמיר השו"ע כהרשב"א שאפשר לסוחטו אסור. ועיין בשפתי דעת סקי"א שהביא עוד יישובים בדבר.
ובשו"ת יביע אומר (ח"א יו"ד סי' ח' אות יא-יב) פסק כדברי הכרתי ופלתי, והביא שבערך השולחן (סי' קו ס"ק ס"א) הביא בזה מערכה מול מערכה וכתב, שבאיסור דרבנן יש להקל כדברי הרמב"ם (בפט"ו מהלכות מאכלות אסורות הכ"ו וכז'), הרא"ה והטור שהחתיכה עצמה מותרת, וכ"כ הפרי תואר (ר"ס קו), וכן הובאה דעה זו בחכמת אדם (כלל מד אות ח') וכ"כ הגאון ישועות יעקב (ס"ו קו). וסיים דבנד"ד דהוי איסור דרבנן וכמו שהארכנו לעיל יש להקל ולהורות שהחתיכה עצמה חוזרת להיתרה, ואורויי מורינן בהו אפשר לסוחטו מותר, וכמ"ש מרן בסי' צב.