איסור והיתר - דיני ביטול · סימן יג - בדין בריה
אמרינן בחולין (צו:) גיד הנשה שנתבשל עם הגידים וכן חתיכה של דג טמא שנתבשל עם החתיכות, אם מכירם בנותן טעם, ואם לאו כולן אסורות. ובגמ' הקשו על גיד הנשה וליבטיל ברובא, ומשני בריה שאני.
ויל"ע מדוע בריה אינה בטלה ברוב.
ע"מ לברר זאת נפתח בחקירה בדין בריה, האם חכמים הם אלו שנתנו לבריה את החשיבות שלא תתבטל, כמו שחתיכה הראויה להתכבד חשובה ואינה בטלה וכדו', וזה משום דכיון שהתורה החמירה ללקות אפי' על יתוש קטן, לכן חכמים נתנו חשיבות לכל בריה שלא תתבטל. או שנאמר שכיון שהתורה החשיבה את הבריה שאפי' אם אכל דבר קטן לוקה, אז גם חכמים החמירו שבריה לא תתבטל.
והנפק"מ בין שני הטעמים, בדבר שאסור מדרבנן כמו גיד הנשה החיצוני או ביצת נבלה או אפרוח.
דלפי הצד הראשון כיון שחכמים נתנו חשיבות לכל דבר שהוא שלם, אז גם ביצת טרפה או גיד הנשה החיצוני כיון שהם שלמים הם חשובים ואינם בטלים אפי' באלף. אבל לפי הצד השני שהתורה החשיבה את הבריה ללקות עליה, אז רק מה שהתורה אסרה במפורש מצד בריה אינו מתבטל כגון גיד הנשה הפנימי, עוף טמא ושרץ, שרק דברים שהתורה אסרה אז כשהם שלמים אינם בטלים מדרבנן אפי' באלף, ולכן גיד הנשה החיצוני וביצת טרפה שאין להם שום איסור מפורש בתורה יתבטלו שהרי אינם חשובים כבריה. וכעת נראה שבזה נחלקו הראשונים.
בגמ' שבועות (כא:) כתוב שמפרש כבריה דמי (מפרש פירושו, אדם שנשבע ופרש בשבועתו שלא יאכל כל שהוא), ופרש"י ד"ה "מפרש נמי" דמפרש בשבועה כבריה בשאר איסורין דמי, בריה טעמא מאי משום דחשיבא, מפרש (אותו שנשבע שלא יאכל כל שהוא) נמי איהו אחשביה דאסריה עליה. דהיינו כמו שבריה היא חשובה גם המפרש החשיב כל דבר הכי קטן כאיסור, ולכן אם אוכל אפי' כל שהוא חייב.
מבואר בדברי רש"י שבריה חשובה בגלל שחכמים נתנו לה חשיבות. נמצא דרש"י ס"ל כהצד הראשון בחקירה שחכמים נתנו חשיבות לבריה כיון שראו שהתורה החמירה ללקות גם על יתוש קטן, ולכן החמירו שבריה אינה בטלה.
אולם התוס' במכות (דף יז.) ד"ה "ורבנן" דנו בפלוגתת ר' שמעון וחכמים האם חיטה חשובה בריה או לא. ומסיימים התוס' שיש חילוק בין חיטה לנמלה, שנמלה היא בריית נשמה ולכן היא חשובה, וחיטה כיון שאין בה נשמה אינה חשובה. ועל כך שוא' התוס' תימה דבפרק גיד הנשה אמרי' שאני גיד דבריה הוא ולא בטיל אע"ג דלית ביה נשמה (תוס' הבינו בשאלה שכדי שיחשב בריה צריך שיהא חי). ומתרצים התוס' די"ל שכל דבר שבא מדבר שהיה בו נשמה הוא דבר חשוב, ולכן גיד הנשה גם נחשב בריה שהרי בא מדבר שהיה בו נשמה. אלא שקשה להם מנבלה שבאה מדבר שהיה בו נשמה ואעפ"כ אינה חשובה בריה כמ"ש בחולין (קב:) אכל ציפור טהורה במיתתה (נבלה) בכזית. לכן אומרים התוס' על כרחך הטעם תלוי באם נחלק שמו כשהוא קטן או לא. שכל דבר שאם לא יהא שלם מאבד את שמו אז כשהוא שלם חשוב כבריה, וכל דבר שאם יחלק לא יאבד את שמו אינו חשוב כבריה. ולכן עוף טמא כאשר אינו שלם אינו קרוי עוף טמא אלא חתיכת עוף טמא, וכן בגיד הנשה כשאינו שלם אין קרוי גיד הנשה אלא חתיכת גיד הנשה, אבל נבלה גם כשחותכים אותה נשאר שמה נבלה, משו"ה אינה חשובה בריה. וכן לעניין טבל אומ' התוס' בחולין (צו.) ד"ה "מאי" דלא חשיבי ליה לרבנן בריה, דאי הוה כתיב אל תאכל חיטה של טבל, אז היתה חשובה כיון שחתיכה ממנה היתה קרויה חתיכה של טבל, אבל עכשיו כתוב אל תאכל טבל, וחתיכה של טבל ג"כ קרויה טבל, וכיון שאין משתנה שמה לא חשובה בריה.
אלא שהוקשה לתוס' במכות (יז.) על פירוש זה. דאם הגדר של בריה הוא אם נחלק שמו או לא, אז למה בגמ' רבנן אומרים לר"ש "ברית נשמה חשיבי ליה". הרי יש פעמים שגם אם זה ברית נשמה כגון נבלה, אם לא נחלק שמה אינה חשובה בריה. לכן נדחקו התוס' וכתבו שרבנן לדבריו דר"ש אמרי ליה, לדידך דס"ל דחיטה חשובה בריה, יש חילוק בין נמלה לחיטה שנמלה יש לה נשמה ולחיטה לא. אבל התוס' לא סוברים את הגדר שצריך להיות נשמה. ועוד שאומרים לו רבנן לדידן אפי' אם היה לחיטה נשמה היא לא היתה בריה כיון שאינה דומה למפרש (הכונה למה שאסרה התורה מפורש, וחיטה לא נאסרה במפורש, אלא כתוב "לא תאכל טבל" שזה איסור כללי).
נמצא שהתוס' סוברים כהצד השני שבחקירה, שבריה אינה בטלה משום שהתורה אסרה לאכול אפי' יתוש קטן, וכיון שלוקין עליו מהתורה, לכן חכמים החשיבו אותו שלא יתבטל, ולכן בריה היא רק דבר שהתורה אסרה כגון עוף טמא, גיד הנשה וכדו'. אבל דברים שלא אסרה התורה אינם נחשבים בריה.
ויוצא מדברי התוס' שכדי שדבר יחשב בריה צריך שיהא לו גדר אחד והוא- כל דבר שאם יחלק שמו אין שמו עליו, ועוד שצריך להיות שלם, אבל גדר של שלם אינו גדר לבריה אלא כשהתורה נתנה חשיבות לבריה היא נתנה אותה רק לבריה שהיא שלמה. ולדוגמא, שכאשר העוף טמא לא יהיה שלם, אז אין זה מה שהתורה אסרה והוא נקרא חתיכת עוף טמא, ז"א השתנה שמו.
נמצא שרש"י והתוס' נחלקו מה הטעם שבריה אינה בטלה. רש"י סובר שבריה אינה בטלה משום שחכמים נתנו לה חשיבות, כמו חתיכה הראויה להתכבד וכדו', ולדבריו גם מה שאסרו חכמים חשוב כבריה. אולם התוס' סוברים שהתורה נתנה חשיבות לבריה משום שלוקין עליה ומשו"ה החמירו חכמים שלא תיתבטל, ולדבריהם רק דבר שאסרה התורה חשוב כבריה ואינו בטל, ומה שלא אסרה התורה אלא חכמים אינו חשוב בריה.
הריטב"א חולין (ק.) ד"ה "פרקינן ברי' שאני" ס"ל כרש"י כמבואר בתחילת דבריו, והצריך שבגדר בריה יהיה דבר שבא מנשמה כמו גיד הנשה וכדו', ואסור מתחילת ברייתו. והוקשה לו מחלב, שבא מנשמה ואסור מתחילת ברייתו ואפ"ה לא חשיב בריה. ותירץ בשם ר"י שאין קרוי בריה אלא כל שנחלק ומאבד שמו, וחלב כשנחלק אינו מאבד שמו משו"ה אינו חשוב בריה. כך תירצו התוס', אבל הריטב"א כתב תירוץ נוסף בשם הרא"ה, שבריה צריכה להיות דבר החולק ועומד בעצמו כמו עוף טמא וגיד הנשה, אבל חלב אינו נמצא במקום אחד אלא מפוזר בכמה מקומות ומשו"ה אינו חשוב בריה.
מסכם הריטב"א שיש ג' תנאים לבריה: א. שיהא אסור מתחילת ברייתו. ב. שיהא דבר חולק לעצמו (דהיינו אינו מפוזר אלא במקום אחד). ג. ושיהא מבריית נשמה. וודאי שעל כל התנאים הללו צריך שיהא שלם. מבואר שהריטב"א למסקנה לא סבר כהתוס' שאם נחלק ומאבד שמו חשוב בריה, אלא כהרא"ה שכתב שיהא דבר חלוק לעצמו. ולכן חלב אינו חשוב כבריה כיון שהוא לא חולק לעצמו אלא מפוזר בכמה מקומות.
אולם הרשב"א בתורת הבית (ב"ד ש"א דף יד.) כתב שחלב לא חשוב כבריה אף שיש לו נשמה ואסור מתחילת ברייתו, משום שאין נחלק שמו, שגם חתיכה קטנה של חלב נקראת חלב כתירוץ ר"י שהובא בריטב"א.
אם כן הריטב"א והרשב"א שהצריכו בגדר בריה שתהא דבר שיש בו נשמה או שבאה מדבר שהיה בו חיות, למדו זאת מדברי חכמים שחלקו על רבי שמעון במס' מכות (יז.) שאמרו לו ברית נשמה חשובה ולכן נמלה חשובה בריה, וחיטה כיון שאין בה נשמה לא חשובה בריה. והם למדו את הגמ' כפשטות שגם חכמים סוברים שצריך שיהא דבר שיש בו נשמה, ולא כהתוס' דס"ל שחכמים אמרו זאת רק אליבא דרבי שמעון.
הטור (סי' ק) כתב, כל דבר שהוא בריה כגון נמלה או עוף טמא וגיד הנשה ואבר מן החי וכיוצ"ב שאם יחלק אין שמו עליו, אינו בטל לעולם. ומבואר דסבר כדעת התוס' שרק מה שהתורה אסרה יש עליו דין בריה, ולכן הביא בדבריהם רק גדר אחד אם נחלק שמו או לא.
אולם השו"ע (סימן ק ס"א) פסק כדברי הריטב"א, הרשב"א ורש"י, וז"ל: בריה דהיינו כגון נמלה או עוף טמא וגיד הנשה ואבר מן החי וביצה שיש בה אפרוח וכיוצא בהם אפי' באלף לא בטלה, ואין לו דין בריה אא"כ הוא דבר שהיה בו חיות לאפוקי חיטה אחת של איסור, וכן צריך שיהא אסור מתחילת ברייתו לאפוקי עוף טהור שנתנבל ושור הנסקל (שמותרים מתחילת ברייתן), וכן צריך שיהא דבר שלם שאם יחלק אין שמו עליו, לאפוקי חלב (שאם נחלק שמו עליו), וכן צריך שיהא שלם עכ"ל.
מבואר שהצריך ארבעה תנאים שיחשב בריה שלא תתבטל אפי' באלף.
א. דבר שיש בו נשמה (לאפוקי חיטה).
ב. אסור מתחילת ברייתו (לאפוקי נבלה).
ג. שיחלק שמו כשנחתך (לאפוקי חלב).
ד. שיהא שלם (לאפוקי חצוי).
וראיה שהשו"ע לא פסק כדברי הטור, הוא כמו שכתבנו בתחילת דברינו. שהנפק"מ במחלוקת רש"י ותוס' היא בדבר שאסור מדרבנן כמו ביצה שיש בה אפרוח וכדו' האם היא נחשבת לבריה או לא. להטור דס"ל כהתוס' ביצה שאינה מפורשת בתורה לא חשובה בריה. משא"כ לשו"ע דס"ל כרש"י שכל דבר שלם חשוב בריה אז גם ביצה חשובה בריה.
כפי שכתבנו, השו"ע הכריע להלכה כדעת רש"י, הריטב"א, הרשב"א והר"ן שכדי שיחשב בריה צריך ארבעה תנאים.
ובביאור הגר"א (סי' ק סק"ו) כתב, מזה שהשו"ע הביא את תירוץ התוס' שכל שנחלק שמו חשיב בריה וכל שלא נחלק שמו לא חשיב בריה, לכן השו"ע פסק לקולא גם כהתוס' וגם כהריטב"א והרשב"א, דכיון שזהו דין דרבנן לכן היקל כשתי השיטות. וביד יהודה כתב שהשו"ע פסק כהריטב"א, ומה שהביא את תירוץ התוס' של נחלק שמו זה כדברי הרשב"א שגם הוא הביא טעם זה, וכיון שזהו דין דרבנן אז השו"ע פסק כהריטב"א והרשב"א עם הטעמים של כל אחד מהם.
והנה השו"ע הצריך תנאי של בריית נשמה ומשו"ה כתב שביצת אפרוח חשובה בריה ואינה בטלה אפי' באלף. ויש להקשות על כך, שהרי השו"ע (סי' פו) פסק שגם ביצת נבלה או טרפה אם נתערבו באלף כולם אסורות אע"פ שאין בהם בריית נשמה, וקשה דכיון שהצריך שיהא בו בריית נשמה, א"כ מדוע ביצת נבלה או טרפה אינה בטלה הרי אין בהם נשמה. ועיין בש"ך שם סק"י שנשאר בצ"ע על השו"ע.
אולם המטה יהודה תירץ דבריית נשמה לא חייב שיהא בה עכשיו נשמה אלא אפי' שבאה מנשמה ג"כ חשיבה בריה. וא"כ ה"ה ביצת נבלה או טרפה כיון שבכחה להוליד אפרוח, אז ג"כ חשיבה בריה.