אור ברסלב
ספר מנחת ישראל איסור והיתר - דיני ביטול › סימן יד - בדין אין מבטלין איסור לכתחילה

ספר מנחת ישראל

איסור והיתר - דיני ביטול · סימן יד - בדין אין מבטלין איסור לכתחילה

סימן יג - בדין בריה

א. בביאור דברי התוס' בגמ' ביצה.

ב. בביאור שיטת הרא"ש.

ג. בביאור דברי הרמב"ם.

ד. בביאור דברי הרשב"א.

ה. בביאור פלוגתת האחרונים בדעת הרשב"א במ"ש ויש לחוש למחמירין.

ו. בביאור פלוגתת הרא"ה והרשב"א.

ז. עיקרי הסוגיא בקיצור.

א. בביאור דברי התוס' בגמ' ביצה.

שנינו במשנה במס' תרומות (פ"ה מ"ט) סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה (סאין של חולין) ואח"כ נפלו שם חולין (ויש בחולין בין הכל מאה סאין) אם שוגג מותר, ואם מזיד אסור. מבואר שאין לבטל איסור לכתחילה, ורק בשוגג אם עשה כן מותר.

ואיתא בביצה (דף ד:) אמר רב מתנה עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביו"ט (שאיסורים משום מוקצה) מרבה עליהם עצים מוכנים (להסקה) ומסיקן. מקשה הגמ' והא קא מהפך באיסורא, דהיינו שמטלטל מוקצה. מתרצת הגמ' כיון דרובא היתרא כי קא מהפך, בהיתרא קא מהפך. ושוא' הגמ' והא קא מבטל איסור לכתחילה, ותנן אין מבטלים איסור לכתחילה, וא"כ כיצד הרבה עצים מוכנים. עונה הגמ' הני מילי בדאו' שאין מבטלין, אבל בדרבנן כי הכא מבטלין. ולרב אשי דאמר כל דבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן לא בטיל מאי איכא למימר, הני מילי היכא דאיתיה לאיסורא בעיניה, הכא מקלא קלי איסורא.

רבינו שמשון על המשנה בתרומות בד"ה "ואם מזיד אסור" כתב, דמה שאמרה הגמ' בביצה "ותנן" אין מבטלין איסור לכתחילה, אין בכל הש"ס משנה שאומ' שאין מבטלין איסור לכתחילה. אלא הגמ' למדה כן מהמשנה בתרומות ודייקה שאין מבטלין איסור לכתחילה. נמצא דדוקא בתרומה שהיא מדאו' אין מבטלין איסור לכתחילה, אבל בדרבנן כגון עצים שאיסורם משום מוקצה מותר לבטל.

רש"י ד"ה "והא קמבטל" כתב דאע"ג דאיסורא בטיל ברובא, הני מילי היכא דאיערב ממילא, אבל לערובי ולבטולי בידיים אסור, כמ"ש במשנה בתרומות דבמזיד אסור.

התוס' ד"ה "ותנן" כתבו, הא דאין מבטלין איסור לכתחילה זה דוקא בדאו' אבל בדרבנן מותר. ובפשטות דבריהם בכל דרבנן ואין שום חילוק. אלא שהוקשה להם, שאם מותר לבטל כל איסור דרבנן, דהיינו שאם "נפל" להיתר ואין בהיתר כדי לבטלו שמותר להוסיף, אז מדוע בגמ' ביצה (ג:) אמרינן ליטרא קציעות שדרסה ע"פ עיגול ואינו יודע באיזה עיגול דרסה, ר' יהושע אומר אם יש מאה פומין יעלו ואם לאו הפומין אסורין וכו'. שואלים התוס' והרי התאנים הם תרומה דרבנן, א"כ יוסיף עליהם ויבטל אותם במאה, ומדוע אמר ר' יהושע שאם יש מאה יעלו ואם לא לא, הרי לפי הכלל שאמרנו שבדאו' אין מבטלין ובדרבנן כן מבטלין, א"כ גם כאן כן שייך לבטל כיון שזה איסור דרבנן. מתרצים התוס' הא דאמרינן בדרבנן מבטלין זה רק באיסור דרבנן שעיקרו מדרבנן כמו מוקצה, אבל איסור דרבנן כגון תאנים תרומה שעיקרן דאו', דהיינו שיש להם שורש מדאו', שהרי דגן תירוש ויצהר תרומתם דאו', אין מבטלין. ראיה נוספת לכך, הגמ' בחולין (צח.) מביאה שחצי זית חלב שנפל לקדרת בשר, סבר מר בר רב אשי לשער בשלושים חצאי זיתים (דהיינו שרצה להקל בדיני ביטול מדרבנן) אמר לו אביו אל תזלזל בשיעורין דרבנן. ועל כך שואל התוס' אם מבטלין איסור דרבנן לכתחילה אמאי לא הוסיף עליהן עד שישים כדי לבטלם. אלא שמע מינה כיון שעיקר איסורו של חלב מדאו' כגון היכא דאיכא כזית, אז גם היכא דאיכא רק חצי זית שאיסורו מדרבנן אין מבטלין.

נמצא לדברי התוס' הא דאמרה הגמ' שמבטלין איסור מדרבנן לכתחילה, זה רק באיסור דרבנן שעיקרו מדרבנן כמו מוקצה, אבל איסור דרבנן שעיקרו מהתורה אין מבטלין.

כל זה יצא לתוס' משום שהם למדו שאין שום קשר לתירוץ של מיקלא קלי איסורא, לאין מבטלין איסור לכתחילה, ז"א שלשיטתם הגמ' שאלה שתי שאלות. אחת, והתנן אין מבטלין איסור לכתחילה, ועל זה תירצה הגמ' וחילקה בין דאו' שלא מבטלין, לדרבנן שכן מבטלין. והשניה, שאלה שלא קשורה לדיני ביטול האיסורין, והיא, לרב אשי דס"ל דדבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל, מה יעשה עם גמ' זו. ועל כך עונה הגמ' שגם רב אשי יודה דכיון שהאיסור קלה ונשרף לא שייך בו דבר שיש לו מתירין.

ב. בביאור שיטת הרא"ש.

הרא"ש בביצה (פ"א סי' ב) כתב, ואע"ג שאין מבטלין איסור לכתחילה, הני מילי איסור דאו', אבל איסור דרבנן מבטלין ליה לכתחילה ואע"ג דקיי"ל כרב אשי דאמר כל דבר שיל"מ אפי' באלף לא בטיל ואפי' בדרבנן, והני עצים שנשרו מן הדקל ביו"ט דבר שיל"מ הן, דהיום הן אסורין ולמחר מותרין, ה"מ היכא דאיתא לאיסורה בעיניה (שייך בו דשיל"מ) אבל הכא מקלי קלי איסורא. והא דקאמרינן נמי דמבטלין איסורא דרבנן לכתחילה היינו דוקא היכא דמקלי קלי לאיסורא, אבל בעלמא אין מבטלין לכתחילה אפי' באיסורא דרבנן ואפי' אין לו מתירין עכ"ל.

מבואר מדברי הרא"ש שאין שום היתר לבטל איסורים אפי' בדרבנן ואפי' שעיקרן מדרבנן, אא"כ האיסור הוא נשרף כי הכא.

ועוד מבואר דהרא"ש למד שהתירוץ של איסורא מקלא קלי שנאמר על דשיל"מ, קאי גם על תירוץ של אין מבטלין איסור לכתחילה, ולכאורה הדבר קשה. בקרבן נתנאל על הרא"ש (אות ש) כתב שהתרצן שכתב לחלק ה"מ בדאו' אבל בדרבנן מבטלין, ידע שמה שמותר לבטל זה רק איסור כזה של מקלא קלי, ז"א כשהוא תירץ דבדרבנן מותר, אין הכונה כל דרבנן, אלא כמו שהובא בגמ' בלבד, ומה שהגמ' הביאה אח"כ את התירוץ הזה, הוא משום שהגמ' סברה בהו"א שלעניין דשיל"מ התירוץ הזה של מקלא קלי לא יועיל, ועל זה תירצה הגמ' אה"נ שגם רב אשי יודה שכאשר האיסור נשרף לא שייך בו דשיל"מ. ולכן פסק הרא"ש שמה שמותר לבטל זה רק איסור כזה שנשרף, אבל את שאר האיסורין אסור לבטל ואין שום חילוק בין עיקרו דאו' או דרבנן, שהרי הרא"ש לא הזכיר מזה כלל.

ויש לעיין מה הכריח את הרא"ש ללמוד כך שאין שום היתר לבטל איסורין אפי' בדרבנן שאין להם עיקר מן התורה, שהרי הגמ' בפשטות אומ' שרק בדאו' לא מבטלין אבל בדרבנן כן מבטלין.

הגר"א בביאורו (סי' צט אות יד) מתרץ שלהרא"ש הוקשתה קושיית התוס', שאם אנחנו אומ' כפשטות הגמ' שכל דרבנן מותר לבטל. א"כ מדוע הגמ' בדף ג: אומ' לגבי עיגול תרומה שאיסורו מדרבנן שאם אין בהיתר כדי לבטלו לא יעלו, הרי יכול להוסיף היתר ולבטל. וכן הגמ' בחולין לגבי חצי זית חלב שנפל לתוך קדרת בשר שיש בה רק פי שלושים, מדוע לא הוסיפו עוד היתר כדי לבטל. אלא שהרא"ש לא רצה לתרץ כהתוס' שיש חילוק בין איסור דרבנן שעיקרו מדאו' לאיסור דרבנן שעיקרו מדרבנן כיון שזה פירוש מחודש, ובפרט שהגמ' לא רמזה לחילוק זה. לכן הרא"ש נאלץ לתרץ שמה שהגמ' אמרה שבדרבנן מותר לבטל זה רק באופן כזה שהגמ' הביאה, דהיינו איסור דרבנן שנשרף, ולפי"ז אין שום היתר לבטל שום איסור אפי' בדרבנן, כיון שלא מצאנו שום היתר של ביטול בכל הש"ס כולו, ומשו"ה בעיגול שהוא תרומה דרבנן, וכן חצי זית חלב היה אסור להוסיף ולבטל.

ולפי"ז מסקנת הרא"ש היא שכל איסור דרבנן מותר לבטל אפי' אם עיקרו מדאו' ובלבד שהוא נשרף, שהרי לפי הרא"ש אין חילוק כלל בין עיקרו מדאו' לעיקרו מדרבנן, דכיון שתרצנו את הגמ' בביצה (ג:) לגבי תרומה, וכן את הגמ' בחולין לגבי חצי זית חלב, בזה שרק מה שנשרף מותר ומה שלא לא, לכן א"צ לחלק בין עיקרו דרבנן לעיקרו דאו'.

אלא שהתפארת שמואל על הרא"ש כן מחלק חילוק זה ואומר, שמה שהרא"ש התיר זה דוקא אסור שנשרף ועיקרו מדרבנן, כמו עצים שהם מוקצה, אבל אם עיקרו מדאו' אפי' שנשרף אין מבטלין. והדבר קשה בפירושו. דכיון שכבר תורצו כל הקושיות א"כ מדוע צריכים לחילוק נוסף בין עיקרו מדאו' לעיקרו מדרבנן, ובפרט שהרא"ש לא הביא כלל את התוס' ולא כתב כדבריהם, א"כ מהו ההכרח לומר כך ?

וליישב דברי התפארת שמואל ברא"ש. נראה לומר לפי הרא"ה בבדק הבית תחילת שער השלישי (ב"ד) שכתב, שמה שמותר זה רק איסור כזה שהוא מקלא קלי כמו שהובא בגמ' בדוקא שזה עצים שהאיסור שלהם דרבנן ונשרף, והרא"ה לא למד כן בגלל שהיתה קשה לו קושיית התוס' מדוע במקומות אחרים ראינו שלא מבטלים, אלא הרא"ה למד כן משום שלא מצאנו בשום מקום בגמ' שמותר לבטל איסורים, לא איסורים דאו' ולא דרבנן שעיקרו מדאו' או מדרבנן. ומה שמצאנו זה רק כאן מקום אחד בלבד שמותר לבטל, רק באיסור כזה כמו עצים שאיסורם דרבנן ונשרפים, אבל בשאר הדברים חוזרים למה דקיי"ל אין מבטלין איסור לכתחילה. נמצא לפי הרא"ה שרק בעצים מותר לבטל ולא בשום איסור אחר.

ואפשר לומר שהרא"ש ס"ל כהרא"ה שמה שמותר לבטל זה רק איסור דרבנן כזה שנשרף ולא שום איסור אחר. וכעת מובן התפארת שמואל שכתב בדעת הרא"ש, דמה שהרא"ש התיר זה דוקא איסור שנשרף ועיקרו מדרבנן כמו עצים שהם מוקצה, אבל אם עיקרו מדאו' אפ' שנשרף אין מבטלין. ואפשר לצרף לשיטתם את הר"ן.

הנפק"מ בין פירוש הגר"א לתפארת שמואל ברא"ש. היא שלדעת הגר"א כל איסור דרבנן בין שעיקרו מדרבנן ובין עיקרו מדאו', אם הוא נשרף מותר לבטלו לכתחילה. משא"כ לדעת התפארת שמואל רק איסור דרבנן שעיקרו מדרבנן ונשרף מותר לבטל, אבל אם עיקרו מדאו' אסור לבטל.

ג. בביאור דברי הרמב"ם.

הרמב"ם (פט"ו מהל' מאכלות אסורות הכ"ה) כותב, אסור לבטל איסורין של תורה לכתחילה ואם ביטל הרי זה מותר. ובהלכה כ"ו כתב, כיצד הרי שנפלה סאה של ערלה לתוך מאה סאה שהרי נאסר הכל, לא יביא מאה סאה אחרות ויצרף כדי שתעלה באחד ומאתיים, ואם עבר ועשה כן הכל מותר, אבל באיסורין של דבריהם מבטלין האיסור לכתחילה ע"כ. ומפשטות דברי הרמב"ם נראה דכל איסור מדרבנן אפי' אם עיקרו מדאו' שרי לבטל לכתחילה, וכן סיים הכסף משנה (הלכה כז) שלפי האמת מפשט דברי רבינו נראה שכל שאינם איסורי תורה ממש מותר לבטל איסור לכתחילה, וזה ממש כפשטות הגמ' שחילקה שמה שאסור לבטל לכתחילה זה רק בדאו' אבל בדרבנן מותר לבטל לכתחילה אפי' באיסורי דרבנן שיש להם עיקר מדאו'.

עוד מבואר שהרמב"ם לא כאב את קושיית התוס' כלל, מדוע בעיגול שהיא תרומה לא הוסיפו היתר לבטלו, וכן בחצי זית חלב לא הוסיפו כדי לבטל.

על כך יש לענות שלדעת הרמב"ם חיוב הפרשת תרו"מ של כל הפירות והירקות הוא "מן התורה", ומשו"ה אי אפשר להוסיף בעיגול עוד היתר כדי לבטלו, כיון שתאנים תרומתם מו התורה ואסור לבטל איסור מן התורה לכתחילה, ולגבי חצי זית חלב צ"ל שלדעת הרמב"ם חצי שיעור אסור מן התורה, ומשו"ה אין להוסיף ולבטלו, אבל איסורים מדרבנן מותר לבטל לכתחילה אפי' איסורים שיש להם עיקר מן התורה.

נמצא שלדעת הרמב"ם מותר לבטל איסורים מדרבנן לכתחילה אפי' שיש להם עיקר מן התורה.

ד. בביאור דברי הרשב"א

הרשב"א (ב"ד שער ג) מחלק את דבריו לשלושה חלקים. החלק הראשון: האם אין מבטלין איסור לכתחילה הוא מדאו' או מדרבנן. החלק השני: אם ביטל מה הדין בשוגג ובמזיד. החלק השלישי: בדין ביטול באיסור מדרבנן שעיקרו מדרבנן שהביא ג' דעות.

בחלק הראשון: הרשב"א מביא את מחלוקת התוס' והראב"ד. התוס' ס"ל שאין מבטלין איסור לכתחילה רק מדרבנן, ומדאו' מותר לבטל, והראיה לכך מזרוע בשלה שהתירה התורה לבטל לכתחילה, וה"ה לשאר דברים שמדאו' מותר לבטל לכתחילה. ומה שאמרה הגמ' חידוש הוא, הכונה שזה חידוש שהתורה התירה לבטלו, משא"כ בעלמא אע"פ שמותר לבטל מ"מ גנאי הוא לבטלו, וכ"ש שאין מצוה לבטלו, וכאן בזרוע בשלה אפי' מצוה יש בו.

הראב"ד ס"ל שאין מבטלין איסור לכתחילה מדאו', והמקור לכך הוא מזרוע בשלה מדקרי ליה לזרוע בשלה חידוש, כלומר זה חידוש שהתורה התירה לבטל איסור לכתחילה, ורק שם התורה התירה, אבל בעלמא התורה אוסרת. אלא שלפי"ז חוזרת קושיית הרשב"א שהקשה בתחילת דבריו שהגמ' תאמר מתחילה שבזרוע בשלה זה חידוש. ומתרץ, י"ל שהראב"ד דייק דמ"ש "זהו היתר הבא מכלל איסור" הכונה זהו היתר שבא לפנינו שנתבשל כבר בתוכו איסור ומתירין אותו בשישים, משא"כ שאר היתרין הבאין לפנינו שנתבשל בתוכן איסור שאין מתירין אותן בשישים. ולכן הוצרכה להביא בתחילה את הלימוד הזה, כיון שבפשט זהו היתר וכו'. משמע יותר לפרש שזה בטל בשישים ולא שאר הדברים, ורק אח"כ הגמ' הביאה שזה חידוש, ולכן לא יכלה הגמ' לומר מיד שזה חידוש.

בחלק השני: איסור "שנפל" לתוך היתר שנינו במס' תרומות סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה, ואח"כ נפל שם חולין והשלימו שביחד יש מאה מהחולין, אם שגג מותר ואם מזיד אסור. נמצא שאם נפל איסור לתוך תערובת, במזיד אין לבטל, ורק בשוגג מותר, וכשביטל במזיד זה אסור דוקא למי שעבר וביטל, או לכל מי שנתבטל עבורו כדי שלא יהנו לו מעשיו הרעים, אבל לשאר כל אדם מותר. נמצא שאסור לכתחילה לבטל בידיים. ורק אם נפל האיסור לתוך תערובת ונתבטל בשוגג מותר, ובמזיד אסור, ואף שבמזיד זה אסור רק למבטל או למי שנתבטל בעבורו, אבל לשאר כל אדם מותר.

בחלק השלישי: באיסור מדרבנן שעיקרו מדרבנן.

דעה ראשונה סוברת, איסור מדרבנן שאין לו עיקר מדאו' "מותר להוסיף" על ההיתר ולבטלו, אבל באיסור דרבנן שיש לו עיקר מדאו' אין להוסיף על ההיתר ולבטלו, ואם עשה כן בשוגג מותר ובמזיד אסור.

דעה שניה סוברת, איסורים דרבנן שאין להם עיקר מדאו' כגון גבינת עכו"ם, חלת חו"ל ותרומת חו"ל מותר לכתחילה לבטל בידיים, ז"א שמותר לתת אותם לתוך היתר כדי לבטלם. משא"כ דיעה הראשונה סוברת שרק להוסיף עליהם אם נפלו מותר, אבל לבטל בידיים אסור.

דעה שלישית סוברת, שאפי' איסורים דרבנן שאין להם עיקר מדאו' אפ"ה אין לבטלם לכתחילה. ורק בחלת חו"ל ותרומת חו"ל מותר, ובזה נחלקו הרמב"ן ורבינו שמשון. הרמב"ן סובר שמותר לבטל חלת חו"ל והיא תהיה מותרת בין לכהן ובין לזר, ואילו רבינו שמשון סובר שמה שמותר לבטל חלת ותרומת חו"ל זה רק לכהן ולא לישראל.

מסכם הרשב"א שישנם שלושה מינין בביטול האיסורין, איסור של תורה. איסור מדרבנן שיש לו עיקר מדאו'. איסור דרבנן שאין לו עיקר מדאו'.

איסור דאו' אפי' אם נפל בשיעור שאין בו כדי לבטלו אסור להוסיף עליו ולבטלו, וא"צ לומר שאין מערבין אותו בידיים כדי לבטלו, ואם עבר וביטל במזיד אסור למבטל ולמי שביטל עבורו, ובשוגג מותר.

איסור דרבנן שיש לו עיקר מדאו'. אין מבטלין אותו "בידיים" לכתחילה ואם עשה כן -בשוגג מותר במזיד אסור. "ואם נפל" מעצמו אע"פ שאין בהיתר כדי לבטלו מותר להרבות עליו לבטלו.

איסור דרבנן שאין לו עיקר מדאו'. כגון חלת ותרומת חו"ל, דעת הרמב"ן שמותר לבטלה בידיים ולהאכילה אפי' לזרים, ולדעת רבינו שמשון מותר לבטלה רק לכהן. למסקנה כתב הרשב"א שראוי לחוש למחמירין. ועיין לקמן מחלוקת אחרונים בביאור דבריו של הרשב"א מהי כונתו שיש לחוש למחמירין, ובמה יש לחוש ובמה לא.

ה. בביאור פלוגתת האחרונים בדעת הרשב"א במ"ש ויש לחוש למחמירין.

הרשב"א בתורת הבית (פ"ד סוף שער ג) לאחר שהביא את כל השיטות סיים ויש לחוש למחמירין, וכן בתורת הבית הקצר סיים וראוי לחוש לדבריהם הלכה למעשה. ונחלקו האחרונים על מה קאי ויש לחוש שכתב הרשב"א.

הב"י סי' צט (סוד"ה ומ"ש רבינו בזה בשם הרשב"א) הביא סתירה בדברי הרשב"א. שבתורת הבית הארוך כתב שגבינת עכו"ם זה איסור דרבנן שעיקרו מדאו', וכתב הב"י שאין נפק"מ בזה כיון שהרשב"א סיים ויש לחוש לדברי המחמירין שאסור לבטל שום איסור מדבריהם בין לבטל בידיים ובין להוסיף, ורק חלת חו"ל מותר לבטל בידיים, ולכן בין אם גבינת עכו"ם עיקרה מדאו' או מדרבנן בכל אופן אין היתר להוסיף על האיסור ולבטלו. ולפי"ז השו"ע שפסק שמותר לבטל בכל איסור דרבנן, פסק כהרמב"ם ולא כהרשב"א, כיון שלפי הב"י הרשב"א הוא כדעת הרא"ש שאוסר לבטל כל איסור חוץ ממיקלא קלי.

לעומתו הב"ח שם ד"ה "כתב" למד את הרשב"א אחרת. שהרשב"א לא מחלק בין איסור מדאו' לאיסור מדרבנן אלא לעניין ביטול ברוב "בידיים" לכתחילה, ועל זה כתב שיש לחוש לדברי האוסרים שמה שמותר לבטל בידיים זה רק חלת ותרומת חו"ל, אבל שאר דברים אסור, ויש לחוש להם בכך. אבל "בנפל" להיתר מעצמו מותר להוסיף בכל האיסורים של דבריהם אפי' שיש להם עיקר מדאו', ומכ"ש בשאין להם עיקר מדאו'. ולפי הסבר זה הרשב"א הוא ממש כהרמב"ם שבכל איסור של דבריהם מותר לבטל לכתחילה אם נפל להיתר. ועוד שלפי פירוש זה מובן הטור שכתב בדעת הרשב"א שבאיסור של דבריהם מותר להוסיף ולבטל, ולמד ברשב"א כמו הב"ח שמ"ש ויש לחוש לדבריהם קאי על האיסור ביטול בידיים, שבזה יש לחוש ולא לבטל "בידיים" שום איסור.

(ונסביר זאת יותר בהרחבה. בחלת ותרומת חו"ל מותר לבטל לכתחילה בידיים. וא"כ נחלקו אם לומדים לכל שאר האיסורים מחלת ותרומת חו"ל או לא. הדעה שסוברת שכן לומדים (דעה שניה בחלק השלישי) אז כל איסור מותר לבטל לכתחילה בידיים כמו חלת ותרומת חו"ל. והדעה שסוברת שלא לומדים מחלת ותרומת חו"ל (דעה השלישית) אז רק שם מותר לבטל בידיים, משא"כ בשאר דברים אסור לבטל לכתחילה בידיים, ועל זה כתב הרשב"א שיש לחוש לדעה שסוברת שרק בחלת ותרומת חו"ל מותר לבטל בידיים, אבל בשאר דברים אין לבטל בידיים. ולפי"ז אם אינו מבטל בידיים אלא שהאיסור נפל להיתר אז אין חילוק בין עיקרו מדאו' או מדרבנן, בכל אופן מותר להוסיף ולבטל, כך למד הב"ח בהבנת הרשב"א).

ו. בביאור פלוגתת הרא"ה והרשב"א.

הרשב"א בתורת הבית (ב"ד שער ג') הביא ג' דעות בעניין אי מותר לבטל איסורין דרבנן.

דעה א'. כל איסור דרבנן שעיקרו מדרבנן אם נפל לתוך היתר ואין בהיתר כדי לבטלו "מותר להוסיף" כדי לבטלו.

דעה ב'. איסורין דרבנן שאין להם עיקר מדאו' מותר לכתחילה "לבטל בידיים" בתוך רוב של היתר.

דעה ג'. מה שמותר לבטל באיסורין דרבנן זה רק חלת ותרומת חו"ל. שבזה סובר הרמב"ן שמותר לבטלה בין לזרים ובין לכהן. ולרבינו שמשון מותר לבטלה רק לכהן ולא לזרים. הרשב"א למסקנה כתב שיש לחוש לדעה השלישית, ולכן אין לבטל שום איסור מדרבנן אפי' שעיקרו מדרבנן, אלא בחלת ותרומת חו"ל.

הרא"ה בבדק הבית (שם) ד"ה "בדיני" הביא שהרשב"א כתב בדעה א' שאיסור דרבנן כגון גבינת עכו"ם אם נפלה לפחות משישים מרבה עליה לכתחילה ומבטלה, והראיה מהא דאמרי' בביצה ד: עצים שנשרו מן הדקל לתנור ביו"ט מרבה עליהן עצים מוכנין ומסיקן וכו'. והקשה הרא"ה דאינו נכון, דשאני התם בביצה דמקלא קלי איסורא כדאמר התם, דהיינו מה שמותר לבטל לכתחילה זה רק איסור דרבנן שעיקרו מדרבנן ומקלא קלי איסורא, אבל שאר הדברים אסורין, ולא אשכחן בשום דוכתא לבטל שום איסור, לא איסור תורה ולא דרבנן, ולכן הדרינן לכללא דאין מבטלין איסור לכתחילה, חוץ מחלת ותרומת חו"ל ואיסור כזה שנשרף.

הרשב"א במשמרת הבית ד"ה "כתוב" כתב, שלא טוב עשה הרא"ה שהתיר בשמי לבטל איסורין דרבנן, שהרי גם אני בסוף דברי כתבתי שיש לחוש לדברי האוסרין. וזאת ועוד שדעת הראשונים הסוברים שמותר לבטל איסור דרבנן לכתחילה הביאו ראיה מההיא דביצה, עצים שנשרו מן הדקל לתוך תנור וכו'. ומה שאמר הרא"ה דמה שהתירו שם זה משום שאיסורא מקלא קלי "טעה הרא"ה טעות גמורה" בלימוד הגמ' שם. ששם הגמ' בתחילה הקשתה דאין מבטלין איסור לכתחילה, ועל כך תירצו הני מילי בדאו' אבל בדרבנן מבטלין, ולכן הקושיה תורצה. אלא שאח"כ הגמ' הקשתה קושיה נוספת שלפי רב אשי דאמר כל דבר שיל"מ אפי' באלף לא בטיל מאי איכא למימר. ז"א אף שאין בעיה משום אין מבטלין איסור לכתחילה, אבל משום דרב אשי איכא, ועל זה תירצה הגמ' שלא שייך כאן איסור מחמת דשיל"מ משום דאיסורא מקלא קלי, וזה פשוט בגמ'.

נמצא שהרשב"א למד שתירוץ הגמ' דאיסורא מקלא קלי קאי רק על התירוץ של דשיל"מ, ולא על אין מבטלין איסור לכתחילה. ולכן לדעת הרשב"א מותר לבטל כל איסור דרבנן שאין לו עיקר מהתורה, שעל כך אמרה הגמ' ה"מ בדאו' אבל בדרבנן "מבטלין".

משא"כ הרא"ה למד את הגמ' אחרת, שהטעם של איסורא מקלא קלי קאי גם על השאלה שאין מבטלין איסור לכתחילה, ועל זה ענתה הגמ' שרק איסור כזה שמקלא קלי מותר לבטל לכתחילה, משא"כ שאר האיסורים.

נמצא שאף שלמסקנה הרשב"א פסק שיש לחוש לאוסרין, וזה ממש כדברי הרא"ה מ"מ בעצם לימוד הגמ' הרשב"א פליג על הרא"ה ולכן כתב עליו שטעה טעות גמורה. ואילו הרא"ה אע"פ שראה שהרשב"א סיים כך שיש לחוש להאוסרין, מ"מ הקשה על הרשב"א כיצד אפשר להביא דעה כזו הסוברת שמותר לבטל איסור דרבנן אפי' שלא מקלא קלי, שהרי זה נגד הגמ', ולא מצאנו בשום מקום שמותר לבטל איסורים, חוץ מחלת ותרומת חו"ל ואיסור שהוא נשרף.

וכדברי הרא"ה בהבנת הגמ' בביצה, כן כתב הרא"ש (פ"א סי' ב) דכתב, ואע"ג דאין מבטלין איסור לכתחילה הני מילי איסור דאו', אבל איסור דרבנן מבטלין ליה לכתחילה, ואע"ג דקיי"ל כרב אשי דאמר כל דשיל"מ אפי' באלף לא בטיל, והני עצים הוי דבר שיל"מ, ה"מ היכא דאיתא איסורא בעיניה, אבל הכא מקלא קלי איסורא, והא דאמרי' נמי מבטלין איסורא דרבנן לכתחילה היינו דוקא היכא דמקלא קלי איסורא ע"כ. וזה ממש כדברי הרא"ה, וכן הר"ן (פרק א דף ב: ד"ה "ואע"ג" בראש הדף) כתב, הא דמבטלין איסור אין הכונה בכל איסור, אלא בכגון הכא שאינו אלא טלטול (הכונה שאין לו עיקר מדאו') ומקלי קלי איסורא ואמסקנא סמיך. ז"א הגמ' התירה את הביטול מהטעם שהובא במסקנה שהוא מקלי קלי.

אבל התוס' (דף ד:) ד"ה "ותנן" ס"ל כדעת הרשב"א בהבנת הגמ', משום שחילקו רק בין איסור דרבנן שיש לו עיקר מדאו' לאין לו עיקר מדאו'. כיון שבפשטות הגמ' מותר לבטל אפי' איסור שיש לו עיקר מדאו', דהגמ' סתמה ולא חילקה, אלא שמכמה מקומות בש"ס רואים שאפי' שהאיסור הוא דרבנן לא ביטלו אותו לכתחילה, ולכן התוס' הגיעו לחילוק שבאיסור דרבנן שיש לו עיקר מדאו' אין מבטלין, ורק איסור דרבנן שאין לו עיקר מדאו' מותר לבטל, ולפי"ז כל איסור דרבנן שרי.

השו"ע (סימן צט ס"ו) פסק כדעת הרמב"ם שכל איסורים מדרבנן בין אין להם עיקר מדאו' ובין יש להם עיקר מדאו', "אם נפלו" לתוך היתר ואין בהיתר שישים לבטל, מותר לכתחילה להרבות ולבטל את האיסור, אבל לבטל "בידיים" בכל האיסורים אסור, ורק בחלת ותרומת חו"ל מותר כמ"ש בגמ'.

הרמ"א שם פסק כדעת הרא"ש שאין לבטל שום איסור אם נפל לתוך היתר ואין בהיתר כדי לבטלו, דמ"ש בגמ' שמבטלין איסור מדרבנן זה רק איסור דרבנן שעיקרו מדרבנן והוא מקלא קלי (נשרף) כמ"ש בגמ', אבל בשאר איסורים אסור לבטל.

תוכן העניינים

ספר מנחת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה