אור ברסלב
ספר מנחת ישראל איסור והיתר - חתיכה נעשית נבילה › עיקרי הסוגיא בקיצור

ספר מנחת ישראל

איסור והיתר - חתיכה נעשית נבילה · עיקרי הסוגיא בקיצור

עיקרי הסוגיא בקיצור

איתא בחולין (ק.) דרש רבה בר בר חנה חתיכה של נבלה ושל דג טמא אינה אוסרת עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות, אוקי רב אמורא עליה ודרש כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה, אמר ליה רב ספרא לאביי מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל, מאי איריא כי נתן טעם אפילו כי לא נתן טעם נמי, אמר ליה הכא במאי עסקינן בשקדם וסלקו.

בפשטות רבב"ח ורב פליגי בתרתי. האחד האם פוסקים במין במינו כחכמים או כר"י, רבב"ח סבר כחכמים דכל האיסורים שבתורה בטלים בשישים וגם מין במינו. ואילו רב סבר כר"י דמין במינו אינו בטל במשהו. והשני, דפליגי אי אמרי' חנ"נ בשאר איסורים, רבב"ח סבר דלא אמרי' חנ"נ בשאר איסורים, ועיין ר"ן לה: ד"ה "דרש" שהסביר זאת, ורב סבר דאמרי' חנ"נ בשאר איסורים. כל זה לדעת ר"ת שהובא בתוס' ד"ה "בשקדם" דס"ל בדעת רב דאמרי' חנ"נ בשאר איסורים. אבל לרבינו אפרים דס"ל בדעת רב דלא אמרי' חנ"נ בשאר איסורים פלוגתתם רק האם לפסוק כר"י או כחכמים, ורב אתא להשמיענו בר"י דרק בנתינת טעם חשוב מין במינו לאסור.

התוס' שם שאלו, מדוע רב הצריך נתינת טעם כדי לאסור את שאר החתיכות, הרי החתיכה אפי' במשהו נאסרת ואוסרת כל החתיכות מפני שהם מינה. ותירץ ר"ת דבמשהו אינו נעשה נבלה לאסור האחרות, ורק כאשר נתנה טעם נעשית נבלה לאסור האחרות. ורבינו אפרים ס"ל דרק כאשר נותן טעם חשוב כאילו הוא בעין ואוסר את כולם, אבל במשהו האיסור הוא כמאן דליתיה, ולכן אינו אוסר את שאר החתיכות.

נמצא דפליגי ר"ת ורבינו אפרים אי אמרי' חנ"נ בשאר איסורים.

נחלקו הראשונים מהי הסברא דבמשהו איסור הבלוע אינו אוסר את שאר החתיכות

הרשב"א בחי' (ק.) ד"ה "חתיכה עצמה" כתב דבטעם כלשהו אינו אוסר משום "שאין לו כח לצאת", וממילא יוצא רק הנאסר, ואילו האוסר לא. ואין הנאסר חמור מן האוסר, אבל כשנתנה טעם נעשית חנ"נ ואוסרת את האחרות כיון שאז האיסור והנאסר יוצאים יחד.

ולדבריו, ר"ת סבר דבמשהו אינו אוסר כיון שאין לו כח לצאת, ובטעם, אוסר את שאר החתיכות כיון שנעשה חנ"נ. וגם רבינו אפרים סבר דבמשהו אין לו כח לצאת וממילא חשוב כמאן דליתיה, אבל כשנתן טעם חשוב כאילו הוא בעין ואוסר את שאר החתיכות שהם מינו.

ואילו הר"ן סבר דהטעם שהכלשהו מן האיסור הבלוע אינו אוסר אחרים, הוא משום דלא מצינו חנ"נ בבשר וחלב באיסור משהו, אלא בנותן טעם כמ"ש במשנה בטיפת חלב שנפלה על החתיכה, ומה שאינו אוסר משום מין במינו אף שהחתיכה אסורה, משום "שכח אחר מעורב בו", לכן חשוב אינו מינו ביחס לחתיכות ההיתר ומשו"ה אינו אוסר ובטל בשישים, ואילו כשנותן טעם נעשית אותה חתיכה חנ"נ ואוסרת את כולם.

ולדבריו ר"ת סבר דבכלשהו אינו אוסר כיון שכח אחר מעורב בו, וכשנותן טעם כיון שנעשה חנ"נ מדרבנן ממילא אוסר את כל החתיכות כולם. ורבינו אפרים ג"כ סבר דבמשהו בלוע אינו אוסר כיון שכח אחר מעורב בו, ובנותן טעם לא גזרו חנ"נ אטו בשר וחלב, ומה שהוא אוסר את שאר החתיכות, דכיון שבלוע בו טעם חשוב אז כאילו הוא בעין, וממילא חשוב כמינו ואוסר.

השו"ע (סי' צד ס"ד) פסק להלכה כדברי רבינו אפרים דלא אמרי' חנ"נ בשר איסורים, וממילא צריך לשער שישים רק כנגד האיסור הבלוע, ולא נגד כל החתיכה כולה.

והוסיף השו"ע שאם בישל את אותה חתיכה בקדרה שהיה בה שישים כנגד הבלוע, אז אפי' אותה חתיכה עצמה חוזרת להיות מותרת, דאפשר לסוחטו אסור אמרי' רק בבשר וחלב, אבל בשאר איסורים אפשר לסוחטו מותר.

אלא שבסי' קו (ס"א) כתב השו"ע היפך דבריו, שאותה חתיכה נשארת באיסורה. ועיין בכרתי ופלתי (סי' צב אות ב) במה שיישב דברי השו"ע, וכדבריו פסק בשו"ת יבי"א (ח"א יו"ד סי' ח אות יא-יב).

הרמ"א חולק על השו"ע וסובר להלכה כדעת רבינו תם דאמרי' בכל האיסורים חנ"נ וכן המנהג פשוט ואין לשנות. וכתבו הט"ז והש"ך שם דדין זה הוא מדרבנן, והנפק"מ היא כמ"ש המשבצ"ז להקל בספקות. ובט"ז שם הביא בשם האיסור והיתר דאפי' באיסור דרבנן אמרי' חנ"נ, וכן פסק בבדי השולחן (סי' צב ס"ק סד).

סימן לג - בדין בישול קדרה בשרית וקדרה חלבית זו אחר זו על אותה חצובה

א. בביאור פלוגתת הראשונים.

ב. יישוב דברי הגהות אשר"י מקדרה שמלח בה בשר, ודגים שעלו בקערה.

ג. בביאור דברי האיסור והיתר שמכלי לאוכל עובר טעם, ומכלי לכלי לא.

ד. העולה לדינא.

א. בביאור פלוגתת הראשונים.

איתא במשנה חולין (קח.) טיפת חלב שנפלה על החתיכה אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה אסור, ניער את הקדרה, אם יש בה בנותן טעם באותה קדרה אסור ע"כ. התוס' בד"ה "טיפת" העמידו כשהחתיכה כולה חוץ לרוטב איירי, ולכן משערינן באותה חתיכה לבטל הטיפה ולא בשאר החתיכות, משום דחלב מפעפע על כל החתיכה ואין מפעפע מחתיכה לחברתה אלא ע"י ניעור וכיסוי (רוטב), וכן כתב הרשב"א בתורת הבית הארוך ב"ד ש"א (דף ט: ד"ה "וכן" סוף פיסקא כז'). ואילו הר"ן (דף מג.) ד"ה "תנן" פליג וס"ל שהחלב מפעפע מחתיכה לחתיכה אף בלא רוטב, וכן דעת רש"י שם.

סוגייתנו עוסקת רק אליבא דהתוס' והרשב"א דס"ל שאין פעפוע מחתיכה לחתיכה אלא ע"י רוטב, ואילו לדברי הר"ן דס"ל שאף בלא רוטב עובר טעם אין שאלה כלל והכל אסור.

בהגהות אשר"י חולין (פ"ח סי' כב) כתב, חתיכה שנאסרה מחמת בליעת איסור אותה בליעה אינה הולכת חוצה לה אלא ע"י רוטב שניער וכיסה, ולא תאסור חתיכה אחרת שאצלה כיון שהאיסור עצמו אינו הולך שם כדפירש רבינו שמואל, עכ"ל ספר התרומה. וכל שכן שתי קדרות שהן אצל האש אחת של חלב ואחת של בשר שהן רותחות דאין נבלע מזו לזו אע"פ שנוגעות. ומבואר דס"ל להגהות אשר"י כדברי התוס' שאין הבלוע מחתיכה יוצא לחתיכה אלא ע"י רוטב, וכתב שאף ספר התרומה ס"ל הכי, ומזה למד כ"ש לשתי קדרות שנוגעות זו בזו שאין נבלע מאחת לשניה, שאם שתי חתיכות נחשבות יבשות ואע"פ שיש בהם לחות קצת ואמרנו שאין הבלוע בחתיכה אחת עובר לחתיכה שניה בלא רוטב, כ"ש בשתי קדרות שהם יבשות לחלוטין שאין עובר מקדרה לקדרה.

עוד כתב בהגהות אשר"י (סי' כח) באמצע ד"ה "וכתב" וז"ל: ונ"ל האי דפסק ראבי"ה דשומן איסור הנבלע בקערה פולט ואוסר, בהא פליג אספר התרומה דפסק איסור הנבלע בחתיכה ממקום אחר אינו חוזר ונבלע בחתיכה שבצידה אלא ע"י רוטב עכ"ל. והנה אף שהראבי"ה מיירי באיסור מקדרה לאוכל והתרומה מיירי באיסור מאוכל לאוכל, אפ"ה ס"ל להגהות אשר"י דראבי"ה פליג אתרומה, דמה שהתרומה סבר שמחתיכה לחתיכה אינו עובר אלא ע"י רוטב, חולק על הראבי"ה וסובר שעובר אפי' בלא רוטב, וזה משום שהראבי"ה סבר כדעת הר"ן בסוגיית חנ"נ, וכמו שהצגנו בתחילה פלוגתא בין תוס' והר"ן.

נמצא לדברי הגהות אשר"י שסובר כהתרומה, דמאוכל לאוכל אין האיסור עובר אלא ע"י רוטב, וכ"ש מכלי לכלי שאינו עובר, וה"ה מכלי לאוכל שאינו עובר אלא ע"י רוטב, דכשם שמאוכל לאוכל אינו עובר האיסור בלא רוטב ה"ה בכלים, ואין שום חילוק בין אוכלים לכלים, ואילו הראבי"ה דפליג ס"ל דבכל אופן האיסור עובר אפי' ביבש, שאין חילוק כלל בין כלים לאוכלים. ואי ס"ל להגהות אשר"י דיש חילוק בין כלים לאוכלים לא היה מעמיד פלוגתא בין הראבי"ה לתרומה.

הרשב"א (חולין קח:) ד"ה "אילמא לא ניער" כתב דאיסור הנבלע אינו נפלט ביבש או מחתיכה לחתיכה אלא ע"י רוטב וכמו שכתבתי למעלה וזה ממש כדברי התוס'. אלא שהקשה מהא דאמרי' לקמן, קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח, אלמא פולטת מה שבלעה אפי' שלא ע"י רוטב, דההיא ודאי בכל רותח קאמר בין רותח לח ובין רותח יבש, ועוד דאמרי' דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח, וטעמא מפרש משום דהוה ליה נותן טעם בר נותן, אלמא פולטת היא בליעתה בדגים, וההיא ודאי בדגים בלא רוטב קאמר, דאי ע"י רוטב נותן טעם בר נותן טעם הוא. ומבואר מדבריו מהא דכתב שאיסור הנבלע אינו נפלט ביבש או מחתיכה לחתיכה אלא ע"י רוטב, דהיה פשוט לו שדין זה הוא בין מאוכל לאוכל ובין מכלי לאוכל בכל גווני. ולכן הוקשה לו מדגים שעלו בקערה דמוכח שמכלי לאוכל עובר טעם אפי' ביבש. ומתרץ, ויש לומר דשאני כלים מאוכלים, דכלים אין נסרכת בהן בליעתן אלא עומדת בתוכן כעין כנוס ובמעט רתיחה יוצאת בליעתן מהן כולה או מקצתה, מה שאין כן באוכלים שהיא נסרכת ומתפשטת בתוכן ואינה יוצאת בנקל כל כך, והילכך אינה יוצאת כי עם ע"י רוטב.

מבואר דיש חילוק בין כלים לאוכלים, שבאוכלים רק ע"י רוטב יוצא האיסור, ואילו בכלים אפי' ביבש יוצא, ולפי"ז גם מכלי לכלי יוצא בלא רוטב, כיון שהרשב"א חילק בין כלים לאוכלים ובכל גווני כלי יותר קל מאוכלים שאפי' ביבש יוצא הבלע. וזה משום שבכלי הבלע הוא כעין כנוס בכלי ויוצא בקל, משא"כ בחתיכה שכדי להוציא את הבלע שבה צריך גם טעם הבשר לצאת וגם האיסור הבלוע וזה אין נעשה אלא ע"י רוטב, ולפי"ז יש פירכא לדברי הגהות אשר"י שלמד כ"ש בשני קדרות שאין בולעות משני חתיכות, דבכלי יש חומרא שאין באוכל שהוא קל יותר לפלוט את הבלע, א"כ א"א ללומדו משני חתיכות.

האיסור והיתר (כלל לא דין יז) כתב בדין זיעה, אבל אם הקדרה התחתונה מכוסה אפי' יושבות זו על גבי זו ממש ושניהם רותחים הוי כמו זו אצל זו והכל מותר, וזה משום שמכלי לכלי אין עובר בלא רוטב, ואע"ג שהוכיח הראב"ד דדבר שאין של מאכל (כלי) מאחר שאין לו טעם מגופו פולט שפיר מדבר שאצלו בלתי רוטב, מידי דהוה אקערה שמלחו בה בשר שאסור לאכול בה אפי' רותח יבש, וכן מדגים שעלו בקערה. ולדברי הראב"ד גם מכלי לכלי צריך לאסור אם מדובר בקדרות היושבות אחת על השניה. מתרץ האיסור והיתר דדברי הראב"ד נאמרו מכלי למאכל שיוצא אפי' ביבש, אבל מכלי לכלי לא. מבואר מדברי האיסור והיתר שבשאלה הבין שאין חילוק בין כלי למאכל לכלי לכלי, ובתירוץ מתחדש שיש חילוק בין כלי למאכל לכלי לכלי. ונמצא דלדעת האיסור והיתר מאוכל לאוכל אין עובר בלא רוטב וכ"ש מכלי לכלי, ורק מכלי למאכל כן עובר ביבש. ולקמן נסביר מה טעם החילוק בין כלי למאכל לכלי לכלי.

נמצא דאיכא ג' שיטות בראשונים.

הגהות אשר"י והמרדכי סברו, שאין חילוק בין כלים לאוכלים כלל ולכן, ממאכל למאכל, כלי למאכל וכלי לכלי בשלושתם אין האחד מעביר את האיסור לשני כלל כאשר הם יבשים, ורק ע"י רוטב עובר.

הרשב"א מחלק בין כלים לאוכלים, ולדבריו ממאכל למאכל אין עובר האיסור אלא ע"י רוטב, אבל ביבש לא, ואילו בכלים, בין כלי למאכל ובין כלי לכלי הבלע האסור עובר אפי' ביבש, כיון שהחילוק הוא בין כלים לאוכלים

האיסור והיתר מצד אחד לומד כהגהות אשר"י שממאכל למאכל ומכלי לכלי הבלע האסור לא עובר בלא רוטב, ואילו מכלי למאכל למד כהרשב"א שכן עובר בלא רוטב.

בהגהות שערי דורא (סוף סי' נא) כתב ומ"מ על דברי רבינו ברוך (התרומה) בשם ר"י רבו יש לסמוך דאין עובר מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, ואע"ג שבהגהות אשר"י פרק כל הבשר (סי' כח) כתב דראבי"ה פליג ארבינו ברוך דכתב שומן של איסור הבלוע בקערה פולט בחתיכה חמה וכו' (כמו שבארנו לעיל) מ"מ שמעתי שמהר"ם ואור זרוע מחלקין בין כלי למאכל שדיבר בו הראבי"ה, לבין מאכל למאכל שדיבר בו רבינו ברוך, דודאי בכלי שאין בו טעם בגופו פולט טעם הבלוע בה אפי' בלא רוטב, אבל חתיכה שיש בה טעם בגופה אינו פולט רק אותו טעם ולא טעם הבלוע, אלא א"כ ע"י רוטב. וביאור הדברים שבחתיכה כיון שיש לה גם טעם עצמי שלה וטעם הבלוע לכן צריך לפלוט גם את הטעם העצמי שלה וגם את הטעם הבלוע וזה נעשה רק ע"י רוטב, משא"כ בכלי שאין צריך לפלוט מעצמו כלום רק את הבלוע בו לכן יוצא אפי' ביבש. וצ"ל שדבריהם כדברי הרשב"א שבכלי הבלע חשוב כעין כנוס וממילא בקצת חום הבלע יוצא, משא"כ בחתיכה ששם הבלע נסרך ומתפשט בכל החתיכה, יותר קשה לו לצאת ואינו יוצא אלא ע"י רוטב. וממשיך שם הרב ואומר, אלא שבהגהות אשר"י אינו רוצה לחלק כך דכתב דראבי"ה פליג ארבינו ברוך, וכן משמע קצת מהא דהתיר המרדכי שתי קדרות חמות הנוגעות זו בזו וזה מטעם רבינו ברוך.

ומבואר דהגהות שערי דורא הבין דלדעת המרדכי והתרומה אין חילוק בין כלים לאוכלים, דאם היה חילוק מדוע המרדכי מתיר מכלי לכלי. מ"מ מוכרחים לחלק כדעת המהר"ם והאו"ז דאל"כ תקשה לרבינו ברוך מדגים שעלו בקערה דמוכח התם שהבלע עובר מכלי למאכל אפי' ביבש. ומסכם דמ"מ המחמיר בכל זה תבוא עליו ברכה כי יש הרבה לדקדק בסברות הללו.

נמצא שמעיקר הדין הלכה כהמרדכי והגהות אשר"י שכך הסבירו בתרומה שמכלי לכלי אין הבלע עובר ללא רוטב, אלא דכיון שאפשר לחלק בדבר כדעת המהר"ם, האו"ז והרשב"א שהבאנו לעיל, דלדבריהם מכלי לכלי כן הבלע עובר אפי' ביבש לכן מסיים המחבר שהמחמיר כדבריהם תע"ב.

ולפי"ז עולה שהרבה ראשונים סוברים שמכלי לכלי עובר הבלע אפי' ביבש, והם המהר"ם, האור זרוע, הראבי"ה (לפי הגהות אשר"י), הרשב"א והר"ן, ורק בהגהות שערי דורא כתב שמעיקר הדין ההלכה כהגהות אשר"י ורבינו ברוך דס"ל דמכלי לכלי אין עובר הבלע, אלא שהמחמיר תע"ב.

ב. יישוב דברי הגהות אשר"י מקדרה שמלח בה בשר, ודגים שעלו בקערה.

ההגהות אשר"י למד כרבינו ברוך (התרומה) שכשם שאין בליעה עוברת מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, ה"ה וכ"ש מכלי לכלי ומכלי למאכל שאין עובר הבלע ללא רוטב.

וקשה על דבריהם, מהא דאמרי' בגמ' (חולין קיא:) דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח. ומגמ' זו מוכח דעובר טעם לדגים מהקדרה אפי' ביבש, ועוד כתוב שם קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח. ולפי"ז קשה כיצד למד הגהות אשר"י שמכלי למאכל אין עובר האיסור ללא רוטב.

ומורינו ראש הכולל הרה"ג יואב אליצור שליט"א יישב גמ' זו, דהרשב"א (קח:) בחידושים ד"ה "אילמא" כתב, שקערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח, אלמא פולטת היא מה שבלעה אפי' שלא ע"י רוטב, דההוא ודאי בכל רותח קאמר בין רותח לח בין רותח יבש. הרשב"א הבין דכיון שהגמ' סתמה ואמרה שלא יאכל בה רותח, סתמא בכל רותח קאמר. אלא שמזה נשמע דאיכא מאן דס"ל דלא בכל רותח מיירי, דאפשר דמיירי רק ברותח לח, ולכן אין ראיה שעובר טעם גם ביבש, וא"כ לא קשיא כלל.

וכן יש להביא ראיה מדגים שעלו בקערה, הרשב"א כתב דההיא ודאי בדגים בלא רוטב קאמר, דאי ע"י רוטב לאו נותן טעם בר נותן טעם הוא, שהרי זה ג' נותני טעמים, הבשר לקדרה והקדרה ברוטב ומהרוטב לדגים, וחז"ל התירו בב' נותני טעמים. וצ"ל דמה שהרשב"א בא לשלול יסבור הגהות אשר"י, דנ"ט בר נ"ט שהתירו חז"ל הוא ע"י רוטב דדגים שעלו בקערה פירושו ע"י רוטב, וס"ל דהמים חשובים כטעם ראשון כמו הכלי, וממילא הם נתנו טעם בדגים, ובדגים הם טעם שני, ולכן מותר משום נ"ט בר נ"ט, דאי בדגים שעלו הכוונה הונחו ע"ג קערה יבשה, הא אין עובר מכלי לאוכל ביבש אלא ע"י רוטב.

ג. בביאור דברי האיסור והיתר שמכלי לאוכל עובר טעם, ומכלי לכלי לא.

האיסור והיתר (כלל לא דין יז), כתב, אבל אם היא מכוסה (הקדרה) אפילו יושבות זו על גבי זו ממש ושניהם רותחים הוו כזו אצל זו והכל מותר. ולא אמרינן שהעליון מכביד על התחתון ומפליטו. ואע"ג שהוכיח הראב"ד דדבר שאין של מאכל מאחר שאין לו טעם מגופו פולט שפיר מדבר שאצלו בלתי רוטב, מידי דהוה אקערה שמלחו בה בשר שאסור לאכול בה אפי' רותח יבש וכו', דכל זה דוקא מכלי למאכל אבל בשני מיני כלים לא ע"כ. מבואר שמצד אחד האו"ה לומד כהגהות אשר"י שממאכל למאכל אין הבלע האסור עובר אלא ע"י רוטב, וה"ה מכלי לכלי שאין הבלוע עובר, אלא שמכלי למאכל כתב שהבלע עובר מהכלי אפי' ביבש, וזה מטעם שכלי הוא יותר קל להפליט האיסור, ומשו"ה אסור אפי' ביבש. אלא שיש לשאול אם כלי יותר קל לפלוט, ואוסר אפי' ביבש מאכל הניתן לתוכו, א"כ מדוע מכלי לכלי אין אוסר.

בשו"ת הכתב סופר (יו"ד סי' נד) ד"ה "והנה בהגש"ד", ביאר שהחילוק בין כלי למאכל לכלי לכלי, הוא שכלי אומנם קל לו לפלוט ולכן אוסר המאכל אפי' ביבש, אבל קשה לו לבלוע, לכן מכלי לכלי אף שנפלט הבלע מ"מ קשה לו לבלוע, ואילו מאכל יותר קל לו לבלוע כיון שהוא "אורירי", אבל קשה לו לפלוט כיון שהאיסור נסרך ומתפשט בתוכו.

ולפי"ז איכא ד' דינים היוצאים מהאיסור והיתר.

ממאכל למאכל- אין עובר הבלע משום שקשה לו לפלוט, וכמו שהסברנו שהאיסור נסרך בתוך החתיכה וממילא קשה לו לפלוט החוצה ביבש.

מכלי לכלי- אף שהכלי מפליט, מ"מ אין עובר טעם האיסור משום שקשה לו לבלוע.

מכלי למאכל- הטעם עובר אף בלא רוטב, משום שהכלי קל לו לפלוט הטעם, וכדכתבנו דטעם האיסור כנוס בו ובקל יוצא, והמאכל קל לו לבלוע, ונמצא דאיכא תרתי לטיבותא.

ממאכל (באיסור בלוע) לכלי- אין עובר טעם כלל דאיכא תרתי לריעותא. המאכל קשה לו לפלוט, והכלי קשה לו לבלוע.

ד. העולה לדינא.

השו"ע (סי' קה ס"ז) כתב וז"ל: הא דחתיכת איסור אוסרת חבירתה בנגיעתה דוקא כשאיסורה מחמת עצמה כגון נבילה או בשר וחלב, אבל אם אין בה איסור אלא מה שבלעה ממקום אחר אינה אוסרת אחרת הנוגעת בה אפי' אם נצלו יחד ע"כ. וכתב הרמ"א וכל זה בשתי חתיכות, אבל כלי שבלע איסור אוסר היתר שנוגע בו אפי' באיסור שאינו שמן ע"כ. וכתב הט"ז (סקט"ז) דהטעם בזה דדוקא מאכל שיש בו מה לפלוט מגופו אז הבליעה אינה הולכת בלא רוטב, אבל כלי שאין בו פליטה מגופה אז יוצא שפיר מה שבלע, וזה מכלי למאכל, אבל ממאכל לכלי אינו אוסר.

ועדיין אין אנו יודעים כדעת מי פסק הרמ"א כהרשב"א והגהות אשר"י שיש חילוק בין אוכלים לכלים, או כהאיסור והיתר שאף שאסר מכלי לאוכל, מ"מ מכלי לכלי יש להתיר.

הש"ך (סקכ"ב) כתב, ונראה דדוקא מאכל של היתר, אבל אין כלי אוסר כלי בלי רוטב כמ"ש הרמ"א סי' צב ס"ח גבי שתי קדרות. ומבואר מדבריו דהרמ"א פסק כהאיסור והיתר.

והנה הרמ"א בסי' צב ס"ח כתב לעניין זיעה שאם המחבת התחתונה שהיא חלבית מכוסה, הכל שרי מידי דהוה אשתי קדרות הנוגעות זו בזו דאין אוסרין זו את זו בנגיעה כ"ש בזיעה (מרדכי פרק כ"ה) מיהו לכתחילה יש ליזהר בכל זה (הגהות ש"ד). מבואר דפסק להלכה כדעת הגהות אשר"י, התרומה, המרדכי והאיסור והיתר ששתי קדרות אין אוסרות זו את זו בנגיעה. ויש לשאול אם הרמ"א פסק מעיקר הדין כדעת האיסור והיתר שחילק בין כלי למאכל לכלי לכלי, והאיסור והיתר עצמו לא כתב על כך שיש להחמיר, ומדוע הרמ"א מסיים ומיהו לכתחילה יש ליזהר בכל זה. ולכן באגרות משה (ח"ג יו"ד סי' י' סוף אות א') כתב להסביר שהגהת הרמ"א בסי' צב ס"ח לא קאי אשתי קדרות הנוגעות זו בזו, אלא רק לעניין קדרה חלבית שמכוסה ומעליה קדרה בשרית, ועל כך כתב הרמ"א שלכתחילה יש ליזהר בזה משום זיבה, אבל לעניין שתי קדרות הנוגעות זו בזו אין להחמיר כלל, שאינו בולע כלל ומותר. וכן כתב בחלק יו"ד (סי' מ') ד"ה "ובדבר", לעניין כיריים ששמים הקדרה עליה והאש מתחתיה, ולפעמים נשפך מן הקדרה עליה, אם צריכים מכבר מיוחד לשל בשר ולשל חלב, או שיש לתלות שטעם הבשר או החלב נשרף מיד, וכתב שם שמותר הדבר לכתחילה כיון שמכלי לכלי אין בולע ביבש.

וכן המשנ"ב (סי' תנא סקל"ד) כתב לעניין חצובה שצריכה ליבון, שזה רק לכתחילה משום חומרא דחמץ, דבאמת שתי קדרות הנוגעות זו בזו אין יוצאת הבליעה מזו לזו כמבואר ביו"ד סי' צב ס"ח, וגם יש לתלות שאף אם נשפך כבר נשרף והלך לו כיון שבכל שעה היא על האש, ועל כן די לזה ליבון קל, ובדיעבד אף אם נשתמש עליו בלי ליבון כלל גם כן אין לאסור עכ"ל. ומבואר דרק בפסח משום חומרא דחמץ הצריכו ליבון, אבל לעניין שאר איסורים בשר וחלב קיי"ל כמ"ש בסי' צב ששתי קדרות הנוגעות זו בזו אין יוצאת הבליעה מזו לזו, וצ"ל שגם המשנ"ב למד כדעת האגרות משה, דמ"ש הרמ"א בסי' צב ס"ז ומיהו לכתחילה יש ליזהר בכל זה, קאי רק על עניין הזיעה בב' קדרות, אבל מצד נגיעה מותר לכתחילה. ועוד מוכח במשנ"ב דעיקר ההיתר הוא משום דב' קדרות הנוגעות זו בזו אין אוסרות, ולא מצד הליבון שנעשה ע"י האש.

וכן כתב בילקוט יוסף איסור והיתר (ח"ג עמ' תסז) שמותר לבשל על כיריים של גאז מאכלי חלב ומאכלי בשר ואין צורך שיהיו כיריים נפרדים לבשרי וחלבי, וגם אם גלש מהחלב על הכיריים (מקום האש) א"צ להכשירם קודם שבא לבשל בשרי, דבודאי מה שנשפך על הכיריים נשרף וכלה, וגם בהדלקת הכיריים הרי הוא עושה ליבון קל, ועוד דכלי מכלי אינו בולע אלא באמצעות רוטב, וממילא אין הקדרה המונחת על הכיריים בולעת מהכיריים, וה"ה לחצובות הכיריים שעליהם מעמידים את הסירים כיון שהאש שורפת את מה שנשפך על החצובה.

וכן באור לציון (ח"ג פ"י ה"ג) כתב בהערה להתיר לכתחילה בשאר ימות השנה לבשל על גבי אותה חצובה סירי בשר ואח"כ סירי חלב, וה"ה בפסח לעניין החצובה שא"צ ליבון לדעת השו"ע, כיון דס"ל דנותן טעם לפגם מותר, שעל ידי הריח מהפיח והאש שיש בחצובה האוכל נפגם , וגם לדעת הרמ"א רק בפסח צריך להחמיר כיון שסובר שנותן טעם לפגם אסור, אבל בשאר ימות השנה מותר, שהרי זה נותן טעם לפגם ומותר. וכ"כ להתיר הכף החיים (סי' תנא אות עד).

אלא שיש להקשות עליהם ממ"ש הדרכי משה בעצמו בסי' צב (סק"ט) דהביא בשם האיסור והיתר (כלל לא דין יז) והמרדכי פרק כל הבשר, והגהות מיימוני (פ"ט מהל' מאכלות אסורות אות יג) שכתבו ששתי קדרות שאצל האש אחת של חלב ואחת של בשר אין נבלע מזו לזו אע"פ שנוגעין. ועל כך כתב הדרכי משה אמנם בהגהות שערי דורא בשם מהרא"י (סי' נא סק"ג, וסי' נה סק"א) משמע דיש להחמיר בכה"ג עכ"ל. ולפי"ז מבואר להדיא דמ"ש הרמ"א בסי' צב ס"ח מיהו לכתחילה יש ליזהר בכל זה. קאי גם אשתי קדרות הנוגעות זו בזו, וגם על שתי קדרות כשאחת מעל השניה לעניין זיעה, ודלא כהמשנ"ב והאגרות משה. כיון שהרמ"א החמיר כדברי השערי דורא, לחוש לראשונים דס"ל שמכלי לכלי בולע.

ולכן החכמת אדם (כלל עד אות ד) כתב לגבי החצובה שצריך ליבון לפי שנשפך עליה איסור ובדיעבד כיון שאינו נותן עליה התבשיל בעין וגם אין עליה איסור בעין אלא בלוע, נראה לי דמותר דהוי כב' קדרות שנגעו זה בזה. ומבואר דרק בדיעבד התיר כן אבל לכתחילה לא. וזה משום שלמד דהגהת הרמ"א קאי גם על הב' קדרות. וכן בשו"ת כתב סופר ( יו"ד סי' נד) בסופו, כתב ללמד זכות על המקילים בזה להניח קדרה על כיריים שבלעו מבשר וחלב, מ"מ כל הירא בדבר ה' ומדקדק ונזהר, תהיה לו חתיכת ברזל חולבת בנפרד, וכן הפמ"ג בסי' קה בשפ"ד (סקכ"ב) כתב שלכתחילה אין להגיע ב' קדרות חמות זו לזו אפי' אין בהם תבשיל ע"כ. וזה משום שלכתחילה חיישינן שהבליעה הולכת מכלי לכלי בלא רוטב. וכן בתשובות והנהגות להרב שטרנבוך שליט"א (ח"ב סי' שפז) כתב שיש להחמיר בכיריים של גז שצריך ברזלים לחלב לבד. וביותר בזמנינו שאדם מוציא על נוחיותו בבית סכומים עצומים, למה יגרע מצות אלוקינו ותורתו שנכנס לפירצה להקל בשעה שאפשר ליכנס ברוחב, ונראה שהחוסך בענייני כשרות עתיד ליתן את הדין, שעל נוחיותו לא היה איכפת לו להוציא הוצאות מרובות ואילו על הידורי כשרות מחששות איסור חסך בכסף, וכן המנהג כיום אצל יראי ה' לדקדק בזה, ואלו שבאפשרותם יותר ומדקדקים לעשות לחלבי כיריים נפרדים לגמרי תע"ב, ועכ"פ יש לייחד בכיריים ברזלים לבישול בשר לחוד ולחלב לחוד וכן המנהג, וכן בזבחי צדק (סי' צב אות עח) כתב שרק בדיעבד אין לאסור ב' קדרות הנוגעות זו בזו.

ונראה להסביר דברי המשנ"ב והאג"מ, דאה"נ דגם הם ראו את דברי הדרכי משה הנ"ל שהשערי דורא כתב להחמיר. אלא דמ"ש ברמ"א סי' צב ס"ח החומרא זו דליזהר לכתחילה, קאי אשתי קדרות הנוגעות זו בזו, וזה משום שבהגהות שערי דורא כתב שמעיקר הדין הלכה כרבינו ברוך (התרומה) אלא דסיים וז"ל: והמחמיר בכל זה תבוא עליו ברכה, ולשון זו ודאי מראה על חומרא יתירה, ולכן אם הגהת הרמ"א קאי אשתי קדרות מדוע החמיר יותר מהשערי דורא וכתב ומיהו לכתחילה יש ליזהר בכל זה, שלשון זו מורה על דין לכתחילה שכך צריך לנהוג. וזה מה שגרם לאג"מ ולמשנ"ב ודעימיה להסביר שהגהת הרמ"א קאי אדין זיעה ולא אשתי קדרות. אלא שעדיין יש להקשות על הסבר זה דכיון שהרמ"א כתב ומיהו לכתחילה יש ליזהר "בכל זה", משמע על כמה דברים, ולא רק על זיעה.

נמצא דאיכא פלוגתא בין האחרונים בדין זה, דעת החכמת אדם, שו"ת הכתב סופר ושו"ת תשובות והנהגות דיש להחמיר לכתחילה, ואם רוצים לבשל מאכל חלבי אז יש, או ליחד מקום בכיריים רק לחלב, או לתת טס של מתכת מתחת לקדרה חלבית. וכן כתב בבדי השולחן בסי' צב בביאורים עמ' רטז. לעומתם מבואר באג"מ, במשנ"ב, בילקו"י, בכף החיים ובאור לציון שמותר לבשל על כיריים של גז מאכלי בשר ומאכלי חלב וא"צ שיהיו כיריים נפרדות לבשרי וחלבי.

סימן לד - בדין קפילא

א. בביאור פלוגתת הראשונים.

ב. בביאור דברי רש"י.

ג. בהסבר דברי הרא"ש.

ד. בדברי הב"י והשו"ע.

א. בביאור פלוגתת הראשונים.

איתא בגמ' (חולין צז.) אמר רבא, מריש הוה קא קשיא לי הא דתניא קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם, תרומה לא יבשל חולין, ואם בישל בנותן טעם. בשלמא תרומה טעים לה כהן, אלא בשר וחלב מאן טעים ליה, השתא דאמר ר' יוחנן סמכינן אקפילא ארמאה, הכא נמי סמכינן אקפילא ארמאה, דאמר רבא אמור רבנן בטעמא, אמור רבנן בקפילא, ואמור רבנן בשישים וכו'. ומבואר דשרי למיסמך אקפילא ארמאה להתיר איסור. ויל"ע אי בעינן קפילא דוקא או דסגי בסתם גוי.

רש"י ד"ה "ליטעמיה קפילא", נחתום עובד כוכבים, ואשמועינן דמותר לסמוך עליו לפי תומו ולא יודיעוהו שצריכין לו לדבר איסור והיתר. מבואר דבעינן תרתי- קפילא בדוקא, ולא עוד אלא שיהיה מסיח לפי תומו. אלא שצריך ביאור מאי טעמא דבעינן קפילא דוקא.

הרשב"א בתורת הבית הארוך (ב"ד ש"א עמ' טז: פיסקא מג) דייק מדאמרי' בשלמא תרומה טעים לה כהן, אלא בשר וחלב מאן טעים לה וכו' משמע מדקאמר טעים לה כהן ולא קאמר טעים לה כהן קפילא, משמע דלא בעי קפילא כלל, אלא כל טעם שאינו נרגש לכלל הטועמים אינו טעם ואין חוששין לו, ועוד מדאמר רבא השתא דאמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בשישים, מינו ושאינו מינו דהיתרא בטעמא, ומין ושאינו מינו דאיסורא בקפילא, מדמחלק טעמא וקפילא לשניים ש"מ היינו טעם הנרגש לכל בנ"א, ולא אמרו קפילא ארמאה אלא משום דילמא נכרי בעלמא משקר, אבל קפילא לא מרע נפשיה, וכיון דקפילא הוא משום דלא מרע נפשיה, אפי' שואלין אותו ויודע שלעניין איסור והיתר שואלין אותו סומכין עליו ולא בעינן מסיח לפי תומו דהא לא מרע נפשיה, ואם מסיח לפי תומו אז אפי' שאר בנ"א נמי שרי. ויש מחמירין (רש"י והרא"ש) דלא סמכינן אלא אקפילא ובמסיח לפי תומו, ויש לחוש לדבריהם עכ"ל. מבואר מדברי הרשב"א הנ"ל דבעינן קפילא משום דלא מרע נפשיה ולא בגלל שהוא בקי בטעמים, ולכן אפשר לומר לו שלאיסור והיתר שואלים אותו כיון דלא מרע נפשיה, אבל גוי סתם כיון דחשוד לשקר, אז סומכין עליו רק במסיח לפי תומו.

ונראה דמ"ש הרשב"א על שיטת רש"י והרא"ש ויש לחוש לדבריהם, שלכאורה נראה מזה דס"ל להלכה לחוש לרש"י, וכמו שהבין הרא"ה בבדק הבית ד"ה "ולעניין". מ"מ במשמרת הבית ד"ה "עוד" דחה להבנת הרא"ה, ולכן כל הפוסקים שדנו בדברי הרשב"א הסבירו דבריו ע"פ הבנתו בסוגיא שכן ס"ל להלכה, ומ"ש ויש לחוש לדבריהם אין זה אלא דין שראוי לחוש לו אבל לא מדינא, וכמ"ש בשו"ת הרשב"א ח"א (סי' תצו) שרק ראוי לחוש.

עוד מבואר מדבריו דרק טעם הנרגש לכלל בנ"א הוא דאסרה התורה, אבל טעם שרק קפילא מרגיש ושאר בנ"א אינם טועמים אינו אסור. ובזה מבואר דעתו של רש"י, מדהצריך תרתי קפילא וגם מסיח לפי תומו, בהכרח שטעמו דקפילא הוא משום שבקי בטעמים, וס"ל לרש"י דגם טעם שרק קפילא מרגיש ואילו שאר בנ"א אינם טועמים ג"כ אסור. ולכן לרש"י כיון שהקפילא נצרך משום שהוא בקי בטעמים ולא מטעם דלא מרע נפשיה א"כ חיישינן שישקר, לכן סמכינן עליה רק במסיח לפי תומו, דאי טעם דקפילא הוא משום דלא מרע נפשיה א"כ אפשר אפי' לומר לו, דהא אינו חשוד לשקר.

נמצא דהרשב"א ורש"י פליגי איזה טעם אסרה התורה. הרשב"א סובר שרק טעם הנרגש לכל בנ"א הוא הטעם שאסרה התורה, ואילו רש"י סבר שאפי' אם רק קפילא יכול לטעום ושאר בנ"א לא אפ"ה אסור.

הרמב"ם (פט"ו ממאכלות אסורות ה"ל) כתב, ואם היה בשר וחלב או יי"נ ויין ערלה וכלאי הכרם שנפלו לדבש או בשר שקצים ורמשים שנתבשל עם הירק וכיוצא בהן טועם אותו הגוי וסומכין על פיו, ואם אמר אין בו טעם או שאמר יש בו טעם ומטעם רע הוא והרי פגמו והכל מותר, והוא שלא יהא סופו להשביח כמו שביארנו. ואם אין שם גוי לטעום משערין אותו בשיעורו בשישים או במאה או במאתים עכ"ל. והסביר בב"י סי' צח ד"ה "ומדברי", דהרמב"ם לא הזכיר קפילא אלא סתם גוי משום שסובר דקפילא דקאמר תלמודא לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט, שכל הבא לטעום קרוי קפילא על שם מה שהוא עושה באותה שעה שהטעימה מלאכת נחתום היא. ונראה עוד שאינו מצריך שיהא מסיח לפי תומו, דאם כן היה לו לכתוב כן בפירוש, ועוד דלישנא דסומכין על פיו משמע שאע"פ שהוא יודע שאיסור תלוי בדבר סומכין עליו עכ"ל. מבואר דהרמב"ם לא הצריך אפי' חדא, לא קפילא ולא מסיח לפי תומו.

התוס' (דף צז.) ד"ה "סומכין" כתבו, סמכינן אקפילא אע"ג דעובד כוכבים הוא כיון דקפילא הוא לא משקר שלא יפסיד אומנותו עכ"ל. מבואר דבעינן דוקא קפילא ולא גוי סתם, דסתם גוי חיישינן שישקר, אבל קפילא מפחד שלא יפסיד אומנותו לכן לא ישקר, ולפי זה הטעם, אפי' שאומרים לו שסומכין עליו לגבי איסור והיתר שרי, וכמ"ש הר"ן (דף לד.) ד"ה "גמ'" בסוף העמוד, מדאמרינן דסמכינן אקפילא משמע דקפילא משום דלא מרע נפשיה, הא עובד כוכבים דליתיה קפילא לא סמכינן עליה משום דעובד כוכבים משקר, וכיון דמשום דלא מרע נפשיה הוא לאו דוקא במסל"ת דכל שכן דלא מרע נפשיה אם יודע שסומכין עליו.

נמצא דיש ד' שיטות בראשונים .

א- שיטת רש"י דבעינן תרתי גם קפילא וגם מסל"ת.

ב- שיטת הרשב"א- דבעינן חדא, אם הוא קפילא אז מותר אפי' לומר לו שלאיסור והיתר שואלים אותו, ואם הוא מסל"ת אז לא משנה אם הוא קפילא או סתם גוי.

ג- שיטת התוס' והריטב"א- דבעי חדא רק קפילא כמ"ש בגמ', אבל גוי סתם לא מועיל כיון שהוא משקר.

ד- שיטת הרמב"ם- דלא בעינן אפי' חדא, אלא גוי סתם ואפשר אפי' לומר לו שלאיסור והיתר צריכין לו.

ב. בביאור דברי רש"י.

רש"י ד"ה "ליטעמיה קפילא" פירש, נחתום עובד כוכבים ואשמועינן דמותר לסמוך עליו לפי תומו ולא יודיעוהו שצריכין לו לדבר איסור והיתר ע"כ. ומבואר דבעינן תרתי, גם קפילא וגם מסל"ת, קפילא דהוא בקי בטעמים, ומסל"ת כדי שלא ישקר, וכן הבין הרשב"א בתורת הבית הארוך (ב"ד ש"א סוף פיסקא מג') שיטה זו, דכתב ויש מחמירין דלא סמכינן אלא אקפילא ובמסיח לפי תומו.

ויש להקשות על שיטה זו, מדאמרינן בגמ' אמר רבא אמור רבנן בטעמא, ואמור רבנן בקפילא, ואמור רבנן בשישים, אמור רבנן בטעמא בחולין, ותרומה כהן טועם, ולא הצריכו כהן קפילא אלא כהן פשוט. וא"כ מדוע באיסור והיתר הצריכו גוי קפילא, דבשלמא לדעת הרשב"א קפילא הוא לאו דוקא, אלא אפי' סתם גוי, ומה שהצריכו קפילא זה משום שלא ישקר דכיון דקפילא הוא לא מרע נפשיה. אבל רש"י דס"ל דקפילא הוא משום שבקי בטעמים, מדוע בכהן לא הצריכו בקי בטעמים. ועוד רש"י הצריך קפילא משום שהוא בקי בטעמים א"כ כל אומן באשר הוא יש לו גם חזקה דלא מרע נפשיה, וכיון שכן מדוע הצריך רש"י שיהיה מסל"ת, הרי זה שלא ישקר טמון בהיותו אומן, ומדוע הצריך חיזוק נוסף שלא ישקר שיהיה מסל"ת, שהרי חזקה זו שאומן לא מרע נפשיה היא מוסכמת על כולם כמו שכתבו הראשונים הרשב"א, הר"ן והרא"ה. וא"כ מדוע רש"י הצריך מסל"ת.

הרא"ש יוסף (צז.) ד"ה "ובפרש"י" כתב דרש"י ז"ל פירש לפי תומו, משמע דוקא במסיח לפי תומו הוא דנאמן ולא בעניין אחר, דלא ס"ל כיון דאומן הוא לא משקר וכו', ובמסיח לפי תומו הוא דנאמן עכ"ל. מבואר דס"ל בדעת רש"י דאף שהוא אומן חיישינן שהוא ישקר, ועל כך אנו שואלים מדוע אין לו חזקה דלא מרע נפשיה.

ונראה ליישב ע"פ מ"ש בשו"ת כתב סופר (סי' נח) ד"ה "והנה" כמו שכתבנו לעיל, דאיכא פלוגתא בין רש"י לרשב"א באיזה טעם נאסר מן התורה. הרשב"א סבר דרק טעם הנרגש לכל בנ"א הוא שאסור מן התורה, ואם רק קפילא מרגיש בטעם זה אינו אסור, ואילו רש"י סבר שאפי' טעם שרק מומחה בטעמים מרגיש ג"כ אסור (מדרבנן, כיון דס"ל דטעם כעיקר מדרבנן), ולפי"ז מובן מדוע לרש"י ליכא חזקה דלא מרע נפשיה, דכיון שרק קפילא שהוא בקי בטעמים יכול להכיר בטעם, א"כ חיישינן ישקר, דמי יבדוק אחריו, כיון ששאר בנ"א אינם מרגישים בכך, וממילא אין לו חזקה דלא מרע נפשיה, ולכן הצריך רש"י שיהיה גם מסל"ת.

וראיה לכך דקפילא לרש"י הוא הבקי בטעמים, שהרי בגמ' בדף צח. כתוב אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורין שבתורה בשישים, וברש"י ד"ה "בשישים" כתב, דהיכא דבדיקניה (ע"י טעימה) ולא יהיב טעמא בעינן שישים, ומשמע שם דתרתי בעינן גם שישים וגם טעמא של הקפילא, וראיה לכך מהא דאמרי' בגמ' בדף צט. גריסין שנתבשלו עם עדשים וכו' אם אין בהם בנותן טעם וכו' מותר, אין בהם לעלות באחד ומאה אלא במאי לאו בשישים. ולדעת רש"י אין בהם בנותן טעם זה משום דבדיקניה ע"י כהן, וזה בצירוף דיש שישים. ומבואר דבעי תרתי.

נמצא לדעת רש"י דפחות משישים לא שואלים כלל קפילא ואסור, ורק אם יש שישים והגוי נמצא אז בודקים ע"י קפילא, דבעינן תרתי קפילא וששים, ואם יש שישים א"צ כלל קפילא.

ומבואר מדברי רש"י שהקפילא בא לטעום רק אחרי שיש שישים, ואחר שיש שישים רק הקפילא שהוא בקי בטעמים יכול להרגיש בטעם, ואילו שאר בנ"א לא. וזה משום דרש"י לשיטתו דהקפילא בא לברר טעם שאינו נרגש לשאר בנ"א שגם טעם כזה אסור. ולדבריו הגמ' בדף צז. מתפרשת כך. אמור רבנן בטעמא הכונה גם בשישים, דהיינו שישים וטעם. ואמור רבנן בקפילא ובששים דתרתי בעינן. ואמור רבנן בשישים כאשר אין קפילא אז הוא לא מעכב, או במין במינו דליכא למיקם אטעמא. ולא עוד אלא דלפי"ז גם הכהן שבודק אם יש טעם תרומה צריך להיות קפילא, כמו בקפילא גוי.

נמצא דכיון שרש"י הצריך קפילא שהוא בקי בטעמים ואין שאר בנ"א מרגישים בו, ממילא אין לו חזקת לא מרע נפשיה, ולכן הצריך שהקפילא יהיה מסל"ת, דרק אז אפשר לסמוך עליו שלא ישקר.

ג. בהסבר דברי הרא"ש.

הרא"ש בפרק גיד הנשה (סי' כה) כתב, ליטעמיה קפילא ארמאה פירוש נחתום עובד כוכבים, שמעינן מינה דמותרים לסמוך עליו לפי תומו ולא יודיעוהו שצריך לו לדבר איסור והיתר ע"כ. הטור )סי' צח) הביא את דברי הרשב"א וסיים, ויש מי שאוסר עד שיהא אומן ומסיח לפי תומו, וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל שצריך שלא ידע שסומכין עליו בעניין איסור והיתר. וכתב הב"י דמה שהאריך הטור בדברי הרא"ש זה משום שאין מפורש בדברי הרא"ש שהוא סובר כדברי המחמירין אלא לעניין שצריך שיהא מסיח לפי תומו, אבל לעניין אי בעי קפילא בדוקא אין בדבריו הכרע.

והנה התרומת הדשן (סי' עט) הבין מדברי הרא"ש דמצריך תרתי קפילא דלא מרע נפשיה ומסל"ת. אלא שבש"ך (סי' צח סק"ב) הביא בשם חתנו שהקשה על התה"ד שהבין ברא"ש דטעם הקפילא הוא משום דלא מרע נפשיה, שהרי הוא מסל"ת, אלא ודאי טעמו של הרא"ש דהקפילא הוא מצד שבקי בטעמים ולכן נאמנותו היא במה שמסל"ת.

אלא שהט"ז (סי' צח סוף סק"ב) כתב להסביר מדוע האריך הטור במ"ש, "וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל שצריך שלא ידע שסומכין עליו בעניין איסור והיתר", שמזה הבין הב"י שהרא"ש מודה לשיטת רש"י רק במסל"ת, אבל אם צריך קפילא אין הכרע בדבריו. ועל כך מסביר הט"ז, שהרי הרא"ש כתב קפילא פירוש נחתום גוי, משמע דבעינן דוקא אומן דאל"כ למה לו לכתוב דבר זה, שאין דרכו של הרא"ש לכתוב אלא מאי דנפק"מ לדין, ע"כ נראה איפכא, דודאי הרא"ש מצריך תרתי קפילא ומסל"ת, הקפילא הוא משום דלא מרע חזקתיה, ולא כדעת רש"י דס"ל דהקפילא הוא משום דבקי בטעמים, אלא שבמסיח לפי תומו יש בו חידוש דין לפי הרא"ש, דאם יודע הגוי שסומכין עליו בדבר אחר, לא לעניין איסור והיתר הקשור לדת ישראל, גם זה נקרא לפי תומו, משא"כ בשאר לפי תומו כגון בעדות אשה ששם הגוי מעצמו אומר, וכאן הישראל אומר לגוי תבדוק אם המרק חמוץ או מתוק, ותוך כדי טעימה אומר הגוי המרק חמוץ אבל יש בו טעם חלב, וזה מדויק בדברי הטור שהאריך בדבריו ה וכתב, וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל שצריך שלא ידע שסומכין עליו בעניין איסור והיתר. ונמצא דדעת הרא"ש היא ככל הראשונים דהקפילא הוא מטעם דלא מרע נפשיה, ובמסל"ת שהצריך בה לומר חידוש דין במסל"ת, כיון שאם יאמר לו להדיא שיטעום להודיע איסור והיתר של דת ישראל (כמו שכתבו שאר הראשונים) יש לחשוש שישקר, וכמ"ש החת"ס בחידושיו לחולין (צז.) ד"ה "ליטעמיה".

ולפי"ז מיושבים דברי תה"ד בהבנת הרא"ש, די"ל דהתה"ד הבין ממש כדברי הט"ז ברא"ש, וממילא הסביר ברא"ש דטעם הקפילא הוא משום דלא מרע נפשיה.

ד. בדברי הב"י והשו"ע.

הב"י (סי' צח) לאחר שהביא את שיטות הראשונים בסוגיין סיכם להלכה כך: ונראה לי שמאחר והרמב"ם מיקל בדבר, שאפי' בסתם גוי אפשר לומר שלאיסור והיתר שואלים אותו, ממילא יש לסמוך על סברת התוס', הרשב"א והר"ן דלא מצרכי בקפילא שיהא מסיח לפי תומו אלא אפשר אפי' לומר לו. ובנכרי דלא קפילא סמכינן על הרמב"ם והרשב"א ששניהם התירו בסתם גוי. ומיהו נראה שבסתם גוי צריך שיהא מסיח לפי תומו כהרשב"א כיון דלאו קפילא הוא, ולא כהרמב"ם שהיקל יותר. נמצא לסיכום שהב"י פסק כהרשב"א שאם הגוי הוא קפילא אז אפשר לומר לו שצריכין לו לאיסור והיתר, ואם הוא סתם גוי אז רק במסיח לפי תומו.

ובשו"ע (סי' צח ס"א) פסק וז"ל: איסור שנתערב בהיתר מין בשאינו מינו כגון חלב (בצירה) שנתערב בבשר יטעמנו גוי, אם אומר שאין בו טעם חלב או שאומר שיש בו טעם אלא שהוא פגום מותר, וצריך שלא ידע שסומכין עליו ע"כ. מבואר דגם בגוי סתם שהוא מסל"ת שרי, ואף שלא כתב דין של קפילא מ"מ אם יטעמנו קפילא שרי אפי' באומר לו, ולא רק במסל"ת, וכמו שכתב הש"ך (סק"ב), וכן בסי' צב סק"א כתב הש"ך להדיא דלדעת השו"ע מהני בגוי מסל"ת או קפילא, ומפורש יותר בסי' צג סק"א דכתב כלומר יטעמנו קפילא וכדלעיל בריש סי' צח ס"א. הפר"ח בדעת השו"ע. ועיין בביאור הגר"א (סק"ה) דסבר שהשו"ע פסק דלא כמאן.

אלא שהש"ך כתב להקשות על דברי השו"ע דכיון דפסק בסעי' ב' דמין בשאינו מינו כל שנותן טעם אסור מן התורה (דהיינו טעם כעיקר דאו') א"כ איך יהיה גוי נאמן במסל"ת, שהרי גמ' ערוכה היא בבבא קמא דף קיד: דאין גוי מסל"ת נאמן באיסור תורה "אלא" בעדות אשה לבד, דאמרי' אמר רב אשי אין (פסול לעדות כגון גוי) מסיח לפי תומו כשר אלא לעדות אשה בלבד משום עיגונא, אבל להתיר איסור תורה ודאי אינו נאמן, וא"כ כיצד כאן סומכין על גוי מסל"ת להתיר איסור תורה.

צריך לדעת שקושיה זו שייכת רק למי שסובר שגוי מסל"ת מהני, או קפילא שהוא בקי בטעמים ומסל"ת, אבל מי שסובר קפילא שהוא לא מרע נפשיה כמו הרשב"א, הר"ן, הריטב"א והתוס' ליכא קושיה כלל, כיון דיש לחלק בין הגמרות, דבגמ' דידן מיירי בקפילא שהוא לא מרע נפשיה ומשו"ה שפיר אפשר לסמוך עליו לעניין איסור והיתר, ואינו דומה למ"ש בבב"ק, דהתם מיירי בגוי סתם ורק משום עיגונא התירו במסל"ת.

לכן רק לפי הרמב"ם הרשב"א והשו"ע ישנה קושיה מהגמ' בבב"ק, דהם סברו שיש לסמוך על גוי מסל"ת או קפילא שהוא בקי בטעמים ומסל"ת. ואומר הש"ך (סק"ב) בשלמא הרמב"ם אף דס"ל דמהני בגוי מסל"ת מ"מ אפשר דסבר כרש"י דטעם כעיקר דרבנן וממילא סומכין על היתר גוי מסל"ת רק באיסורי דרבנן, אבל השו"ע והרשב"א דסברו דטעם כעיקר דאו' איך סומכין על גוי מסל"ת להתיר איסור תורה. ובסוף דבריו כתב לתרץ, לכך נ"ל לחלק דדוקא היכא דליכא למיקם עלה דמלתא הוא דאין גוי מסל"ת נאמן באיסור תורה, אבל במין בשאינו מינו כיון דאיכא למיקם עליה דמלתא להטעימו לקפילא סמכינן עליה, ועיין בחכמת אדם כלל נא סעי' ה' דכתב דמילתא דעבידא לאגלוי הוא ע"י ישראל ולא ע"י הקפילא כדעת הש"ך.

נמצא דסמכינן על גוי מסל"ת להתיר איסור תורה כיון דזה דבר העשוי להתגלות ע"י קפילא, ממילא מירתת הגוי ואפשר לסמוך עליו. וכ"כ בביאור הגר"א סק"ב דכיון דהוא מילתא דעבידא לאגלוי נאמן. הט"ז (סק"ב) תירץ אחרת, הא דאמרינן בפרק הגוזל (בב"ק קיד:) דאין גוי מסל"ת נאמן במילי דאו' היינו במידי דבעי עדות דוקא, משא"כ באיסורין לא צריך אלא הוכחה שאין בו טעם איסור, לכן שפיר מהני גוי מסל"ת.

כתב הרמ"א ואין נוהגים עכשיו לסמוך אעובד כוכבים ומשערינן הכל בשישים, וכתב הש"ך (סק"ה) מדלא קאמר ואין נוהגים עכשיו לסמוך אטעימה וקאמר ואין נוהגים עכשיו לסמוך אגוי משמע דוקא אגוי הוא דלא סמכינן משום דגוי הוא, אבל אטעימת ישראל סמכינן במין בשאינו מינו, והלבוש (סי' צח ס"א) כתב ועכשיו אין נוהגים לסמוך אטעימת כהן וגוי רק משערין בכל איסורים בשישים בין במינו, ובין בשאינו מינו.

וכתב בבדי השולחן (סי' צח סקי"ד) דהנפק"מ היא לעניין טעימת ישראל היכא דשייכא, כגון מאכל סתמי שנתבשל עם בשר או חלב וליכא שישים, אם יועיל לטעמו הישראל להבחין אם נאסר לאוכלו עם המין שכנגד מה שנתערב בו. שלטעם הש"ך סומכין על ישראל דהא לא חשוד לשקר, ואילו לדעת הלבוש אפי' על ישראל אין סומכין.

ולעניין אי סמכינן אגוי בהפסד מרובה, כתב בבדי השולחן שם, שאפי' בשעת הדחק או בהפסד מרובה אין סומכין על טעימת הגוי אלא צריך שישים. אלא שבספר הליכות עולם (ח"ז פר' קורח עמ' סב) כתב שאם יש הפסד מרובה ונראה שהאיסור כחוש ואין בתערובתו כדי נתינת טעם, יכולים לסמוך על עיקר הדין ולהטעימו לגוי מסל"ת, שהרי אין האחרונים חולקים על השו"ע מצד הדין, אלא שאמרו שלא נהגו כן, ובודאי העושה כדעת מרן במקום הפסד מרובה או במקום שיש עוד סניף להתיר יש לו על מה שיסמוך, ולכתחילה נמי מורינן הכי שהתורה חסה על ממונם של ישראל.

סימן לה - בדין כל דפריש מרובא פריש

א. בביאור פלוגתת בראשונים בדין קבוע.

ב. הטעם שלא גזרו על הנמצא שמא יקח מן הקבוע.

ג. בביאור דין קבוע מדרבנן.

א. בביאור פלוגתת הראשונים בדין קבוע.

איתא בכתובות (יד:) אמר ר' יוסי מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן המעיין ונאנסה, אמר ר' יוחנן בן נורי אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה הרי זו תנשא לכהונה. ואמרי' עלה בגמ' אמר רב יהודה אמר רב בקרונות של ציפורי היה מעשה וכו', ורוב העיר נמי אי דקא אזלי אינהו לגבה, כל דפריש מרובא פריש, לא צריכא דקא אזלא איהי לגבייהו דהוה ליה קבוע, ואמר ר' זירא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכו'. והתניא תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח ספיקו אסור, ובנמצא הלך אחר הרוב.

ובהמשך הגמ' אמרינן דכל קבוע נידון כמחצה על מחצה גם לקולא, דתשע שרצים וצפרדע אחת ביניהם ונגע באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע, ברשות היחיד ספיקו טמא ברשות הרבים ספיקו טהור. ומדאו' מנא לן, אמר קרא "וארב לו וקם עליו" (דברים יט) ופרש"י עד שיתכוין לו, פרט למתכוין להרוג את זה והרג את זה שפטור. ורבנן דבי ר' ינאי פרט לזורק אבן לגו שפטור, ובאופן דאיכא תשעה ישראלים וכנעני אחד ביניהם דהוה ליה כנעני קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, וממילא הזורק אינו חייב מיתה, ולקולא.

נמצא דדין קבוע נלמד מהפסוק "וארב לו וקם עליו" ונידון כמחצה על מחצה בין לקולא, כזורק אבן לגו שפטור ממיתה וחשוב הדבר כאילו היה ספק שקול למי נתכוין וספק נפשות להקל, ובין לחומרא בתשע חנויות כשרות ואחת טרפה דאזלינן לחומרא.

בברייתא נאמר ובנמצא הלך אחר הרוב, דילפינן מהא דאמרה התורה "אחרי רבים להטות", ומשו"ה הגמ' אומ' בחולין (צה.) בשר הנמצא ביד עובד כוכבים מותר.

ולכאורה יש להקשות על דין זה, מהא דאמרי' בפסחים (ט:) תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי מצה שקל אי חמץ שקל היינו תשע חנויות. ומבואר מגמ' זו שכיכר הנמצא בפי עכבר אסור, וא"כ יש סתירה בין הגמרות, דבחולין דף צה. מבואר שחתיכת בשר הנמצאת ביד גוי מותרת, ובפסחים מבואר שכיכר לחם הנמצא בפי עכבר אסור, ויוצא שיש בשר הנמצא שאסור, ויש בשר הנמצא שמותר.

התוס' בפסחים (דף ט:) ד"ה "והיינו" כתבו, דר"י פירש דהגמ' מיירי לעניין אכילת הכיכר. והקשה שם, וא"ת כי אתא עכבר ושקל מהני ציבורין אמאי חשיב ליה קבוע, מאי שנא נמצא בפי עכבר, מנמצא ביד נכרי בפרק ג"ה (צה:). ותירץ, דהכא מיירי כשראינו את העכבר שלקח מן הקבוע, שנולד הספק במקום הקביעות, ואם לא ראינו הוה ליה כפירש ואזלינן בתר רובא. נמצא לפי ר"י כל שרואה את העכבר פורש מן הקבוע דינו כקבוע מדאו'.

אלא שיש להקשות על פירוש זה מהא דאמרי' בפרק התערובות (זבחים עג:) גבי זבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל אמאי ימותו כולם, נכבשינהו וניידינהו ונימא כל דפריש מרובא פריש, וקשה כיצד המקשן אומר נכבשינהו וניידינהו שהרי כאשר יתפזרו הבהמות הוא עומד ורואה אותם, וכל שרואה אותם עדיין חשוב קבוע מדאו', וכיצד עולה על דעת המקשן להתיר באופן זה.

לכן מסביר ר"י דהתם לאו קבוע מדאו' הוא משום שהאיסור מעורב בהיתר ואין ניכר ומדרבנן אסרו בקבוע זה, דמדאו' לא חשיב קבוע אלא כשהאיסור ידוע במקומו כמו תשע חנויות. ולפי"ז מובן מה סבר המקשן, דכיון שקביעותן אינו אלא מדרבנן א"כ נכבשינהו וניידינהו ויהיו מותרים, ולא העלה על דעתו שיאסרו, דא"כ הוי גזירה לגזירה, ועל כך עונה לו רבא גזירה שמא יקח מן הקבוע שהוא עצמו דרבנן (וצ"ל דהוי חדא גזירה), ולכן גזרו שם אפי' אם הבהמה יצאה מעצמה, דכיון שאין האיסור ניכר גוזרים אפי' בדרבנן, ואילו בנמצא מחוץ לחנויות לא גזרו כיון שהאיסור ניכר ולא חששו שאם נתיר לו בנמצא יבוא לקחת מן הטרפה, דלאו ברשעים עסקינן.

נמצא לדעת ר"י דדין קבוע מדאו' הוא כל שהספק התעורר בתוך מקום הקביעות, ובכלל זה גם אם ראינו שלקח מן הקבוע ולא ידוע מאיזה חנות יצא, חשוב שנולד הספק במקום הקביעות ולא בחוץ, דכיון שראינוהו יוצא מן הקבוע הספק כבר התעורר במקום הקביעות והוי דאו', וכדאמרי' בפסחים (ט:) תשע ציבורין וכו' היינו תשע חנויות, וממילא אסור מן התורה לאכול את אותו לחם שלקח העכבר.

ובנמצא הלך הרוב ומותר, ולא גוזרים שמא יקח מן הטרפה, דלא ברשיעי עסקינן, אבל בשור הנמצא מחוץ לעדר אסור, דכיון שאין האיסור ניכר כמו בחנויות ממילא חמור יותר ואפי' בנמצא אסרו.

הר"ן בחולין (פרק ג"ה דף לג:) ד"ה "ובנמצא" סבר כדעת ר"י, דיש חילוק בין ראינוהו ללא ראינוהו, דבראינוהו חשוב כקבוע ובלא ראינוהו מותר כמו בנמצא. ובהמשך כתב, ול"נ שכל שלא בא לידו ממקום קביעותו אע"פ שראה אותו פורש מן הקבוע מדינא שרי, דמדאורייתא לא מיקרי קבוע אלא במקום קביעותו, אלא שחכמים גזרו בשראוהו פורש מן הקבוע גזרה שמא יקח מן הקבוע ע"כ. ומבואר דס"ל דדין קבוע מדאו' הוא רק באופן שהספק התעורר בחנות עצמה שהיא מקום הקביעות, או אפי' בחוץ באופן שהוא עצמו יצא עם הבשר ממקום הקביעות, אבל ראה אדם פורש מן הקבוע, וה"ה לעכבר שפורש מן הציבורין מדאו' לא חשיב קבוע, ורק מדרבנן גזרו שמא יקח מן הקבוע, ולשיטתו הגמ' בפסחים מיירי בדין דרבנן, דמדאו' שרי אפי' לאכול את אותו כיכר בפסח. ולפי"ז ה"ה בפרק התערובות דאמרי' נכבשיהו וניידינהו דאף שרואה אותם פורשים מן הקבוע שרי דלא אסרה התורה בכה"ג, ועל כך אמר רבא גזירה שמא יקח מן הקבוע. אולם בשר הנמצא לא גזרינן ואזלינן בתר רובא, לפי שלא ראוהו פורש מן הקבוע, וה"ה בפרק התערובות שאם אחד מן השוורים פרש מעצמו ולא ראינוהו מותר דכיון שלא ראינוהו לא גזרו עליו.

עוד כתב הר"ן (בדף לג:) ד"ה "ספקו אסור" דמדברי התוס' מבואר דלא מיקרי קבוע אלא כשהיה האיסור נודע קודם שלקח דהיינו היתה חנות אחת שמוכרת טרפה, אבל אם כל החנויות מוכרות כשר אז אע"פ שלאחר שלקח נתגלה איסור, לא אמרי' דלהוי קבוע למפרע, ונפק"מ למי שקנה בשר מן המקולין ואח"כ נודע שהיתה טרפה ביניהם דשרי, דכיון שבשעה שלקח לא היה קבוע. דדין קבוע שיהא כמחצה על מחצה חידוש הוא ואין לך בו אלא משעת חידושו והילך כלומר משנעשה קבוע אבל למפרע לא. ומבואר מדבריו דרק באופן שלא היתה חנות אחת אסורה, ואח"כ התעורר ספק על חתיכת בשר שלקח משם, רק בכה"ג לא אמרי' קבוע למפרע. אבל באופן שיש תשע חנויות מוכרות כשר ואחת ידוע שמוכרת טרפה, ולקח הוא בעצמו והספק התעורר לו אח"כ בבית שפיר הוי קבוע דאו', וכן כתב לבאר בשערי יושר (שער ד' פרק ה') ד"ה "אמנם". ולכן כתבנו שכל שהוציא בעצמו ונתעורר לו אח"כ הספק חשיב קבוע מדאו'.

ונראה לומר בטעמו של הר"ן דאמר שכל שרואהו לא חשיב קבוע מן התורה אלא מדרבנן גזרה שמא יקח מן הקבוע, דהר"ן למד ממקור הדין של קבוע שהוא מהפסוק "וארב לו וקם עליו" דדוקא היכא שעשה מעשה בידיים חשוב הדין כקבוע כמו בזורק אבן לגו, וה"ה בתשע חנויות שרק אם הספק התעורר בתוך החנות או אפי' בחוץ שהוא הוציאו בידיו, שאז זה דומה לקבוע מדאו', משא"כ כשרואהו יוצא מן הקבוע כיון שאין הדבר נעשה בידיו ממילא לא הוי קבוע דאו' אלא דרבנן.

ואילו ר"י ס"ל דאף דמשמע מהפסוק "וארב לו וקם עליו" שדוקא בעושה מעשה בידיו, מ"מ לאו דוקא הוא, דהא מהגמ' בפסחים ט: מבואר להדיא דאפי' שלא עשה מעשה בידיו אלא רק ראה את העכבר לוקח את הכיכר אפ"ה אסור מן התורה, וממילא זו ראיה דאפי' ע"י ראיה בלבד חשוב קבוע מדאו' וזה נחשב שספק נולד במקום הקביעות ואסור. ולדעת הר"ן אין ראיה מפסחים כיון ששם האיסור הוא מדרבנן לעניין בדיקת חמץ או אפי' אכילת הכיכר בפסח אם היא מותרת מדרבנן או לא, דמדאו' שרי אפי' לאכול את אותו כיכר בפסח.

נמצא דאיכא פלוגתא בין רבינו יצחק לר"ן בדין קבוע, באיזה אופן אומ' קבוע מדאו' ובאיזה אופן מדרבנן. דעת רבינו יצחק (בתוס' פסחים ט: ד"ה "היינו") דכל שנתעורר הספק בקבוע או אפי' בחוץ כאשר ראה אותו יוצא מן הקבוע, חשוב שנתעורר הספק במקום הקביעות וממילא הוי דאו', וכן דעת הרשב"א בתורת הבית הארוך (ב"ד ש"א פיסקא כה עמ' ל'). ודעת הר"ן דכל שרואהו יוצא מן הקבוע מדינא שרי, ורק מדרבנן גזרו שמא יקח מן הקבוע.

ב. הטעם שלא גזרו על הנמצא שמא יקח מן הקבוע.

הר"ן בחולין (דף לג.) ד"ה "בנמצא" שואל, וא"ת היכי שרינן הכא ובנמצא, ליגזור שמא יקח מן הקבוע, דדכוותיה גזרינן בפ' התערובות (עג:) גבי שור הנסקל שנתערב באחרים אפי' הן ריבוא כולם ימותו, ופרכינן ונכבשינהו כי היכי דנינדאין ונימא כל דפריש מרובא פריש, אמר רבא גזירה שמא יקח מן הקבוע, והכא נמי ליגזור. וכן שאלו הרשב"א בתורת הבית הארוך (ב"ד ש"ב פיסקא כה עמ' ל.) והרא"ש (חולין פ' ג"ה סי' כ').

וכתב הר"ן שם שלוש שיטות בראשונים מדוע בשור הנסקל שנתערב באחרים גזרו לאסור, ואילו בבשר שנמצא מחוץ לחנויות לא גזרו שמא יקח מן הקבוע.

רבינו יצחק- סובר שרק בשור הנסקל שייך לגזור שמא יקח מן הקבוע לפי שהאיסור מעורב ואינו ניכר, ואי שרית להו לבדורינהו אתי למשקל מן הקבוע. אבל הכא שחנות הנבלה ניכרת ליכא למיחש שמא יקח נבלה ודאית דלאו ברשיעי עסקינן. וכתב הר"ן דלפי תירוץ זה בשור הנסקל אפי' פירש מנפשיה אסור, דזיל בתר טעמא דכיון שאין האיסור ניכר מה לי ראינוהו פורש, מה לי פרש מעצמו אסור.

אחרים תירצו- דבשור הנסקל היינו טעמא דאסור, דאי שרית ליה לבדורי (בידיים) לכתחילה כי היכי דלישתרו אתי למשקל מן הקבוע, אבל הכא בבשר הנמצא כיון דמעצמו פריש לא גזרינן, וה"ה בשור הנסקל אי פריש מעצמו ג"כ שרי דעשה מעשה בידיים. וכן פסקו הרשב"א (ב"ד ש"א פיסקא כה עמ' ל.) ורבינו תם ז"ל, שאם פירש מעצמו מותר, ולא אסרו בשור הנסקל גזירה שמא יקח מן הקבוע אלא בכובש ביד כדי שיתפזרו, שאם אתה מתיר לכבוש כדי שיתפזרו ולקחת מן הפורשים, ודאי איכא למיגזר שמא לא יפזר ויקח מן הקבוע, וכן כתב בשאילתות דרב אחא ז"ל בסדר ויקרא (סי' ח'). נמצא לשיטתם דרק באופן שמפזרם בידיים איכא למיגזר, אבל אם יצא ממילא ליכא למיגזר ושרי.

דעת הר"ן- דקבוע מדרבנן הוא רק באופן שרואה אותו פורש מן הקבוע, אבל כל שפרש מעצמו שרי, ולכן בנמצא כיון שהחתיכה פרשה מעצמה אזלינן בתר רובא ולא גזרו עליה כלום לפי שלא ראוה פורשת מן הקבוע. ולפי"ז ה"ה בשור הנסקל שרק כשראוהו פורש מן הקבוע גזרו עליו חכמים ואסרוהו, אבל בפורש מעצמו כיון שלא ראוהו פורש שרי כמו בנמצא, דאזלינן בתר רובא.

נמצא בנידון דידן דאיכא ג' טעמים לא לגזור על בשר הנמצא. דעת ר"י- כיון שהאיסור ניכר במקומו לא חיישינן שיקח מן הנבלה דלאו ברשיעי עסקינן. דעת אחרים- בבשר הנמצא לא גזרו כיון שלא עשה מעשה בידיים אלא יצא מעצמו, ובשור הנסקל רק אם עשה מעשה בידיו אסור משום גזירה, וביצא מעצמו שרי כמו בנמצא, כיון שלא עשה מעשה בידיו. דעת הר"ן- דבבשר הנמצא כיון שלא ראהו פורש משו"ה שרי, ורק בראהו פורש גזרו עליו חכמים, ולכן בשור הנסקל אם ראהו יוצא אסור, ובלא ראהו פורש אלא יצא מעצמו שרי.

ג. ביאור דין קבוע מדרבנן.

למסקנת הדברים עולה שישנם שלושה גדרים בדין קבוע.

א. דין קבוע מדאורייתא הוא כאשר האיסור ניכר, כגון תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחרת מוכרת בשר נבלה. ונלמד מהפסוק "וארב לו וקם עליו", ובזה מצינו ב' שיטות. שיטת רבינו יצחק ושיטת הר"ן כמ"ש לעיל.

ב. כאשר האיסור אינו ניכר, כגון תערובת חתיכות בשר ובתוכם חתיכת איסור, בזה אומרים ביטול ברוב מ"אחרי רבים להטות".

ג. בדבר שאינו ניכר אם הוא חשוב אינו בטל אפי באלף, משום שנתנו לו דין קבוע מדרבנן, דמדאו' בטל אלא שחכמים נתנו לו דין קבוע שלא יתבטל, וכדאמרי' בפרק התערובות (זבחים עג:) בעלי חיים חשיבי ולא בטלי, ונמשוך ונקריב חד מנייהו, ונמשוך, הוה ליה קבוע וכו',

והנה בגדר השלישי בדברים החשובים שאינם בטלים אפי' באלף, שנתנו להם חכמים דין קבוע כמבואר בגמ' זבחים פרק התערובות (עג:), גבי שור הנסקל שנתערב באלף שחשובה התערובת כמחצה על מחצה דמי, וממילא אין ביטול דחשבינן ליה כניכר האיסור. יש לחקור האם דין זה שנתנו חכמים הוא רק בגלל "שאינם בטלים" ונחשב כניכר האיסור ודינו קבוע, או שמא רק לדברים "החשובים" שלא בטלים נתנו להם חכמים דין קבוע ואז חשוב כניכר האיסור וכמחצה על מחצה דמי.

הנפק"מ היא בדבר שיש לו מתירין וחמץ בפסח, שהם מצד עצמם לא חשובים אלא שחכמים גזרו עליהם שלא יתבטלו. ולכן ודאי דלכו"ע אותה תערובת אסורה אלא הנפק"מ היא כאשר פירשה חתיכה שלא בפנינו. אם חכמים נתנו עליהם דין קבוע, אז כשפירשה אמרי' כל דפריש מרובא פריש ומותרת, אבל אם חכמים לא נתנו להם דין קבוע אז מה שפירש אסור ולא אמרי' כל דפריש מרובא פריש כיון שכל התערובת אסורה.

וכעת נציג את החקירה בראשונים.

הגמ' בזבחים (עג:) אומ' אפי' תימא רבנן, בעלי חיים "חשיבי" ולא "בטלי", ונמשוך ונקריב חד מנייהו ונימא כל דפריש מרובא פריש, ונמשוך בתמיה, הוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. מבואר שחכמים נתנו על תערובת זו של שור הנסקל שנתערב בריבוא דין קבוע, ולכן הם כמחצה על מחצה דמי וכולם ימותו. אלא שנחלקו הראשונים מדוע גזרו דין קבוע, האם זה בגלל שהם "חשובים" או בגלל שאינם "בטלים", כאן אמנם ליכא פלוגתא דיש דין קבוע, כיון שמדובר בשור והוא חשוב ואינו בטל, אלא השאלה היא האם חז"ל נתנו דין קבוע בגלל חשיבותו, או בגלל שאינו בטל.

התוס' בחולין (צה.) ד"ה "ספקו" כתבו הא דקיי"ל חד בתרי בטיל, היינו היכא שמעורב ואינו ניכר האיסור, אבל הכא (בתשע חנויות כשרות ואחת מוכרת בשר נבלה) ידוע האיסור בדוכתיה, ולפי"ז כאשר לא ניכר האיסור מותר, ומדוע בפרק התערובות גם כשלא ניכר האיסור אסור, אומ' התוס' ובדבר "חשוב" מעורב לא בטיל ואמרי' כל קבוע כמחצה על מחצה דמי. מבואר מדבריהם דרק בדברים החשובים גזרו חכמים ואמרו דיהא עליהם דין קבוע, וכן כתב הרשב"א בתורת הבית הארוך (ב"ד ש"א פיסקא לט עמ' יד:) דתערובת שלא ניכר בה האיסור אין אומ' עליה קבוע, אא"כ האיסור שנתערב דבר שבמנין או בריה או חתיכה הראויה להתכבד א"נ בעלי חיים, דכל אלו מתוך "חשיבותן" אינן בטלין וכיון שאינן בטלין הוו להו בתוך תערובתן קבועין וכמחצה על מחצה דמו. מבואר מדבריהם דרק בדברים "החשובים" שחכמים החשיבום גזרו דין קבוע, אבל בדברים שאינם חשובים אע"פ שאינם בטלים אפי' באלף כגון חמץ בפסח או דבר שיש לו מתירין לא נתנו לתערובת זו דין קבוע, וחזר על זה הרשב"א בבית ד' ש"ב (פיסקא כה דף כט:) וז"ל: וכן איסור "חשוב" כחתיכה הראויה להתכבד בפני האורחין וכן בעלי חיים אינן בטלין והרי הן בתערובתן באיסור קבוע.

אולם הר"ן בחולין (פרק ג"ה דף לג.) ד"ה "ובנמצא" בסופו, שואל על תערובת שאין האיסור ניכר בה (כגון בפרק התערובות) היכי קרינן לה קבוע, דא"כ אין לך איסור שיהא בטל לעולם. וי"ל דבכל האיסורין ודאי כל שמעורב ואינו ידוע לא מיקרי קבוע, דאדרבה ברובו בטל, וכיון דמתבטל א"א לדונו כקבוע, אבל התם (בשור הנסקל) בעלי חיים נינהו וחשיבי ולא בטלי, וכיון דלא "בטלי" הוה ליה קבוע ע"כ. מבואר מדבריו דעיקר הטעם דנתנו חכמים דין קבוע הוא מפני שאינו בטל ואע"פ שאינו חשוב מצד עצמו, דכל שאינו בטל מגזירת חכמים נתנו לו דין קבוע.

והנפק"מ היא בחמץ בפסח ודבר שיש לו מתירין שמצד עצמם אינם חשובין אלא שחכמים גזרו עליהם שלא יהיו בטלים אפי' באלף, חמץ בגלל חומר איסורו ודשיל"מ כיון שעתיד להיות מותר. דלדעת התוס' והרשב"א דס"ל שרק על דברים החשובים נתנו דין קבוע כגון- בריה, חתיכה הראויה להתכבד, דבר שבמנין וכן בעלי חיים, א"כ אף שתערובת זו אסורה ואינה בטלה אפי' באלף, מ"מ גם אם פירשה חתיכה אחת מחוץ לתערובת באופן שלא ראינוה תהיה אסורה, דלא אמרי' כל דפריש מרובא פריש אלא באופן דאיכא קבוע, וכיון שבחמץ ודשיל"מ אין דין קבוע מדרבנן אז כל התערובת אסורה ולא חשיב כמחצה על מחצה דמי, ומשו"ה כאשר פירשה חתיכה היא אסורה כיון שאין רוב של היתר אלא הכל אסור. משא"כ לדעת הר"ן דס"ל דחכמים נתנו דין קבוע לכל דבר שאינו מתבטל, א"כ תערובת זו של חמץ בפסח או דשיל"מ תהיה מותרת דאמרי' כל דפריש מרובא פריש, כיון דאיכא דין קבוע על תערובת זו. (ורק לדעת ר"י החתיכה תהיה אסורה, דבאיסור שאינו ניכר אף אם פרש מעצמו אסור כמו שכתבנו לעיל).

ובפלוגתא זו פליגי האחרונים. הפרי מגדים בשפ"ד (סי' קי סקי"ד) בחלק השלישי כתב, דקבוע מדרבנן הוא דכל דבר חשוב או דבר שמנין או חהר"ל, חוץ מדבר שיש לו מתירין , נתנו חז"ל עליהם דין קבוע, דאי פריש חד מיניה שלא ע"י מעשה אז לדעת הרשב"א ור"ת (אחרים שהובאו בר"ן) שרי דכיון שלא עשה כן ע"י מעשה בידיים לא גזרו בפירש מעצמו. ולדעת ר"י כיון שאינו ניכר האיסור אף שפרש מעצמו אסור. מבואר דס"ל לשפ"ד כדברי התוס'.

אולם ביד יהודה (סי' קי ס"ג בפירוש הקצר אות יב) כתב שחז"ל גזרו בהרבה דברים שלא יתבטלו, מהם נתנו שיעור כגון שישים או מאה או מאתיים, ומהם גזרו שלא יתבטלו כלל כגון כל הדברים החשובים או בריה או "דשיל"מ" או "חמץ" ואיסור עכו"ם, וכיון שאינו בטל, ממילא כל זמן שמונח כל אחד במקומו הוי קבוע וכמחצה על מחצה דמי, ואם פרש ממקומו אמרינן כל דפריש מרובא פריש ואותה חתיכה מותרת. מבואר דס"ל כדעת הר"ן בפירושו דכל שאינו בטל בין אם הוא חשוב או אינו חשוב, נתנו לו חכמים דין קבוע.

סימן לו - בדין אחשביה באוכל שאינו ראוי לאכילה כגון תרופות

א. בביאור פלוגתת בראשונים בדין אחשביה.

ב. בעניין תרופות שמעורב בהם חמץ מצאנו ג' טעמים להתיר.

ג. האם חומרי ניקוי צריכים הכשר מיוחד לפסח.

ד. בעניין סיכה במשחות (קרמים) שמעורב בהם תערובת חמץ.

ה. השימוש במשחת שיניים, אודם, שפתון וכדו'.

ו. עיקרי הסוגיא בקיצור.

א. בביאור פלוגתת הראשונים בדין אחשביה.

איתא במשנה פסחים (כא.) כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה לחיה ולעופות ומוכר לנוכרי ומותר בהנאתו וכו'. ובגמ' (כא:) אמרי' מותר בהנאה פשיטא, לא צריכא שחרכו קודם זמנו דמותר בהנאה לאחר זמנו, וקמ"ל כדרבא דאמר רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאה אפי' לאחר זמנו. ופרש"י ד"ה "לא צריכא" והאי דמותר אלאחר זמן קאי וכגון שחרכו באור יפה קודם זמנו שנטל טעמו ומראיתו. וכתב הפמ"ג (במשבצ"ז סי' תמב סק"ח) דמשמע מדברי רש"י דסגי שנפסל לאכילת אדם. אולם התוס' ד"ה "חרכ קודם זמנו מותר בהנאה אף לאחר זמנו" כתבו, וכגון שנפסל מלאכול לכלב, דבעניין אחר לא הוי שרי, דומיא דפת שעיפשה בפ"ק (דף טו:) ובפרק אלו עוברין (דף מה:) ת"ר הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול אדם והכלב יכול לאוכלה מטמאה טומאת אוכלין וצריכה ביעור, וכ"כ הר"ן פ"ב (דף ה:) ד"ה "גמ'", והרא"ש (פ"ב סי' א') דחרכו קודם זמנו באופן שנפסל מלאכול לכלב מותר בהנאתו אף לאחר זמנו דומיא דפת שעיפשה שכל זמן שראויה לכלב אסורה וצריך לבערה, ומשנפסלה לכלב מותרת בהנאה, וכ"כ הרמב"ם (פ"ד מהל' חמץ ומצה הי"א) וז"ל: הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול הכלב ומלוגמא שנסרחה אינו צריך לבער.

והדבר צריך ביאור, מדוע כדי שהחמץ יהיה מותר בהנאה או באכילה כמו שנכתוב לקמן, צריך שלא יהא ראוי לכלב, הרי מנבלה למדנו לכל האיסורין שבתורה, שנבלה הראויה לגר קרויה נבלה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה וממילא מותרת באכילה. מבואר דסגי באינו ראוי לאכילת אדם, ולפי"ז כל איסורין שבתורה דינם הוא שאם אינו ראוי לאכילת אדם מותר מהתורה באכילה, כן הקשה הר"ן (דף יג:) ד"ה "ת"ר".

ותירץ הר"ן, דהכא שאני מפני שראויה לחמע בה כמה עיסות אחרות, והכי איתא בגמ' (דף מה: הפת שעיפשה חייב לבער מפני שראויה לשוחקה ולחמע בה כמה עיסות אחרות) דהא שאור לא חזי לאכילה ואפ"ה אסריה רחמנא מהאי טעמא, והכי איתא במכילתא. ואף שהר"ן מיירי התם לעניין טומאה, מ"מ התוס' ושאר הראשונים יפרשו כן לעניין אכילה או הנאה, דכיון שהתורה אסרה שאור אף שאינו ראוי לאכילת אדם, מוכח דדינו שונה משאר איסורי תורה, ורק כאשר אינו ראוי לאכילת כלב שרי, והביאו המג"א (סי' תמב סקי"ד).

הר"ן (דף ה:) ד"ה "גמ'" פירש את המשנה חרכו קודם זמנו מותר בהנאה אחר זמנו, דאין הכונה רק בהנאה אלא אפי' באכילה, ובדין הוא דאפי' באכילה נמי שרי כיון שיצא מתורת פת קודם שיחול בו איסור חמץ, אלא לפי שאין דרך אכילה בלחם חרוך נקט לישנא דהנאה, דאפי' אכיל ליה לאו אכילה היא אלא דמיתהני מיניה, ודוקא שחרכו קודם זמנו, אבל לאחר זמנו לא פקע איסוריה עד דשריף ליה לגמרי. מבואר דמה שכתוב במשנה מותר בהנאתו זה לאו דוקא אלא ה"ה באכילה דכיון שאינו ראוי לאכילת כלב חשוב כעפרא, ולכן אין לאוסרו באכילה, וכן דעת בעל המאור דמותר אפי' באכילה. [ועיין עוד בשו"ת יבי"א ח"י סי' לז אות ז' שכדברי הר"ן כתבו עוד הרבה ראשונים].

אולם הרא"ש (פ"ב סי' א') כתב אין זה מסתבר, דאע"פ שבטלה דעת האוכל אצל כל אדם, מ"מ כיון דאיהו קאכיל ליה אסור. וכ"כ הרב הברצלוני ז"ל, וז"ל: הני מילי דמותר בהנאה לאחר זמנו, אבל באכילה לא, וכ"כ רבינו ירוחם (נתיב ה' חלק יג') ובתרומת הדשן (סי' קכט). נמצא שאף שחרך את הפת עד שאינה ראויה לאכילת כלב מ"מ כיון שהוא החשיבו אסור, וכן בכל איסורי התורה כאשר אוכלו אמרי' אחשביה ואסור מדרבנן, לכן נבלה אף שאינה ראויה לגר ומותרת מן התורה, אסורה מדרבנן כמ"ש המנחת כהן (הובאו דבריו בפר"ח יו"ד סי' קג).

וכדברי הרא"ש פסק הטור (בסי' תמב) והשו"ע (ס"ט), וכתב הט"ז שם (סק"ח) דאע"ג שאינו ראוי לאכילה מ"מ איהו אחשביה ליה לאכילה, ונראה דודאי אין חיוב דאו' בזה דהא ביום כיפור כי אכל אכילה שאינה ראויה הוא פטור. וכן פסקו המג"א (סקט"ו) והב"ח (סי' תמב אות יג') ד"ה "ומה".

הקשה הב"ח (סי' תמב ד"ה "ומ"ש וי"א שמותר" וכו') לדעת הרא"ש מאי נפק"מ באכילה דידיה, וכי אילו אכל עפר ליחייב בתמיה. ובפרק שבועות תניין (דף כב עמ' א-ב) אמר רבא שבועה שלא אוכל, ואכל עפר פטור, דעפר לאו בר אכילה הוא, ולא אמרי' כיון דאיהו אכיל ליה אחשביה לאכילה, והתם הוא דלכתחילה לא, משום דקאמר לא אוכל סתם. אבל כאן התורה אמרה לא תאכל חמץ, מה שנחשב חמץ כלשון התורה אסור, ולחם שחרכו עפרא בעלמא הוא, א"כ מדוע כאשר אוכלו אמרי' אחשביה ואסור. ותירץ דאפשר לומר שפת שעיפשה אע"פ שבפנ"ע לא אוכלים אותה אנשים, מ"מ אם יתן פת זו בתוך תערובת שפיר נאכלת בטוב, ולכן כשהוא אכלו בלא תערובת לדידיה חשיבה אכילה זו ואסור, משא"כ עפר ממש שאינו נאכל אפי' ע"י תערובת לשום אדם לכן אין אחשביה כשאוכלו בפנ"ע. נמצא דאחשביה שייך רק בדבר שיהיה נאכל בטוב לבנ"א ע"י תערובת, לכן כשאוכלו בפנ"ע אז אף שאין זה ראוי לבנ"א מ"מ לדידיה אחשביה. כן נראה לי ליישב דעת הרא"ש שאנו נוהגים כמותו ע"כ.

תוכן העניינים

ספר מנחת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה