ספר התשב"ץ· רבנו שמעון ב"ר צמח [הרשב"ץ] דוראן
חלק רביעי · חלק ג
תשובה א
שאלה א: שאלת שטר כתובה שחתמו בו עדים שאחד מהם נשוי לבת אחי אמו של האחד ונסתפקת להכשיר לפי שנמסר השטר מיד החתן ליד הכלה בעדים כשרים אם יש לסמוך על זה לגבות בו מהיורשי' ולטרוף מהלקוחות עכ"ל:
תשובה: הדבר פשוט שכפי שטחיות דברי השאלה ששטר כזה חספא בעלמא. ומ"מ אית לך לצדד צדדי' שאם היה הענין על איזה צד מהם יש מקום להכשיר. הראשון הוא אם קבלו אותם בעלי הדברים להכשיר עדותן כמ"ש בחו"מ (סי' ל"ג) בשם הרא"ש ז"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל שהצבור יכולי' להנהיג מנהג שיראה להם שיש בו תקנה לצבור כמו יחידים שקבלו עליהם קרוב או פסול בקנין ובמישרים כתב כן בשמו וכתב שהצבור אינם צריכין קנין דאלים כחייהו. וכ"כ הרשב"א בתשובה לציבור שרצו לתקן שיהא סופר העיר כותב עיקר העדות ותנאיה בפנקס שלו ויהיה אותו פנקס נאמן כשני עדים והשיב וז"ל כל מה שהסכימו הצבור בעניני ממון רשאין הם והרי הוא מוסכם ומקובל כדין גמור שהסכמתם בזה חזרה דין ובלבד שיעשה מרצון הצבור ואם יש תלמיד חכם ממונה עליהם צריך שיהא הענין בהסכמתו מדעתו ורצונו כדאמרינן בפ' השותפין (בבא בתרא ט' ע"א) הנהו טבחי דאתנו וכו'. ובסוף דבריו כתב וז"ל ועוד שהרי שנינו (כ"ד ע"א) נאמן עלי אביך חכמים אומרי' אינו יכול לחזור בו ואביו נמי מן הדין כמי שאינו הוא ואפ"ה אינו יכול לחזור. ואע"ג דהתם קודם גמר דין יכול לחזור בו הסכמת הרבי' יפה ואין יחידי' יכולי' לחזור ממנה דהא אפי' לכתחלה הרוב כופין את המיעוט עכ"ל. וגם הר"ם מרוטנבורג נשאל על זה והשיב וז"ל מה שטען התובע שדרך הקהל להחתים בתקנותיהם אנשי המדינה טענה יפה היא. שאם אתה אומר כן בטלת כל תקנות הקהלות. ומנהגן של קהלות תורה היא וכל כיוצא בזה מנהג הקהל הלכה ע"כ. הנך רואה ממה שכתבתי שאם היתה תקנת הקהל להחתי' קרובי' בשטרי כתובותיהם או אפי' לא היתה תקנה בזה אלא בעלי הדבר קבלוהו בקנין להכשירן ששטר זה כשר ודע כי כל זה דוקא בדברים שבממון אבל דבר שבערוה כגון גיטין או קידושין והדומה לזה אין תקנה אלא בב' עדים כשרים כדאיתא בפ' האומר (ס"ה ע"ב):
עוד יש צד אחד להכשיר בשטר כתובה אע"פ שאין להם תקנת קהל וגם לא קבלו אותם בקנין. והוא שמאחר שנהגו להחתים בכתובה הרבה אנשים אע"פ שנמצאו קצת מהם פסולים תתקיים העדות בשאר שהם כשרים והכי איתא בגמ' פ' גט פשוט (בבא בתרא קס"ב ע"ב) היו ארבעה וחמשה עדי' חתומי' על השטר ונמצאו הראשונים קרובים או פסולים תתקיים העדות בשאר. מסייע ליה לחזקיה דאמר מלאוהו בקרובים כשר ואל תתמה שהרי אויר פוסל בג' וסכך פסול בד' ע"כ. ויש מהפוסקים שכתבו דוקא בראשונים פסולי' אבל אם האחרוני' פסולים פסול וכן כתב הרא"ש ז"ל אבל הגאונים ז"ל כתבו בין ראשונים פסולי' או אחרוני' פסולים כשר אא"כ יש עדות ברורה שישבו כלם להעיד. וכ"כ הרי"ף ז"ל בפ"ק דמכות וז"ל אבל שטר שיש בו ג' עדי' וב' מהם קרובים זה לזה אם לא נודע בעדות ברורה שישבו שלשתן להעיד וכתבו עדותן זה בפני זה לא מבטלי' שטרא מספק אלא מתקיים העדות בשאר דאמרי' דילמא שבק רווחא למאן דקשיש מיניה ואתא זה הקרוב וחתם שם שלא מדעת חביריו עכ"ל. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות עדות וז"ל שטר שהיו עדיו מרובים ונמצא אחד מהם פסול או שהיו קרובים זה לזה והרי אין העדים קיימי' כדי לשאול אותם אם יש עדות ברורה שכלם ישבו לחתום הרי נתכוונו כולם להעיד והרי זה בטל ואם לאו תתקיים העדות בשאר. ולמה מקיימין העדות בשאר שאפשר שחתמו הכשרי' והניחו מקום לגדול לחתו' ובא זה הפסול וחתם שלא מדעתם אע"פ שהעד החתום בתחלה הוא הפסול הרי השטר כשר עכ"ל. ואודיעך כי נהגו כאן ששני האחרוני' כותבי' כל אחד עד ואצלכם לא ידעתי כיצד נוהגי' ואם ככה אתם עושים הנה אותם הב' הם העדי' ובהם יתקיים השטר והשאר אין מעלין ואין מורידים ואין חתימתן מועלת ולא פוסלת וכן כתב הרשב"א בתשובה בפירוש:
עוד ראיתי להודיעך שיש כאן תקנה שהחתן חותם בכתובה ויש בזה תקון גדול שאם לא ימצאו לקיים עדי הכתובה וימצאו ב' עדי' לקיי' חתימ' החתן הרי הוא כאלו נתקיימה חתימת העדי' ואינו נאמן לומר פרעתי וגובה מן היורשי' וטורף מן הלקוחות כדין שטר מקוים וכ"כ הרשב"א ז"ל באותה תשובה שאפילו לדעת הגאוני' שסוברי' שכתב ידו אינו אלא כמלוה על פה ואינו גובה מהיורשי' ולא טורף מהלקוחות וכו' ובסוף דבריו כתב סוף דבר כל שידוע ששטר כתובה זה קודם ללקוחות היא טורף מהלקוחות שחתימתו קיימה כתב יד העדים עכ"ל. וכן הסכים ע"ז הרשב"ץ ז"ל בפי' הכתובה וכ' עוד דזה לא מהני אלא כשחותם החתן בעצמו ולא כשיצוה לחתום ע"כ. והיה אפשר לעמוד מדבריהם לנדון דידך שאע"פ שיש פיסול קורבה בעדי' נתקיים השטר ע"י חתימת החתן אלא שאין דעתי סומכת על זה דיש לחלק דדוקא בשלא נתקיימו העדים הוא דמהני בקיום חתימת החתן אבל בענין פיסול דה"ל מזויף מתוכו לא מהני קיום חתימת החתן גם על מ"ש א"ז הרשב"ץ דלא אמרי' חתימת החתן מקיימת כתב העדים אלא כשחותם בעצמו ולא כשצוה לחתום יש להשיב על זה ולא רציתי להאריך כי לפי הנשמע לא נהגתם בזה להחתים החתן בכתובה מעולם.
ומענין ריבוי החתימות לא ידענו מנהגכם. סוף דבר אם אין לכם שום תיקון ממה שכתבנו לעיל וגם אין חותמי' כי אם שנים ונמצא בהם פיסול או קורבה בודאי ששטר זה פסול. ואפי' מסרו בפני עדי' כשרי' דאילו היו בו עדים אלא שלא נתקיימו או אפי' אין עדים חתומי' בו כלל הי' כשר כשנמסר בפני עדי' כשרי' דקי"ל עידי מסירה כרתי אבל אם יש בו עדי' והם פסולי' לא יועילוהו עדי מסירה דה"ל מזוייף מתוכו דמודה ביה ר' אלעזר וכדאיתא בפ' זה בורר (סנהדרין כ"ח ע"ב) ההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי סבר רב יוסף לאכשורה דאמר רב יאודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי. א"ל אביי ממאי דכר' יוסי דמתני' דמכשר בגיסי דילמא כר' יוסי דברייתא דפוסל בגיסי. א"ל זיל קנייה בעידי מסירה כר' אלעזר א"ל אביי והאמר רבי אבא מודה ר"א דמזוייף מתוכו פסול א"ל זיל דלא שבקי ליה דאותבינה נהליך ע"כ. הנה רב יוסף רצה שנית להכשירו מטעם אחר שאם יש לו עדי' אחרים כשרי' שמסר לו שטר המתנה בפניהם יזכה במתנתו וכר' אלעזר דאמר במסכת גיטין (פ"ו ע"א) שאם אין עדים חתומי' בו ומסרו בפני ב' עדי' כשרי' כשר שאין העדי' חותמי' על השטר אלא מפני תיקון העולם וחזר אביי והקשה לו שר' אלעזר מודה במזוייף מתוכו שהעדי' החתומי' בו פסולי' לא תועיל מסירתו בעדי' כשרי' וכ"כ הרי"ף ז"ל פ"ק דמכות וז"ל והיכא דליכא בשטרא אלא תרי סהדי וחד מינייהו פסול אי נמי תרי קרובי' להדדי אפי' מסריה ניהליה באפי סהדי דכשרי לא מהני מידי דה"ל מזויף מתוכו ע"כ. הנה נתבאר דשטר שאין בו אלא ב' עדי' והם פסולי' או קרובי' אף אם נמסר בעדי' כשרי' לא מהני וחספא בעלמא הוא וא"כ לפי זה נראה דבנדון דידך לית ביה תקנה וכפי הנשמע דהרבה כתובות ושטרות יש אצלכם שלא חתמו בהם אלא אלו השני'. ולכן צריך שתחדשו הכתובות והשטרות בעדי' כשרי' וידעתי שזה יהיה עליכם לטורח:
לכן אפשר למצוא לכם תקנה באופן אחר והוא שיבואו הלוים והחתני' ויקבלו עליהם בקנין עדות אותם קרובי' החתומי' שזה פשוט שהבעלי דיני' יכולי' לקבל עליהם קרובים או פסולי' בין לדין בין לעדות כדתנן (סנהדרין כ"ד ע"א) נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמני' עלי ג' רועי בקר ר"מ אומר יכול לחזור בו וחכ"א אינו יכול לחזור בו וכו'. והמפרשי' נחלקו היכא דאיכא תרתי לגריעותא כגון קרוב או פסול שקבלוהו במקום שניים אפי' נטלו קנין לא יועיל דהוי קנין בטעות דרחמנא אמר על פי שנים עדי'. אבל הרי"ף ז"ל דחה דברי הגאון ז"ל וכתב דע"י קנין מועיל אפי' כי ה"ג דאין אחר קנין כלום. וכ"כ הרא"ש ז"ל דדברי הגאון אינם כלום דאם איתא אפי' קבלם עליה בחד נמי הוי קנין בטעות דרחמנא אמר לא יומתו אבות על בנים וכו' בעדות בנים וכן רחמנא אמר אל תשת רשע עד אלא ודאי אין לאחר קנין כלום ולא שייך הכא קנין בטעות. וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ז מהל' סנהדרין מי שקבל עליו קרוב או פסול בין להיות דיין בין להיות עד אפי' קבל עליו א' מהפסולי' בעבירה כשני עדים כשרי' או כשלשה מומחין לדון לו בין שקבל על עצמו לאבד זכיותיו או למחול מה שהוא טוען לפניהם על פיהם בין שקבל שיתן כל מה שיטעון עליו חבירו בעדות זה הקרוב או הפסול אם קנו מידו על זה אינו יכול לחזור בו עכ"ל. וא"כ גם בנדון זה יבואו הבעלי דינים ויקבלו עליהם עדות קרובי' אלו ויכתבו למטה הקבלה ובאיזה זמן קבלם שודאי שאינם יכולים לגבות בכתובות ובשטרות אלו אלא מזמן שקבלום עליהם דעד השתא חספא בעלמא הוו ומעתה הוא שנעשו שטרות לכך צריך לכתוב זמן ההכשר. ואם תאמר זו תקנה להולכי' בדרכי יושר ומודים על האמת אבל המטים עקלקלותם ואינם רוצי' להודות ומתעקשי' למצוא טענות אין זה מועיל. ואפשר שגם לזה יש תקנה שאם יש עדים כשרי' שזוכרים העדות ע"י ראיית השטר יעידו בב"ד וב"ד כותבין עדותם כמו שכתב בשטר והוי כמו שטר הראשון. וכ"כ ריב"ה בח"מ (סי' מ"ה) בשם הרא"ש ז"ל וז"ל כתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה אע"פ שנפסל השטר ע"י חתימת הפסולים אם הכשרי' זוכרים העדות ע"י ראיית השטר יכולין להעיד וב"ד יכתבו עדותן כמו שכתוב בשטר וחשוב כמו שטר הראשון עכ"ל. וסברא גדולה היא זו וכדאי הוא הרב ז"ל לסמוך עליו להוציא ממון ע"פ סברתו וכ"ש בענין זה שלכם. ואם אפשר שיש מי שיחלוק לומר דלא אמרה הרב ז"ל אלא בשטר שיש בו הרבה עדים ונמצאו קצת מהם פסולי' בזה כתב תקנה זו ע"פ סברתו אבל כשאין חתום בשטר רק אלו השני' והכשרי' הזוכרי' אינם חתומי' לא הכשיר הרב בתיקון זה. הנה אם היה פנאי להאריך היה אפשר להוכיח דאין לחלוק בכך ומ"מ הדבר ברור דבנדון שלכם שהדבר ידוע שכל מה שנכתב באותן כתובות ושטרו' הוא אמת ויציב רק המטי' עקלקלותם נמצאו עולה בזה וירצו לבא בעקיפין לשנות את הידוע בזה כח ב"ד יפה לשבר מתלעות עול ולדמות ולעשות מעשה כסברת הרב שזכרנו וללמוד סתום מהמפורש ולהקל בזה משום תיקון העולם וכל המשתדל להמציא תקנה בענין זה שמר הדת והחוקה. ותחשב לו לצדקה. אשר מעשיה שלם ועבודתה השקט ובטח. נאם הצעיר אברהם בכהר"ר יעקב אבן טוואה ז"ל:
תשובה ב
שאלה ב: שאלה ילמדנו רבינו קטנה בת י"א שנה שנשאת ומיאנה בבעלה והוציאוה בגט מיאון אם היא מותרת להנשא מיד או אם צריכה להמתין תשעים יום עד כאן:
תשובה: נראה בודאי שלא שאלת אלא על קטנה שהיא יתומה דאילו כשיש לה אב היית צריך לפרש שאלתך שהיא בנתאלמנה או נתגרשה בגט מאותם נישואין שהשיאה האב דאז פקע ממנה רשות האב אע"פ שעדיין היא קטנה ואם נשאת עוד בעודה קטנה יכולה למאן וזו היא שאמרו (יבמו' ק"ט ע"א) יתומה בחיי האב שדינה כדין יתומה. אבל בנישואין ראשונים שהשיאה אביה פשיטא שאינה יכולה למאן שהתורה נתנה רשות לאב להשיא בתו למי שירצה שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה ובודאי שלא שאלת אלא על יתומה קטנה שהשיאוה אחיה ואמה שיכולה למאן ויש שצריכה מיאון כגון כשהיא מעשר שנים עד י"ב שנים אפי' סכלה ביותר או אם היא משש שני' ועד עשר אם יודעת לשמור קדושיה. ויש שאינה צריכה אפי' מיאון וזה על שלשה פנים. הראשון אם היא פחותה משש שנים אפי' היא פקחית ביותר ויודעת לשמור קידושיה. השני אם היא משש שנים ועד עשר אלא שהיא סכלה שאינה יודעת לשמור קידושיה כראוי אלא כמו ששומרת אגוז או תמרה. השלישי שאפי' יודעת לשמור קידושיה וגם היא בת עשר שנים או יותר. אלא שלא נתקדשה לדעתה אלא אחיה ואמה קידשוה שלא לדעתה ופירוש לדעתה ושלא לדעתה נזכר בירושלמי (יבמות פי"ג ה"ב) וז"ל איזו היא לדעתה עבדין לה גיין ומלבשין לה קוזמרין ולא מדכרין לה גבר עכ"ל. והרשב"א ז"ל העתיקו. הנה בכל אחת משלש אלה אינה צריכה מיאון אלא הולכת לבית אמה כאלו לא נתקדשה מעולם וכל זה מפורש בגמ' יבמות פ' ב"ש (יבמות ק"ז ע"ב) ובגיטין פ' (המקבל) [התקבל] (ס"ה ע"א) ובהרמב"ם ז"ל פי"א מהלכות גירושין. וענין מי שצריכה מיאון מפורש ג"כ שם בפ' ב"ש כיצד האשה ממאנת אומרת בפני ב' אין רצוני בפלוני בעלי או אין רצוני בקידושין שקדשוני אמי או אחי וכיוצא בדברים אלו. ואותם השנים שממאנת בפניהם כותבים ביום פלוני מיאנ' פלונית בפלוני בעלה בפנינו וחותמין ונותנים לה וזהו גופו של גט מיאון ואינו אלא כמעשה ב"ד לראיה בעלמא ואינו צריך שום דבר ממשפטי הגט. מפני שאין קידושיה כלום עד שתהיה צריכה גט דדוקא מי שקידושיה קידושין היא שצריכה גט משום דבעלה הוא שמשלחה כדכתב ושלחה מביתו ולא שתשלח היא את עצמה אבל הממאנת היא משלחת את עצמה ולכך לא בעינן בה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה. וזהו הטעם עצמו שאינה צריכה להמתין צ' יום אע"פ שלא מצינו שחילקו חכמים באלמנה וגרושה לענין המתנת צ' יום של הבחנת הזרע בין ראויה לזרע לאינה ראויה אלא בכל גוונא צריכה להמתין צ' יום מיום שמת בעלה ובגרושה מיום שנתגרשה ולהרי"ף והרמב"ם ז"ל (פי"א מה"ג הי"ט) בגרושה תשעים יום מיום שנכתב הגט אע"פ שלא נותן לה אלא אחר זמן ולא חילקו בזה אלא אפי' נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין ואפי' קטנה או זקנה או שאינה ראויה לזרע כגון איילנות או מי שלא נשאת עד שהיא למעלה מארבעים שנה דשוב אינה יולדת דכל הני לא צריכי להבחנת זרע ואף ע"פ כן הצריכום להמתין צ' יום היינו משום דסוף סוף קידושיהן היו קידושין ונכנסים תחת סוג עם אותן דשייך בהו הבחנת זרע אבל קטנה שמיאנה דמעיקרא לא היו קידושיה כלום אינה נכנסת תחת סוג עם אותן שזכרנו ולכן אינה צריכה להמתין וזה מפורש ביבמות פ' ד' אחין (יבמות ל"ד ע"ב) ובהרמב"ם ז"ל (פי"א מה"ג הכ"ב) ובפוסקים ז"ל ואין להאריך בדבר ברור אורריך ארור ומברכיך ברוך.
תשובה ג
שאלה ג: להחכם כה"ר יוסף יצ"ו שמעתי מפי כתבים בשער בת רבי' כי קוצים ועקרבים. הם מכים וגם מכאיבים. והאמת לאחור משיבים. וגם הדיינים אע"פ שבלבם האמת אוהבים. הנה עשו עצמם כמתגנבים. ואל הכלים נחבים. וידעתי כי הבעל דין איש אלם ונתלה בעכו"ם שופטי הארץ. ופורץ פרץ על פני פרץ. ולא עלה על ראשו מורא משוכן שמי ערץ אשר על כן החלש גבור אני יאמר. לקיים מצות אלהינו ומקרא שנאמר. עת לעשות לה' וכו'. עובדא הוה בראובן ובניו שנדבה רוחם לעלות לא"י תוב"ב. ומכרו קרקע לשמעון וגילו דעתם שהם מוכרים כדי לעלות לא"י. וגם אומרים שהתנו עליו שאם לא נסתייעו מן השמים לעלות שיחזיר להם הקרקע והם יצאו את העיר והלכו בחצי הדרך וחזרו מצד שיבוש גייסות ובחזרתן לא יכלו לשוב מיד לעירם מחמת פחד המלכות. ועתה הניח ה' להם וחזרו לעירם ואמרו לשמעון להחזיר להם הקרקע ולא רצה ואמר להם הנה שטר שבו קניתי מכם עשוי בגופן שלהם ואין בו זכרון דברי' אלו כלל והם טוענים כי יש לו שטר אחר עשוי בעידי ישראל ושם נתפרש שהמכר הוא בשביל שרוצים לעלות לא"י ושמעון כופר בזה ע"כ:
תשובה: דע לך כי עניני' אלו חלוקי' לשלשה. האחד הוא ענין דברים דסגי בהו באומדן דעתא. והשני הוא דברים שצריך בהם גילוי דעת. והשלישי דברי' שצריכי' תנאי שלם. הדברים דסגי בהו באומדן דעתא הם כגון שטר מברחת וכן הכותב כל נכסיו לאשתו או הכותב כל נכסיו לבנו וכן מי ששמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחרי' כדאיתא בפ' מי שמת (בבא בתרא קמ"ו ע"ב) כל אלו ומה שדומה להם א"צ שום גילוי דעת אלא אמרו חז"ל דעתו שעל דעת כן עשה. והדברים דלא סגי בהו אומדן דעתא אלא צריך גילוי דעת כההיא דפ' המקדש (מ"ט ע"ב) ההוא דזבין כל נכסי אדעתא למיסק לא"י ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי אמר רבא הוו דברים שבלב ואינם דברי' והוציאו זה מהא דהאומר לחבירו הבא לי מן החלון וכו' וזהו עצמו נדון דידן והוא צריך שלשה דברים. הראשון גילוי דעת בשעת המכר. השני צריך שיהיה הדבר הנמכר קרקע. השלישי צריך שיתחדש דבר המעכב אותו מלעלו' לא"י. ומה שכתבנו שצריך בזה גילוי דעת ולא סגי באומדן דעתא הנה הוא מבואר דגופא דעובדא דרבא דקאמר הוו דברי' שבלב ואינם דברי' דמשמע דבעינן דברים בפירוש ולא דניזול בתר אומדנא דאומדנא לא הוו אלא דברי' שבלב ואין בם מועיל ולזה לא קאמר רבא מאן לימא לן דלא זבין אלא משום דבעי למיסק דילמא בלאו הכי נמי הוה זבין דאלו אמר כן הוה משמע דאי ידעינן דבשביל כך הוא מוכר אפי' באומדנא סגי להכי אמר הוו דברי' שבלב ר"ל אפי' נודע שבדעתו היה כך לא יועילנו. ולענין שצריך שיאמר כן בשעת המכירה הוא ג"כ מובן מלשון הגמר' דקאמר ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי דמשמע שבעת שהיתה מועלת האמירה הוא שעת המכר ולא קודם לכן וכן משמע מלשון רש"י ז"ל שכתב אבל אם מכר וכו' אפי' אמר בשעת מכירה וכו' וכן כתב בחו"מ (סי' ר"ז) והטעם הוא דכל שלא פירש כן בשעת מכיר' לא מהני אפי' אמר קודם לכן שהוא מוכר בשביל כך. הוא מפני שאנו אומרים כיון שלא חזר והזכיר כן בשעת המכר דילמא הוא רוצה למכור אפי' בלא סיבה זו דהא כמה פעמים אדם מוכר קרקעותיו ואין ידוע למה מוכר. וזה שאמרנו דאם אמר בשעת מכירה שהוא רוצה לעלות לא"י יכול לחזור לא שצריך תנאי גמור שיאמר אדעתא דהכי מזבנינא לך דאם אמר כן הוי תנאי וכל תנאי שבממון קיים ואפי' במוכר מטלטלין ואפי' לא אירע לו עיכוב אלא שמרצונו אינו רוצה לעלות יכול לחזור בו. אבל זה שאינו חוזר אלא מחמת עיכוב הוא כשאמר כן בשעת מכירה בדרך גילוי דעת בעלמא הזכיר סבת המכר. השני שכתבנו שיהא הדבר הנמכר קרקע כך פי' רש"י ז"ל שם (ע' בב"י שם) דזבין נכסיה ר"ל הקרקעות לפי שאין דרך אדם למכור קרקעותיו שמתפרנס מהם אם לא היה בדעתו לעקור דירתו מכאן אבל אם מכר מטלטלין אפי' אמר בשעת מכירה שדעתיה למיסק המכר קיים אם לא שהתנה כן לפי שלפעמי' אדם מוכר מטלטלי' אפי' דעתו לישאר כאן. השלישי שצריך שיארע דבר המעכב הכי איתא שם (נ' ע"א) ההוא גברא דזבין נכסיה אדעת' למיסק לא"י לסוף לא סליק אמר רב אשי אי בעי סליק. איכא דאמרי אמר רב אשי אי בעי לא סליק מאי בינייהו היכא דאתיילד אונסא באורח' ללישנא קמא איבעי סליק כשימצא חבורה וללישנא בתרא צריך שיוכל ללכת בלא עיכוב ופסקו הפוסקים ז"ל כלישנא בתרא. ויש עוד להביא ראיה ממה שהוזכר בפ' אלמנה ניזונית (כתובות צ"ז ע"א) ההוא עובדא דהות בצורתא בנהרדעא זביניהו כולי עלמא לאפדנייהו. לסוף אתו חיטי אמר רב נחמן דינא הוא דהדרי למרייהו ואסיקנא הלכתא זבין ולא אצטריכו ליה זוזי הדרי זביני:
והוי יודע דהא לא איצטריכו ליה זוזי דהדרי זביני היינו דלא איצטריכו לי' מחמת דבר שנתחדש כמו ההוא עובדא דנהרדעא או שמכר נכסיו לקנות דבר ידוע ונמנע שלא לרצונו כגון שחזרו בהם המוכרים לו אותו דבר. אבל אם אין שם מונע אלא שהוא אינו רוצה לקנות אע"פ שמוצא לא הדרי זביני כיון דליכא הכא אלא גילוי דעת בעלמא וגרע כחיה מתנאי דאי הוה תנאי גמור אפי' לא נולד לו דבר המעכבו אלא מרצונו אינו רוצה לעשות הדבר שמכר בשבילו הדרי זביני. וגם צריך שתדע דבהא דזבין ולא איצטריכו ליה זוזי צריך שיאמר בשעת המכר שהוא מוכר בשביל שרוצה לעשות כך וכמו שכתבנו גבי מוכר לעלות לא"י אבל אם לא הזכיר בשעת המכר שהוא מוכר בשביל כך לא הדרי זביני. ואע"פ דבההוא עובדא דנהרדעא לא הוזכר שפירשו כן בשעת מכר שאני התם שהדבר היה נודע מעצמו אצלם והדבר מעיד על עצמו דלא שכיח שרוב בני העיר ימכרו שדותיהם בזמן אחד אם לא מסבה שהיא כוללת ונוגעת לכלם ולכך דן אותה רב נחמן כהנך מילי דסגי בהו אומדן דעתא דאומדנא דמוכח הוא ואינו צריך אפי' גילוי דעת אבל ענין שיארע ביחיד או יחידים אין סבתם נודעת מעצמה ויש לתלות בכמה סיבות ולכן צריך גילוי דעת בשעת מכירה שמפני שרצונו לעשות כך או לקנות כך הוא מוכר אבל בלאו הכי לא הדרי זביני. והדברים שצריכים תנאי גמור הם שאר כל הדברים חוץ מאלו שזכרנו כדקי"ל כל תנאי שבממון קיים והכל לפי תנאו ואם נתקיים התנאי נתקיים המכר ואם לאו המכר בטל. ודבר ידוע שמשפטי התנאי הם ששה ויש מחלוקת בין הפוסקים ז"ל כמה צריך להיות מהם בתנאי שבממון ולא אאריך בזה כי לא שאלתם על ענין זה וגם כי כבר כתבתי פעם אחרת לה"ר יוסף אלפחאל יצ"ו והנה הכתב אצלכם לכך א"צ לכפול הדברים:
והנה הנדון שלכם פשוט הוה שהוא מהדברי' שצריך בהם גילוי דעת ויש בו כל חלקי הדברי' הגורמי' ביטול המכר שהרי הדבר הנמכר הוא קרקע ולא מטלטלין. וגם כפי דברי השאלה שהתנו כן בשעת מכיר' ושמעון אינו כופר בזה אלא אומר שזה אינו מפורש בשטר המכירה שבידו שעשוי בגופן שלהם וסובר דכיון שאינו כתוב בהשטר אינו מועיל. וגם אירע להם דבר המעכב מלעלות ומה שלא חזר לעירו מיד היה מחמת פחד המלכות אלא שיש לב"ד לחקור מצד שנתארך הדבר הרבה מה היתה סבת אורך העיכוב מלחזור וגם אם שתקו כל זה הזמן או מיחו בזה וגם אם שתקו צריך לדעת אם יש סבה לאותה שתיקה ועפ"ז ידונו כפי מה שיראה להם אחר שתהיה כונתם אל האמת. ובר מן דין הנה בנדון זה יראה שא"צ לחקור על זה שהרי לפי דברי השואל תנאי היה ביניהם שאם לא יעלו לא"י יחזיר להם הקרקע ואם הדבר כן לית דין ולית דיין שאפי' נתעכבו בלא שום סיבה אלא מרצונם לא רצו לעלות צריך להחזיר להם הקרקע ואם שמעון כופר בזה צריך לישבע שלא היה שום תנאי ביניהם לא בכתב ולא בעל פה ואם הוא מודה שיש בידו שטר הקנין בעידי ישראל אלא שאומר שלא נזכר בו שום תנאי צריך להראות השטר ויש לב"ד לכפותו על זה שהרי אפי' מי שאינו יודע זכותו ביד מי הוא צריך הדיין להטיל חרם על כל מי שיודע לו זכות בעדים או ראיה שיראה אותו לדיין ואפילו אותו זכות ביד מי שכנגדו צריך להראותו דמאי שנא הוא מאחר ואדרבה כ"ש הוא דכיון שיש בידו זכות של שכנגדו והוא תובע ממנו היאך יאכילוהו דבר איסור להגבותו ממון שאינו שלו אלא מזקיקין אותו להראות כל מה שבידו לזכות זה שכנגדו עכ"ל וכ"ש הוא לנ"ד שהם טוענים טענת ברי שזכותם מפורש בשטר שבידו שודאי צריך להראותו עוד כתב הרא"ש ז"ל על מה שנשאל האומר לחבירו שטר שבידך יש לי בו זכות שהורו הגאונים ז"ל שצריך להראותו. תשובה הוראה זו של הגאונים ז"ל לא פשטה בארצנו ואין כופין לשום אדם להראות שטר שבידו לטענת אחר שאומר שיש לו בו זכות אם לא שיאמר לפני ב"ד דברים שיש בהם אמתלא או יראה השטר לב"ד ויראו אם ימצאו בו זכות זה שטוען ובענין אחר אין כופין לאדם להראות שטרו שאין האדם רוצה שידעו העולם עושרו וממונו ע"כ והדבר פשוט שדברי הרא"ש ז"ל הם באינש דעלמא אבל התובע עצמו פשיטא שצריך להראות כל כתב שבידו וצריך הדיין להזקיק הנתבע והתובע להראות כל שטר שיש להם כדי שיתברר האמת. וכ"ש בנדון זה שהרי אפי' באינש דעלמא כתב הרב ז"ל שאם אומר דבר שיש בו אמתלא צריך להראות השטר לב"ד כ"ש כאן שהוא בעל דבר והתובע טוען ברי ויש אמתלא בדבריו וקרוב לודאי לפי הנשמע שעיקר הדבר היה בשטר בעידי ישראל ושם נתפרשו הדברים ולפיכך צריך להכריחו להוציא שטר זה. ובודאי שדין מרומה הוא זה ושמעון הנז' שקרן במה שאומר שאין לו שטר. וצריך הדיין לחקור ולדרוש ולעשו' מאמצי כחו לשם שמים להוציא הדין לאמתו. והנה שכרו אתו. ולפניו פעולתו. ותהי' שלמה משכורתו:
תשובה ד
שאלה ד: ראובן שקיבל קרקע במתנה ע"מ שיפרע לפלוני סך מעות לזמן פלוני וקודם שפרע אותם מעות מכר אותו קרקע לשמעון בעדים וקנו ממנו בקנין סודר ועבר זמן מה ולא תבע ראובן משמעון דמי הקרקע וגם השטר לא נכתב. ועתה ניחם ראובן על המכר ורוצה לבטלו וטען ואמר כיון שהקרקע ניתן לו במתנה על תנאי ובשעת שמכרו עדיין לא קיים תנאו הנה עדיין הקרקע אינו שלו ומה מכר לשמעון. עוד טוען דכיון שלא קבל המעות משמעון וגם לא החזיק שמעון בקרקע ואין כאן אלא קנין סודר והשטר עדיין לא נכתב א"כ יכול הוא לחזור ולבטל המכר יורנו רבינו הדין עם מי:
תשובה: ודאי דאין כאן דין עייל ונפיק אזוזי שהרי לא שאל ראובן המעות כלל והיו מוכנים ביד שמעון ואלו שאלם תיכף ומיד היה נותנם לו. אלא שראובן רוצה לבטל המכר משתי טענות הראשונה כיון שמכר קודם שקיים תנאו הרי מכר דבר שאינו שלו ואין זה מכר. השנית כיון שאין כאן לא כסף ולא חזקה אלא קנין סודר והשטר לא נכתב עדיין לא נתקיים המכר ויכול לחזור בו. ובשתי הטענות אין בהם ממש אם לראשונה מאחר שהמתנה היתה בעל מנת הנה קנה משעה ראשונה שאע"פ שכמה חילוקים נאמרו בעניני התנאי כתבם הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות זכייה ופ' ו' מהלכות אישות. הנה אם היה מעכשיו אין צריך לשום דבר ממשפטי התנאי והטעם הוא שמעת' נעשה המעשה ויקיים תנאו אח"כ ובאומר ע"מ נמי קי"ל דכאומר מעכשיו דמי כדתנן בפ' האומר (ס' ע"א) אמר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך מאתים זוז הרי זו מקודשת ויתן וגרסינן עלה בגמ' איתמר רב הונא אמר והוא יתן רב יהודה אמר לכשיתן מאי בינייהו איכא בינייהו היכא שפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר לרב הונא לא תפסי בה קידושין ולרב יהודה תפסי וכתב הרי"ף ז"ל והלכתא כרב הונא דקי"ל כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות זכייה ומתנה. ורש"י ז"ל כתב אמר רב הונא והוא יתן כשירצה ואז חלין הקידושין למפרע ע"כ. הרי לך דמשעה ראשונה חלו הקידושין כשיקיים התנאי וקידושי שני אע"פ שקדמו לקיום התנאי אינם כלום מאחר שלבסוף קיים תנאו. והוא הדין בעצמו לענין מתנה זו כיון שהיא בעל מנת קנתה ראובן משעה ראשונה הואיל ולבסוף קיים תנאו. וזה לשון הרמב"ם ז"ל פ"ו מהלכות אישות כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ואינו צריך לכפול התנאי ולא להקדימו למעשה. כיצד האומר לאשה הרי את מקודשח לי ע"מ שתתן לי מאתים זוז. הרי זה גיטך ע"מ שתתן לי מאתים זוז. הרי חצר זו נתונה לך במתנה ע"מ שתתן לי מאתים זוז תנאו קיים ונתקדשה זו או נתגרשה זו או זכתה זו בחצר והם יתנו המאתים זוז ואם לא נתנו לא תהא זו מקודשת ולא זו מגורשת ולא תזכה זו בחצר. ואע"פ שלא כפל תנאו ולא הקדימו למעשה ונתן הקדושין או הגט לידה והחזיקה זו בחצר ואח"כ השלימו תנאם הרי כשקיימו תנאם תזכה זו בחצר או נתקדשה זו או נתגרשה זו משעה ראשונה שבה נעשה המעשה כאלו לא היה שם תנאי עכ"ל. הרי מבואר דמאחר שהוא בע"מ משעה ראשונה זכה הזוכה וקנה הקונה כיון שלבסוף קיים תנאו וא"כ המתנה שניתנה לראובן בע"מ זכה בה משעה ראשונה כיון שקיים תנאו לבסוף וא"כ מה שמכר שלו הוא מוכר ומכירתו קיימת וכן נמי מוכרח מדברי הרמב"ם ז"ל פ' ח' מהלכות גירושין. והטענה השנית שטען שמאחר שלא היה לא כסף ולא חזקה רק קנין סודר והשטר לא נכתב. גם טענה זו היא בטלה. דקנין סודר קנין מעליא הוא לקנות בלא שטר ובלא חזקה דקנין סודר הוא אחד מן ההקנאות שקונין בקרקע וזה מפורש בפ' הזהב (בבא מציעא מ"ז ע"א) ובכמה מקומות בתלמוד. ולענין אם צריך עם הקנין נתינת מעות אע"פ שיש מחלוקת בין הגאונים ויש מהם סוברים שצריך נתינת דמים עם הקנין אע"פ שאין הכונה לקנות באותן מעות מ"מ צריך לפרוע המעות כדי שיהיה נקנה הדבר בקנין סודר. אבל אין כן דעת הרמב"ם ז"ל אלא כדעת הסוברים דלא בעינן מעות עם הקנין שכתב פ' ה' מהלכות מכירה וז"ל הקרקעות והעבדים והבהמה והמטלטלין כל אחד מהם נקנה בחליפין והוא הנקרא קנין סודר וכתב הרב המגיד ז"ל דעת רבינו כמי שסובר שדין קנין סודר הוא אפי' בלא כסף וכן עיקר עכ"ל וכתב בחושן המשפט (סי' קצ"ה) וז"ל הקרקע נקנה וכו' בקנין כיצד הקונה נותן כלי למקנה והוא יקנה לו החפץ שלו בחליפי הכלי שהקונה נותן לו וכיון שמשך הכלי נקנו החליפין ללוקח או למקבל המתנה בכל מקום שהן ואין אחד מהם יכול לחזור בו ואפי' אין עדים בדבר אם הם מודים זה לזה ע"כ. וכתבו הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל בחידושיהן דאלים כח הקנין שאפי' במקום שנהגו לכתוב שטר אם קנו בקנין סודר אע"פ שלא כתבו השטר המכר קיים ע"כ. ואע"פ שנראה מדעתו של א"ז הרשב"ץ ז"ל דבמקום שנהגו לכתוב שטר לא קנה בקנין סודר עד שיכתוב השטר ודבר תימא הוא ונרא' לעניות דעתי להכריע דהוא ז"ל לא אמרה אלא אם היה העיכוב מצד המוכר שעשה סיבות ואמתלאות לעיכוב כתיבת השטר וחתימת העדים דאז אמדינן דעתי' דלא סמכה להקנותו בקנין סודר לחוד אבל אם עיכוב השטר היה מצד התרשלות הקונה ופתיותו כמו נדון דידן שהקונה מצד פתיותו כל זמן שלא תבע המוכר מעותיו נראה בעיניו מיעוט דרך ארץ לכתוב השטר בזה ודאי מודה א"ז הרשב"ץ ז"ל שקנה. הנה נתבאר לך שקניית שמעון שקנה בקנין סודר קנייה אלימתא היא וזכה בקרקע והרי היא שלו זהו מה שנראה לענ"ד:
תשובה ה
שאלה ח: ראובן שאמר לשמעון קנה לי יריעה אחת של צמר מהנוצרי שאני חייב אותה לישמעאלי אחד והלך שמעון וקנה היריע' בהקפה כמו שאמר לו ראובן וכשהביא היריעה לא רצה הישמעאלי לקבלה כי לא ישרה בעיניו ואמר ראובן לשמעון תחזירנה לנוצרי והנוצרי לא רצה לקבלה וידע ראובן בזה ונשארה בבית שמעון אח"כ הוצרך שר העיר אל יריעה של צמר ובא ולקח היריעה בלא כסף ובלא מחיר והנוצרי תובע המעות וראובן אומר לשמעון שיפסיד דמי היריעה לפי שהיה לו לקחת יריעה טובה ואלו היתה טובה היה מקבלה הישמעאלי בעל חובו ולא היה לוקחה השר ועוד שהשר לקחה מביתך ועוד שנשאת ונתת ביד ולכן תתחייב בדמיה. ושמעון משיב שאני קניתי יריעה טובה ולא רעה ואפי' אינה מן המשובחות מ"מ היא מן הבינוניות אשר דרך בני אדם לקחת אותה ואם בעל חובך אלם וקשה ולא רצה לקבלה אני מה פשעי ואתה הוא שפשעת בעצמך מאחר שידע' שבעל חובך קשה היה לך לצוות שאקח לך מהמשובחות משופרי דשופרי אע"פ שידוע שהם ביוקר ומכיון שלא אמרת אלא יריעה סתם קניתי כדרך כל הקונים מן הבינוניות. ומה שאמרת שהשר לקחה מביתי הנה בכל מקום שהיתה היא שלך וברשותך עומדת. ומה שאתה אומר שאני נשאתי ונתתי ביד מה אוכל לעשות מאחר שהשר ידע שהיריעה שלך היא תחת ידי ושאל אותה בפירוש ולקחה ממני בעל כרחי ואנוס רחמנא פטריה עכ"ל:
תשובה: דברי שמעון נראים נכונים שהדבר ידוע ששלוחו של אדם כמותו זולתי לדבר עבירה. ואע"פ שאם שינה מדעת משלחו או עוות בשליחותו אין מעשיו כלום ומצי אמר ליה משלח לתקוני שדרתיך ולא לעוותי הנה בנדון זה שמעון קנה בשליחות ראובן ולא שינה ולא עיוות בין בסכום שהרי לא קנאה אלא בשויה בין ביריעה עצמה שקנה שהיא כדרך כל היריעו' הנקנים והנמכרים ומאחר שעשה שליחותו של ראובן בלא עוות ובלא שינוי היריעה היא של ראובן משעת קנייה וברשותו קיימא בכל מקום שהיא ואם נאנסה ביד שמעון הו"ל כשליח שאירעו אונס שהוא פטור כדאיתא בגמרא ב"מ פ' ו' (פ"ג ע"א) וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות שלוחין ושותפין וז"ל שליח שאירעו אונס וכו' נשבע שבועת השומרין ויפטר וכתבו בחשן המשפט (סי' קפ"ז) ע"ש. הנה מבואר דשליח שאירעו אונס ישבע שאירעו אונס שהוא טוען ויפטר ולכן שמעון שלוחו של ראובן ישבע שנאנסה היריעה כמו שאומר ויפטר. איברא שאם האונס שאירעו היה במקום רואים צריך להביא עדים שיעידו על אונסו דהא ילפינן לה מקראי בפ' ו' דמציעא (שם) נשבר או נשבה אין רואה שבועת ה' תהיה וכו' הא במקום דאיכא רואה עד שיביא עדים ומייתי עלה עובדא דההוא דאיתבר לה חביתא דחמרא בריסתקא דמחוזא ואמר ליה רבא ריסתקא דמחוזא שכיחי אינשי זיל אייתי סהדי וכו' וכן בההוא שליח דאמר למשלחו זבינת לך ת' דני דחמרא ותקיפו ואמר ליה רבא קלא אית להו זיל אייתי סהדי ופטירת וכן כתב הרמב"ם ז"ל באותו פרק עצמו ואם היה האונס במקום שאפשר להביא עליו עדים או דבר שהוא גלוי וידוע לכל וכו' ה"ז צריך להביא ראיה ואם לא הביא עדים אינו נאמן ומשלם ע"כ. וא"כ בנדון זה שהוא גלוי ומפורסם צריך שמעון להביא עדים שהשר לקח ממנו היריעה בחזקה ויפטר. ומה שטוען ראובן לחייבו מפני שנשא ונתן ביד לא דבר נכונה שאע"פ שהדברים ארוכים בענין נושא ונותן ביד בגמ' ובהרי"ף ז"ל פ' הגוזל ובהרמב"ם הלכות חובל ומזיק ובחושן המשפט ויש בזה חילוקים ודקדוקים הרבה מ"מ בנדון זה שהיריעה היא של ראובן והיא אצל שמעון מופקדת והשר שאל אותה בפי' אע"פ שנשא ונתן ביד. פטור ואפי' לא היתה ברשות שמעון אלא במקום אחר ואמר לו השר הבא אותה לי ממקום פלוני פטור. וגדולה מזו כתב א"ז הרשב"ץ ז"ל על מה שאמרו שאם אנסוהו והביא חייב כתב וז"ל ה"מ אם אותו ממון אינו במקום שיד האנס שולטת עליו אבל אם הוא במקום שידו שולטת אפי' אינו רואה כל שיכול לחפש ולמצוא פטור הנאנס וכתב הה"מ ז"ל שזה בכלל דברי הרמב"ם ז"ל. וכ"ש אם הדבר בידו ובא האנס בשבילו ושאל אותו בשם כנדון דידן שאמר לו בפירוש מ"ש תן לי יריעה פלונית שתחת ידך שודאי אע"פ שנתנה בידו פטור וכן כתב הרא"ה ז"ל בשם רבו א"ז הרמב"ן ז"ל וז"ל אם היה בידו פקדון ואנסוהו עכו"ם לתת להם כיון שבא לו האונס מחמת אותו ממון פטור שידו כיד הבעלים ואדעתה דהכי אפקידו גביה ואדעתה דהכי קיבל מהם שאין אדם משים עצמו על ממון חבירו יותר מממונו ע"כ. הנה נתבאר ששמעון פטור והיריעה ברשות ראובן עומד' ושלו נאנסה והוא חייב לפרוע דמיה. ולא יבקש להפטר בשום סיבה. אלא יקבל הדין באהבה וחיבה. נאם הכותב בס' ובנחה יאמר שובה. הצעיר בבני אדם וחוה. אברהם בכה"ר יעקב אבן טואה ז"ל:
תשובה ו
שאלה ו: וששאלת בענין דיני הערכאות מה הוא האסור והמותר בזה ואם כבר דנו אם חייב להחזיר לחבירו מה שקיבל ואם קבלו על זה קנין אם יש בו ממשות עכ"ל:
תשובה: גודל איסור המביא דין ישראל לפני עש"ג הוא ידוע לכל ונזכר בכמה מקומות וגם רש"י ז"ל מביאו בפירושו על פסוק ואלה המשפטים ואותו לשון עצמו הוא במדרש ילמדנו פרשת משפטים. ומה שכתב ומייקר שם האלילים הוא כולל דת אומה זו אע"פ שאינם עע"א הרי הם מכחישים משפטי תורתנו והמביא דין לפניהם ח"ו עושה עלוי לדתם על תורתנו וכן כתב א"ז הרשב"ץ ז"ל. ואיסור זה דאורייתא הוא כדתניא בפרק המגרש (גיטין פ"ח ע"ב) ר' טרפון אומר כל מקום שאתה מוצא איגריות של עכו"ם אע"פ שדיניהן כדיני ישראל אי אתה רשאי להזדקק להם שנא' אשר תשים לפניהם. ולא לפני עכו"ם ואע"ג דהתם נמי תנא לפניהם ולא לפני הדיוטות ואנן הדיוטו' אנן דהאידנא ליכא מומחין וכדאקשי ליה אביי לרב יוסף כבר תירצו בגמרא דבהודאות והלואות ועשוי גט והדומה לכל זה דשליחותייהו דמומחין עבדינן לאפוקי דיני קנסות דהוא מידי דלא שכיח ואית ביה חסרון כיס דלא עבדינן שליחותייה. ובקבלת גרים דכתיב בה משפט ובעי ב"ד מדאורייתא והאידנא ליכא מומחין והיאך מקבלין גרים ומותרים בבת ישראל והא הדיוטות אנן. תירצו בתוס' דבהא נמי עבדינן שליחותייהו ואין תירוצם מספיק להתיר עכו"ם בבת ישראל. והרשב"א ז"ל כתב דממשמעות הפסוק מצינן למעבד הכי דכתיב וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם משמע שבכל הדורות רשאין לקבל הגרים אע"פ שהדבר ידוע שאין בכל הדורות ב"ד מומחין ומהאי טעמא נמי אמרינן בפ' ד' מחוסרי כפרה (כריתות ט' ע"א) דהרצאת דמים לא מעכבא הנה נתבאר דאע"ג דמלפניהם אימעוט נמי הדיוטות הכשרם הוה מטעם דשליחותן דמומחין עבדינן אמנם עכו"ם דלא שייך בהו האי טעמא דהא לאו משום שליחות דמומחין דידן עבד ואינם מודים באמונתינו כ"ש דלא מכווני לשליחות חכמינו ולאו בר שליחות נינהו אפי' במידי דשייך שליחות ואכתי באיסורא דאורייתא דנפיק מקרא דלפניהם קיימי:
ודבר פשוט הוא שבענין שאין דיניהן כדינינו מלבד גודל האיסור שבו אלא שהדן בפניהם ה"ז גזלן ופסול לעדות ואם קידש אשה באותם מעות שקיבל בדיניהן אינה מקודשת דלא קי"ל כר' שמעון דאמר סתם גזלה יאוש בעלים כדאיתא בפ' האיש מקדש (קידושין נ"ב ע"ב). וכל זמן שלא החזיר ולא שילם לחבירו מה שנטל ממנו שלא כדינינו הרי הוא גזלן ופסול לעדות ומנדין אותו עד שיחזיר לו. ואין לומר בכיוצא בזה דינא דמלכותא דינא שאין המלכות מקפדת אלא להכשיר עדי הערכאות ומש"ה מכשרינן שטר העולה בערכאות שלהן כמו שאכתוב לקמן בע"ה אבל אין המלכות מקפדת שיהא השטר נידון בדיניהם וכן כתוב בחשן המשפט בשם תשובת הרמב"ן ז"ל וכן כתב הרשב"א ז"ל בחידושי גיטין וכתב בתשובה שכן עשה מעשה שאם לא תאמר כן ביטלת ח"ו דיני ישראל עכ"ל וכתב הרמ"ה ז"ל בפסקי הלכותיו פ' המגרש כל מאן דכייף לבעל דיניה למידן קמי ערכאות חזי לשמותיה וכן כתב הרב ר' יצחק קרקושא בפירושו בפ' חזקת וכן תשובה להרי"ף ז"ל כל המזמין חבירו לפני ערכאות מנדין אותו. והנה הענין מוכרע מעצמו דמאן דלא ציית דינא אע"פ שדן כדיני ישראל משמתין אותו כדאיתא (באלו מגלחין) [הגוזל בתרא] (קי"ג ע"א) הדן בערכאות לא כ"ש שמשני טעמים הוא בר נידוי מפני העבירה ומפני שמרד בדין וכ"כ א"ז הרשב"ץ ז"ל בתשובה. ומדברי כלם משמע דלא סוף דבר שאם כבר דן בדיניהן וזכה שלא כדינינו הוא שמנדין אותו עד שיחזיר אלא משעה שהוא מתריס ומעיז פניו ואומר שילך לדון לפניהם מוחין בו שלא ילך ואם עדיין עומד במרדו גוזרין עליו שאם ילך הוא מנודה ואם עבר והלך הרי הוא מנודה וכתב בחושן המשפט וז"ל אין יכול לתובעו בדיניהם חלילה וחס דאפי' איתנהו קמן ונתפייסו בדבר מחינן להו ואי לא ציית מלוה משמתינן ליה ע"כ. וכתוב במישרים וז"ל אחד מבעלי דינין שרוצה לדון בערכאות אין שומעין לו וכתב הרי"ף ז"ל בתשובה וצריך לנדותו ע"כ. ואפי' אם אחר שדנו בערכאות לא ידענו ולא שמענו דבריהם לדעת אם דנו להם כדינינו או בהפך צריך לכוף אותם מספק לסתור הדין ולחזור ולדון בדיני ישראל וגם אם ידענו שדנו להם כדינינו מ"מ צריכין לחזור ולדון בדיני ישראל ולעשות תשובה על מעלם אשר מעלו כי עברו על איסור' דאורייתא ולחומר זה הענין כתב הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות סנהדרין כל הדן בדיני עכו"ם ובערכאות שלהן אע"פ שדנו כדיני ישראל ה"ז רשע וכאלו חירף והרים יד בתורת מרע"ה שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ולא לפני עכו"ם וכן הוא בשאלתות פ' משפטים ובגמ' כמו שזכרנו לעיל. וכתב א"ז הרמב"ן ז"ל בפ' משפטים לפניהם ואפי' אם קבלו עליהם השני בעלי דינים אסור להם לדון לפני עכו"ם וכן כתבתי לעיל בשם חושן המשפט. ומה ששאלת אם נטלו קנין על זה או אפילו כתבו קבלת קנין ועשו שטר על זה אפ"ה אסורים לדון בערכאותיתם ואע"פ שדעת בעל התרומות ז"ל דאין אחר קנין כלום אינו ענין לדבר זה וכתב בחשן המשפט בשם תשובת הרא"ש ז"ל וז"ל וכיוצא בזה דנתי כבר כאן על מה שנהגו לכתוב בשטרות בין בדיני ישראל בין בדיני אומות העולם ואמרתי חלילה וחס שיהיה רשות למלוה לתבוע הלוה בדיני אומות העולם דאפי' אם נתרצה הלוה למלוה בזה לפנינו מחינן במלוה שלא להוליכו לערכאות אלא יתבענו בדיני ישראל ואי לא ציית משמתינן ליה. והאי דכתבי בין בדיני ישראל בין בדיני אומות העולם יש לפרשו שלא לעקור דברי תורה אלא כגון אי גברא אלמא הוא ואין כח בדייני ישראל לכוף אותו אזי יש לו רשות להביאו לפני עכו"ם שלא יפסיד ממונו ע"כ וכן האריך החושן המשפט סי' ר"ו:
ומה שיש בו צד היתר הוא אם בעל דינו אלם ואינו יכול לגבות ממנו בדייני ישראל אז מותר להביאו לפני הערכאות וכן כתב רב שרירא גאון ז"ל כל המורד בדין מתרין בו תחילה התראה מפורסמת ואם אינו מקבל מעידין עליו לפני הערכאות וגובין ממנו דכי אמרינן לפניהם ולא לפני עכו"ם במקום שיכול לגבות בישראל אל יזקק לעכו"ם וכן בדיין מומחה אל יזקק להדיוטות אבל אם אין ב"ד מומחה נדון גם בהדיוטות ואל יאבד הממון ובמקום שלא יוכל לגבות בישראל גובה החוב בעכו"ם בדין וכן הדין והמנהג אצלנו לעכב ג' פעמים בבית הכנסת ואח"כ מתרין בו עכ"ל ז"ל וכן יש ראיה לזה ממאי דאמרינן בפ' החובל (בבא קמא צ"ב ע"ב) קרית לחברך ולא ענך גודא רבא שדי עליה ופירשו רבני הצרפתים ז"ל אם הזמנת את חבירך לדין ולא רצה לילך אחריך דחה עליו כותל גדול דהיינו להוציא ממנו ע"י עכו"ם דכיון שנעשה סרבן בב"ד עכו"ם חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך ואפי' בגט התירו לעשות כן כדאיתא בסוף המגרש (גיטין פ"ח ע"ב). וז"ל הרמב"ם ז"ל סוף הלכות סנהדרין היתה יד העכו"ם תקיפה ובעל דינו אלם ואינו יכול להוציא ממנו בדייני ישראל יתבענו לדין ישראל תחלה ואם לא רצה נוטל רשות מב"ד ומציל בדיני עכו"ם מבעל דינו ע"כ. וכן כתב הרא"ש ז"ל בתשובה שזכרתי לעיל וכן כתוב בחושן סי' כ"ו וכן כתוב בעמודי גולה:
הנה נתבאר לך שבשום צד ואופן אין להביא דיני ישראל לפני עכו"ם חוץ מפרט זה כשיהיה הבעל דין אלם דלא ציית לדייני ישראל אבל בלאו הכי אסור אפי' לב"ד ליתן רשות ללכת לפני עכו"ם. ועתה אודיעך דין שטרו' העשויים בערכאות שאע"פ שאסור לדון לפני הערכאות מ"מ שטרות הנעשים על ידם דנין על פיהם כדתנן פ"ק דגטין (י' ע"ב) כל שטרות העולים בערכאות של עכו"ם אע"פ שחותמיהם עכו"ם כשרים חוץ מגיטי נשי' ושחרורי עבדי' ור"ש אומר וכו' ואמרינן עלה בגמרא קא פסיק ותני לא שנא מכר לא שנא מתנה בשלמא מכר מכי יהיב זוזי קמייהו קנה והאי שטרא ראיה בעלמא הוא דאי לא יהיב זוזי קמייהו לא מרעי נפשייהו וכתבי ליה שטרא אלא מתנה במאי קני לה בהאי שטרא והאי שטרא חספא בעלמא הוא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא ואי בעית אימא תני חוץ מבגיטי נשים ע"כ פירוש כל שטרות שהן כגיטי נשים שע"י השטר נגמר הדבר והיינו נמי שטרי מתנה הכי נמי בגיטי נשים ושחרורי עבדים שאינם כשרים בעש"ג. והנה בסוגי' זו רבו הפירושים והסברות והדקדוקי' לפוסקי' ז"ל ולא רציתי להאריך כי השואל רוצה לבוא בקצרה והרמב"ם ז"ל אינו מכשיר שטרי הערכאות אלא במכר דוקא וגם בזה מצריך כמה תנאים האחד שיהיו עשויים בערכאות אבל מקום קיבוץ פליליהם בלא קיום שופט שלהם אינו כלום וגם שיעידו עדי ישראל על אלו העדים שבשטר ועל השופט המקיימו שאינם ידועים לקבל שוחד וכתב הרא"ש ז"ל על דבריו דלא מסתבר כלל דמי יעיד עליהם שאינם מקבלים שוחד ומנין ידעו העדי' זה והלא סתם עכו"ם מקבלי שוחד הם כדאיתא בפ' כל כתבי (שבת קט"ז ע"ב) אלא דאמרי' סתם ערכאות לא מקבלי שוחד ואין זה תלוי בעדות עדים רק סומכין על חזק' זו עכ"ל והסכמ' כל האחרוני' ז"ל דכל שטרי מכר והלואות העולים בערכאות כשרי' וגובין בהם אפי' ממשעבדי שהרי קלא אית להו וכדאיתא בגיטין (י"ט ע"ב) רב פפא כי הוה אתי לידיה שטרא פרסאה שעשוי בערכאות הוי מקרי לשני עכו"ם זה שלא בפני זה ומגבי ביה ממשעבדי זו היא הגירסא הנכונה שהסכימו עליה האחרונים ז"ל. הרי לך דכל שטר שאינו אלא לראיה ולידע אמתות הענין סומכין בזה על הערכאות דחזקה לא מרעי נפשייהו ולא משקרי ואפי' לא כתבו שנתן המעות לפניהם כשר דאי לאו שראו נתינת המעות לא הוי כתבי המכר או ההלואה:
והוי יודע שלהכשיר שטר אעולה בערכאות לדון ע"פ צריך שני תנאים הראשון שיהא נכתב כתקונו בדיניהם שאם אינו כשר בדיניהם פשיטא שלא נכשיר אנחנו אותו יותר מהם וכן כתב הריב"ש ז"ל בתשובה ומסיים בו דאין זה צריך לפנים. התנאי השני שיהא כשר בדינינו שאם יהיה בו שום דבר שנפסול בו שטר שלנו ודאי שלא נכשיר שלהם יותר משלנו וכתב בחשן המשפט (סי' ס"ח) בשם א"ז הרמב"ן ז"ל וז"ל שטרות העשויים בסופרי המלך אפי' אין עדים חתומים בו אלא אחד הממונה ע"פ המלך כשר ולא מן הדין אלא משום דינא דמלכותא וגובין בו מן המשועבדים דקלא אית להו ואם חסר בו דרך מדרכי ההקנאה כגון שלא הקנה מטלטלי אגב מקרקעי או שלא כ' דאקני וכיוצא בזה אין דנין בו לענין אותו דבר שחסר ממנו ואם יש בו דבר הפוסלו כגון שנתן לו מעות מתנה בלא אגב או שטרות בלא מסירה ובלא כתיבת קנה לך איהו וכל שעבודיה פסולים לגמרי דלא עדיפי ערכאות מסופרי ישראל שאין דינן של מלכים אלא להכשיר שטרות שלהם ולעשות סופר שלהם כמו עדי' שלנו אבל לענין דרכי הקנאה לא עדיפא משטרי דידן דאפי' העכו"ם במקומו' הרבה חלוקים בדיניהן וכשיחסר מהן דרך מהנימוסין שלהן הצריכין לפי דעת אותו דיין פוסלין אותו לפי שכל מקום ברור לו דין ונימוס לפי דעת חכמיהם ומנהג מקומותיהם ואין המלכים מקפידים אלא להכשיר שטרות שלהם ע"כ. הנשאר פרט אחד צריך להזכירו שאפי' עם העכו"ם אסור לדון בערכאות וזה נזכר במדרש ילמדנו וכן בשאלתות פרשת ואלה המשפטים ופרשת שופטי' וז"ל ומנין שישראל ועכו"ם שיש להם דין ועסק זה עם זה שאסור לומר לעכו"ם לך עמי לערכאות לפי שהוא עובר בלאו שנא' מגיד דבריו ליעקב וכו' לא עשה כן לכל גוי ע"כ. ומה שהולכי' היום עם העכו"ם לערכאות הוא כדי להציל מיד' וכמו שאמרו פ"ק דע"ז (י"ג ע"א) הולכין ליריד של עכו"ם ולוקחים מהם בהמה ועבדי' ושפחות שדות וכרמים וכותב ומעלה בערכאות שלהם מפני שהוא כמציל מידם ור' יהושע בן קרחא מתיר לגבות מהם מלוה על פה ביום אידם מפני שהוא כמציל (שם ו' ע"ב) הכי נמי לדון עם העכו"ם בעש"ג לא התירו אלא מהאי טעמא דמציל מהם דהיינו שהעכו"ם לא ציית לדינינו ואינו פורע לישראל ע"פ ב"ד לכן הותר להוליכו לערכאות שהרי אפי' ישראל אם הוא אלם ולא ציית לדינא מצילין ממנו ע"י עכו"ם וכ"ש עכו"ם דלא ציית לדינינו אבל אם העכו"ם ציית לדינא וכ"ש שהוא רוצה לדון בדינינו ומקבל את הדין פשיטא שאסור להוליכו לערכאות ומזה הנדון כמה ק"ו לישראל עם ישראל. הנה נתבאר לך פרטי איסור ההולך לדון בערכאות שלהם ואגב זה דין שטרות העולים בערכאות של עכו"ם הכשרן ופיסולן לפיכך מי שיש לו שטר על חבירו בגופן שלהם יביא אותו לפני דייני ישראל ידינוהו על פי הדרכים שזכרנו ואיש על מקומו יבא בשלום והמטים עקלקלותם יוליכם ה' את פועלי האון ועל ישראל שלום:
תשובה ז
שאלה ז: שאלת עוד וז"ל כי ראיתי נוהגין לטלטל נר שהדליקו בו בשבת ולא ידעתי מנין להם זה כי בגמרא אסרו לטלטלו וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל (פכ"ה מה' שבת ה"י) וכן כתב הר"י בעל הטורים ז"ל (סי' רע"ט) אנא אדוני כגודל חסדך האר עיני אם יש להם שום סמך או שום צד היתר לסמוך עליו כי בקשתיהו ולא מצאתיהו עכ"ל: תשובה אמת כי בגמ' דידן ובפוסקי' שזכרת כתבו לאסור וכן נראה לפום ריהטא לאסור בפשיטות דהא נר שהדליקו בו באותה שבת הוא מוקצה מחמת איסור וידוע דאסור לטלטלו ואע"ג דר"ש מתיר לא קי"ל כוותיה אלא במוקצה מחמת מיאוס אבל במוקצה מחמת איסור לא קי"ל כוותיה כדתנן בפרק כירה (שבת מ"ד ע"א) מטלטלין נר חדש וכו' וגרסינן עלה בגמ' (שם) ת"ר מטלטלין נר חדש אבל לא ישן דברי ר"י ר"מ אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מנר שהדליקו בו באותה שבת. ר"ש אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מנר הדולק בשבת כבתה מותר לטלטלה וכו' וטעמיה דר"ש משום שמא יכבהו בטלטולו ולאחר שכבה מותר לטלטלה דלית ליה לר"ש מוקצה אלא דוקא מוקצה מחמת חסרון כיס כדתנן (שבת קכ"ג ע"ב) כל הכלים ניטלין בשבת חוץ ממיסר הגדול ויתד של מחרישה אבל מוקצה אפי' מחמת איסור מתיר לטלטלה ובהא לא קי"ל כותיה דבפ' מי שהחשיך (שבת קנ"ז ע"א) פליגי רב אחא ורבינא חד אמר בכל השבת כולה הלכה כר"ש בר ממוקצה מחמת מיאוס ומאי ניהו נר ישן וחד אמר אפי' במוקצה מחמת מיאוס נמי הלכה כר"ש לבד ממוקצה מחמת איסור ומאי ניהו נר שהדליקו בו באותה שבת ע"כ. וקי"ל (חולין צ"ג ע"ב) דכל היכא דאיפליגו רב אחא ורבינא הלכ' כדברי המיקל והרי אפי' המיקל קאמר דלית הלכתא כר"ש במוקצה מחמת איסור ונר שהודלקו בו באותה שבת הוא מוקצה מחמת איסור. ועוד טעמא רבה איכא בזה דלא קי"ל כר"ש בנר שהדליקו בו באותה שבת דהא עיקר גדול אצלנו דכל מידי דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא וכ"כ הרמב"ם ז"ל דעיקר אצלנו כל מה שהוקצה לבין השמשות ואינו מותר לטלטלו באותה שעה אסור לטלטלו כל השבת והוא אומרם מיגו דאיתקצאי לבין השמשו' איתקצאי לכולא יומא עכ"ל וכדאמרינן (ביצה ל' ע"ב) גבי נוי סוכה מיגו דאיתקצאי וכו' ואינו יכול ליהנות מהם אלא אם כן אמר איני בודל מהם כל בין השמשות ודבר פשוט דתנאי זה לא שייך בנר שהרי בין השמשות בודל הוא ממנו בעל כרחו שהרי הוא דלוק:
ומה שיש רוצים להתיר לטלטלו ע"י מעט לחם שנותנים בו מערב שבת ורוצין לדמות זה למה שאמרו בפ' כירה (שבת מ"ג ע"ב) במת שמניחין עליו ככר או תינוק ומטלטלו. זה טעות גמור שאם לחם זה מועיל למה יתנוהו מערב שבת יתנו אותו אפי' בשבת כמו שנותנים על המת בשבת. וכתוב בפסקי הרא"ש ז"ל וז"ל מכאן אתה למד כי אלו האנשים שנותנים ככר על המנורה שהדליקו בה בשבת ומטלטלין אותה ממקום למקום אינן עושין יפה ע"כ. ובפ' נוטל (שבת קמ"ב ע"ב) מסיק רב אשי דלא התירו ככר או תינוק אלא למת בלבד מפני כבוד הבריות ומפני שאדם בהול על מתו התירו לו. ומה שיש חושבין לתת טעם לנתינת הלחם בנר מערב שבת כדי שיהיה הנר בסיס לדבר המותר כמו שהוא בסיס לדבר האסור שהוא השמן והפתילה והמים שהם מוקצים מחמת איסור וכיון שהוא בסיס לדבר האסור ולדבר המותר מותר לטלטלו כדאיתא בפרק כירה (שבת מ"ז ע"א) ובפ' נוטל (שבת קמ"א ע"ב) גם בזה לא דברו נכונה שלא התירו לטלטל כשהוא בסיס לדבר האסור ולדבר המותר אלא כלי שמלאכתו להיתר אבל כלי שמלאכתו לאיסור לא הותר לטלטלו ע"י שנעשה בסיס לדבר המותר יותר ממה שהיה דינו אלו לא נעשה בסיס. ואע"פ שמצד זה היתה אפשר שיש לחלק בנר. מ"מ הנה אותו הלחם שנותני' הוא מעט או פירורין ולכל הפחות היה צריך להיות אותו לחם חשוב מן השמן כי כל דבר הנעשה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר לא הותר לטלטלו אלא א"כ הדבר המותר חשוב יותר מן האסור כדאמרינן התם (פ' כירה שם) גבי מחתה שאם אין האפר שבה מוכן אסור לטלטלה אע"פ שיש שם קורטי לבונה שהם היו מותרין ואפי' היו חשובין לשאר אנשים כל שאינם חשובין לבעל הבית אסור לטלטל וכן מבואר באותה סוגיא שבסוף פ' כירה (שם) ובמקומות אחרים ולכן זה המעט לחם שנותנים בנר אין בו מועיל. ועוד אפי' היו נותנים דבר חשוב אין הדבר ברור להתיר לפי שהשמן שבנר חשוב לו יותר לפי שהוא צריך לו לשעתו ולמצותו כל זמן שהוא דולק וא"כ אפי' לאחר שכבה אסור משום דמיגו דאיתקצאי לבין השמשות וכו' וכ"כ הריב"ש ז"ל הנה מכל מה שכתבנו לא עלה בידינו טעם להתיר טלטול נר שהדליקו בו באותה שבת:
ולאחר ההשקפה נראה שיש שני צדדים להתיר טלטול נר שהדליקו בו באותה שבת לאחר שכבה. הצד הראשון הוא ע"י תנאי מע"ש לטלטלו אחר שיכבה ואע"פ שלא הוזכר זה בגמ' דידן בירושלמי (שבת פ"ג ה"ז) הזכירוהו וכן פסק א"ז הרמב"ן ז"ל והביא ראיה מדאיתא התם אפי' התנה עליו מותר מה אנן קיימין אי כר"מ אפי' התנה אסור אי כרבי יאודה וכו' אי כר"ש אפי' לא התנה מותר ותירצו כר"ש היא ומיירי בכוס וקערה ועששית דאסר ר"ש אפילו לאחר שכבו דאם התנה עליהם מותר הילכך לדידן דקי"ל דמוקצה מחמת מיאוס שרי בין בנר של חרס בין בנר של מתכת מהני תנאה ע"כ לשון הר"ן ז"ל בפי' ההלכות. ר"ל דבירושלמי פירשו דדבר המוקצה מחמת מיאוס למאן דאסר מוקצה מחמת מיאוס לית ליה תקנת' ע"י תנאי דאין תנאי מועיל לדבר המאוס לעשותו בלתי מוקצה דהא המיאוס שעושה אותו מוקצה לא פקע מיניה בשום אופן אבל המתיר מוקצה מחמת מיאוס ואינו אוסר אלא מוקצה מחמת איסור כגון נר שהדליקו באותה שבת לאחר שכבה. הנה יש לו היתר על ידי תנאי וא"כ לדידן דשרינן מוקצה מחמת מיאוס כגון נר ישן ולא אסרינן אלא נר שהדליקו באותה שבת ומטעם דאיתקצאי מחמת איסור ההדלקה הנה נפתחו לנו שערי היתר ע"י תנאי מע"ש שלאחר שיכבה יטלטלנו. והטעם בזה דמהני תנאי מע"ש אע"ג דאין יכול לומר שאינו בודל ממנו כל בין השמשות כמו בנוי סוכה משום דנוי סוכה גוף ופירו' עצמן מוקצה ואם חל עליהם איסור' ב"ה תו לא פקע אבל הנר לא הוקצה גופו אלא הוקצה לאורו בעודו דולק מטעם שמא יכבנו וא"כ בין השמשות גופי' לא היה גופו מוקצה אלא נאסר טלטולו מטעם הכיבוי וכיון שכבה איגלאי מילת' דלא היה מוקצה באותה שעה אלא לצורך אורו ולא הוקצה גופו כלל הילכך מהני ביה תנאה. ודע שטלטול זה לא הותר אלא לצורך גופו או לצורך מקומו אבל לצורך עצמו אסור דתנן פ' כל הכלים (שבת קכ"ג ע"ב) [כל הכלים] ניטלים וכו' ואמרי' עלה בגמ' (שם) אמר רבא כלי שמלאכתו להיתר בין לצורך גופו בין לצורך מקומו בין מחמה לצל וכלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו או מקומו אין אבל מחמה לצל לא וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ' כ"ה מהל' שבת וז"ל יש כלי שמלאכתו להיתר וכו' ויש כלי וכו' עד אבל בשביל עצמו של כלי אסור ע"ע. ונתבאר דלצורך גופו הוא לעשות איזה דבר בו שגוף הכלי ראוי לאותו דבר ולצורך מקומו הוא אם הוצרך למקום שהכלי מונח בו לישב שם ולצורך עצמו הוא כדי שלא יגנב או ישבר וא"כ נר זה אע"פ שהתנו עליו הא מלאכתו לאיסור היא ולכן אין לטלטלו אלא לצורך גופו כגון להשקות בו לתרנגולין ודומה לזה או לצורך מקומו אבל לצורך עצמו כדי שלא ישבר וכדומה לזה אסור לטלטלו. הנה ביארנו צד היתר לכלי שהדליקו בו באותה שבת לטלטלו לצורך גופו או לצורך מקומו ע"י תנאי מע"ש ע"פ סברת הרמב"ן והר"ן ז"ל וכן דעת הרשב"א ז"ל וכן דעת הה"מ והריב"ש וא"ז הרשב"ץ ז"ל וכדאי הוא כל אחד מהם לסמוך עליו וכ"ש בהצטרף כולם וכל החושש אחר דבריהם ועדיין לבו נוקפו אין חוששין לו. וכתב א"ז הרמב"ן ז"ל שדעת הראב"ד ז"ל דנרות כלי שמלאכתו להיתר הם שאינו אלא בסיס לשמן ופתילה ואינם עושים שום מלאכה וגם הרב אלפסי אומר דנרות משמשי שבת הן ואין שמלאכתו לאיסור אלא כגון קורנס ורחת שאין להם תשמיש קבוע בשבת ע"כ. ולפי סברא זו אפי' לצורך עצמו של נר שלא ישבר מותר לטלטלו ע"י תנאי. ויש לי ספק בענין זה אם צריך להתנות בכל שבת או אם די להתנות בשבת אחת לכל השנה שיאמר כל נר שאדליק לכל שבת ושבת בשנה זו אני מדליקו על מנת שכשיכבה אטלטלנו בשבת כדאמרי' בנדרי' (כ"ג ע"ב) הרוצה שלא יתקיימו נדריו יאמר בראש השנה כל נדרים שאני עתיד לידור בשנה זו יהיו בטלים. ואפשר לומר שאפי' לא התנה כלל מאחר שהכל נהגו לטלטל הוי כאלו התנו שע"מ כן הם מדליקין וכן כתבו קצת מפרשים בענין שמיטה דהאידנא דנהגו שלא להשתמט ה"ל כאלו התנה עמו כשהלוהו ע"מ שלא ישמטנו בשביעית וא"כ גם לענין נר של שבת כל המדליק על דעת המנהג הוא מדליק ואפשר שלזה נותנים פירורי לחם לעשות זכר שהמנהג לטלטל. סוף דבר ע"י תנאי בכל שבת הדבר ברור שמותר לטלטל לצורך גופו ולצורך מקומו וגם המטלטל ע"י תנאי אחד לכל השנה יש לו על מה לסמוך וכן המטלטל ע"י תנאי בכל שבת אפי' לצורך עצמו של כלי יש לו על מה לסמוך:
עוד יש צד אחר להתיר והוא אם הנר עומד במקום שיזוקו בו בני הבית דאז מטלטלין אותו אפי' בלא תנאי דבמקום היזק לא גזור רבנן וכדאמרינן בפ' כירה (שבת מ"ב ע"א) קוץ בר"ה מעבירו פחות פחות מארבע אמות ובכרמלית אפי' טובא והטעם הוא דבמקום היזק לא גזרו חכמי' איסור שבות שהוא הולכת פחות פחות מארבע אמות בר"ה או הולכה בכרמלית אפי' טובא. וא"כ הוא הדין לנר כשהוא עומד במקום שמזיק לבני הבית או לאחרי' שמותר לטלטלו דלאו דוקא משום דרבים ניזוקים בו הוא שהתירו דה"ה אפי' בשביל היזק יחיד ובפ' אין צדין (ביצה כ"ח ע"ב) אסיק רבינא דשפוד שצלו בו בשר בי"ט מותר לטלטלו אע"פ שאין בו בשר מידי דהוה קוץ בר"ה וכ"כ א"ז הרשב"ץ ז"ל בתשו'. ובודאי רוב הנרות שלנו הם עומדים במקום שמזיקים לבני הבית ויש בהם מותר שמנים ופתילות ומים מטונפים שמזיקים הבגדים כשנשפכים עליהם ואפשר לומר שעל זה סמכו לטלטלן ולהסירם ממקומם אע"פ שלא התנו עליהם. והמעיין עוד בזה אפשר לו למצוא צדדים אחרים ומ"מ להעמיד מנהג שכבר נהגו בו הנה במה שכתבנו די. ואל שדי יריק עליכם ברכה עד בלי די משמי מרומים. נאם הכותב בסדר ואל שדי יתן לכם רחמים ושלום.
תשובה ח
להחכם כה"ר שלמה נר"ו.
שאלה ה: שאלת בענין שיהוי הקדרה על האש בשבת ואמרת שראית בזה חילוקי' בין כירה וכופח ותנור ובין גרופים או קטומי' לאינם גרופים וקטומים וכן בעניני התבשילין איזה הוא הראוי להשהות וכן בענין תוכם או על גבן או לסמוך להם כי רבו בזה סברות למפרשים ז"ל ובקשת ממני להעמידך על בירור דיניהם בדרך קצרה כי רבה מבוכתך בהם זהו מכוון דבריך אע"פ שבאו בארוכה:
תשובה: ידעתי נאמנה שאין אתה צריך למודעי אבל לעשות רצונך חפצתי ואני אפרש בקיצור כאשר צויתני אע"פ שהדברי' ארוכים בגמרא ופוסקים ורבו בהם הדקדוקים. העולה מהם הוא שלשה דעות חלוקים. דתנן במסכת שבת (ל"ו ע"ב) כירה שהסיקוהו בקש או בגבבה נותני' עלי' תבשיל או בגפת או בעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר ואמרי' עלה בגמרא (שם) איבעי להו האי לא יתן לא יחזיר הוא אבל להשהות משהין אע"פ שאינן גרוף או קטום ומני חנניה היא דתניא חנניה אומר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו על גבי כירה אע"פ שאינה גרופה וקטומה או דילמא להשהות תנן ואי גרוף וקטום אין ואי לא לא וכ"ש להחזיר והאריכו הרבה בזה בגמ' ויש בזה לפוסקים ז"ל שלש דעות. הראשונה דעת הגאונים ז"ל שפסקו דלהחזיר תנן והלכתא כחנניה ולפיכך כל תבשיל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו על גבי כירה אפי' אינה גרופה ולא קטומה ואפי' הוא מצטמק ויפה לו. הדעת השנית היא דעת הרי"ף ז"ל שסובר להשהות תנן ולפיכך אסור אלא א"כ מצטמק ורע לו. הדעת השלישית היא דעת הרז"ה ז"ל שסובר כל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אם אין צימוקו יפה לו מותר אבל אם צימוקו יפה לו אסור ואם נתבשל כל צרכו אפי' צימוקו יפה לו תלוי במנהג המדינה וטעמ' בזה מדאמרי' בגמרא (שם ל"ז ע"ב) א"ל מר עוקבא ממישאן לרב אשי אתון דמקרביתי לרב ושמואל עבידו כרב ושמואל ר"ל שאוסרין ואנן נעביד כר' יוחנן דאמר אפי' מצטמק ויפה לו מותר ולפיכך אמרו לבני מדנחא דמקרבי לרב ושמואל אסור לבני מערבא דמקרבי לר' יוחנן שרי ומאן דלית מנהגא אי בעי נקיט לקולא כבני מערבא ואם רוצה להחמיר על עצמו כבני מדנחא רשאי. גם בענין גרופה וקטומה יש חילוקין בין כירה כופח ותנור וכן בענין התבשילין בין חי או אם נתנו בו אבר חי או מבושל כמ"בד או מבושל כל צרכו או מצטמק ויפה לו או רע לו יש חילוקין צריכין אורך ואתה צוית לקצר לכן אכתוב לך מה שכתבתי בימי חרפי בלמדי מסכתא זו נכתב לי אני הצעיר וז"ל. כלי האש שלשה ודיניהן שנים והמקומות שלשה ודיניהן שנים. והתבשילין ששה ודיניהן שלשה. ר"ל כלי האש שהם כירה שהיא מקום שפיתת שתי קדרו' ואש אחת לשתיהן וכופח שהוא מקום שפיתת קדירה אחת והבל שלה מרובה משל כירה. ותנור שהבל שלו מרובה מכולן. דיניהן שני' כי הכופח שממוצע ביניה' בהבל הוא פעם נכלל עם הכירה פעם נכלל עם התנור שאם הוסק בדבר שאין הבלו מרובה כמו קש או גבבא דינו ככירה ואם הוסק בדבר שהבלו מרובה כגפת או עצים דינו כתנור. והמקומות שהם תוכה או על גבה או סמוך לה דיניהן שלשה תוכה ועל גבה דינן שוה. וסמוך לה חלוק בדינינו. והתבשילין שהם ששה חי או שנתנו בו חתיכה חיה או שמצטמק ורע לו דין אחד להם שמותר להשהותן אפי' על כופח ותנור שאינם גרופים וקטומים והטעם הוא דאיסור שיהוי היא מחשש שמא יחתה בגחלי' ותבשילין אלו מסיח דעתו בהן מלחתות בגחלים כל אחד מטעמא דשייך ביה. והרביעי שהוא שיהוי תבשיל שהתחיל להתבשל אין משהין אותו בשום מקום. זולת סמוך לכירה מבעוד יום. החמישי והששי שהם תבשיל שנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו או תבשיל שנתבשל שליש בישול שהוא מתבשל ויפה לו. בתנור אפי' גרוף וקטום אסור אפי' לסמוך לו. ובכופח וכירה גרופים או קטומים מותר אפי' בתוכם ואם אינם גרופים או קטומים בזה הוא מחלוקת הפוסקי' שכתבתי. ואם תשאל דמאחר שהכופח אם הוסק בגפת או עצים דינו כתנור דאפי' גרוף וקטום אסור לסמוך לו וכ"ש תוכו או על גבו. וכירות שלנו דין כופח יש להם שאין בהם אלא מקום שפיתת קדירה אחת ואם כן אפי' גרופי' או קטומי' אסור אפי' לסמוך להם. ותשובת דבר זה הוא שתדע כי מנהגנו הוא מיוסד על דעת הסוברי' להחזיר הקדרה על האש בשבת הוא שאסרה המשנה אבל להשהות מותר לדברי הכל לא שנא כירה או כופח ותנור בין בתוכו או על גביו וכ"ש סמוך לו ומשנתנו כחנניה וזו היא שיטת הגאונים ז"ל שכתבו וז"ל וששאלתם בתבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי מהו להטמינו ע"ג גחלי' מבעוד יום או בכירה שאינה גרופה וקטומה. (האי) [הכי] איתחזי לנא מילתא דכל דבשיל כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו על גבי כירה אע"פ שאינה גרופה וקטומה כדקתני (שם י"ט ע"ב) אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום וכמה ר' אלעאי אומר (שם כ' ע"א) עד שיצלו כמאכל בן דרוסאי מבעו"י תניא חנניה אומר כל שהוא כמ"בד מותר להשהות על גבי כירה אע"פ שאינה גרופה ולא קטומה. וטעמא הוא דכיון דבשיל כמ"בד מטיא קדרה בעידנא ולא אתי לחתויי גחלים ע"כ. וכן כתב רב שרירא גאון דהלכה כחנניה וכן כתב רש"י ז"ל וז"ל ואנן דמשהינן על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה אדחנניה סמכינן הואיל וסתם מתני' כוותיה כדאמרי' (שם י"ט ע"ב) הא קרמו פניה מבעוד יום שרי ואע"ג דלא בשיל כל צרכו ע"כ. וכן כתוב בפסקי הרא"ש ז"ל. ובשביל שרבו הדעות בהאי פסקא וישראל אדוקין במצות עונג שבת ולא ישמעו להחמיר הנח להם במנהגם שנהגו ע"פ הפוסקי' כחנניה. ומיהו בעינן שלא תהא הקדרה נוגעת בגחלים דאם נוגעת הוה ליה כמכוסין בדבר המוסיף הבל ואסור אבל אם אינה נוגעת שיהוי מיקרי ולא הטמנה ולכן מותר. ואע"פ שמכסין אותה בבגדי' מלמעלה ההיא הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל שמותר מבעוד יום וזאת היא סברת א"ז הרמב"ן ז"ל והר"ן ז"ל כתב וז"ל ומנהגינו היום ע"פ סברא זו שטומנין את החמין בבגדים ובדברים שאינם מוסיפי' הבל והקדרה עומדת על גבי כירה כו' ושרינן הכי משום דס"ל דשיהוי ענין לעצמו והטמנה ענין לעצמו ולא אסרינן אלא דוקא כשאין אויר מפסיק בין גפת לקדרה דאז הויא כולה מוטמנת בדבר המוסיף הבל. ואע"פ שרבי' יונה אוסר אלא א"כ משים עליה כלי רחב דאז לא הויא הטמנה ויש שמחמירין כוותיה ומשימין חצי חבית על הקדרה הנה הרוב נהגו כהרמב"ן ז"ל שכדאי הוא לסמוך עליו. וכתב עוד הר"ן ז"ל ולפיכך לדברי מי שפוסק דלהחזיר תנן שרי אפי' אינה גרופה או קטומה ולדברי מי שפוסק להשהות תנן צריך שיתן את האפר. ונ"ל שמנהגינו עכשיו כמאן דאמר להחזיר תנן דאי כמאן דאמר להשהות תנן אפי' בגרופה לא סגי דהא תנורי חמין שלנו דין כופח יש להם שאין בהם אלא מקום שפיתת קדרה אחת ולא מהני ביה גרופה או קטומא וכדכתיבנא אלא ודאי כדאמרן. מיהו בעינן שלא תהא קדרה נוגעת בגחלים דאי לא הוה ליה מטמין הדבר המוסיף הבל ואסור לדעת רש"י ז"ל שהוא סובר דכירה קטומה אינה מוספת הבל אי תנורין שלנו ככירה דמיין אע"פ שנוגעת בגחלים שרי דס"ל ז"ל דנהי דגפת של זיתים והדומים לו אסור להטמין בהם משום דהנהו כל שעתא ושעתא מוסיפין הבל מה שאין בגחלים שנותנים עליהם אפר שעוממות והולכות והבלן הולך ופורחת. וכתב הרז"ה ז"ל שע"פ סברא זו נהגנו לאכול חמין במקומותנו כמנהג הטמנתם ע"כ. הנה נתבאר לך שאם כירות שלנו יש להם דין כירה אפי' גריפה או קטימה אינם צריכות לענין להשהות עליהן בשבת התבשיל שניתן עליהן מבעו"י אע"פ שלא נתבשל אלא כמאכל בן דרוסאי ואם כירות שלנו דין כופח יש להם מותרים ע"י גריפה או קטימה וצריך שלא תהי' הקדרה נוגעת בגחלי' ואז מותר אפי' היתה מכוסה בבגדים וזהו מנהגנו שהוא מיוסד על דעת הגאוני' ז"ל והסכימו עליו רש"י והרז"ה והרמב"ן והר"ן זצ"ל וכדאי הם לסמוך עליהם להקל ובפרט שכבר נהגו כן כל קהלות אלו ומגהגן של ישראל תורה:
תשובה ט
שאלה ט: עוד שאלת ואמרת כי ראית שנוהגין כאן להסיר קדירת החמין מעל האש ולוקחין ממנה מה שרוצי' ומחזירים אותה למקומה על גבי הכירה אלא שיש קצת שנזהרין שלא להניחה על גבי קרקע אלא על גבי כלים ותמהת על דבר זה ואמרת כי נראה לך שאין להם על מה שיסמוכו והארכת בראיות שנראה מהם לאסור לפי דעתך ורצית לעמוד על דעתי על מה אנו סומכים שנהגנו בהיתר זה:
תשובה: תנן בפ' כירה (שבת ל"ו ע"ב) ב"ש אומרין נוטלין ואין מחזירין וב"ה אומרין אף מחזירין ואמרינן עלה בגמרא (ל"ח סע"א) אמר רב ששת לדברי האומר אף מחזירין אפי' בשבת מחזירין ואף ר' אושעיא סבר דמחזירין אפי' בשבת דאמר ר' אושעיא פעם אחת היינו עומדי' לעיל' מר' חייא רבא והעלינו לו קומקום של חמין מדיוטא תחתונה לדיוט' העליונ' ומזגנו לו את הכוס והחזרנוהו למקומו ולא אמר לנו דבר ע"כ ושם בגמרא (שם) חילקו בין עודן בידו או הניחם על גבי קרקע או דעתו להחזיר או אין דעתו להחזיר. ואיכא תרי לישני ללישנא קמא אם הניחו על גבי קרקע בכל גוונא אסור ובעודן בידו אם דעתו להחזיר מותר ואם אין דעתו להחזיר אסור וללישנא בתרא אפי' הניחם על גבי קרקע כל שדעתו להחזיר מותר ויש לזה לפוסקים ארבעה דעות. הראשונה דעת הרי"ף ז"ל דפסק כלישנא קמא לחומרא ולדעתו אין להחזיר אלא א"כ הוא בידו ודעתו להחזירו וכן נראה דעת הר"י בעל הטורים ז"ל. הדעת השני' יש מן הפוסקים שפסקו כלישנא בתרא לקולא ולא אסרו להחזיר אלא בתרתי לריעותא דהיינו הניחן על גבי קרקע וגם אין דעתו להחזיר אבל אי ליכא אלא חדא מינייהו מותר להחזיר. הדעת השלישית היא דעת הרמב"ם ז"ל שאוסר בהניחן על גבי קרקע אפי' דעתו להחזיר ואם לא הניחן על גבי קרקע בין הניחן על גבי כלי או עדיין הם בידו צריך שיהיה דעתו להחזיר. הדעת הרביעי יש מן הפוסקי' שסוברי' בהניחן על גבי קרקע כהרמב"ם ז"ל דאפי' דעתו להחזיר אסור ואם עדיין בידו או אפי' הניחן על גבי כלי מותר להחזיר אפי' לא היה דעתו להחזיר:
וכל חילוקי דעות אלו אינם על פי מה שנראה מגמרא דילן דמיירי אפי' בנטלו בשבת אבל בירושלמי (שבת פ"ג ה"א) משמע דהני תרי לישני לא איפליגו אלא בנטלן מעל גבי כירה מבעוד יום ולא החזיר אלא עד שחשכה דהכי איתא התם נטלו מבעוד יום וקדש עליו היום ר' סימון בשם ר' הושיעיא אמר אם הניחו אסור לטלטלו וקאמר עלה איבעיא להו תלאו ביתד מהו הניחו על גבי ספסל מהו וכו' ומאחר שדבר זה מפורש בירושלמי נוכל לסמוך עליו דאין להחמיר אלא בשסלקו מבעוד יום אבל נטלו בשבת שרי להחזיר בכל ענין וכן כתב הר"ן ז"ל היכא דנטלו בשבת בכולהו גווני שרי ע"כ. וכתב א"ז הרשב"ץ ז"ל וז"ל ויש מקילין על פי הירושלמי להחזיר אפי' אין הכירה גרופה או קטומה ע"כ. ומעתה אין לך לתמוה על מנהגנו דהא יש מקומות שנוהגים להתיר לגמרי ע"פ הירושלמי. אבל אנן קפדינן שלא להניח על גבי קרקע זולתי אם יש קצת בורות שאין מדקדקין בכך ועוד דאפי' במקומות שנהגו ע"פ הירושלמי אין למחות בידם דיש להם על מה שיסמוכו הואיל ונזכר זה שם בפירוש וגם שיש פוסקים מן המפורסמי' שסמכו עליו והנהיגו להקל:
תשובה י
שאלה י: שאלה ששאלו ממני חכמי פאס והם החכם כה"ר משה שוכליר יצ"ו והחכם כה"ר אברהם והחכם כה"ר יוסף כרבשא ישצ"ו וז"ל ראינו נוהגים במקומינו כשיצטמק התבשיל נותנים בו מרק ממקום אחר ואין מקפידין אם יהי' אותו מרק חם או צונן ויש מהם שמקילי' יותר שמטמיני' מערב שבת קומקום של מים חמין אדעתא דהכי שאם יצטמק התבשיל נותני' בו אלו המים ותמהנו על זה כי לא ראינו סמך לזה לא מהגמרא ולא בדברי הרי"ף ז"ל ולא בהרמב"ם ולא בהרא"ש ולא בבעל הטורים ז"ל וראינו ממעכ"ת להודיענו אם יש סמך לדבר זה ואיה מקומו עכ"ל:
תשובה: דעו ישמרכם האל כי מגורשי' מארץ קטלוניא אנחנו וע"פ מה שנהגו אבותינו ז"ל בהיותם שם נהגנו גם אנחנו במקומות אלו אשר נתפזרנו בהם בעונותינו ואתם יודעים שרבני קטלוניא אשר כל מנהגי הקהלות מיוסדים ע"פ הוראת' הם הרמב"ן והרשב"א והרא"ה והר"ן זצ"ל ועוד כמה רבני' גדולי' אשר היו בכל דור עם הרבני' הנז' אע"פ שלא נתפשטו פסקיהם ולא יצאו לאור העולם ולכן אין ראוי לפקפק על מנהיגי קהלותיה' אע"פ שלא ימצא אותו ענין מפורש בספרי' כי מסתמא ע"פ גדולי' הללו נהגו. וכ"ש שענין זה שהגדלת' תמיהתכם עליו הוא דבר ברור ההיתר כי מענין המרק אין להסתפק בהיתרו אפי' הוא צונן שזה מוזכ' בגמ' וזהו אומרם (שבת קמ"ה ע"ב) כל שבא בחמין מע"ש שורין אותו בחמין בשבת וזה ודאי אפי' בצונן וכן פירשו המפרשי' ז"ל וכ"כ הרב רבי' יונה ז"ל והר"ן בפי' ההלכות. ומענין המים שראית' מטמיני' כבר קדם לכם רב גדול בישראל רבינו יונה ז"ל שכתב וז"ל והמכשלה הגדול' תחת יד קצת העם שטומני' קומקום של מים חמין ליתן לתוך הקדר' בשבת כשהתבשיל מצטמק ופעמים שהאחד מהם אין היד סולדת בו והאחר היד סולדת בו ומתבשל זה מזה ונמצאו מבשלי' בשבת ואפי' אם שניהם היד סולדת בהם הא איכא מ"ד בירוש' (שבת פ"ג ה"ה) דעירוי לאו ככלי ראשון וכשמערין המים לאלתר שיצאו מן הכלי אע"פ שהם רותחין פסק כח רתיחתן מלבשל כדין כלי שני והרי הן מתבשלי' בתוך כלי ראשון ומים המתבשלי' שפסקה רתיחתן יש בהן משום בישול עכ"ל הרב ז"ל. ולדבריו אפי' עדיין המים חמין אסור לתת מהם לתוך קדירת התבשיל שהיא כלי ראשון וכ"ש כשהוא על האש. אלא שהר"ן ז"ל בפי' ההלכות תמה על סברא זו וכתב וז"ל לא ידעתי מנין לו זה שהרי כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת אע"פ שהוא צונן גמור ולא ידעתי הפרש בין מים מבושלים למתבשל אחר וצ"ע ובדיקה עכ"ל. ואע"פ שאיני כדאי להכריע נלע"ד שעל דברי הר"ן יש לסמוך ואין לחלק בין מרק למים הואיל ובגמ' אמרו סתם כל שבא בחמין ולא חלקו בין שום דבר לדבר ולכן הרוצה לחלק ולומר שהמי' אחר שנתבשלו אם פסקה רתיחתן יש בהם משום בישול עליו להביא ראיה מהיכן יצא לו חילוק זה אבל מסברא בעלמא אין שומעין לו. ומאחר שלא מצינו לדברי האוסר בירור וראיה. והמנהג הזה הוא מימים קדמונים ראוי להניחם לנהוג מנהגם והרוצה להחמיר בדבר שאין בו איסור מפורש גורם מחלוקת כ"מ ולא ישמעו לו וכ"ש שיאמרו שכבר נהגו זה לפני כמה גדולים ולא מיחו בהם. נאום הכותב בס' וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום: אל החכמים הנז' ישצ"ו:
תשובה יא
שאלה יא: עוד שאלתם וז"ל כי מנהג כמה ארצות וגם בארץ הזאת ליכנס בספינה בע"ש ולפעמים ביום השבת והספינה הולכת ביו' השבת חוץ לתחום ולא ידענו טעם להיתר זה כי לפי דברי הרי"ף והרמב"ם ושאר מפרשים ז"ל נראה דאין להתיר זה. עוד ראינו גדולה מזאת כי גם כשבאה הספינה לנמל ביום השבת הם יורדים מהספינה לעיר ומהלכין בכל העיר והוקשו דברים אלו בעינינו ורצינו לדעת אם יש צד היתר לסמוך עליו דודאי לא נהגו כל אלו קהלות הקודש בהיתר זה בלי שום סמך. לכן לדברך אנו מיחלים אולי תשקיט מבוכתינו ולמעכ"ת החיים והשלום עכ"ל:
תשובה: מנהג זה נתפשט ברוב גלילות ישראל ובודאי לפי' הריא"ף והרמב"ם ז"ל והנמשכים אחריהם אין לזה צד היתר כלל והכי איתא בפ"ק דשבת (י"ט ע"א) ת"ר אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת בד"א לדבר הרשות אבל לדבר מצוה פוסק עמו ע"מ לשבות ואינו שובת דברי ר' רשב"ג אומר אינו צריך ע"כ. ובטעם האיסור נחלקו המפרשי' לארבעה דעות יש סוברים שהטעם הוא גזרה שמא יעשה חבית של שייטים וזו היא דעת רבינו האי גאון ז"ל שכתב הרמב"ן ז"ל שכן ראה בתשובתו וכן דעת רבני הצרפתים ז"ל כמו שנז' בתוס'. הדעת השנית סוברים שהטעם הוא משום בטול עונג שבת דכל ג' ימים יש לו שינוי ווסת מנענוע הספינה ומתבטל מעונג שבת והיינו טעמא דלדבר מצוה שרי משום דעוסק במצוה פטרוהו ממצות עונג שבת וכדתנן (סוכה כ"ה ע"א) שלוחי מצוה פטורי' מן הסוכה וכו' ודומה לזה אמרו (שבת שם) אין צרין על עיירות של עכו"ם פחות מג' ימי' קוד' לשבת דמשום טרחא ופחדא לא מיתהני להו אכילה ושתייה ואיכא ביטול עונג שבת אבל לאח' שלשה נחו מיגיעתם ומפחדם ומיתהני להו אכילה ושתייה וזו היא דעת הריא"ף ז"ל כמו שהאריך בזה בהל' וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ל מה' שבת ויראה שכן דעת הרא"ש ז"ל. הדעת השלישית היא דעת רבינו חננאל ז"ל שכתב להעמיד המנהג שלא אסרו אלא בספינה גוששת שאין במי' עשרה טפחים ומשום גזרת תחומין אבל אם יש במי' עשרה טפחים לא אסרו. הדעת הרביעית היא דעת הרז"ה ז"ל בס' המאור שכתב דבין בזו בין בההיא דאין צרין על עיירות של עכו"ם הטעם הוא משו' דכיון דהני מקומות סכנה הם וא"א שלא יבאו בהם לידי חילול שבת דהא אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש הילכך תוך ג' ימים אסור דקמי שבתא מיקרו כדאי' בפ' מי שאחזו (גיטין ע"ז ע"א) וכשמפליגין בספינה או צרין על העיירות בתוך אלו השלשה ימים דשייכי לשבת הבאה הו"ל כעושה על דעת לדחות השבת. אבל קודם ג' ימים שלפני השבת הם נטפלין לשבת שעבדה ובתר שבתא מיקרו ולכך המתחיל בהם לא הוי כמתנה לחלל שבת:
והנה לשני הפירושי' הראשוני' א"א לקיים המנהג אם לדעת הראשון דגזרה משום שמא יקח חבית של שייטין אפי' בתוך התחום אסרו במ"ש התוס' ז"ל אין מפליגין אפי' תוך התחום אסור משום שט שההולך בספינה דומה לשט כדמוכח בפ' תולין (שבת קל"ט ע"ב) גבי ההוא צורבא מרבנן דאמ' למינם קא בעינא ואזל במברא לאידך גיסא ושמר פירי משמע דתוך התחום הוה ואפ"ה בלא הערמה אסור ע"כ. ולדעת השני שהוא משום ביטול עונג שבת שכל ג' ימים הראשוני' יחוגו וינועו כשיכור מפני שינוי ווסת אסור בכל ענין להפליג אלא פחות מג' ימים אע"פ שהספינה של עכו"ם ומלחיה עכו"ם וכל העושה בה ע"י עכו"ם והישראלי' שבה מעטים וכל הנעשה בה אינה בשביל' אפ"ה אסור משום ביטול עונג שבת. ולדעת השלישי דלא אסרו אלא בספינה גוששת ומשום איסור תחומין נגעו בה איפשר לקיי' המנהג שהרי כל הפלגות אלו המקומות לים הם מפליגין ויש בגובה המים כמה מאות טפחי' ואין בזה משום איסור תחומין. אלא שדעת זאת דחו אותה הריא"ף והרא"ש ז"ל דא"כ אפי' מיום ראשון אסור ועוד היה לחז"ל לפ' ולומר אין מפליגין בספינה קטנה והאריכו בקושיות לבטל פי' זה דלא איירי אלא בספינה גדולה ולאו משום איסור תחומין הוא דספינה גדולה אינה מפלגת אלא במי' עמוקים ואין תחומין למעלה מעשרה ואע"ג דהיא בעיא דלא איפשיטא כדאי' בפ' מי שהוציאוהו (עירובין מ"ג ע"א) כיון דאיסור תחומין דרבנן נקטינן לקולא ואפי' להרמב"ם ז"ל (פכ"ז מה' שבת ה"א) דסבר דתחומין דג' פרסאות דאורייתא. כבר ביאר בתשובתו לאנשי בגדאד דאין זה אלא ביבשה אבל בימים ונהרות אין בהם שום איסור תחומין דאורייתא ולכך התיר להפליג בחדקל ופרת ונילוס שלא אסרו אלא בימי' מלוחי' הגורמים קיא ושינוי ווסת והעיד שהרבה גאוני' הלכו בנהר אשכליי"א עד הים שיש ביניהם שמונים מיל ומכללם רבינו משה גאון והר"י ן' גיאת והריא"ף והר"י ן' מגא"ש זכר כולם לברכה. והנה כיון שנדחה פי' זה מעיקרו גם התולדה שהיתה יוצאת ממנו לקיים מנהג היתר בטלה מאליה:
אבל לפי' הרביעי שהוא פי' הרז"ה שהטעם הוא משום דתוך ג' ימים קודם שבת הו"ל כמתנה לחלל השבת אבל קודם ג' ימים לא שייכי לשבת הבאה ולא הוי כמתנה לחלל שבת ולכן מותר להפליג אפי' לדבר הרשות אע"פ שהספינה של ישראל דמלחי' ישראל ואם יצטרכו בשבת אפי' למלאכה דאורייתא מותרים לעשותה כיון שברשות יצאו דעדיין לא חל עליהם לחוש לשבת הבאה לכן אם יצטרכו בשבת לעשות מלאכה עושין משום פיקוח נפש וכן נמי להפליג במדברות אם לא רצו בני השיירה לשבות מותר להלך עמהם אפי' שיעור כמה תחומין ואם אינו יכול להלך ברגליו מותר לרכוב כל שהוא צריך להציל נפשו משום שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש ואפי' בדבר איסורא דאורייתא וכל זה לא התירו אלא למפרש בים ויוצא לשיירה קודם ג' ימים משום דהוא יוצא ברשות אבל תוך ג' ימים דמיקרי קמי שבתא אפי' הספינה עכו"ם ומלחיה עכו"ם אסור משום דאדעתא דישראל השוכרים אותה קא עבדי והישראל נהנה מאותה מלאכה שעושה העכו"ם בשבילו בשבת ולכן קתני ברייתא זו סתם אין מפליגין וכו' דבכל ענין אסור בין אם ישראלים הם העושים מלאכה בין אם הם עכו"ם כיון שעושי' אותה בשביל ישראל והוא נהנה ממנה בשעתה. ולענין סוף הברייתא דקתני אבל לדבר מצוה מותר ופוסק עמו ע"מ לשבות ואינו שובת רשב"ג אומר א"צ. הנה הרמב"ם ז"ל (בה' שבת פכ"ד ה"ו ופ"ל הי"ג) פסק כרבי דצריך לפסוק ולהתנות ע"מ לשבות ואז אף אם לא שבת מותר ולזה הסכים א"ז הרשב"ץ ז"ל דכל כה"ג מינקט לחומרא עדיף אבל הריא"ף ז"ל פ' הניזקין ובעל העיטור ז"ל באות קיום והרמב"ן ז"ל פ' המקבל והרשב"א והרא"ש והר"י בעל הטורי' זצ"ל כולם פסקו כרשב"ג ע"פ הכלל המסור בידינו ואע"ג דקי"ל (עירובין מ"ו ע"ב) הלכה כרבי מחבירו דווקא מחבירו ולא מרשב"ג שהוא אביו ורבו ולזה הסכים הריב"ש ז"ל. ונראה דאם יכול להתנות צריך להתנות לחוש לדברי הרמב"ם לכתחלה אבל אם אינו יכול להתנות כגון בשיירא או ספינה גדולה שא"א להתנות והמזכיר תנאי יהיה ללעג וקלס בפי העכו"ם וגורם להם לחרף ולגדף אז הולך עמהם לכתחלה בלא תנאי דכדאי הם כל הנך רבוותא לסמוך עליהם. הנה נתבאר כי לשיטה זו של הרז"ה ז"ל שהטעם הוא משום דאתי לידי חילול שבת כיון דמקומות סכנה לכן קודם ג' ימים דלא מתייחסי לשבת הבאה מותר אע"פ שא"א שלא לבא לידי חילול שבת ואפי' לאיסורא דאורייתא כיון דיוצא ברשות הוא אבל תוך ג' ימים המתייחסים לשבת הבאה אסור לצאת כיון שבמקומות אלו א"א שלא לחלל שבת או לפחות יהנה ממלאכה הנעשית בשבת בשבילו וא"כ ה"ל כמתכוין לחלל שבת ולשיט' זו הסכימו הרמב"ן ז"ל והר"ן ז"ל והריב"ש ז"ל וא"ז הרשב"ץ ז"ל: ואע"ג דלא נתבאר בדברי בה"מ אלא היתר דקודם ג' ימים אבל תוך ג' ימים לא התיר בשום צד וכ"ש ביום השבת עצמו מ"מ מטעמו של בעל המאור למד הרמב"ן ז"ל להתיר וכתב וז"ל כשאסרו להפליג בספינה תוך ג' ימים לא אסרו אלא כשהישראל שוכר את הספינה דאז כל מלאכה הנעשית בה היא בשבילו אבל כשאין ישראל שוכר את הספינה ורוב הספינה עכו"ם והישראלים הם מיעוט מפליגין בה דכיון דרובה עכו"ם כל הנעשה בשביל העכו"ם הוא וכדאמרינן פ' כל כתבי (שבת קכ"ב ע"א) מסבה שרובה עכו"ם והדליק עכו"ם את הנר בשבת מותר לישראלים שעמהם להשתמש לאורו דעכו"ם אדעתא דרובא קא עביד ע"כ. והר"ן ז"ל הסכים להיתר זה וכן הסכימו הריב"ש ז"ל והרשב"ץ ז"ל וכ"ש לפמ"ש בעל הטורים ז"ל (בסי' רמ"ח) בשם ר"ת ז"ל שכל הליכה לסחורה או לראות חבירו וכיו"ב כולה לדבר מצוה איקרו ולא מיקרי דבר הרשות אלא ההולך לטייל. והרשב"ץ ז"ל הביא ראיה לזה מדאמרינן פ' אלו מגלחין (מועד קטן י"ג ע"ב) דהבא ממדה"י במועד מותר לגלח אע"פ שהליכתו היתה בשביל מזונותיו משום דהוי כהולך לדבר מצוה ע"כ ובודאי דאין לך בזמן הזה מי שהולך לטייל כי עלו על צוארנו העולים והמסי' והארנוניות ובפרט שכל הדרכים בחזקת סכנה כי רבו השוללים והבוזזים בין בספינות שבים בין בשיירות שביבשה ואין אדם מסכן עצמו ללכת אלא מדוחק גדול ולא לטייל. ולפי סברא זו אין להתיר אלא לצאת בע"ש אבל ביום השבת אסור להפליג אפי' לדבר מצוה דלמה תדחה מצות שבת מפני אותה מצוה אבל לטעמיה דהרז"ה ז"ל כפי מה שלמר הרמב"ן ז"ל לפי שיטתו לענין להפליג בספינ' שרובה עכו"ם מותר אפי' בשבת שהרי הישראל אינו עושה שום מלאכה וגם העכו"ם אינם עושים בשבילו אלא אדעתא דרובה קא עבדי. וכתב הד"ן ז"ל לפיכך נוהגים עכשיו להכנס לספינה ע"ש ומסדרי' שולחן ומדליקי' את הנרות לקנות שם שביתה ואח"כ חוזרים ונכנסים בה בשבת והטעם למה שעושין כן מפני שהספינה עתידה לצאת בשבת חוץ לתחום ויהא אסור לזוז בתוכה מד"א שלו לפי שלא שבת באויר מחיצות מבע"י. ואע"ג דקי"ל הלכה כר"ג (עירובין מ"א ע"ב) בדיר וסהר [ואע"ג] דלא שבת באויר מחיצות ה"מ בנתנוהו עכו"ם שם דהוי אנוס. אבל לדעת לא עשאום כד' אמות. אבל כשנכנס לתוכה בע"ש נעשה כמי שעירב ברגליו ואמר כאן תהא שביתתי וכיון דקונה שם שביתה ה"ל שובת מבע"י באויר מחיצות ומהלך את כלה דכד' אמות היא אצלו עכ"ל. ואע"פ שיש הרבה שאומרים שאין דבר זה מועיל כדאי הוא הר"ן ז"ל לסמוך עליו אפי' בגדול' מזו ובפרט בדבר שכבר נהגו בו וכ"ש שיש אומרים שא"צ לזה. ודעת רשב"ם ז"ל שבקידוש שעושה הותר להלך את כולה והרא"ש ז"ל מתיר להלך את כולה אפי' בלא קידוש והעול' נהגו לקדש ומ"מ אם נדחק ולא יכול לקדש כדאי הוא הרא"ש לסמוך עליו. הנה נתבאר שמפליגין מיבשה לים ומן הישוב למדבר לדבר הרשות ג' ימים קודם השבת ולדבר מצוה אפי' בע"ש וזה בספינה של ישראל או מלחיה ישראל או רוב ההולכים בה ישראל אבל בספינה שרובה עכו"ם נכנסים בה אפי' יום השבת וכדי שיוכל להלך את כולה עולה לה מע"ש ומקדש שם וקונה שביתה ויורד ולמחר אם הוצרך לעלות עולה ומהלך את כולה. ואם כשעלה בע"ש נדחק ולא יוכל לקדש די בקניית שביתה אפי' בלא קידוש ומנהגם של ישראל תורה ובהיתר הם עושים ע"פ רבנים אשר ניקבו בשמות. ודורשי רשומות. נאום אחיכם הפורש עליכם סוכת שלומות: