איסור והיתר - דיני ביטול · עיקרי הסוגיא בקיצור
ישנם ג' מקומות שדיברו בהם חז"ל בעניין ביטול האיסורים.
א - המשנה בתרומות (פ"ה מ"ט) אומרת שאם נפלה סאה תרומה לפחות ממאה סאה של חולין אסור להוסיף לכדי מאה ולבטל את התרומה, משום שאין מבטלין איסור לכתחילה, וזה דוקא לכתחילה, אבל בדיעבד (כלומר אם כבר הוסיף) מותר. שם מדובר על איסור דאו' כתרומה. ואפילו כש"נפל" האיסור אסור להוסיף ולבטל, וכ"ש שאסור לבטל בידיים.
ב – הגמ' בביצה (ד:) אומרת שאם "נפל" איסור דרבנן מותר "להוסיף" כדי לבטלו, שכן אומ' הגמ' שדוקא בדאו' אין מבטלין, אבל בדרבנן מבטלין. ובנידון הנ"ל נחלקו הראשונים איזה איסור דרבנן מותר לבטלו. ובזה הבאנו ג' שיטות בראשונים.
שיטת התוס'. שרק איסור דרבנן שעיקרו מדרבנן מותר לבטל דהיינו להוסיף כדי לבטלו, אבל לא לבטל בידיים, דומה למה שאמרה הגמ' "נפלו" עצים לתוך התנור, אבל איסור דרבנן שיש לו עיקר מדאו' אסור לבטלו. ודין זה יצא להם מכח הקושיה שהיתה להם בביצה (דף ג:) שראינו תרומה מדרבנן שנפלה למקום שלא היה בו כדי ביטול, והגמ' לא אמרה שיוסיף ויבטל. ותירצו התוס' שיש חילוק בין איסור דרבנן שעיקרו מדרבנן לעיקרו מדאו'.
שיטת הרא"ש דמה שהתירה הגמ' לבטל איסור דרבנן, זה רק איסור דרבנן שעיקרו מדרבנן ומקלא קלי (נשרף). והסברנו שהרא"ש כאב לו את קושיית התוס' אלא שתירץ אחרת. וזה לפי פירוש הגר"א בדעת הרא"ש, ועיין בסוגיא בפנים פירוש התפארת שמואל בדעת הרא"ש.
שיטת הרמב"ם. למד את הגמ' כפשטות, דמה שכתוב שבדרבנן מותר לבטל (דהיינו להוסיף) עד שישים כגון שנפל איסור לפחות משישים, דין זה הוא לכתחילה שמותר להוסיף עד שישים, אבל לבטל בידיים לא. וכדבריו פסק השו"ע סי' צט ס"ו.
ג – בגמ' בכורות (כז.) מבואר שמותר לכתחילה לבטל בידיים חלת ותרומת חו"ל ולא רק להוסיף לשישים, ולדעת הפוסקים (דעה ג' ברשב"א) מה שמותר לבטל לכתחילה בידיים נאמר רק בתרומת חו"ל, אבל בשאר דברים אסור. (ועיין ברשב"א שהביא שיש דעה חולקת שמשם לומדים שמותר לכל הדברים).
למסקנה השו"ע פסק כהרמב"ם שאיסורים דרבנן בין עיקרן דרבנן ובין עיקרן מדאו' מותר להוסיף ולבטל אותם לכתחילה, ורק לבטל בידיים אסור. ואילו הרמ"א פסק כדעת הרא"ש שאין לבטל שום איסור ואפי' להוסיף, ורק איסור דרבנן שנשרף כגון עצים שנפלו לתנור מותר להוסיף ולבטלם, אבל שאר דברים אסור.
סימן טו - בדין טעם כעיקר
א. בביאור שיטת רש"י.
ב. בביאור שיטת התוס'.
ג. הנפק"מ בין רש"י לתוס'.
ד. בביאור הקושיה על שיטת רש"י מכלי מדין.
ה. בביאור הקושיה על שיטת התוס'.
א. בביאור שיטת רש"י
איתא בפסחים (מג:) אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה התורה "משרת". ובהמשך הגמ' שואלת, והאי משרת להכי הוא דאתא, האי מבעיא ליה משרת ליתן טעם כעיקר, שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב, ומכאן אתה דן לכל התורה כולה שטעמו של איסור כממשו ולוקין עליו. וכדעת רבנן. אבל ר"ע למד "ממשרת" שהיתר מצטרף לאיסור, וטעם כעיקר לומד מגיעולי נכרים, שאע"פ שמה שבלוע זה רק טעם, אפ"ה התורה אסרה.
ולפום ריהטא ופשטיה דסוגיא נראה דבין לרבנן ובין לר"ע אית להו טעם כעיקר בכל איסורין שבתורה, אלא דפליגי מהיכן ללמוד, ממשרת או מגיעולי נכרים.
בגמ' חולין (צח:) רבא לומד מזרוע בשלה דלא נצרכה אלא לטעם כעיקר שבקדשים אסור, קמ"ל דהכא שרי. נאמר בתורה "ולקח הכהן את הזרוע בשלה" ופרש"י זרוע של איל נזיר הוא המורם ממנו ומניפים אותו וניתן לכהן ואסור לזרים, והאיל כולו נאכל לבעליו דהא שלמים הוא. ומדובר שהאיל והזרוע נתבשלו יחד, והזרוע שהיא אסורה לזרים נותנת טעם באיל, ועל זה אומר רבא שמזרוע בשלה למדנו לטעם כעיקר שדוקא בזרוע בשלה התירה התורה טעם כעיקר אבל בשאר קדשים אסור, וזרוע בשלה לא יכולה ללמד על שאר דברים שיהיו מותרים מדין טעם כעיקר כיון שהגמ' אומרת חידוש הוא, והחידוש הוא לפי רבא שהתורה התירה אותו מדין טעם כעיקר, אבל בשאר קדשים אסורים מדין טעם כעיקר.
רש"י לומד מהגמ' בחולין (צח:) שטעם כעיקר אינו דאו' אלא מדרבנן, שהרי רבא אומר לא נצרכא אלא לטעם כעיקר שבקדשים אסור וכאן מותר. ז"א שדוקא בשאר קדשים יש איסור של טעם כעיקר, אבל בחולין טעם כעיקר אינו מדאו' אלא מדרבנן, וזהו שכתוב בגמ' "זהו היתר הבא מכלל איסור" דהיינו זהו היתר הזרוע בשלה שהיא מותרת מדין טעם כעיקר, הבא מכלל איסור, שבשאר קדשים יש איסור של טעם כעיקר. אבל בחולין לא דיברו ואין איסור של טעם כעיקר כלל מן התורה.
רש"י הביא ראיה ממס' ע"ז (סז.) דאמר ר' יוחנן כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו. מבואר דאף שיש טעם של איסור ואין ממשות, מ"מ אין לוקין עליו, דהיינו שאינו מן התורה.
ראיה נוספת. לפי מה שפירש רש"י כאן ברבא דטעם כעיקר אינו מן התורה, צ"ל דס"ל גם במה שנחלק אביי על רבא בדף קח. דאביי ס"ל דטעם כעיקר דאו' ורבא ס"ל דטעם כעיקר דרבנן. ששם נחלקו אביי ורבא בעניין טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר ונתנה בה טעם שנאסרה, ואביי לומד שטעם כעיקר בעלמא מדאו', שאם תאמר דרבנן, ומה שאינו דאו' זה משום שבו"ח חידוש הוא, אם זה חידוש היינו צריכים לומר דאע"ג שאינו נותן טעם של חלב בבשר צריך להיות אסור, ולמה כתוב במשנה שדוקא אם נותן טעם חלב אסור, אלא ודאי שאינו חידוש. ורבא פליג וס"ל שבשר וחלב זה כן חידוש ולכן טעם כעיקר דרבנן, שאין ללמוד מבשר וחלב, ובבו"ח ודאי ומוכרח שהחלב יתן טעם בבשר, שהרי דרך בישול אסרה התורה ואי אפשר שנבשל בו"ח והחלב לא יתן טעם. לכן בו"ח חידוש הוא כמ"ש בפסחים, דאי תרו ליה כוליה יומא שרי בשיל ליה בישולא אסור וא"א ללמוד ממנו. וממילא רש"י לומד שרבא חולק על אביי גם בעניין של טעם כעיקר וס"ל דהוא דרבנן. וכתב הרשב"א בתורת הבית הארוך (ב"ד ש"א דף י) דאביי ורבא הלכה כרבא לכן ס"ל לרש"י כרבא דאין טעם כעיקר מהתורה.
ויש להביא ראיה נוספת לרש"י. כתב הרשב"א שם, הא דאמרינן בפסחים שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה, ולפניהם שני סאין אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין, שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו, ותרומה לתוך תרומה נפלה, ומקשה הגמ' שם דאי כזית בכדי אכילת פרס דאו' אמאי אמרי' שאני אומר, בהכרח שכזית בכא"פ אינו דאו', ולכן התרומה והחולין מותרין. ואם נאמר שטעם כעיקר דאו' אז נכון שבכזית בכא"פ אינו דאו', אבל מצד טעם כעיקר יש לאסור את התרומה והחולין. רואים שהגמ' שם לא חששה לכך, מוכח שטעם כעיקר אינו מן התורה.
ולדברי רש"י הא דאמרי' בפסחים מג. "משרת" וילפינן מיניה ליתן טעם כעיקר, אסמכתא בעלמא הוא, דהוו להו נזיר וגיעולי נכרים שני כתובין הבאין כאחד שאין מלמדין אלא על עצמם, אי נמי גיעולי עכו"ם חידוש הוא כדאמרי' התם אליבא דרבנן, ומשרת להיתר מצטרף לאיסור אליבא דרבי עקיבא, ומשו"ה אין ללמוד משם לטעם כעיקר מן התורה. ועיין בר"ן בחידושיו במה שהעיר על דברי רש"י כאן.
נמצא שלרש"י יש כמה ראיות שטעם כעיקר מדרבנן. חולין (צח:) זרוע בשלה. חולין (צח.) מרבא דפליג על אביי. וממס' ע"ז (סז.) ר' יוחנן דאמר טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. ומפסחים (מד.) פרק אלו עוברין שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה וכו'. וכיון שהדבר מוכח מכמה מקומות בש"ס צריך לומר שמה שכתוב בגמ' פסחים (מג:) משרת וכו', צ"ל לומר שזה אסמכתא בעלמא.
ויש להקשות על דבריו מהגמ' בחולין (קיב:) שרב מרי בר רחל נמלח עבורו בשר שחוטה עם בשר נבלה, ובא לפני רבא ושאל האם הציר של הנבלה נבלע בשחוטה, או כשם שדם אינו בולע כיון שעסוק בפליטה ע"י המלח, ה"ה שאת הציר של הנבלה אינו בולע. וענה לו רבא מהיתור שבפסוק אלה "ה"טמאים שהאות ה' באה לרבות שצירן ורוטבן אסורין וכן בולעים. דהיינו שאע"פ שלגבי דם, השחוטה לא בולעת מהנבלה כיון שעסוקה בפליטה, מ"מ ציר יותר נח להבלע מדם, ואסור מן התורה. ומבואר להדיא שטעם כעיקר דאו' ודלא כרש"י דס"ל דטעם כעיקר דרבנן.
הרשב"א בתורת הבית (ב"ד ש"א דף י:) כתב ליישב דמ"ש הטמאים לאסור צירן ורוטבן כשהם בפני עצמם קאמר, ואף שהמעשה היה ע"י בליעה, אין כונת רבא לומר שבאופן הזה אסור מן התורה, אלא לומר לו שציר של נבלה היוצא ע"י מליחה אינו חשוב כזיעה בעלמא, אלא איסור גמור, וכשהוא בלוע הוא איסור דרבנן.
ב. בביאור שיטת התוס'.
התוס' בחולין (צח:) ד"ה "רבא" הכריח שבזרוע בשלה עם האיל מיירי בטעם "כל דהו" דהיינו שיש שישים או מאה, ורק בזרוע בשלה טעם כל דהו מותר, ואילו בשאר קדשים גם טעם כל דהו אסור (שהרי מדובר שהזרוע בשלה מלמד לטעם כעיקר, היינו לטעם כל דהו). ואם בגמ' מדובר על טעם כל דהו, אז מה דחק את רש"י לומר שטעם גמור (היינו ביש שישים) בחולין מותר מן התורה, שהרי מה שיש ללמוד מקדשים זה רק לטעם כל דהו, שאת זה אפשר לומר שבחולין לא החמירו, אבל טעם גמור שאין שישים מניין שמותר.
ועוד הקשו התוס', שא"א לומר דמיירי הכא בטעם כל דהו שהרי בפרק התערובות אמר ר"ל הפיגול והנותר והמטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור, וקאמר ש"מ נותן טעם ברוב לא מהתורה. ומבואר שאפי' כדי נתינת טעם לא אסר במין במינו, ובבשר והפיגול ודאי שאחד נותן טעם בשני ואפ"ה אם אכלן פטור. וא"כ במין במינו אפי' שנותן טעם אינו אסור, ואילו לשיטת רש"י כאן בזרוע בשלה וחטאת מיירי במין במינו, ואפ"ה אסור. ז"א שמזרוע בשלה לומדים לכל הקדשים שמין במינו בטעם כל דהו אסור, ואילו מפרק התערובות למדנו שאפי' שיש טעם גמור אינו אסור. יוצא שלפי רש"י ישנה סתירה בגמ', שמזרוע בשלה מבואר שאפי' טעם כל דהו אסור, ואילו מפרק התערובות מוכח שאפי' בטעם גמור פטור.
ולכן תוס' הסבירו את הגמ' בזרוע בשלה אחרת מרש"י. דהתם מיירי בטעם גמור דהיינו שלא היה שישים, וכשבישלו את הזרוע עם האיל אז חלק מהזרוע וחלק מהאיל היה מחוץ לרוטב, והזרוע נתנה טעם באיל באופן כזה שאין באיל שישים כדי לבטל את טעם הזרוע, ואת זה באה התורה והתירה. ואילו בשאר קדשים או אפי' בחולין אסור, דטעם כעיקר דאו'. ובתוס' ע"ז סז. ד"ה "אמר ר' יוחנן" הסבירו דמ"ש בגמ' כאן שבקדשים אסור, ומשמע שחולין מותר. הסבירו דבקדשים אסור וה"ה בחולין, ונקט קדשים משום שדיברו בקדשים אבל אה"נ דה"ה בחולין.
נמצא דלדעת התוס' טעם כעיקר הוא מדאורייתא. והראיה שלהם היא מהגמ' בפסחים דלכו"ע טעם כעיקר דאו' בין לרבנן ובין לר"ע, אלא דפליגי מהיכן ללמוד. ועוד, שהגמ' שם אומ' דמדרבנן נשמע לר"ע. דכשם שלרבנן טעם כעיקר דאו' לכל התורה כולה, ה"ה להיתר מצטרף לאיסור לפי ר"ע לכל התורה כולה. ועוד שבתחילת הגמ' שם כתוב אמר ר' יוחנן בכל איסורי התורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסור נזיר שנאמר "משרת", ואח"כ הגמ' מקשה והאי משרת להכי הוא דאתא, האי משרת נצרך ליתן טעם כעיקר. וודאי שנחלקו בדרשה מן התורה ולא באסמכתא, כן הקשו התוס' (בע"ז סז.) ד"ה "אמר ר' יוחנן".
אלא שכעת התוס' יצטרכו להתמודד עם כל הגמרות שרש"י הביא ראיות מהם לשיטתו.
א. לגבי הגמ' בחולין (צח:) זרוע בשלה. התוס' כבר הסבירו דמיירי שהזרוע והאיל יצאו מחוץ לרוטב, ומיירי בטעם גמור שאין שישים בהיתר לבטל.
ב. במחלוקת אביי ורבא בפרק כל הבשר, שאביי סובר טעם כעיקר דאו' ורבא חולק עליו ולכאורה סובר טעם כעיקר דרבנן. הסבירו התוס' שרבא לא בא לומר דטעם כעיקר דרבנן אלא הוא רק דחה את אביי שאמר שבו"ח זה לא חידוש, ואמר שבו"ח זה כן חידוש אבל טעם כעיקר ודאי שהוא מן התורה כאביי.
ג. לגבי מה שאמר ר' יוחנן בע"ז (סז.) טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו. התוס' בחולין תירצו דמיירי במינו, דמין במינו ברובא בטל, דלא שייך בו טעם כעיקר כיון שלא מורגש טעם האיסור, וטעמו וממשו שאמר ר' יוחנן שלוקין עליו כגון שהאיסור בעין ומכירו, לכן אם אוכלו לוקה עליו אפי' שהוא מין במינו, וטעמו ולא ממשו שאסור ואין לוקין עליו, ג"כ מיירי שממשו קיים אלא שלא מכירו לכן לא לוקה. ומ"ש ולא ממשו הכונה מילתא דפסיקתא נקט שבכל עניין בין אם ממשו לא קיים ובין אם ממשו קיים ואינו מכירו לא לוקה, ורק בממשו קיים ומכירו לוקה.
תירוץ נוסף בשם רבינו יוסף, דאף אם נאמר שטעם כעיקר דאו' מ"מ לר' יוחנן אינו לוקה, דר' יוחנן סבר כר"ע דיליף טעם כעיקר מגיעולי נכרים, ושם אין אלא "עשה" דתעבירו באש היינו ליבון או הגעלה שהיא מצות עשה, ולא לוקין על מצות עשה.
תוס' הוצרכו לפרש כך בר' יוחנן, כיון שר' יוחנן בפסחים סבר כר"ע דטעם כעיקר דאו' מגיעולי נכרים, ולכן מה שאמר כאן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, חייבין לומר כאחד מהתירוצים הללו.
ד. להתוס' הוקשה מהגמ' פסחים (מד.) שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה, ולפניהם שתי סאין אחת של חולין ואחת של תרומה, ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו, ותרומה לתוך תרומה נפלה. והגמ' מעמידה דכיון שכזית בכא"פ אינו דאו' לכן מותר, ואם טעם כעיקר הוי דאו' היתה הגמ' צריכה לאסור, אלא מוכח כרש"י דהוי דרבנן. ועל כך מתרצים התוס' בחולין (צח:) דהתם מיירי במינו, וכל שהוא מין במינו לא שייך טעם כעיקר וכל שיש רוב בטל מן התורה, והשישים או מאה זה מדרבנן.
ג. נפק"מ בין רש"י לתוס'.
והנה בין אם טעם כעיקר הינו דאו' כהתוס', או דרבנן כרש"י, לשניהם הדבר אסור לדינא עד ששים, להתוס' השישים נצרך מדאו' לבטל, ולרש"י השישים נצרך מדרבנן, ואם לפי שניהם אסור אז מה הנפק"מ אם טעם כעיקר דאו' או דרבנן.
הטור (יו"ד סימן צח ס"ב) כתב דלדעת ר"ת מין במינו כיון שאינו נותן טעם מן התורה בטל ברוב, אלא שחכמים הצריכו שישים וכו'. נמצא שמין במינו צריך שישים מדרבנן, ומין בשאינו מינו צריך שישים מן התורה לבטל את הטעם.
והנפק"מ היא, שלדעת התוס' אם נתערב "מין במינו" ונשפך (הרוטב) בעניין שאין יכולים לעמוד עליו לשערו. אם נתבאר שהיה רובו היתר מותר כיון דספיקא דרבנן תולין להקל, כיון שהשישים שצריך לבטל הוא מדרבנן. ואם לא נתבאר שרובו היה היתר אסור, כיון שהוא ספק דאו', דמדאו' בעינן רוב כדי לבטל. ואם נתערב "מין בשאינו מינו" ונשפך אסור דספיקא דאו' לחומרא, כיון שהשישים שצריך לבטל הוא מן התורה. ואילו לרש"י בין במינו ובין בשאינו מינו אם נשפך כל שנודע שהיה רוב בהיתר מותר, דהשישים הוא מדרבנן תמיד, כיון דטעם כעיקר מדרבנן.
להלכה השו"ע (סימן צח ס"ב) כתב וז"ל: אם נתערב מין בשאינו מינו ונשפך בעניין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו, אפי' נודע שהיה רובו היתר אסור דהוי ספיקא דאו' לחומרא, כיון שהשישים הוא מן התורה ובספק מחמירין. ובבאר הגולה כתב שהשו"ע פסק כדעת ר"ת דכיון שנתן האיסור טעם בהיתר נהפך כולו להיות איסור. נמצא שלדעת השו"ע טעם כעיקר הוא מדאו'.
וכן הט"ז (סק"ג) כתב המסקנה בפוסקים דמין שנתערב במינו, מן התורה בטל ברוב בעלמא שנאמר "אחרי רבים להטות", אלא שרבנן הצריכו בו שישים, על כן במקום שיש ספק כגון זה שנשפך אזלינן לקולא ואמרי' שהיה שישים, אבל במין בשאינו מינו צריך שישים מן התורה כיון שמרגישים בהיתר את טעם האיסור, על כן במקום ספק אזלינן לחומרא ע"כ. וכן פסק הש"ך (סק"ו).
בפמ"ג (בפתיחה להל' בשר וחלב) ד"ה "ודע" כתב, שטעם כעיקר הוא איסור ודאי דהיינו שפסק ההלכה הוא מתורת ודאי, ודלא כהרשב"א בתורת הבית שפסק כן רק מתורת ספק, ולכן באופן שנשפך מהרוטב הוי ספק דאו' לחומרא. וכן כתב בבדי השולחן (סי' צח סק"כ), ובביאורים ד"ה "אבל אם".
נמצא להלכה דלדעת השו"ע (צח ס"ב) טעם כעיקר אסור מן התורה.
ד. בביאור הקושיה על שיטת רש"י מכלי מדין.
הרא"ה בבדק הבית (ב"ד ש"א דף יא:) כתב, ויש כאן שאלה חזקה. לשיטת רש"י ודעימיה דס"ל דטעם כעיקר דרבנן. דאמרי' בגיעולי נכרים טעמו ולא ממשו אסור, דהיינו שהתורה אסרה את כלי מדין שבלוע בהם איסור, שהוא איסור מן התורה. וא"כ כיצד רש"י יסביר זאת אחרי שהוא סובר דטעם כעיקר דרבנן.
לפני שנעמוד על התירוץ, יש לחקור בדעת רש"י בהא דאמר טעם כעיקר דרבנן. האם רש"י סובר שאה"נ שטעם כעיקר זה דאו' כהתוס', ומה שאמר רש"י טעם כעיקר דרבנן זה משום שבד"כ יש רוב נגד האיסור ולכן הוא בטל ברוב ומותר מן התורה. או שנאמר הא דאמר רש" טעם כעיקר דרבנן, זה משום שלפי התורה טעם של איסור אינו חשוב כלום, אע"פ שאני טועם טעם של איסור (חקירה זו הציג רעק"א בגמ' חולין צח: אות ו' ד"ה "ונראה"). והנפק"מ בן הטעמים היא באופן שלא יהיה רוב כנגד טעם האיסור. לדעה הראשונה אסור מן התורה, ולדעה השניה מותר כיון שטעם של איסור אינו חשוב כלום.
הגמרא בחולין (קיב:) דורשת מהפסוק "ואלה הטמאים" לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן. ומבואר שהציר היוצא מדג טמא אסור מן התורה, וציר הוא טעם שיוצא מהדג או מכל דבר טמא. וא"כ קשה לשיטת רש"י דס"ל טעם כעיקר דרבנן. מסביר הר"ן בחידושיו (צח:) סוד"ה "ובסוגיין" דיש לומר שרק אם הרוטב או הציר הם בעין הם אסורים מן התורה כמו הדבר הטמא בעצמו, אבל ע"י תערובת מותר. ז"א הטמאים מלמד שרק אם הם בפנ"ע הם אסורים אבל ע"י תערובת התורה לא אסרה. וכן כתב הרשב"א בתורת הבית להסביר בדעת רש"י.
וכעת ניגש ליישב את שיטת רש"י מגיעולי נכרים. ומצאנו בזה ג' תירוצים.
תירוץ ראשון: הרא"ה בבדק הבית (שם) מתרץ בשם הרמב"ן, דמה שהצריכה התורה הגעלה בכלי מדין זה משום מעלה, דכמו שבמטביל כלים הצריכה התורה טבילה משום מעלה, כמו שגוי הרוצה להתגייר צריך טבילה לפני הגיור, ה"ה כלים צריכים טבילה כאשר נכנסים לרשות הישראל. ולכן כיון שכלי שבלע איסור הצריכה התורה הגעלה משום מעלה, אז גם הבלוע בתוכו אינו בטל ברוב.
אלא שהוא מקשה על פירוש זה, והרי זה אינו דומה שהרי כלי שאינו טבול אם בשלו בו האוכל אינו נאסר, ואילו כלי איסור אם בשלו בו האוכל כן נאסר. ועל כך הוא מתרץ כלי שמחוסר טבילה אין הטבילה מעכבת בו משו"ה האוכל אינו נאסר, ואילו כלי שצריך הגעלה אז הוא נקרא מחוסר טבילה כיון שאינו יכול להטבילו קודם ההגעלה, משו"ה האוכל נאסר בו.
אלא שעדיין יש להקשות, כלי חרס שאינו צריך טבילה ובלוע בתוכו איסור, מדוע אם בישל בו האוכל נאסר, הרי הוא לא מחוסר טבילה. ומתרץ, שכל שכנגדו בכלים דהיינו כלי מתכת שצריך טבילה ובלוע בו איסור האוכל אסור אם בישל בו, אז גם בזה.
וכתבו האחרונים וגם המאירי שתירוץ זה של הרמב"ן דחוק מאוד. מ"מ מדברי הרמב"ן מוכח דס"ל כהצד השני בחקירה שטעם כעיקר מדרבנן, ומהתורה אינו כלום ואפי' שאין רוב בהיתר אפ"ה מותר מן התורה.
תירוץ שני: רעק"א (צח: אות ו' ואות ט') כתב, שלדעת רש"י טעם כעיקר הוא מן התורה כאשר אין רוב לבטל, וטעם הבלוע בכלי הוא טעם גמור של איסור ולא ע"י תערובת, ואף שבד"כ כאשר מבשל בכלי יש רוב היתר ומבטל את האיסור ומותר, מ"מ חיישינן שמא יבשל בכלי מעט היתר ולא יהיה רוב בהיתר לבטל את האיסור, ובכה"ג הוי איסור דאו', ומשו"ה הצריכה התורה להגעיל את כלי מדין, באופן שלא יהיה רוב בהיתר לבטל.
ולפי"ז דעת רש"י היא כהצד הראשון שבחקירה, שגם רש"י סובר שטעם כעיקר דאו' כאשר אין רוב בהיתר, וזה מבואר ברש"י עצמו חולין צח: ד"ה "לטעם כעיקר" שכתב ברבא שאין לו טעם כעיקר בחולין כדמפרש ואזיל מדאורייתא "ברובא בטיל". ומבואר, הא דמדאו' אין טעם כעיקר זה משום שיש רוב בהיתר ומבטל את האיסור, ומדוייק שאם אין רוב בהיתר שפיר הוי טעם כעיקר מדאו'.
תירוץ שלישי: האור שמח (פ"ט מהלכות מאכלות אסורות ה"ט) ד"ה "ובזה" הביא שהרבה חלקו על פירוש הרמב"ן, ולכן הסביר שבכלי של עכו"ם שבלוע בו איסור, עצם הבלע חשוב טעם בפנ"ע, ואסור כשהוא עומד בפנ"ע, ומה שחידשה התורה לאסור לבשל בקדרה זו, הוא משום שאסור לבטל איסורים לכתחילה. ולכן התורה אסרה כלי מדין (הרשב"א בתורת הבית הביא מחלוקת תוס' והראב"ד איסור ביטול האם מדאו' או מדרבנן. תוס' למדו שהוא מדרבנן, והראב"ד למד שאסור לבטל מן התורה). ולפי"ז שפיר מתישב שכלי מדין נאסרו משום שאסור לבטל איסורים לכתחילה.
ה. בביאור הקושיה על שיטת התוס'.
ולכאורה יש להקשות על שיטת התוס' דס"ל דטעם כעיקר מן התורה. טעם כעיקר הוא דאורייתא, דהיינו כאשר מרגיש את טעם האיסור באוכל חשוב הדבר כאוכל את האיסור בעצמו, אבל אין הטעם יותר טוב מן העיקר. וא"כ קשה, שהרי נבלה שנתערבה בשתי חתיכות היתר מותר מהתורה לאכול הכל, דיש ביטול ברוב ואמרי' אחרי רבים להטות, וזה אפי' שגוף האיסור נמצא בתערובת זו. ואילו כאשר יש רק "טעם" של איסור בתערובת אנו אומרים שהטעם אסור מן התורה ואינו בטל ברוב. ולפי"ז נמצא שהטעם של האיסור חמור יותר מן האיסור בעצמו, שהאיסור בעצמו בטל ברוב, ואילו הטעם אינו בטל ברוב. כך הקשה הרשב"א בחי' (דף צח:) ד"ה "והראב"ד".
הרשב"א בחידושיו שם הקשה, וא"ת לאביי בדף קיב: שמעינן ליה דס"ל דטעם כעיקר מדאו', ואילו בזרוע בשלה אע"פ שהזרוע נתנה טעם באיל אפ"ה מותר.
ותירץ דהא דלא אמרי' בטעם כעיקר שיתבטל ברוב, זה משום שבדיני ביטול רק באופן שלא ניכר האיסור שייך לומר חד בתרי בטיל, אבל כאשר ניכר האיסור לא אמרי' ביטול ברוב, וצריך להוציאו, וכשאינו מכירו אמרי' שבטל ברוב מדין אחרי רבים להטות. לכן איסור שנתן טעם בתערובת אע"פ שהאיסור לא ניכר, כיון שמורגש טעם האיסור בתערובת אמרי' "טעימתו זוהי הכרתו". דהיינו שלא רק באופן שאני רואה בעין את האיסור צריך להוציאו, אלא גם באופן שאני טועם את האיסור אמרי' שאיסורו ניכר, וכל שאיסורו ניכר לא בטל ברוב, ולכן צריך שישים כדי לבטל את הטעם. ולפי"ז יוצא שטעם של איסור מורגש רק באופן שזה מין בשאינו מינו, שאז מרגיש טעם האיסור, ובאופן כזה אינו בטל מן התורה ברוב אלא בשישים, אבל במין במינו כיון שטעם האיסור אינו מורגש אמרי' שמן התורה בטל ברוב, ורק מדרבנן בעינן שישים.
ונמצא הא דאמרי' טעם כעיקר דאו' זה רק במין בשאינו מינו, אבל במין במינו שפיר בטל ברוב מן התורה. לפי הרשב"א יוצא "שניכר האיסור" זה לא רק בראיה, אלא אפי' אם ניכר ע"י הטעם אמרי' ניכר האיסור, דכשיש טעם זה כאילו האיסור בפנינו.
ולפי"ז, הא דאמר אביי טעם כעיקר דאו' זה רק במין בשאינו מינו. ובזרוע בשלה כיון שזה מין במינו לא אמרי' טעם כעיקר, וכן התוס' שתרצו את כל הקושיות שהיו להם מרש"י, תרצו באופן ששם מדובר במין במינו, שאז זה לא קשה דלא שייך טעם כעיקר במין במינו.
סימן טז - בגדרי טעם כעיקר
א. בביאור דברי הראשונים.
ב. ויל"ע בטעמו ולא ממשו אי מיירי אף בדאיכא מן האיסור בכדי אכילת פרס.
ג. קושיית האחרונים על הב"י.
ד. בביאור הבנת הב"י בדברי הר"ן.
ה. קושיה על שיטת רש"י מרישא דר' יוחנן טעמו ולא ממשו לוקה.
ו. ננסה לבאר מה גרם לב"י ללמוד שרש"י כדעת הרמב"ם.
ז. על איזה שיעור חייב מדין טעם כעיקר.
א. בביאור דברי הראשונים.
הגמ' בפסחים (מד.) לומדת מהפסוק "משרת" ליתן טעם כעיקר, שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב. ופרש"י לעשות טעמו של איסור כעיקרו וממשו. ומבואר שאף שהאיסור לא קיים אלא רק נתן טעם אפ"ה אסור. וכן מגיעולי נכרים למדנו דאף שהטעם בלוע מ"מ הוא אסור מדין טעם כעיקר. וגם שם גוף האיסור לא קיים אלא רק טעם. וכן הביאה הגמ' שגם בשר וחלב חשוב כטעם כעיקר (לר"ע) ופרש"י ד"ה "בשר וחלב" בשר שנתבשל בחלב והבשר בעינו, אלא שטעם החלב נבלע בו, ז"א חתיכת בשר שבלוע בה מגוף האיסור עצמו, כלומר חלב וקורא לה רש"י טעם כעיקר, וכ"ש אם נתבשל הבשר בחלב שיש טעם בשר בחלב, ששם גוף האיסור לא נמצא ואסור. ז"א בשר וחלב נלמד לשני הכיוונים, בין שהבשר נתן טעם בחלב, ובין שהחלב נבלע בבשר, בשניהם חשוב טעם כעיקר.
וכתב הרמב"ן (חולין דף צח:) ד"ה "אלא לטעם כעיקר" פי' טעם כעיקר כגון שלא נתערב שם גופו של איסור, דומיה דענבים ששרה אותם במים ויש במים טעם יין שאין שם יין כלל, א"נ יש בו יין אלא שאבד במיעוטו כגון טיפת יין שנפלה למים ואין בהם מראה יין דממשו אבד, וכגון בשר וחלב שנתן הבשר טעם בחלב, או החלב נתן טעם בבשר ע"כ. ומבואר דאף שגוף האיסור נמצא בתערובת כמו ביין במים, או החלב בבשר, כיון שלא נראה בעין חשוב טעם כעיקר, ואינו חשוב ממשו של איסור, ועוד נראה שפירש כרש"י שבשר וחלב לשני הכיוונים חשוב טעם כעיקר.
וכן מבואר ברא"ה בבדק הבית (ב"ד ש"א עמ' יא:) ד"ה "וטעם", והסביר שם דלדעת ר' יוחנן טעמו ולא ממשו שייך בשני אופנים, או שאין שם כלום מממשו של איסור, כגון נזיר ששורה ענבים במים ובהם טעם יין, וזה קרוי טעמו ולא ממשו. או שנמחה ממשו של איסור ואין "מראה שלו ניכר" דהא בו"ח שמזכירין בגמ' היינו בטעמו ולא ממשו. דאף שגוף האיסור שהוא החלב בבשר, מ"מ קורא לו טעמו ולא ממשו כיון שלא ניכר בעין.
ומבואר מדבריהם שטעם כעיקר זה לא רק באופן שגופו של איסור לא קיים כגון ענבים שנתנו טעם במים, וכן גיעולי נכרים, אלא אפי' אם גופו של איסור נמצא אלא שלא ניכר במראה דהיינו שנמחה במים או נימוח, אפ"ה חשוב טעם כעיקר.
ומשו"ה על דברי ר' יוחנן בע"ז סז. דאמר טעמו ולא ממשו, פירש רש"י כגון חלב שנפל לקדרה או חלב שנפל נימוח שאין ממשו בעין. אלא שהרשב"א בתורת הבית הארוך (ב"ד ש"א עמ' י.) כתב ומצאתי לרבותינו בעלי התוס' ז"ל דמשום איסור החלב קרי ליה לבשר וחלב טעמו ולא ממשו. דבחלב אין יכול להיות ממשו של בשר אלא טעמו, ואעפ"כ אסור, אבל בבשר אפשר להיות ממשו של חלב שגוף החלב נבלע הוא בתוך הבשר. וכן התוס' בע"ז סז. למדו דכל שנבלע החלב שהוא גוף האיסור בבשר חשוב כממשו של איסור ולא טעם כעיקר.
נמצא שהתוס' מדמים הבו"ח ל"משרת" "וגיעולי נכרים" דכשם שבמשרת הענבים נתנו טעם במים ואין שם גופו של איסור חשוב טעם כעיקר, ה"ה בשר וחלב זה רק באופן שהבשר נתן טעם בחלב, שאין שם גופו של איסור אלא טעם. משא"כ חלב בבשר, שבתוך הבשר נמצא גוף החלב שהוא האיסור, ובאופן זה חשוב ממשו של איסור.
העולה מדברי התוס' הוא שטעם כעיקר האסור מן התורה זה רק באופן שיש את טעם של האיסור בלבד, אבל אם גופו של האיסור בלוע כגון חלב בבשר, חשוב כממשו של איסור ולא טעם.
משא"כ לרש"י שגם טעם (גוף האיסור) הבלוע, כגון חלב הבלוע בבשר כיון שאינו נראה חשוב כטעם כעיקר, ולא כממשות של איסור. ולדבריו כל דבר הבלוע ואינו נראה לעין חשוב כטעם בלבד, ואין הבדל בין ענבים שנתנו טעם במים ואח"כ הוציאו את הענבים ואין שם מגופו של איסור כלל, לחלב שנבלע בבשר שלא נראה שחשוב טעם כעיקר.
ב. ויש לעיין בטעמו ולא ממשו אי מיירי אף בדאיכא מן האיסור בכדי אכילת פרס.
הב"י (בסי' צח) ד"ה "וכתב הרשב"א", הביא בשם התורת הבית הקצר, שמין בשאינו מינו אם יש כזית מן האיסור בכדי אכילת פרס אסור ולוקין עליו, וזהו שקראוהו חכמים טעמו וממשו, פחות מכאן אסור מן התורה עד שיתבטל במיעוטו בשישים, אלא שאין לוקין ככל חצי שיעור שהוא אסור מן התורה, וזהו שקראוהו חכמים טעמו ולא ממשו.
הרמב"ם (פט"ו ממאכלות אסורות הלכה ב-ג) כתב חלב הכליות שנפל לתוך הגריסין ונימוח הכל טועמין את הגריסין אם לא נמצא בהם טעם חלב הרי אלו מותרין, ואם נמצא בהם טעם חלב והיה בהם ממשו הרי אלו אסורין מן התורה, נמצא בהם טעמו ולא היה בהם ממשו הרי אלו אסורין מדברי סופרים. כיצד הוא ממשו, כגון שהיה מן החלב כזית בכל שלוש ביצים מן התערובת, אם אכל מן הגריסים האלו כשלוש ביצים הואיל ויש בהם כזית מן החלב לוקה, שהרי טעם האיסור וממשו קיים, אבל בפחות משלוש ביצים מכין אותו מכת מרדות מדבריהם, וכן אם לא היה בתערובת כזית בכל שלוש ביצים, אע"פ שיש שם טעם חלב ואכל כל הקדרה אינו לוקה אלא מכת מרדות עכ"ל. נמצא לדבריו טעמו וממשו מיירי שיש בו בכא"פ, ואכל את כל הפרס שאז ודאי שאכל כזית מן האיסור ולוקה, והרמב"ם קורא לו ממשו אף שנימוח.
הב"י (סי' צח) ד"ה "והרמב"ם" כתב, דהרמב"ם אינו כשיטת ר"ת, דלר"ת טעם כעיקר דאו' ואף שאין בו כזית בכא"פ אם יש טעם איסור אסור מן התורה, ואם יש בו כזית בכא"פ חייב על אכילת כזית ממנו ולוקה, משא"כ להרמב"ם אינו מתחייב עד שיאכל את כל השלוש ביצים שרק באופן זה אכל כזית מן האיסור.
אבל הרמב"ם כן מסתדר עם שיטת רש"י כך אומר הב"י, ואע"ג שרש"י סבר שלרבא אין טעם כעיקר בחולין, מ"מ זהו דוקא כשאין שם אלא טעמו של איסור ולא ממשו, אבל כשיש שם טעמו וממשו דהיינו שיש בו כזית בכא"פ פשיטא דמדאו' אסור ולוקה עליו, דאמר ר' יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו זהו בכזית בכא"פ, ואומר הב"י ומיניה נשמע דטעמו ולא ממשו דאין לוקין עליו היינו אין בו כזית בכא"פ, ובזה קאמר רש"י דלית ליה לרבא טעם כעיקר בחולין מדאו', ואפי' נתערב שם גופו של איסור.
נמצא שהב"י הבין שהרמב"ם אזיל כשיטת רש"י, ומה שאמר רש"י טעם כעיקר מדרבנן היינו שאין בו כזית בכא"פ, אבל ביש כזית בכא"פ הוי דאו' וחייב, וזהו טעמו וממשו שאמר ר' יוחנן. ועוד הבין הב"י שבין טעמו וממשו ובין טעמו ואין בו ממשו, בשניהם האיסור נימוח אלא שהחילוק הוא אם יש כזית בכא"פ או לא. וכן הבין הב"ח ד"ה "ועוד" בדברי הב"י.
ג. קושיות האחרונים על הב"י.
הב"ח ד"ה "עוד כתב" חולק על הב"י, והביא את דברי המרדכי שכתב שראיית רש"י מר' יוחנן היא מדלא אמר ר' יוחנן בסיפא טעמו ולא ממשו זהו שאין כזית בכא"פ כמ"ש ברישא, אלמא בסיפא אפי' שיש כזית בכא"פ אפ"ה אינו לוקה כיון שנימוח. נמצא שלפי המרדכי טעמו וממשו, וטעמו ולא ממשו בשניהם מיירי שיש כזית בכא"פ, אלא ברישא שלוקה מיירי באיסור בעין, ובסיפא באיסור שנימוח ולכן אינו לוקה כיון שטעם כעיקר דרבנן.
ואומר הב"ח שלפי הב"י אין ראיה לרש"י שטעם כעיקר דרבנן מסיפא דר' יוחנן, שהרי אפשר לומר בר' יוחנן דאה"נ שטעם כעיקר דאו' ומ"ש שאינו לוקה זה משום שאין כזית בכא"פ, וא"כ מה הראיה שטעם כעיקר דרבנן.
לכן מסביר הב"ח שהרמב"ם ס"ל כפרש"י בחדא, וכפירוש ר"ת בחדא. כפירוש רש"י בחדא, שטעם כעיקר דרבנן. וכפירוש ר"ת, דמ"ש ר' יוחנן טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו היינו כשאין בו כזית בכא"פ, דאף שנימוח גוף האיסור אינו אסור אלא מדרבנן (זהו פירוש הב"ח ברמב"ם ולא כהב"י).
וכן הקשה הלחם משנה (פט"ו ממאכלות אסורות ה"א) על הב"י. הלח"מ למד מזה שרש"י פירש טעמו ולא ממשו שהאיסור נמחה, א"כ טעמו וממשו מיירי שגוף האיסור בעין ולא נמחה, ובשניהם יש כזית בכא"פ, וכשלא נמחה לוקה, וכשנמחה אינו לוקה. ומזה הקשה על הב"י שלמד שרש"י כהרמב"ם, שהרי הרמב"ם מיירי בין בטעמו וממשו, ובין בטעמו ולא ממשו שהאיסור נימוח, ואילו מרש"י מוכח כשטעמו וממשו לוקה מיירי שהאיסור בעין ולא נמחה, וא"כ א"א לומר שרש"י כהרמב"ם. אולם כתב המנחת כהן שאין בקושיה זו לדחות דברי הב"י, שאפשר שהב"י למד ברש"י שגם בטעמו וממשו מיירי באיסור שנימוח וכשיש כזית בכא"פ לוקה.
וכן המנחת כהן (חלק ראשון פרק שני) ד"ה "והנה כדי שנדע" כתב להקשות על הב"י. רש"י בחולין (צח:) כתב בברור לדעת רבא שאין טעם כעיקר מן התורה "דמדאורייתא ברובא בטיל", וכיון שהאיסור נתבטל ברוב שהוא ההיתר, איך יהיה אסור מן התורה, וכ"ש איך ילקה עליו אפי' יאכל כזית מן האיסור בכא"פ ואפי' יאכל כל הקדרה. וזה משום שטעם כעיקר הוא דרבנן ואין זה משנה כמה טעם יש שם, אם יש כזית בכא"פ או לא, לעולם יהיה מותר הטעם מן התורה, ורק באופן אחד הטעם יהיה אסור מן התורה, באופן שאין רוב בהיתר לבטל, אבל כל שיש רוב היתר אמרי' אחרי רבים להטות ולכן מהתורה בטל, וא"כ כיצד אפשר לומר לדעת רש"י שאם האיסור נימוח ויש בו כזית בכא"פ שילקה, שהרי יש רוב היתר ומן התורה בטל.
ד. בביאור הבנת הב"י בדברי הר"ן.
הב"י (סימן צח) ד"ה "אבל הר"ן" כתב שהר"ן פסק דהיכא שנתערב גופו של איסור, אם יש כזית בכא"פ לוקה, ואי ליכא כזית בכא"פ אסור מדאו' אבל אין לוקין עליו, והיכא שנתערב בדבר טעמו ולא ממשו היינו טעם כעיקר, לדעת ר"ת היא מדאו', ולדעת רש"י מדרבנן עכ"ל.
הב"י תמה על דבריו, דמשמע מדבריו הא דאמר ר' יוחנן טעמו וממשו, טעמו ולא ממשו אינו קשור כלל לפלוגתת רש"י ותוס' בטעם כעיקר. הב"י הבין שהר"ן הביא שלושה דינים. הראשון. כזית בכא"פ ולוקה. השני. אין כזית בכא"פ ולא לוקה ושניהם מיירי בגופו של איסור כך הבין הב"י בר"ן. ואילו את הדין השלישי שאומר הר"ן שכשיש בו רק טעם ואין ממשו אינו קשור כלל לר' יוחנן, אלא הר"ן אמר זאת מעצמו. לכן הבין הב"י שלפי הר"ן דברי ר' יוחנן אינם קשורים כלל לפלוגתת רש"י ותוס' ותמה על דבריו. שהרי רש"י בעצמו הביא ראיה לדבריו במס' חולין צח: מר' יוחנן דאמר טעמו ולא ממשו. וגם התוס' שם כתבו ליישב את דברי ר' יוחנן שלא יקשה על שיטתם דס"ל דטעם כעיקר דאו', וא"כ ר' יוחנן כן קשור למחלוקתם.
הב"ח ד"ה "והר"ן" תמה על תמיהתו של הב"י. וסבר שדברי הר"ן כן קשורים לפלוגתת רש"י ותוס', וכך צריך ללמוד את הר"ן. מ"ש ר' יוחנן טעמו וממשו מיירי בכזית בכא"פ ולכן לוקה. מדוייק שאם אין כזית בכא"פ אינו לוקה, אבל אסור מן התורה, זה החלק הראשון של ר' יוחנן, ז"א שני הדינים שהביא הר"ן שייכים לרישא דר' יוחנן. ובסיפא שכתב טעמו ולא ממשו מיירי שלא נתערב שם גופו של איסור אלא טעמו, ובזה נחלקו רש"י ותוס'.
ה. קושיה לשיטת רש"י מרישא דר' יוחנן טעמו וממשו ולוקה.
יש להקשות על שיטת רש"י ודעימיה דס"ל דטעם כעיקר מדרבנן. ר' יוחנן אמר בתחילת דבריו טעמו וממשו ולוקה, וזהו בכזית בכא"פ. קשה, אם טעם האיסור הוא רק מדרבנן, ולגבי הממשות של האיסור יש רוב היתר שהרי האיסור הוא רק כזית בכא"פ, א"כ מדוע לוקה לפי ר' יוחנן, והרי אין כאן שום איסור מדאו', דטעם כעיקר הוא מדרבנן, ויש רוב בהיתר נגד האיסור, ומדאו' בטל ברוב משום אחרי רבים להטות, כך הקשה בנחלת דוד.
ויש ליישב שגם לרש"י יש מושג של ניכר האיסור, דהיינו שבאופן שיש ממשות של איסור בתערובת ומורגש טעם האיסור, בכה"ג אמרי' דניכר האיסור ולכן לא שייך דין ביטול מהתורה של אחרי רבים להטות, אבל כאשר יש רק טעם בלבד ואין ממשות של איסור בתערובת, באופן שיש רק טעם בלבד בתערובת "משרת", באופן כזה לא אמרי' דניכר האיסור אלא הטעם הוא דרבנן.
נמצא דלרש"י יש ג' גדרים. א. טעם בלבד, איסורו מדרבנן דטעם כעיקר מדרבנן. ב. טעם וממשות של איסור בתערובת. לרש"י אסור מדאו', דכיון שיש ממשות אמרי' דע"י הטעם ניכר האיסור ולא חל דין ביטול ברוב, וזה שאמר ר' יוחנן טעמו וממשו לוקה, וזהו בכזית בכא"פ. ג. מין במינו. שאין טעם האיסור ניכר, שייך הדין של אחרי רבים להטות ובטל ברוב.
נמצא שרש"י ותוס' נחלקו מתי אומרים "ניכר האיסור" ומתי לא.
לתוס' דס"ל טעם כעיקר דאו' א"כ ברגע שמורגש טעם האיסור אמרי' ניכר האיסור, דהיינו כמו שבמקום שניכר האיסור הממשי לא שייך דין ביטול וצריך להוציאו, כך גם כאשר מרגישים טעם של איסור אנו אומרים שניכר האיסור ע"י הטעימה ולכן אסור.
משא"כ לרש"י דס"ל דטעם כעיקר דרבנן, אומרים ניכר האיסור רק כאשר הממשות של האיסור נראית לעין, אבל כאשר מורגש האיסור רק בטעם לא אמרי' ניכר האיסור.
אבל כאשר יש ממשות של איסור בתוך התערובת ולא מזהים אותה, אז אם נרגש טעם האיסור בכה"ג אמרי' ניכר האיסור. דהיינו שכאשר מורגש טעם האיסור ויודע שיש איסור בתערובת, בכה"ג שייך לומר ניכר האיסור, שאחרי הכל כן יש ממשות בתערובת. ולא רק טעם בלבד.
ורק במין במינו כאשר יש רוב אמרי' ביטול ברוב מהכתוב אחרי רבים להטות.
ו. ננסה לבאר מה גרם לב"י ללמוד שרש"י כדעת כהרמב"ם.
רש"י בע"ז ד"ה "טעמו ולא ממשו" פירש, כגון חלב שנפל לקדרה. הב"י הבין שהכונה שנפל לקדרה "ונתערב" ולא "נבלע", מה ההבדל בין נתערב לנבלע.
נתערב, זה ששני המינים נתערבו לח בלח. ויש תערובת שני מינים.
נבלע, זה שהחלב נבלע בתוך הבשר.
הב"י הבין שאין שום חילוק בין אם החלב נתערב או נבלע, בשניהם אומרים טעם כעיקר דכיון שאין גופו של איסור ניכר, חשוב רק כטעם, וזה ממש כשיטת הרמב"ם שאין חילוק בין נתערב לנבלע בכל אופן חשוב כטעם, ולרש"י איסורו מדרבנן.
אבל הר"ן בחידושים לחולין (דף צח:) ד"ה "והוי יודע" למד אחרת, בפירוש השלישי שלו בטעם כעיקר כתב, שנתערב בהיתר גופו של איסור, וילפינן לה מבשר וחלב שאף על פי שגוף החלב נתערב בבשר טעם כעיקר מיקרי. מ"מ זה דוקא באופן שהחלב נבלע בבשר, אבל בדברים הנבללים דהיינו לח בלח לא אמרי' טעם כעיקר, אלא חשוב כממשו, שהחלב לא נבלע אלא מעורב. דהיינו שאיסור והיתר שהם לח בלח חשוב כממשו של איסור, ולא אומ' שזה רק טעם. וכך צריך ללמוד גם ברש"י, ומכ"ש הר"ן בסוף דבריו שבזה עולה שיטת רש"י יפה.
וביאר ביד יהודה (סי' צח ס"ב סק"ו) ד"ה "מיהו", שהר"ן למד "ברש"י" שיש חילוק בין "נתערב" "לנבלע". דבנתערב כיון שהם רק מעורבים חשבינן ליה כממשו כיון שהאיסור נמצא בפנינו ולא נעלם, אבל בנבלע שהאיסור נעלם לגמרי חשוב כתערובת. ולפי"ז צריך ללמוד ברש"י ע"ז כך- דמ"ש כגון חלב שנפל לקדרה הכונה שנבלע בבשר ומשו"ה חשוב כטעם ולא כממשות. וכן לגבי החלב שנימוח היינו שנימוח ונבלע, שכל אלו חשובים כטעם, אם החלב היה נבלל הכונה מעורב בלח, ואינו חשוב רק כטעם אלא כממשות. וכך רש"י בפסחים שהסביר בבשר וחלב דחשוב כטעם אמר שהחלב נבלע בבשר שזה חשוב כטעם.
ולדברי היד יהודה, רש"י והרמב"ם פליגי ודלא כהב"י. שהרי לרש"י יש חילוק בין נבלל לנתערב, ואילו לרמב"ם אין חילוק כל שהאיסור אינו נראה בעין חשוב כטעם שאיסורו מדרבנן. וכך הבין הב"י שגם רש"י ס"ל כהרמב"ם ומשו"ה פירש שרש"י והרמב"ם לא פליגי.
והיד יהודה בד"ה "אבל" כתב שפסק בספר התרומה והרוקח שיש חילוק בין נבלל לנבלע.
ז. על איזה שיעור חייב מדין טעם כעיקר.
לדעת התוס' דס"ל שטעם כעיקר מן התורה יש לשאול מהי הכמות שצריך לאכול מהתערובת כדי ללקות.
רש"י בפסחים מד. כתב "משרת" ליתן טעם כעיקר, לעשות טעמו של איסור כעיקרו וממשו. ויש בהן במים טעם יין, חייב "בכזית מהן", מבואר לפי רש"י שעל כזית מכל התערובת לוקה. ועוד מבואר שאף שבכמות האיסור שמעורבת בתערובת אין כזית בכא"פ, אפ"ה לוקה, דכל שמרגיש טעם של איסור אסור.
אולם רבינו שמשון במשניות טבול יום (פ"ב מ"ג) הקשה כיצד אפשר לומר שעל טעם כל שהו שמעורב בהיתר ילקה. שהרי לא יתכן שהטעם יהיה יותר טוב מהאיסור. דכשם שבחצי שיעור אם אכלו אינו לוקה, ה"ה כאשר מעורב עם מים שלא ילקה. אלא בהכרח הא דאמרי' בטעם כעיקר שלוקה, זה דוקא כשיש מהאיסור כזית בכא"פ, ורק באופן כזה אם אכל כזית מן האסור לוקה.
ובדין זה נחלקו הש"ך ורעק"א. הש"ך (סי' צח סק"ו) כתב כדעת רש"י דמין בשאינו מינו כיון שנותן האיסור טעם בהיתר נהפך ההיתר להיות כולו איסור ואסור מדאו'. אולם רעק"א שם סק"ג דחה דבריו וס"ל כר"ש דרק כאשר יש כזית מן האיסור בכא"פ לוקה.