אור ברסלב
ספר מכלול פעלים › ואלה הפעלים שלמ"דיהם ה"א נחה

ספר מכלול· רבנו דוד קמחי [הרד"ק]

פעלים · ואלה הפעלים שלמ"דיהם ה"א נחה

הפעלים שעיי"ניהם נחה ולמ"דיהם אל"ף נחה נכתבת

הפעלים שלמ"דיהם ה"א נחה היא נחה בכל הבנין, פעם נחה נכתבת פעם אינה נכתבת.

הקל: בָּנָה, בָּנִיתָ, בָּנִיתִי, היו"ד בהם למ"ד-הפעל תמורת הה"א, כי כן המשפט לבא אותיות אהו"י זו תמורת זו בכל המקרא. ועקרם בהראות היו"ד בקריאה – בָּנַיְתָ, בָּנַיְתִי, בפלס שָׁמַרְתָּ, שָׁמַרְתִּי, זָכַרְתָּ, זָכַרְתִּי. ופעמים תחסר היו"ד מהמכתב, כמו "וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ" (מ"א ח מד), "וְהָיִתָ עָלַי לְמַשָּׂא" (ש"ב טו לג), "וְהָיִתָה לִּי לִישׁוּעָה" (ש"ב י יא), "רָאִתָה כִּי אַתָּה עָמָל וָכַעַס תַּבִּיט" (תהלים י יד). וכן בְּנִיתֶם, בָּנִינוּ, עיקרם בְּנַיְתֶם, בָּנַיְנוּ בהראות היו"ד, בפלס זְכַרְתֶּם, זָכַרְנוּ. והרבים הנסתרים: בָּנוּ מלרע. ובאו מהם מלעיל: "תָּ֣עוּ מִדְבָּר" (ישעיהו טז ח), "כָּלוּ בֶעָשָׁן כָּֽלוּ" (תהלים לז כ), רוצה לומר כָּלוּ השני, "וְיֹדְעָו לֹא־חָ֥זוּ יָמָיו" (איוב כד א). ומשפט בָּנוּ – בָּנְיוּ, וכן מצאנוהו שלם: "צוּר חָסָיוּ בוֹ" (דברים לב לז), "כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי" (תהלים עג ב), ואמרו אותם במשקל פָּעָלוּ הבא בהפסק להקל קריאת היו"ד.

והנקבה: בָּנְתָה, באה התי"ו תמורת ה"א למ"ד-הפעל. כי היו צריכים להראותה, כי אם היו מסתירים למ"ד-הפעל בנקבה כמו שעשו בקָנוּ, בָּנוּ, תדמה הנקבה לזכר. כי היינו אומרים בָּנָה לנקבה כמו בָּנָה לזכר, ולא היה בהם הפרש, שה"א בָּנָה שהיא לנקבה וה"א בָּנָה שהיא לזכר היא למ"ד-הפֹעל. לכן היו צריכין על כל פנים להראות בנקבה למ"ד-הפעל, והה"א קשה להראותה, לכן היו צריכים להמירה בתי"ו ואמרו בָּנְתָה. ופעמים נעדרה הה"א ונשארה התי"ו: "וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה" (ויקרא כה כא) – משפטו וְעָשְׂתָה. או התי"ו הוא במקום ה"א נקבה ולמ"ד-הפעל נפלה, והוא הנכון. ולכן כשהפילו למ"ד-הפעל היו צריכים להמיר ה"א הנקבה בתי"ו להבדיל בינה ובין עָשָׂה לזכר. וכן "תְּאֻנִים הֶלְאָת" (יחזקאל כד יב), "הָגְלָת שְׁלוֹמִים" (ירמיהו יג יט), "הָגְלָת יְהוּדָה כֻּלָּהּ" (שם). והומרה למ"ד-הפעל בנקבה ביו"ד הנראת כמשפט: "בְךָ חָסָיָה נַפְשִׁי" (תהלים נז ב). ובא במשקל ההפסק להקל קריאת היו"ד, כמו שכתבנו ב"חָסָיוּ", "נָטָיוּ".

הבינוני: בּוֹנֶה, קוֹנֶה. רובם בסגול להפריש ביניהם ובין פעלי האל"ף שהם בצרי – קוֹרֵא, שׂוֹנֵא, מוֹצֵא; והמעט מהם בצרי: "עֹשֵׂה פֶלֶא" (שמות טו יא), "אֶת שָׂשׂ וְעֹשֵׂה צֶדֶק" (ישעיהו סד ד). והם על פי המסורת: עֹשֵׂה שמנה קמצין, וכל איוב משלי תלים דברי הימים תרי עשר קהלת עזרא דכוותהון,149 בר מן כ"ב פתחין. וכן בצרי: "יִתְנֹדְדוּ כָּל רֹאֵה בָם" (תהלים סד ט), "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם יְיָ" (תהלים קמז ב), "קֹנֵה שָׁמַיִם" (בראשית יד יט). והמסורת: כל קונה בשתי נקודות. אבל מצאתי "קוֹנֶה לֵּב" (משלי טו לב) בדגש הלמ"ד, אם כן הוא בשלש נקודות מפני הדגש. "בְּמִצְוַת דָּוִיד וְגָד חֹזֵה הַמֶּלֶךְ" (דה"ב כט כה), "רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה" (תהלים פ ב), "וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן" (בראשית ד ב), "רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ" (בראשית מז ג), "כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן" (בראשית מו לד), "מִקּוֹל פָּרָשׁ וְרֹמֵה קֶשֶׁת" (ירמיהו ד כט). ואמרו כי אלה שהם בצרי הם סמוכים. ובאו עם האל"ף בסגול: "הִנְנִי רֹפֶא לָךְ" (מ"ב כ ה), "וּמוֹצֶא אֲנִי" (קהלת ז כו), "וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן" (קהלת ב כו), "אֲשֶׁר חֹטֶא עֹשֶׂה רָע" (קהלת ח יב), "כַּטּוֹב כַּחֹטֶא" (קהלת ט ב), "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה" (קהלת ט יח), "וְהַחוֹטֶא בֶּן מֵאָה שָׁנָה" (ישעיהו סה כ),150 וכן "וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא" (ש"א כב ב). ובא ביו"ד תמורת ה"א: "כְּאֹהֶל רֹעִי" (ישעיהו לח יב), "הוֹי רֹעִי הָאֱלִיל" (זכריה יא יז). בּוֹנִים, בּוֹנָה, ובתי"ו תמורת ה"א: "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן" (בראשית מט כב), והוא קמוץ, בּוֹנוֹת. ומשפטים בּוֹנְיִים, בּוֹנְיָה, בּוֹנְיוֹת. ובא לשון הנקבה שלם: "שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה" (שה"ש א ז). ובא בחירק: "צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ" (משלי לא כז), "לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה" (תהלים סה ב), "עִיר הוֹמִיָּה" (ישעיהו כב ב), "פֹּרִיָּה וַעֲנֵפָה" (יחזקאל יט י), "עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה" (איכה א טז). וכן לרבות: "הָאֹתִיּוֹת שְׁאָלוּנִי" (ישעיהו מה יא). ו"דֻמִיָּה" בשורק פ"א-הפעל מקום חולם. ובאו על דרך פּוֹעִיל: "תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי" (תהלים טז ה), "הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ" (ישעיהו לח ה), כמו שזכרנו בשלמים (לעיל ט ע"א). ויש אומרים כי היו"דין ליחשׂ, כיו"ד תַּחְתִּיָּה, שְׁלִישִׁיָּה, תְּרוּמִיָּה, פְּלִילִיָּה, שַׁעֲרוּרִיָּה. והפעול כלו שלם בהראות היו"ד במקום ה"א למ"ד-הפעל: בָּנוּי, בְּנוּיִם, בְּנוּיָה, בְּנוּיוֹת.

המקור: "בָּנֹה בָנִיתִי" (מ"א ח יג), "וְאַחֲרֵי שָׁתֹה" (ש"א א ט), "עָשֹׂה יַעֲשֶׂה לּוֹ" (משלי כג ה), "הָרֹה עָמָל" (איוב טו לה). ובאו מהם בוי"ו: "בְּכוּ בָכוֹ" (ירמיהו כב י), "בָּכוֹ לֹא תִבְכֶּה" (ישעיהו ל יט), "הָלוֹךְ וּבָכוֹ יֵלֵכוּ" (ירמיהו נ ד), "בָּכוֹ אַל תִּבְכּוּ" (מיכה א י), "הָרוֹ עָמָל" (ישעיהו נט ד), "כִּי מָרוֹ מָרִיתִי" (איכה א כ), "עָשׂוֹ אֵלֶּה לָךְ" (ירמיהו ד יח), "רָאוֹ רָאִינוּ" (בראשית כו כח), "וּרְאוּ רָאוֹ" (ישעיהו ו ט). ובשוא: "עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (משלי כא ג), "קְנֹה חָכְמָה מַה טּוֹב" (משלי טז טז), "רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי" (בראשית מח יא). ואפשר שיהיה כמוהם "לִבְזֹה נֶפֶשׁ" (ישעיהו מט ז). ובמשקל הצווי: "לְמַעַן הֱיֵה לָהּ בָּרָק" (יחזקאל כא טו), "הַבֵּיט יָמִין וּרְאֵה" (תהלים קמב ה). ובא מקור שלם בתמורת למ"ד-הפֹעל בו"ו (נחה) [נעה]: "לְרַאֲוָה בָךְ" (יחזקאל כח יז), בפלס "לְאַהֲבָה" (דברים י טו). ויבא בתמורת למ"ד-הפעל בוי"ו נחה ובתי"ו נוספת: "בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ" (בראשית ב ד), "הֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹךָ" (תהלים נ כא),151 "בְּנוֹת בָּתִּים" (ירמיהו לה ט), "בְּלֹא רְאוֹת" (במדבר לה כג). או בקמץ: "אָלוֹת שָׁוְא" (הושע י ד), "רָאוֹת רַבּוֹת" (ישעיהו מב כ). ויש אומרים כי הת"וין למ"די-הפעל והו"וין למשך, כוי"ו שָׁמוֹר, זָכוֹר. ובא המקור ביו"ד הרבוי: "בִּבְנוֹתַיִךְ גַּבֵּךְ בְּרֹאשׁ כָּל דֶּרֶךְ" (יחזקאל טז לא), וכן "בְּהִזָּרוֹתֵיכֶם בָּאֲרָצוֹת" (יחזקאל ו ח). ולפי שהמקור והשם קרובים יבא המקור בדרך השם. וכן השם יבא בענין המקור: "וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת" (במדבר י ב), "קוּם לֵךְ לְמַסַּע לִפְנֵי הָעָם" (דברים י יא), שהם כענין לְהַסִּיעַ; "וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל" (במדבר כג י), שהוא כענין וְלִסְפּוֹר; "לְמַשְׂאוֹת אוֹתָהּ מִשָּׁרָשֶׁיהָ" (יחזקאל יז ט), שהוא כענין לְהַשִּׂיא; "וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת" (אסתר ט יט) כענין וְלִשְׂלוֹחַ, הכל כמו שכתבנו בשלמים. ובא המקור בתוספת נו"ן: "הֱשִׁיבוֹתָ מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ" (תהלים פה ד). והוצרכנו לזה בעבור כי "הֱשִׁיבוֹתָ" פעל יוצא, ו"אַפֶּךָ" הוא הפעול, אם כן יהיה "מֵחֲרוֹן" מקור, ואם היה שם היה לו לומר מֵחָרוֹן בקמץ החי"ת, כי איננו סמוך.

העתידים, הצווי: בְּנֵה בצרי. ובא אחד בסגול: "שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֶה וְתוֹרָתִי כְּאִישׁוֹן עֵינֶיךָ" (משלי ז, ב עי"ש). בְּנוּ, בְּנִי, בְּנֵנָה. ואם פ"א-הפעל אות גרונית, פ"א-הפעל בשוא-ופתח, כמו "עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה" (שמות כד יב), "עֲלוּ אֵלֵינוּ" (ש"א יד יב), "עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ" (בראשית טז ו), "בְּדָמַיִךְ חֲיִי" (יחזקאל טז ו), "אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי" (בראשית כד ס). או בשוא-וסגול: "הֱוֵא אָרֶץ" (איוב לז ו), "וֶהְיֵה שָׁם" (שמות כד יב), "הֱיוּ לִפְנֵי יְיָ" (במדבר טז טז), "עֱנוּ לָהּ" (במדבר כא יז), "עֱנוּ לַייָ" (תהלים קמז ז), "אֱלִי כִּבְתוּלָה חֲגֻרַת שַׂק" (יואל א ח). ופעמים עם האל"ף בצרי, כמו "אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ" (שמות טז כג). ובא שלם: "אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ שֻׁבוּ אֵתָיוּ" (ישעיהו כא יב). והיה ראוי להיות אֱתָיוּ בחטף כמו "בְּעָיוּ", ולהרחיב על האל"ף נקדוה בצרי, כמו "אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ" (שמות טז כג).

אית"ן: אֶבְנֶה, יִבְנֶה, תִּבְנֶה, נִבְנֶה, יִבְנוּ, תִּבְנוּ, תִּבְנֶה, ובאה מלת "וַתִּזְנִי שָׁם" (ירמיהו ג ו) היו"ד מקום ה"א וַתִּזְנֶה, תִּבְנִי, תִּבְנֶינָה. ובאו "עֵינַי תִּרְאֶינָּה בָּהּ" (מיכה ז י) הנו"ן דגושה שלא כמשפט, כי אין משפט נו"ן הנקבות להדגש לעולם אלא אם תהיה נו"ן הנקבה פעולה, כנו"ן "יַשְׁפִּילֶנָּה… יַגִּיעֶנָּה" (ישעיהו כו ה), אבל נו"ן הרבות לעולם קלה, כמו "תִרְאֶינָה יְרוּשָׁלִַם" (ישעיהו לג כ) וזולתו, וכבר כתבנו כל זה בשלמים (לעיל יט ע"ב). ורוב האית"ן מנחי הלמ"ד בסגול. ובא "וְאֶשְׁעָה בְחֻקֶּיךָ" (תהלים קיט קיז) בקמץ מקום סגול. ובאו מהם בצרי כמשפט: "יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" (ישעיהו סד ג), "וּמַה תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל" (יהושע ז ט), "אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה" (בראשית כו כט), "אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי שֶׁקֶר אַתָּה דֹבֵר" (ירמיהו מ טז), "אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת" (ש"ב יג יב), "וַנִּירָא מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵינוּ מִפְּנֵיכֶם וַנַּעֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה" (יהושע ט כד), "אַל תִּהְיֵה לִי לִמְחִתָּה" (ירמיהו יז יז), "וְכַאֲשֶׁר תִּרְאֵה עֲשֵׂה עִם עֲבָדֶיךָ" (דניאל א יג). וכשחסרו הה"א למ"ד-הפעל מן האית"ן, הטילו תנועת עי"ן-הפעל בפ"א-הפעל והעמידו האותיות הנוספות בגעיא להשלים החסרון, ואמרו "וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה" (בראשית לג יט), "וַיִּקֶשׁ דְּבַר אִישׁ יְהוּדָה" (ש"ב יט מד), אִבֶן, יִבֶן, תִּבֶן, נִבֶן בחירק, או בצרי: "וָאֵפֶן וָאֵרֵד" (דברים ט טו), "אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם" (במדבר טז טו). ואם פ"א-הפעל או עי"ן-הפעל גרונית, תפתח פ"א-הפעל מקום הסגול, והאות הנוספת בצרי או בחירק.152 כמו "תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין" (משלי יז י) – בצרי, "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה" (במדבר טז טו), "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל" (שמות יט ב) – בחירק, "וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע" (בראשית כא יד), "וַתֵּכַהּ מִכַּעַשׂ עֵינִי" (איוב יז ז), "וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם" (בראשית מז יג) – בצרי, "וַיִּשַׁע יְיָ" (בראשית ד ד), "וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם" (בראשית ז כג) – בחירק. ובא עם החי"ת פעמים האות הנוספת בפתח: "וְתַחַז בְּצִיּוֹן עֵינֵינוּ" (מיכה ד יא), "בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָ֑חַד וְאִישׁ יַחַד פְּנֵי רֵעֵהוּ" (משלי כז יז), ונקמץ "יָחַד" הראשון מפני ההפסק, וכן "וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים" (בראשית לג א), "שְׂמֹאול בַּעֲשֹׂתוֹ וְלֹא אָ֑חַז" (איוב כג ט) נקמץ מפני ההפסק, וכן "בַּעֲלִיָּתוֹ אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן וַיָּ֑חַל" (מ"ב א ב) נקמץ מפני ההפסק. אבל עם העי"ן לא בא בצרי ובחירק כי אם בפתח לעולם: וַיַּעַל, וַיַּעַן, וַיַּעַשׂ, וכן עם הה"א: וַתַּהַר. ובא "וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר" (בראשית טז ד) פתח באתנח, והאית"ן השלם עם אות גרונית האות הנוספת בפתח או בסגול, בפתח: "אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה" (תהלים כז ג), בסגול: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה" (שמות יח כא), "הָגֹה נֶהְגֶּה" (ישעיהו נט יא), "נֶהֱמֶה כַדֻּבִּים" (ישעיהו נט יא). אבל עם העי"ן לעולם בפתח: יַעֲלֶה, יַעֲשֶׂה, תַּעֲשֶׂה, תַּעֲלֶה, נַעֲלֶה, נַעֲשֶׂה. אבל האל"ף בסגול בכלם: אֶעֱלֶה, אֶעֱנֶה, אֶעֱשֶׂה, אֶהְיֶה, אֶחְיֶה, אֶהֱמֶה. אבל "אַעֲלֶה אֲכַסֶּה אֶרֶץ" (ירמיהו מו ח), "אַעֲנֶה אַף אֲנִי חֶלְקִי" (איוב לב יז), שהם בפתח, אומרים כי הם מבנין הִפְעִיל, אף על פי שידמה בהם שהם פעלים עומדים. ונכון הוא שיהיו מבנין הקל, כי הם פעלים עומדים, ואיננו רחוק שתהיינה אלו פתח מן הקל כמו ית"ן, אף על פי שאין כן המנהג. וכן עם הכנויים מן הקל האל"ף בסגול: "אֶעֶנְךָ בְּסֵתֶר רַעַם" (תהלים פא ח), ומן הכבד: "אַעַלְךָ גַם עָלֹה" (בראשית מו ד). אבל ית"ן שוים הקל והכבד, "יַעַנְךָ יְיָ" (תהלים כ ב) מן הקל, וכן יאמר מן הכב"ד יַעַלְךָ. אם כן נאמר כי "יַחְתְּךָ וְיִסָּחֲךָ" (תהלים נב ז) יתכן היותו מן הקל, או מן הכבד ובא בשוא החי"ת, כמו "וַיַּעְזְרוּ אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה" (מ"א א ז) והדומים לו שכתבנו בטור הראשון בשלמים (לעיל לז ע"א). ועם החי"ת והה"א פעמים בחירק: יִהְיֶה, תִּהְיֶה, נִהְיֶה, יִחְיֶה, תִּחְיֶה, נִחְיֶה.

והרבים: יִבְנוּ, תִּבְנוּ. ומצאנום שלמים: "בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן" (תהלים לו ח), "רָמָה יָדְךָ בַּל יֶחֱזָיוּן" (ישעיהו כו יא), "וְנֹזְלֵיהֶם בַּל יִשְׁתָּיוּן" (תהלים עח מד), "כַּהֲמוֹת יַמִּים יֶהֱמָיוּן" (ישעיהו יז יב), "יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ" (תהלים לו ט), "אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ" (ישעיהו כא יב), "וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן" (דברים ח יג). ומן הדגוש: "וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל" (ישעיהו מ יח), והנו"ן בהם נוספת כנו"ן יִשְׁמְעוּן, יִשְׁמְרוּן. "אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה" (תהלים עז ד), היו"ד למ"ד-הפעל והה"א נוספת כה"א "אֶשְׁמְרָה דְרָכַי" (תהלים לט ב).

ובאו פעלים מהם שבאו העתידים חסרים בדרך אחרת ונפל הסגול מן פ"א-הפעל והגעיא מן האותיות הנוספות153 – "וַיִּשְׁבְּ יִשְׁמָעֵאל" (ירמיהו מא י), כי שרשו שבה, וכן "וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי" (איוב לא כז), ובצרי: "וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב" (במדבר כד יט), "אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ" (משלי ז כה), "וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן" (בראשית ט כא). וכתב רבי יונה כי באו כן להריץ המלה אל אשר אחריה, כמו שבא גם כן "יֹשַׁבְתְּ בַּלְּבָנוֹן" (ירמיהו כב כג), "וְיֹלַדְתְּ בֵּן" (בראשית טז יא), "מְקֻנַּנְתְּ בָּאֲרָזִים" (ירמיהו כב כג) כמו שהזכרנו בשלמים דעת רבי יונה באלה (לעיל נג ע"ב), וכבר כתבנו גם אנחנו דעתנו בהם. והנה מצאנו מהם באו בהפסק כן ואין המלה סמוכה אליהם, כמו "וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּֽשְׁתְּ" (בראשית כז כה), "וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ" (בראשית כז לח). ואולי הלך המעט אחר הרוב, ואע"פ כן נפלאו בעיני, כי בפעלים אשר מצאנום כן לא מצאנו אחד בא במשקל הראשון, לא מצאנו וַיִּשֶׁת, וַיִּבֶן, ולא וַיִּרֶד, וַיִּשֶׁב מן רדה, שׁבה. ובפעלים אשר באו במשקל הראשון כמו יִפֶן, יִקֶן, לא מצאנו אחד מהם בא על משקל השני, ואם הדבר כן כמו שכתב רבי יונה כי להריץ המלה אל אשר אחריה באו כן, איך לא נמלט אחד מאלה הפעלים לבא במשקל אלה ומאלה לבא במשקל אלה. אך יש לנו לומר טעם במקצתם, נאמר כי מן שׁבה שאמרו "וַיִּשְׁבְּ יִשְׁמָעֵאל", "וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי" (במדבר כא א), אם היינו אומרים וַיִּשֶׁב או וַיֵּשֶׁב ידמה שהוא מהפעלים שפ"איהם יו"ד נחה, ונאמר ששרשו ישׁב. אבל וַיִּפֶן, וַיִּקֶן, וַיִּבֶן, לא מצאנו שרש מן יפן, יקן, יבן שנוכל לטעות. וכן "וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב" (במדבר כד יט), אלו היינו אומרים וְיֵרֶד, ידמה ששרשו ירד. אך טעם האחרים – "וַיִּפְתְּ", "אַל יֵשְׂטְ", "וַיֵּבְךְּ", "וַיֵּשְׁתְּ" – לא נתברר אצלנו טעמם כראוי. ונאמר כי הטעם שלא באו בזה המשקל הפעלים שבאו במשקל הראשון, כמו יִבֶן יִקֶן יִפֶן, כי לא תכון קריאתם מפני הנו"נין. וכתב רבי יונה כי "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ" (שמות יח ט) הוא ממשקל "וַיִּשְׁבְּ יִשְׁמָעֵאל", ומפני שהחי"ת גרונית נפתחה, והראיה כי הדל"ת דגושה ושואית.

ונאמר כי הטעם שנראית למ"ד-הפעל במקומות, כמו "כִּי בְךָ חָסָיָה נַפְשִׁי" (תהלים נז ב), "צוּר חָסָיוּ בוֹ" (דברים לב לז), ובבינונים בנקבה: "כְּעֹטְיָה" (שה"ש א ז), ובצווי הזכרים: "בְּעָיוּ... אֵתָיוּ" (ישעיהו כא יב), ובצווי הדגוש: "דַּלְיוּ שֹׁקַיִם מִפִּסֵּחַ" (משלי כו ז), וכן בעתידים רבים: "יֶהֱמָיוּן" (ישעיהו יז יב), "תִּבְעָיוּן" (ישעיהו כא יב) כמו שזכרנו; נאמר כי הראו אותה באלה להודיע ולגלות על למ"ד-הפעל כי נסתרה מהם כאותם שלא באו שלמים, כמו בָּנוּ, חָסוּ, יִבְנוּ, תִּבְנוּ, שלא נראתה בהם הלמ"ד כל עיקר, לפיכך הראו אותה במקומות, לגלות כי כן המשפט בכלם. וב"חָסָיָה נַפְשִׁי" הראו אותה ביו"ד להודיע כי נכון הראותה בחילוף הה"א ביו"ד כמו בחילוף הה"א בתי"ו, כמו עָשְׂתָה, בָּנְתָה, קָנְתָה, אלא שברוב הראו אותה בתי"ו כי (לקח) [קלה] קריאתה מקריאת היו"ד. אבל בבָּנִיתָ, בָּנִיתִי, בְּנִיתֶם, בָּנִינוּ, וכן השאר שנראתה בהם הלמ"ד או ביו"ד או בה"א אף על פי שהיא נחה, לא חשו לגלותה בקריאה ולאמר באחת המקומות בָּנַיְתָּ, בָּנַיְתִּי, בָּנַיְתֶּם, בָּנַיְנוּ וכולי, שהרי גלויה היא לעינים בכתיבה אף על פי שהיא נחה.

נִפְעַל: נִבְנָה, נִבְנֵיתָ, נִבְנֵיתִי, נִבְנוּ, נִבְנִיתֶם, נִבְנִינוּ – "וְנִגְלִינוּ אֲלֵיהֶם" (ש"א יד ח). נִבְנְתָה, נִבְנִית בחירק, או בצרי: "נִלְאֵית בְּרֹב עֲצָתָיִךְ" (ישעיהו מז יג), "עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית" (ירמיהו לא ג). נִבְנֵיתֶן.

הבינונים: נִבְנֶה בסגול לזכר – "לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ" (בראשית לה א), "לַבַּיִת הַנִּבְנֶה לְשֵׁם יְיָ" (דה"א כב יט). ולנקבה נִבְנָה בקמץ: "אֵין אֶבֶן נִרְאָה" (מ"א ו יח), "וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת" (ויקרא ז ט), "מַכָּה נַחְלָה מְאֹד" (ירמיהו יד יז); או בתי"ו: נִבְנֵית, כמו שבא בתי"ו בנחי האל"ף: "כִּי נִשֵּׂאת לְמַעְלָה מַלְכוּתוֹ" (דה"א יד ב), כמו שבא בשלמים נִפְקְדָה או נִפְקֶדֶת. ובאו בקמץ לזכר: "הַנִּלְוָה אֶל יְיָ" (ישעיהו נו ג), "כִּי הַיּוֹם יְיָ נִרְאָה אֲלֵיכֶם" (ויקרא ט ד), "נִרְאָה אַתָּה יְיָ" (במדבר יד יד), "הַנִּרְאָה אֵלָיו פַּעֲמָיִם" (מ"א יא ט), "הַנִּרְאָה אֵלַי בַּתְּחִלָּה" (דניאל ח א). ויתכן לומר שיהיו כל אלה פעל עבר ולא בינוני. ואם בעבור ה"א "הַנִּלְוָה" וה"א "הַנִּבְנֶה" וה"א "הַנִּרְאָה", נאמר כי הה"א בהם במקום אֲשֶׁר, כמו שכתבנו בזכרנו שמוש האותיות (לעיל מג ע"ב). ואם בעבור "נִרְאָה אַתָּה יְיָ", "נִרְאָה" הוא נסתר, והוא רמז אל הכבוד, ופירושו: אתה ה' נראה. נִבְנִים, נִבְנוֹת.

המקור: הִבָּנֵה בצרי, או בחולם: "לְהֵרָאֹה אֶל מָנוֹחַ" (שופטים יג כא), "לְהֵרָאֹה בְשִׁלֹה" (ש"א ג כא). ועם התי"ו: "וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ" (ויקרא יג יד), "וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן" (במדבר ט יז), "כְּהִתָּעוֹת שִׁכּוֹר" (ישעיהו יט יד), "כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת" (ש"ב ו כ)154 – שניהם מקור, האחד מהם חסר נו"ן הבנין והאחר שלם. ובא שלם עם הה"א: "הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי" (ש"א ב כז), "נִדְמֹה נִדְמָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל" (הושע י טו).

העתידים, הצווי: הִבָּנֵה בצרי, הִבָּנוּ, הִבָּנִי, הִבָּנֶינָה. אית"ן: אֶבָּנֶה, יִבָּנֶה, תִּבָּנֶה, נִבָּנֶה – בסגול. ובא "תִּבָּנֵה וְתִכּוֹנֵן" (במדבר כא, כז עי"ש) בצרי על העיקר, וכן "יִמָּצֵה אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ה ט). וכתב רבי יעקב בן אלעזר כי בספר הללי אשר בטוליטולא "לֹא תֵאָפֵה חָמֵץ" (ויקרא ו י) בצרי, ולא מצאנוהו אנחנו כן בספרים המדויקים. יִבָּנוּ – "עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים" (ירמיהו לב טו). תִּבָּנוּ, תִּבָּנֶה – "תִּבָּנֵה וְתִכּוֹנֵן" (במדבר כא כז). תִּבָּנִי, תִּבָּנֶינָה – "וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה" (ישעיהו מד כו) בסגול. וכן כל אשר במשקלו בסגול: "תֵעָשֶׂינָה" (ויקרא ד ב), "תֵּאָפֶינָה" (ויקרא כג יז). ובא "הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה" (רות א יג) בצרי, לפיכך אני אומר ששרשו עגן. ובחסרון: הִבָּן. אית"ן: אִבָּן, יִבָּן, תִּבָּן נִבָּן. וכלם פ"א-הפעל בקמץ מנחי הלמ"ד: "תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ" (ישעיהו מז ג), "וַיִּקָּר אֱלֹהִים" (במדבר כג ד), "פִּתִּיתַנִי יְיָ וָאֶפָּת" (ירמיהו כ ז). אבל "וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט" (עמוס ה כד) הוא בפתח, שהוא מפעלי הכפל מענין "גֻּלֹּת מָיִם" (יהושע טו יט). אבל נמצאו מנחי הלמ"ד עם שהעי"ן שלו חי"ת פתח: "יִדַּ֖חוּ וְנָפְלוּ בָהּ" (ירמיהו כג יב), "בְּדוֹר אַחֵר יִמַּח שְׁמָם" (תהלים קט יג). ובא "יִדַּחוּ" מלעיל שלא כמנהג. ואם פ"א-הפעל גרונית נו"ן נִפְעַל בפתח: "וְנַעֲלָה הֶעָנָן" (במדבר ט כא), "(אשר) לֹא נַעֲשָׂה כֵן" (מ"א י כ), "מְאֹד נַעֲלֵיתָ" (תהלים צז ט), "נַעֲנֵיתִי לוֹ בָא" (יחזקאל יד ד), "הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ" (יחזקאל ט ד), "אֶת הַנַּחְלוֹת לֹא חִזַּקְתֶּם" (יחזקאל לד ד). או בסגול: "הַנֶּחֱרִים בָּךְ" (ישעיהו מא יא), "נִהְיֵיתִי וְנֶחֱלֵיתִי" (דניאל ח כז), "נֶחְלוּ לֹא יוֹעִלוּ" (ירמיהו יב יג). ובא בחירק: "נִחֲרוּ בִי" (שה"ש א ו), "הֲנִהְיָה כַּדָּבָר" (דברים ד לב), "נִהְיֵיתִי" (דניאל ח כז), "נִהְיֵיתָ לְעָם" (דברים כז ט). והעתידים, הנוספות בצרי: "הֵעָלוּ מִסָּבִיב" (במדבר טז כד), "וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה" (בראשית לד ז), "עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ" (אסתר ה ו), "וַיֵּעָלוּ… מִסָּבִיב" (במדבר טז כז). ובא "וַתֵּעֲלוּ עַל שְׂפַת לָשׁוֹן" (יחזקאל לו ג), העי"ן בשוא-ופתח.

הִפְעִיל: הִגְלָה, הִגְלֵיתָ, הִגְלֵתִי – עי"ן-הפעל בצרי, כמו "כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ" (שמות לב ז). או בחירק: "אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ" (שמות לג א), "כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ" (במדבר יד יג), "הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל" (מ"ב ב י), "הִרְאִיתָ עַמְּךָ קָשָׁה" (תהלים ס ה). הִגְלוּ, הִגְלִיתֶם בחירק – "וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים" (במדבר לה יא); או בצרי: "כִּי הִתְעֵיתֶם בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם" (ירמיהו מב כ), "הִרְבֵּיתֶם חַלְלֵיכֶם בָּעִיר הַזֹּאת" (יחזקאל יא ו). הִגְלְתָה – "הִפְנְתָה לָנוּס" (ירמיהו מט כד). ובתי"ו תמורת ה"א הנקבה ונפלה למ"ד-הפעל: "תְּאֻנִים הֶלְאָת" (יחזקאל כד יב), "וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ" (ויקרא כו לד) – קמוצים. ואם פ"א-הפעל גרונית הה"א בפתח. וכן פ"א-הפעל "וְהַעַלְתָ֥ה לוֹ" (ש"א ב יט), וקריאתו מלרע, כי הטעם בתי"ו. הִגְלֵית, הִגְלֵיתֶן. בכלם ה"א הִפְעִיל בחירק או בסגול. בחירק, כמו "הִרְבָּה אַשְׁמָה" (דה"ב לג כג), "כִּי הִקְרָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי" (בראשית כז כ), "הִקְנַנִי מִנְּעוּרָי" (זכריה יג ה), "כִּי הִמְרוּ אֶת רוּחוֹ" (תהלים קו לג), "אֲשֶׁר הִגְלוּ אֹתוֹ" (ירמיהו כב יב), "אֲשֶׁר הִנְחַנִי" (בראשית כד מח), "וְהִרְאַנִי יְיָ" (מ"ב ח י), "וְהִרְאַנִי אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ" (ש"ב טו כה), "כֹּה הִרְאַנִי" (עמוס ז א), "הִרְאִיתָ עַמְּךָ קָשָׁה" (תהלים ס ה), "וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה" (במדבר כ ח) והדומים להם. או בסגול: "אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר" (אסתר ב ו), "הֵן הֶרְאָנוּ יְיָ" (דברים ה כא), "הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה" (דברים ד לו), "אֵת כָּל דִּבְרֵי יְיָ אֲשֶׁר הֶרְאָנִי" (יחזקאל יא כה), והמסורת עליו: לית סגול וקמץ. "הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ" (דברים לד ד) – הה"א בסגול והאל"ף בחירק. "וּמָה הֶלְאֵתִיךָ" (מיכה ו ג) – הה"א בסגול והאל"ף בצרי. ובא בפתח: "וְהַרְאֵיתִי גוֹיִם מַעְרֵךְ" (נחום ג ה), שלא כמנהג. ואם פ"א-הפעל גרונית: הֶעֱלָה – "הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ" (במדבר ח ג). הֶעֱלֵיתָ, הֶעֱלֵיתִי – הה"א בסגול. ופעמים בפתח בהתחבר עליהם ו"ו החבור:155 "וְהַעֲלֵיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ" (שמות מ ד), "וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר" (יחזקאל לז ו). ובאה מלה אחת משונה מחברותיה: "כֻּלֹּה בְּחַכָּה הֵעֲלָה" (חבקוק א טו) – הה"א נקודה בצרי והעי"ן בשוא-ופתח, כמו שבא גם כן "לָמָה הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר" (יהושע ז ז), כמו שכתבנו בשלמים בבנין הִפְעִיל.

הבינונים: מַגְלֶה בסגול – "כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ" (שמות כה ט), "עִמְדוּ עֲמֹדוּ וְאֵין מַפְנֶה" (נחום ב ט). ובסמוך בצרי: "עַד כָּל מַרְבֵּה רַגְלַיִם" (ויקרא יא מב), "מַשְׁקֵה מֶלֶךְ מִצְרַיִם" (בראשית מ א), "מַשְׁקֵה רֵעֵהוּ" (חבקוק ב טו), "מַלְוֵה יְיָ" (משלי יט יז), "לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה" (ישעיהו ט ו), "וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה" (במדבר יט כא), "מַשֵּׁה יָדוֹ" (דברים טו ב), "מַעֲלֵה מִנְחָה" (ישעיהו סו ג) – בצרי. ויש לפרש "לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה" שם סמוך בשקל "וּמַשְׁקֶה צָמֵא" (ישעיהו לב ו). מַכֵּה, חמשה מהם בסגול, וסימן: "מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי" (שמות ב יא), "הַאֲשֶׁר שָׁבִיתָ בְּחַרְבְּךָ וּבְקַשְׁתְּךָ אַתָּה מַכֶּה" (מ"ב ו כב), "מַכֶּה עַמִּים" (ישעיהו יד ו), "כִּי אֲנִי יְיָ מַכֶּה" (יחזקאל ז ט), "הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה" (שמות ז יז), והשאר בצרי. מַגְלִים, מַגְלָה, מַגְלוֹת.

הפעול: מֻגְלֶה, מֻגְלִים, מֻגְלָה, מֻגְלוֹת – בשורק. או בקמץ-חטף: "אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר" (שמות כה מ), "אֲשֶׁר מָפְנֶה צָפוֹנָה" (יחזקאל ט ב). ובא חולם תחת קמץ-חטף: "הוֹי מֹרְאָה וְנִגְאָלָה" (צפניה ג א).

המקור, מצאנוהו בשלשה משקלים: "הַרְבָּה אַרְבֶּה" (בראשית ג טז), "הַרְבּוֹת גַּנּוֹתֵיכֶם" (עמוס ד ט), "מֵהַרְבַּת גֹּאֵל הַדָּם" (ש"ב יד יא). ובחירק הה"א: "אַחֲרֵי הִקְצוֹת אֶת הַבַּיִת" (ויקרא יד מג). (וכן) [וכמו] הצווי בצרי, כמו "הַזְנֵה הִזְנוּ" (הושע ד יח), "זֹאת נַעֲשֶׂה לָהֶם וְהַחֲיֵה אוֹתָם" (יהושע ט כ), "וְהַרְבֵּה הַמִּכְשֹׁלִים" (יחזקאל כא כ).

העתידים, הצווי: הַגְלֵה בצרי, הַגְלוּ, הַגְלִי, הַגְלֵינָה. אית"ן: אַגְלֶה, יַגְלֶה, תַּגְלֶה, נַגְלֶה – בסגול. יַגְלוּ, תַּגְלוּ, תַּגְלֶה, תַּגְלִי, תַּגְלֶינָה. ואם פ"א-הפעל גרונית, ינקדו האותיות הנוספות בפתח גם כן: "אַעֲלֶה אֶתְכֶם" (שמות ג יז), יַעֲלֶה, תַּעֲלֶה, נַעֲלֶה. ובית"ן אין הפרש בין הקל ובין הכבד. אבל באל"ף יש הפרש, כי בקל הוא בסגול: אֶעֱלֶה, אֶעֱנֶה. ובאו מן הקל בפתח: "אַעֲנֶה אַף אֲנִי חֶלְקִי" (איוב לב יז), "אַעֲלֶה אֲכַסֶּה אֶרֶץ" (ירמיהו מו ח). ויש אומרים שאף הם מהכבד אף על פי שהם עומדים. ובחסרון למ"ד-הפעל כלו בסגול: הֶגֶל – "הֶרֶף מִמֶּנִּי" (דברים ט יד), "הֶרֶב כַּבְּסֵנִי" (תהלים נא ד). ואם פ"א-הפעל גרונית כלו פתח: "וְהַעַל אֶת הַצְפַרְדְּעִים" (שמות ח א).

והאית"ן: אֶגֶל, יֶגֶל, תֶּגֶל, נֶגֶל. ושמו הסגול תחת אותיות הנוספות תמורת הפתח אשר תחתיהן כאשר הם שלמים: אַגְלֶה, יַגְלֶה. וזה ההפרש יש בין עתידי הקל החסרים הבאים בזה המשקל, ובין אלו העתידים מן הכבד, כי עתידי הקל האותיות הנוספות בצרי, כמו "אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם" (במדבר טז טו) שמשפטו תִּפְנֶה מן הקל; "וַיֶּפֶן זָנָב אֶל זָנָב" (שופטים טו ד) האות הנוספת בסגול, משפטו יַפְנֶה.156 ואם פ"א-הפעל גרונית האות הנוספת בפתח, וכן הקל, אין הפרש ביניהם אלא לפי הענין: "וַיַּעַל מֹשֶׁה" (שמות יט כ) מן הקל, "וַיַּעַל עֹלוֹת" (ש"ב כד כה) מן הכבד. אבל עם החי"ת יש הפרש, כי מן הקל הוא בחירק: "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה" (במדבר טז טו); "וַיַּחַר עָלַי אַפּוֹ" (איוב יט יא) מן הכבד, בפתח. וכן מן ראה שניהם בפתח: "וַיַּרְא אֹתָהּ" (בראשית לד ב) מן הקל, "וַיַּרְא אֹתָם אֶת בֶּן הַמֶּלֶךְ" (מ"ב יא ד). ואם עי"ן-הפֹעל גרונית פ"א-הפֹעל בפתח, כמו "וַיֶּתַע מְנַשֶּׁה" (דה"ב לג ט). וכמו שבאו עתידי הקל במשקל אחר שזכרנו: "וַיִּשְׁבְּ" (במדבר כא א), "וַיִּפְתְּ" (איוב לא כז), כן באו עתידי זה הבנין בזה המשקל על גזרתם האות הנוספת בפתח: "וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן" (בראשית כט י), "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת" (בראשית ט כז), "וּמְלָכִים יַרְדְּ" (ישעיהו מא ב), משפטם: יַשְׁקֶה, יַפְתֶּה, יַרְדֶּה.

הָפְעַל: הָגְלָה בקמץ-חטף: "אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם" (אסתר ב ו). ובא "הֹעֲלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַבָּנוּי" (שופטים ו כח) בחולם מקום הקמץ להרחיב על העי"ן. וכן "וְהֻצַּב גֻּלְּתָה הֹעֲלָתָה" (נחום ב ח), כמו חולם אשר ב"זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל" (במדבר כג ז) שהוא מקום הקמץ-חטף ב"זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי לְטוֹבָה" (נחמיה ה יט). הָגְלֵיתָ, הָגְלֵיתִי. ובא "כִּי הָחֳלֵיתִי" (מ"א כב לד) מוסב הקמץ-חטף אל החי"ת להקל מפני שהיא גרונית, וכן יאמר הָחֳלָה, הָחֳלֵיתָ. או כמו "הֹעֲלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַבָּנוּי". הָגְלוּ, הָגְלֵיתֶם, הָגְלִינוּ, הָגְלְתָה. ובתי"ו תמורת ה"א הנקבה ונפלה למ"ד-הפעל: "הָגְלָת יְהוּדָה כֻּלָּהּ הָגְלָת שְׁלוֹמִים" (ירמיהו יג יט), והם קמוצים. הָגְלֵיתָ, הָגְלִיתֶן.

המקור: הָגְלֵה בצרי, כמו "וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה" (ויקרא יט כ).

אית"ן: אֻגְלֶה, יֻגְלֶה, תֻּגְלֶה, נֻגְלֶה, יֻגְלוּ, תֻּגְלוּ, תֻּגְלֶה, תֻּגְלִי, תֻּגְלֵינָה.

פִּיעֵל הדגוש: גִּלָּה, גִּלִּיתָ, גִּלִּיתִי – "אַתָּה צִוִּיתָה פִקֻּדֶיךָ" (תהלים קיט ד), "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי" (ויקרא כה כא), "אִם כִּסִּיתִי כְאָדָם פְּשָׁעָי" (איוב לא לג), "אֵלֶיךָ כִסִּתִי" (תהלים קמג ט), "וְחִכִּיתִי לַייָ" (ישעיהו ח יז), "וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כה יא). או בצרי: "אֲנִי צִוֵּיתִי לִמְקֻדָּשָׁי" (ישעיהו יג ג), "מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים" (ישעיהו ה ד), "וְקִוֵּיתִי לוֹ" (ישעיהו ח יז), "גִּלֵּיתִי אֶת מִסְתָּרָיו" (ירמיהו מט י), "הֶאֱבַלְתִּי כִּסֵּתִי עָלָיו אֶת תְּהוֹם" (יחזקאל לא טו), "וְכִסֵּיתִי בְכַבּוֹתְךָ שָׁמַיִם" (יחזקאל לב ז), "וְרִוֵּיתִי נֶפֶשׁ הַכֹּהֲנִים דָּשֶׁן" (ירמיהו לא יג), "כֹּחִי כִלֵּיתִי" (ישעיהו מט ד). שני הדרכים נכונים בהם. גִּלּוּ, גִּלִּיתֶם, גִּלִּינוּ, גִּלְּתָה, גִּלִּית, גִּלִּיתֶן.

הבינוני: מְגַלֶּה בסגול. ובא בצרי: "נָגִיד וּמְצַוֵּה לְאֻמִּים" (ישעיהו נה ד), וכן "מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ" (ירמיהו לא ט), "לִמְחַכֵּה לוֹ" (ישעיהו סד ג). מְגַלִּים, מְגַלָּה, מְגַלּוֹת. הפעול: מְגֻלֶּה בסגול, מְגֻלִּים, מְגֻלָּה, מְגֻלּוֹת.

המקור: גַּלֵּה בצרי – "אִם עַנֵּה תְעַנֶּה" (שמות כב כב), "וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ" (ירמיהו ל יא), "בַּאֲפֵק עַד כַּלֵּה" (מ"ב יג יז). ובחולם: "קַוֹּה קִוִּיתִי יְיָ" (תהלים מ ב). או (גלותי) [גַּלּוֹת)] – "יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ" (ישעיהו נח ה), "בְּיוֹם צַוֹּתוֹ" (ויקרא ז לח), "וָאֹמַר חַלּ֣וֹתִי הִ֑יא" (תהלים עז יא), ובא מלעיל מפני המלה זעירא אשר בצדו. ויתכן שהוא מפעלי הכפל בשקל "חַנּוֹת" (תהלים עז י).157 "לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע" (דניאל ט כד) – האל"ף תמורת ה"א. "וּכְחַכֵּי אִישׁ גְּדוּדִים" (הושע ו ט) – היו"ד תמורת ה"א.

העתידים, הצווי: גַּלֵּה בצרי, ובא "רַבֶּה צְבָאֲךָ וָצֵאָה" (שופטים ט כט) בסגול. גַּלּוּ מלרע, ובאו מלעיל: "עָ֤רוּ׀ עָ֑רוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ" (תהלים קלז ז), "לֵאמֹר הַ֔סּוּ" (נחמיה ח יא), ומשפטם מלרע, כמו "כַּלּ֥וּ מַעֲשֵׂיכֶם" (שמות ה יג), אלא שבאו כן מפני ההעמדה, ו"עָרוּ" הראשון בא מלעיל מפני השני. ובא שלם ביו"ד נראית: "דַּלְיוּ שֹׁקַיִם מִפִּסֵּחַ" (משלי כו ז), ולא נדגשה הלמ"ד. וכבר כתבנו בשלמים רבים שרפו להקל (לעיל נז ע"ב). גַּלִּי, גַּלֵּינָה.

אית"ן: אֲגַלֶּה – האל"ף בשוא-ופתח. ובא האל"ף בשוא-וסגול: "וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם" (ויקרא כו לג), "וְכָל אֲגַפָּיו אֱזָרֶה לְכָל רוּחַ" (יחזקאל יב יד), "הַשְּׁלִישִׁית לְכָל רוּחַ אֱזָרֶה" (יחזקאל ה יב). יְגַלֶּה, תְּגַלֶּה, נְגַלֶּה בסגול. וכן "לֹא תְגַלֵּ֑ה" (ויקרא יח) שבא בהפסק הוא בצרי. יְגַלּוּ, תְּגַלּוּ, תְּגַלֶּה, תְּגַלִּי, תְּגַלֶּינָה. ובחסרון: "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה" (תהלים קיט יח), "חַל נָא אֶת פְּנֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (מ"א יג ו), "וַיְגַל אֵת מָסַךְ יְהוּדָה" (ישעיהו כב ח), "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְיָ" (שמות לב יא), "וְסוֹד אַחֵר אַל תְּגָל" (משלי כה ט), "וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ" (בראשית כד יט), "וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ" (בראשית לה טז), "יְצַו יְיָ אִתְּךָ" (דברים כח ח), "וַיְקַו לְמִשְׁפָּט" (ישעיהו ה ז) – כלם פתחין כמשפט. ובא "וַיְתָו עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר" (ש"א כא יד) קמץ. ובאה מלת "אֲרַיָּ֙וֶךְ֙ דִּמְעָתִי" (ישעיהו טז ט) בהראות למ"ד-הפעל והיא הוי"ו שהיא תמורת הה"א, והיו"ד תמורת הו"ו עי"ן-הפעל. והיה ראוי על המנהג היו"ד בשוא, אלא שבא כן לפאר הקריאה, והוא מלעיל בשני פשטין.

ושלא נזכר פֹעלו ממנו: גֻּלָּה, גֻּלֵּיתָ, גֻּלֵּיתִי, גֻּלּוּ, גֻּלִּיתֶם, גֻּלִּינוּ, גֻּלְּתָה, גֻּלֵּית, גֻּלִּיתֶן.

והבינוני ממנו: גֻּלֶּה בסגול, כמו "אֲשֶׁר זֹרֶה בָרַחַת" (ישעיהו ל כד), כן תאמר גֻּלֶּה, גֻּלִּים, גֻּלָּה, גֻּלּוֹת כמו שהוא בבנין נִפְעַל, העבר נִגְלָה בקמץ, והבינוני נִגְלֶה בסגול.

והמקור או שם-הפֹעל ממנו: גֻּלּוֹת, "אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ" (תהלים קלב א).

אית"ן: אֲגֻלֶּה, יְגֻלֶּה, תְּגֻלֶּה, נְגֻלֶּה,158 יְגֻלּוּ, תְּגֻלּוּ, תְּגֻלֶּה, תְּגֻלִּי, תְּגֻלֶּינָה.

ומצאנו בנחי הלמ"ד פועל אשר על דרך המרובע: "וַעֲתוּדוֹתֵיהֶם שׁוֹשֵׂתִי" (ישעיהו י יג). ותאמר ממנו כל הבנין: שׁוֹשָׁה, שׁוֹשֵׁיתָ, שׁוֹשֵׁיתִי, שׁוֹשֵׁיתֶם וכולי. הבינוני: מְשׁוֹשֶׁה, מְשׁוֹשִׁים וכולי. והפועל והפעול שוים בו, לבד היחיד, שהפועל בצרי והפעול בקמץ. והצווי: שׁוֹשֵׁה. והאית"ן: אֲשׁוֹשֶׁה, יְשׁוֹשֶׁה וכולי. וכתב אדוני אבי ז"ל שלא נזכר פועלו ממנו: "כַּאֲשֶׁר הֹגָה מִן הַמְסִלָּה" (ש"ב כ יג), ועוד נכתבנו בשרש יגה (לקמן קכג ע"א).

הִתְפַּעֵל: הִתְגַּלָּה, הִתְגַּלֵּיתָ, הִתְגַּלֵּיתִי, הִתְגַּלּוּ, הִתְגַּלִּיתֶם, הִתְגַּלִּינוּ, (התגליתה) [הִתְגַּלְּתָה], הִתְגַּלֵּית, הִתְגַּלִּיתֶן.

הבינונים: מִתְגַּלֶּה בסגול, ובא "וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ" (בראשית כד כא) בצרי, מִתְגַּלִּים, מִתְגַּלָּה, מִתְגַּלּוֹת.

המקור: הִתְגַּלֵּה בצרי, או הִתְגַּלּוֹת – "כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ" (משלי יח ב), "וּכְהִתְפַּלֵּל עֶזְרָא וּכְהִתְוַדֹּתוֹ" (עזרא י א).

העתידים, הצווי: הִתְגַּלֵּה בצרי, הִתְגַּלּוּ, הִתְגַּלִּי, הִתְגַּלֵּינָה, או בחסרון: הִתְגַּל בפתח. ובהפסק בקמץ: "שְׁכַב עַל מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָ֑ל" (ש"ב יג ה).

אית"ן: אֶתְגַלֶּה, יִתְגַּלֶּה, תִּתְגַּלֶּה, נִתְגַּלֶּה, יִתְגַּלּוּ, תִּתְגַּלּוּ, תִּתְגַּלֶּה, תִּתְגַּלִי, תִּתְגַּלֶּנָה. ובא "וְנִשְׁתָּעָה וְנִרְאֶה" (ישעיהו מא כג) בקמץ העי"ן ומשפטו בסגול. וכן בא "וְאֶשְׁעָה בְחֻקֶּיךָ" (תהלים קיט קיז) כמו וְאֶשְׁעֶה. "וְאֵשֶׁת מִדְיָנִים נִשְׁתָּוָה" (משלי כז טו) מורכב מן נִפְעַל והִתְפַּעֵל, והוא פעל עבר לזכר, והוא על "דֶּלֶף טוֹרֵד" שזכר, אומר כי דלף טורד ואשת מדינים נשתוה. או יהיה בינוני לנקבה אף על פי שהוא מלעיל, אומר כי אשת מדינים נשתוה עם דלף טורד, ונקדמה השי"ן פ"א-הפעל לתי"ו הִתְפַּעֵל כמשפט אותיות ז"ס ש"ץ כמו שכתבנו (לעיל סט ע"א). והו"ו היתה ראויה להדגש והוקלה כמו שהוקלו אחרים מזה הבנין, כמו שכתבנו בשלמים (לעיל סח ע"ב). וחסרון: אֶתְגַּל, יִתְגַּל, תִּתְגַּל – פ"א-הפעל בפתח. ואם בהפסק בקמץ: "וַיִּשְׁכַּב אַמְנוֹן וַיִּתְחָ֑ל" (ש"ב יג ו).

וכבר באו מהם בקמץ זולתי הפסק: "וְיִתְאָ֣ו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ" (תהלים מה יב), "אַל־תִּ֭תְאָו לְמַטְעַמּוֹתָיו" (משלי כג ג), "וְאַל־תִּתְגָּ֥ר בָּם" (דברים ב ט), "וְהִתְגָּ֥ר בּוֹ" (דברים ב כד), "אַל־תִּשְׁתָּ֖ע" (ישעיהו מא י). והטעם כי באו "אַל תִּתְאָו", "וְיִתְאָו" קמוצים, בעבור שיצאו על משקל יָדָיו, רַגְלָיו, שׁוֹמְרָיו, זוֹכְרָיו, וכן כל יו"ד הרבים עם ו"ו הנסתר שהם קמוצים בעבור הנח השוכן בהם, וכן "וְיִתְאָו", "תִּתְאָו" שבאו על משקלם נקמצו. וטעם "וְאַל תִּתְגָּר", "וְהִתְגָּר", בעבור שהיו כמו כן בהיותם שלמים קמוצים לתשלום הדגש בהם: תִּתְגָּרֶה, הִתְגָּרֶה, באו גם כן בהיותם חסרים קמוצים. וכן "אַל תִּשְׁתָּע" שהיה ראוי תִּשְׁתָּעֶה. אבל "אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים" (תהלים לז א) שהוא פתח איננו הִתְפַּעֵל אך הוא בשקל תִּבְחַר, תִּשְׁמַע, ויהיה שרשו תחר והוא שלישי. ובפִעֵל הכבד יבא רביעי: "כִּי אַתָּה מְתַחֲרֶה בָאָרֶז" (ירמיהו כב טו), "וְאֵיךְ תְּתַחֲרֶה אֶת הַסּוּסִים" (ירמיהו יב ה) – יאמר העבר תִּחְרָה. או יהיה תִּתְחַר ג"כ רביעי מן הקל, ואם היה שלם היה תִּתְחֲרֶה – החי"ת בשוא-ופתח. ונפלה האות הרביעית כמנהגה, כי היא מהנחות, ונפתח תִּתְחַר לפי שהוא בשקל תִּבְחַר.

וזה מחברתם עם הכנויים

גָּלָה: גָּלָהוּ – "וְהוּא עָשָׂהוּ" (תהלים צה ה), "לַאֲשֶׁר קָנָהוּ" (ויקרא כז כד). ולא נאמר גָּלוֹ, להפריש בינו ובין נחי העי"ן. ואף על פי שנאמר גם כן בנחי העי"ן עם ה"א או עם ו"ו, אחר שלא מצאנו בנחי הלמ"ד בלא ה"א, במה שנוכל להפריש נפריש. גָּלְךָ – "הוּא עָשְׂךָ" (דברים לב ו), "וְנָחֲךָ יְיָ תָּמִיד" (ישעיהו נח יא), ובהפסק: "אָבִיךָ קָּנֶ֔ךָ" (דברים לב ו). גָּלָנִי, גָּלָם – "פֶּן תֹּאמַר עָצְבִּי עָשָׂם" (ישעיהו מח ה), גָּלְכֶם, גָּלָנוּ – "הוּא עָשָׂנוּ" (תהלים ק ג), גָּלָה, גָּלֵךְ, גָּלָן, גָּלְכֶן.

גָּלִיתָ: גְּלִיתוֹ או גְּלִיתָהוּ, גְּלִיתָנִי – "כִּי בְזִתָנִי" (ש"ב יב י), גְּלִיתָם, גְּלִיתָנוּ, גְּלִיתָהּ, גְּלִיתָן.

גָּלִיתִי: גְּלִיתִיו או גְּלִיתִיהוּ, גְּלִיתִיךָ, ואם הוא הפועל והפעול: גְּלִיתִינוּ, גְּלִיתִנִי; גְּלִיתִם, גְּלִיתִכֶם, גְּלִיתִיהָ, גְּלִיתִיךְ, גְּלִיתִין, גְּלִיתִכֶן.

גָּלוּ: גָּלוּהוּ – "אֵת אֲשֶׁר כְּבָר עָשׂוּהוּ" (קהלת ב יב). גָּלוּךְ, גָּלוּנִי, גָּלוּם, גָּלוּכֶם, גָּלוּנוּ, גָּלוּהָ, גָּלוּךְ, גָּלוּן, גָּלוּכֶן.

גְּלִיתֶם: גְּלִיתוּהוּ, גְּלִיתוּנִי, גְּלִיתוּם, גְּלִיתוּנוּ, גְּלִיתוּהָ, גְּלִיתוּן.

גָּלִינוּ: גְּלִינוּהוּ, גְּלִינוּךָ, גְּלִינוּם, גְּלִינוּכֶם, גְּלִינוּהָ, גְּלִינוּךְ, גְּלִינוּן, גְּלִינוּכֶן.

גָּלְתָה: גָּלַתְהוּ, או גָּלַתּוּ – כמו "וְכִלַּתּוּ וְאֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו" (זכריה ה ד), גָּלַתְךָ, גָּלַתְנִי, גָּלָתַם, גָּלַתְכֶם, גָּלַתְנוּ, גָּלַתָּהּ, גָּלַתֵךְ, גָּלַתָן, גָּלַתְכֶן.

גָּלִית: בחבור גָּלִיתִי.

גְּלִיתֶן: בחבור גְּלִיתֶם.

הבינונים, גּוֹלֶה: גּוֹלוֹ – "הָעֹשׂוֹ יַגֵּשׁ חַרְבּוֹ" (איוב מ יט), או גּוֹלֵהוּ – "וַיִּשְׁכַּח יִשְׂרָאֵל אֶת עֹשֵׂהוּ" (הושע ח יד), "וּנְלוֹז דְּרָכָיו בּוֹזֵהוּ" (משלי יד ב), גּוֹלְךָ – "וְהַפֹּדְךָ" (דברים יג ו), ובהפסק: "יְיָ עֹשֶׂ֗ךָ" (ישעיהו נא יג), גּוֹלִי – "אַחֲרֵי רֹאִי" (בראשית טז יג), "יְיָ רֹעִי" (תהלים כג א), או גּוֹלֵנִי – "הֲלֹא בַבֶּטֶן עֹשֵׂנִי" (איוב לא טו). ובא פתח גדול תחת קמץ קטן במלת "אָמַרְתְּ אֵין רֹאַנִי" (ישעיהו מז י), כמו "לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם" (שמות יד יא), שהראוי לְהוֹצִיאֵנוּ. ואל"ף "רֹאַנִי" פתח כמו כל אַנִי, בַנִי, גַנִי כנוי היחיד, כמו שכתבנו בכנויי השלמים (לעיל כו ע"א). ואל"ף לְהוֹצִיאָנוּ קמוץ כמו כל אָנוּ, בָנוּ, גָנוּ כנוי המדברים כמו שכתבנו (שם כו ע"ב). וכתב רבי יונה כי "רֹאָ֑נִי" קמץ ובאתנח, ואני מצאתיו פתח ובזקף בספרים מדוייקים. אבל מה שכתב הוא באתנח אומר אני כי היא שגגת הסופר, כי במקום אחר בזכרו שנוי התנועות כתב: "וממנו עוד "אֵין רֹאָנִי", אלא שהוא קמץ בעבור הזקף". אך בשני המקומות כתב שהוא קמץ, וכן נמצא במקצת ספרים מדוייקים. גּוֹלָם, ובא בקמץ-קטן תחת קמץ-גדול במלת "שָׁם בִּנְיָמִן צָעִיר רֹדֵם" (תהלים סח כח), ומשפטו רוֹדָם בקמץ, כמו "וְכִי יַעֲלוּ עֹלָה וּמִנְחָה אֵינֶנִּי רֹצָם" (ירמיהו יד יב). וכן בשלמים: זוֹכְרָם, שׁוֹמְרָם, בקמץ. וכן "הַמַּעֲלֵם מִיָּם" (ישעיהו סג יא) בצרי, משפטו מַעֲלָם בקמץ. גּוֹלְכֶם, גּוֹלֵנוּ, גּוֹלָהּ – "כֹּה אָמַר יְיָ עֹשָׂהּ" (ירמיהו לג ב), או גּוֹלֶהָ בלא יו"ד. ובא אחד מן הדגוש כתוב ביו"ד מקום למ"ד-הפעל: "הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ" (הושע ב טז). גּוֹלֵךְ, גּוֹלָן, גּוֹלְכֶן.

גּוֹלִים: גּוֹלָיו, גּוֹלֶיךָ, גּוֹלַי, גּוֹלֵיהֶם – "בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם" (ישעיהו מב ה), והוא לשון רבים ליחיד בלשון תפארת. גּוֹלֵיכֶם, גּוֹלֵינוּ, גּוֹלֶיהָ, גּוֹלַיִךְ, גּוֹלֵיהֶן, גּוֹלֵיכֶן.

גּוֹלָה: גּוֹלָתוֹ, גּוֹלָתְךָ, גּוֹלָתִי, גּוֹלָתָם – "הֹבִישָׁה הוֹרָתָם" (הושע ב ז), גּוֹלַתְכֶם, גּוֹלָתֵנוּ, גּוֹלָתָהּ, גּוֹלָתֵך, גּוֹלָתָן, גּוֹלַתְכֶן.

גּוֹלוֹת: גּוֹלוֹתָיו. גּוֹלוֹתֶיךָ, גּוֹלוֹתַי, גּוֹלוֹתֵיהֶם, גּוֹלוֹתֵיכֶם, גּוֹלוֹתֵינוּ, גּוֹלוֹתֶיהָ, גּוֹלוֹתַיִךְ, גּוֹלוֹתֵיהֶן, גּוֹלוֹתֵיכֶן.

גָּלוּי: גְּלוּיוֹ, גְּלוּיֶךָ, גְּלוּיִי, גְּלוּיָם, גְּלוּיֵנוּ, גְּלוּיְכֶם, גְּלוּיָהּ, גְּלוּיֵךְ, גְּלוּיָן, גְּלוּיְכֶן.

גְּלוּיִים: גְּלוּיָיו, גְּלוּיֶיךָ, גְּלוּיַי, גְּלוּיֵיהֶם, גְּלוּיֵיכֶם, גְּלוּיֵינוּ, גְּלוּיֶיהָ, גְּלוּיָיִךְ, גְּלוּיֵהֶן, גְּלוּיֵכֶן.

גְּלוּיָה: גְּלוּיָתוֹ, גְּלוּיָתְךָ, גְּלוּיָתִי, גְּלוּיָתָם, גְּלוּיָתְכֶם, גְּלוּיָתֵנוּ, גְּלוּיָתָהּ, גְּלוּיָתֵךְ, גְּלוּיָתָן, גְּלוּיַתְכֶן.

תוכן העניינים

ספר מכלול

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה