אור ברסלב
ספר מכלול פעלים › הפעלים שעיי"ניהם נחה ולמ"דיהם אל"ף נחה נכתבת

ספר מכלול· רבנו דוד קמחי [הרד"ק]

פעלים · הפעלים שעיי"ניהם נחה ולמ"דיהם אל"ף נחה נכתבת

ואלה הפעלים שעי"ניהם יו"ד או ו"ו נחה

בוא – בָּא, בָּאתָ, בָּאתִי, בָּאוּ, בָּאתֶם, בָּאנוּ, ונפל האל"ף מהמכתב: "כִּי עַל יוֹם טוֹב בָּנוּ" (ש"א כה ח),147 בָּאָה, בָּאת, בָּאתֶן. הבינונים: בָּא, בָּאִים, בָּאָה, בָּאוֹת. העתידים, הצווי: בֹּא, בֹּאוּ, בּוֹאִי, בּוֹאנָה. אית"ן: אָבֹא, יָבֹא, תָּבֹא, נָבֹא, יָבֹאוּ, תָּבֹאוּ, תָּבֹא, תָּבֹאִי, תָּבֹאנָה או תְּבֹאֶינָה, "עַד בֹּאָנָה בֵּית לָחֶם" (רות א יט) מקור עם כנוי הרבות, והיה על מנהגו בּוֹאָן, כמו "בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת" (בראשית ל לח). ונוספה בו הה"א כמנהג במקומות להיות ה"א נוספת אחר נו"ן הנקבות, כמו "לְבַדָּנָה" (בראשית כא כט), "כֻלָּנָה" (בראשית מב לו), "אֶל קִרְבֶּנָה" (בראשית מא כא).

"לְבִלְתִּי בֹאוּ הַכֵּלִים" (ירמיהו כז יח) לגזרת פָּעוֹל כמו בָּאוּ, והוא במשקל "כִּי אֹרוּ עֵינַי" (ש"א יד כט), "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ" (במדבר כד ה), והנני עתיד לבאר ענינו היטב בחלק הענין בשרשו.

"תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף" (דברים לג טז), תוכן המלה תָּבֹא, והתי"ו סימן הנקבה הנסתרת, ר"ל כי כל ברכה וברכה תבא לראש יוסף, והה"א נוספת בסוף המלה כה"א "וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה" (ישעיהו ה יט), "אֶשְׁמְרָה דְרָכַי" (תהלים לט ב), והתי"ו נוספת כתי"ו "נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי" (ש"ב א כו), "כִּי הֶחְבְּאַתָה" (יהושע ו יז), ובשמות: "יְשׁוּעָתָה" (תהלים ג ג), "עֶזְרָתָה" (תהלים מד כז). ולפי דעתי כי כל כפל תוספת לכפל ענין, וכשאמר "יְשׁוּעָתָה", "עֶזְרָתָה" ר"ל רוב ישועה, רוב עזרה, וכן "נִפְלְאַתָה" להגדיל האהבה ולהפליאה נכפלה בו התוספת, וכן "כִּי הֶחְבְּאַתָה", לפי שהחביאה אותם יפה יפה שלא יכירו מקומם אם יחפשו אותם בגג, וכן "תָּבוֹאתָה", ר"ל תבא ותבא לרב.

"וַתָּבֹאתי לִקְרָאתִי" (ש"א כה לד) – הורכבה המלה בשני סימני נקבה עבר ועתיד, כי אם היתה כלה לעתיד היה תָּבֹאִי, כי כן כתוב "ותבאתי" ביו"ד, ואם לעבר – בָּאת, ולרוב זריזותה לבא אמר כן. וכן "תְּבוֹאַתְךָ טוֹבָה" (איוב כב כא) – הורכבה המלה מן תָּבֹא ובָּאָה. או תהיה התי"ו תמורת ה"א נוספת במלת "וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה" (ישעיהו ה יט), כמו שדרכה להיות נוספת באֶשְׁמְרָה, אֶזְכְּרָה וזולתם, והוא הנכון. ורבי יונה כתב כי תי"ו "וַתָּבֹאתי" במקום יו"ד וַתָּבֹאִי. ומה יעשה ביו"ד הכתובה.

"אֶת מוֹצָאֲךָ וְאֶת מוֹבָאֶךָ" (ש"ב ג כה) – אין "מוֹצָאֲךָ" כמו "מוֹבָאֶךָ", כי "מוֹצָאֲךָ" הוי"ו נחה שרש, ו"מוֹבָאֶךָ" הוי"ו נוספת, או היא שרש והוסבה לזווג המלות: מוֹצָאֲךָ – מוֹבָאֶךָ, וכן "וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו" (יחזקאל מג יא) בא כן לזווג המלות, כמו "צְאֶינָה וּרְאֶינָה" (שיר השירים ג יא) שבא כן לזוג המלות כמו שכתבנו, והכתוב הוא כמשפטו: "מבואך", אבל הקרי הוא "מוֹבָאֶךָ".

קא – קָאתָ, קָאתִי, קָאוּ, קָאתֶם וכולי. הבינונים: קָא, קָאִים, קָאָה, קָאוֹת – "כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי" (ויקרא יח כח). העתידים: קוֹא, קוֹאוּ, קוֹאִי, קוֹאנָה או קְאֵנָה. אית"ן: אָקֹא, יָקֹא, תָּקֹא, נָקֹא וכולי. ובא שלא כדת "שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ וּקְיוּ" (ירמיהו כה כז), והיה משפטו וְקֹאוּ בפלס בֹּאוּ, ונפלה עי"ן-הפֹעל ובא היו"ד תמורת אל"ף קָאוּ. ויותר נכון מזה להיות שרש קְיוּ – קאה או קיה, ובא על דרך נחי הלמ"ד כמשפטו. וגם כן "כַּאֲשֶׁר קָאָה" אפשר שיהיה מנחי הלמ"ד בשקל עָשָׂה, כי מצאנו אֶרֶץ בלשון זכר, כמו "וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ" (בראשית יג ו) וזולתו.

הִפְעִיל: הֵבִיא, הֵבֵאתָ, ובאו להם מלאים בעי"ן-הפֹעל נחה: "וְהֵבֵיאתָ אֹתוֹ חֶדֶר בְּחָדֶר" (מ"ב ט ב), "לֹא הֵבֵיאתָ לִּי שֵׂה עֹלֹתֶיךָ" (ישעיהו מג כג), "וְהֵבֵיאתִי אֹתָם" דמרגלים (במדבר יד לא), וכן "עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו" (שיר השירים ג ד), "עַתָּה הֲבֵיאתִיהָ" (מ"ב יט כה), הֵבֵאתָ או הֱבִאוֹתָה, הֵבֵאתִי או הֱבִיאוֹתִי, הֵבִיאוּ, הֲבֵיאתֶם – "וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל" (מלאכי א יג), או הֲבִיאוֹתֶם, "וַהֲבֵאתוֹ אֵלַי" (ש"ב יד י), הֵבֵאנוּ או הֲבִיאוֹנוּ, הֵבִיאָה, הֵבֵאת או הֲבִיאוֹת, הֲבֵאתֶן או הֲבִיאוֹתֶן.

הבינונים: מֵבִיא, מְבִיאִים, מְבִיאָה, מְבִיאוֹת, מוּבָא, מוּבָאִים, מוּבָאָה, מוּבָאוֹת. "הִנְנִי מֵבִי" דפרשת ויבא ירמיהו מהתפת (ירמיהו יט טו) חסר אל"ף בכתוב.

העתידים: הָבִיא או הָבֵא, הָבִיאוּ (או הָבֵיאוּ), הָבִיאִי (או הָבֵיאִי), הָבֶאנָה (או הֲבִיאֶנָה). אית"ן: אָבִיא, יָבִיא, תָּבִיא, נָבִיא, "עֹד הַיֹּרֵשׁ אָבִי לָךְ" (מיכה א טו) בחסרון האל"ף בכתוב, או אָבֵא, יָבֵא, תָּבֵא, נָבֵא,148 יָבִיאוּ, תָּבִיאוּ, תָּבִיא, תָּבִיאִי, תָּבֶאנָה או תְּבִיאֶנָה – "יָדָיו תְּבִיאֶינָה" (ויקרא ז ל). "שֶׁמֶן רֹאשׁ אַל יָנִי רֹאשִׁי" (תהלים קמא ה) בחסרון אל"ף, כי הוא עתיד מן "כִּי הֵנִיא אָבִיהָ" (במדבר ל ו), ובא חסר האל"ף כמו "וַייָ חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי" (ישעיהו נג י) שבא גם כן בחסרון אל"ף. וכן "אֲשֶׁר הֱחֱטִי אֶת יִשְׂרָאֵל" דאך לא סרו (מ"ב יג ו), "לְמַעַן הַחֲטִי אֶת יְהוּדָה" (ירמיהו לב לה), וכן "יַשִּׁי מָוֶת עָלֵימוֹ" (תהלים נה טז).

הֻפְעַל: הוּבָא, הוּבָאתָ – "הֻבָאתָה הֵנָּה" (יחזקאל מ ד), הוּבָאתִי, הוּבְאוּ – "כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף" (בראשית מג יח), הוּבָאתֶם, הוּבָאנוּ, הוּבָאָה, הוּבָאת, הוּבָאתֶן. ובא "אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ" (בראשית לג יא) בתי"ו במקום ה"א הוּבְאָה, וכן "וְקָרָאת אֶתְכֶם" (דברים לא כט) ואחרים זולת אלה כמו שכתבנו בטור הראשון במלת פָּעֲלָה (לעיל ז ע"ב).

העתידים: אוּבָא, יוּבָא, תּוּבָא, נוּבָא, יוּבְאוּ, תּוּבְאוּ, תּוּבָא, תּוּבְאִי, תּוּבָאנָה.

תוכן העניינים

ספר מכלול

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה