אור ברסלב

ספר מכלול· רבנו דוד קמחי [הרד"ק]

פעלים

הקדמת המחבר

שער הפעלים

בנין הפעלים יבנה בשמונה טורים

הטור האחד הוא בנין הקל

והוא יסוד הפעלים. ונקרא כן, כי לא נוסף בו אות על האותיות היסודיות כי אם לשמש לצורך בנינו, לנמצא ולנסתר ולמדבר-בעדו ולנקבה ולרבים ולרבות; והאות המשמשת אינה תוספת, אחר שהיא לצורך השמוש ולהורות על הנדבר; אבל הה"א והמ"ם הנוספות בבנין הִפְעִיל וכן בשאר הבנינים, ההיא תקרא תוספת, כי אינם מורות על הנדבר ואינם משמשות, רק הם להכרת הבנין.

והנדברים הם בשלשה דרכים: נסתר, נמצא, מדבר-בעדו. ומנהג הלשון הוא לדבר בהם כאחד לפעמים, כמו "שִׁמְעוּ עַמִּים כֻּלָּם" (מיכה א ב), "וְאוּלָם כֻּלָּם תָּשֻׁבוּ וּבֹאוּ נָא" (איוב יז י), "לְכֻלָּם וּלְסַרְנֵיכֶם" (ש"א ו ד), "כִּי יֵבֹשׁוּ מֵאֵילִים אֲשֶׁר חֲמַדְתֶּם" (ישעיהו א כט), "הֱיֵה זְרֹעָם לַבְּקָרִים אַף יְשׁוּעָתֵנוּ בְּעֵת צָרָה" (ישעיהו לג ב) והדומים להם. ועוד נכתבם בנחי הלמ"ד בשרש מחה לקמן קכ ב.

ואבני הטור הזה שלשים ושנים כמספר נתיבות החכמה

האבן הראשה

היא בת שלש אותיות יסודיות, והמשל לך מלת פָּעַל, כי היא בת שלש אותיות לבד, כי הנח שבין הפ"א והעי"ן איננו יסודי כי אם להרחיב המוצא, כי לא תוכל להוציא שתי אותיות בתנועה אחת מבלתי נח ביניהם אם לא תדגש השנית,1 וזה לא יתכן להדגש2, כי על כן נקרא 'קל', כי כל אות דגושה יכבד עליך מוצאה, אך מבלי דגש תוציאנה בנחת ובקלות מבלי עמל. והנה לך עדים נאמנים על הנח שבין הפ"א והעי"ן כי איננו יסודי: העתידים שהם אֶפְעַל, יִפְעַל, כי הפ"א בשוא, וכן כלם, כי אבד הנח בהם, ואלו היה יסודי היה קיים, והיינו אומרים אֱפָעַל, יְפָעַל, הפ"א בקמץ. הנה לך כי אבן הראשה בת שלש אותיות יסודיות. ויש פעלים שתנוח אחת מהם או תחסר, והנני עתיד לבאר האבנים אבני גזית אחרי אבנים שלמות.

ותצא אבן הראשה על ג' פנים

האחד פָּעֵל, שיהיה הפ"א בקמץ-גדול והעי"ן בקמץ-קטן, כמו "כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב" (בראשית לד יט), "כִּי לֹא חָמֵץ" (שמות יב לט); וכן לרבים בהפסק: "חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵ֑לּוּ" (שופטים ה ז),3 ודגש הלמ"ד לתפארת המלה.

כי כן דרך העבריים לחזק קריאת האותיות בדגש לתפארת הקריאה בהפסק הטעמים. וכן "וּרְעֵבִים חָדֵ֑לּוּ" (ש"א ב ה), "וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵ֔לּוּ" (ירמיהו ט ד), "לִי שָׁמְעוּ וְיִחֵ֑לּוּ" (איוב כט כא), "לְשׁוֹנָם בַּצָּמָא נָשָׁ֑תָּה" (ישעיהו מא יז), "לְמַעַן הֱיֵה לָהּ בָּרָק מֹרָ֑טָּה" (יחזקאל כא טו), "וְהִיא מֹרָ֔טָּה" (יחזקאל כא טז).

וכן דרכם לחזק קריאת האותיות בדגש לתפארת הקריאה גם בלא הפסק, והוא שתהיה האות שוָאית, כמו "מִקְּדָשׁ" (שמות טו יז), "וָאֶכְּרֶהָ לִי" (הושע ג ב), "וּבְעַצְּבַת לֵב" (משלי טו יג), "וכל עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ" (ישעיהו נח ג), "נִצְּרָה עַל דַּל שְׂפָתָי" (תהלים קמא ג), "נִצְּרֶהָ כִּי הִיא חַיֶּיךָ" (משלי ד יג), "וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ" (שמות ב ג), "יָצָא קֶרֶן אַחַת מִצְּעִירָה" (דניאל ח ט), "נָנוּסָה וּנְתַקְּנֻהוּ מִן הָעִיר" (שופטים כ לב), "בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ" (ש"א א ו), "וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ" (ויקרא כה ה), "מִנְּזָרַיִךְ כָּאַרְבֶּה" (נחום ג יז), "עִשְּׂבוֹת הָרִים" (משלי כז כה), "עִקְּשׁוּת פֶּה" (משלי ד כד), "עִקְּבֵי סוּס" (בראשית מט יז), "עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ" (תהלים פט נב), "וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָעוּ" (תהלים עז כ), "וְכָל קַשְּׁתֹתָיו דְּרֻכוֹת" (ישעיהו ה כח), "וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה" (תהלים לז טו), "הִשְׁבַּתָּ מִטְּהָרוֹ" (תהלים פט מה), "בְּנוֹת מְלָכִים בִּיקְּרוֹתֶיךָ" (תהלים מה י), "וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים" (בראשית מט י), "אִם יִקְּרֵךְ עָוֹן" (ש"א כח י), "מִקְּרֵה לָיְלָה" (דברים כג יא), ויתכן שהמ"ם לשמוש ודגש הקו"ף לחסרון נו"ן מִן, "וּבְהַמְּרוֹתָם תָּלַן עֵינִי" (איוב יז ב), "חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קהלת ז כט), "וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם" (עמוס ה כא), אלה הם שהדגש בהם לתפארת הקריאה.

ובא "אָז לָחֶ֣ם שְׁעָרִים" (שופטים ה ח) עי"ן-הפֹעל בסגול שלא כמשפט, כי היה משפטו בצרי, כמו "כִּי חָפֵץ" (בראשית לד יט), "כִּי לֹא חָמֵץ" (שמות יב לט), יהיה פֹעל-עבר או שם, והסגול בא שלא כמנהג כי לא מצאנו לו שני.

ובא שם-התֹאר על משקל זה: "כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה" (תהלים ה ה), "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ" (דברים טז ג).

והשני פָּעֹל, שיהיה הפ"א בקמץ-גדול והעי"ן בחולם, כמו "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא" (שמות מ לה), "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף" (בראשית מה א), "אֲשֶׁר יָגֹרְתָּ מִפְּנֵיהֶם" (דברים כח ס).

ובא קמץ-חטף תחת חולם במלה "וְיָֽכׇלְתָּ֖ עֲמֹד" (שמות יח כג) לפי שהיא מלרע מפני הו"ו.

ובהפסק: "גַּם־יָכֹ֑לְתִּי" (בראשית ל ח), "לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹ֑לוּ" (שמות ח יד), "הָרִים נָזֹֽלּוּ" (ישעיהו סג יט), ודגש הלמ"ד לתפארת המלה.

ושם-התֹאר על משקל זה: "גָּדוֹל", "קָטֹן", "רָחוֹק", "קָרוֹב".

והשלישי פָּעַל, שיהיה הפ"א בקמץ-גדול והעי"ן בפתח-גדול, כמו "וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" (בראשית לז יא), "וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים" (בראשית מ כג).

וכן בהפסק לרבים או בהעמדה, אבל תהיה העי"ן קמוצה: "אֶת־מִשְׁמֶרֶת יְיָ שָׁמָ֔רוּ" (במדבר ט כג), "בְּעִזְבוֹנַיִךְ נָתָ֑נּוּ" (יחזקאל כז יט), ודגש הנו"ן לתפארת המלה.

וכן "לְשׁוֹנָם בַּצָּמָא נָשָׁ֑תָּה" (ישעיהו מא יז) והדגש לתפארת המלה, כי לא ידגש נָשָׁתָה כמו שָׁמָרָה, זָכָרָה, בהפסק, ומבלי הפסק: "נָשְׁתָ֥ה גְבוּרָתָם" (ירמיהו נא ל).

ושם-התֹאר על משקל זה, אבל ישתנה, כי הוא כֻלו קמץ, כמו "חָכָם", "רָשָׁע", "סָכָל". וכן "עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ" (בראשית ח יא) שם-תֹאר, כלומר טָרוּף בפיה.

והפֹעל העובר חציו קמוץ וחציו פתוח, ואם בסוף-פסוק או באתנח כֻלו קמוץ, כמו "פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר" (בראשית כא א), "וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב" (תהלים א א) וכן כֻלם.

ובשלשת הספרים, המקל השלישי לזרקא שהוא במקום סגולה בשאר הספרים יש לו משפט אתנח וסוף-פסוק, כמו "חָנֵּ֥נִי יְהֹוָה֘ כִּ֤י אֻמְלַ֫ל אָ֥נִי" (תהלים ו ג), "בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘ אֶשְׁכְּבָ֪ה וְאִ֫ישָׁ֥ן" (תהלים ד ט).

ובא "הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַ֑ל" (ישעיהו לג ט) בפתח אתנח. וכתב רבי יעקב בן אלעזר בספר השלם שחבר, כי בא בפתח לפי שאִלו היה בלא הפסק היה קָמֵל בצרי כמו "קָנֶה וָסוּף קָמֵלוּ" (ישעיהו יט ו), והוסב לפתח מפני ההפסק, אבל אם היה מגזרת פָּעַל בפתח היה באתנח קמץ. וכן כתב רבי יונה, וכתב כי זה הטעם בכל מקומות שנמצא פתח באתנח וסוף-פסוק בשמות ובפעלים שהיו בלתי האתנח בצרי, וכל אשר הם מגזרת פָּעֵל בצרי ישוב פתח באתנח וסוף-פסוק, ואשר הם מגזרת פָּעַל בפתח ישוב קמץ באתנח וסוף-פסוק. וכן דעת רוב המדקדקים, אבל ראיתי כי רבי יונה יחס זה הטעם אליו ואמר כי הוא חדשהו ולא קדמהו אדם בו.

"וְשָׁם שָׁפָ֣ט אֶת יִשְׂרָאֵל" (ש"א ז יז), "אַרְיֵה שָׁאָ֖ג" (עמוס ג ח), "יְיָ מָ֭לָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים" (תהלים צט א), "יְיָ מָ֭לָךְ תָּגֵל הָאָרֶץ" (תהלים צז א), "יְיָ מָלָךְ֘ גֵּאוּת לָבֵשׁ" (תהלים צג א), "כִּי הוּא טָרָ֖ף" (הושע ו א), "רָשָׁע יִרְאֶה וְכָעָ֗ס" (תהלים קיב י), "עָשָׂה יְיָ אֲשֶׁר זָמָ֗ם" (איכה ב יז), "כַּאֲשֶׁר זָמָם",4 "עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר־שָׁגָ֛ג" (ויקרא ה יח), "וְהֵשִׁיב אֶת־הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָ֗ל" (ויקרא ה כג), "וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָ֗ד" (יהושע י יג), "כִּי יְיָ צְבָאוֹת יָעָ֖ץ" (ישעיהו יד כז), ורבי יונה (הרקמה שער ל) הביא גם כן "דָּבָ֥ק שְׁלֹמֹה לְאַהֲבָה" (מ"א יא ב), ולא מצאתיו כן בכל הספרים המדוייקים כי אם במקצת, כל אלה נכרים באו, שהם פעלים עוברים ואינם בהפסק, והם קמוצים.

וגם באו בזקף קמוצים, כי גם הזקף יש לו משפט ההפסק במקומות רבים:5 "לַחְמוֹ לְרָעֵב נָתָ֔ן" (יחזקאל יח טז), "חֲבֹל לֹא חָבָ֔ל" (שם), "וְתַרְבִּית לֹא לָקָ֔ח" (שם פסוק יז), "אֶת בְּכֹרָתִי לָקָ֔ח" (בראשית כז לו), "אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁ֔ק" (ויקרא ה כג), "הוּא זִמּוֹת יָעָ֔ץ" (ישעיהו לב ז), "וַתְּלַהֲטֵהוּ מִסָּבִיב וְלֹא יָדָ֔ע" (ישעיהו מב כה), "וְאֶת כָּל רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָ֔שׁ" קדמאה דפסוקא (בראשית לא יח), "כָּרַע נָפָ֔ל" תנינא דפסוקא (שופטים ה כז), "קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָ֔ד" (ירמיהו יז יא), "וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר מָרָ֔ד" (דה"ב לו יג), "כִּי לֵאלֹהֵי אָבִיו דָּרָ֔שׁ" (דה"ב יז ד), "הַצַּדִיק אָבָ֔ד" (ישעיהו נז א), "אִם יוֹעֲצֵךְ אָבָ֔ד" (מיכה ד ט), "מִשְׁקַל נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר שָׁאָ֔ל" (שופטים ח כו), "אֶל הֶהָרִים לֹא אָכָ֔ל" (יחזקאל יח ו), "עַל הֶהָרִים לֹא אָכָ֔ל" (יחזקאל יח טו), "אֶל הֶהָרִים אָכָ֔ל" (יחזקאל יח יא),6 "אֶת הָעִיר אֲשֶׁר שָׁאָ֔ל" (יהושע יט נ), "וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָ֔ב" (ישעיהו נח ב), "דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָ֔ךְ" (ויקרא יז ד), "וְלֹא כְמׇשְׁלוֹ אֲשֶׁר מָשָׁ֔ל" (דניאל יא ד), "וְגַם דַּם הַנָּקִי אֲשֶׁר שָׁפָ֔ךְ" (מ"ב כד ד), "גְּזֵלוֹת גָּזָ֔ל חֲבֹל לֹא יָשִׁיב" (יחזקאל יח יב), "בְּנֶפֶשׁ אָחִיו אֲשֶׁר הָרָ֔ג" (ש"ב יד ז).

אל כל אשר תהיה שמה האבן על אחת משלשה פנים אלו שזכרנו – פָּעֵל, פָּעוֹל, פָּעַל – תורֶה על יחיד נסתר שפעֻלתו היתה לזמן עבר.

וקריאת המלה מלרע: "מִֽי־פָעַ֣ל וְעָשָׂה" (ישעיהו מא ד), "אָמַר יְיָ". וכשתבא בסמוך למלה זעירא או למלה שהיא מלעיל,7 תהיה גם היא מלעיל, כמו "עָלֵימוֹ אָ֣בַד כָּֽלַח" (איוב ל ב), "וְשָׁ֥אַל ל֛וֹ" (במדבר כז כא), "וְקָ֥רָא ב֖וֹ" (דברים יז יט), "קָ֣רָא לָ֑יְלָה" (בראשית א ה), "וְכָ֣לָה זַ֔עַם" (ישעיהו י כה), "וְלֹא־הָ֥יָה מַ֖יִם" (במדבר כ ב), "וְנָשָׂא עָנָף וְעָ֣שָׂה פֶ֔רִי" (יחזקאל יז כג).

וכבר באו מהם על זה הדרך מלרע: "מִי־בָרָ֣א אֵ֔לֶּה" (ישעיהו מ כו), "וַיִּיבַשׁ הַנָּחַל כִּי לֹֽא־הָיָ֥ה גֶ֖שֶׁם" (מ"א יז ז), "בַּעֲבוּר הָאֲדָמָה חַתָּה כִּי לֹא־הָיָ֥ה גֶ֖שֶׁם בָּאָרֶץ" (ירמיהו יד ד), "כִּי לֹֽא־הָיָ֖ה דֶּֽשֶׁא" (ירמיהו יד ה), "וְלֹא־הָיָ֥ה לֶ֖חֶם לְעַם הָאָרֶץ" דירמיה (נב ו), ודמלכים (מ"ב כה ג) פליגין עליה.

ודסמיך למלה זעירא: "הָיָ֣ה אִישׁ֩ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו" (מ"ב ה א), ובמקצת ספרים הוא מלעיל. וכן מלרע: "וְהָיָ֥ה צֶ֖דֶק" (ישעיהו יא ה עי"ש), "וְאָמַ֣ר אָ֑פֶס וְאָמַ֣ר הָ֔ס" (עמוס ו י), "בַּל־לָמַ֣ד צֶ֔דֶק" (ישעיהו כו י), "אֲשֶׁר לֹֽא־נָשַׁ֖ק לֽוֹ" (מ"א יט יח), "אֲשֶׁר־נָטַ֥ע כֶּ֙רֶם֙" (דברים כ ו), "נָטַ֥ע אֹ֖רֶן" (ישעיהו מד יד), "אָתָ֥ה בֹ֖קֶר" (ישעיהו כא יב), "וְאָכַ֨ל לֶ֧חֶם לְפָנָיו תָּמִיד" (ירמיהו נב לג), "מִֽי־יָצַ֥ר אֵ֖ל" (ישעיהו מד י), "וְלֹֽא־יָסַ֥ף ע֖וֹד לְדַעְתָּהּ" (בראשית לח כו).8 אבל "וְלֹא־יָ֤סַף עוֹד֙ מַלְאַךְ יְיָ" (שופטים יג כא) הוא מלעיל.

וגם באו מלעיל בלתי סמיכות מלה זעירא או מלה שהיא מלעיל: "הִנֵּה שָֽׂכַר־עָלֵינוּ֩" (מ"ב ז ו), "שָׁאוֹל שָֽׁאַל־הָ֠אִישׁ" (בראשית מג ז).

ומצאנוה בנו"ן נוספת: "יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ" (תהלים קיח יח), "דָּנַנִּי אֱלֹהִים" (בראשית ל ו), כי הדגש בשניהם להבלעת הנו"ן הנוספת, כן דעת קצת המדקדקים (ספר הרקמה שער ו; ספר זכרון עמ' 9). ויתכן שהדגש באלה לתפארת הקריאה ולא לחסרון נו"ן, והוא הנכון.

והשנית

בת ארבע אותיות עם התי"ו הנוספת בסופה, להורות על יחיד נמצא שפעֻלתו לזמן עבר. והנמשל פָּעַלְתָּ, הפ"א קמוצה והעי"ן פתוחה וכן התי"ו קמוצה והוא מלעיל.

וכן כל פָּעַלְתָּ ופָּעַלְתִּי ופִּעַלְתָּ ופִּעַלְתִּי והִפְעַלְתָּ והִפְעַלְתִּי ופּוֹעַלְתָּ ופּוֹעַלְתִּי, (והנפעלים הם) נִפְעַלְתָּ ונִפְעַלְתִּי ופֻּעַלְתָּ ופֻּעַלְתִּי והׇפְעַלְתָּ והׇפְעַלְתִּי והִתְפָּעַלְתָּ והִתְפָּעַלְתִּי, כֻלם מלעיל: "אָמַ֙רְתִּי֙ הִנֵּנִי" (ישעיהו סה א), "אֲנִי יְיָ דִּבַּ֒רְתִּי֒" (במדבר יד לה), "שִׁבַּ֖רְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים" (תהלים עד יג), "הִסְתַּ֨רְתִּי פָנַי" (ישעיהו נד ח), "הִשְׁמַ֚דְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי" (עמוס ב ט), "הִרְכַּ֥בְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ" (תהלים סו יב), "וְאֶת הַנְּעָרִים יוֹדַ֔עְתִּי" (ש"א כא ג), "בִּי נִשְׁבַּ֖עְתִּי" (בראשית כב טז), "הָשְׁבַּ֑רְתִּי קָדַרְתִּי" (ירמיהו ח כא עי"ש), "פֻּקַּ֖דְתִּי יֶתֶר שְׁנוֹתָי" (ישעיהו לח י), "הִ֝תְעַבַּ֗רְתָּ עִם מְשִׁיחֶךָ" (תהלים פט לט), כֻלם מלעיל והעי"ן פתוחה.

וכשתכנס עליהם וא"ו השימוש ישובו מלרע ברוב: "וְשָׁמַרְתָּ֞ אֶת חֻקָּיו" (דברים ד מ), "וּבָחַרְתָּ֙ בַּחַיִּים" (דברים ל יט), "וּפָקַדְתִּ֨י עֲלֵיהֶם" (ירמיהו טו ג), "וְאָכַלְתָּ֣ אֶת כָּל הָעַמִּים" (דברים ז טז), "וְנָתַתִּ֥י גִשְׁמֵיכֶם" (ויקרא כו ד), "וְשָׁכַנְתִּ֥י בְתוֹכֵךְ" (זכריה ב יד), "וְדִבַּרְתִּ֚י מִשְׁפָּטַי" (ירמיהו א טז), "וְקַמְתָּ֙ וְדִבַּרְתָּ֣" (ירמיהו א יז), "וְהִזְהַרְתָּ֣ה אֶתְהֶם" (שמות יח כ), "וְהַעְתַּרְתִּ֣י אֶל יְיָ" (שמות ח כה), "וְהִשְׁקִיתָ֥ אֶת הָעֵדָה" (במדבר כ ח), "וְהִכִּיתָ֥ אֶת כָּל זְכוּרָהּ" (דברים כ יג), "וְהִכִּיתָ֜ה אֶת עֲמָלֵק" (ש"א טו ג), "וְהַעֲלֵיתָ֖ אֶת נֵרֹתֶיהָ" (שמות מ ד), "וְצִפִּיתָ֚ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר" (שמות כה יא), "וְצִוִּיתָ֥ה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם" (במדבר כז יט), "וְנִ֨שְׁמַרְתָּ֔ מִכֹּל דָּבָר רָע" (דברים כג י), "וְהִתְגַּדִּלְתִּי֙ וְהִתְקַדִּשְׁתִּי" (יחזקאל לח כג).

ויבאו עם הו"ו מלעיל ויורו לעָבַר רובם: "וְאָכַ֤לְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם" (ויקרא י יט), "וְדִבַּ֙רְתִּי֙ עַל הַנְּבִיאִים" (הושע יב יא), "הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַ֙פְתִּי֙" (קהלת א טז), "וּפֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַ֑בְתִּי וְ֝תָפַ֗שְׂתִּי שֵׁם אֱלֹהָי" (משלי ל ט), "וְהִכִּ֣יתָ בַצּוּר" (שמות יז ו), "וְעָבַ֣דְתָּ לּוֹ אֶת הָאֲדָמָה" (ש"ב ט י), "וְלָקַ֣חְתִּי אָנִי מִצַּמֶּרֶת הָאֶרֶז הָרָמָה וְנָתָ֑תִּי" (יחזקאל יז כב).

ואשר למ"ד-הפֹעל נחה בהם מן הקל כֻלם מלעיל, עם הו"ו וזולתה:9 "וְנָשָׂ֥אתִי לְכָל הַמָּקוֹם" (בראשית יח כו), "וּמָצָ֩אתָ֩ שְׁנֵי אֲנָשִׁים" (ש"א י ב), "וְנָשָׂ֜אתָ הַמָּשָׁל הַזֶּה" (ישעיהו יד ד), "וְעָשִׂ֜יתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו" (שמות כט לה), "וּבָנִ֨יתָ מִזְבֵּחַ" (שופטים ו כו), "וְקָנִ֥יתָ בַקְבֻּק" (ירמיהו יט א), "וְרָאִ֙יתָ֙ בַּשִּׁבְיָה" (דברים כא יא).

ובא אחד מלרע: "וְאָפִיתָ֣ אֹתָהּ" (ויקרא כד ה). וכן "וְחָצִיתָ֙ אֶת הַמַּלְקוֹחַ" (במדבר לא כז) בפשט אחד לבד לקריאת בן-נפתלי, ולקריאת בן-אשר הוא מלעיל בשני פשטין. וכן "וְעָשִׂיתָ֣ עֲטָרוֹת" (זכריה ו יא) לבן-נפתלי הוא מלרע.

וכשיהיו השלמים בהפסק יהיו לעולם מלעיל בו"ו ובזולתה, והעי"ן קמוצה: "לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָֽלְתָּ" (בראשית ג יא), "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָֽׁבְתָּ" (דברים ח יב), "מִמִּי נָעָ֑מְתָּ" (יחזקאל לב יט), "וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָֽלְתִּי" (בראשית לא לח) וכן רבים בקמץ.

וכבר באו מהם בהפסק בפתח: "הִנֵּה נָא זָקַ֑נְתִּי" (בראשית כז ב), "וַאֲנִי זָקַֽנְתִּי" (בראשית יח יג), "נֶאֶסְפוּ עָלַי נֵכִים וְלֹא יָדַ֑עְתִּי" (תהלים לה טו), "לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא אָכַֽלְתִּי" (נחמיה ה יד), "לְפָנִים הָאָרֶץ יָסַ֑דְתָּ" (תהלים קב כו), "וְכִסְאוֹ לָאָרֶץ מִגַּֽרְתָּה" (תהלים פט מה), "וַאֲנִי אֵלֶיךָ יְיָ שִׁוַּ֑עְתִּי" (תהלים פח יד), "וְעָרִים נָתַ֑שְׁתָּ" (תהלים ט ז), "כִּי אֲנִי בְּתֻמִּי הָלַ֑כְתִּי" (תהלים כו א), "עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַ֑רְתִּי" (משלי כד ל), "וּפֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַ֑בְתִּי" (משלי ל ט), "אַחַת הִיא עַל כֵּן אָמַ֑רְתִּי" (איוב ט כב), "כִּי אָמַר אִיּוֹב צָדַ֑קְתִּי" (איוב לד ה), "עַד כֵּן לֹא הִגַּֽדְתִּי" (נחמיה ב טז), "כָּל פִּקּוּדֵי כֹל יִשַּֽׁרְתִּי" (תהלים קיט, קכח עי"ש), "אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַֽפְתָּ" (ש"א יז מה), "בִּשְׂפָתַי סִפַּ֑רְתִּי" (תהלים קיט יג), "וְלִי לֹא הִגַּ֑דְתָּה" (שופטים יד טז), "מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּ֑לְתִּי" (תהלים קיט צט), "כָּל אַנְחָתָה הִשְׁבַּֽתִּי" (ישעיהו כא ב), "פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַֽתִּי" (בראשית יט יט), "הֵידָד הִשְׁבַּֽתִּי" (ישעיהו טז י), "וְתִקְוַת אֱנוֹשׁ הֶאֱבַֽדְתָּ" (איוב יד יט), "וְאֶת־עֲמָלֵק הֶחֱרַֽמְתִּי" (ש"א טו כ), "עַל־כֵּן אֶמְאַס וְנִחַ֑מְתִּי" (איוב מב ו), "וְכָל דְּרָכַי הִסְכַּֽנְתָּה" (תהלים קלט ג). וכן על פי המסורת כל "שִׁבַּרְתָּ" ו"שִׁבַּרְתִּי" ו"דִּבַּרְתָּ" ו"דִּבַּרְתִּי" ו"הִצַּלְתָּ" ו"הִצַּלְתִּי" פתחין באתנח וסוף-פסוק.

ופעמים יכתב בה הנח שאחרי התי"ו הנוספת, כמו "הִסְכַּנְתָּה" (תהלים קלט ג), "מִגַּרְתָּה" (תהלים פט מה), "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי" (בראשית ג יב), "אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ" (בראשית כא כג) וזולתם רבים.

והשלישית

בת חמש אותיות עם התי"ו והיו"ד הנוספות, להורות על יחיד מדבר-בעדו או יחידה מדברת-בעדה שפעֻלתם לזמן עבר; והנמשל פָּעַלְתִי, הפ"א קמוצה והעי"ן פתוחה.10

והרביעית

בת ארבע אותיות עם הו"ו הנוספת בסופה, להורות על רבים זכרים או נקבות נסתרות שפעֻלתם לזמן עבר; והמשל פָּעֲלו, קמוץ הפ"א, והעי"ן בשוא-ופתח, כמו "כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי" (ירמיהו ב ה), "וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ" (שמות יב ו).

ואם בהפסק העי"ן בקמץ: פָּעָלוּ, באתנח וסוף-פסוק וזקף. ופעמים בא עם הטרחא: "אִם לְשָׁלוֹם יָצָ֖אוּ… וְאִם לְמִלְחָמָה יָצָ֖אוּ" (מ"א כ יח), "עַד יַעְזֵר נָגָ֖עוּ" (ישעיהו טז ח) וזולתם. וכן בשלשת הספרים הנעימה הסמוכה לסוף-פסוק דינה כמו הטרחא ופעמים קמוצה, כמו "בְּרֶשֶׁת זוּ טָ֝מָ֗נוּ" (תהלים ט טז). וכן עם התביר: "כִּי מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָ֛אוּ" (ירמיהו ט ב).

וכאשר הוא מגזרת פָּעֵל שהעי"ן בקמץ-קטן, כן בהפסק העי"ן בקמץ-קטן, כמו "(ו)מֵאֲרָיוֹת גָּבֵֽרוּ" (ש"ב א כג), "לֵאמֹר שָׁמֵ֑מוּ" (יחזקאל לה יב), "וְאֹיְבַי חַיִּים עָצֵ֑מוּ" (תהלים לח כ), "וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵֽעוּ" (דברים כו יב).

וכן לגזרת פָּעוֹל בהפסק בחולם: "לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹ֑לוּ" (שמות ח יד).

ומצאנוה בנו"ן נוספת: "אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן" (דברים ח טז), "צָקוּן לַחַשׁ" (ישעיהו כו טז).

ופעמים יפול כנוי הרבים על אחד מהם, כמו "וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ" (שמות כא כב) – ונגף אחד מהם; "כִּי אִם יִפֹּלוּ" (קהלת ד י) – אם יפול אחד מהם; וכן "בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן" (ויקרא כ יד) – את אחת מהן, והיא אשר לקח בעבֵרה; וכן "בִּשְׁתַּיִם תִּתְחַתֵּן בִּי הַיּוֹם" (ש"א יח כא) – באחת משתים; "אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה" (יונה א ה) – אל אחת מהירכתים; "וַיִּקָּבֵר בְּעָרֵי גִלְעָד" (שופטים יב ז) – באחת מערי גלעד; "וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת" (זכריה ט ט) – בן אחת מהאתונות, והדומים להם. וכן "עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ" (דברים ו ט) – על אחת מהמזזות, לפי הקבלה (ראה ספרי שם).

וכאשר יבוא לשון יחיד על רבים או לשון רבים על יחיד, הוא דרך קצרה, והוא מנהג הלשון הנוהג בהרבה מקומות, כמו "וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ" (יהושע ב ד), "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" (שמות י ג), "וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים" (אסתר ט כג), "עָדָיו יָבוֹא וְיֵבֹשׁוּ" (ישעיהו מה כד), "וַיִּקְרְאוּ אֶל שֹׁעֵר הָעִיר וַיַּגִּידוּ לָהֶם" (מ"ב ז י), רוצה לומר 'אל כל שוער', והם היו רבים, כמו שאומר "לָהֶם", וכן "וַיּקְרָא הַשֹּׁעֲרִים" (מ"ב ז יא), "וַיּוּשַׁב אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן" (שמות י ח), "וְצַדִּיקִים כִּכְפִיר יִבְטָח" (משלי כח א), "וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ" (ישעיהו ה כג), "וַיָּבוֹא אֵלַי אֲנָשִׁים" (יחזקאל יד א), "נִלְכְּדָה הַקְּרִיּוֹת וְהַמְּצָדוֹת נִתְפָּשָׂה" (ירמיהו מח מא), "לֹא תִמְעַד אֲשֻׁרָיו" (תהלים לז לא), "כִּי מִצָּפוֹן יָבוֹא לָהּ הַשּׁוֹדְדִים" (ירמיהו נא מח), "וְחַטֹּאותֵינוּ עָנְתָה בָּנוּ" (ישעיהו נט יב), "וְעֵינָיו קָמָה" דעלי (ש"א ד טו), "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה" (משלי א כ) שהוא כמו תָּרוֹן, "חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה" (שופטים ה כט), "שֻׁדַּד מוֹאָב וְעָרֶיהָ עָלָה" (ירמיהו מח טו), "בָּנוֹת צָעֲדָה" (בראשית מט כב) והדומים להם.

וכן לשון רבים על יחיד: "מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ" (מ"א ה יז), "כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה" (שמות א י), "בְּרַגְלַיִם תֵּרָמַסְנָה עֲטֶרֶת גֵּאוּת" (ישעיהו כח ג), "יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה" (שופטים ה כו), "יַחְפְּרוּ בָעֵמֶק וְיָשִׂישׂ בְּכֹחַ" (איוב לט כא), "נָסוּ וְאֵין רֹדֵף רָשָׁע" (משלי כח א), "הַר גַּבְנֻנִּים" (תהלים סח טז), "מַה נִּמְלְצוּ לְחִכִּי אִמְרָתֶךָ" (תהלים קיט קג) והדומים להם.

ויש לתת טעם בהם למה באו כן, כמו שאני עתיד לבאר במלת "וַתִּצְפְּנוֹ" בשרשו בחלק הענין (ספר השורשים ערך צפן), והמשכיל יבין כל אחד ואחד לפי מקומו.

ויש שיבואו בלשון תפארת ליחיד, כמו "תָּבִינוּ וְאַחַר נְדַבֵּר" (איוב יח ב), "נֶחְשַׁבְנוּ כַבְּהֵמָה נִטְמִינוּ בְּעֵינֵיכֶם" (איוב יח ג), "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה… נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה… נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן" (שה"ש א ד), "וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל אֲחִיתֹפֶל הָבוּ לָכֶם עֵצָה מַה נַּעֲשֶׂה" (ש"ב טז כ). ויש מפרשים כן "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א כו). ואדוני אבי ז"ל פירשו כי הוא מדבר נגד ארבעה יסודות, כי אמר בשאר הבריאות "תּוֹצֵא הָאָרֶץ" (בראשית א כד), "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ" (בראשית א א), "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם" (בראשית א כ), ובאדם רצה לתת בו רוח עליונה, לפיכך אמר "נַעֲשֶׂה", וכן "בְּצַלְמֵנוּ" – הרוח בצלם עליונים והגוף בצלם תחתונים.

וכן יבא בלשון תפארת בארמי: "וּפִשְׁרֵהּ נֵאמַר קֳדָם מַלְכָּא" (דניאל ב לו) ואחרים זולתו, וכן מנהג בשאר הלשונות לדבר בלשון תפארת ליחיד.

ויש שיבא לשון יחיד על רבים והוא דרך כלל, כמו "וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר" (בראשית לב ו), "כִּי אִם הַסּוּס אָסוּר" וגומר (מ"ב ז י), "וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר" (שמות ד כ), "וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ" (שמות ח ב), "וַתְּהִי הַכִּנָּם" (שמות ח יג), "כֹּה תֹאמְרוּן לְאִישׁ יָבֵישׁ גִּלְעָד" (ש"א יא ט), "וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִגַּשׂ" (ש"א יד כד), "וִילִיד בֵּיתוֹ הֵם יֹאכְלוּ בְלַחְמוֹ" (ויקרא כב יא), "מֵאֵת בְּכוֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַח אֶת הַכָּסֶף" (במדבר ג נ), "סֹחֵר צִידוֹן עֹבֵר יָם מִלְאוּךְ" (ישעיהו כג ב), "כִּי נִשְׁמְדָה מִבִּנְיָמִן אִשָּׁה" (שופטים כא טז), "לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהׇרְגֵנוּ" (שמות ה כא), "קֶבֶר פָּתוּחַ גְּרוֹנָם לְשׁוֹנָם יַחֲלִיקוּן" (תהלים ה י), "נַפְשָׁם לֹא יְשַׂבֵּעוּ" (יחזקאל ז יט), "לֹא יִקְרְחוּ קׇרְחָה בְּרֹאשָׁם, וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ" (ויקרא כא ה). אלה והדומים להם דרך כלל בלשון יחיד ידבר על רבים, ואין באלה ובדומיהם חסרון ענין כלל.

והחמישית

בת חמש אותיות עם התי"ו והמ"ם הנוספות בסופה להורות על רבים נמצאים שפעֻלתם לזמן עבר; והנמשל פְּעַלְתֶם, הפ"א בשוא והעי"ן בפתח והתי"ו בסגול. ובחירק מקום הפתח: "וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ" (דברים יא לא), "וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם" (מלאכי ג כ), והראוי בתשלומו ופְיִשְתֶם, היו"ד בחירק. ובסגול: "הֲלֹא שְׁאֶלְתֶּם עוֹבְרֵי דָרֶךְ" (איוב כא כט), "וּשְׁאֶלְתֶּם לוֹ בִשְׁמִי לְשָׁלוֹם" (ש"א כה ה), "הִנֵּה הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם (ו)אֲשֶׁר שְׁאֶלְתֶּם" (ש"א יב יג). וכתב רבי יעקב בן אלעזר כי אלה מן שָׁאֵל, יָרֵשׁ, בצרי, כי הצרי והסגול והחירק קרובים, ויבֹא זה תמורת זה; אבל אשר הם מגזרת פָּעַל בפתח יבֹאו פתח לעולם. והוא לעולם מלרע, זולתי הו"ו ועם הו"ו.

ומצאנוה להורות על הנקבות הנמצאות: "כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי" (רות א ח), "וּבִידֵיכֶם מִלֵּאתֶם" (ירמיהו מד כה).

ונקדו פ”א פְּעַלְתֶּם ופְּעַלְתֶּן בשוא שלא עשו כן בשאר העוברים, שלא להרבות התנועות בהרגשת חמשה (תנועות) [אותיות] ושלשה מהן בתנועה, והקלו המלה ואמרו הפ"א בשוא.

והששית

בת חמש אותיות עם הנו"ן והו"ו הנוספות להורות על רבים זכרים או על נקבות מדברים-בעדם שפעֻלתם לזמן עבר; והנמשל פָּעַלְנוּ, הפ"א קמוצה והעי"ן פתוחה. והוא לעולם מלעיל, בלתי הו"ו ועם הו"ו. ואם בהפסק תהיה העי"ן קמוצה, וכן כל פָּעַלְנוּ והִפְעַלְנוּ ונִפְעַלְנוּ כֻלם משפט אחד להם. ובאו מהם בהפסק בפתח: "וַאֲמַרְתֶּם נִצַּ֑לְנוּ" (ירמיהו ז י), "מֵהַשָּׁלָל אֲשֶׁר הִצַּ֑לְנוּ" (ש"א ל כב), "וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַֽמְנוּ" (ש"א טו טו).

והשביעית

בת ארבע אותיות עם הה"א הנוספת בסופה, להורות על יחידה נסתרת שפעֻלתה בזמן עבר; והנמשל פָּעֲלָה, הפ"א קמוצה והעי"ן בשוא-ופתח. ואם בהפסק כֻלו קמוץ: "חָלָב נָתָ֑נָה" (שופטים ה כה). ואם לגזרת פָּעֵל בצרי: "צָהֲלָה וְשָׂמֵֽחָה" (אסתר ח טו).

ובאה עם התי"ו להורות על הנקבה, כמו "כִּי אָזְלַת יָד" (דברים לב לו), "וְנִשְׁכַּחַת צֹר" (ישעיהו כג טו), "וְאֵת כֹּל וְנֹכָחַת" (בראשית כ טז), "וְקָרָאת אֶתְכֶם" (דברים לא כט), "הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ" (תהלים קיח כג), "אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ" (בראשית לג יא), "וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה" (ויקרא כה כא), "וְשָׁבַת לַנָּשִׂיא" (יחזקאל מו יז). והאות שלפני התי"ו קמוצה כאשר נכתב אחריה נח, כמו "וְקָרָאת" וחבריו, וכאשר לא נכתב אחריה נח – פתח. אבל "וְעָשָת" הוא ברוב הספרים בקמץ, וכן זוכר אותה בן-נפתלי קמץ, וכן הוא משפטו קמץ, כי "וְעָשָת" משפטו וְעָשְתָה, ובנפול הה"א נשארה תנועת התי"ו בשי"ן, לפיכך נקמצה השי"ן. אבל "וְשָׁבַת לַנָּשִׂיא" התי"ו במקום ה"א, ואם היה ה"א היה קמץ, וכשהומרה הה"א בתי"ו נקדו הבי"ת בפתח, לפי שהתי"ו נח נראה.

ובא באל"ף במקום ה"א הנקבה: "עַל כֵּן גָּבְהָא קֹמָתוֹ" (יחזקאל לא ה).

ומצאנו במקומות לנקבה בלשון זכר: "אֲשֶׁר הֵבִיא שִׁפְחָתְךָ" (ש"א כה כז), "כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה" (מ"ב ג כו), "וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה" (דברים כא ג), "וְהָיָה הַנַּעֲרָה" (בראשית כד יד), "וְהָיָה הָעַלְמָה" (בראשית כד מג), "כִּי יִהְיֶה נַעֲרָה בְתוּלָה" (דברים כב כג), "וַיְהִי בִּרְכַּת יְיָ" (בראשית לט ה), ובלשון הויה יבוא זה ברוב, כי רוצה בו על הענין, "וּבָא אָלָה לִפְנֵי מִזְבַּחֲךָ בַּבַּיִת הַזֶּה" (מ"א ח לא), "פִּלֶגֶשׁ כָּלֵב מַעֲכָה יָלַד שֶׁבֶר וְאֶת תִּרְחֲנָה" (דה"א ב מח), "אֶחְבְּשָׁה לִּי הַחֲמוֹר וְאֶרְכַּב עָלֶיהָ" (ש"ב יט כז), "וּבָא עָלַיִךְ רָעָה" (ישעיהו מז יא), "וּבָא בַשָּׁנָה הַשְּׁמוּעָה" (ירמיהו נא מו), "תַּחַת הַשְּׁאֵלָה אֲשֶׁר שָׁאַל לַייָ" (ש"א ב כ), "וּתְבוּאָתִי מִכֶּסֶף נִבְחָר" (משלי ח יט), "וְדַעַת מֵחָרוּץ נִבְחָר" (משלי ח י), "וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו" (מלאכי ב ו), "תִּפְלַצְתְּךָ הִשִּׁיא אֹתָךְ" (ירמיהו מט טז), "וּזְעָקָה בַּגּוֹיִם נִשְׁמָע" (ירמיהו נ מו), "וִיאַבֵּד אֶת לֵב מַתָּנָה" (קהלת ז ז), "אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה" (שמות יא ו), "וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה" (ויקרא ב ח), "יֵעָשֶׂה מְלָאכָה" (שמות לא טו), "וּמִן הָעֲבֹדָה הַקָּשָׁה אֲשֶׁר עֻבַּד בָּךְ" (ישעיהו יד ג), "תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה" (ישעיהו יד יא), "הַמְדַבֵּר אֵלַיִךְ וַהֲבֵאתוֹ אֵלַי" (ש"ב יד י), "וַתַּעֲשִׂי הָרָעוֹת וַתּוּכָל" (ירמיהו ג ה), "וַתִּכְרָת לָךְ מֵהֶם" (ישעיהו נז ח), "תְּהִי נַעֲלָמָה" (נחום ג יא), "עַד מָתַי תָּלִין בְּקִרְבֵּךְ" (ירמיהו ד יד), "וַתָּבוֹא עַד שְׁנוֹתָיִךְ" (יחזקאל כב ד), "נְמִבְזָה וְנָמֵס" (ש"א טו ט), "וַאֲפֵלָה מְנֻדָּח" (ישעיהו ח כב), "וְאַתְּ שָׁדוּד" (ירמיהו ד ל), "שְׁבִי דוּמָם" (ישעיהו מז ה), "לְאֶבֶן דּוּמָם" (חבקוק ב יט), "וַיַּעֲבֹר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה" (מ"א כב לו), כל אלה והדומים להם אשר תמצא לשון זכר לנקבה, או לשון נקבה לזכר, כמו "וַתְּכַל דָּוִד" (ש"ב יג לט), "אָמְרָה קֹהֶלֶת" (קהלת ז כז), "אֲשֶׁר אֵין נַעֲשָׂה פִתְגָם מַעֲשֵׂה הָרָעָה מְהֵרָה" (קהלת ח יא), "עֲמַל הַכְּסִילִים תְּיַגְּעֶנּוּ" (קהלת י טו), "אֲשֶׁר אֲדַבֵּר דָּבָר וְיֵעָשֶׂה לֹא תִמָּשֵׁךְ עוֹד" (יחזקאל יב כה); לא שיהיה לשון זה נופל על זה, אלא בכל אחד מהם דבר נסתר נופל, וסמך הכתוב על המבין בהיות הדבר ההוא הנופל נזכר בענין או מובן ממנו. כמו שעשה בפסוק "לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי" (שמות לד כה), רוצה לומר: לא תשחט הזבח ולא תזרוק דמו על חמץ, ואחז המקרא דרך קצרה כי כן דרך המקרא במקומות רבים.

ופירוש "וַתְּכַל דָּוִד": 'ותכל נפש דוד', או 'אשת דוד', והוא פֹעל-יוצא. וכן אמר "תְּיַגְּעֶנּוּ" על הענין, כאילו אמר 'יִגְּעַת כסילים'. וכן אמר "נַעֲשָׂה" לשון נקבה – כי מפני מלת "אֵין" נאמר כי "נַעֲשָׂה" בינוני לנקבה, שאִלו היה נפעל עבר לזכר היה אומר 'לֹא נַעֲשָׂה', כי מלת אֵין לא תפול על העוברים כמו שאנו עתידים לבאר בחלק הענין בשרש אין בעזרת האל, ואמר "נַעֲשָׂה" לשון נקבה על "הָרָעָה" שזכר שהיא לשון נקבה. ופירוש "אֲשֶׁר הֵבִיא שִׁפְחָתְךָ", לשון "הֵבִיא" נופל על אחד מהנערים המביאים המנחה, ואמרה "שִׁפְחָתְךָ" עמו כי היא עקר ההבאה, כאילו אמרה 'נער שפחתך'. ופירוש "כִּי יִהְיֶה נַעֲרָה": כי יהיה הדבר הזה של הנערה בתולה. ובענין כנסת ישראל ידבר לשון זכר כנגד העָם ולשון נקבה כנגד הַכְּנֵסָה, והכל אחד. ופירוש "אָמְרָה קֹהֶלֶת", בעבור שכִּנָּה שלמה בשם "קֹהֶלֶת" לפי שנקהלה בו החכמה, ואמר "קֹהֶלֶת" שהוא שם לנקבה, לפי שנפשו המשכלת היא המאספת החכמה, לפיכך אמר "אָמְרָה". ופירוש "וְאֶרְכַּב עָלֶיהָ", לפי שחֲמוֹר כולל הזכר והנקבה המיוחדת בשמה אָתוֹן, לפיכך אמר "עָלֶיהָ" לפי שהיתה אתון, וקראה "חֲמוֹר" על דרך כלל. או לשון "עָלֶיהָ" על הבְּהֵמָה שהוא לשון נקבה, והחמור יקרא בְּהֵמָה. וכן "עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ" (שמות כב כה), פירוש הבֶּגֶד, ואף על פי שזכר "שַׂלְמַת רֵעֶךָ" לשון נקבה, לפי ששַׂלְמָה ובֶּגֶד אחד הם. וכן "אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה", כי הקוֹל הוא הצְעָקָה והצְעָקָה הוא הקוֹל, לפיכך אמר בלשון זכר ובלשון נקבה. וכן "כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים" (קהלת ט ט), "כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם הִוא אֲחֻזָּתָם" (ויקרא כה לג), כמו שאנו עתידים לבאר לקמן נב ב. וכן כל אחד מהם תפרש לפי מקומו, וכֻלם נכוחים למבין.

והשמינית

בת ארבע אותיות עם התי"ו הנוספת בסופה הנקודה בשוא, להורות על יחידה נמצאת שפעֻלתה לזמן עבר; והנמשל פָּעַלְתְּ, הפ"א קמוצה והעי"ן פתוחה והלמ"ד והתי"ו שואים והתי"ו דגושה.

ואם למ"ד-הפֹעל גרונית גם היא בפתח: "וְלָקַחַתְּ בְּיָדֵךְ עֲשָׂרָה לֶחֶם וְנִקֻּדִים" (מ"א יד ג), "בְּרֹב דַּרְכֵּךְ יָגַעַתְּ" (ישעיהו נז י), "הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי" (רות ב ח).

והתשיעית

בת חמש אותיות עם התי"ו והנו"ן הנוספות, להורות על רבות נמצאות שפעֻלתן לזמן עבר; והנמשל פְּעַלְתֶן, וניקודו וקריאתו כמו פְּעַלְתֶּם. ומצאנוה להורות על הזכרים: "עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה" (יחזקאל לג כו).

והעשירית

בת שלש אותיות מבלי תוספת, הפ"א נקודה בחולם והעי"ן בקמץ-קטן, להורות על יחיד נסתר או נמצא או מדבר-בעדו שפעֻלתם בזמן הוה; והנמשל פֹּעֵל, והנח שבין הפ"א והעי"ן פעם יכתב ופעם לא יכתב.

ופעמים העי"ן בחירק, כמו "אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי" (תהלים טז ה), "הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ" (ישעיהו לח ה), "הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא" (ישעיהו כט יד).

ואם למ"ד-הפֹעל גרונית11, יולד נח בקריאה בין העי"ן והלמ"ד: פּוֺתֵחַ, זוֺרֵחַ, שׁוֺמֵעַ, יוֺדֵעַ ודומיהם.

ופעמים העי"ן בפתח להקל על הקריאה, כמו "הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע" (תהלים צד ט), "לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם" (תהלים קלו ו), "וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה" (ויקרא יא ז). ובא מלת "אֹבַד עֵצוֹת" (דברים לב כח) בפתח, אף על פי שאין הלמ"ד מאותיות הגרון.

וקריאת המלה מלרע אף על פי שתסמך לה מלה זעירא או מלה שהיא מלעיל, לפי שאם תהיה המלה מלעיל תהיה העי"ן בפתח-קטן, כמו חֹדֶשׁ, קֹדֶשׁ, חֹשֶׁךְ, גֹרֶן, שֹׁרֶשׁ, חֹפֶשׁ, חֹרֶשׁ והדומים להם שהם שמות הפעלים, וידמה הפֹּעֵל לשם, וצריך להפריש ביניהם ולהבדיל כמו שענינם מובדל.

אבל בנחי הלמ"ד שהלמ"ד שלהם ה"א, שהוא נקוד גם כן בסגול כשהוא מלרע, ואף על פי שיש מהם בצרי, לא ישוב סגול בשובו מלעיל כמו השלמים, ועוד כי אין דרך לטעות בהם, כי לא נמצאו בנחי הלמ"ד שמות מלעיל במשקל הבינוני, לפיכך יבא מלעיל בהסמכו למלה זעירא או למלה שהיא מלעיל, כמו "וַיְהִי בֹּ֣נֶה עִ֔יר" (בראשית ד יז), "בֹּ֣נֶה חַ֔יִץ" (יחזקאל יג י), "עֹ֥שֵׂה פֶֽלֶא" (שמות טו יא), "עֹ֥שֶׂה חָֽיִל" (במדבר כד יח), "כָּל־רֹ֥עֵה צֹֽאן" (בראשית מו לד).

וכן הפעלים שהלמ"ד שלהם אל"ף שהם נקודים צירי לעולם זולתי אחדים נמצאו בסגול, לא ישוב בסגול בשובו מלעיל, ויהיה מלעיל בהסמכו למלה זעירא או למלה שהיא מלעיל, כמו "וּב֣וֹרֵא רָ֑ע" (ישעיהו מה ז), "הִנְנִי רֹ֣פֶא לָ֔ךְ" (מ"ב כ ה). אבל "וּבוֹרֵ֣א חֹ֔שֶׁךְ" (ישעיהו מה ז) מלרע.

ואם יהיה בשלמים מלעיל יהיה מאריך גם כן בעי"ן-הפֹעל להעמיד הצרי, כמו "וָאֲבַקֵּשׁ מֵהֶם אִישׁ גֹּֽדֵֽר־גָּדֵר֩" (יחזקאל כב ל עי"ש).

ומצאנוהו בה"א נוספת בסופה: "כְּמוֹ תַנּוּר בֹּעֵ֖רָה" (הושע ז ד), לפי שהמלה מלעיל נֹאמר כי הה"א נוספת ולא באה סימן לנקבה, ועוד, כי תַּנּוּר מצאנוהו בלשון זכר: "תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ" (ויקרא יא לה).

וכן בשמות: "לַיְלָה", "נַ֣חְלָה מִצְרָיִם" (במדבר לד ה), "נַ֝֗חְלָה עָבַר עַל נַפְשֵֽנוּ" (תהלים קכד ד), "אַ֣רְצָה מִצְרָיִם" (שמות ד כ), "הַשָּֽׁעְרָה" (דברים כב טו), "הֶחָ֑דְרָה" (שופטים טו א), "הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּֽגְבָּה" (בראשית יב ט), "בְּטֶרֶם יָבֹא הַחַ֔רְסָה" (שופטים יד יח), "מִלִּפְנֵי הַשַּׁעַר הַתַּחְתּ֜וֹנָה" (יחזקאל מ יט), "וְאֶת־מְבוֹא הַמֶּלֶךְ הַֽחִיצ֔וֹנָה" (מ"ב טז יח), "הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵֽבָה" (שמות ג א), "וַיָּבֹא דָוִד נֹ֔בֶה" (ש"א כא ב), "וּדְדָ֖נֶה בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ" (יחזקאל כה יג) והדומים להם שהם מלעיל, הה"א נוספת.

ותבֹא גם בתוספת יו"ד, כמו "שֹׁכְנִי סְנֶה" (דברים לג טז), "חֹצְבִי מָרוֹם קִבְרוֹ חֹקְקִי בַסֶּלַע" (ישעיהו כב טז), "הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם" (תהלים קכג א), "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה" (בראשית מט יא), "עֹזְבִי הַצֹּאן" (זכריה יא יז); וכן "מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ" (תהלים קא ה), "מְקִימִי מֵעָפָר דָּל" (תהלים קיג ז), "מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת" (תהלים קיג ט), "הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת" (תהלים קיג ה-ו), היו"ד בהם נוספת.

וכן בשמות: "בְּנִי אֲתֹנוֹ" (בראשית מט יא), "אֲדֹנִי צֶדֶק" (יהושע י א), "מַלְכִּי צֶדֶק" (תהלים קי ד).

והעשתי עשרה

בת חמש אותיות עם היו"ד והמ"ם הנוספות, להורות על רבים זכרים נסתרים או נמצאים או מדברים-בעדם שפעֻלתם לזמן הוה, והנמשל פּוֹעֲלִים.

ואם בסמוך, תסור המ"ם ותשאר היו"ד ולמ"ד-הפֹעל נקודה בצרי, כמו "פֹּעֲלֵי אָוֶן" (תהלים צב י), "שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ" (במדבר ג כח). והוסרה היו"ד מהמכתב ונשארה במבטא בפגישת שני יו"דין: "וְקוֹיֵ יְיָ" (ישעיהו מ לא), וכן "בְּלוֹיֵ סְחָבוֹת וּבְלוֹיֵ מְלָחִים" (ירמיהו לח יא), והיו"ד והמ"ם שהם סימן הרבים נפלו מהם.

ופעמים יפילו המ"ם ותשאר היו"ד בלתי הסמיכות: "מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר… מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף" (ישעיהו ה יא), "אֹהֲבֵי לָנוּם" (ישעיהו נו י), "יוֹרְדֵי אֶל אַבְנֵי בוֹר" (ישעיהו יד יט), "וְאֶת הַלְוִיִּם מְשָׁרְתֵי אֹתִי" (ירמיהו לג כב), "עַד אָנָה תְּשִׂימוּן קִנְצֵי לְמִלִּין" (איוב יח ב), "הַשְּׁכוּנֵי בָאֳהָלִים" (איוב ח יא), "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא" (תהלים פד ז), "גְּמוּלֵי מֵחָלָב עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם" (ישעיהו כח ט), "לִנְבִיאֵי מִלִּבָּם" (יחזקאל יג ב), "הַאֱלֹהֵי מִקָּרֹב" (ירמיהו כג כג), "וְהֹלְכֵי עַל דֶּרֶךְ שִׂיחוּ" (שופטים ה י) והדומים להם. ויתכן שיהיו כֻלם סמוכים על אותיות השמוש, כמו שאנו עתידים לבאר בשער המלין לקמן קצד א.

אבל מצאנום גם כן בלא אות השמוש: "חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים אֲטֻמִים" (מ"א ו ד), "נִטְעֵי נַעֲמָנִים" (ישעיהו יז י), "אַנְשֵׁי מְחֻקֶּה עַל הַקִּיר" (יחזקאל כג יד), "אַנְשֵׁי בְנֵי בְלִיַּעַל" (שופטים יט כב), "בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים" (בראשית נ כג), "בְּנֵי רְבִעִים" (מ"ב י ל), "מֵאַנְשֵׁי הַתָּרִים" (מ"א י טו), "מֵי הַמָּרִים" (במדבר ה יח), "הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן" (עמוס ו ו), "מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים" (תהלים עח מט).

ויש שיבואו בחירק כמו שיבואו עם המ"ם: "יֹשֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִשִׁי" (ש"ב כג ח), שהוא כמו הַשָּׁלִישִׁים; "שָׁמָּה נְסִיכֵי צָפוֹן כֻּלָּם וְכָל צִדֹנִי" (יחזקאל לב ל), כמו צִידוֹנִים; "לַכָּרִי וְלָרָצִים" (מ"ב יא ד), כמו לַכָּרִים; "וַתְּפַלְּטֵנִי מֵרִיבֵי עַמִּי" (ש"ב כב מד), כמו עַמִּים, וכן "הָרוֹדֵד עַמִּי תַחְתָּי" (תהלים קמד ב), "הָיִיתִי שְּׂחֹק לְכָל עַמִּי" (איכה ג יד).12

ויש שיבואו בפתח בהֵראות היו"ד, ובא כמו עם כִנוי היחיד: "וְקָרַע לוֹ חַלּוֹנָי" (ירמיהו כב יד), כמו חַלּוֹנִים; "הִנָּם כְּתוּבִים עַל דִּבְרֵי חוֹזָי" (דה"ב לג יט), כמו חוֹזִים; "וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ" (ירמיהו יז יג), כמו וְסוּרִים, ויש לפרשו שהיו"ד לכִנוי, רוצה לומר 'סורים ממני', והוא מאמר הנביא בדבר האל, כמו שימצא זה בדברי הנביאים. או יהיה מאמר הנביא על עצמו, כאילו אמר 'סורים ממני' – מהדרך הטובה אשר אני אוחז בה. וכמוהו "אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ" (יהושע א ז). "וַחֲשׂוּפַי שֵׁת" (ישעיהו כ ד), "וְאֹרְגִים חוֹרָי" (ישעיהו יט ט), "עַל כָּל אַצִּילֵי יָדַי" (יחזקאל יג יח), "יוֹצֵר גֹּבַי" (עמוס ז א), "וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר" (שופטים ה טו).

ויש שיבואו עם המ"ם לבדה בחסרון יו"ד בכתיבה: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם" (בראשית א כא), "שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם" (בראשית יז כ), "צַדִּקִים אַתֶּם" (מ"ב י ט),13 וכן כל "גּוֹיִם" שבמקרא, וכן "לְוִיִּם", חסרי יו"ד הרבים, מפני פגישת שני היו"דין, ולפי שנשתמשו בהן הרבה. וכן "וּמְשַׁכֶּלֶת גוֹיִַך" (יחזקאל לו יג), "וְגוֹיִַך לֹא תְשַׁכְּלִי עוֹד" (יחזקאל לו יד), חסרי יו"ד הרבים. וכן "וְיֶתֶר גּוֹיִ יִנְחָלוּם" (צפניה ב ט), חסר יו"ד הכִנוי מהמכתב ונשאר במבטא. וכן "כֵּאלֹהֵי גּוֹיֵ הָאֲרָצוֹת" (דה"ב לב יז עי"ש) חסר יו"ד הרבים מהמכתב ונשאר במבטא. וכן "יֶחְרְדוּ הָאִיִּן" (יחזקאל כו יח) חסר יו"ד הרבים.

וכן תחסר יו"ד הרבים פעמים עם הכינויים, כמו "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ" (שמות לג יג), "כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ" (יהושע א ח), "בִּדְרָכֶךָ חַיֵּנִי" (תהלים קיט לז), "וִיבֹאֻנִי חֲסָדֶךָ יְיָ" (תהלים קיט מא), "מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶךָ" (תהלים קיט צח), וכן "לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ" (תהלים קיט טז), והמסורת עליו: י"ג חסרים. וכן "וּמֵחֶלְבֵהֶן" (בראשית ד ד), "עַל לִבְבֵהֶן" (נחום ב ח), וכן "וְהָגִיתִי בְכָל פָּעֳלֶךָ" (תהלים עז יג), כי מפני מלת "בְכָל" ידמה שהוא לשון רבים.

ויש שיבֹאו היו"ד והמ"ם מקובצים ממלה שהיא בלשון נקבה, כמו מן "שָׁנָה" – "שָׁנִים", "חִטָּה וּשְׂעֹרָה" (דברים ח ח) – "חִטִּים וּשְׂעֹרִים" (ירמיהו מא ח), "לְבֵנָה" – "לְבֵנִים", "סְאָה סֹלֶת" (מ"ב ז א) – "שְׁלֹשׁ סְאִים" (בראשית יח ו), "פִּנָּה" – "שַׁעַר הַפִּנִּים" (זכריה יד י), "מִלָּה" – "אַחְבִּירָה עֲלֵיכֶם בְּמִלִּים" (איוב טז ד), "שִׁבֹּלֶת" – "כִּמְלַקֵּט שִׁבֳּלִים" (ישעיהו יז ה), "אֲלֻמָּה" – "מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים" (בראשית לז ז), "יוֹנָה" – "עֵינָיו כְּיוֹנִים" (שה"ש ה יב), "אֵימָה" – "עָלָיו אֵמִים" (איוב כ כה), "אֵלָה" – "אֵלִים", "יַעֲלָה" – "יְעֵלִים", "נְמָלָה" – "נְמָלִים", "דְּבוֹרָה" – "דְּבוֹרִים", "יַעֲנָה" – "יְעֵנִים", "דְּבֵלָה" – "דְּבֵלִים". וכן בפֹעל: "וְכִי אֲנַחְנוּ מְקַטְּרִים" (ירמיהו מד יט), שהוא מאמר נשים.

ויש שיבֹאו היו"ד והמ"ם לקבוץ השנים לבד והראיה בהנקדו, כמו שְׁנַיִם, שָׁמַיִם, מַיִם, כְּנָפַיִם, יָדַיִם, עֵינַיִם, אַפַּיִם, רַגְלַיִם, רֵחַיִם והדומים להם. ואם יֵאמר ביותר משנים לא יאמר אלא על הזוגות, כמו "אַרְבַּע רַגְלָיִם" (ויקרא יא כג), "וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם" (יחזקאל א ו), "שִׁבְעָה עֵינָיִם" (זכריה ג ט) – "רַגְלָיִם", "כְּנָפַיִם", "עֵינָיִם" הם זוגות.

ויש שיבואו היו"ד והמ"ם עם הסמיכות, כמו "טוּרִים אָבֶן" (שמות כח יז), "אֲמָרִים אֱמֶת" (משלי כב כא), "סִגִים כֶּסֶף הָיוּ" (יחזקאל כב יח), "אֵילִים צָמֶר" (מ"ב ג ד), "שְׁנַיִם טוּרִים רִמּוֹנִים" (דה"ב ד יג), "לְאַדִּירִים עָם" (שופטים ה יג), "בִּמְצִלְתַּיִם נְחֹשֶׁת" (דה"א טו יט), "וַיָּצַר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף" (מ"ב ה כג) והדומים להם. וב"כִּכְּרַיִם כֶּסֶף" יש בו סימן אחד לסמיכות, והוא שוא הכ"ף, כי זולת הסמיכות יאמר כִּכָּרַיִם בקמץ הכ"ף, כמו: "הוֹאֵל קַח כִּכָּרָיִם" (שם). ובדרך הזה הוא סמיכות "שְׁנֵים עָשָׂר", "שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה", כי הם סמוכים עם היו"ד והמ"ם, ויש בהם אות לסמיכות – צרי הנו"ן והתי"ו, כמו "שְׁנֵי עָשָׂר" (יהושע ג יב), "שְׁתֵּי עֶשְׂרֵה" (יהושע ד ח). ויתכן שיהיה חסר הנסמך באלה שזכרנו סמוכים עם המ"ם, ומשפטם 'אמרים אמרי אמת', 'טורים טורי אבן', 'סיגים סיגי כסף', וכן כֻלם. וכן "אֶת קוֹל הָרָצִין הָעָם" (מ"ב יא יג) – 'הרצין רצי העם'. וכן בשנים עוד עם המ"ם בסמיכות מ"ם הרבים: "מַיִם בִּרְכָּיִם" (יחזקאל מז ד), "וּמַיִם לַחַץ" (מ"א כב כז).

ויש שיבֹא הנו"ן במקום מ"ם הרבים: "לַמְחוֹת מְלָכִין" (משלי לא ג), "חִטִּין וּשְׂעֹרִים" (יחזקאל ד ט), "אֶת קוֹל הָרָצִין" (מ"ב יא יג), "וִירוּשָׁלַיִם עִיִּין תִּהְיֶה" (מיכה ג יב), "וְלֹא יַאֲמִין בַּחַיִּין" (איוב כד כב), "יֶחְרְדוּ הָאִיִּן" (יחזקאל כו יח), "וְעָלֶיהָ יִכְרְעוּן אֲחֵרִין" (איוב לא י), "כָּל שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין" (איכה א ד), "לְעַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִין" (מ"א יא לג), "לְקֵץ הַיָּמִין" (דניאל יב יג), וכן "מִלִּים" ו"מִלִּין" במ"ם ובנו"ן.

ויש שיבֹאו היו"ד והמ"ם בלשון תפארת על היחיד: "אֲדֹנִים קָשֶׁה" (ישעיהו יט ד), וכן "הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ" (בראשית מב ל), "אֲדֹנֵי הָהָר שֹׁמְרוֹן" (מ"א טז כד); וכן עם הכִנוי: "אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה" (שמות כא ד), וכן עם כל הכנוים, זולתי מדבר-בעדו, כדי שלא יתחלף עם השם הנכבד; אבל לרבים יאמר כן: "הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי" (בראשית יט ב), ויש הפרש בנקוד, כי "אֲדֹנַי" שהוא לשון רבים עם כנוי המדבר הוא בפתח אם לא בהפסק, ונמצא בזקף קמץ בדבר גדעון, והוא לשון רבים ליחיד, כי לא היה יודע עדיין גדעון שהוא מלאך, ואמר "בִּי אֲדֹנָ֔י בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל" (שופטים ו טו), ואמר לשון רבים לתפארת, וזה לבדו הוא שבא כן בלשון רבים בכנוי המדבר ליחיד; ו"אֲדֹנָי" שהוא שם הנכבד נקוד בקמץ.

וכן בלשון תפארת: "וְלָקַח בְּעָלָיו" (שמות כב י), "כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ" (ישעיהו נד ה), "וְלֹא אָמַר אַיֵּה אֱלוֹהַּ עֹשָׂי" (איוב לה י), "יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו" (תהלים קמט ב), "בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם" (ישעיהו מב ה), "כִּי אֱלֹהִים קְדֹשִׁים הוּא" (יהושע כד יט).

ויבא גם בלא תפארת ליחיד: "בְּסֵפֶל אַדִּירִים" (שופטים ה כה), "פַּר בֶּן בָּקָר תְּמִימִם" (יחזקאל מו ו). ויש לפרש כי "בְּסֵפֶל" הוא סמוך ל"אַדִּירִים", רוצה לומר ספל הראוי לשתות בו גדולים ואדירים, ו"תְּמִימִם" רוצה לומר שה"פַּר" וה"בָּקָר" תמימים. ורבותינו זכרונם לברכה (מנחות מה א) פירשו כי אמר "תְּמִימִם", לפי שקרבן ראש חדש בשני פרים, כמו שכתוב בתורה (במדבר כח יא), ואמר יחזקאל "פַּר" להורות שאם לא מצא שנים יביא אחד.

והשתים עשרה

בת ארבע אותיות עם הה"א הנוספת או התי"ו, להורות על יחידה נסתרת או נמצאת או מדברת-בעדה שפעֻלתה בזמן הֹוה, והנמשל פּוֹעֲלָה, או פּוֹעֶלֶת וכֻלו בסגול.

ואם בהפסק העי"ן בקמץ: "וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָֽׁבֶת" (יהושע ב טו), "וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָֽדֶת" (קהלת א ד). וכבר באו מהם בהפסק בלתי קמץ: "אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶ֑לֶת" (עמוס ט יא), "וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶֽנֶת" (רות ד טז), "וַאֲחֹתוֹ הַמֹּלֶ֑כֶת" (דה"א ז יח).

ואם למ"ד-הפֹעל גרונית יהיה פתוח כֻלו: "וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ" (במדבר לא יז), "וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע" (ויקרא יא ג), "בֹּרַחַת כָּל הָעִיר" (ירמיהו ד כט), "וְשָׂרָה שֹׁמַעַת" (בראשית יח י). ובא "מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַֽחַת" (בראשית טז ח) פתח כֻלו, אף על פי שהוא סוף-פסוק.

ונוספה בו יו"ד: "אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַ֙בְתִּי֙ לִי" (מיכה ז ח), "אֹהַ֣בְתִּי לָדוּשׁ" (הושע י יא), לפי שהם מלעיל נאמר כי היו"ד נוספת, ואִלו היה לכִנוי היה הטעם בתי"ו. ועוד כי ב"אֹהַבְתִּי לָדוּשׁ" אין בו ענין לכִנוי. אבל ב"אֹיַבְתִּי" יש בו ענין לכִנוי, ואפשר שתהיה היו"ד לכִנוי אף על פי שהוא מלעיל, ובא מלעיל מפני "לִי" שהיא מלה זעירא, ואף על פי שאינה נופלת עליה כי היא בשני פשטין. וכן "וְתֵרֶא אֹיַ֙בְתִּי֙" (מיכה ז י) בשני פשטין ואינה סמוכה למלה זעירא.

ובאה הנקבה בצרי על דרך היחיד: "וְלֹא יָרְאָה בֹּגֵדָה יְהוּדָה אֲחוֹתָהּ" (ירמיהו ג ח), "נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים" (שה"ש א ו), "כְּצִירֵי יוֹלֵדָה" (ישעיהו כא ג), "אֹסְפָה הַצֹּלֵעָה" (מיכה ד ו), "וְלַהַב אֵשׁ אוֹכֵלָה" (ישעיהו כט ו), "מִי יָגוּר לָנוּ אֵשׁ אוֹכֵלָה" (ישעיהו לג יד), "וְהָיְתָה אַרְצָהּ לְזֶפֶת בֹּעֵרָה" (ישעיהו לד ט), "וְנַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה" (ישעיהו כט ח), משפטם בשוא: בּוֹגְדָה, נוֹטְרָה, כמו "הֹלְכָה הִיא" (ירמיהו ג ו), "שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל" (שופטים ד ד), "אֵשׁ אֹכְלָה הוּא" (דברים ד כד), "הָאֹמְרָה בִּלְבָבָהּ" (ישעיהו מז ח), "הַבֹּטְחָה בְּאֹצְרֹתֶיהָ" (ירמיהו מט ד). או יהיה "בֹּגֵדָה", "נֹטֵרָה", "יוֹלֵדָה", "צֹלֵעָה", "אוֹכֵלָה", "בֹּעֵרָה", תֹאר במשקל "שׁוֹמֵמָה" (ישעיהו נד א), שכֻלם בצרי: "שֹׁמֵם" (איכה ג יא), "שׁוֹמֵמִים" (איכה א טז), "שׁוֹמֵמָה" (ישעיהו נד א), "שֹׁמֵמוֹת" (ישעיהו מט ח). וכן "עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת" (תהלים סח כו).

והשלש עשרה

בת חמש אותיות עם הו"ו והתי"ו הנוספות, להורות על רבות נסתרות או נמצאות או מדברות-בעדן שפעֻלתן בזמן הוה, והנמשל פּוֹעֲלוֹת.

והו"ו והתי"ו שהן סימן הרבות יבֹאו פעמים ממלה שהיא לשון זכר, כמו מן אָב – אָבוֹת, מִזְבֵּח – מִזְבְּחוֹת, מִשְׁכָּן – מִשְׁכָּנוֹת, שָׂדֶה – שָׂדוֹת, בְּכוֹר – בְּכוֹרוֹת, מָקוֹם – מְקוֹמוֹת והדומים להם.

והארבע עשרה

בת שלש אותיות, הפ"א נקודה בקמץ-גדול והעי"ן בשורק, להורות על יחיד נסתר או נמצא או מדבר-בעדו שפעֻלתו עשויה בזמן הוה, והנמשל פָּעוּל. והנח שבין העי"ן והלמ"ד פעם יכתב ופעם לא יכתב.14

ואם למ"ד-הפֹעל גרונית: "נָטוּע" (קהלת ג ב), "שָׁלוּחַ" (מ"א יד ו), "סָרוּחַ" (שמות כו יג), בהולד נח בקריאה בין העי"ן והלמ"ד.

ואם בסמוך ינקד הפ"א בשוא, כמו "בּוֹא בְּרוּךְ יְיָ" (בראשית כד לא), "זְעוּם יְיָ יִפָּל שָׁם" (משלי כב יד), "נְבוּב לֻחֹת" (שמות כז ח). ואם פ"א-הפֹעל גרונית הפ"א בשוא-ופתח, כמו "חֲבוּר עֲצַבִּים" (הושע ד יז); או בשוא-וסגול, כמו "עֱרוּךְ מִלְחָמָה" (יואל ב ה). אבל "תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף" (חבקוק ב יט), "חָגוּר כְּלֵי מִלְחָמָה" (שופטים יח יא), "חָגוּר אֵפוֹד בָּד" (ש"א ב יח), שהם קמוצים, אינם סמוכים כאשר ידמה הענין, אלא יחסר בי"ת השימוש. ומשפטם 'תפוש בזהב וכסף', 'חגור בכלי מלחמה', 'חגור באפוד בד'. ועל זה הדרך: "לָבֻשׁ בְּגָדִים" (זכריה ג ג), "הַלָּבֻשׁ הַבַּדִּים" (יחזקאל ט ג), "לָבֻשׁ שָׁנִים" (משלי לא כא), "קָרוּעַ כֻּתָּנְתּוֹ" (ש"ב טו לב).

והחמש עשרה

בת חמש אותיות עם היו"ד והמ"ם הנוספות, להורות על רבים נמצאים או נסתרים או מדברים-בעדם שפעֻלתם עשויה בזמן הוה, והנמשל פְּעֻלִים.

ואם בסמוך תסור המ"ם ותשאר היו"ד ולמ"ד-הפֹעל נקודה בצרי, כמו "גְּאוּלֵי יְיָ" (תהלים קז ב).

והשש עשרה

בת ארבע אותיות עם הה"א הנוספת בסופה, להורות על יחידה נסתרת או נמצאת או מדברת-בעדה שפעֻלתה עשויה בזמן הוה, והנמשל פְּעוּלָה, ולמ"ד-הפֹעל קמוצה.

ואם בסמוך, תהפך הה"א בתי"ו ולמ"ד-הפֹעל בפתח, כדרך כל ה"א נקבה שתהפך תי"ו בסמיכות, כמו "וַעֲצוּבַת רוּחַ" (ישעיהו נד ו), "וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן" (ישעיהו נא כא), ויחסר הנסמך, ופירושו 'ושכורת הצרות ולא מיין'. או בא כן בלתי סמיכות בתי"ו ובפתח למ"ד-הפֹעל, כמו שמצאנו גם כן בפעלים ובשמות שיבא התי"ו שלא בסמיכות, כמו "רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ" (תהלים קכג ד), "רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרַי" (תהלים קכט א), "רַבַּת תַּעְשְׁרֶנָּה" (תהלים סה י), "לַמְנַצֵּחַ עַל נְגִינַת לְדָוִד" (תהלים סא א), "עַל מָחֲלַת לְעַנּוֹת" (תהלים פח א), "מַכַּת בִּלְתִּי סָרָה" (ישעיהו יד ו), "חָכְמַת וָדָעַת" (ישעיהו לג ו), "שִׁפְעַת אֲנִי רֹאֶה" (מ"ב ט יז), "שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע" (תהלים פא ו), "מְזוּזַת רְבֻעָה" (יחזקאל מא כא) "אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי" (תהלים קלב ד), "כְּשִׂמְחַת בַּקָּצִיר" (ישעיהו ט ב), "חַלַּת מַצָּה אַחַת" (ויקרא ח כו), "חֲמַת לָמוֹ" (תהלים נח ה), "קִרְיַת חָנָה דָוִד" (ישעיהו כט א), "אַל תִּתֵּן לְחַיַּת נֶפֶשׁ תּוֹרֶךָ" (תהלים עד יט), "אַל תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ" (איכה ב יח), "עֶגְלַת שְׁלִשִׁיָּה" (ירמיהו מח לד) "אַף גִּילַת וְרַנֵּן" (ישעיהו לה ב), "וְתוֹעֲבַת לְאָדָם לֵץ" (משלי כד ט), "לְמִשְׁפַּחַת לִבְנֵי קְהָת" (דה"א ו נה), "וְעַל טָהֳרַת לְכָל קֹדֶשׁ" (דה"א כג כח).

ובאו בקמץ עם התי"ו: "הָבָה לָּנוּ עֶזְרָת מִצָּר" (תהלים ס יג), "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ" (שמות טו ב), "אֵיךְ לֹא עֻזְּבָה עִיר תְּהִלָּת קִרְיַת מְשׂוֹשִׂי" (ירמיהו מט כה), "אַף נַחֲלָת שָׁפְרָה עָלָי" (תהלים טז ו), "עַל כֵּן יִתְרָת עָשָׂה" (ירמיהו מח לו עי"ש), "וַיְהִי מִמָּחֳרָת" (שמות יח יג).

ובסמיכות בקמץ: "מְנָת שֻׁעָלִים יִהְיוּ" (תהלים סג יא), "וּמְנָת הַמֶּלֶךְ מִן רְכוּשׁוֹ" (דה"ב לא ג), וכן כל "מְנָת", "וּלְמִקְצָת הַיָּמִים" (דניאל א יח), "וּמִקְצָת יָמִים עֲשָׂרָה" (דניאל א טו), "וּמִקְצָת כְּלֵי בֵית הָאֱלֹהִים" (דניאל א ב).

ובא עם הה"א בסמיכות: "סְאָה סֹלֶת" (מ"ב ז א), "כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים" (רות ב יז), "וַיִּשְׁפֹּךְ עָלָיו חֵמָה אַפּוֹ" (ישעיהו מב כה), "וְאֻסְּפוּ אֲסֵפָה אַסִּיר עַל בּוֹר" (ישעיהו כד כב), "טַלְטֵלָה גָּבֶר" (ישעיהו כב יז), "וְעַנְוָה צֶדֶק" (תהלים מה ה), "עֶרְיָה בֹשֶׁת" (מיכה א יא), "אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ" (דברים טז כא), "אֶת צֵדָה הָעָם" (שופטים ז ח), "מַחֲלָה לֵב" (משלי יג יב). ויתכן להיות "מַחֲלָה" מפעילה, לא שתהיה שם.

ופעמים נוספת בו יו"ד: "גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה" (בראשית לא לט), ואִלו היה היו"ד לכִנוי היתה הבי"ת קמוצה. וכן בתֹאר שהוא כדמות פעול: "מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט" (ישעיהו א כא), היו"ד נוספת.

והשבע עשרה

בת חמש אותיות עם הו"ו והתי"ו הנוספות, להורות על רבות נסתרות או נמצאות או מדברות-בעדן שפעֻלתן עשויה לזמן הוה, והנמשל פְּעוּלוֹת.

והשמנה עשרה

בת שלש אותיות מבלי תוספת, והיא על שלשה פנים: הפ"א נקודה בקמץ-גדול או בשוא והעי"ן בחולם, או הפ"א נקודה בשוא והעי"ן בפתח-גדול. והנמשל פָּעוֹל או פְּעֹל או פְּעַל.15 והנח שבין העי"ן והלמ"ד פעם יכתב ופעם לא יכתב.

פָּעוֹל – "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות כ ח), "כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן" (דברים יא כב), "וּבָחֹר אֹתוֹ מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (ש"א ב כח), "עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ" (שמות כא כב), "שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם" (דברים א טז).

ויש אומרים כי "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" צִווי, וכן "תָּמֹךְ אֲשֻׁרַי" (תהלים יז ה), "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (דברים ה יב), "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב" (דברים טז א), "הָלֹךְ וְקָרָאתָ" (ירמיהו ב ב).

ואפשר שיהיה המקור גם כן פָּעֵל, הפ"א בקמץ והעי"ן בצרי, כמו "וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל" (בראשית כו יג), וכן "וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם" (שמות יב ט), או יהיו שֵם-תֹאר.

פְּעוֹל – "גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב" (משלי יז כו), "הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב" (ש"א טו כב), "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל" (שופטים ד כ).

ובמקף ישוב החולם לקמץ-חטף: "לִפְנֵי מְלָךְ־מֶלֶךְ" (בראשית לו לא), "כִּי טוֹב אֲמָר־לְךָ עֲלֵה הֵנָּה" (משלי כה ז), "בַּעֲנָשׁ־לֵץ יֶחְכַּם פֶּתִי" (משלי כא יא), "וְהָיָה בִּקְרָב־אִישׁ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ" (ש"ב טו ה).

תוכן העניינים

ספר מכלול

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה