איסור והיתר - דיני ביטול · סימן יא - דבר שיש לו מתירין
א. בביאור טעם האיסור.
ב. בביאור בפלוגתא בין רבי יהודה לרבנן בדיני ביטול.
ג. הנפק"מ בין רש"י לר"ן בטעם הדבר.
ד. בביאור בגדר של דשיל"מ.
ה. בדברי הש"ך (סק"ז).
ו. בדין האם דשיל"מ שייך רק במינו או אפי' באינו מינו.
ז. בביאור קושיית האחרונים על הר"ן.
ח. יל"ע אי חשיב דשיל"מ בדבר שיתקלקל קודם שיבוא ההיתר.
שאלה: ביצה שנולדה ביו"ט ונתערבה בתבשיל האם בטלה בשישים והתבשיל מותר באכילה ביו"ט, או שאנו אומרים כיון שביצה זו חשובה כדבר שיש לו מתירין משום שבצאת היו"ט עתידה להיות מותרת א"כ אינה בטלה בתבשיל, והתבשיל אסור באכילה עד צאת היו"ט.
א. בביאור טעם האיסור.
איתא בגמ' ביצה (דף ג:) מיתיבי אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביו"ט אין מטלטלין אותה וכו'. וספיקה אסורה. ואם נתערבה באלף כולן אסורות וכו'. ואומ' הגמ' סיפא (ספיקה אסורה) אתאן לספק טריפה, אי הכי אימא סיפא נתערבה באלף כולן אסורות, אי אמרת בשלמא ספק יו"ט ספק חול הוי דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל, אלא אי אמרת ספק טריפה דבר שאין לו מתירין הוא ויתבטל ברובא. ומסקינן בגמ' (דף ד.) בשם רב אשי, לעולם ספק יו"ט ספק חול הוי דבר שיש לו מתירין, וכל דבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן לא בטיל. ופרש"י ד"ה "שיש לו מתירין" שיכול לאוכלו אחר יו"ט "בהיתר גמור", ובד"ה "באלף לא בטיל" כתב, דאע"ג דמדאו' חד בתרי בטיל כדכתיב אחרי רבים להטות, אחמור רבנן הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן, לא יאכלנו באיסור ע"י ביטול.
בדברי רש"י צ"ל דמ"ש לא יאכלנו באיסור ע"י ביטול, הסבר הדברים הם כך: רש"י קודם אמר דבר שיל"מ שיכול לאוכלו למחר "בהיתר גמור", מדוייק מכאן שאם יאכלנו ע"י ביטול אינו "היתר גמור" אלא "היתר", דאף שמדאו' אמרי' אחרי רבים להטות דיש ביטול לאיסורים, מ"מ אינו היתר גמור. כגון תפילין מהודרים שנתעוררה בהם שאלה, אז אע"פ שהם מהודרים, מ"מ היתה כאן שאלה, וזה לא כמו תפילין מהודרים שלא היתה בהם שאלה. אותו הדבר כאן, אע"פ שיאכלנו ע"י ביטול וזה מותר, מ"מ ביחס להיתר גמור זה נחשב לאיסור, אף שאינו איסור בפנ"ע כיון שמדאו' בטל, כלומר הדבר הוא יחסי, שביחס להיתר גמור, ביטול חשוב איסור.
המשנה בנדרים (דף נב.) אומרת, הנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם אסור. ואומר הר"ן ד"ה "ונתערב" דמשמע שאם אין בו בנותן טעם מותר, דהיינו אם נתערב ויש בו שישים עד שאין טעם של האיסור (שנדר ממנו) בתערובת מותר, וקשה דהא נדרים הינם דבר שיש לו מתירין משום שמצוה להשאל על הנדר, וקיי"ל דכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל, א"כ כיצד אומרת המשנה שאם אין בו בנותן טעם מותר. מתרץ הר"ן, הא דאמרי' דבר שיש לו מתירין אינו בטל זה דוקא מין במינו, אבל מין בשאינו מינו בטל, וכדברי המשנה כאן שאומ' שאם הנדר נתערב בדבר אחר, אם אין בו טעם מותר.
ונביא הוכחה לכלל שיש חילוק בין מינו לשאינו מינו. המשנה במס' חלה אומרת, הנותן שאור מעיסת חיטים לתוך עיסת אורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואם לא פטורה. מבואר שטבל זה דבר שיל"מ וכיון שמעורב באינו מינו דינו בנותן טעם, וכן בירושלמי היה ר' שמעון אומר משום ר' יהושע כל דבר שיל"מ כגון טבל, ומעשר שני וחדש, לא נתנו בו חכמים שיעור אלא מין במינו במשהו, ושלא במינו בנותן טעם.
ולפי"ז הקשו על הרי"ף שאמר פת שאפאה עם הצלי לא יאכלנה עם הכותח, ואע"ג דריחא לאו מילתא, משום דהוי דבר שיל"מ שהרי יכול לאוכלה עם בשר, ומשו"ה אינו בטל אפי' באלף. ומבואר דס"ל שאפי' באינו מינו אינו בטל, ולא כדברי הר"ן שמין בשאינו מינו בטל אע"פ שהוא דבר שיש לו מתירין.
ורצו לומר שהרי"ף למד זאת מהגמ' בביצה אישה ששאלה משכנתה מלח ומים לעיסתה אינה יכולה להוליך העיסה אלא למקום ששניהם קנו בו שביתה. והקשתה הגמ', שהמים והמלח יתבטלו ברוב. מתרצת הגמ' משום דהוי דשיל"מ שאפי' באלף לא בטיל. ומבואר דאף במין בשאינו מינו חשיב דשיל"מ ואינו בטל אפי' באלף.
והסבירו הראשונים (עיין בר"ן שם) שאין משם ראיה, דשם חשיב כמין במינו, שא"א לעיסה בלא מים ומלח, שהרי בתחילת הסוגיא ר' אבא מדמה את המים והמלח שבעיסה לחיטים בחיטים, ור' הושעיא שדחה דבריו, לא טען שאין דמיון, שמים ומלח זה שני מינים וחיטים וחיטים זה מין אחד, אלא הוא הסכים שהדמיון שוה. ומבואר דהגמ' הסכימה שמים ומלח בעיסה חשובים כמין במינו, ומשו"ה עונה הגמ' דאינו בטל כיון דהוי דבר שיש לו מתירין.
ב. בביאור מחלוקת ר' יהודה ורבנן בדיני ביטול.
הר"ן בנדרים (דף נב.) בהמשך דבריו הסביר את מחלוקת רבי יהודה ורבנן בדיני ביטול שבכל התורה. לדעת ר' יהודה דיני ביטול בכל התורה הם רק במין בשאינו מינו, אבל במין במינו אין דין ביטול. ומקור הדברים (ויקרא טז ,יח) מדם פר ודם שעיר, שאע"פ שדם שעיר מועט ביחס לדם פר אפ"ה התורה קוראת לו דם שעיר, וזה משום שהם מין במינו ואינו בטל, ולכן בכל התורה כולה מין במינו אינו בטל, שר' יהודה סבר שכל דבר הדומה לחבירו "אינו מחלישו ומבטלו אלא מעמידו ומחזקו" ומשו"ה אינו בטל. ולדעת חכמים, אין חילוק בין מין במינו למין בשאינו מינו, בכל האופנים יש דין ביטול כאשר האחד "אסור" והשני "מותר", ומה שאמרה התורה בדם פר ודם שעיר שאינו בטל, זה משום ששניהם דברים המותרים שראויים לזריקה ומשו"ה אין בהם ביטול, אבל כאשר אחד אסור ואחד מותר יש ביטול כאשר הם דומים. דר' יהודה הולך אחר "דמיון העצם" שעצם זה שהם דומים אין להם ביטול, וחכמים סברו שבגלל "שהם כשרים" אינם בטלים.
נמצא לפי חכמים שכאשר יש איסור והיתר יש דין ביטול בכל התורה כולה, וכאשר שני המינים מותרים כמו דם פר ודם שעיר אין ביטול וזה נלמד ממ"ש בתורה. והשאלה היא על דבר שכרגע הוא אסור אלא שעתיד להיות מותר כדבר שיל"מ, בזה אומר הר"ן שחכמים החמירו בו דכיון שהוא אסור "עכשיו" אע"פ שהוא עתיד להיות מותר גזרו עליו שלא יהיה לו ביטול כלל, דכיון שיש לו מתירין לא יהיה בטל אפי' באלף. וצריך לומר שחכמים מודים לר' יהודה בעצם הסברא ששני מינים הדומים לא שייך שיהיה בהם ביטול, אבל כאשר שני המינים דומים שאחד אסור והשני מותר עדיין יש ניגוד בין האיסור להיתר, ולכן שפיר שייך ביטול.
ולכן בדבר שיש לו מתירין ס"ל לחכמים דכיון שהוא עתיד להיות מותר חשבינן ליה כאילו הוא עכשיו מותר ומשו"ה אינו בטל כיון שכרגע הם שני מיני היתר (כמו דם פר ודם שעיר ששניהם מותרים ומשו"ה אינם בטלים), ולכן דנים את הביצה כאילו היא מותרת מעכשיו ואינה בטלה ביו"ט.
ג. נפק"מ בין רש"י לר"ן בטעם הדבר.
הט"ז (סי' קב סק"א) כתב, שדבר שיש לו מתירין שאינו בטל הוא מדרבנן, דמדאו' חד בתרי בטיל, והחמירו חכמים דהואיל ויש לו מתירין לאחר זמן לא יאכלנו באיסור ע"י ביטול, וכתב שטעם זה נלמד מרש"י בביצה. הפמ"ג במשבצ"ז (סק"א) דקדק דמ"ש הט"ז שטעם זה נלמד מרש"י נראה שאין זה כטעם הר"ן בנדרים, ז"א שהט"ז הבין שיש מחלוקת בטעמים בין רש"י לר"ן, אלא שצריך לחקור ולבדוק מאי נפק"מ בינהם.
נפק"מ בין רש"י לר"ן תהיה בביצה שהיא ספק טריפה שנולדה ביו"ט שנאסרת משני דינים. האחד שהיא ספק טריפה, והשני שהיא מוקצה, שנולדה ביו"ט. לכן לדעת רש"י שפיר שייך לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, דהיינו אם נאכל את הביצה ביו"ט נצטרך להשתמש בשני ביטולים, גם לספק טריפה וגם לנולדה ביו"ט, אבל אם נמתין מלאוכלה עד צאת יו"ט אז נשתמש רק בביטול אחד לגבי הספק טריפה, ואז יהיה מותר לאוכלה. לכן לדעת רש"י אמרי' עד שתאכלנו באיסור דהיינו ע"י שני ביטולים תאכלנו למחר ע"י ביטול אחד, א"כ שפיר שייך טעמו של רש"י. אבל לפי הר"ן דס"ל שרק בשני דברים המותרים או אף שהוא אסור כעת אלא שעתיד להיות מותר שייך דבר שיל"מ ואינו בטל, א"כ גם מחר הביצה תהיה אסורה מטעם ספק טריפה, ולכן לא שייך בה דין דשיל"מ ובטלה ברוב.
ועוד לדעת רש"י אפי' ביצה בפנ"ע שנולדה ביו"ט שאינה בתערובת שייך בה דין דשיל"מ דעד שתאכלנה באיסור תאכלנה למחר בהיתר. משא"כ לדעת הר"ן כיון שאינה בתערובת לא שייך שתאסר, משום דמה שאסרו בדבר שיל"מ זה רק כאשר שני הדברים דומים, שאז שייך לומר דשיל"מ ואינו בטל, דכיון שהם דומים אמרי' שלא יתבטלו כמו שהתורה החשיבה דם פר ודם שעיר, אבל כאשר יש כאן רק ביצה בלא תערובת לא שייך הטעם של דשיל"מ. ועיין בפני יהושע שנשאר בצ"ע על הר"ן.
תירוץ לדעת הר"ן. בשו"ת אחיעזר (ח"ב סי' יד סק"ה) כתב, דגם הר"ן מודה לסברת רש"י דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, ולכן ביצה בפנ"ע תהיה אסורה מדין דשיל"מ כרב אשי בגמ' ביצה (ד.), רק שסמכו על דין זה והחמירו משום מין במינו, דבמין במינו כזה (כמו ביצה עם ביצים) כו"ע מודו שאסורה ואיננה בטלה בין לר' יהודה דס"ל שאין ביטול במין בימנו ובין לרבנן, דכיון שאני דן את אותה ביצה כהיתר משום שעתידה להיות מותרת, משו"ה הוי שני דברים דומים שאינם בטלים. למסקנה, גם הר"ן מודה לסברת רש"י אלא שהסביר דבאופן שהוא מין במינו לכו"ע אינו בטל.
ד. בביאור גדר דבר שיל"מ.
הרמב"ם (פט"ו ממאכלות אסורות ה"ט) כתב, חמץ בפסח אע"פ שהוא מאיסורי תורה אינו בכללות אלו לפי שאין התערובת אסורה לעולם שהרי לאחר הפסח תהיה כל התערובת מותרת כמו שביארנו, לפיכך אוסר בכל שהוא בין במינו ובין שלא במינו.
הכסף משנה מסביר שהרמב"ם בא לתרץ מדוע לא אמרו ר' יוחנן וריש לקיש וחוץ מחמץ בפסח שבין במינו ובין שלא במינו בכל שהו. והרמב"ם נתן טעם מפני שהוא דבר שיל"מ, ולא איירו ר"י ור"ל אלא באיסורי תורה שאין להם מתירין. מבואר מהרמב"ם שהטעם שחמץ אוסר אפי' בכל שהו ולא בטיל, הוא משום דהוי דבר שיש לו מתירין.
וכן הרמב"ן בפסחים (ז:) במלחמות ה' ד"ה "אמר בכותב" (במה שאמר עוד אני אומר) כתב לדחות שאין לומר שחמץ בפסח לא חשיב דבר שיש לו מתירין, כיון שחייב לבערו. משום דכל דממילא מישתרי ואין היתרו מחוסר מעשה ודאי יש לו מתירין. ז"א כל דבר שממילא יהיה מותר וההיתר הזה לא מחוסר מעשה, דהיינו שאין צריך לעשות כלום כדי להתירו, חשיב דבר שיל"מ ואינו בטל אפי' באלף, ולכן חמץ בפסח אף שאם מצא חמץ צריך לבערו, זה דוקא בחמץ בעין שאותו צריך לשרוף מדרבנן, אבל חמץ בתערובת א"צ לשורפו. מ"מ לאחר החג ממילא הוא ניתר ולא צריך שום מעשה להתירו. נמצא שהרמב"ן ס"ל כדעת הרמב"ם שחמץ בפסח חשיב דבר שיל"מ ולכן אפי' באלף לא בטיל.
הרשב"א בתורת הבית הקצר (ב"ד ש"א דף ח.) ד"ה "כל דבר" בתחילת דבריו כתב כהר"ן דדבר שיל"מ שייך רק במין במינו. וכמ"ש ויראה לי שלא אמרו דבר שיל"מ אלא "כשהמתיר עתיד לבוא" עכ"פ כביצה שנולדה ביו"ט שנתערבה באחרות שהיא מותרת לערב עכ"פ, וכן אם שמתיר בידו לעשות בלא הפסד כטבל שנתערב בפירות מעושרין ויש בידו עוד טבלים אחרים, שהרי יכול להפריש על הטבל שנתערב מן הטבל שלפניו שעתיד עדיין לתקנו, וכן כל כיוצ"ב עכ"ל. נמצא לדבריו דדבר שיל"מ הוא בשני אפשרויות, או שהמתיר עתיד לבוא כביצה שנולדה ביו"ט, או שבידו לתקן כגון טבל שיכול לתקנו. בשני האופנים הללו שייך דין של דבר שיל"מ שאינו בטל אפי' באלף.
אלא שבתורת הבית הקצר עמ' לח. הרשב"א כותב שכלי שנטרף שנתערב עם עוד כלים, אין אומ' שחשוב כדבר שיל"מ אלא כיבש ביבש ובטל ברוב. ולכאורה סותר את מה שכתב בעמ' ח. שאם בידו לתקנו חשוב כדבר שיל"מ, וא"כ גם כלי זה כיון שבידו להגעילו ולתקנו אינו בטל. אלא שמחדש הרשב"א דכיון שצריך להוציא ממון כדי לתקנו בכה"ג לא גזרו חכמים שלא יהא בטל, דרק בדבר שא"צ להוציא ממון כגון טבל שבקל יכול לתקן חשוב דבר שיל"מ, אבל כשצריך להוציא ממון לא.
הטור (בסי' קב ס"ב) הביא את הרשב"א להלכה וז"ל: כתב הרשב"א שאינו נקרא דבר שיש לו מתירין אלא דבר שההיתר יבא ודאי ממילא כמו ביצה, אבל דבר שאינו בידו להתירו ואינו בודאי שיבוא, לא. הילכך ספק ביצת טריפה אע"פ שאפשר שתטעון התרנגולת או תחיה שנים עשר חודש מותרות כולם, כיון שספק הוא לא הוי דבר שיל"מ. וכן פסק הב"י שם ובשו"ע (סי' קב ס"ב).
היד יהודה (סי' קב סקי"א בארוך) הסביר בדברי הרשב"א מדוע בדבר שלא ודאי שיגיע המתיר בטל ואינו נחשב דבר שיש לו מתירין. דוגמא, ביצה שנולדה ביו"ט ספק טריפה ספק לא, ודאי שתהיה מותרת לאחר יו"ט, לכן יש כאן ספק "בעצם החשיבות", כיון שדבר שיש לו מתירין שעתיד להיות מותר, הוא חשוב מצד שעתיד להיות מותר. כלומר מצד עצמו אין לו חשיבות ורק בגלל שעתיד להיות מותר חכמים החשיבוהו, ולכן אם יש ספק אם הוא יהיה מותר או לא, בכה"ג הוא כן בטל כיון שיש כאן ספק בעצם החשיבות, וכמו הכלל הנקוט בידינו ספק דרבנן לקולא. משא"כ דבר שיש לו מתירין שההיתר ודאי יבוא כמו ביצה שספק נולדה ביו"ט ספק ביום חול אז אע"פ שיש כלל ספק דרבנן לקולא, הכא ספק דרבנן לחומרא. כמ"ש בגמ' ביצה (ד.) רב אשי אמר לעולם ספק יו"ט ספק חול הוי דבר שיש לו מתירין שאפי' בדרבנן לא בטיל, ופרש"י "אפי' בדרבנן" כי היכי דבביטולה מחמירינן ואינה בטלה, בספקה נמי מחמירינן מהאי טעמא, ז"א מ"ש בברייתא ספיקה אסורה היינו הביצה בפנ"ע, והחידוש הוא שאפי' בספק איסור דרבנן שהוא איסור קל אפ"ה החמירו חכמים שאינה בטלה. אבל זה דוקא אם יש לו מתירין בודאי, אז אמרי' שאפי' אם אינו מעורב עם עוד ביצים אלא בפנ"ע אפ"ה אסור כיון שיש לו מתירין, דאמרי' עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר.
נמצא כל שיש ספק "בחשיבות" אם יש לו היתר או לא, כגון ביצה ספק טריפה ספק לא, לא חשיבא דבר שיש לו מתירין ובטלה (כיון שעל הצד שהיא טריפה אז אינה עתידה להיות מותרת במוצאי יו"ט, ממילא לא שייך בה דשיל"מ), אבל אם הספק הוא באיסור עצמו ולא בחשיבות כגון ספק נולדה ביו"ט ספק בחול, אז כיון שודאי שתהיה מותרת לצאת היו"ט חשובה דשיל"מ, משו"ה אינה בטלה ואסורה ביו"ט.
העולה מדברי היד יהודה בהסבר הרשב"א והשו"ע, דבדבר שיל"מ נתחדש שגם אם הדבר עצמו ספק דרבנן כגון ספק נולדה ביו"ט ספק בחול, אז אף שהכלל הוא ספק דרבנן לקולא מ"מ הכא לחומרא כיון שהספק הוא באיסור ולא בחשיבות, שהחשיבות היא שהוא יהיה מותר לערב, ז"א כיון שלערב הדבר יהיה מותר אז אפי' בספק דרבנן החמירו, לכן הוא חשוב דבר שיל"מ.
וחידוש גדול נתחדש לנו בדבר שיש לו מתירין שאין בשאר דברים. דבר שיש לו מתירין אפי' אם הוא איסור קל מאוד שהוא ספק איסור דרבנן, כגון ביצה שיש ספק אם נולדה ביו"ט שהוא איסור דרבנן, אפ"ה החמירו חכמים ואמרו דכיון שיש לה מתירין אינה בטלה. משא"כ חתיכה הראויה להתכבד, החשיבות שלה היא רק כאשר החתיכה היא איסור דאו' או דרבנן שאז אמרי' שאינה בטלה, אבל אם החתיכה היא ספק איסור דרבנן כגון חתיכת עוף שספק אם נתבשלה עם חלב או לא, בכה"ג בטלה.
ובטעם הדבר לחלק בין דבר שיש לו מתירין לחתיכה הראויה להתכבד כשהאיסור הוא ספק דרבנן. דדבר שיש לו מתירין כיון שבעוד זמן מה יהיה מותר לאוכלו, אמרו חכמים עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ולא אסרו את הדבר עצמו. משא"כ חתיכה הראויה להתכבד, אם חכמים יאסרוה גם באיסור שהוא ספק דרבנן, נמצא שמחמירים ואוסרים את החתיכה, לכן בכה"ג שהאיסור הוא קל לא החמירו חז"ל. משא"כ בדשיל"מ החמירו כיון שעתידה להיות מותרת. וכן כתבו הרמ"א (סי' קא ס"א), והט"ז (סק"א) שאם יש ספק בחשיבות בטלה, ואם יש ספק באיסור אינה בטלה כיון שהחשיבות ישנה, וכן כתב במעדני השולחן (קב סקכ"ו), ובבדי השולחן (קב סקכ"ג).
ה. בדברי הש"ך (סק"ז).
השו"ע (סי' קב ס"ב) כתב, יש מי שאומר שלא אמרו דבר וכו' אלו הם דברי הרשב"א. והשו"ע כתבם בלשון יש מי שאומר. הש"ך (סק"ז) תמה על דברי המחבר, דמזה שכתב ויש מי שאומר משמע שיש מי שחולק, והרי דין זה הביא הטור והרשב"א, ועוד הוסיף שגם בגמ' מוכח כדבריהם, דאמרי' ביצה שנולדה ביו"ט אסורה מדרבנן מדאמרי' וספקה אסורה, ואם נתערבה באלף כולן אסורות. והקשו בגמ' והא ספיקא דרבנן, ומדוע נאמר בספיקה אסורה. מתרצת הגמ' דמיירי בספק טריפה, ועל זה קשה א"כ מדוע נתערבה באלף כולן אסורות, אם תאמר דמיירי ספק יו"ט ספק חול הוי דבר שיל"מ שאפי' באלף לא בטיל. אלא אי אמרת ספק טריפה הוי דבר שאין לו מתירין ויתבטל ברוב. שואל הש"ך מדוע מקשה שיתבטל ברוב. אולי הספק הוא על ביצה שהיא ספק טריפה ואף שאינו ודאי שיגיע ההיתר חשיב דבר שיש לו מתירין. אלא מבואר בגמ' כהרשב"א שדבר שספק אם יגיע התירו כגון ספק טריפה לא חשיב דבר שיל"מ, דא"כ לא היה לגמ' להקשות, אלא ודאי שדבר שיל"מ הוא רק דבר שודאי שיגיע לו ההיתר כדברי הרשב"א. וא"כ מוכיח הש"ך שאין על זה שום חולק, ומדוע כתב השו"ע בלשון יש מי שאומר.
מתרץ הברכי יוסף בשיורי ברכה (סק"ב), שלכאורה נראה שנעלם מהש"ך והפר"ח מה שכתב מרן בכסף משנה (פ"ז דע"ז ה"י) בתוך דבריו, שהרמב"ם חולק בדין זה ולדעתו הוי דבר שיש לו מתירין אף שאין המתיר עתיד לבוא על כל פנים עיי"ש. ומשו"ה קאמר מרן בשו"ע "יש מי שאומר", לצד שכתב הוא ז"ל בכס"מ שהרמב"ם חולק, והוסיף הברכ"י שאפי' אם נאמר כדברי הש"ך, הרי כתב הסמ"ע דדין מחודש דרכו של מרן לכותבו בשם יש מי שאומר, ומאי קשיא ליה הכא.
ו. בדין האם דשיל"מ שייך רק במינו, או אפי' באינו מינו.
הרמב"ם (פט"ו מהל' מאכלות אסורות הי"ב) כתב, יראה לי שאפי' דבר שיש לו מתירין, אם נתערב בשאינו מינו ולא נתן טעם מותר. מבואר דרק אם נתן טעם באינו מינו אסור, ואם לא נתן טעם מותר ובטל ברוב, משום דדבר שיל"מ שייך רק במינו (כגון ביצה שנולדה ביו"ט שנתערבה עם ביצים). ואף שהרמב"ם בהלכה ט' כתב שחמץ בפסח הוי דבר שיל"מ ואוסר בין במינו ובין בשאינו מינו, זה משום דכתיב "כל מחמצת לא תאכלו", שאפי' נתערב באינו מינו אסור. וכן כתב בכס"מ שם. ויל"ע מנין לרמב"ם דדבר שיל"מ שייך רק במינו.
המשנה בביצה (לז.) אומ', וכן אשה ששאלתה מחברתה תבלין מים ומלח הרי אלו כרגלי שתיהן. ובגמ' (לח.) שאלו וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה. ופרש"י שיתבטלו המים שהם מועטים לגבי העיסה שהיא מרובה מדיני ביטול ברוב. מבואר מרש"י דהמקשן לא ידע לדין דשיל"מ שאינו בטל, דאם ידע מדוע שואל כן, ורק בדף לט. אמר רב אשי משום דהוי דשיל"מ, וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל. וכאן נתחדש למקשן דין דבר שיל"מ שאינו בטל, ומדלא חילקה הגמ' משמע דבין במינו ובין בשאינו מינו אינו בטל, דכמו שמים ומלח עם קמח חשיבי אינו מינו ואינו בטל, ה"ה כל דבר אם יש לו מתירין ונתערב באינו מינו בטל. מבואר מדברי רש"י דדבר שיל"מ שייך בין במינו ובין באינו מינו.
אולם התוס' (לח.) ד"ה "וליבטיל" הקשו על המקשן בגמ' כיצד שואל וליבטיל ברובא, הר זה דשיל"מ ואינו בטל. מתרץ התוס' די"ל הא דאמרי' דשיל"מ שאינו בטל זה רק במינו, אבל כאן במים עם קמח חשוב מין בשאינו מינו, ומשו"ה שפיר שואלים וליבטיל ברובא, דבכה"ג לא שייך דשיל"מ. מבואר מהתוס' דהמקשן בגמ' כן ידע לדין דשיל"מ וכיון שאינו מינו שאל וליבטיל ברובא. אלא שבגמ' לט. אמר רב אשי משום דהוי דשיל"מ וכו', ובתוס' שם ד"ה "משום" העירו שלכאורה זה סותר למה שאמרו קודם שמים וקמח חשובים מין בשאינו מינו, וא"כ לא שייך בהם דין של דשיל"מ, ואילו רב אשי אומר שהם כן חשובים כדבר שיל"מ. מתרצים התוס' בתירוץ השני, דכיון שהעיסה אינה נילושה אלא ע"י מים, ז"א הקמח צריך למים כדי שיהיה עיסה, א"כ חשיב כמין במינו. נמצא לדברי התוס' שרב אשי מחדש לנו שאף במין בשאינו מינו אם אחד צריך לשני חשובים כמין במינו ואינו בטל.
לפי"ז רש"י ותוס' פליגי, דרש"י ס"ל דדשיל"מ שייך אפי' במין בשאינו מינו, ואילו התוס' ס"ל דדשיל"מ שייך רק במין במינו, ורק כאשר מין אחד מכשיר את השני, אפי' שהם שני מינים חשובים כמין במינו. וא"כ הרמב"ם דס"ל דדשלי"מ שייך רק במין במינו, למד כדברי התוס'.
הטור (קב ס"א) כתב, אם עשו מהביצה תבשיל, כתב אבי העזרי שהוא אסור. אבל לפי מה שפירש ר"ת דהא דדשיל"מ אינו בטל דוקא כשנתערב במינו, אבל אם נתערב בשאינו מינו טעמו בטל בשישים, א"כ התבשיל מותר. ומדבריו עולה דפליגי האבי העזרי ור"ת בפלוגתת רש"י והתוס'. כן מבואר מדברי הדרכי משה (סק"א) שם שכך הבין הטור שלדעת אבי העזרי דשיל"מ אסור אפי' במין באינו מינו כמו ביצה בתבשיל. וכן הב"י (באו"ח סי' תקיג ס"ג) ד"ה "ונראה" הבין מדברי הטור, שכתב שאף שלדעת הרא"ש והרמב"ם דדשיל"מ שייך רק במינו, וביצה עם תרנגולת חשוב בשאינו מינו וא"כ יהיה בטל. מ"מ אפשר לומר שהרמב"ם והרא"ש יסברו כהתוס' בתירוץ השני שאם מין אחד צריך לשני חשוב כמין במינו, וא"כ גם ר"ת יוכל להודות לאבי העזרי שהתבשיל אסור כיון שמין אחד מכשיר את השני שאז חשובים כמין במינו ואינם בטלים, ועדיף ללמוד כך כדי למעט במחלוקת.
השו"ע (קב ס"א) פסק להלכה כר"ת ושאר הפוסקים דס"ל דדשיל"מ שייך רק במין במינו וז"ל: ואם נתערבה (אותה ביצה שנולדה ביו"ט) בשאינה מינה בטלה בשישים ע"כ. וכן סובר הרמ"א אלא שכתב שאם לבנו בה המאכל או נתנו בקדרה "לתקן" הקדרה כגון שמילאוה בתרנגולת אינה בטלה. וכהסבר התוס' בתירוץ השני, דכל שמין אחד מכשיר וצריך למין השני הם חשובים כמין במינו ואינם בטלים. ונמצא שהרמ"א לא חולק על השו"ע אלא מוסיף על דבריו ושניהם באו לאפוקי מאותה דעה דס"ל דדשיל"מ זה אפי' באינו מינו, שלא נפסק כמותה (כמו שהציג זאת הטור בשם אבי העזרי).
נמצא לפי"ז דדבר שיל"מ שאינו בטל אפי' באלף זה דוקא "מין במינו" כמו ביצה שנולדה ביו"ט שנתערבה בביצים אחרות. ואפי' במין בשאינו מינו אם אחד מכשיר את השני כתירוץ התוס' ג"כ חשוב כדשיל"מ ואינו בטל.
נשאר לחקור, מה ראו חכמים להחמיר במין במינו שבו דשיל"מ אינו בטל, ואילו באינו מינו בטל, שהרי הטעם של עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר שייך גם באינו מינו.
הש"ך (סי' קב סק"ד) הסביר שאף שלעניין חתיכה הראויה להתכבד ובריה אין חילוק בין נתערב במינו או לא במינו, משום שהם בעצמם חשובים, ולכן דבר שהוא חשוב בפנ"ע אינו בטל אפי' באינו מינו. משא"כ דשיל"מ שהוא מצד עצמו אינו חשוב, וכל חשיבותו היא משום שעתיד להיות מותר, לכן לא רצו חכמים שיתבטל כיון שישנה אפשרות לאכול את הביצה ללא ביטול, ולכן כל שנתערב באינו מינו בטל, משום שבאופן כזה שהביצה נתערבה בתבשיל אז השם של התבשיל נקרא על הרוב שהוא התבשיל, ולא שקוראים לתבשיל זה ביצה אסורה. משו"ה חשבינן ליה כדבר שאין לו מתירין, ובטל, וככל דבר איסור שנפל לתוך תערובת שבטל ברוב. אבל אם הביצה נתערבה בתוך ביצים ששניהם מאותו מין, אינה בטלה משום שתערובת זו נקראת ביצים, כמו הביצה שנפלה לתוכה, משו"ה במין במינו אינו בטל. ורק כאשר הביצה מתערבת באינה מינה, אז כיון ששם התערובת נקרא על שם המבטל, לכן חשבינן לביצה כדבר שאין לו מתירין ובטל. נמצא שהש"ך הסביר לפי טעמו של רש"י מדוע חכמים אמרו זאת רק במינו.
אולם הט"ז (סק"ה) כתב שאין טעם זה מספיק. והסביר זאת ע"פ הר"ן, שחז"ל אמרו דדשיל"מ הוא באופן שהם דומים בעצם אלא שאחד מותר והשני כרגע אסור אבל למחר הוא עתיד להיות מותר, על זה אמרו דכיון שלמחר הוא יהיה מותר מחשיבים אותו כאילו כבר עכשיו הוא מותר ואינו בטל. וכמו בדם פר ודם שעיר ששניהם דומים בעצם ושניהם כשרים לזריקה, אולם זה דוקא כאשר הם דומים בעצם ודומים בכשרותם ששניהם מותרים רק אז שייך דין של דשיל"מ שאינו בטל. לכן אם ביצה שנולדה ביו"ט נתערבה בתבשיל היא בטלה, כיון שאינם דומים בעצם, ולכן אם יש שישים בטלה. ורק כאשר נתערבה בביצים חשובה כדבר שיל"מ ואינה בטלה.
למעשה אין נפק"מ בין הש"ך לט"ז, ושניהם סוברים למסקנה שבדבר שאינו מינו לא שייך דבר שיל"מ ובטל, ורק במינו אינו בטל. אלא שנחלקו בטעם הדבר, הש"ך למד כן מרש"י, והט"ז למד מהר"ן.
ז. בביאור קושיית האחרונים על הר"ן.
הפני יהושע (ביצה דף ד.) כתב להקשות על שיטת הר"ן בנדרים, דס"ל דדבר שיש לו מתירין לא בטיל משום דהו"ל מין במינו כיון שכולם סופן להיות מותרים (דהיינו שהביצה עתידה להיות מותרת ומשו"ה חשיבה מין במינו), וא"כ לא שייך הטעם הזה אלא לעניין תערובת. משא"כ ביצה בפנ"ע שהיא ספק נולדה ביו"ט כיון שאינה בתערובת לא שייך לומר דבר שיל"מ, והרי רב אשי אמר לעולם ספק יו"ט ספק חול הו"ל דשיל"מ, וכל דשיל"מ אפי' בדרבנן אסורה. ופרש"י שכשם שבתערובת החמירו אז גם בספיקא אסרו, וזו חומרא שיש בדשיל"מ שאפי' בספק אוסרים, נגד הכלל הפשוט. ונמצא שדברי הר"ן אינם מסתדרים עם דברי רב אשי. והר"ן נשאר בצ"ע. משא"כ לשיטת רש"י דדשיל"מ טעמו עד שתאכלנו באיסור תאכלנו למחר בהיתר שייך שפיר אף בביצה בפנ"ע שאינה בתערובת.
וכן הקשה בקובץ שיעורים (ביצה ד.). וכתב לתרץ די"ל שגם הר"ן מודה לטעמו של רש"י דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, ומה שצריך הר"ן לטעם של מין במינו כמו שכתב בנדרים, היינו משום שבכל תקנות וגזירות חכמים צריך שני דברים. א. מה היה טעם חז"ל לתקן ולגזור (הוא מטעם רש"י). ב. אף שיש טעם לגזור, כלל גדול בידינו מילתא דליכא דכוותא בדאו' לא מתקני רבנן, לכן הר"ן בנדרים הביא אסמכתא למה שגזרו חכמים.
והסבר זה מתיישב גם עם דברי הט"ז, שבסק"א הט"ז כותב שטעם גזירת חכמים היא מטעמו של רש"י, ואילו בסק"ה מביא את דברי הר"ן, ולכאורה נראה שסתר את דבריו. אלא ודאי שצריך לומר שגם הר"ן מודה לסברת רש"י.
אלא שלדעת המשבצ"ז (סק"ב) בתחילת דבריו נראה שהבין שהט"ז לא ס"ל כהר"ן, ומשמע מדבריו שהר"ן ורש"י פליגי. ופלוגתתם היא בספק ביצה שנולדה ביו"ט, שלדעת רש"י אינה בטלה והר"ן ס"ל שבטלה. ואף בדעת הפנ"י נראה שצריך לומר כך ולכן נשאר בצ"ע על דברי הר"ן.
ח. יל"ע אי חשיב דשיל"מ בדבר שיתקלקל קודם שיבוא ההיתר.
הרמב"ם (פט"ו ממאכלות אסורות ה"ט) כתב, חמץ בפסח אע"פ שהוא מאיסורי תורה אינו בכללות אלו לפי שאין התערובת אסורה לעולם שהרי לאחר הפסח תהיה כל התערובת מותרת כמו שביארנו. לפיכך אסור בכל שהוא בין במינו בין שלא במינו. מבואר מדברי הרמב"ם שחמץ בפסח אין לו ביטול כיון שהוא עתיד להיות מותר, וזה אע"פ שהחמץ יתקלקל לאחר הפסח, אפ"ה שייך בו דשיל"מ, וכן דעת הרמב"ן בפסחים במלחמות ה' (דף ז:) ד"ה "אמר הכותב", והובאו דבריו בר"ן שם ד"ה "ומדלא" בסופו.
המרדכי בפסחים (סי' תקעג) הביא, שהרב ר' שמואל מפליזא כתב משם רבינו תם דלא שייך דשיל"מ היכא שהמאכל מתקלקל, וכן שמע משם רבינו חיים כ"ץ כל דבר החוזר לאיסור מאליו כגון חמץ שחוזר לשנה הבאה לאיסור לא שייך לומר בו דבר שיל"מ, כ"ש דבר שאינו בעין כי אם טעמא בעלמא. מבואר דדבר שיתקלקל לא שייך בו דבר שיש בו מתירין, וגם דבר שעתיד להאסר שוב ג"כ לא שייך בו דשיל"מ. ולדבריהם חמץ בפסח לא שייך בו משום דשיל"מ, אלא אינו בטל מטעם אחר, משום שהתורה החמירה באיסורו, וכן הרשב"א בחידושיו לביצה (ד.) ד"ה "הא דאמרי'" כתב שחמץ בפסח אם ימתין לו לאחר הפסח תעובר צורתו ולית ביה משום דשיל"מ.
הבית יוסף (סי' קב ס"ד) הביא לפלוגתת הראשונים שדעת ר"ת, מהר"ש מפלינא, המרדכי והרשב"א דס"ל שחמץ בפסח אין אומ' בו דשיל"מ, ורק הרמב"ם חולק וסובר שחמץ חשוב דשיל"מ. ולכן השו"ע (ס"ד) כתב, יש מי שאומר דלא שייך דבר שיל"מ היכא שהמאכל מתקלקל עכ"ל. מבואר שפסק כהרשב"א, המרדכי ור"ת. ופסק שחמץ בפסח לא חשיב דשיל"מ משום שהוא יתקלקל עד לאחר הפסח, ובכה"ג חז"ל לא גזרו, ורק הגר"א בביאורו סק"י כתב דכשיש הפסד לא שייך בו דשיל"מ כמ"ש בס"א.
אלא שבחידושי רעק"א כתב, שהרש"ל ביש"ש (חולין פ"ח סי' פז) חולק וס"ל כהרמב"ם דגם בכה"ג שאפשר שהמאכל יתקלקל חשוב דשיל"מ. וטעמו דמנין לנו להקל כהרשב"א ר"ת וכו' בלי ראיה, וגם הרמ"א בתורת חטאת (כלל ע"ד כתב להקל כהמרדכי והרשב"א בלי טעם וראיה ואם היה אומר קבלה היא בידו החרשתי, אלא שסמך ארב גובריה שהיקל).
אולם להלכה פסקו כדברי השו"ע דלא שייך דשיל"מ בדבר שיתקלקל. ובבדי השולחן (סק" ל"ד) כתב שאפי' אם אינו מתקלקל כ"כ עד שאינו ראוי לאכילה, אלא מתקלקל ונפגם קצת, ג"כ חשוב כדבר שאין לו מתירין, אולם במקרה שאינו מתקלקל רק אינו משובח כ"כ ע"י שהייתו, חשיב מ"מ כדבר שיל"מ. וכן פסק הכף החיים (קב אות יט), וכן הביא בזבחי צדק (בשם הכרתי סקי"ב) והוסיף בסעי' ב שם שאם האיסור מתקרר וצריך להוציא הוצאות לחממו אפ"ה יש להחמיר ואינו בטל, דהפסד מועט כזה לא מיקרי הפסד, והביא כן בשם הפרי תואר (סק"ה), והוסיף בכף החיים (או"ח סי' תקיג אות יג) שאם נתערבה ביצה קלופה או מבושלת עם ביצים אחרות לא שייך בזה דשיל"מ ובטלה כדין איסור שנתערב בהיתר, וטעמו דלא שייך עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, דהא סכנה הוא להניח ביצה קלופה שיעבור עליה לילה.
השולחן ערוך ביו"ד (סי' קב) כתב, דבר שיתקלקל לא שייך בו דשיל"מ ודלא כהרמב"ם. ולכאורה נראה סתירה, שהשו"ע באו"ח (סימן תמז) כתב שחמץ בפסח אסור במשהו, והט"ז שם הביא שכן דעת הרמב"ם, וכן הב"י כתב שהרמב"ם טעמו משום דשיל"מ והביא לטעם הרא"ש דלא בדילי אינשי מיניה, וא"כ נמצא שהשו"ע כן פוסק כהרמב"ם.
אולם בשו"ת יחוה דעת (ח"ה סימן סב בהערה), הוכיח שהשו"ע לא ס"ל כטעמו של הרמב"ם מסעי' ב שבסימן תמז, שם כתוב חמץ משעה שישית עד הערב בטל כשאר איסורין. ואם ס"ל לשו"ע כהרמב"ם לא היה בטל משום דהוא דבר שיל"מ, אלא ודאי שאינו סובר כטעם הרמב"ם, ומ"ש בשם הרמב"ם זה רק לומר שחמץ בפסח אוסר במשהו, אבל בטעם הדבר לא סובר כמותו.
תשובה: מה שאמרו חז"ל דבר שיש לו מתירין אינו בטל אפי' באלף, זה דוקא "במין במינו" כגון ביצה שנולדה ביו"ט שנתערבה בביצים, שאז אנו אומרים שאינה בטלה ואסורה עד לאחר היו"ט, אבל אם הביצה שנולדה ביו"ט נתערבה בתבשיל אינה חשובה כדבר שיש לו מתרין ובטלה, ואם יש שישים כנגד הביצה התבשיל מותר (שו"ע סי' קב ס"א).