איסור והיתר - דיני ביטול · סימן יב - בדין חתיכה הראויה להתכבד
א. בביאור דברי הרשב"א.
ב. בביאור דברי הרא"ש.
שאלה: חתיכה הראויה להתכבד שאינה בטלה אפי' באלף האם צריכה להיות מבושלת בדוקא ורק אז אינה בטלה, או אפי' חתיכה חיה חשובה ראויה להתכבד ואינה בטלה. נפק"מ לחתיכת נבלה או טרפה חיה שנתערבה בעוד חתיכות, האם יש להתיר את התערובת משום ביטול ברוב כיון שאינה חתיכה הראויה להתכבד משום שאינה מבושלת.
א. בביאור דברי הרשב"א.
איתא במשנה חולין (דף צו:) חתיכה של נבלה וכן חתיכה של דג טמא שנתבשלה עם חתיכות, בזמן שמכירן בנותן טעם (דהיינו מוציאם והשאר מותר בנותן טעם) ואם לאו כולן אסורות והרוטב בנותן טעם.
ושואלת הגמ' (דף ק.) ותבטיל ברובא, דמדאו' בטל ברוב מאחרי רבים להטות. עונה הגמ' הא ניחא למ"ד כל שדרכו לימנות שנינו (אפי' אם פעמים מוכרים אותו במספר לפעמים בכמות) ומשו"ה אינו בטל, ולכן כיון שחתיכת נבלה היא "כל שדרכו" לימנות, שפעמים נמכרת במניין ופעמים לא, זה כבר נותן לה את החשיבות של דבר שבמניין, ולכן מובן מדוע הנבלה אינה בטלה ברוב, ומשו"ה אומרת המשנה שאינה בטלה. אלא למ"ד "את שדרכו", דס"ל שדבר שבמנין זה רק דבר שנמכר לעולם במניין ולא מוכרים אותו בכמות, א"כ הנבלה זה לא דבר שנמכר תמיד במניין, אז אין לו חשיבות של דבר שבמניין, ועל כך שוא' הגמ' מדוע נבלה שנפלה לכמה חתיכות בשר אינה בטלה. על זה מתרצת הגמ', שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד לפני האורחים.
מבואר מגמ' זו שחתיכת נבלה חשובה "כל שדרכו" לימנות, דהיינו שחתיכת נבלה פעמים נמכרת במנין ופעמים נמכרת במשקל. שכן הגמ' אומ' הא ניחא למ"ד "כל שדרכו" שלשיטתו מובן מדוע הנבלה במשנה אינה בטלה.
במשנה במסכת ע"ז (עד.) כתוב, אלו אסורין ואוסרין בכל שהוא, יין נסך וכו'. שוא' הגמ' תנא מאי כחשיב, אי דבר שבמניין קחשיב ליתני נמי חתיכת נבלה שהיא ג"כ דבר שבמניין, ואם איסורי הנאה קחשיב לתני חמץ בפסח. אמר ר' חייא בר אבא ואי תימא ר' יצחק נפחא האי תנא תרתי אית ליה, דבר שבמניין ואיסורי הנאה, שכדי לאסור בעינן תרתי. ונבלה היא רק דבר שבמניין ואינה איסורי הנאה לכן לא מנו אותה במשנה, וחמץ בפסח הוא איסור הנאה אבל אינו דבר שבמניין לכן לא מנתה אותו המשנה. וכן רש"י ד"ה "תרתי" כתב, שחמץ כיון שאין דרכו למנות בטל, ונבלה אע"ג דדבר שבמניין הוא, אינה חשובה כיון שאינה איסור הנאה.
ומבואר מגמ' זו שחתיכת נבלה דינה "את שדרכו" לימנות שתמיד נמכרת במניין ולא במשקל. ולכאורה נראה שהגמרות סותרות, שבחולין הגמ' אומרת שחתיכת נבלה היא "כל שדרכו", ובע"ז הגמ' אומ' שחתיכת נבלה היא "את שדרכו".
הרשב"א בתורת הבית (בית ד' שער א' עמ' יג:) מסביר שחתיכה הראויה להתכבד זו לא חתיכה קטנה כיון שאין אדם מתכבד בה בפני האורחים, ולא גדולה כיון שהיא עומדת לחתוך, דהיינו שצריך לחתוך אותה עוד עד שתהיה ראויה להאכל, אלא "ראויה בינונית", "ראויה" מצד שהיא מבושלת ומוכשרת לאכילה, "ובינונית" מצד הגודל. וראיה שגדולה אין לה חשיבות. מדאמרינן בפרק התערובות ולבטלו ברובא, ומשני משום שבעלי חיים חשיבי ולא בטלי. ז"א שרק בגלל שהוא בעל חי אינו בטל, אבל אם יהיה אותו גודל שחוט כן בטל אע"פ שהוא גדול. נמצא שהרשב"א ס"ל שחהר"ל היא חתיכה בינונית לא קטנה ולא גדולה.
עוד שואל הרשב"א באיזה אורח מדובר שראוי לכבד אותו באותה חתיכת נבלה. אם אורח ישראל הרי נבלה זו אסורה בשבילו, ואם אורח גוי אז בשר וחלב שנתבשלו יחד אסור לתת אפי' לגוי שהרי בשר וחלב אסור בהנאה. וא"ת שמה שאמרה הגמ' זה רק לעניין הגודל, שכמוה אותו גודל יהיה אסור ולא שצריך בפועל שתהיה אותה חתיכה ראויה להאכיל את האורח, זה א"א לומר, כיון שבגמ' במסכת יבמות אמרינן חתיכת חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות טהורות כולן מותרות, ואמאי אם הכל תלוי בשיעור, אז כיון שהיא חהר"ל לא תתבטל. ותירץ בשם ספר התרומות שחהר"ל זו חתיכת נבלה שנפלה לקדרה שיש בה כמה חתיכות בשר והתבטלה, ואם יכבד אורח מאותה קדרה, היא חשובה חתיכה הראויה להתכבד ואינה בטלה, אבל אם כאשר תתבטל לא יכבד מאותה קדרה אורח ישראל, כיון שאין זה כבוד לכבד מדבר שהיה בו ביטול, אז אינה חשובה חהר"ל ובטלה. ובסוף דבריו הסביר דהא דחתיכת חטאת טמאה שנתערבה בטהורות כולן מותרות, זה משום שהם מותרות רק לכהנים ומשו"ה אינן נחשבות חהר"ל בפני האורחים, ולכן החטאת בטלה ומותרת.
נמצא לדעת הרשב"א שחהר"ל היא חתיכה שצריכה להיות "ראויה" מצד עצמה לכבד בה את האורח.
ועוד אומר הרשב"א במשמרת הבית ד"ה "ועוד", שחתיכת נבלה חשובה "כל שדרכו" לימנות, ולא "את שדרכו" לימנות שכן מפורש בגמ' חולין. ובד"ה "ומ"מ" כתב שאת שדרכו וכל דרכו הוא עניין אחד, וחהר"ל הוא עניין אחד. ז"א דבר שבמניין היא חשיבות בפנ"ע, אע"פ שאין לה חשיבות של חהר"ל, וחהר"ל יש לה חשיבות בפנ"ע אע"פ שאין לה חשיבות של דבר שבמניין.
העולה מדברי הרשב"א דמ"ש בגמ' חתיכה הראויה להתכבד, הדגש הוא על ה"ראוי" שצריך שתהיה ראויה מצד עצמה לכבד בה עכשיו אורחים משום שזו חשיבותה, שהיא חתיכה חשובה שראוי לכבד בה, ולכן צריך שתהיה מבושלת, שאם לא, אינה ראויה לכבד בה אורחים, וכן צריך שתהיה בגודל בינוני שבכך היא ראויה לכבד בה אורחים, כיון שבגדולה לא ראוי לכבד בה, וכן צריך שיהיה אפשר לכבד בה אורח ישראל ולא גוי. ולכן חתיכה הראויה להתכבד היא חשובה בפנ"ע אע"פ שאינה נמכרת במניין, כמו שאמר הרשב"א שהיא כל שדרכו לימנות. (ואנו קיי"ל כר' יוחנן שאמר בר"מ "את שדרכו", ולכן אם היא כל שדרכו, אז אינה חשובה מצד דבר שבמניין. מ"מ חשובה מצד חהר"ל).
ב. בביאור דברי הרא"ש.
הרא"ש בחולין (פ"ז סי' לו) כתב שחהר"ל היא אפי' חתיכה חיה שאינה מבושלת, ומה שכתוב בגמ' חתיכה הראויה להתכבד, הכונה היא לשיעור הגודל, כלומר שיהיה שיעור של חתיכה שראוי לכבד בה אורחים, ולכן אע"פ שהיא מצד עצמה עדיין לא ראויה לאכילה היא אינה בטלה וחשובה חהר"ל. וז"ש הרא"ש הא דקאמר ראוי להתכבד בפני האורחים לאו למימר שתהיה ראויה כמו שהיא עתה (כדברי הרשב"א), אלא משום שיעור נקטינן דגדולה כי האי שראויה ליתן לפני אורח נכבד אחר שנתבשל חשובה. נמצא לפי הרא"ש שהדגש הוא בעצם גודל החתיכה וזה מה שנותן לה את החשיבות.
והביא ראיה לכך מהמשנה בפרק בתרא דערלה, שחלפי תרדין וקולחי כרוב ודלעת יונית, אף שהם חיים ואין דרך לבשלם שלמים אלא מחתכין אותן אפ"ה חשובים אף שאינם ראויים כעת לאכילה.
וכן ראיה מע"ז (עד.) דקתני אלו אסורין ואוסרין בכל שהוא וכו'. והגמ' הקשתה ולחשוב נמי חתיכת נבלה. ומזה שהגמ' מקשה כן, משמע שחתיכה הראויה להתכבד היא דומה להנך הכתובים במשנה דלא בטלי מפני חשיבותם אע"ג דהשתא לא חזו למיכל. ומכל הנך מוכיח הרא"ש שחהר"ל אפי' שהיא חיה ואינה מבושלת חשובה ולא בטלה.
והמשיך הרא"ש והביא ראיה מדברי רבינו שמשון שפירש בשם ר"י בזבחים דף עב. על תערובת חטאות המתות ושור הנסקל. הגמ' שוא' שם מדוע אינם בטלים ברוב, עונה הגמ' בשלמא למ"ד "כל שדרכו" למנות מובן מדוע אינם בטלים כיון שחשובים מצד דבר שבמניין, אלא למ"ד "את שדרכו" לימנות מאי איכא למימר, ומדוע אינם בטלים. וכתב רבינו שמשון (וכן מובא בתוס' שם) תימה, מי גרע שור גדול מאת שדרכו למנות, דהא אפי' נבלה חשובה "את שדרכו" בפרק גיד הנשה מפני שראוי להתכבד בה בפני האורחים. ז"א קושייתו היא על הגמ' כיצד אפשר לומר ששור גדול הוא כל שדרכו, שהרי בחולין למדנו שאפי' חתיכת נבלה שהיא קטנה היא "את שדרכו", שור גדול לא כ"ש.
והשאלה שנשאלת היא כיצד רבינו שמשון אומר שבגמ' חולין אמרי' שחתיכת נבלה היא את שדרכו לימנות, שהרי הגמ' אומרת מפורש שהיא כל שדרכו, כמ"ש בשלמא למ"ד כל שדרכו שפיר, מובן מדוע אינה בטלה חתיכת נבלה, אלא למ"ד את שדרכו לאיכא למימר, דכיון שחתיכת נבלה אינה את שדרכו, א"כ מדוע אינה בטלה ברוב.
ולתרץ זאת צריך לומר. שהרא"ש למד מהגמ' בע"ז שחתיכת נבלה היא את שדרכו כמו שמבואר שם. ומה שהגמ' בחולין אומ' שהיא כל שדרכו לימנות, הרא"ש לא מכחיש זאת ואה"נ שאין מונין אותה בשוק, אלא "את שדרכו" זה כותרת לכל הדברים החשובים, שכל דבר חשוב נקרא את שדרכו, ולכן כיון שהיא חתיכה הראויה להתכבד והיא חשובה לכן היא נקראת "את שדרכו", ז"א כל שהוא את שדרכו זה רק סימן שהוא דבר חשוב, דכיון שמונין אותו זה מגלה שהוא חשוב מצד הגודל, או מצד החתיכה וכדו'. ולכן אף שהגמ' בחולין אומ' שחהר"ל זה "כל שדרכו" מצד שלא מונין אותו בשוק, מ"מ קוראים לה את שדרכו כיון שהיא חתיכה הראויה להתכבד ולכן נקראת את שדרכו. ולכן גם שור הנסקל אף שהגמ' בזבחים קוראת לו כל שדרכו שלא נמכר תמיד במניין מ"מ הוא את שדרכו, דכיון שהוא בעל חי והם חשובים לכן הוא את שדרכו.
ובהמשך דבריו אומר הרא"ש שכבש שלם ג"כ חשוב חהר"ל. נמצא לדעת הרא"ש דכיון שחתיכה הראויה להתכבד חשיבותה היא מצד הגודל, לכן לא איכפת לנו שאינה מבושלת, וכן לא איכפת לנו שזה כבש גדול, כיון שהחשיבות שלה היא מצד הגודל.
וכעת ניגש ליישב את הגמ' בחולין וע"ז. הרא"ש למד מהגמ' בע"ז ששם מוכח שחתיכת נבלה נקראת "את שדרכו", ומה שכתוב בגמ' בחולין, אה"נ שחשובה כל שדרכו, אבל היא גם נקראת את שדרכו כיון שהיא חשובה מצד חהר"ל. ואילו הרשב"א ס"ל כהגמ' בחולין שחתיכת נבלה היא כל שדרכו, ולגבי הגמ' בע"ז עיין בהרשב"א ביבמות פא. בנושא כל שדרכו ואת שדרכו, שר"ל שמ"ש במשנה ע"ז כל אחד יש לו איסור בפנ"ע.
הטור (סי' קא) הביא את מחלוקת הרשב"א והרא"ש וכתב, ובעניין חתיכה הראויה להתכבד כתב א"א הרא"ש ז"ל רבו הדעות, יש אומרים שתרנגולת בנוצתה וכן חתיכה חיה כיון שאינם ראויים עתה לא חשיבי ראויה להתכבד, ואפי' בהמה שלמה בטלה עד לאחר שנבשלה וראויה ליתן לפני האורח לבדו. ולא נהירא, דלא קאמר ראויה להתכבד אלא לשיעורה שתהא גדולה וראויה לכבד בה אורח לכשתתבשל, אבל בשביל שהיא חיה או בנוצתה לא בטלה חשיבותה וכו' עכ"ל. וכתב בבדק הבית ולעניין הלכה כיון דהא דחתיכה הראויה להתכבד לא בטלה אינה אלא מדרבנן הלכה כדברי המקילים ע"כ. ולכן אם אינה מבושלת בטלה ואינה חשובה חהר"ל.
וכן פסק השו"ע (סימן קא ס"ג) וז"ל: תרנגולת בנוצתה שנתערבה באחרות בטלה שהרי אינה ראויה להתכבד לפני האורחים כמות שהיא, ואף על פי שאחר שנתערבה הסירו הנוצה, וכן לא חשיבה ראויה להתכבד אלא אם כן היא מבושלת, וכן כבש שלם או חתיכה גדולה יותר מדאי לא חשיבה ראויה להתכבד שאין דרך ליתן לפני האורח כבש שלם או חתיכה גדולה יותר מדאי, ויש חולקים בכל זה ע"כ. נמצא לפי הכלל בידינו סתם ויש הלכה כסתם, ולכן השו"ע הכריע כדברי הרשב"א שרק אם החתיכה מבושלת אינה בטלה כאשר ראוי לכבד בה אורח, אבל חתיכה חיה בטלה. והרמ"א החמיר כדברי היש חולקים ופסק שאפי' אם החתיכה חיה חשובה חתיכה הראויה להתכבד ואינה בטלה.
אלא שבסימן קה ס"ה מרן פסק כדברי הרא"ש שכתב לגבי טריפה שנמצאת במקולין, דמוכח שחתיכה חיה חשובה חתיכה הראויה להתכבד, היפך מה שפסק בסימן קא. וכבר הקשו האחרונים על סתירת מרן כמו שכתב בשולחן גבוה (סימן קא אות ו), וכן הפרי חדש (קא סקט"ו) הקשה שמרן בכמה מקומות פסק כהרא"ש שאפי' חתיכה חיה חשובה ראויה להתכבד והכי נקטינן. וכ"כ בזבחי צדק (קא סקי"ז), ובשו"ת רב פעלים ח"ג (או"ח שאלה לג).
והנה אף שהשולחן גבוה כתב להעיר על דברי השו"ע, מ"מ בסימן קא (סק"ח) כתב, וכבר כתבתי שלפי הכלל בדברי מרן דסתם ואח"כ מחלוקת הלכה כסתם, נקטינן בשלשת הדינים האלו להקל, וכמו שסתם תחלה. ואפילו בחתיכה חיה המנהג שלא להחשיבה כחהר"ל. וכן אמר לי הרב הגדול כמהר"ר יצחק הכהן נר"ו שהמנהג פעה"ק ירושלים ת"ו כדברי האומרים דלא מקרי חתיכה הראויה להתכבד אא"כ בחתיכה מבושלת דוקא. ועל פיו עשיתי מעשה בשנת התקי"ב, בהיותי ממונה על השוחטים פעה"ק, ואחר שהכשרנו כבש אחד, ולקחנו מתנות השוחטים בשר הצוואר והכליות והבצים וכו', ונתערבו עם שאר מתנות, יצא טרפה ממים שנמצאו במוח, והורתי להתיר כדין יבש ביבש דחד בתרי בטיל, שכיון שהחתיכות חיות הנה לא חשיבי חהר"ל. ואע"פ שהפר"ח חולק ע"ז והוא היה רבו של מהר"י הכהן הנ"ל, והיה ג"כ מרא דאתרא, מ"מ אמר מר (מהר"י הכהן הנ"ל) שכך נהגו הרבנים שקדמוהו, קדושים אשר בארץ המה ז"ל. ע"כ.
וכתב בשו"ת יבי"א ח"ה (סי' ח אות ד) בעל כרחנו צ"ל שהמנהג פעה"ק ירושת"ו הוקבע בהנחה סוברת דאף דמרן סותר עצמו בזה, אנן בדידן נקטינן כמו שסתם בסי' קא להקל, משום דהויא סוגיא בדוכתה דעדיפא, שעיקר דין חהר"ל הוברר בסימן קא, שהוקדש כל הסימן לבאר פרטי דין זה כי שם ביתו. ובפרט שדין חהר"ל עיקרו דרבנן להכי נקטינן לקולא. ובאות ג' שם כתב, ומצאתי כיו"ב בשו"ת בית דוד (חאו"ח סי' קצז), בדין עיסה ששהתה בלי עסק יותר משיעור מיל דהויא חמץ גמור, ונתערבה בערב פסח באחרות וכו', והורה להתיר, וכתב, ואין לאסור מטעם דהוי ככרות של בעל הבית שאינם בטלים אפילו באלף, וכדקי"ל בש"ע יו"ד (סי' קי ס"א), דהתם מיירי בככרות אפויים, אבל כאן הואיל ונתערבו קודם אפייה חד בתרי בטיל, וכמ"ש מרן ביו"ד (סי' קא ס"ה), בדין חתיכה הראויה להתכבד, שאינה חשובה חהר"ל אלא כשהיא מבושלת, אבל חיה לא חשיבא ראויה להתכבד, וה"ה הכא בדין ככרות של בעה"ב, דכולהו חד טעמא משום חשיבותא. ע"כ.
וכן החיד"א בשיורי ברכה סימן (קא אות ג') כתב, מדקאמר השו"ע וכן בכל חלוקה, כונתו לומר דאינה נקראת חתיכה הראויה להתכבד אלא דוקא באלו התנאים -קטנה, מבושלת ובלא נוצה, ואם חיסר אחת מכל התנאים אינה נקראת חתיכה הראויה להתכבד, וכן נהגו במאראכש בשם הרב הגדול מהר"ר שלמה עמאר ז"ל בהגהה כת"י. וכן פסק בכף החיים (קא אות כז).
תשובה: השו"ע בסימן (קא ס"ג) פסק כדברי הרשב"א להקל שרק אם החתיכה מבושלת היא חשובה חתיכה הראויה להתכבד ואינה בטלה, ואילו בסימן קה (ס"ה) כתב שאפי' אם החתיכה חיה חשובה ראויה להתכבד ואינה בטלה. ונמצא שמרן סותר לדבריו. למעשה כתב השולחן גבוה ועוד אחרונים שהמנהג הוא כמו שכתב השו"ע בסי' קא שרק במבושלת יש חשיבות ואינה בטלה. ולפי"ז חתיכת נבלה או טרפה חיה שנתערבה בעוד חתיכות בטלה ברוב, שבחתיכה חיה אין דין חתיכה הראויה לתכבד. (שו"ת יבי"א ח"ה יו"ד סי' ח).
אולם הרמ"א בסימן (קא ס"ג) החמיר שגם בחתיכה חיה יש דין חהר"ל, וממילא אותה חתיכת נבלה או טרפה חיה שנתערבה בעוד חתיכות, אינה בטלה, דכיון שהיא חשובה אינה בטלה אפי' באלף.